הצב של אורן

"אבא תביא לי צב",בקש אורן מאבא שלו.

אבל אין לי צב" ענה אבא.“

"אז בו נלך לחפש",אמר אורן.

טוב," אמר אבא.“

והם הלכו לחורשה.

הלכו... והלכו... חפשו... וחפשו... אבל הם לא מצאו צב.

הם מצאו ענפים, והם מצאו אצטרבלים, והם מצאו אבנים יפות.

אבל צב- לא מצאו. חזרו אבא ואורן הביתה, עצובים.

אין דבר," אמר אבא. "אולי בפעם אחרת נמצא." “ אבל אורן היה עצוב, וספר לאמא שהם לא מצאו צב.

ולמחרת בבקר, פתאום מצאה אמא של אורן- לא אצטרובל,

לא ענף, גם לא אבן יפה.

זה היה צב חמוד מאוד. דיי גדול

עם ארבע רגלים וראש,

וזנב, והכל,

היא הרימה את הצב

– ואמרה לו

"אתה בדיוק הצב שאורן חכה לו."

והיא לקחה אותו איתה

והלכה לה.

הלאה.

לאן לגן, לגן של אורן.

אבל הצב קצת נבהל. הוא הכניס את הראש

את רגליו, והכניס את הגנב

לתוך השריון. וכבר בכלל לא ראו צב,

ראו רק קערה קטנה והפוכה. רק מי שידע מה זה-

ידע שזה צב. האחרים

חשבו שזאת קערה קטנה.

לאט-לאט הצב נרגע.קדם הוא שלח החוצה רגל,

עוד רגל–ואחר כך ואת כל הראש,

ולבסוף עוד רגל,ועד רגל,

וזנב."אה !

זה לא כל כך נורא,עכשיו."

חשב הצב.והנה-

הם הגיעו לגן.

"מה זה?"- שאל חגי.

"מה זה?"- שאלה דנה.

"מה זה?"- שאלה אלה

"זה צב." אמר ארן. "אני הזמנתי אותו אתמול.

נכון אמא?"

"נכון."

כל הילדים רצו לטפל הצב.

ארן הביא לו קופסה, שתהיה לו בית.

ואמיר הביא לו צעצועים שישחק.

ולילך הביאה לו ספר, שיקרא.

ואפרת הקטנה אמרה:

"הוא רוצה לאכול.

מה נביא לו לאכול?"

פתחה אמא את המקרר של הגן ומצאה מעט סלט,

שנשאר מארוחת הבוקר.

הביאה את הסלט לצב, ואמרה לו- "בתאבון.

צבים אוהבים ירקות."

הצב שלנו הביט בצעצועים- ולא שחק.

הביט בספר- ולא קרא.הביט בסלט- והתחיל לאכול.

ראשית הוא אכל את כל העגבניות.

ואחר כך הוא אכל את המלפפונים.

ואחר כך הוא אכל את החסה. ואחר כך- את הגזר.

ולא נישאר יותר סלט.

ובנתים- גם הילדים נטלו ידים, וישבו לאכול.

הסתכל הצב ימינה ושמאלה .ראה שכבר אין סלט.

ראה שכבר אין ילדים,וחשב שעכשיו כדאי ללכת

למקום אחר.והצב

נשא את רגליווהלך.

יצאו הילדים אחרי הארוחה, ומה הם ראו?

ארגז- יש

צעצועים- יש

סלט- אין

צב- אין

הילדים היו עצובים וארן בכה,

כי זה היה הצב שלו.

יצאה הגננתראתה את הארגז הריק,

ראתה את הילדים העצובים,ראתה את הדמעות העיניו של ארן.

ואמרה- "אין דבר ,הצב אכל אצלנו ושבע. וכעת הוא הלך לדרכו.

צבים לא אוהבים להיות סגורים." "נכון" - אמרה דנה -

"אולי הוא הלך לאבא ואמא שלו."

"ואולי הוא הלך לעבודה שלו" - אמר אמיר.

"ואולי הוא הלך לחברים שלו" - אמר חגי.

"הוא היה צריך ללכת" - אמרה לילך.

"ואולי הוא הלך לעבודה שלו" - אמר אמיר.

"ואולי הוא הלך לחברים שלו" - אמר חגי.

"הוא היה צריך ללכת" - אמרה לילך.