מרים ניקולאיבלטם מור יוסףנעם מזרחי

איש תן לי יד-סיפורה של עמירה לטם מור יוסף, מרים ניקולאיב ונעם מזרחי

1938 עברנו ממיראנו למילאנו, ושם הלכתי לגימנסיה יהודית רגילה. בשנת 14"כשהייתי בת התחילו להגיע אנשים שברחו מגרמניה ונתקעו באיטליה. היו ארצות כמו סין שקיבלו יהודים, והם באו ויצרו קהילה יהודית. הם שמחו למלא את המקום של העובדים שפיטרנו, ואז הייתה

להם פרנסה.הייתה מלחמת עולם בכל איטליה ולא רק נגד באיטליה לא הייתה אנטישמיות עד שהנאצים הגיעו.

היהודים. חיינו כמו בפלנטה אחרת, כל הילדים היו באותה מפלגה הפשיסטית וכולם היו בתנועות נוער.

במילאנו ממחלת לב. נשארנו אמא שלי, אני ואחותי. לכל יתר החוקים 1939אבא שלי מת בשנת שהיטלר קבע מוסוליני לא הסכים ולכן אלה היו שני החוקים היחידים, ולא היו אף סנקציות נגד

היהודים. באיטליה החוקים של היטלר לא תפסו, אבל היו לי חברות ששאלו אותי שאלות כמו: "למה את לא לומדת איתנו?" וכדומה. אני עניתי להם שאני לא לומדת איתם בגלל שאני יהודייה ואז החברות

שלי אמרו : "אבל ליהודים יש קרניים" )בגלל הפסל של מיכאל אנג'לו(. בזכות בית הספר גיליתי שאני יהודייה. המעבר לבית הספר היהודי השפיע עליי, אבל לא מאוד.

הגנרל בדרום איטליה חתם על כניעה לארה"ב אבל זה לא הפריע. באותו יום 14.9.1943בהתחילו הרדיפות נגד היהודים. החיילים הגרמנים שהיו ידידים שלנו פתאום רצו להרוג אותנו

והכל קרה מאוד מהר. היו שמועות שתפסו יהודים ברחוב ואז התחלנו להסתתר. ארה"ב ק"מ ממילאנו, נסענו בערב 40הפציצו את מילאנו כל לילה, ואנחנו ישנו בכפר שהיה בערך

ברכבת, בשתי רכבות שונות, בערך חצי שעה בכל רכבת. היינו בקוורטה כשזה קרה. גרנו אצל איכרים בחדר ומסביב היו רפתות, תרנגולות ומטבח, ואנחנו גרנו למעלה. "

איש תן לי יד-סיפורה של עמירה לטם מור יוסף, מרים ניקולאיב ונעם מזרחי

"יום אחד הייתי בחצר ובא חייל שהיה כתוב לו על המדים משהו בגרמנית, וראיתי שהיה כתוב לו על הדפים 'דחוף'. ראיתי שהוא ידע משהו על השם שלנו, אבל הוא חיפש מישהו אחר. הדף היה איננו אבל הוא הכיר את השם והלך. אני הייתי בחצר ולמזלי אמא שלי הייתה למעלה בבוידם, ואם הוא היה רואה את אמא שלי שהיה לה מבטא ושיער בלונדיני, היה עולה לו חשד שאנחנו יהודים - אז מזל שאני הייתי למטה ולא אמא שלי. אני ואימי היינו ביחד עד שאחותי חזרה ממילאנו ולא הייתה רכבת והיינו תקועות בכפר, לקחנו כל מה שיכולנו וברחנו מהבית כי ידענו שעכשיו

הכתובת שלנו בידיו.

אנשים בחדר. אני ואמא ביחד על 9בן אחד מהכפר הזמין אותנו לישון אצלו וישנו אותה מיטה, ואחותי עם בת של המשפחה באותה מיטה. האיטלקים עזרו לנו

מאוד ובאותו לילה כבר מצאנו איפה לגור. יום לאחר מכן ברחנו למילאנו ומאז הסתתרנו וישנו כל יום מקום אחר. גרנו אצל משפחה מאוד יוקרתית, חברים

שהלכו לחופשה נתנו לנו את הדירה שלהם, והשומר של הבניין היה יהודי.כל דבר הכי קטן הקפיץ אותנו, רעש, צילצול טלפון שלא ענינו אליו וכל הזמן היה

מתח ולחץ. השומר עזר לנו מאוד אבל לא יכולנו בכלל לצאת כי ההרגשה הייתה איומה והיינו בלחץ ופחד."

איש תן לי יד-סיפורה של עמירה לטם מור יוסף, מרים ניקולאיב ונעם מזרחי

"אמא שלי הייתה אישה חסרת אונים, היו לה משרתים כסף לא היה חסר, אבא היה קונה לה הכל, הבגדים שלנו היו מיוחדים מתצוגות אופנה וכדומה, ולפני כמה שנים

כשפגשתי חברה בארץ היא אמרה לי שהיא תמיד קינאה בארון הבגדים שלי.

בדרך כלל נסענו ביום לעיר ובלילה לכפר, ובלילה הפציצו בעיר פצצות תבערה של גרם. 400

על המרפסת של הבית שגרנו בו נפלו שלוש פצצות. פצצה אחת הציתה את החדר שלי – היא חדרה דרך הגג ואנחנו ישר ירדנו למקלט. כאשר באו לקרוא לנו שנביא

את המפתחות לבית וכשעליתי לחדר ראיתי שלוליות של צבע מהרהיטים. אני זוכרת פצצות אחרות נפלו במרפסת. 2את זה כדבר יפה כי כל הניצוצות היו כמו זיקוקים, ו

החיים בכפר היו כמו בכל כפר, ולמזלנו אנחנו התחברנו עם ילדי הכפר וזה מה שהציל אותנו."

בגלל שבאיטליה לא הייתה אנטישמיות לא הרגשנו כלום כי לא היה שום דבר נגדנו. למרות שלמדנו בבית ספר אחר עדיין היה לנו קשר עם השכנים החברים, לא התנהגנו בדרך שונה

מאשר לפני ההפצצות. לא הייתה לנו אף פעם בעיה של רעב. היה בכפר מחסן אוכל עם פירות, ולפני שהגרמנים הגיעו לאזור הלכנו לקחת המון אוכל מהמחסנים כדי שהגרמנים לא ייקחו את זה. בלילה

ק"מ. פעמיים הכנסנו המון חיטה למזוודות ולתוך ציפיות. בבוקר 4-5נסענו על אופניים בערך גרם חיטה. זה היה מרגש. 100 שקים ענקיים של 3באו אלינו הביתה איכרים והביאו לנו

בכפר לידנו היה איש שעשה קמח, הבאנו לו חיטה ובלילה היינו באים לקחת את הקמח. כדי לאכול לחם היינו מביאים קמח לאופה והוא היה נותן לנו לחם. היו לנו גם פירות, ירקות ובשר

כשר - חיינו בפלנטה אחרת. קשה מאוד היה להסתתר בכפר קטן כי כולם מכירים את כולם. היה מסוכן לנסוע ברכבות,

אבל חזרנו למילאנו והסתתרנו אצל החברים, ורק השומר ידע שאנחנו שם. היו ימים שאמא, אחותי ואני התפצלנו וכל אחת ישנה במקום אחר. ישנו בערך חודש אצל השכנים, ועד

היינו במילאנו. 23.11ההיו איטלקים שהיו להם תעודות מזויפות אבל זה היה מסוכן. אנחנו ניסינו לברוח לשוויץ כי

היה לנו שם קרובי משפחה. חיפשנו במפה גבול מעל אגם, הלכנו לכנסייה – לכומר ואמרנו לו שאנחנו רוצים לעבור לשוויץ. הכומר הפגיש אותנו עם מבריח, אבל המבריח אמר שאין סיכוי כי לגרמנים יש כלבים. הוא ביקש את הכתובת שלנו ואמר לנו שהוא יצור איתנו קשר כשהוא

יחשוב שיש סיכוי לברוח. חזרנו למילאנו ברכבת למרות שזה היה מסוכן בגלל המראה החיצוני של אמא שלי.

היינו במילאנו שבועיים ושם היה עוד יותר מסוכן כי למבריח היתה הכתובת שלנו ופחדנו שיתפסו אותו. אחרי שבועיים אלה הגענו שוב לכומר ופגשנו בדרך חייל על אופניים. אמא

שלי פחדה שהוא יודיע לגרמנים ואני אמרתי לאמא שלא תדאג כי האיטלקים הם לא כאלה - ובסוף באמת כנראה שהוא לא אמר.

דקות 15המבריח אמר שהוא ייקח קודם את המשפחה שהגיעה לפנינו. הוא חזר תוך ואמר שאיתנו לא יוכל להגיע לאותו מקום שהלך עם המשפחה הקודמת כי הילד הקטן במשפחה ההיא נגע בגדר, הפעמון צילצל והגרמנים בדרך לשם. הוספנו קצת כסף כדי

שנוכל לעבור דרך מקום אחר, ויצאנו בחצות. הלכנו בערך חמש דקות, והמבול שירד עזר לנו כי לא שמעו את הצעדים והרעשים שלנו.

כשהמבריח אמר לנו להתכופף - התכופפנו, כשאמר לנו להסתתר - הסתתרנו וזאת כדי 23.11.1943שלא ניתפס בידי הגרמני והאיטלקי שעושים את הפטרולים. התאריך היה ה

ובגלל שעזבנו את הבית לקחתי על עצמי המון בגדים )לבשתי המון בגדים(. הגענו למעבר הגבול, השומר שהיה שם לבש שכמייה גדולה וזה היה קצת מפחיד.

הצטרפו אלינו עוד אנשים והלכנו בשרשרת שהמבריח הוביל. בשער המבריח עזב אותנו וקיבלנו מהשומר הוראות, לרדת בירידה ואז להגיע לכביש. כשהגענו לכביש שמענו

חיילים שאמרו לנו: " עצרו, פה זה גרמניה" והם אמרו לנו 3רעשים חזקים וראינו מולנו אחה"צ ובכינו עד 5שיביאו אותנו לתחנת הגבול וככה הגענו. שם היינו בצריף קטן עד

שלבסוף הם השתכנעו ונתנו לנו לעבור. כך ניצלנו.