בהוצאת נאמני תורה ועבודה גליון 65 | ניסן-אייר תשע"ד | אפריל-מאי 2014 ומרכז יעקב הרצוג

סידורקרוע־שוליים

על תפילה בזמן הזה

תפילה סוג ב'נחמה פורת

תפילה סגורה ותפילה פתוחהאבינועם רוזנק

התפילה הבודהיסטית של המגידאביעזר כהן

לצאת מן הקיבעוןאריאל פיקאר

האם עוד מתפללים אנחנוחנה פרידמן

התפילה תשיב את אלוהים אל העולםמסה מאת אברהם יהושע השל

24

65*

עורך ביקש שאכתוב – או שאעבד משהו מדברים שכתבתי – על התפילה. מה אומר? אמחזר מאמרים ישנים? אכתוב על תפילתי? אבל אני שונא להתפלל. שנים שהתפילה היא בבוקר וההתאוששות הקפה לפני אותי, הרודף כבד עול ורגע לפני שאני זוחל למיטה בלילה. מרדף אחר חובה שעוד יש בה

כי יותר: מסובך אף וזה לרצון. תביעה התפילות כל על להקפיד משתדל אני באמת ואני ובמקומן. במניינן בזמנן, רוצה להתפלל – לא בפועל, שהרי כבר אמרתי שאני שונא את זה; כוונתי היא שאין בשנאתי שום כוונה להמעיט בערך ובחובת התפילה בכלל, להסתפק בכנות תפילתם של אחרים או לבקש רפורמה

וכ "מתוקן" או שוויוני )מנין -במסורת דומה, אף שהדבר מתאים לבמה הנאו-

אורתודוקסית שפנתה אלי(. אני מקבל את התפילה כחובה ללא ערעור ושואף בכל מאודי לתפילה בכוונה, זו שמעבר לכוון מאוד: הרבה ניסיתי כבר לחובה.

-בכל מילה או לרוץ במילים מפחד המדמיון או האר"י כוונות הזרות; חשבות מודרך של שם הוי"ה )נפש החיים(; עיון תפילה מתוך פרשנות רציונלית )רש"ר הירש( או קבלית )עול� ראיה( לסידור;

הדור מתחדשת, חסידות של -תפילות התפילה במילות האישי הגוון את שת

או מוסיפה ניגונים ללא-סוף )בנוסף לטקסט שאין-לו-סוף(; תפילות 'בעלבתיות' שעושות כחובתן, להתפלל בלבד; לומר את כל הטקסט )כולל קרבנות( או לדלג ולומר רק מה שחובה; הכול באשר לכול – אני

שונא להתפלל.מי השית דבריו של בעזרת אופנסיבית במגננה לנקוט יכול הייתי לוח.1 שהרי, כיוון שלשיטתו "הכול בידי רצון לו שאין שמי הרי ממש, שמים" להתפלל – מסתבר שפטור מן התפילה מקבל הוא לה: זקוק הוא שאין משום סיוע אלוהי גם בלעדיה. אבל זהו תירוץ מחלק נשים הפוטר לפטרנליזם הדומה מהמצוות לא בגלל נחיתותן, אלא בגלל מלכתחילה; מתוקנות היותן עליונותן, מול בטל ועושות כמצּוֹות לקיים רצונן ראייתן הסטריאוטיפית כ'פרא אציל'. גם אני רוצה להתפלל ללא 'פטֹורים'. יתרה מזאת – מי יערוב שאיני זקוק לתפילה

-בשל היותי מתוקן )בסיוע אלוהי כפשוטו טרם חזיתי( ולא בשל היותי מקולקל, כך שתפילתי כלל לא תועיל או למצער

-משום שתפילתי אינה תפילתם של ישראל, המעוררת למעלה את העונג שאליו

מתאווה הקב"ה?הר לעמדות להיכנס גם יכול -הייתי

תפילה-ללא- של דיקליות-המגניבות הפוסט-מודר- וחבריו 2 דריד של הנמען

ה

*לדבוק באלוהים גם בהיעדרו

אביחי צור

מהי המשמעות של תפילה במרחב שאלוהים נעדר ממנו? עיון בכתבי האדמו"ר מפיאסצ'נה וזלמן גרדובסקי, אחד ממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, פותח פתח לתפילה אחרת,

שבה נוצרת אמונתו של המאמין גם בהיעדרו של בעל הברית

האדמו"ר מפיאסצ'נה מתאר מרחב שבו האדם

אינו נח על זרי-דפנה דמיוניים או אמתיים, אלא זוכה לבכות יחד

עם הקב"ה, לחוש, מתוך הרגישות שהתורה

מעניקה לו, את פירוקה של המציאות לעומקה; את פירוקה של התורה

עצמה – ומזה עצמו ליצור תורה

26

65*

ניים; אבל אני יהודי פשוט: כמו ילד קטן, אני רוצה נמען, נסים כפשוטם והתמלאות משאלותיי לטובה. וזו בדיוק הנקודה: בשיחה עם אנשים, אני חש ב'מעשה' הדיבור, אני רואה כיצד הוא יוצר עולמות בעיניים ,speech-actובפנים של הנמען; אני רואה את הפרפורמנס ואת ההיוצר פרשנויות חדשות למציאות. אבל הקב"ה אינו נראה. איני יכול

-לראות את 'מעשה' הדיבור פועל במה שמחוצה לי – לא בו ולא בעולמות, אפילו לא בעולם העשייה. ממילא, ללא האור החוזר מהשיקוף שבעיני האחר – גם בי לא קורה דבר )והעמדה הגורסת כי התפילה פועלת רק במתפלל ללא השלכה החוצה נראית בעיניי ככפירה כמו

הטענה שהיא יוצרת חס-וחלילה שינוי באלוהות( – רק עצבנות חסרת-נחת.

-איני רק ילד קטן – אני גם אדם חומרני, הצריך פולחן בגוף. הרב קוק מדבר על חוש האמונה הטבעי לאדם, ההולך בעצם הספק הטלת עד ומתעמעם מודרני-חילוני.3 בעולם בעיקר קיומו, חוש יותר: אף בסיסי חוש זהו בעיניי, גשמי המבקש קשר עם הקדוש. המצווה היחידה שאני חי בה באמת היא ברית-

מברברים ולא דם מקיזים שם מילה: -בשכל. ולא מדובר על חוויה במובן הנ-רקיסיסטי, על השאלה האם אני "מת

חבר" לזה. ייתכן שאני שם דווקא בגלל -שיש בזה ממד פטישיסטי ומנוכר, אפי

לו אכזרי, שאיני מתחבר אליו לא בשכלי המוסרני ולא ברגשותיי, הנעים לעתים כך ולעיתים אחרת. זה קורה וזה ממשי. ולא אני כורת ברית. אני רוצה קרבן –

תשלומי שפתיים.אולי בגלל זה התפילה ארוכה כל-כך. לומר אפשר חובה ידי לצאת כדי הרי חצי ממנה. אבל היהודי אינו מרגיש כי

דור כל לכן, הוסיף מילא את חובתו; חוש הפולחן שלו מבקש עוד. על קודמיו בכוונה, בטקסט ובניגון, שאולי תשביע אמירה מרובה את החוש,4 ומחשש אותנטי לחידוש אשר יגדע את המסורת, לא הוריד

את שהוסיפו קודמיו.5

לרצות את אבא עצמוובכן, מה נשאר? נשארה פרשנותו של הרב שג"ר,6 הרואה את נוכחות הפנים האלוהיות דווקא מתוך היעדרן; זאת בדומה לאור 'הרשימו' – הרושם שנותר ב'חלל הפנוי' לאחר שהסתלק ממנו האינסוף כדי לאפשר

-בריאה של עולם סופי, המאפשר את חיות העולמות למרות ההסתלקות.7 כמו השקט שאחרי הסערה, זוהי נוכחות שהיא נעדרת מבחינת המציאות, אך מהותית, היא נוכחת אף יותר. אם אין אפשרות שהדיבור

-עצמו עם הקב"ה יהיה פרפורמנס המשנה מציאות – לפחות תנכיח הפרשנות הפרפורמטיבית של אקט התפילה עצמו את הקב"ה בהיעדרו. למען האמת, עייפתי מההיפוכים השג"ריים; אני הילד החומרי הרוקע ברגלו ורוצה את אבא עצמו, ולא את 'המסמן הסימבולי'. אבל זה מה יש.

וזו הברית: לדבוק בבעל בריתך גם בהיעדרו. וגם כשעייפת.

ליל בתפילת במרחב. גם אך – ובזמן בנפש מתקיימת התפילה שבת, שאותה אני אומר בזריזות ופונה לקריאת ספרי, אני מצוי בתוך המרחב של קבלת-השבת. תקופה מסוימת נמנעתי מתפילות במניין

-)לא בגלל יומרה לתפילה אישית-אותנטית( – אך גיליתי שלא קיבלתי שבת. עצם ההימצאות בתוך מרחב הנגינה של קבלת-שבת,8 גם אם איני שר בעצמי, מקבלת בעבורי את השבת. אולם, טרם זכיתי לקבל

את התפילה עצמה, טרם זכיתי להארת-הפנים האלוהיות.כאן מגיע ההיפוך השג"רי – הנוכחות שבהיעדר, ולהבהרתו אפנה

-להיעדר ולרוע המוחלטים ביותר ש"הופיעו" בעולמנו: השואה. מפתיע לגלות כי עמדות אמוניות רדיקליות מוצאות את ניסוחן לא רק בכתבי הוגים בעלי שיעור-קומה והכשרה תורנית כמו בכתבי גם אלא מפיאסצנה, האדמו"ר גרדובסקי, זלמן כמו פשוטים, יהודים באושוויץ, הזונדרקומנדו מרד ממנהיגי

אשר מיומנו אצטט בהמשך. מפיאסצ'נה האדמו"ר של עמדתו ידועה: ביומנו הרוחני אש קודש הוא בא כלפי גם אם עקיפות, במילים חריפות,

הקב"ה: עומד העולם איך הוא פלא ובאמת

-אחר כל-כך הרבה צעקות, ואילו בע-שרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המ

וזו שכרה?!' וענתה 'זו תורה לאכים: קול אשמע 'אם מהשמים: קול בת אחד אהפוך את העולם למים'. ועתה ילדים תמימים, מלאכים טהורים, אף

ונש -גדולים קודשי ישראל הנהרגים חטים רק בשביל שהם ישראל, שהם ממלאים מהמלאכים, גדולים יותר

-את כל חלל העולם צעקות, ואין העועומדו על עומד רק למים, נהפך לם

כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו.9האדמו"ר מתריס כלפי המלאכים שאינם זועקים, ולמעשה פונה לקב"ה לא כדי שיציל אלא כדי שיהפוך את העולם למים! יש שראו בזה יוצא--דופן המעיד על עצמת אמונתו בשאר הזמנים; יש שראו בזה את העי

קר, את שיא הרוע המקרין על שיא כפירתו של האדמו"ר, שאינו מוכן להתנחם בנחמות-הבל ובסיסמאות. אך נראה שאמונתו של האדמו"ר 10 כפירה המגלה שכל אמונ- .צומחת דווקא מתוך כפירתו )הממשית(

תה הייתה טעות – מחליפה אותה למעשה באמונה 'אמתית'; כפירתו של האדמו"ר מבוצעת ללא ויתור על אמונתו הישנה כטעות – ובזה מתגלה שברו הכפול, של גופו ושל אמונתו, כשהוא רואה את ניתוקה מייסורי העולם. כפירה זו עצמה מגלה את אמונו באותה אמונה. אחד מרגעי השיא המבטאים זאת נוגע לתפילות ראש-השנה, כשהאדמו"ר

מצפה לתפילות קורעות-לב, אך מגלה קהות-חושים: חשבתי שבצרות כאלו... תפילות ישראל תהינה ברעש ושפיכת-

איזה התפללו... שפיכת-הלב ביותר המלחמה... קודם הלב... ונענה בתפיל ישראל מתפלל א'... כשאיש לזה? ישנן -סיבות

תו אז מתחזק ומתלהב אחר-כך בשאר תפילותיו, מה-שאין-כן

עצם קיומה של תפילה ציבורית )אשר 'לתוכה' נכנס המאמין(, ואף של

יחיד שאך ממלמל מילים כדי לצאת ידי חובתו –

היא-היא האמונה; דווקא התפילה חסרת-היומרות

והכוונות האנושיות המוגבלות עשויה לגעת

בעולמות העליונים חסרי-הגבולות והטעם

27

65 *

כשרואים שמתפללים, ולא די שלא נענים רק עוד הצרות יותר -מתרבות רחמנא-לצלן, נופל לב-האדם ואינו מתעורר בתפילו

תיו... ב'... צריכים איש שהוא יאמין והוא ישמח, מה-שאין-כן כשכל האיש נרצץ ונרמס, אין מי שישמח... איש הישראלי...

נופל... ונרמס ואין מי שיתעורר בתפילה.11האדמו"ר זועק זעקת שבר, לא רק של הגוף – אלא גם של הסובייקט האמונה ושל הסובייקט היעדרם של 'איש' שיתפלל. אין המאמין: הוא שיקוף )או יצירה פרפורמטיבית( של ההיעדר האלוהי והשגחתו.

ואולם, האדמו"ר ממשיך: אבל... 'ממעמקים קראתיך ד' '. לא מעומק אחד בלבד רק גם... 'קראתיך', הראשון בעומק נפילתי שלאחר שאף עמקים, ב' ולא בלבד שלא נענתי ולא נושעתי, רק עוד נפלתי לעומק ב', עומק בתוך עומק, מכל-מקום הנני מתחזק ושוב קורא אותך.

דבריו מהדהדים את דברי ר' נחמן: שההסתרה דהינו הסתרה, תוך בהסתרה נסתר השם-יתברך שהשם-יתברך כלל יודע שאינו ממנו... נסתרת בעצמה נסתר... ואזי בודאי אינו יכול למצא אותו יתברך, מאחר שאינו יודע כלל שצריך לבקש אותו... אבל באמת... אפילו בההסתרה שבתוך הסתרה, בודאי גם שם מלובש השם-יתברך. כי בודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות השם-יתברך, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל... בכל הדברים... מלובש שם השם-יתברך כביכול. ואפילו אם חס-ושלום, עושין דבר עברה, שהוא שלא

-כרצון השם-יתברך, עם-כל-זה בודאי יש שם חיות השם-יתברך, אך שהוא בהעלם ובצמצום גדול.12

נוכחות על הצבעה הן הסתרה' בתוך ו'הסתרה עומק' בתוך 'עומק -נעדרת, שהיעדרה מעניק לאדם את עצם עצמאותו לבחור – עד שא

פילו ברע ובחטא מתגלה נוכחותה – ואף את האפשרות ליצור את אמונתו עצמה גם כשאין לה הצדקה והיזון-חוזר מהנמען. האדמו"ר

-מתלבט אם אין דברי התורה שהוא לומד מייסורי הגטו בגדר של אכהמציאותיים, מהייסורים המתעלמת רוחנית לבועה בריחה זריות,

ואף עושה בהם שימוש ציני והופכת אותם לתורה:בקר הלב אביֻרת רק זו 'האין לאמור: ליבו שיך פעמים -ויש המרו ישראל וצרות בצרותי וללמוד להתחזק אני שיכול -בי

רבו ומה אני נשבר 'הלא לעצמו: ישיב ושוב כל-כך?' בים בכיותיי...' נבוך הוא אותו האיש על עצמו, אבל... הוא יתברך נמצא בבתי גואי ]=בתים פנימיים; חגיגה ה[ ובוכה, ומי שדוחק ומתקרב אליו בתורה, אז בוכה הוא שם עם הקב"ה וגם לומד

תורה עמו.13החו את מקהה אינו התורה-התאוריה אל מהמציאות -המעבר

נים נים בתוך ְפּ שים אלא מחדדם: האדמו"ר מתאר )לא-(מרחב של ְפּהקב"ה שבו הסתר, בתוך והסתר עומק בתוך עומק גואי'(, )'בתי

נוכח בהיעדרו. בכניסה ללא-מרחב זה, האדם אינו נח על זרי-דפנה דמיוניים או אמתיים אלא זוכה לבכות יחד עם הקב"ה, לחוש, מתוך הרגישות שהתורה מעניקה לו, את פירוקה של המציאות לעומקה;

את פירוקה של התורה עצמה – ומזה עצמו ליצור תורה.

כפירה המגלה את האמונה-לא רק אצל גדול-עולם מופיעה עוצמה שכזו. ביומנו של זלמן גר

חלף ומלאת-פאתוס לירית כתיבה לגלות הקורא מופתע דובסקי כתיבה עובדתית על הזוועה בזונדרקומנדו באושוויץ. על-אף הסכנה שזהו לכך והמודעות המוגבלים חומרי-הכתיבה הכתיבה, שבעצם

-מסמך נדיר וחשוב לעתיד – גרדובסקי מקדיש )או "מבזבז"( עמואותה, )"אהבתי ללבנה ומלודרמטית מעריצה לקינה ארוכים דים נאמן עבד כמו עמדתי ארוכות שעות לבואה. ממתין הייתי ברעד והערצתי את הפאר שלה והכישוף שלה. כמו מרותקות, מהופנטות הליליים העמוקים השמים על ממלכתה, על להסתכל עיניי נהגו הכחולים..."(14 או להתרסה פאתטית )"מדוע את שולחת לכאן את

המד הלבבות לתוך בייסורים וחודרות לִחצים שנהפכות -קרנייך, ממים והנשמות הדואבות? מדוע את זורחת עם אורך כאן, על עולם הגיהינום המקולל הזה... היכן שהלילה מואר על-ידי להבות-האש חפים- שנספו הנשרפים, הקורבנות של האש על-ידי – הענקיות מפשע?"(15 כתיבה זו, האמורה ליצור אצל הקורא הזדהות – עלולה ליצור דווקא ניכור מהטקסט. נראה שגרדובסקי עצמו מצוי בקהות--חושים בשל חשיפת-יתר לעירום הנשים המובלות להשמדה ולמ

וות עצמו שבו הוא חי יום-יום.16 הכתיבה מלאת-הפאתוס מבקשת לעורר מחדש את החושים של הקורא ושל גרדובסקי עצמו:

לבכות שלי, בגיהינום כאן, כעת אפילו יכול לא אני... אוי! ים... של דם... אין רגע שבו כלל, כיוון שאני טובע בכל יום ְבּ

-תוכל לחדור לפינה משלך ושם להתיישב לבכות... על החורבן. המוות הקבוע והשיטתי... מחריש, מבלבל, מטשטש את

הג יכול לחוש, להרגיש, אפילו את הסבל אינך -תחושותיך. דול ביותר. החורבן הפרטי נבלע על-ידי הכללי. ולעתים נחתך הלב... מדוע יושב אני כל-כך 'רגוע' ולא מקונן, לא בוכה, על הטרגדיה שלי, אלא קפואים, קהים, מנוונים הם כל הרגשות? בזמנו קיוויתי, לפעמים התנחמתי, שיבוא זמן, יום שבו יהיה משאלתי וזו כעת אני רוצה לבכות... יכול להיות המזל לי

-היחידה, שאם אני איני יכול ְלַבכות אותם, שעין זרה תניח ְלדמעה ליפול על אהוַבי.17

וכפירה כאחד: זה מבטא אמונה יהודי פשוט גם בדומה לאדמו"ר, -את ההערצה וההתרסה ללבנה ניתן לראות כביטוי דו-משמעי לא

מונה ולכפירה בקב"ה, שעצם הפנייה העקיפה אליו דרכה, כפנייתו -של האדמו"ר דרך המלאכים, משמרת את שדה-השיח האמוני ומ

כפירה הכפירה; את המחריפה אמונה בקב"ה: כופרת תוכו-עצמו המגלה מיניה-וביה את האמונה.

כלא-מר התפילה את מגלה גרדובסקי גם לאדמו"ר, -בדומה חב, שבו חוזרת אמונתו. הוא מתאר שלוש קבוצות בזונדרקומנדו: טובעים "שהם בעקשנות על-אף הספקות: האדוקים, המתפללים להתפלל מסוגלים שאינם הממורמרים, שלהם";18 אמונתם בים בעצם כפירה משמיעים אינם )אך ילדיו את הזנחתו עקב לקב"ה קיומו( ואינם מוכנים לזייף; ובתווך, מתואר "חבר", אשר אף שהוא

28

65*

נמנה על הממורמרים, הוא בכל-זאת נסחף אחר: "מוטיב מתפילת ליל-שבת". גרדובסקי מתאר כיצד הוא נסחף על גלי הזיכרונות של

בריחה מה כאן שוב יש לכאורה, ובביתו; בבית-הכנסת -ליל-שבת מציאות, המתעלמת מהייסורים. ואמנם, האם זו תפילה? האין היא שקר עצמי הפונה ללא-כלום? מובן שבזוועה האושוויצית אין דבר רצוי ואולי אף ראוי יותר – מה נלין על כמה דקות של טוב, ואפילו

דמיוניות? ואולם, גרדובסקי עצמו אינו מסתפק בכך:אז נהגתי לרוץ לָשמה... היכן שעומדים באדיקות קדושה כמה האור... את לדלות נהגתי שם ומתפללים; – יהודים מנייני ניצוץ... ובחמימותו... להמס את קיפאון לבי. אז היה לקחת

שנו של הסוערים הגלים דרך נישאתי שמח. ליל-שבת -לי תיי שנעלמו, וכשהגעתי לחוף, לַשבת שלי של היום, לבי גווע

-בדמעות. הייתי שמח, הייתה לי שבת מלאת-דמעות... התגעגעתי... שאראה בדמיוני את אמי... האהובה... את אבי... לי היקרים ואת ביותר לי האהובים את לבכות ואחר-כך... שאף-פעם... שבתותי, את לַבכות לנַצח. שנעלמו ביותר, לא תחזורנה, לַבכות את אסוני, שכעת הרגשתי וחשתי אותו

לראשונה.19וכותב טיפולוגי20 באופן או ברבים לכתוב חורג ממנהגו גרדובסקי בין ואמונה, כפירה בין המתנדנד החבר יחיד: ראשון בגוף לפתע מציאות לתאוריה )או דמיון( – הינו הוא עצמו. תפילת-השבת אינה

-מקום של בריחה מהמציאות, אלא זו המשיבה לו את חושיו ורגשותיו, את היכולת לבכות בהרגישו את המציאות לעומקה. השבת של גרדובסקי שמחה – ובמה? ביכולתו לשוב ולבכות על אהוביו ועל

השבת עצמה.כדי להיכנס המאמין יכול שלתוכו מרחב היא תפילת-השבת למצוא את אמונתו; ליתר דיוק, התפילה בכלל היא לא-מרחב של נוכחות נעדרת, שבה יכול המאמין ליצור את אמונתו; זוהי אופציה ממשית לקיום התפילה כברית של חובה פנימית, של מסירות-נפש של קיומה עצם בעל-הברית. של הנוכחות בהיעדר גם יצירתית, תפילה ציבורית )אשר 'לתוכה' נכנס המאמין(, ואף של יחיד שאך דווקא האמונה; היא-היא – חובתו ידי לצאת כדי מילים ממלמל עשויה המוגבלות האנושיות והכוונות חסרת-היומרות התפילה

לגעת בעולמות העליונים חסרי-הגבולות והטעם. תפילה לשמה.21אך האין זו נחמה נוספת של הבל, עוצמתית ככל שתהיה? האם

לא נזכה גם להארת-הפנים?

הערות1 ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, מי השילוח, בני-ברק, תשס"ה, א, עמ' קנא,

ד"ה: "וידבר".2 ז'אק דרידה, מיכל גוברין ודויד שפירו, גוף �פילה, תל-אביב, 2013.

3 ראו, למשל, הראי"ה קוק, שמונה קבצים, ירושלים תשנ"ט, קובץ ה, קמח.4 בפרק לז מדגיש בעל התניא )ע"פ בבא-מציעא צ( כי: "עקימת שפתיו הוי

מעשה", משום שהשפתיים גשמיות. האמנם זהו מעשה?5 רק כאן הייתי מציע "רפורמה": לא הוספה, אלא חזרה לבסיס החז"לי של התפילה, הסרת הפיוטים, ואז השבתם לפי הטעם. בעיקר בימים-הנוראים – האם אנו מוסיפים המלכה בפיוטי ה"אלו ואלו בצפצוף מצפצפים: ה' ימלוך"? לעתים אני מוצא את עצמי בוהה במבט מזוגג במהלך התפילה ופיוטיה ושואל רואה אני חוזר בתשובה? אני ה'? האם אני עוד ממליך את את עצמי האם ולשוב הקב"ה את להמליך להתכוון, רוצים שבאמת טובים, יהודים סביבי

ידוע מראש ב'נתנה תוקף', בעיקר בשלוש בתשובה, מתרגשים כמו בבימוי -שניות השקט שבין "ומי ירום" לבין "ותשובה ותפילה וצדקה" – ונשמתי נא

נקת: האם צעקת הדברים הללו עושה את מה שנאמר בה? האין אורך התפילה )והשתיקה האין-סופית במוסף כדי שלא להפסיק בברכת התקיעות( מייבש את כל הרצון הטוב, שאינו מוצא לו כל פורקן ממשי? האין אנו מחמיצים, בתוך כל המלל האין-סופי הזה, את מצוות היום )המעשית, לשם שינוי!(: לתקוע בשופר, את ההמלכה והניסיון לראותה נכוחה או לפחות להבין את ובמנוחה? השטן הקטן שבי משמעותה, ומשם הפנייה לשמחת חג במאכל ילד הכאפות בבגדי רוצה לצעוק בשניות השקט המלודרמטיות הללו, כמו המלך החדשים: "הוא לא כאן; למרות כל הצעקות המלך לא בא )האם יבוא

אי-פעם?(" או סתם להסתפק ב"יאללה ביתר". 6 הרב שג"ר )פור הוא הגורל, אפרת, תשס"ה, עמ' 110-109 מציע גם אמונה דרך האחר, שבו ובאמונתו יש לי אמון; כך אני מוצא אמונה, וזו מופיעה גם כתופעה אובייקטיבית שמחוצה לי, ולא רק כתופעה סובייקטיביות המוטלת מיד בספק. כך ניתן גם להתפלל דרך האחר; ולמרות ספקנותי החולנית כלפי עצם אפשרות התפילה, מצאתי להפתעתי אנשים שאני מאמין בתפילתם. אבל גם דרך זו אינה מספקת את יצר הפולחן, ובוודאי שלא את החובה היום-

יומית הרודפת אותי.7 ר' יוסף אבן-טבול )תלמיד האר"י(, 'דרוש חפצי-בה', בתוך: מסעוד בן דוד

הכהן אלחדד, ראש שמח� כהן, ירושלים תרפ"א, א, ע"ד.8 ותפילות קרליבך באורכן )שוב!( ובעודף החיפוש אחר אותנטיות וכוונה רק הורסות בעיניי את פשטות המנגינה המסורתית, ומחליקות מהמחפשים כמו

סבון שנלחץ חזק מדי.9 ר' קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה, אש קודש, תש"ך. ההדגשה במקור.

10 ראו אביחי צור, '"הוא יתברך מסתתר בבתי גואי" – תורת הייסורים של האדמו"ר מפיאסצ'נה', דפים לחקר השואה, כה )תשע"א(, עמ' 151-190.

11 אש קודש, עמ' קכח. ההדגשות שלי.12 ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, קמא, נו, ג.

13 זלמן גרדובסקי, בלב הגיהינום – יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדת ,2012 צור(, תל-אביב, ועריכה: אביחי )תרגום מיידיש רקומנדו באושוויץ 110. גרדובסקי נולד בשנת 1910 בסובאלקי שבפולין, למד בישיבה המ- עמ'ותכנן 'בית"ר' בלונה. הוא היה חבר בתנועת ועבד כפקיד ממשלתי קומית לעלות לארץ, אך בשנת 1942 נשלח ממחנה קיילבייסין לאושוויץ. משפחתו

-הובלה לתאי-גזים, בעוד שהוא נבחר בסלקציה לעבודה ולאחר-מכן לזונדרקומנדו, שם עבד כשנתיים. כשהשתפרו התנאים הוקמה בקומנדו מחתרת, אשר ביום 7.10.1944 מרדה ופוצצה את אחד הקרמטוריומים, מרד שבו מתו

-רוב חבריה. חברי המתחתרת נהגו לכתוב בסתר, ומתוך הדברים שכתבו נמצאו ששה כתבים. שניים מהם, השייכים לגרדובסקי, פורסמו בעבר ביידיש או בתרגום לקוי וכונסו מחדש בספר בלב הגיהינום, בליווי מבוא על אודות

כתבי-היד, רקע היסטורי, וניתוח ספרותי-הגותי.14 אש קודש, עמ' קעח-קעט.

15 שם, עמ' 11416 ראו אביחי צור, ' "מדוע היינו כך ולא אחרת לגמרי" - קריאה ביומנו של

זלמן גרדובסקי', בלב הגיהינום, 2011, עמ' 367-295.17 שם, עמ' 108.18 שם, עמ' 225.

19 שם, עמ' 228. ההדגשות שלי )א.צ.(.20 קהות-החושים עולה גם בתיאורים, המשתדלים להיות אישיים, של רג-שותיהן של דמויות פרטיות, אך למעשה אין זה ריאיון ותיעוד מדויקים, אלא

תיאור טיפולוגי-כללי )האם, הבן וכדומה(, פרי השלכתו של גרדובסקי.רק ומשמעות, כוונה טעם, ללא תפילה – לליבוביץ' חזרנו לכאורה 21וכך הפכה ההימנעות נמנע מכך לכתחילה, ליבוביץ' גזרת-מלך. אך משום

-עצמה לכוונה וליומרה; כאן מדובר על רצון פשוט למשמעות ולמפגש, שסופו היעדרם, ללא כוונה ויומרות – ומכאן הפתח.