טוב מותי מחיי – האם לגיטימי?שבתי א' הכהן רפפורטבית המדרשהמכון הגבוה לתורהבר אילן

סנהדרין עג, א

מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהראו חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על

דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר

והשבתו לו! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי -

אימא לא, קא משמע לן.

מנחת חינוך מצוה רלז, קומץ המנחה אות ב

נראה לכאורה, דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחדלהצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו, לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצווה, כי

העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בשו"ע חו"מ סי' ]רס"א ס"ד[, אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר, דמקשה הש"ס בסנהדרין שם למה לי הלאו על טובע בנהר הא מוהשבותו לו

נפקא ליה לרבות אבידת גופו, הא יכול לומר דנפקא מינה במאבד עצמו לדעת דאינו מצווה על אבידת גופו, כמו דאינו מצווה על אבידת ממונו מדעת, א"כ על כן

כתבה התורה הלאו הזה, אלא על כרחך דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצווה, כן נראה לי ברור

חלקת יואב קבא דקשייתא, א

אבל זה אינו, דבאבידתגופו לא שייך אבידה מדעת, דנפשו של אדם אינה שלו

רק קנויה לשמים

עבודה זרה יח, א

תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רביחנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי,

)אחי( אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את

היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב

ועוסק בתורה ]ומקהיל קהלות ברבים[ וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא

ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!

עבודה זרה יח, א )המשך(

אמר לו: רבי, מה אני לחייהעולם הבא? אמר לו: כלום

מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך

.יהי גורלי

עבודה זרה יח, א )המשך(

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בןקיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד

גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי

זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה

רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות.

עבודה זרה יח, א )המשך(

אף אתה פתח פיך ותכנס]בך[ האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל

. הוא בעצמו

עבודה זרה יח, א )המשך(

:אף אתה פתח פיך ותכנס ]בך[ האש! אמר להןמוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל

לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.

בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, וישקונה עולמו בכמה שנים.

אגרות משה יורה דעה ב, קעד

לא דמי כלל לאבדת ממון מדעת, שלהשליך לחוץ במקוםהפקר שיאבד ממנו הוא דבר שרשאי אדם לעשות כן בשל עצמו ואין מחוייבין למנעו מרצונו ולהשיב, ואף אם ישליך למקום אבוד מן העולם שיש איסור בל תשחית, הרי עכ"פ לא שייך לחייב בשביל זה להשיב לו דוקא אלא היה שייך לחייב ליקח ממקום האבוד ולהניחו אף במקום הפקר, וזה הא לא חייבה תורה לאדם להציל דברים מהשחתה

דהתורה אסרה רק להשחית בידים ולא להציל מהשחתה כשאין לחייבו מצד הפסד הבעלים, אבל לאבד נפש הא אינו רשאי אף נפש עצמו ולכן ודאי לא שייך שבשביל מה

שהפקיר נפשו שאין לו הרשות לזה יפטרו אחרים מלהצילו, ואף בממון אם היה מציאות כה"ג שהיה עליו

איסור להפקיר נמי היו מחוייבין להחזיר לו,

כתובות לג, א-ב

?ממאי דמיתה חמורה דלמא מלקות חמור, דאמר רב: אילמלי

נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא!

,א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשיואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב

אשי: ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה?

תוספות בבא קמא צא, א דבור המתחיל אלא

ואור"י דאין מביא ראיה אלאשאסור לחבול אפי' לצורך

כגון ... וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר

שירא ...

ים של שלמה בבא קמא ח, נט

.אבל כבר מוכח מדעת ר"י )תוד"ה אלא( שאינושכתב אסור להרוג את עצמו מפני שירא. ומדכתב סתם שירא, משמע אפילו מיראת

. שמים, שלא יעבורוהו על דת ומ"מ יכול להצית את הבית, כדי שישרפו הוא

ובניו בעת הגזירה, וזה אינו קרוי חובל בעצמו. אלא כמו שהניח עצמו ליהרג, וזהו מותר. ור' חנינא בן תרדיון נמי ביקש לקרב מיתתו. רק

שלא רצה לעשות בגופו. כגון לפתוח פיו, ולקבל האש, דהוי כחובל בגופו ממש.