סוד הפרחהמכושף

סיפור אמיתי

לא מבוסס

מאת תמר, אורי ומושון

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה בין גבעות מוריקות, אגמים צלולים והרים מושלגים,

חיה ילדה קטנה ושמה יודיתלי. היא גדלה בנחת ושלווה ויותר מכל אהבה מאוד לטייל

בטבע ולקטוף פרחים.

יום אחד בהולכה בטיול נקרה לעינייה פרח קוצני יוצא דופן ביופיו ויודיתלי הקטנה

החליטה לקטוף אותו.

יום אחד בהולכה בהרים נקרה לעינייה פרח קוצני יוצא דופן ביופיו ויודיתלי הקטנה

החליטה לקטוף אותו.לפתע שמעה קול, שנדמה כי בקע מתוך

הגבעול:

"הו מה עשית ילדה קטנה! אני לא עוד סתם פרח שקוטפים בלי הבחנה"

היה זה הפרח שדיבר אל יודיתלי המופתעת.

"אמנם יפה ועדין אני, אך קוציי ילוו אותך לאן שלא תפני".

הפרח שקטפה היה לא אחר מאשר פרח הסוד המכושף עליו שמעה יודיתלי רק באגדות.

"מכושפת תיהי מעתה ולמשך חמישים וחמש שנים, חמישה חודשים וחמישה ימים",

אמר הפרח הנורא. "עד יפוג הכישוף אני מטיל עליך לחפש ללא

נחת, תמיד להיות עם קוצים בתחת!"

שאלה יודיתלי את הפרח בפחד:"אבל מה? פרח מכושף,

אחר מה עלי לחפש?""מה שזה לא יהיה, הוא וודאי אינו נמצא בין

ההרים השלווים האלה"ענה לה הפרח המיסתורי.

"יותר מזה לא אומר לך ילדה קטנה,ועכשיו - צאי לחפש!"

ביד רועדת הכניסה יודיתלי את הפרח לתיקה. עמוק בליבה ידעה כי איש לא יאמין

לסיפורה.

באותו ערב בביתה, סביב השולחן, בישר אביה כי המשפחה עומדת לעלות לארץ בה

גדל, ארץ האבות.

"הנה מתחיל לו המסע", חשבה לעצמה יודיתלי, הרי בדיוק כך רמז

לה הפרח המכושף.

ואכן, כעבור מספר שבועות, מצאה יודיתלי את ביתה בנוף החדש של ישראל הקטנה -

במושבה פוריה ובה פרחים צבעוניים רבים ושונים מאוד מאלו שהכירה.

עם השנים בפוריה, משפחתה של יודיתלי התרחבה וגדלה

נולדו לה אחים ואחיות והיא הבכורה בינהם.

אבל יודיתלי הקטנה לא תמיד ליקקה דבש

בבית הספר בכפר עבודה פוריה, סבלה מהצקות מפני שבין הילדים התימנים הייתה

שונה; עורה לבן ועיניה כחולות.

בפוריה, היא הבינה, לא תמצא נחת,וכך בגיל 15 חזרו הקוצים לתחת.

"אולי בעיר הקודש", אמרה לעצמה כשעברה לבדה ללמוד בפנימייה בירושלים.

יום אחד, בעודה מטיילת בחורשה, פגשה בינשוף זקן וחכם.

"ינשוף יקר, ספר לי אולי אתה יודע מה עלי לחפש?" שאלה יודיתלי בעיניים בורקות.

אך הינשוף רק הביט בה, סובב את ראשו לאחור ועף למקום אחר.

ימים חלפו ויודיתלי המשיכה לחפש ללא נחת, עם קוצים בתחת. אך את סוד הפרח

המכושף לא מצאה גם בספרים. בגיל 18 הפתיעה והתגייסה לצה"ל, שם

פגשה פרח קצונה ושמו בישראל…

ישראל.

יודיתלי והפרח ישראל התאהבו, התחתנו,

. ונולדו להם שלושה פרחים

.מדהימים, מוצלחים וחתיכים שחבל לכם על הזמן.

כעבור שנה נסעו יודיתלי ומשפחתה לגור באפריקה. "אפריקה רחוקה מהבית. אולי

כאן אמצא את סוד הפרח המכושף", חשבה לעצמה יודיתלי, "אולי פה נמצא מה

שאני מחפשת מאז שהייתי ילדה". אך כשהגיעה לשם אף אחד לא ידע להגיד

לה מה היא מחפשת. אולי כי בכלל לא הבינו את שפתה.

יום אחד חלפה על פני מקהלה של חתולי רחוב שנראו כאילו יש להם משהו עבורה.

"סליחה חתולים נחמדים" שאלה, "היודעים אתם אולי משהו על סוד הפרח המכושף"?

אך לא רק שלא זכתה היא בתשובה, אלא גם הגיעה הבייתה עם אלרגיה נוראה.

אמנם פשר החיפוש נסתר מפניה, אך בחיפוש ילדיה בחגי פורים הגיעה יודיתלי לפסגת היצירה. כל ילדי בית הספר קינאו

בתחפושות אותן תפרה.

עברו השנים, אך בין העיסוק בעבודה, בבית

ובילדים -  החיים לא היו תמיד מתוקים. יודיתלי ופרח הקצונה החליטו להיפרד

כידידים.

חופשיה שוב לחפש אתם בטח חושבים, חוסר נחת וקוץ בתחת אתם בטח אומרים…

אך כמו שקורה כשמחפשים דבר אחד, לרוב מוצאים אחר.

קוראים לו חיים, בחור עם לב זהב שאוהב אותה מאוד והיא אותו.

אחרי שנים רבות של פרנסה בכבוד בעולם הפרסום וההיי טק, מצאה עצמה כמו רבים

אחרים מחוסרת עבודה.

אך הקושי הפך מהר להזדמנות לצאת ולחפש דרך חדשה.

זיכרון טעמן המופלא של העוגות של אמא שלה הכריע את הכף והיא בחרה ללמוד

קונדיטוריה.

די מהר גילו בבית הספר שכשיודיתלי מחפשת משהו, היא מגלה דברים נהדרים.

מהר מאוד כבר זכתה בפרסים ונשלחה ליצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות ליצירות

מתוקות.

וכמובן שלא שכחה את אהבתה לפרחים

אמנם את הפרח המוזר מהעבר כבר שכחה, אך הכישוף לא עזב אותה. בחוסר נחת ועם

קוצים בתחת המשיכה לחפש…

אולי התשובה היא בלחם?

אולי בסוכר

אולי במקרונים?

או אפילו בגפילטע?

או בכלל במעמולים…

של הבני דודים…

יודיתלי החלה להדריך אחרים שמחפשים את דרכם במתוקים.

יום אחד, בזמן שארזה לקראת עוד תחרות באירופה, הופתעה לגלות בתוך מזוודה ישנה פרח ששמרה בילדותה. בתוך נייר צלופן הוא

היה עטוף וכבר עשרות שנים שאינו נובל ועליו לא נושרים. חשבה לעצמה יודיתלי

"איזה מין פרח מדהים".בעודה מהרהרת, הבחינה בזוהר יוצא דופן בוקע מתוך הצלופן. היה זה הרגע בו הכל חזר אליה, היא הבינה מיד כי הגיע היום.

חמישים וחמש שנים, חמישה חודשים וחמישה ימים בדיוק מאז קטפה אותו, והוא

שם חיכה לה להפיג ממנה את הכישוף שקורא לה לחפש ותמיד ללא נחת ועם קוצים

בתחת.

"זמן רב לא התראינו" אמר לה הפרח.

"גדלת יפה. מהיום תוכלי להפסיק לחפש  -

הנני מסיר מעלייך את הכישוף".

"אבל עוד לא מצאתי!", ענתה לו יודיתלי בבלבול, "וגם אני יודעת שלעולם לא

אמצא".

קרץ לה הפרח כי ראה עד כמה היא חכמה.“אם כן, הבנת כבר מזמן שהסוד הוא החיפוש

התשוקה לגילוי. את זה כולנו למדים ממך”

יודיתלי השמחה חילצה כמה זרעים משורש הפרח הקסום, ארזה את הפרח בעדינות בתוך

מזוודה…

וטסה לה לאירופה לשתול שדות ממנו, שלא ישאר לבד.

אומרים שכל עוד יודיתלי מחפשת היא לנצח תהיה מאושרת -

תמיד ללא נחת, תמיד עם קוצים בתחת.

סוד הפרח המכושף

(ותודה לאמא על האיורים)