חוברת געגועים

ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

האורנים 1 גבעת שמואל 54052

טלפון: 03-6918403

פקס: 03-6916483

www.idfwo.org :אתר הארגון

[email protected] :דואר אלקטרוני

יו"ר: נאוה שוהם סולן

מנכ"ל: יובל ליפקין

הפקה: אסף מוסמן

עיצוב גרפי: עדי רמות

הדפסה: עיטופית

ארגון אלמנות ויתומי צה"ל תשע"ו | 2016

ארגוןאלמנות

ויתומי צה"ל

שך יקירי שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חו

שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שיחק

אבא

של שאיר כתם

שלפעמים נזל והשן מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס,

שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עישתה קפה בספל

שאהב במיוחד אבא שכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה

שיחק כדורגל בקרא המון ספרים הוא

שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במשיחק

שלו אבא שלי אהב את החתול

שבת אבא שירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל

שלי כתב שלי ניגן בגיטרה אבא

שלואבא שקפיים

דיו הוא כבר לא צריך את המשכונה בעלי ־

שיחק כדורגל בשך יקירי קרא המון ספרים הוא

שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חופוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה

שלי שלו אבא

שקפיים של דיו הוא כבר לא צריך את המ

שאיר כתם שלפעמים נזל וה

שן מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עי

שתה קפה בספל שאהב במיוחד אבא

נהג לקרוא עיתון בכורסה

שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות שיחק



שלי כתב ניגן בגיטרה אבא

שתה שאהב במיוחד אבא

שכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה שיחק כדורגל ב

שך יקירי קרא המון ספרים הוא שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חו

עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה

שלושקפיים

של דיו הוא כבר לא צריך את המשאיר כתם


שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עיקפה בספל

2

תוכן העניינים

3 דבר יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל - נאוה שוהם סולן

4 דבר נשיא מדינת ישראל - מר ראובן )רובי( ריבלין

5 דבר ראש הממשלה - מר בנימין נתניהו

6 דבר יו"ר הכנסת - מר יולי אדלשטיין

7 דבר שר הביטחון - רא"ל )מיל'( משה )בוגי( יעלון

8 דבר ראש המטה הכללי - רב-אלוף גדי איזנקוט

9 דבר סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה - מר אריה מועלם

10 זכרונות בקופסאות | מוריה אשכנזי

11 אני רוצה שתדע | מתן פרץ

12 אתה לי מאור | סיון גנון

14 רגעים של צלילות | מעיין עציון

15 אל מול הפחד הזה | מירב אמתי

16 בן של נווט | שחר שפר

17 נשארתי לבד | רעות דהרי

18 תיק גדול | עדי פרג

19 תמיד הולך בתוכי | אלון זוהר

20 עד שהופעת | שרון אזארי יהב

22 אבא שלי חי | ניצה בר נוי

23 לא ניפרד בחיים | טלי גולדנברג

24 הגיוס | מרים אלון שורצבוים

25 עץ משפחה | אהובה פרי

26 אבא שהכרתי מתמונות | שמעון דרעי

27 מחר נהיה חזקים יותר | שרה טרודי

28 החלק החסר | שאול סמואל

29 גיבור רק שלי | עדיאל גביאו

30 אחד מל"ו | יצחק נגר

31 מוריד את המסכה | יונתן שטרית

32 האסון שלנו | ענבל גלבוע

33 החיוך ימחק את העצב | חן יניב

34 ים השכול | איציק רייכר

35 בשורת יום | איציק רייכר



אבא של





קרא המון ספרים הוא שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במ

שיחק שלו אבא

שלי אהב את החתול שבת אבא

שירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל שלי כתב

שלי ניגן בגיטרה אבא שלואבא

שקפיים דיו הוא כבר לא צריך את המ

שכונה בעלי ־שיחק כדורגל ב


פוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שלי

שלו אבא שקפיים




שאהב במיוחד אבא נהג לקרוא עיתון בכורסה








עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שלו




קפה בספל

3

אלמנות, אלמנים ויתומים יקרים,

אזרחים בכל שנה, כמו מגיע. הזיכרון שוב יום

רבים יגיעו לטקסים קורעי הלב בבתי העלמין,

לחלוק כבוד לקרובים האהובים שהלכו מאיתנו

המדינה הציוני, החלום על כשהגנו עת, בטרם

זה ביום מתאחדים ישראל אזרחי היהודית.

מאחורי מסך העצב, כשברקע הסיפורים הרבים,

אולי מדי, של הגיבורים שנפלו למען מולדתם,

אלו שחרפו נפשם למעננו.

זהו יום שמאחד את כל אזרחי המדינה, ובפרט

צורך לנו אין הרי הנופלים. משפחות אותנו,

האובדן, את חיים אנו כי שכזה, ביום אמיתי

בחיינו, חשוב צומת בכל שעה. שעה יום, יום

ומרחיבים מתחתנים מתגייסים, כשהילדים

מתקדמים מצליחים, כשאנחנו המשפחה, את

בקריירה או עצובים וזקוקים לתמיכה - החסר

מתעצם ומקבל נוכחות שלא מרפה. ובכל זאת,

יום הזיכרון הוא חשוב - אנו מקבלים חיבוק חם

לא שאנחנו וחשים מהמדינה, האזרחים, מיתר

לבד בכאבינו. זהו יום שבו אנו מנחילים בצורה

כשבגנים, הבאים, לדורות מורשתנו את חדה

דום בצפירה, עומדים ובכל מקום בבתי הספר

בשיחות על החיילים שנפלו, בהשמעת השירים

על אלו שאינם ועוד.

לנו, משפחות הנופלים, יש המון ימים של אבל

בחיינו החלל מאושרים, כשאנחנו גם בשנה.

קיים. הפיל הזה תמיד קיים בחדר, הבור שנחפר

ברגע אחד לא יתמלא עוד לעולם. אנחנו יודעים,

שבזכות יקירינו המדינה הזאת קיימת, בזכותם

אנחנו ופחד. מורא וללא בשקט ישנים רובנו

למען בדיוק עצמם את הקריבו שהם יודעים

בחלקת עתידנו את להבטיח כדי אלו, מטרות

התיכון במזרח כאן שלנו, הקטנה האלוהים

הגועש והרוגש.

מלחמה, ידענו לא לשמחתנו האחרונה בשנה

על יום מדי כמעט שומעים אנחנו עדיין אבל

הטרור שמכה בכל מקום, בארץ ובעולם. עדיין

חיילים ושוטרים הם מטרה, ועדיין היגון והמוות

איך הטרור מככבים במחוזותינו. אנחנו שומעים

מתרחב למקומות רבים, כולל מדינות שלא ידעו

אירועים מצמררים שכאלה, בהם בני אדם רוצחים

הגיונית. סיבה שום ללא אחרים, אדם בני סתם

למעלה כבר החשש עם חיים לצערנו, אנחנו,

מ-100 שנה.

בשקט, לחיות מבקשים? אנחנו הכול בסך ומה

לאפשר לילדינו לחיות בארץ המובטחת ולהקים

דורות חדשים שימשיכו את דרכנו. לחיות במקום

בו הפחד אינו קשור למלחמות, מוות ודם. לחיות

בשלום עם שכנינו, ולא פחות חשוב - בינינו. לטוב

הייתה גם זו אחרת. לנו אין מדינתנו. זו ולרע,

המחשבה של יקירנו, אהובינו, שאיבדו את חייהם

כדי לשמור על המעט שיש לנו. לשמור על עצמנו

ועל עצמאותנו.

מי ייתן ולא נדע עוד מלחמות עקובות מדם, נחייה

חיים שלווים ומשפחת השכול לא תגדל עוד.

נזכור את יקירנו, נזכור ולא נשכח.

שלכם,

נאוה שוהם-סולן

יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל



אבא




























שלושקפיים




4

משפחות יקרות,

הימים הללו - "הימים הנוראים" של החברה הישראלית -טומנים

למלא, ניתן שלא החלל האובדן, כאב עמוק. כאב בחובם

ההחמצה, ולצידם - כאב הגעגועים. הכאבים, גם אם שונים זה

מזה, נשזרים זה בזה. כאבי העבר, הווה והעתיד.

ויומיומי. אישי הוא הזיכרון יום ובנות המשפחה, בני עבורכם,

בימים הללו העם בישראל כולו מחבק וזוכר אתכם ואת יקירכם.

לדיבור לרגע להצטרף מבקשים אנו הלאומי, הזיכרון ביום

המתמיד, היומיומי, שלכם עם אהובכם. להסתופף אתכם בצילו

של הזיכרון הפרטי, האינטימי, הרוגש בתוככם, לדמוע אתכם על

אבדן יקירכם.

שעה, שעה יום, יום באהובכם מדברים המשפחות, בני אתם,

ועוד. עוד ומציפים עולים הזיכרונות, גואים - בו דברכם ומדי

ודואבת. אבלה מוטלת והנפש מתגעגע, הלב הומים, המעיים

ולנו לכם מאפשרת - "געגועים" - הזו המטלטלת האסופה

לזכור. חיוך אחרון, מילות פרידה, אהבות שלא ישובו, הבטחות

שלא יתקיימו, חיבוקים חפוזים, געגועים, חיוכים וצחוק מתגלגל,

שתיקה ודממה.

לכם, וגם לגיבורים שנפלו, להם, כולה מצדיעה ישראל מדינת

בני ובנות המשפחות היקרות - לעמידתכם, למאבקכם היומיומי,

ליכולת המופלאה שלכם, לאסוף את הכוחות, להמשיך ולחיות.

המקום ינחם אתכם, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ומן השמים

תנחמו. תהא נשמתם של חללי מערכות ישראל ברוכה וצרורה

בצרור החיים.

בברכה,

ראובן )רובי( ריבלין

לשכת נשיא המדינה

Office of the President



אבא של






























קפה בספל

5

משפחות יקרות,

שעון הזמן הלאומי משלים עוד שנת תקומה - ישראל מציינת

הפוגה: בלא נמשכת המדינה התפתחות עצמאות. שנות 68

אנחנו בונים אותה, מעצימים את כוחה ומבטיחים את עתידה.

כרוכה בגורלנו לשלוט לנו שמאפשרת המדינית הריבונות

בשתיים: אחיזה בלתי פוסקת בחרב המגן ונכונות הקרבה מול

כל חורש רעה.

גורמי הטרור. נחושה מול השנה האחרונה התאפיינה בעמידה

הגל גם האחרונות, השנים במאה קודמים טרור לגלי בהמשך

הנוכחי לובה על ידי הסתה פרועה ורצון לפגוע באזרחים חפים

מפשע. ישראל ניצבת בחזית המאבק באיסלאם הקיצוני, שנותן

רוח גבית למחבלים צמאי הדם. מבחינה זאת אין הבדל בין שדה

קרב לזירת טרור - בשני המקרים אנו נדרשים לעמידת גבורה

כדי להבטיח את ביטחונה ושלומה של המדינה.

לובשי ובנות בנים איבדנו כבקודמותיה, הנוכחית, במערכה

מי בהם היו האחרות. הביטחון וזרועות צה"ל חיילי - מדים

שחתרו למגע והסתערו קדימה, אך נפגעו מיד מרצחים. בו בזמן

נגדעו חייהם של אזרחים שלווים, שנפלו קורבן לשנאה חסרת

ייסורי האובדן של בן משפחה מעצורים. חוויתי על בשרי את

אהוב. אני יודע כמה גדול הכאב ועמוק היגון.

במה אפוא נתנחם? ראשית, בכך שמטרתם של אויבינו לא תצלח.

הם מבקשים להטיל עלינו פחד ולרופף את אחיזתנו במולדת -

ישראל ומוכיחים להם שעם אנחנו מעמיקים שורש במדינתנו

ומאות עשרות במותם הצילו שנפלו לוחמינו שנית, וקיים. חי

אחרים. במחיר חייהם - זדים נהדפו אחור. שלישית, אובדן החיים

מדרבן אותנו להוסיף חיים - תינוקות נקראים על שמם, מפעלי

הנצחה מאירים את דמותם, דורות חדשים הולכים בדרכם.

הדברים פרסום על אתכם מברך אני השכול, משפחת בני

בנינו האומה. יקירי - יקיריכם לזכר ידכם מתחת שהוצאתם

שנוצרים הרבים, לרשות היחיד מרשות מכך עוברים ובנותינו

את זכרם לעולמי עד.

חזקו ואמצו.

בברכה,

ראש הממשלהבנימין נתניהוPrime Minister



אבא




























שלושקפיים




6

יקיריי,

אני מבקש להוקיר את היוזמה שלהם להוצאת החוברת

עוצמת את ומבטאת היא כן שכשמה "געגועים"

שנפלו ליקירים והיתומים האלמנות של הגעגועים

במערכות ישראל, בדרך מיוחדת זו של שירים והגיגים.

ליום זקוקים אינכם השכולות, המשפחות בני אתם,

זיכרון מיוחד, שכן הוא נוכח בקרבכם יום-יום. גם הזמן

ולעיתים ממש, של נחמה איננו האסון מעת החולף

אף דומה כי הקושי גובר והגעגוע מתעצם. לפיכך, טוב

אתם עושים בהוצאת חוברת זו הנותנת מקום של ממש

לא שכבר לאבא או לבעל הגעגוע של יצירתי לביטוי

ישובו, ולמקום המשמעותי שלהם עבורכם.

חוברת זו היא המקום הפרטי שלכם. באופן ציבורי, אנחנו

מצדיעים לנופלים שנשאו בעול המערכה על תקומתנו

ואפשרו לכולנו להוסיף לבנות, להתקיים ולשגשג כאן,

במדינת ישראל.

אני מחבק אתכם, בני המשפחות השכולות, יחד עם כל

עם ישראל, ומחזק את ידיכם ערב יום הזיכרון שהוא יום

מורכב וחשוב לכולנו. מי יתן ולא נדע עוד צער ויגון.

חה"כ יולי )יואל( אדלשטיין

יושב-ראש הכנסת

יושב ראש הכנסתSpeaker of the Knesset



אבא של






























קפה בספל

7

יקירותיי ויקיריי,

מעטים הרגעים בהם חודרת להכרתנו משמעותו

העמוקה של הכאב.

מרגש ממד יש למילים בהם הרגעים מעטים

כל כך, אישי ועמוק, באופן המטלטל את הקורא

ומרעיד את נימי הנפש.

עצמנו מוצאים אנו בהם הרגעים מעטים

מפליגים בדמיון ובמחשבות אל מי שלא הכרנו.

מי שהכתיבה אודותיו, ביד אמן ועל ידי אלו אשר

לנו לחוש שגם גורמת היו חלק מרכזי בעולמו,

אנו היינו חלק מחייו.

החוברת הזו, המשכן של חוברות משנים עברו,

היא מכך. יותר ואף אלו, כל את לנו מאפשרת

מעט להעניק ביכולתכם נוסף נדבך מהווה גם

מנוח ליגון האינסופי, לצער המצמית, לגעגועים

החובטים בכם שעה אחר שעה, יום אחר יום.

חלקכם עסק בכתיבה עוד טרם הנקישה בדלת.

ויש מי מכם שהאבדן הובילם להאיר את עולמו

המיוחד באמצעות מילים הנוגעות, ואינן מרפות.

תחושות של ומלואו עולם המבטאות מילים

ורגשות. המילים שלכם. אתם.

הצער, למרבה הצטרפו, החולפת בשנה גם

היגון כוס השכול. למעגל נוספות משפחות

אותנו ומותירה דמעות, להתמלא מוסיפה

נטולי מילים. 68 שנים נאבקת ישראל על זכותה

לשלום יד מושיטה יהודית, כמדינה להתקיים

ושואפת להגיע אל המנוחה. לצד פסגות שכבשנו,

להשיב עדיין מאתנו נבצר והרוח, הידע בזכות

הטרור בגל נוכחים שאנו כפי לנדן, חרבנו את

ובניסיונות האחרונים, בחודשים אותנו התוקף

של מדינות וארגונים סביבנו לשבש את חיינו.

אנו יודעים להשיב מלחמה שערה ולהרתיע את

דורשי רעתנו, כי אין לנו ארץ אחרת. אנו נישאר

במהלך משלמים שאנו המחיר אך לנצח, כאן

הדרך הוא כבד, כבד עד מאוד.

משרד הבטחוןMinister of Defense

אתם, יקירותיי ויקיריי, מהווים עבור כולנו סמל

לגדלות נפש ולעוצמה אנושית נדירה בממדיה.

היותן לצד זו, בחוברת המופיעות היצירות

מרגשות עד דמעות, הן עדות לכך.

היו חזקים, המשיכו ליצור ולעשות,

שלכם,

משה )בוגי( יעלון

שר הביטחון



אבא




























שלושקפיים




8

אלמנות צה"ל, אלמניו ויתומיו,

לזכור עוצר ישראל עם והתקומה, הזיכרון ימי אלה, בימים

ולהיזכר בדמותם של אחינו ואחיותינו, אשר עמדו על המשמר

בחזית ובעורף, בשגרה, בחירום ובמלחמה, וחירפו נפשם למען

ביטחון אזרחי המדינה ותושביה. בנופלם, הם הותירו חלל עמוק

ובני משפחה שחייהם השתנו לעד.

הזוג, ובנות בני אתם, לחייכם, נכנס השכול שבו היום מאז

חיים ללא החצי השני שלכם, מי שנשבעתם לחיות לצדו לעד;

חיים עם השאלות והתהיות, עם אתגרים יום יומיים ועם חלל

עמוק. אתם, הילדים, חיים ללא ההורה שילווה אתכם ברגעים

הקטנים והגדולים, שיזכה לראות אתכם גדלים ופורחים, שילווה

אתכם ויתגאה בכם. אין כאב שישווה לזה, אין מילים לתאר את

הגעגוע שאינו קהה גם בחלוף הזמן. אתם, שמחכים ליקר שלא

ישוב עוד, מתמודדים עם הכאב בתעצומות נפש אדירות, קמים

מהשכול ושואבים את הכוחות להמשיך בחיים.

את בדיו משרטטים בזיכרון, נוגעים אתם זו חוברת בעמודי

דמותם של הנופלים וחוזרים בגעגוע עז להורים ולבני הזוג – למי

שהם היו ולחיים שהיו לכם יחד. בסיפורים, בציורים ובשירים

פרי עטכם, אתם מעלים על הדף את המילים שלא הספקתם

לומר ואת הרגעים והזיכרונות שאתם נושאים איתכם. בכך אתם

יקירכם מה ולהבין והיום אז בחייכם להתבונן לנו מאפשרים

היה בעבורכם ובעבור כל אחד ואחד מאיתנו.

צה"ל כואב את בניו ובנותיו שנפלו, נושא את מורשתם וממשיך

את המשימה שלמענה פעלו ובעבורה חירפו נפשם – משימת

ההגנה על העם ועל הבית. אנו נמשיך לצעוד ברוח השליחות

באחריות ונפעל הנופלים רעינו לנו שהתוו הנחישות ובדרך

ובמקצועיות מול כל אתגר שיבוא לפתחנו.

יקיריי,

ובנופלם לישראל ההגנה בצבא חייהם את קשרו אהוביכם

שאיחדה והרעות האחריות מתוך בינינו. חזק קשר גם נקשר

אותנו בשירותנו, נוסיף למלא את הבטחתנו האחרונה לרעינו –

לעמוד לצדכם, לחבק אתכם ולהיות לכם כתף תומכת.

יהי זכר הנופלים ברוך.

רב-אלוף גדי איזנקוט

ראש המטה הכללי

"כדמעה תלוי כוכב בחלוננו,

שני ברושים עומדים בחוץ

על המשמר.

הם עדים, ילדי, לכל

געגועינו, איך חכינו

שנינו ליקר!"

לאה גולדברג, "שנינו מחכים"



אבא של






























קפה בספל

9

אלמנות ויתומים יקרים,

אזרחי ניצבים לקודש מחול עוברת שהאומה עת שנה, כמדי

המדינה כגוף אחד בבתי הקברות והחלקות הצבאיות, מוקפים

חללי את לזכור בכדי ומלואו עולם ומתחתיהן אבן מצבות

מערכות ישראל שנפלו למען הגנת הארץ.

פורצת הפרג אודם עם הדם פרח של הפריחה עת אלה, בימים

נמתח הכבוד ומשמר התורן לחצי מורד האומה דגל מהאדמה,

מ"נוח" ל"דום", מתעטפת מדינה שלמה באווירה של קדושת זיכרון!

אומה עצובה, כואבת וזוכרת את זכר יקיריה, הצפירה המצמררת

תפלח כל לב ותיצור אווירה-חרישית וקודרת.

אדם המון מלוכדת, אזרחים קהילת תתייצב הקברות בבתי

צפוף, שלוב זרועות בדממה אפופת צער יחלוק דמעותיו, קברי

ודגל הלאום המלווה זיכרון נר חללים יתעטפו בצרור פרחים,

בסרט שחור ועליו אותיות ה"יזכור".

מדינה שלמה תהפוך לגוף שאחד מאבריו נכרת והותיר אחריו

לנופלים אנו קוראים בכדי לא מדמם. ולב פתוח פצע לנצח

בור "אין חז"ל וכדברי שנוצרים, הבורות שם על "חללים"

מתמלא אינו באדמה שמתמלא גדול מחוליתו"-בור מתמלא

מעצמו- את החלל שנוצר בנפשותיכם לא ניתן למלא.

הרגעים הקשים אינם בימים אלה, שכולם אבלים, אלא בכל יתר

364 ימות השנה כשעולם כמנהגו נוהג.

יקיריי, קדושת הכאב רבת משמעות עבור כולנו, ככל שגוברת

נעשה הציווי שחל עלינו נוקב וחד יותר להמשיך לזכור, להזכיר

ולא לשכוח את שהיו יקיריכם-יקירינו.

המוסרית בחובתו להמשיך מתחייב והנצחה משפחות אגף

לשמר זכר היקירים, גם כאשר הצפירה לא תושמע, דגלי הלאום

יחזרו לראש התורן, שלהבת הנרות תכבה והימים יחזרו מימי

הקודש לחול- כי זו מחויבותנו ולאורה אנו פוסעים.

יהי זכר הנופלים ברוך.

שלכם,

אריה מועלם

סמנכ"ל ור' אגף משפחות והנצחה

"....כולנו רקמה אנושית

אחת חיה

ואם אחד מאיתנו, הולך

מעמנו

משהו מת בנו- ומשהו

נשאר איתו .."

)מוטי המר(

10

אבא שלי ניגן בגיטרה אבא שלי כתב שירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל שבת אבא שלי אהב את החתול שלו אבא שיחק שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב ההולדת בעלי עישן מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, שלפעמים נזל והשאיר כתם של דיו הוא כבר לא צריך את המשקפיים שלואבא שלי ניגן בגיטלפתח תמונות בעצמו בחדר חושך יקירי קרא המון ספרים הוא שיחק כדורגל בשכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה שאהב במיוחד אבא שתה קפה בספל שקניתי לו ליום

־רה אבא שלי כתב שירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל שבת אבא שלי אהב את החתול שלו אבא שיחק שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן

במפוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בע

־צמו בחדר חושך יקירי קרא המון ספרים הוא שיחק כדורגל בשכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה שאהב במיוחד אבא שתה קפה בספל שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עישן אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאמא היו המון תקליטים לאהובי היה שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חושך שירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל שבת אבא שלי אהב את החתול שלו אבא שיחק שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, שלפעמים נזל והשאיר כתם של דיו הוא כבר לא צריך את המשקפיים שלו אבא שלי ניגן בגיטרה אבא שלי כתב יקירי קרא המון ספרים הוא שיחק כדורגל בשכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה שאהב במיוחד אבא שתה קפה בספל שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עישן מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, שלפעמים נזל והשאיר כתם של דיו הוא כבר לא צריך את המשקפיים שלו

זכרונות בקופסאות | מוריה אשכנזי

זכרונות נעים

זכרונות נאים.

בין ארגזי כלים,

בין השמיכות והצעצועים,

הדפים והתמונות...

מתחברות להן מילים... של שנים...

זנים שונים של זכרונות

שנים של חופש, רווקות, תקווה ואהבות..

שנים של חברות נפש עמוקה

שנים בהן שאפנו יחדיו את האביב

ואת ריחו של הסתיו...

על מרפסת לאור הנר או לאור כוכב.

זכרונות של תכניות שלא ישובו להיות...

טיפחנו בית, תחביבים והריונות...

גידלנו יחד תינוקות וגדלנו בעצמנו להיות...

להתמודד יד ביד עם חוויות,

הרוב טובות ובחלקן לא בחרנו להיות..

בנינו בחום יד ביד פיסה אחר פיסה ...

מוריה אשכנזי, אלמנתו של יאיר אשכנזי ז"ל שנפל במבצע "צוק איתן'

רס"ר יאיר אשכנזי 27.07.2014 בן 36 בנופלו

בכל ארגז טמונות המחשבות.

שלי, שלך, של ילדינו...

של מה שרצינו יחדיו להיות...

עם אותם הזכרונות יחמץ הלב כשיסגרו אחרינו הדלתות.

כסופה של הצגה מוצלחת ונעימה,

ירד מסך עשן על הלב מלא כאב

ויישארו ממך עמוק בליבנו

צרובים בתוך עורנו - אורך יאיר והזכרונות

ומילותיך האחרונות...

זריחה!!! ... צריך לראות!

11




־צמו בחדר חושך יקירי קרא המון ספרים הוא שיחק כדורגל בשכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה שאהב במיוחד אבא שתה קפה בספל שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עישן אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאמא היו המון תקליטים לאהובי היה שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חושך שירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל שבת אבא שלי אהב את החתול שלו אבא שיחק שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, שלפעמים נזל והשאיר כתם של דיו הוא כבר לא צריך את המשקפיים שלו אבא שלי ניגן בגיטרה אבא שלי כתב יקירי קרא המון ספרים הוא שיחק כדורגל בשכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה שאהב במיוחד אבא שתה קפה בספל שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עישן מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, שלפעמים נזל והשאיר כתם של דיו הוא כבר לא צריך את המשקפיים שלו

אני רוצה שתדע | מתן פרץ

אבא, זאת הפעם הראשונה שאני כותב לך מאז שעזבת.

אני לא כל כך יודע מאיפה להתחיל או מה להגיד,

מה-13 ימי זיכרון האלה שעברתי.

האמת שככל שאני מתבגר,

אני קולט יותר ויותר מה זה בעצם החיסרון של אבא בחיים.

מה זה לראות את הבן אדם הכי חזק בחיים שלך,

נשאר לבד ופשוט נשבר, מתפורר.

יום הזיכרון הזה היה קצת יותר קשה משאר ימי הזיכרון.

השנה, קרו דברים משמעותיים בחיים שלי,

דברים ששאלתי את עצמי למה אתה לא פה עכשיו?

למה אחי הקטן צריך לעבור בר מצווה בלי אבא

שילמד אותו להפוך לגבר.

שיראה לו את הדרכים הנכונות ויתקן אותו.

אבל כנראה, שהגורל הכתיב חיים אחרים.

אני רוצה שתדע,

שלפעמים אני מרגיש שאתה ממש איתי בחיים האלה,

שאתה עוזר לי בדחיפה קטנה מלמעלה.

בינתיים אני מתבגר לאט לאט ולומד הרבה עליך,

על מי שהיית, על החלל הענק שהותרת כאן.

מתן פרץ, בן 16, בנו של אלון פרץ ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

רס"ר אלון פרץ06.08.2002 בן 26 בנופלו

במשך השנים האלה,

כשאתה גדל בלי אבא,

אתה מתבגר מהר מדי

וככה אתה גם לומד דברים על החיים..

דברים שאולי מוקדם ללמוד,

אבל אני שמח שלמדתי אותם.

למדתי להסתכל על הדברים הקטנים בחיים,

ולהעריך אותם טוב טוב.

למדתי לנצל כל רגע בחיים,

וליהנות ממנו.

למדתי להעריך את המשפחה האדירה שקיבלתי.

ויותר מהכל, למדתי מהסיפורים עליך,

מהתמונות, להיות שמח תמיד.

אבא, אני גאה להיות הבן שלך ואני גאה בך.

תודה על הכל.

12

אתה לי מאור | סיון גנון

מכתב קטן,

לאיש אחד רחוק מכאן...

שביום אחד, ברגע אחד, הפך לחלל, גיבור, מלח הארץ, שם חרוט על אבן או אנדרטה,

מפקד נערץ וחלק מההיסטוריה של מדינת ישראל ושל אסון לאומי.

אבל, ביום הזיכרון הפרטי שלי, בחיים שלי, הפרטיים, האישיים - אתה שוב מאורי,

בעלי, האבא של הילה, הבחור החתיך עם החיוך השובה, ההוא שכבש אותי במבט...

ללא אותי שאהב האיש משפחה, איתי והקים לצדי ישן חיים, איתי שחלק האיש

כך כל והם גדולים שנראו חלומות שחלם האיש עולמי. כל שהיה האיש גבולות,

טריוויאליים ופשוטים...

לא רצית הרבה...להביא עוד ילד לעולם, לגור בבית שקנינו בגן יבנה, קצת לראות את

העולם, לשרת את המדינה ולהתקדם במישור הפיקודי, ללבוש מדים, לקום לעבודה

בבוקר ולחזור הביתה, לבית שלנו...לעת ערב. אני כבר תיכף בת 32 ואתה נותרת בן 27,

הרבה זמן עבר מאז חיבקתי אותך בפעם האחרונה, אך לא אשכח את החיבוק הזה...

לעולם.

מוארות פנים עם וצעיר, יפה כך כל נשאר ואתה אני מתבגרת קורים, דברים המון

בתמונה, פנים דוממות. לעיתים נדמה לי שאתה מחייך אליי, לעיתים לא. בין הדמעות

בא לי לצחוק ולהיזכר בכל מה שהיינו עושים יחד. היינו זוג מאוהב והכל היה כל כך

תמים. כל כך אהבתי את הילד שבך. אפילו בחתונה שלנו במקום לנשק אותי, נישקת

את הרב... זה היה כל כך אופייני לך. באמצע הריקוד שלנו, עזבת אותי והלכת לרקוד

עם כולם. היית כל כך שמח ואפילו לא שמת לב, והבטחתי שאני אזכיר לך את זה עד

יומך האחרון...יומך האחרון כבר היה ואני לא רוצה להפסיק.

והייתי כל כך רוצה לדבר איתך, לספר לך ולהסביר. לשאול כל כך הרבה קרה כאן

סיון גנון, אלמנתו של מאור גנון ז"ל שנספה באסון השריפה בכרמל

מישר מאור גנון02.12.2010 בן 27 בנופלו

13

אותך מה אתה חושב על הכל? מה אתה חושב על הבת שלך. אין רגע שאני מביטה בה

ולא חושבת עליך... אי אפשר שלא, יש לה את אותו הקול, אותו המבט, אותו הדיבור, היא

מקסימה כמוך ולפעמים מעצבנת בדיוק כמוך! היא רק בת 8 ולפעמים נדמה שאני ממש

שומעת את התשובות המתחכמות שלך... והיא כל כך יפה... בדיוק כמוך.

אני תוהה האם אתה כאן, האם אתה רואה ואתה שותף להכל? או

אולי מקווה שכך הם פני הדברים, אחרת... האם הכל נגמר? האם

רק המנגינה של השיר שנכתב עליך ממשיכה להתנגן? אין בזה

הכל אחד. ברגע לעצור יכולים לא שלמים חיים הרי היגיון,

המשיך, כולם המשיכו... ואתה?

דבר אחד בטוח, אתה ממשיך לחיות איתי. בכל נשימה שלי,

מתעוררת, כשאני רגע, בכל סיטואציה, בכל תחושה, בכל

כשאני לבלות, יוצאת כשאני שרה, כשאני עובדת, כשאני

עצובה, כשאני מאושרת, כשאני אוהבת, כשאני נאהבת, כשאני

סיון... וסיון היא חיים שלמים. אלמנתו של מאור, בת הזוג של

זיו, אמא של הילה, ולפעמים גם אני רק ילדה בעצמי.

קצת לי נשמע לפעמים - "אלמנה" הזה הטייטל בכלל

רציני מדי, כי גם אני רק אישה רגילה שחיה חיים,

קצת מורכבים אבל יש בהם הכל. ואני

וברע, בטוב לי, שיש מה בכל גאה

ואני גאה בך על כל מה שהיית ועל

כל מה שאתה, ואתה לי ארץ, אתה

לי חיים, אתה לי מאור.

שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון שיחק

אבא שך יקירי קרא המון

שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חותקליטים לאהובי היה

שקניתי לו ליום ההולשתה קפה בספל


שיחק כדורגל בספרים הוא

של דיו הוא כבר לא צריך ־שאיר כתם


דת בעלי עישירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים



את המשח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא אהב לצייר אבא כתב



בכל שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח

סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שאהב במיוחד


שך יקירי קרא המון ספרים הוא תמונות בעצמו בחדר חו

שלפעמים שן מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס,


אבא שירים הוא אסף בולים




נזל והשח מט בעלי אהב לצלול הוא



הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל שעון גדול אבא אהב

ניגן במפוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שכונה בעלי נהג


לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חושן מקטרת עם טבק בניחוח חריף


שאהב במיוחד אבא לקרוא עיתון בכורסה

שלושקפיים


שלפעמים נזל והלאבא תמיד היה עט בכיס,

14

אבא,

אני לא יודעת מאיפה להתחיל..

אני רק חושבת להעלות את הפוסט הזה ומתחילות לרעוד לי הידיים.

יום הזיכרון, אני חושבת על היום הלחוץ הזה שעבר עליך כל שנה כשאני חושבת עליך בהקשר של

ואיך שנגמר - לדאוג שההגברה תהיה מוכנה בבית הקברות לטקס, ושהצפירה תופעל בזמן, מחדש

זה זאת, כי בכל גם מוכן לאירוע, לוודא שהצבא וחשוב בבית הקברות, להעביר הכל לטקס בדנגור,

ממש על הגבול... ומדנגור למפקד אש בקיבוץ, ואולי השנה יקשיבו לך והכתובות יידלקו בשרשרת ולא

יצטרכו להדליק אחת אחת...

אבל השנה זה שונה, כי אתה בצד השני של הטקס. ואני אפילו לא נמצאת, ככה שעוד יותר קשה לי

לדמיין איך זה ייראה...

נופל האסימון, אני שוב כאילו וגם ברגעים ששוב אני מודה שהמרחק קצת מנתק אותי מהמציאות,

מתעוררת ומנסה להבין אם זה אמיתי. זה קשה להאמין כי אני עוד יכולה לשמוע את הקול שלך עם

השיעול הזה, וההבעות פנים ותנועות גוף כל כך ברורות ומוחשיות, שבאמת קשה להבדיל. ברגעים של

צלילות, כשאני מצליחה להפנים, אני הכי מתגעגעת בעולם!

רצית להצטרף אליי לחלק מהטיול, אז תדע שעכשיו אתה איתי לכל אורכו!

אוהבת ומתגעגעת הכי הכי.

מעיין עציון, בתו של זאב עציון ז"ל, רכז הביטחון של נירים שנפל במבצע 'צוק איתן'

זאב עציון 26.08.2014 בן 55 בנופלו

רגעים של צלילות | מעיין עציון

15

שלי שבת אבא


שלי ניגן בגיטרה אבא אבא


שלו אבא אהב את החתול

שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה



שך יקירי קרא המון ספרים הוא חו



שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עישירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה



דיו הוא כבר לא צריך את המשח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא



אבא רכב על אופנים בכל שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי

אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה


הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חושן מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט


שאהב במיוחד אבא שירים




שלפעמים נזל והבכיס,

שח מט בעלי שיחק


שבת אבא הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל

שעון אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה

שיחק כדורגל שך יקירי קרא המון ספרים הוא

גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חושן מקטרת עם



בשלו



טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס,

אל מול הפחד הזה | מירב אמתימשפילה מבט, מלחשת בלאט

אל מול הפחד ההוא

המשתק

בצעדים איטיים צמוד לכתלים.

כבר הרבה אחרי חצות התמונות עולות וחודרות

מילים הופכות לתפילות

הלוויות

אל מול הפחד הזה

לבד בחשיכה

מילים מבולבלות

שבעיקר מכסות.

מלאך המוות

עוטה מדים או תכריכים

את שניהם פגשתי.

מירב אמתי, אלמנתו של ירון אמתי ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה

רס"מ ירון אמתי13.08.2006 בן 45 בנופלו

16




־צמו בחדר חושך יקירי קרא המון ספרים הוא שיחק כדורגל בשכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה שאהב במיוחד אבא שתה קפה בספל שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עישן אהב לצייר אבא כתב סיפורים במחברות עבות לאבא היו המון תקליטים לאהובי היה שעון גדול אבא אהב לצלם את אמא ואותי הוא אהב לפתח תמונות בעצמו בחדר חושך שירים הוא אסף בולים הוא אהב לעבוד בגינה אבא רכב על אופנים בכל שבת אבא שלי אהב את החתול שלו אבא שיחק שח מט בעלי אהב לצלול הוא ניגן במפוחית אבא מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, שלפעמים נזל והשאיר כתם של דיו הוא כבר לא צריך את המשקפיים שלו אבא שלי ניגן בגיטרה אבא שלי כתב יקירי קרא המון ספרים הוא שיחק כדורגל בשכונה בעלי נהג לקרוא עיתון בכורסה שאהב במיוחד אבא שתה קפה בספל שקניתי לו ליום ההולדת בעלי עישן מקטרת עם טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, שלפעמים נזל והשאיר כתם של דיו הוא כבר לא צריך את המשקפיים שלו

בן של נווט | שחר שפר

אבא,

עברו שש שנים. אנשים כל הזמן אומרים לי שאני עדיין קטן, ושש שנים זה בעצם מעט

מאוד זמן, אבל זה בטוח לא נכון. אפילו שהזמן עובר מהר, אפשר להרגיש כמה זמן אתה

כבר לא איתנו.

גדלים אנחנו שעובר יום בכל ואנחנו. שעזבת, הבית שנים, בשש כך כל השתנה הכל

ומשתנים, אבל אנחנו לא מפסיקים להתגעגע. הלוואי שהיית יכול לבוא, אפילו רק ליום

בטוח אני אבל מושלמים, שאנחנו אומר היית לא בטח שנהיינו. ממה ולהתרשם אחד,

שהיית גאה.

כשהתיישבתי לכתוב לך, מצאתי את עצמי עם הרבה פחות מוטיבציה לעשות זאת מאשר

בשנים הקודמות. זה בטח קרה בגלל הזמן שעבר. אבל אני רוצה שתדע שזה לא אומר דבר.

אני עדיין מתגעגע, בדיוק כמו שהתגעגעתי יום אחד או שנה אחת אחרי שהלכת, אם לא

יותר מכך. חפצים שלך שנמצאים בבית, ואני משתמש בהם או מסתכל עליהם לפעמים,

כמו הקלמר שלך )שכבר הספקתי לאבד(, או אוסף המטבעות, או המחשבון, תמיד מעלים

בי זיכרונות, וכשאמא אומרת לי שאני "נווט בן של נווט" זה תמיד מעלה בי גאווה.

אני מקווה שאתה יושב עכשיו למעלה, מתבונן, ומחייך.

שחר

שחר שפר, בן 15, בנו של אביאור שפר ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

רס"ן אביאור שפר 06.10.2009 בן 36 בנופלו

17





נשארתי לבד | רעות דהרי

בכל לילה אני שומעת אותך, את הבכי שלך בוכה איתי, כבר יום אחר יום שהמחשבות עליך לא

מפסיקות, שאני מבקשת ומתפללת לאלוהים שישמור עליך שם למעלה ויחזיר לי אותך.

בחיים לא תיארתי שתיעלם ככה ברגע, ככה בשנייה החיים שלך נגמרו ונשארתי לבד. היום בדיוק

לפני שנתיים קיבלתי את הבשורה הקשה הזאת שנהרגת, מיליון מחשבות עברו לי בראש: "הוא

באמת נהרג?" "מה יהיה עכשיו, השאיר אותי בהריון בחודש הראשון ועם תינוק בן 7 חודשים?" "איך

הילדים שלנו גדלים בלי אבא?" תגיד לי רק איך מתמודדים???

מאז שאתה איננו הכל כל כך שונה, כל כך תפל ואין שמחת חיים. אתה חסר לכולנו בכל רגע בחיים

אם זה בחגים, בשבתות ואם זה אפילו סתם לשבת לדבר, חסר לי בבית הקול שלך שכל היום היית

שר, הריח שלך והצחוק שלך. הצחוק הזה שרק מלשמוע אותך צוחק, הייתי צוחקת.

אני רואה תמונות וסרטונים ומבינה עד כמה הייתה בך שמחת חיים. הלוואי שהיית חוזר רק לרגע.

הייתי מספרת לך מלא דברים, במיוחד שנולד לך בן שלא זכית להכיר.

תודה כפיר שהיית בעל ואבא מושלם. אני באמת מקווה שטוב לך שם למעלה. אני מבקשת ממך

תשמור לי על מה שנשאר. על אושר וטוהר, על ההורים שלי, ההורים שלך, האחים שלך, עליי ועל

האחיינים שלך.

אוהבת ומתגעגעת המון... אשתך.

רעות דהרי, אלמנתו של כפיר דהרי ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

סמ"ר כפיר דהרי 04.08.2013 בן 23 בנופלו

18

תיק גדול | עדי פרג

בפעם כי הזאת, התמונה את להעלות שוב החלטתי השנה

הבאה שאני אהיה עם תיק שגדול וכבד ממני בהרבה זה יהיה

בערך בעוד 3 חודשים אולי יותר, כשאני אתגייס לצבא.

ושם אני לא אוכל לשחזר את התמונה הזאת, אבא לא יהיה שם.

אבא אתמול, כמו א' כיתה של הראשון היום את זוכרת אני

ליווה אותי לשם והלכתי בגאווה והרגשתי בטוחה.

היום אני הולכת אל עבר השירות הצבאי שלי בגאווה אחרת,

שירות ולעשות להתגייס המסורת את להמשיך הולכת אני

משמעותי עבורי.

השנה אני מתמקדת בכך שאדם בגבורתו נמדד גם בחייו ולא

אותנו לחנך לחמת שלי. הגיבור אבא, גיבור אתה במותו. רק

גם אבל לסביבה ורגישים ואנושיים אכפתיים אנשים להיות

חזקים וחכמים ולעולם לא לוותר.

השנים עברו מאוד מהר אבל לי זה מרגיש כאילו הזמן לא זז,

כאילו זה היה אתמול. הפער בין המציאות לבין הרצון שהזמן

לא יחלוף גדול מדי. צר לי שנותרת חלל והשארת חלל.

תודה על הכל אבא.

עדי פרג, בתו של שלמה )שלום( פרג ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

רס"ן שלמה )שלום( פרג 20.09.2006 בן 46 בנופלו

19

תמיד הולך בתוכי | אלון זוהרכשהייתי בן 4, אבי אמיר, נהרג כשפיקד על חייליו כרב

סרן במילואים בחיל ההנדסה. אבא נהרג בהתקלות עם

מחבלים בנחל אלישע באזור יריחו שבבקעה.

אני זוכר ששלושה ימים קודם לכן ליווה אותי אבא לגן

כשם שהיה עושה בוקר בוקר, לא אשכח שבאותו בוקר

לגן בכניסה המדרגות על התיישבנו ואחותי תמר אני

ולא רצינו לתת לאבא ללכת, אבל אבא היה חייב ללכת.

2000 שנת של האינתיפאדה תחילת היו שנים אותן

ואבא נקרא למילואים.

לי לעזור וניסתה חזק אותי חיבקה מירב שלי הגננת

שלושה לקרות צפוי מה ידעתי אולי מאבא, להיפרד

בסך 4 שהוא בן ילד לדעת יכול מה אך אחריי, ימים

הכל רוצה את אבא שלו לידו תמיד.

האמין כך שכל שלי אבא שדווקא לתפוס לי קשה

בשלום ופעל רבות לכך הוא זה שנהרג, לפעמים עולה

בי השאלה, איך זה הגיוני שדווקא הוא, למה דווקא אבא

שלי הוא זה שהיה צריך לשלם את המחיר. ולשאלה זו

לעולם לא תהיה לי תשובה.

ישנם המון סיפורים על האהבה של אבא אלי, אני אפילו

ישנם מזכרות, תמונות ובנוסף זוכר קצת. חושב שאני

והקלטות.

שלושה ימים אחרי שאבא יצא למילואים לפנות בוקר

התעוררנו לבוקר אחר, אבא נהרג מירי צלף בהתקלות

עם מחבלים ואני נשארתי עם אבא, אך לא חי.

לפעמים עולה השאלה מה עדיף, להכיר את מי שנהרג

או לא, ואם לא הכרת - פחות כואב.

אני תמיד אומר שברור שעדיף להכיר, גם אם הכאב הוא

גדול, זה לא משנה, כי כך יש לך תמיד למי להתגעגע.

הוא ככה כי טוב זה לו דומה שאני לי אומרים תמיד

תמיד ילך בתוכי.

היום שאני כבר בן 18 אני מבין שלאבד אבא זה משהו

שאין לו שום פיצוי בעולם, שכולם קוראים אבא, אני לא

זוכר איך ומתי אמרתי אבא.

את החסרון הזה אני מרגיש מאוד בתקופה זו של מעבר

בין הילדות לחיים שאחרי.

אני רוצה לנצל את הבמה ולהגיד משהו לאבא שלי: אבא,

גדלתי מאז שנהרגת. אני כל כך מתגעגע לטיולים שהיינו

לראות יושב שהיית הכדורסל למשחקי יחד, עושים

איתנו. שתדע שאתה חסר לי מאוד ואני כל כך מתגעגע

אלייך, אבל עם זאת גם כל כך גאה בך, במי שאתה, במי

שהיית. ואני משתדל ללכת בדיוק בדרך שלך.

עכשיו רגע לפני הגיוס אני רואה את כל החברים שלי

ולאן לשרת איפה על שלהם האבות עם מתייעצים

שלך לתמונה הולך פשוט זה ברגע ואני להתגייס

מסתכל ויודע בדיוק לאן אני רוצה להגיע.

עדיין וזה כמוך בדיוק בהנדסה לשרת חלמתי תמיד

החלום שלי. אמא תמיד חינכה אותנו ואני יודע שזאת

גם הייתה הדרך שלך, שנתרום כמה שרק נוכל, ולכן אני

יודע טוב מאוד שאהיה לוחם, ואני מאוד מאוד מקווה

שזה יהיה תחת הכומתה הכסופה, בדיוק כמוך

הייתי רוצה שתדע ששנה הבאה אני יוצא לשנת שירות,

זו בשנה בסיכון נוער עם אעבוד שבה שלמה שנה

ואנסה לתת להם את כל מה אתרום כמה שרק אוכל

שקיבלתי בבית, שהרבה מזה גם בזכותך.

זה לא הכל, יש לי עוד כל כך הרבה דברים לספר לך

אבא, דברים שלעולם לא אוכל לספר.

ולחבק אותך, זה פשוט לרוץ הדבר שהכי הייתי רוצה

ושתרים אותי על הכתפיים שלך כמו שהיית עושה לי

שהייתי קטן. אני אוהב אותך אבא. אוהב ותמיד אוהב.

במיוחד אבא, בלי לגדול זה מה במילים לתאר קשה

כשאני יודע שהיה לי אבא כל כך מיוחד, שעשה איתי

כל כך הרבה דברים, וזה לא יוכל לקרות יותר.

החוסר הגדול כל כך מתחדד בערב זה ובתקופה זאת

של הנחת הספרים ולבוש המדים.

הכאב הוא עד עולם, ילך איתנו ויעצב את אישיותנו.

אבא, אני אוהב ומתגעגע.

אלון זוהר, בן 18, בנו של אמיר זוהר ז"ל שנפל בקרב באינתיפאדה השנייה

רס"ן אמיר זוהר 01.11.2000 בן 34 בנופלו

20




































בשלו



טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס, עד שהופעת | שרון אזארי יהב

אהוב יקר נוש שלי,

סופדת שלך, הקבר מול עומדת אני פעמים תשע לפחות

רק הייתה הנקישה וכאילו שנים תשע לכתך... את ומבכה

אתמול, תשע שנים זה זמן רב בלעדיך.

אני מנסה לדמיין כל כך הרבה פעמים את החיים שיכלו להיות

לנו, מדמיינת ומפליגה לעולם שונה ואחר כל כך. תשע שנים

מאז שהלב הפסיק לנשום ובשנייה נחתך בכאב חד שמסרב

שנים תשע ואחרי ומדממת עמוקה הצלקת להתאחות,

מסרבת להפסיק לכאוב.

את שמעתי שלא שנים תשע בלעדיך, שעברו שנים תשע

קולך, את צעדיך. פותח את הדלת אחרי שאתה חוזר מיום

לצדי. שתהיה מבלי שנים שהתבגרתי תשע בעבודה. ארוך

עברתי אירועים מרגשים ומשמחים מבלי שתהיה שם לצדי

ושלא לדבר על האירועים הקשים והמטלטלים שהספיקו גם

הם להגיע ולא פסחו אלינו.

שנה באפריל דירה חדשה. לנו לקנות רב באומץ החלטתי

שעברה עזבנו את הקן החם והמיוחד שבינינו ביחד. את הצבע אתה עשית אחרי השעה תשע בערב.

את הקיר העקום שבמטבח אתה יישרת. את המנורות בדירה אתה התקנת. אפילו מרצפות בחדר הילדים

אתה הדבקת. איש מוכשר בעלי ידי זהב.

לא קלה הייתה העזיבה, לא קל היה לארוז את חפציך להיזכר באותם רגעים שאותם דברים נרכשו, בדרך

כלל ביחד. לא קל היה לארוז את בגדיך ולמסור אותם עם הרבה דמעות וכאב למישהו זר שאותם ילבש.

זה, פחדתי להיתקל בהם במקרה ברחוב. לא קל לארוז רגעים ושעות רבות במחיצתך שעברו בבית

לא קל לארוז חיים, לארוז חלק מהזיכרונות שלנו. גם לא קל לפרוק חלק מהדברים האלה בבית חדש,

למצוא להם מקום חדש בבית הזה. החפצים נמצאים חדש לצד ישן, זוהי תמצית החיים שלנו.

מצאתי את עצמי מתלבטת הרבה במה לבחור לדירה והיו לי כל כך הרבה החלטות לעשות. אילו היית

שם בטח היה הרבה יותר קל ומוצלח, כי בטח שיקול הדעת הרגוע והשלו שלך היו ללא ספק תורמים

ומקלים. בחרתי מערכת שמע ורמקולים חדשניים ,מי היה מאמין...ממך למדתי להקשיב לזהות צלילים

וקולות שונים.

והשנים חולפות להן מבלי שנוכל לעצור, כי השכול הוא רכבת לאינסוף. כזו מטלטלת ולא מפסיקה

להפתיע, עולה ויורדת ,עוצרת וממשיכה... מצאתי שעם השנים הכאב לא פוסק, הוא פשוט שם ואיתו

לומדים לחיות. זו מין מחלה ללא מזור שעם השנים לא הופכת לקלה יותר, אלא הזמן מלמד אותנו

לחיות איתה.

למדתי לאהוב שוב עם שבר. פתחתי את הלב כי כנראה שהאהבה הגדולה שהייתה לנו, השאירה בלב

שלי יכולת לאהוב גם עוד פעם. העבר נשאר עבר עם המון השפעות להווה ולעתיד ותמיד אני צועדת

לעתיד, עם הרבה תובנות עמוקות.

רס"ן נתן יהב 09.08.2006 בן 36 בנופלו

21שרון אזארי יהב, אלמנתו של נתן יהב ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה

אני צועדת עם ילדיך היקרים שהופכים לבוגרים עם השנים. לי כאמא שלהם לא מפסיק לכאוב

עבורם שלא זוכים ליהנות מאבא נתי: האבא המיוחד שלהם. אפילו הזיכרונות שלהם נעלמים ויהלי

אפילו לא זוכר ולא יודע מהי תחושת אב ובן. החמצה נוראית שלא תיגמר. חבר קרוב שאיבד את

אביו, אמר לי שייהפכו להורים בעצמם יבינו מה החמיצו. הלב שלי לא מפסיק לכאוב על כך.

ילדיך היקרים הם הילדים שמחים ומאושרים. נוגעים בהצלחות בטבעיות. הם רגישים ומלאי אהבה.

אני מוצאת את עצמי מוקפת אהבה ודאגה מהם אלי.

תשע שנים במסע ארוך ארוך. לו יכולתי להיפרד, להגיד לך עד כמה אהבתי אותך, כמה קיבלתי

ממך, כמה אתה חסר. לו יכולתי להפסיק לכאוב, לקחת כדור שיקל במעט את הכאב החד בלב.

אבל אני בוחרת כל בוקר בדרך של החיים.

לצד הכאב יש גם חיים של שמחה, של עשייה והצלחות. זו הדרך שללא ספק היית בוחר לנו.

לא להפסיק לרגע, ליהנות ולמצות כל רגע, לנצל כל שנייה בחיוך ואהבה גדולה. לראות את חצי

הכוס המלאה, גם אם היא לפעמים מלאה בדמעות. דמעות של עצב ודמעות של שמחה.

"עד שהופעת היית קצת עצובה

עד שהגעת חיפשת עוד אהבה

לא האמנתי שכך אפשר לאהוב

פתאום נדלקתי, או, כמה זה טוב..."

זה השיר שבחרתי בחתונה כשהסתיימה החופה. כשחשבתי בימים האחרונים עלינו, נזכרתי בשיר

הזה שארבע שורות שלו מתארות את הקשר שלנו.

עוף לך כמלאך טוב

עוף לך צפה מלמעלה בנו

עוף למעלה מחייך ומאושר

כאן נמשיך לחלום עליך

להתגעגע, להרים את הראש למעלה בניסיון למצוא איזה אות ממך...

22





אבא שלי חי | ניצה בר נוי

ישבתי בכיתה.

ילדה בת שמונה, כיתה ב'.

נכנס לשם מישהו, נקראתי לצאת.

פגשתי את שני אחיי ונסענו הביתה.

כמה אורחים בבית.

מה את רוצה לאכול?

שואלת דודתי ודומעת בעיניה

ביצת עין – זה מה שאני אוהבת.

אכלתי ביצה עם סלט ולחם.

כלום לא יכול לפגוע בעולם שלי

העולם שלי יפה, ורוד ואוהב.

כולם בוכים, למה?

ירדתי למטה, פגשתי את אחי בוכה.

שאלתי לפשר בכיו

והוא ענה "אבא מת".

אני כועסת עליו.

זה לא מתחבר אצלי.

אבא-מת, אצלי אבא חי.

אבא לוקח על הכתפיים

קונה לי בובה

קונה לי ממתק.

אנחנו בכינרת,

מקררים אבטיח במים

אבא שלי בונה אוהלים

מנפנף ועושה על האש

אבא שלי נוהג באוטו גדול

אבא שלי מחבק אותי

אבא שלי חי.

הייתי קטנה והחיים חייכו אלי

שהוא הבנתי שאיתן שנים עברו

לא יחזור.

דיברתי איתו מדי ערב

מביטה לשמיים ואומרת לו

"לילה טוב אבא".

התחתנתי, נולדו לי ילדים

נולדו לי נכדים.

אתה חסר לי אבא.

אני מאמינה בתחיית המתים.

אתה תחזור אלי

צעיר ורענן.

תרים אותי על הכתפיים

תחייך אלי

ואני אפסיק להתגעגע.

ניצה בר נוי, בתו של רפי עזרא ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים

רב"ט רפי עזרא 30.10.1973 בן 37 בנופלו

23





לא ניפרד בחיים | טלי גולדנברג

אבא, כן אבא

המילה שלא אמרתי כבר 10 שנים

אבא, זה שאני מתגעגעת לשמוע את הקול שלו

כל בוקר כשאני קמה וכל לילה כשאני הולכת לישון.

אני מתגעגעת אליך,

אני רוצה שוב לחזור הביתה ושיחכה לי האוכל שלך

בין השמיכות על הספה.

אני רוצה שתחזור ונהיה שוב כולם ביחד.

מאז שהלכת עבר כבר הרבה הרבה שהיית אמור להיות בו ולשמוח איתנו.

אני סיימתי את היסודי, חגגתי בת מצוה ועליתי לחטיבת הביניים.

עוד מעט גם אותה אני מסיימת.

אני כבר לא בת חמש כמו בפעם האחרונה שהיינו יחד,

עוד מעט כבר עולה לתיכון.

בירנית התחתנה וכבר נולד אביאל,

ליאת סיימה את הצבא ועוזרת לכולם

ועוד מעט תתחיל ללמוד ו...אמא

אמא שומרת עלינו מהכל ודואגת להשאיר את כולנו ביחד

שלא נריב ולא ניפרד בחיים.

אז אבא אני רק רוצה להגיד לך

שאני מתגעגעת אליך מאוד.

טלי גולדנברג, בת 16, בתו של יעקב גולדנברג ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

יעקב גולדנברג15.10.2005 בן 43 בנופלו

24

הגיוס | מרים אלון שורצבוים

שני נכדים שלי מתחיילים,

שני חמודים שלי

מתגייסים.

חבל שאני צריכה להגיד "שלי" ולא - "שלנו".

כל כך כואב וצובט.

עצוב וחבל, שזה שנפל בדמי ימיו,

שאמור היה להיות סבא,

ולהגיע לגיוס נכדיו - לא זכה.

רבים חושבים, שהכאב רפה במשך השנים.

אני מרגישה אותו חזק יותר ויותר.

זה כאב שונה.

הכאב משנה פנים, מקום וצורה.

הכאב משנה אופיו וחוזקו -

לפי הזמן, המצב והנסיבות.

הפצע נשאר פתוח, למחצה,

הפצע לא מגליד, לגמרי.

כיום, כאשר מתגייס צעיר,

מגיעה כל המשפחה וגדוד של חברים ללוותו.

כאשר ילדיי התגייסו, הבאתי אותם ללשכת גיוס -

רק אני.

בדור הקודם – כאשר בעלי התגייס,

הוא נסע באוטובוס בעצמו ולבדו.

כך גם אני.

מאחלת לנכדיי

שיפיקו תועלת מהצבא, והוא מהם.

יהנו מהתקופה.

ירגישו חלק ושותפות גורל.

יהוו שלב בשושלת הדורות.

מרים אלון שורצבוים, אלמנתו של סגן בן-עמי שורצבוים שנפל במלחמת ההתשה

סגן בן-עמי שורצבוים 23.8.1969 בן 31 בנופלו

25

בגיל שנתיים, שנת 1953 התהפכו וצללו חיי.

אבי יעקב מושקוביץ ז"ל על פי צו צה"לי יצא

ובמהלכו בארון מתים לביתנו שב.

בגן הילדים טרם שאלו והציקו.

בכיתה, בגלל מחסור במידע, להסביר לא ידעתי.

כשהמורה בשעורי יום המשפחה

את "עץ המשפחה" לתאר בכתיבה בקשה,

את עבודתי מעולם לא קיבלה

ולמזלי הטוב גם לברר לא טרחה.

בתנועת הנוער התביישתי לספר בהסתר ובקול

שבביתי חיים רק עוד אם ואח.

ברחוב ידעו הכל

אבל כנראה לא רצו לסכסך ולהכביד.

אמא שאת פצעיה המדממים

להכיל ולרפא יותר לא יכלה

שתקה ושתקה עד שלקברה

את סוד אבא לקחה.

כנערה תמיד בחבריי קינאתי

על שיכלו את המילה אבא להגות

ואפילו בחי, ממנו לבקש בלי הפסק:

תבוא, תגיד, תקריא, תשמע,

תסדר ומה דעתך על....?

המחשבה מה הייתי עושה בשבילו

או כמה נותנת אילו היה גדל ומתפתח לצדי ואיתי,

מעולם לא פסקה )גם כשהייתי בטוחה שכתובתו

שונתה לבית העלמין בעפולה(.

להיפך, היא רק מתעצמת.

אני, רק לתחיית המתים על באמת! מחכה...

איזה פיספוס!

אהובה פרי, בתו של יעקב מושקוביץ ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

טוראי יעקב מושקוביץ27.10.1953 בן 34 בנופלו עץ משפחה | אהובה פרי

26





אבא שהכרתי מתמונות | שמעון דרעיאבא שהכרתי מתמונות, מקרובים ומחברים. אבא שלי שאף פעם לא פגשתי. שמעתי לא פעם שאנחנו

דומים, דמיינתי לא פעם שאנחנו נפגשים.

ביליתי הרבה לצד אמך מרים, מקשיב בשקיקה לדברים שאמרה מניסיונה וחכמת החיים שדיברה.

ראיתי אותה לא פעם מזילה דמעה. כנראה שנזכרה בך, שחשבה עליך וחשה בחסרונך. שזה לא צודק

שאתה לא פה, לקחו אותך ואתה כל כך צעיר... תמיד נוכח באוויר מביט מהתמונה שעל השידה בחדרה

הצנוע כל כך.

בהרבה רגעים של קושי או שמחה, של כשלון או הצלחה, של ייאוש קטן או תקווה גדולה, חשבתי בצורה

אגואיסטית על עצמי. איך חיי היו נראים אתך ולצידך, איפה היינו גרים, מה היינו עושים, מי היו החברים

ואיזה איש היה צומח מתוכי.

רציתי להודות לך. בחרת באישה הנכונה למשימה כל כך קשה ומורכבת, יודעת להקשיב, לעזור ולפתוח

דלת. אמא שלי, אשתך, היא פשוט מדהימה ואין לי מילים מספיק מדויקות ומושלמות שייטיבו לתאר

את הערכתי ואהבתי אליה, צריך רק לומר לה תודה גדולה.

רציתי גם לומר לך סחתיין על ששלחת את יוסי, איזה גבר מיוחד, מלא ערכים, סבלנות ונחישות אין

קץ ששומר עלינו מכל רע, שידו החסונה משכה אותנו בעליות ובלמה בירידות. יאללה, מתגעגע אליך

ואינשאללה ניפגש ביום מן הימים. תמשיך לפקח ולכוון ממרומים.

שלך,

שישי

שמעון דרעי, בנו של שמעון דרעי ז"ל )נקרא על שמו(, שנפל בעת מילוי תפקידו

שמעון דרעי 05.09.1967 בן 27 בנופלו

27





מחר נהיה חזקים יותר | שרה טרודי

שרה טרודי, בת 15, בתו של האני טרודי ז"ל שנפל בעת פעילות מבצעית

רס"ב האני טרודי31.03.2013 בן 42 בנופלו

כל הזמן אמרתי שאם אדבר, אשבר,

אבל מתישהו גם ככה זה יקרה.

אבא,

הנה עוד יום זיכרון עובר מאז שהלכת.

האמת? אני לא צריכה יום זיכרון כדי לזכור אותך.

אתה איתי בכל רגע בחיי.

בכל צעד שאני עושה, אני שואלת את עצמי אם היית מרוצה ממני.

אבא,

אני מתגעגעת, והכאב רק הולך ומתגבר..

אבל אל תדאג לי.. אני מסתדרת!

אני מנסה לחייך כמה שיותר,

מנסה לחיות את החיים שרצית שנחיה יחד

מבחינת לימודים אני דווקא סבבה,

הציונים שלי גבוהים ואני מתכוננת למבחן קבלה לבית ספר אחר

אני רוצה להתחיל לבנות את העתיד שלי!

אני מנסה לא לעצבן את אמא

ולשמור עליה מכל הדברים הרעים שמסביבנו.

אני דואגת שהיא אוכלת טוב וישנה טוב

ובזה אני לא ממש מצליחה.

בלילות היא לא נרדמת..

אבא,

סלח לי על כל הפעמים שלא הקשבתי לך,

על הפעמים שעשיתי משהו לא נכון.

אבא, היום נזכרנו - התרגשנו - ובכינו.

אבל מחר נהיה שמחים שאנחנו חיים,

נהיה גאים בך כי אנחנו פה בזכותך

נהיה חזקים יותר מהיום.

אבא, אני מקווה שאתה גאה בי,

שאתה מרוצה ממה שאני עושה.

אני יודעת שאתה רואה אותי, שאתה שומע אותי

ואפילו מקשיב למה שאני אומרת..

אז אבא, אני אוהבת אותך.

28שאול סמואל, בנו של יצחק סמואל ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

סא"ל יצחק סמואל 19.08.2009 בן 48 בנופלו

החלק החסר | שאול סמואל

לכבודך אמא, לזכרך אבא...

שקופים הם האנשים.

העמלים סביבי, ואינני רואה...

רק בחיסרון אולי אני מזהה,

כמה התפללתם, רציתם, עשיתם..

כמו הציר הזה באופניים

כשהוא מסתובב חלק, אז פשוט רוכבים...

אך

כשהוא מעט חלוד או חסר,

אז, רק אז...

29

גיבור רק שלי | עדיאל גביאו

אבא יקר שלי

12 שנים עברו והכאב לא חולף.

בתקופה הזו של השנה אני חושב עליך, חושב

עליך הרבה.

לא שאני אותך, מכיר לא שאני זה על חושב

זוכר איך אתה נשמע, איזה אוכל אתה הכי אוהב,

איזה מוזיקה אתה אוהב לשמוע או מה התחביב

המועדף עליך.

כשהייתי קטן חשבתי שנהרגת כי רצית, כי לא

אהבת אותי, כי לא רצית לגדל אותי.

כעסתי עליך כי השארת אותי תינוק בן שנתיים

עם אמא כדי שנתחיל הכל מההתחלה.

כעסתי כי לא השארת לי אח כדי שישמח מתי

שאני שמח, שיבכה מתי שאני בוכה, אבל יותר

מכל שיתגעגע לאותו איש שאני מתגעגע אליו.

12 שנים עברו אבל זה מרגיש כאילו רק אתמול

זחלתי על הרצפה ושמעתי את אמא מדברת עם

קצינת הנפגעים. כאילו רק אתמול ראיתי אותך

לגן הלכתי אתמול רק כאילו האחרונה, בפעם

וכולם נפרדו מאבא ואמא בנשיקה ורק אני ילד

קטן וביישן עומד בצד ולא רוצה שאמא תלך כי

למדתי שפרידות יכולות להיות לתמיד.

הילדים וכל בגן חובה הייתי כאילו רק אתמול

אמרו - אבא שלי גיבור, אבא שלי גיבור.

קטנה צביטה והרגשתי בצד עמדתי אני ורק

בלב, כי אבא שלי באמת גיבור. רק חבל שהוא

גיבור בצבאו של הקב"ה.

עדיאל גביאו, בן 15, בנו של פנטהון גביאו ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

סרן פנטהון גביאו22.04.2003 בן 30 בנופלו

בפעם אופניים על רכבתי אתמול רק כאילו

כל לי כדי לצעוק היית מאחורי ולא הראשונה

הכבוד.

היית שם ולא לתורה עליתי רק אתמול כאילו

כדי לומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה".

היום כי הכל על לך סולח אני שלי, יקר אבא

אני מבין שהתגייסת כי רצית להפוך את העולם

למקום טוב יותר בשבילי, בשביל אמא, בשביל

כולם.

כדי שאוכל לגדול בשקט, לישון בשקט.

להקים אני גם אוכל שנים כמה שבעוד כדי

משפחה בארץ ישראל.

אבא שלי אתה מקור הגאווה שלי.

לכל מקום שאני אלך אני אשא את שמך כי אתה

אבא באמת גיבור, גיבור רק שלי.

אבא יקר שלי, אני תמיד אוהב אותך ואודה לך

כי אני נושא בשמך, כי אני בנך וכי השארת לי

את אמא שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

30

אחד מל"ו | יצחק נגרינון - אותך אין אחד שלא אהב

אותך העריכו והעריצו ולא לשווא.

אתה היית דוגמא לבעל ואב.

אתה אחד מהם אחד מהל"ו.

על כל הטובות וגמילות החסדים

ידענו לאחר לכתך מפי אלו המקבלים

קיימת והצנע לכת עם האלוקים

כך נוהג אחד מל"ו הצדיקים.

כל מי שהיה נזקק - לא הפנית לו גב.

חשת לעזור לו לפני שעולמו עליו יחרב.

כך הרגשת שלכל אחד אתה מחויב

זהו דפוס התנהגות של אחד מל"ו.

היית איש אשכולות שלא מבזבז זמנו לריק

היית מהכל - קצין וג'נטלמן, מפקד וחבר, רציני וגם מצחיק

אהבו אותך כולם כי היית מיוחד ומדליק

אמרו עליך כבר אז ישר והגון, באמת צדיק.

חסר אתה למשפחה עכשיו

חסרה לנו המילה, הייעוץ, המשענת והגב

סמכנו עליך- היית לא רק בעל, אח ואב

היית ועדיין אתה אחד מל"ו.

יצחק נגר, בנו של ינון נגר ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

סא"ל ינון נגר25.12.2005 בן 45 בנופלו

31

מוריד את המסכה | יונתן שטרית

אמא עוד יום זיכרון...

עוד יום שכולם איתך אבל הם לא, עוד יום שכולם

אומרים שזה זיכרון קולקטיבי אבל זה ממש לא!!

כי כשאני איבדתי את אמא שלי זה קרה רק לי!

ואני כל יום מתמודד עם הכאב הזה! אז הם יכולים

להגיד שהם איתנו והם תומכים זה בסדר, אבל זה

לא זיכרון של כולם!

אני זה שהולך לישון כל יום עם דמעות בעיניים

וקם עם צביטה בלב!

לכולם להגיד כדי בוקר כל זה ששם מסכה אני

שהכל טוב והכל יפה, אבל זו הבעיה אמא.. הכל

לא טוב.. הכל לא יפה... כי את לא איתנו יותר! כי

יש כסא ריק בערב שישי! כי אין חיבוק ונשיקה

מאמא לפני השינה! אז לא, הכל לא בסדר!

... אין ברירה נכון? החיים זה אבל אני חי עם זה

ילד קטן, חודשיים לפני בר דבר לא צפוי.. אתה

מצווה, לא עברת כלום בחיים ופתאום בוקר אחד

קורה הדבר הנורא מכל. אבא מגיע לבית ואומר

שאמא נפטרה.

מה הייתה התחושה שלי באותו רגע? אין לתאר.

צריך פתאום שלו אמא את שמאבד קטן ילד

לקחת אחריות! פתאום בלי אזהרה מראש החיים

אמרו לי תתמודד. לא תתמודד? תיפול.

ואני בבטן שומר ואני אמא, מתמודד אני אז

מראה את החיוך הכי רחב שלי על הפרצוף כדי

הזה..אני מתפרק. היום כשמגיע אבל להתמודד,

אי אפשר. פשוט לא.

הזיכרון, יום על מדברים ספר בבית היום כל

כולם עצובים ואתה מתאפק כי דקה אחרי זה הם

צוחקים בחוץ. אין מה לעשות, אני לא מצפה שיהיו

עצובים, אבל זה פוגע. נכון כולם עצובים אך לא

באמת עצובים. כי ביום הזיכרון כבר חושבים על

...על איך מבלים ומתכננים.. אבל אני העצמאות

מתמודד אמא! מתמודד ולא מוריד את המסכה!

אם להתפרק! אסור לבכות! אסור לבית.. מגיע

אני אתפרק, כולם ביחד איתי וזה יהיה בלתי ניתן

לעצירה כבר! אז אני שומר בלב..

אף איתי ואין .. בחדר לבד כשאני עכשיו אבל

אחד .. אני מתפרק. ואני כותב לך את זה ויורדות

לי דמעות, אני כותב לך את זה ועולים לי זיכרונות.

אני כותב לך את זה וכל מה שאני רוצה זה חיבוק

מימך. אז מחר כשיגיע ערב יום העצמאות נשים

שוב את המסכה?! אבל אני לא רוצה! כי גם אני

רוצה לבכות! למה עשו את זה כל כך צמוד ?! זה

רק סבל.

לתאר מילים אין שלי! אהובה שלי! יקרה אמא

כמה אני מתגעגע אלייך! אני אוהב אותך

יונתן שטרית, בן 17, בנה של יעל שטרית ז"ל שנפלה בעת מילוי תפקידה

סנ"צ יעל שטרית12.09.2011 בת 43

32





האסון שלנו | ענבל גלבועהרי חיי. שנות כל כמעט זמן. המון זה שנה 40

בני של מגילו פחות וחצי שנה ,3 בת רק הייתי

הבכור, שנה וחצי יותר מבתי הקטנה.

40 שנה זה המון זמן, כמעט כל שנות חיי,

ו-3 שנים זה נורא מעט. נורא-נורא מעט. מה כבר

אפשר להספיק ב-3 שנים.

הוא איך קבועה: שאלות רוטינת יש השנים כל

מת? בצבא - באיזו מלחמה? לא במלחמה – מטוס

- היה טייס - צנחן - מה היה שם? תרגיל - חזרו

במטוס - 22 אנשים - סיני - היה חשוך - הטייס לא

ראה - התנגשות - הר - 22 אנשים - אסון.

האסון שלנו.

אבא שלי. האסון שלנו. אבא 3 שנים, אסון 40 שנה.

חי איתי 3 ומת איתי 40.

ובשאלות החוזרות מגיעה תמיד גם זו - את זוכרת

משהו ממנו?

לא זוכרת כלום.

שום דבר? שום דבר. כלום.

ולפעמים מרגישה וחושבת - אולי בכלל לא היה.

איך יכול להיות שלא זוכרת כלום. 3 שנים זה נורא

מעט אבל זה משהו, בכל זאת. רק שנה וחצי פחות

זה שנים שלוש מהילה. יותר וחצי שנה מעמית,

המון!

כמה אפשר להספיק ב-3 שנים.

כמה אהבה, כמה חום וקירבה גוף לגוף, כמה צחוק,

כמה טיולים, כמה משחקים משותפים, כמה סתם

להיות יחד באותו מקום, באותו בית. כמה בית.

כמה אהבה.

3 שנים זה המון זמן.

איפשהו כלום. זוכרת שלא להיות יכול ולא

שאני ממה יותר חזקים והם הזיכרונות נמצאים

יודעת. זיכרונות של גוף ושל נשמה. של מגע. של

צחוק וחיבוקים ומבטים. זיכרונות של אהבה. הם

יודעת את זה עכשיו כי אני חרוטים בנשמה. אני

שומעת מדי יום את החריטה העדינה של אהבתי

בנשמותיהם של ילדיי הקטנים.

רק שנה וחצי יותר, שנה וחצי פחות.

3 שנים זה המון זמן.

כל השנים חשבתי, כמעט ידעתי, שמותו עיצב את

חיי. ש"האסון שלנו" הוא האירוע המכונן בהם.

עכשיו כבר חושבת אחרת. כמעט יודעת: גם חייו

עיצבו את חיי. הוא עצמו, החי. לא האסון שלנו -

האבא שלי.

שנשמעות למילים אמיתית משמעות יש ואם

בד"כ בימי זיכרון, "יחיה בליבנו לעד", אני מבינה

אותה עכשיו. הוא חי בלבי. בלבי הוא לא מת. הוא

מה וכל עצר. לא דומם. לא הוא איתי. משתנה

שהספיק לחרוט בנשמתי, גם זה אמיתי. גם זה מה

שעיצב את מי שאני היום.

40 שנה זה המון זמן

ולפעמים 3 שנים זה אפילו יותר.

ענבל גלבוע, בתו של גד גלבוע ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

סמל גד גלבוע 25.11.1975 בן 31 בנופלו

33





החיוך ימחק את העצב | חן יניב

החיוך ימחק את העצב

הצחוק ימחק את הבכי

אבל שום דבר לא ימחק את הזיכרון

הזיכרון שהייתי רוצה ממך,

שלא זכיתי לקבל ...

שנלקחת בזמן כל כך מוקדם

שלא זכיתי להכיר אותך

אני מרגישה שאתה תמיד איתי

אני יודעת שאתה שומר עלי.

אני מקווה שאתה מביט בי מלמעלה ומתגאה.

גדלתי בלעדיך.

ילדה בת שנתיים וחצי בסך הכל הייתי,

די קטנה, לא?

השנים חולפות, אנשים משתנים,

אבל אתה, אתה תישאר צעיר לנצח.

החור הזה שכולם מדברים עליו

אני מאמינה שיבוא יום והוא ייסגר.

אני תמיד מקווה שאני נמצאת בחלום

ומחכה שיגיע הבוקר שתעיר

אותי ממנו, מהחלום הנורא.

אתה תעמוד שם מולי עם חיוך רחב

תחבק אותי ותגיד לי

״זה רק חלום רע, אני פה לצידך״...

אבא, מלאך שומר שלי

אתה תמיד איתי,

אני אוהבת אותך.

חן יניב, בת 16, בתו של יובל יניב ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

רס"ן יובל יניב12.06.2002 בן 34 בנופלו

34

ים השכול | איציק רייכרטובע השכול

מציף דומע

דול ים ג כ

ללו תובע ש

ים ל או הג יש

מבטחם לחוף

רו זוכרים יות

געגועי אינסוף ב

איציק רייכר, בנו של שלמה רייכר ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו

רב"ט שלמה רייכר23.06.1958 בן 29 בנופלו

35




































בשלו



טבק בניחוח חריף לאבא תמיד היה עט בכיס,

בשורת יום | איציק רייכריום ובשורתו

יאיר הנתיב

זרה אורחו לג

לרע יטיב

משברי ים כ

מתנפצים לחוף

התחלה וסוף

הגעגוע לדברים הקטנים שהיו ואינם, משתקף בחפצים שהנם חלק מהחיים. חלק השגרה. ומן מהתחביבים מההרגלים, יום, מהיום חיים שנגדעו. החפצים הדוממים שנשארים כמזכרת כואבת לאחר

שהאדם נפל.

גיטרה שפרט עליה ושר לצליליה שירים, מחברות בהן נכתבו סודות או סיפורים. קופסאות שמשמרות פיסות ריחות וזכרונות.

להרגיש שרוצה היתומה, הילדה קולב, על תלויה שלבש חולצה קרובה לאביה, לובשת אותה בגעגוע.

- עדי רמות, מעצבת החוברת -

36

חוברת געגועים

Documents