1.8.2008 || תרבות || 25

אליבימה חסר במבחר שיריה החדש של לאה גולדברג,

למה "רומן רוסי" עולה בהרבה על "יונה ונער" ונבואת פאול צלאן

האומץ לא למחוק למה הקהילה הספרותית נזכרה פתאום בישעיהו קורן? הרי אין

לו סיכוי אצל הקורא שעט על גרוסמן, יוכי ברנדס וצבי ינאי.

ומי מרוויח מזה? בטח שלא קורן. אמנון נבות שובר שתיקה

אמנון נבות

מלא המגף מח/ מצג בגשם:// הלוך יהיה/ הלוך גדול,/ הרבה מעבר לגבולות שהצבו לנו

מה פשר הדימוי הפותח, הסתום, החלומי, המופלא, המפחיד? לא ברור. נראה שמדובר בסוג של חלום נוסח סלבדור דאלי, שהמשורר בא לפרש )רק בחלום הצירופים האלה אפשריים: מוח התופס את כל חללו של המגף, המוצב בגשם (, אבל מאחר שהתבונה )המוח ( ניצחה במקרה זה, היא מוליכה את המגף, ולא להפך )צלאן היה כזכור ניצול שואה (. משמע, אנחנו צפויים לעתיד

גדול. פאול צלאן המשורר היהודי–גרמני הגדול והמובן רק בחלקו, ששילב מילים עבריות בעברית בכמה משירי ההתגלות הגרמניים המופלאים שלו, והתאבד בגיל 50 בטביעה בנהר הסיינה, מנבא

עתיד גדול, וכשצלאן מדבר )בתרגומו המשובח של שמעון זנדבנק ( אנחנו יודעים שהכל אמת )מתוך השיר נטול השם בעמ' 117 בספר "סורג–שפה", הספרייה החדשה, 1994 (

רגע של אופטימיות. יהושע קנז מדבר על ספרו החדש 28

24 || תרבות || 1.8.2008

רגע של פסימיות. ג’ארד דיימונד ויותם ראובני קוברים את כדור הארץ 26

של כשלעצמו היפה שיריה מבחר עכשיו שהופיע גולדברג, לאה בסדרת "עם הספר" )ידיעות ספרים (, שבשיריה ביותר היפים מן כמה כולל איננו המוקדמים. הסיבה הטכנית ברורה: מבחר זה הוא ברובו העתק מדויק של מבחר השירים חייה באמצע עצמה גולדברג לאה שערכה מתוך שירים בתוספת ומאוחר" (, )"מוקדם יותר המאוחרים האחרונים, ספריה שני )ומבוא של עוזי שביט (. הבעיה היא שגולדברג עצמה השמיטה ממבחר שיריה כמה משיריה העזים ביותר. מדובר בשירים העוסקים בין השאר בעוינות העצמית שהיתה לגולדברג

למראה הגופני שלה.מ־1933, עשן" "טבעות הראשון, בספרה היה לה אומץ משוררי מקסים לדבר על זה, ולכן הגדירה בו את עצמה, בין השאר, כפי שכבר הזכרנו כאן, כ"אשה לא יפה בת עשרים ושניים". מאוחר יותר האומץ הזה אזל, והשיר הזה הושמט מן המבחר שערכה בעצמה. כנ"ל מסבירה שבו "האחרת", אחר, לשיר ביחס אותה נטש האהוב מדוע לעצמה גולדברג מרחפת "ראיתיה אחרת: מישהי לטובת במחול/ צעירה גמישה ומנצחת/ במבט עיניה הכחול/ צחקה שממה זורחת". בקיצור, חתיכה

שגזלה ממנה את האהוב.בהמשך מדברת גולדברג על עצמה בשורות של שלבה במיוחד, ופוגעניות חושפניות מחדש: אותן לפרסם לה נתן לא המשוררת "במראה מולי פה רחב ומר./ על המצח קמט אמר:/ הוא מדוע אבין עתה רק נמתח./ דק לי לא טוב אתך". לכן לא כללה אותן במבחר לא וחבל. החדש. למבחר שהועתק שיריה, ולמחוק. משורר צריך מספיק לדעת לכתוב

גם לדעת לא למחוק.

רומן ונערסוף, סוף קראתי דילוג של שנים אחרי באיחור של עשרים שנה, את "רומן רוסי" של מאיר שלו, והנה ספר מקסים. אחד מארבעת בספרות שקראתי ביותר הטובים הרומנים האוטוביוגרפיות שתי לצד - הישראלית הגלויות "החיים כמשל" ו"סיפור על אהבה המוסווית האוטוביוגרפיה ולצד וחושך" הכרונולוגיות כל לעומת דברים". "זכרון של הראשון הרומן האלה, הריאליסטיות והגוזמאות שהבדיות ספר הוא שלו מאיר כך משום ודווקא מנשמתו, מרכזי חלק הן הוא עולה לאין ערוך על "יונה ונער", הרומן

האחרון שלו.כתיבה, כשרון באותו מדובר לכאורה, באותו הומור, באותו ברק, באותה צבעוניות, "יונה את תיאר עצמו שלו שמאיר אלא ונער" כספר שאיננו חורג כביכול מגבולות שלו. בסוף לא אפילו רגע, בשום המציאות במידה ומופרך דוחה הוא הזה שהסוף אלא בלתי נסבלת. כזכור, מתברר בו כי אביו של הנער המספר היה לוחם עברי, מומחה ליוני דואר, שרגעים לפני מותו אונן לתוך שפופרת והזעיק יונת דואר להעביר את הזרע לאהובתו, שהזריקה לעצמה את החומר היקר, וכך נולד אידיוטי, זה מצחיק, לא זה הסיפור. מספר למעשייה כולו הרומן כל את הופך וזה "ריאליסטי" שזה למרות לגמרי, מפוקפקת כביכול. לעומת זאת, "רומן רוסי" הוא חגיגה משעשעת להפליא של דמיון. וכך, מה שפורץ לגמרי וחוגג המציאות גבולות את במודע גם מופת )נכון, ליצירת הופך הדמיון את עליזה בארץ הפלאות היא יצירת מופת (, ומה שמתיימר להיות בגבולות המציאות כביכול

הופך להבל תפל.

מאוד מאוד מאוד מתאים לה, לשרידיה העלובים של

הקהילה הספרותית העברית, להעלות מחדש את שמו של ישעיהו קורן, להעניק לו את פרס ביאליק

האנכרוניסטי ולהציגו כפרדיגמה של סופר חשוב, שאין לו שום סיכוי להתבלט או אפילו לשרוד במצבו של שוק הספרים הנוכחי. וזוהי

אינה הפעם הראשונה שנאחזים בקרנות המזבח של הסופר המינורי )מתוך עיקרון ( והחרישי )מתוך בחירה ( כמין ציפור נדירה רבת יופי הצפויה לגורל של היכחדות. אפשר אפילו

לקבוע שההיזקקות הזאת לחרישי שבסופרים הכותבים היום טעונה מידת מה של אותנטיות,

משום שמידת האקסטרוברציה - ההחצנה הגסה - ברצף הספרים שראה אור לאחרונה,

לצד ההתכתשויות הפומביות על הזכות למקום טוב באמצע של שולחנות רבי המכר ברשתות הספרים, מובילה להיאחזות )זמנית

וספוראדית ( בקרנות המזבח של הדגם המנוגד.אבל עצם ההתמקדות בקורן היא פשטנית

ומביכה. קורן, למרות ייחודו, אינו יחיד בדורו ואינו סואי גנריס - הוא חלק מרצף שלם של כותבי סיפורת שהחל את דרכו בשנות השישים המוקדמות )בצוותא עם

גדעון תלפז, יהושע קנז, ראובן מירן, ומאוחר יותר יצחק בן־נר ורות אלמוג (

בכתב העת "קשת". התמה הנושאית המשותפת היתה המושבה הארצישראלית מסוף שנות הארבעים ועד שנות השישים

- חלל התרחשות אידילי למראית עין ורדום ומאובק למעשה - שתסיסת הריקבון מתחת לפני השטח שלה יוצרת היוודעויות

פתאומיות, כואבות, כאשר פני השטח האלה נפערים לכדי סדק צר או בור עמוק,

המאפשרים הרף עין של התבוננות ממוקדת במעמקים. הרף העין הזה חולף, פני השטח נסגרים והשינוי הניכר על פני השטח, על

פני רקמת החיים הנמשכת, אפסי. הסיפורת של קורן היא עניין לקורא מודע מאוד,

מנוסה מאוד ורגיש מאוד לכל תנודה ברצף הסיפורי. או במילים אחרות, רגע אחד של

היעדר תשומת לב דרוכה, והסיפור מתפספס ונמוג, בהותירו תחושת החמצה תפלה.

מכאן נובעת הזהירות שיש לנקוט בהמלצה גורפת לקורא מקרי, האמון על גרוסמן ושלו

)וזה עוד המקרה הטוב ( או על "מלכים ג'" ועל "שלך סנדרו" )במקרה הפחות טוב (,

שכתיבתם ומחולליה מעובים כקורת בית הבד. התנודות על פני השטח הסיפורי של

ישעיהו קורן הן מחוץ לטווח הרצפטורים של הקורא המצוי וטווח הוודאויות שלו. כמעט כל הרצף בסיפור האופייני של קורן שרוי בתחום

האפור של הוודאות - ואני מדבר על המובן הבסיסי ביותר של רצף האירועים. גם כאשר

רצף האירועים מצוי בתחום הוודאי, ברי לגמרי שהרצף הזה אינו אלא הסוואה: האירוע

המרכזי ומחוללו של רצף האירועים מצויים תמיד מחוץ לפריים. הסיפור האופייני לקורן

כמעט לא מתפתח לכיוון של היוודעות, אלא נמוג והולך )והדבר ניכר במיוחד בקובץ סיפוריו "העומדים בלילות", שהוא המורכב

והמתוח אך גם האינטרוברטי ביותר בספריו. אין צורך לומר שכשראה אור, נתקבל

בשתיקת התעלמות כמעט גמורה(. הנקודה המכרעת היא שאין דרך לאמוד

באמת את ההישג של קורן אלא על רקע דורו וההקשר המחולל את הנוסח. יוצריו

של הסיפור הדוגמאי היו בעיקר גדעון תלפז ויהושע קנז, והוויית הטירוף והמוות שמתחת לפני השטח הנפערים מתמחשת

בעיקר בסיפוריו המוקדמים של ראובן מירן )"הגבעות המערביות" (. הקאדר הסיפורתי

כולו הושפע עמוקות מפוקנר, משרווד אנדרסון ומהמינגוויי המוקדם. מירן וקורן

הושפעו גם מן "הרומן החדש" נוסח אלן רוב גרייה, אבל הובילו אותו לכיוונים מנוגדים.

מירן לקח את הנוסח אל הכיוון הקולנועי )רוב גרייה היה אחד ממבשריו ויוצריו של הגל החדש בקולנוע הצרפתי (. קורן הקצין את

הנוסח לכיוון מינימליסטי והפך להיות בשל כך דוגמה ומופת לסופר נזירי )מתוך עיקרון (

ואנטי דרמטי )מתוך בחירה (.הדברים מכוונים גם כלפי הפחות

אינטרוברטי והיותר חשוף בספריו, "לוויה בצהריים", שהדפסה מחודשת שלו רואה

אור בימים אלה ממש. חשוף לפחות מבחינה אחת - שיש איזה קשר קצת פחות מפותל בין מה שמתרחש על פני השטח שלו לבין

ההתרחשות הפנימית. אבל, ללא מקרא מוקדם בגנסין, ב"סיפורי מישור" לס. יזהר,

ב"אחרי החגים" של קנז וב"שעה אחרת" לישראל ברמה, יסתכם העניין כולו כעוד

סיפור בגידה עגום וסתמי עד כלות של אישה במיטב שנותיה בבעל עייף וטרוד עם חייל שאיבד את המימייה שלו ונשרך אחרי חבריו למחלקה ובילד קטן שנמצא מת על

גל ההריסות ששימש במת החיזיון.רק אחרי המקרא בגנסין, ב"סיפורי

מישור" וב"אחרי החגים" נבין כיצד זה שאין לאיש מן הדמויות האלה ולו מילה

אחת נוספת על המילים הבסיסיות ביותר לומר לעצמם או לאחרים או לעולם,

ואפילו לילד )שהוא מעיקרו של דבר, ילד של אף אחד ( שנסרח אחרי האירועים ומוקרב כקורבן, ואפילו בלוויה שלו לא

נאמר בעצם דבר. והלא זה העניין: מה שלא נאמר, מה שאין אוצרים כוח לומר ומה שלא

היו אומרים גם אילו אצרו כוח. כאן הכוח, כאן העוצמה: בהיעדר.

ועוד משהו, חינם: כדאי גם לקרוא עוד רומן אחד, נשכח, של משה שמיר,

"הגבול", שראה אור בשנות השישים. "לוויה בצהריים" הוא תשליל, מעין היפוך סימטרי

שלו. אני אפילו מעז לקבוע שללא הרומן הנשכח והבעייתי מאוד של שמיר, לא היתה

"לוויה בצהריים" באה לעולם.

* * *אצל קורן, גם הקונפליקט הפנימי וגם

דמות המספר קבורים היטב בחול המאובק ובהוויה השרבית, שהיא כמעט תמיד הכסות של רצף ההתרחשויות במרחב ובזמן. מתחת לפני השטח משתוללות האנומיה והמצוקה

הקיומית הבלתי מודעת, האגבית ברוב המקרים. בשל כך, הפך שלא בטובתו

ושלא כערכו למעין אליבי וכיסוי ערווה לסיפורת שלמה, שבעשורים האחרונים נעה

בכיוון ההפוך לזה שעיצב - סיפורת של אקסטרוברציה, התמסחרות בוטה, עיבוי הדרמה הבורגנית, פנייה גלויה וחשופה

לקהל רחב הרואה בספרות חלק מתרבות הפנאי שלו.

הפעם הקודמת ששמו של קורן הועלה מחוץ להקשרו ושלא בטובתו היתה בתחילת

שנות השבעים, כאשר ייסד מנחם פרי את כתב העת "סימן קריאה" וביקש דגל

להיתלות עליו: דגל ההשתחררות, כביכול, של הסיפורת הישראלית מן ה"סד העגנוני", מן התחכום הלשוני והאירוניה הממסכת של

עגנון. קורן היה המודל בו נפנף פרי מול מה שנתפש אז כשלטון האירוניה העגנונית בסיפורת )האמת היא, כמובן, שלא סד ולא

נעליים - הסד העגנוני היה תקף אולי בסוף שנות החמישים בסיפוריהם המוקדמים מאוד

של עמוס עוז וא.ב. יהושע, אך בתחילת שנות השבעים לא נותר ממנו אפילו שריד (.אלא שפרי מיהר ונטש את קורן לטובת

סופרים מרכזיים יותר ואקסטרוברטיים יותר )מיעקב שבתאי וא.ב. יהושע עד גרוסמן (.

וכאן מן הראוי שנקבע: סטימצקי והקולגות שלו הם שמסחרו את שוק הספרים, לא את הספרות. מי שמסחר את הספרות עד תום

זה מנחם פרי בכבודו ובעצמו. השימוש האינסטרומנטלי הנוכחי בקורן ודאי יועיל

לו במאבקו על הבכורה בשוק הספרים ובנטיעת רגשות אשם עמומים בקהל

הקוראים הרחב )שספק אם שמע אפילו את שמעו של קורן (, האץ להצטייד בספר תמורת שקל. לישעיהו קורן ייגרם רק נזק.

אבל ההיבט הנלעג והעלוב של שוק הספרים הנוכחי כאותה הוליווד בשיר של ברכט, מקום בו מוכרים שקרים וכמעט כל

אחד מתייצב מלא תקווה בין המוכרים, אינו העניין שלשמו נתכנסנו הנה. הלא מה שימכור פרי מקורן בטל בשישים בהשוואה

למה שמכר מגרוסמן, וגרוסמן בטל בשישים מול מה שימכרו “מלכים ג'” ו”סנדרו”.

העניין הוא הקהילה הספרותית, או מה שנותר ממנה על הר האשפה התופח של

שוק הספרים: זו שחופרת לה בין הררי הזבל איזה גרגיר, איזו מציאה כשרה לאמץ אל

הלב ולהכריז עליה ברבים, במנותק מהקשר מחייב וכולל, במנותק מקודמיו של קורן

ולממשיכו )היחיד לפי שעה - ישראל ברמה ז"ל, סופר מזהיר שנפטר בגיל 29 (, במנותק

מהתמודדות מחמירה מול מה שמשתולל כאן בספרות הישראלית לאורכה ולרוחבה.

העניין הזה רק מוכיח שפרי מפעיל את הקהילה הזאת כדרך שמתפעלים כלב

פאבלובי. כולם נזכרו עכשיו בקורן, מהללים

אותו במאמרים מרובי המשכים כמין נסיך קטן שנפל משמים, מכוכב רחוק ומסתורי הקרוי

כפר סבא או פתח תקווה המאובקות מסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, וכולם

ישכחו אותו וישליכו אותו לאותו מצבור אשפה לכשיופיע רב המכר הבא. ייוותר לבדו רק

הקורא הנבוך, שהתפתה לקרוא את ישעיהו קורן מחוץ להקשר הספרותי שבו יש לקורן

קיום ערכי, ולבטח נשגב מהבנתו על מה המהומה ואיפה בכל העמודים האלה המלאי

סימני דפוס מתחבא בכלל ה"סיפור" ולאן נעלם הזוהר הקורן של הנסיך הקטן, ובעיקר,

לאן נעלם הנסיך בכבודו ובעצמו.באופן הזה יוצא מנחם פרי מורווח מכל הצדדים: הוא רומז, בעצם המעשה, שהוא

ניצב לצד הקהילה הספרותית, שאין לבו רק לרבי מכר, שהמשחק שהוא מבקש לשחק

בקרב סוחרי הספרים הגדולים הוא גם לטובת הספרות שאינה רבת מכר, ובאופן הזה הוא

יקנה את תמיכתם בהסדרה אדמיניסטרטיבית של חוקי השיווק - האופן שיאפשר לו

להתמודד מחדש בשוק רבי המכר, באמצעות רבי מכר חדשים משלו. רבי מכר שלמראם

ניתקף כולנו געגוע אפילו לבשורה המוברחת של גרוסמן, ל”מלכים ג'” הצחיח והסינתטי

ולאפיגוניה של צבי ינאי, שהוא פופולזיטור של נטליה גינצבורג ופרימו לוי.

הר האשפה הספרותי שלנו הוא מקום בוגדני וחלקלק, מלא מדרונות ותהומות. אין טעם להכביר מילים. רק חבל שקורן

- כאמור הנזירי והאינטרוברטי שבסופרים הפועלים כיום - הוא שנקלע לעין הסערה המתוזמנת היטב ובו מנופפים במאבק על כיסו המתרוקן ותודעתו המתפוררת של

הקורא הישראלי המצוי. ו

מנחם בןקו המשווה

האמת על הורביץ בתגובה ל"בין השורות", מאת כרמית

ספיר־ויץ, ו"קו המשווה", מאת מנחם בן, 25.7.08

הופעת "כל השירים" של יאיר הורביץ הפכה בדפי "ספרות" של "מעריב" לעילה לזוטות

ול"אינפורמציה" חסרת שחר. קודם כל תואר ספר "כל השירים" בבורות כ"אנתולוגיה של שיריו". אנתולוגיה, כידוע, היא קובץ שלוקט

מיצירות סופרים או משוררים שונים, ויאיר הורביץ, עם כל גדולתו, אינו כמה משוררים.

אחר כך, תחת הכותרת "פרי בוסר", נוצר יש־מאין סיפור שלפיו גזלתי מרפי וייכרט את עריכת הספר, אף כי "אין זה מפתיע כי העורך הוא מנחם

פרי". הכחשתו של וייכרט לא מנעה את פרסום השטות הזאת. בצוואתו מינה אותי יאיר הורביץ להיות העורך והמחליט בכל פרסום שלו לאחר

מותו, ולא יעלה על דעת איש להפר את צוואתו.זאת ועוד. מנחם בן, במדורו "קו המשווה", חוזר בפעם ה־12 על ההגחכה הרב־שנתית ששיבחתי

את הורביץ בחייו כ"משורר השני בחשיבותו אחרי ביאליק". הגיע אפוא הזמן להעמיד דברים על דיוקם. לא בחיי הורביץ, אלא

בהספד בהלווייתו, אמרתי - ברמיזה לשורה

של אלתרמן - ש"אחרי ביאליק היו משוררים גדולים מהורביץ, אך לא היה גדול כמוהו".

הדברים נדפסו במדויק בכתבות על ההלוויה בעיתוני הימים ההם.

מנחם בן לא פתח את ספר "כל השירים" של הורביץ. אילו היה פותחו היה רואה שהשיר

"רגע אוטוביוגרפי", "שיר כאב נפלא" לדבריו, "שהורביץ עצמו פסל אותו" לדבריו, דווקא

מופיע בספר בעמ' 13. הורביץ מעולם לא פסל שיר זה, אף שראה בו שיר "ממדרגה שנייה".

בן לא צריך לקרוא ספרים, די לו להדהים באמירת ההפך. טענתו שרק שני ספרי השירה הראשונים של הורביץ "היו יפים באמת", לא

רק מותירה בחוץ פסגות של שירה, למן הספר "סלוויון" ועד למחזור הנדיר בכוחו "ציפור

כלואה", אלא מעדיפה את גישושי הבוסר של הורביץ על פני קרוב לשלוש־מאות שירים,

שלפחות מחציתם הם שירה גדולה ממש. את דבריו של בן יש להבין בהקשרם. הם אינם שונים

מטענתו שביאליק אינו משורר חשוב, שדרווין שרלטן ושאיידס זה לא מה שחושבים הרופאים.כך בחר מדור הספרות של "מעריב" לציין 20

שנה למותו של יאיר הורביץ.מנחם פרי

ם י ב ת כ מ

ישעיהו קורן )מימין(, דויד גרוסמן, יוכי ברנדס ומנחם פרי.

מי מסחר את הספרות? צילומים: אלי דסה, תמר פלג,

דינה קורן, ראובן קסטרו

אף שנחרב כמעט כליל בגלל אובססיה דתית ומחסור בדלק,

אי הפסחא מיושב עד היום. אבל הוא קיים רק בזכות המטוסים

שמגיעים מסנטיאגו. בלי מקור אנרגיה חיצוני, האי לא יחזיק

מעמד. ובלי מקור אנרגיה חיצוני, מדינת מונטנה בארצות הברית תקרוס, כי שם כבר לא

מתפרנסים מחקלאות, אלא משירותים לעשירים שבנו לעצמם

אתרי נופש במקום החוות. ובלי מקור אנרגיה חיצוני, כדור הארץ

לא יחזיק מעמד. העולם העתיק קרס. העולם שלנו קורס. אנחנו יודעים זאת ובה בעת לא רוצים לדעת זאת. בא ספרו של ג'ארד

דיימונד להזכיר לנו מה שאנחנו צריכים לדעת בלי תזכורת.

אי הפסחא הוא האנושות. נסעתי לשם כדי לנסות לעמוד על פשרה

של חידה שהיא אזהרה. עמדתי

באי הקטן שבלב האוקיינוס השקט )500 קילומטר מחופי צ'ילה ( ונתתי

לפסלי האבן, המואי, את גזיר הנייר הזול, שהיה איתי מאז אשדוד ואיכשהו לא אבד בתהפוכות החיים,

כי שמרתי עליו כאילו היה כרטיס הטיסה לאי הפסחא. זאת היתה

התמונה הראשונה של פסלי האבן שראיתי בעיתון. לא שזה יעזור.

הנחמה, אם לומר כך, היא אולי בזה שגם הייצוג של החיים לא יישאר

אחרי החיים. המאמצים של האמנים ושל המזהירים, שהשתמשו בדלק ובנייר לחייהם ולעניינם, יהיו רק חלק מהזיהום, ובכך הם לא שונים

מה"תאגידים".אי הפסחא הוא האנושות. כאשר התגלה על ידי הרב חובל ההולנדי

יקוב רוגביין ב־1722, היה זה אחרי שהתרחשה בו הדרמה של האנושות כולה: בריאה, שגשוג

כלכלי ותרבותי כולל כתב מיוחד, טירוף דתי בתחרות על הקמת פסלי האבן הענקיים, שהובילו לשואה אקולוגית. זאת, כיוון

שעצי הדקל נכרתו בלי אבחנה. הם שימשו לייצור חבלים על מנת להעביר את הפסלים הענקיים מן המחצבות בהרים לחוף, לשריפת

מתים, להסקה. היה קניבליזם, האי שקע, ותושביו היו ודאי נעלמים מן העולם אלמלא התגלה ונעזר

על ידי שכנים, שכמעט הביאו עליו שואה נוספת, מרוב חמדנות,

על ידי ניצול כלכלי שלוח רסן. ועכשיו הוא חי מתיירות. החשש הגדול של חלק מבני המקום הוא

תקוותם של אחרים: בתי קזינו שייבנו באי.

הסיפור של אי הפסחא הוא

אקזמפלרי, כי זה מה שהאדם עשה ועושה מאז ועד היום: ניצול יתר של

משאבי כדור הארץ, לשם צרכים אמיתיים אבל גם לשם ביצור כוחם

של מנהיגים - באמצעות פסלי אבן, מטוסים, טילים, טילים עוד יותר משוכללים. דוגמאות לא חסרות:

האי פיטקרן, בני האנסאזי, המאיה, ויקינגים, הרפובליקה הדומיניקנית והאיטי, דרום קליפורניה. כל מקום.

התחממות כדור הארץ היא דבר רחוק ומופשט כשאנחנו רוצים

מים חמים, מכונית מהירה וגדולה )לא אני (, שקיות פלסטיק. כל אחד במערב מחריב את הבית

שלו, את החדר שלו, את המיטה שלו. ההבדל היחיד הוא בכך

שאנשי אי הפסחא ראו איך יערות הדקל שלהם הולכים ונעלמים,

והמשיכו לכרות. אנחנו לא רואים את שכבת האוזון המידלדלת, אבל זה לא אומר שאנחנו לא

כורתים אותה.מה שקרה לאי הפסחא, קורה

עכשיו לעולם כולו. אי הפסחא היה יחידה אחת מוגבלת, שלא היה יכול

לקבל עזרה משום מקום. עכשיו, אומר דיימונד, "העולם כולו הוא

יחידה אחת מבודדת המכילה את עצמה", ובעצם אפשר לומר, המכלה את עצמה. כי אין מאיפה

לקבל עזרה. הבעיות הגדולות ביותר של האדם הן מעשה ידיו. הפסקת הכרייה, הפקת הנפט או

בירוא היערות, באופן מוחלט, עכשיו, הם גזר דין מוות על תושבי כדור הארץ. אבל אם לא, זה גם כן

גזר דין מוות. ספרו המנומק והגדוש פרטים של דיימונד אומר כי אנחנו

הולכים לאי־קיימות. ו

תרגום

אנשי אי הפסחא ראו איך יערות

הדקל שלהם הולכים ונעלמים, והמשיכו לכרות. אנחנו לא רואים

את שכבת האוזון המידלדלת, אבל זה

לא אומר שאנחנו לאכורתים אותה

בשנים האחרונות, החורף היה מתחיל בשבילי

בסביבות נובמבר. ערוץ 23 היה משדר בסופי השבוע לופ

של "גאווה ודעה קדומה" , ההפקה המופתית של הבי־בי־סי, שזכתה

לרייטינג הכביר ביותר בבריטניה לסדרת דרמה. כך היה אפשר

להתכרבל שוב ושוב מול ג'יין היפהפייה וליזי חריפת השכל,

האחיות הגדולות במשפחת בנט מעוטת האמצעים ומרובת הבנות,

והמהמורות שהן חוות ביחסיהן עם מר בינגלי העשיר וידידו הלא אדיב מר דארסי, העשיר אף יותר. כיוון שמדובר בסדרה תקופתית,

שדמויותיה הראשיות הן נערות, ועוד כאלה

שעסוקות בתככי חיתון, בהכנות נמרצות לנשפים

ובטיולים רגליים ארוכים, הדעה המקובלת היא

שזו סדרת בנות. היא לא. בדיוק

כמו שהרומן שהיא מבוססת עליו הוא לא חומר קריאה

קליל לנשים בלבד.

יש משהו מעצבן ואפילו מקומם באופן שבו נוטים מבקרי ספרות

להתייחס לרומנים של ג’יין אוסטן, ובהם "גאווה ודעה קדומה", וגם

לאלה של האחיות ברונטה, בעיקר "ג'יין אייר". ההתפעלות שבה

מייחסים ברק ספרותי ופמיניזם טרם זמנו לסופרות המוכשרות האלה, שממזגות צניעות, עידון

והשכלה קלאסית עם שנינות, רוח חופשית ומחשבה משוחררת, דומה

להתפעלות שאנתרופולוגים מהמין הישן היו מביעים כלפי שבטים "פרימיטיביים", כשהיו מגלים אומנויות משוכללות או יחסי

משפחה מורכבים. ההנחה כי הדורות שקדמו לנו היו בהכרח נאיביים ומתוחכמים הרבה פחות מאיתנו

מעידה בעיקר על בורות, פשטות מחשבה וכרונוצנטריות.

העובדה כי מצבן המשפטי־חברתי־כלכלי של נשים באנגליה

של תחילת המאה ה־19 היה מחורבן למדי לא פסלה באופן אוטומטי את

יכולת המחשבה ורהיטות הניסוח שלהן, בעיקר אם התמזל מזלן

לקבל השכלה )מה שקרה לעתים פחות נדירות מהמקובל לחשוב (,

ולראיה תקופתנו אנו. אפשר

לטעון שבמובנים רבים מצבה של האישה כעת טוב בהרבה, ויהיה בכך מן הצדק. עם זאת, בראייה כללית, אפשר גם לטעון שמצב

הנשים הגלובלי מחורבן עתה לא פחות מבתקופות רבות אחרות של האנושות, מה שלא נוטל מאיתנו את היכולת לחשוב. יתרה מזאת, אפשר להגדיל ולומר שגם מצבם

של הגברים לא טוב במיוחד, ובכלל, שאחד המאפיינים העקביים ביותר

של האנושות, בכל מקום וזמן, הוא השעבוד, בין אם שעבוד של

החלשים לבעלי הכוח והממון, ובין אם שעבוד של בעלי הכוח והממון

לכוח ולממון של עצמם.אף כי "גאווה ודעה קדומה"

עוסק ברובד החיצוני שלו במשימה המפרכת של צעירות חסרות ממון למצוא חתן, עדיף בעל אמצעים,

מתחת לפני השטח הוא עוסק, ללא מניפסטים ובעזרתם האדיבה של

לשון חדה ומוח חריף, בשעבוד בני האדם, משני המינים, לתפיסות

מקובעות, הנובעות מתנאי חייהם. אם המובן מאליו הוא שבעל אחוזה

עשיר כקורח יתייחס בזלזול לקהילה כפרית פרובינציאלית ושעל כך יש לגנות אותו, הרי

שהפחות מובן מאליו, ובגלל זה גם מעניין יותר, הוא הבוז הרפלקסיבי

שחשה צעירה דעתנית בעלת מעמד רעוע כלפי אותו בעל אחוזה עשיר, רק מפני שהיא רואה בעצמה

בעלת מחשבה עצמאית.מה שחשוב בהוצאה מחודשת של

"גאווה ודעה קדומה" בתרגום עדכני הוא האפשרות של דורות חדשים

להכיר את היצירה המשובחת הזאת, שעל ידי מה שנחשב כבידור קליל

למדי מצליחה להעביר ולהטמיע מסר חשוב. יותר מאשר מעניין

לראות כמה הרבה השתנה במאתיים השנה האחרונות, מרתק לראות כמה

מעט השתנה: העובדה כי נסיבות חייהם החיצוניות של אנשים לא

משנות כל כך את הטבע האנושי, את ההיצמדות שלנו לקיבעונות ולמוסכמות זמננו. ואולי חשובה

מכל היא ההבנה שלהיות אדם חושב אין פירושו רק לערער על תוקפם של מנהגים שזמנם עבר,

אלא בעיקר לטפח את היכולת לביקורת עצמית בסביבה הפרטית

ובמסגרת הקיבעונות העקשניים ביותר, ההופכים את הדעה הקדומה

למסך ברזל של מחשבה ואת הגאווה למחסום בלתי עביר של רגשות. ו’

שיעור חברה

"גאווה ודעה קדומה" הוא לא רומן תקופתי לבנות וגם לא טקסט

פמיניסטי שהקדים את זמנו, אלא ספר ביקורתי על שעבוד

למוסכמות. של שני המינים

מאשה צור–גלוזמן

רואה את הסוף

אם לא נפסיק לנצל את משאבי כדור הארץ, נחדל להתקיים. אם נפסיק לנצל אותם, גם נחדל להתקיים ג'ארד דיימונד לא משאיר

מקום לאופטימיות יותם ראובני

מקור

שלמה קאלו, איש רב פעלים, יליד 1928,

עבר לפני כמה עשורים מהפך רוחני. ביוגרפיה קצרה שמופיעה בסוף הרומן "לילי" מציינת זאת, ואחריה מופיעה

רשימה ביבליוגרפית ענפה ביותר של כתבי קאלו, שיצאו בהוצאת

דע"ת. ההוצאה בכלל ו"לילי" בפרט מוקדשים לפרישת משנתו.

הגיבור המספר ב"לילי" נקרא אדון - שם מגלומני מרתיע. הוא נזיר

עצמאי, חי בגפו ביפו, לאחר שפרש מאשתו. בפתח הרומן הוא מציל זונה

מסרסורה האימתני. הזונה נקשרת אל אדון, שלתדהמתה אינו נוגע בה ולו בזרת. גם הסרסור, רוצח שטני

מיוסר, נקשר אליו: הוא מתרשם מאדון עד כדי כך שהתקווה לרוצחו

נפש הופכת לתשוקה מטפיזית. בכישרון סיפורי וריאליסטי

מרשים משרטט קאלו דמויות משנה נוספות בעולם היפואי והתל אביבי

המקיף את אדון. מטרת עיצוב הדמויות הללו - הממונה על אדון

במקום עבודתו, המנהל רומן עם אחת מעובדותיו הנשואות; נזיר

יווני־אורתודוקסי שמכור לתענוגות בשרים ועוד - היא להמחיש כי

תאוות הבשרים היא - בניסוחה הבוטה של אחת הדמויות -

"פיתולי בשר עלובים, כפיתוליהן של זוג תולעים ערומות על פני

גוש צואה מצחין".הפילוסופיה של אדון מעורבת.

הוא מצהיר כי "איני משתייך לכנסייה שהיא - יהודי אנוכי", אבל קשה להתעלם מהיסודות הנוצריים

שיש בתפיסתו: ראיית השעבוד לבשר כמקור הרע; התפיסה

ש"אלוהים הוא אהבה"; רעיון המחילה "עד אינסוף". מאידך גיסא לא ברור אם האלוהים הזה הוא אל פרסונלי, או אולי לפנינו תפיסה פנתיאיסטית: "אלוהים בכל, גם

באדם, גם בתולעת". מפתה לראות במשנה של אדון גרסה מסוימת, קיצונית, של הבודהיזם, אם כי

משתמע שהוא מאמין בהישארות הנפש המונותיאיסטית. דבר אחד ודאי: התשוקה שמניעה את אדון להשתחררות מהבלי העולם הזה

היא תשוקה לחירות.מה שמאפשר ליצירה הזו

למסור לנו את הפילוסופיה שלה הוא מעטפתה, כלומר סגולותיה

הספרותיות המובהקות. קאלו כותב בביטחון, בשפה ארכאית

למחצה, אסתטית, מוזרה אך יציבה )מוזר ויציב הוא גם

השימוש בסימני פיסוק (. הסופר רגיש לעברית כשם שהוא רגיש

לעולם המראות, לים, לעיר, לטבע: "על רקע כחול עמוק, הציץ לתוך החדר כוכב גדול,

מזקין, בלא שמץ של עניין, בענווה מושלמת". הדמויות אינן

רק כלי שרת להצגת משנתו של הסופר. אלה דמויות חזקות,

שמבטאות לעתים אמיתות קיומיות מצמיתות: "וזה ההישג הגדול ביותר בחיים - להתרגל

לחיות לבד!". המבנה של הרומן, הארכיטקטורה שלו, ללא רבב,

ועלילתו, למרות הרובד ההגותי, מתוחה. יש בו כמה וכמה דקויות

אנושיות שנחשפות על ידי הסופר ושהוא מתענג עליהן. כמו הגזרה

השווה שמותחת לילי הזונה בין מקצועה לנזירות: "אתה עושה

כמוני )... ( כשאני עובדת... אני - 'מתעלפת'... )... ( אני לא נמצאת במקום... מפליגה... רחוק! הגוף -

במקום, אבל אני - לא".סצנות שלמות כמו נלקחו

מרומנים רוסיים של המאה ה־19. דיונים מטפיזיים ווידויים תהומיים

של רוצחים, זונות, כמרים. התחושה מוזרה, ארכאית - האם תקופתנו

יכולה בכלל לייצר לבטים תהומיים כאלה? האם היא לא מאלחשת אותם

בטיפולים פסיכולוגיים ובתרופות פסיכיאטריות? הרומן מציג פסקנות

צחיחה, לא ספקנות תחוחה. נעדר ממנו ההומור המשחרר וגם

הפטאליזם המשחרר בדרכו - שמבטל את הבלי העולם הזה אבל

גם את היומרות להתגבר עליהם.מה שהופך את "לילי" ליצירה

מעניינת הוא לא הספרותיות כשלעצמה והפילוסופיה

כשלעצמה, אלא השילוב ביניהן. אותו שילוב מעלה על הדעת את

האבחנה של הפילוסוף ישעיהו ברלין בין הוגים "קיפודים"

להוגים "שועלים". הקיפודים, טען ברלין, מתמקדים ברעיון

אחד גדול, השועלים מרחרחים פה וגם שם, הם אנשי הפרטים. קאלו מציג כאן יכולת שועלית

וקיפודית בו זמנית. ואולי הקיפוד שבקאלו מאפשר את השועל? אולי כשחוסכים את האנרגיה המוקדשת

בדרך כלל לסקס היא משתחררת ומאפשרת התבוננות בניואנסים

הקיימים בעולם? ו

פרי עץ הדעת

שלמה קאלו עוטף את הפילוסופיה הנזירית

שלו, את סלידתו מתאוות בשרים, במעטפה

ספרותית משכנעת אריק גלסנר

מהו הספר האהוב עלייך? "גילגי" של אסטריד לינדגרן בגרסתו הישנה והמלאה. הספר מלא ההומור, שמשמיע את רצונו וקולו של עולם

הילדים. "האין זה מדינה חופשית? האין אדם רשאי ללכת בכל צורה שהוא רוצה?". הפנטזיה של כל ילד

היא דמות של גיבורה או מוקיון שאין בהם שום אשמה.איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?

השאלה מאיזה כיוון של המיטה, וגם על המיטה עצמה מפוזרים ספרים. יש לי את "חינוך לקריאה טובה" של

מיכאל דשא, "תנו להם ספרים" של אוריאל אופק, "הטירה הקסומה" של אדית נסביט ו"זעקת האמהות" של

מורטון תומסון.איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?

"ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" של המרקיז דה סאד.

איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?את "הר הקסמים" מאת תומאס מאן. לפני לקוחותי אני לא מתוודה כי לא קראתי את יצירת המופת הזאת. אני

יודעת שאני חייבת ומבינה את חשיבות היצירה, אך טרם הספיקותי.

איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?לאחרונה ישבתי על הרצפה והתחלתי להקריא לעצמי

את ספר ילדותי "אני וטלי מארץ הלמה" של שלונסקי, ואז הבנתי איך המילים עשו בי פלאים בתור ילדה.

איזה ציטוט הכי נחקק בך?מתוך הספר הביוגרפי "החיים והספרות" של מבקר

הספרות הגרמני־יהודי מרסל רייך רניצקי: "לא היו לנו רהיטים, לא סדינים, לא מגבות ולא כלים, לא היה לנו

רדיו והכי גרוע לא היתה לנו ספרייה".עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל–24 שעות ולשנה?

ל־24 שעות, עם ג'ו מ"נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט, שמזכירה לי את עצמי במרדנות שלה ובאהבתה

לספרות. נראה לי שמרוב הזדהות, הייתי מתחלפת איתה גם לשנה.

מי האדם שהכי השפיע על הרגלי הקריאה שלך?בלא יודעין זאת היתה אמה של חברתי הטובה אביה

ראובני. הייתי יושבת בחיק ספרייתה המפוארת ונכנסת לעולם שהוא שלי ורק שלי.

מהו המקום הכי מוזר שקראת בו?בטירונות, ממש לפני ואחרי מטווחים, אני זוכרת את עצמי שולפת בלי שאף אחד יראה את "על העיוורון"

ומצפה לפיקחון.

1.8.2008 || תרבות || 27 26 || תרבות || 1.8.2008

לירון כהן, 26, מוכרת בחנות הספרים "קפה ספר" בכרמיאל

עיון

צילום: אלכס רוזקובסקי

שלמה קאלולילידע"ת

450 עמ'

ג'ארד דיימונדהתמוטטות: מדוע נפלו הציוויליזציות

הגדולות של העברמאנגלית: עמנואל לוטם, מטר, 515 עמ'

ג'יין אוסטןגאווה ודעה קדומהמאנגלית: עירית לינור

כתר/ידיעות ספרים, 390 עמ'

המואי, פסלי האבן של אי הפסחאצילום: איי–פי

ג’יין אוסטן

ילדיםרן יגיל

28 || תרבות || 1.8.2008

עיין ערך למילון המקסים הזה חברו קליברים ובראשם הפזמונאי אהוד מנור ז"ל, שכתב את הערכים. המילון יצא לראשונה לפני שבע

שנים וזו הוצאה מחודשת. הערכים כתובים באופן נעים, מעורר חיוך ולא מתאמץ להצחיק ולהפתיע. האיורים משקפים יצורים

דמיוניים חביבים במצבים רגשיים. הילדים מתקשים בעיקר בהבנת מושגים מופשטים והאיורים בהחלט מסייעים.

מתן ואושרת )6 ( בוחרים כל אחד בתורו ערך ואני קורא. מגיע תורו של אור )3 (: "אגע אבא, ספר צאיך להתחיל מהתחלה, לא מאמצע". אבא: "אבל זה מילון ולא סיפור. אפשר לבחור מילה

מאיזה עמוד שרוצים". אור: "אז אני רוצה 'פאמי' )בובת כלב שאור המציא לה שם והוא ישן איתה (. לך תסביר

שפאמי אינו מופיע במילון. ו

חליפת מכתבים ולטר בנימין וגרשם שלום

התכתבות בין שני ענקי הרוח, ששמרו על קשר

אמיץ במשך 25 שנה, למרות שבקושי התראו, ודנו

ביניהם בנושאים פוליטיים, לאומיים, תרבותיים וגם

אישיים. מה שנקרא,מסמך מרתק

)רסלינג(

אני טיטובה, מכשפה שחורה

מאריז קונדה1692, צעירה שחורה

בעלת כוחות על טבעיים מושלכת לכלא, בעקבות

מה שידוע כ"משפט המכשפות של סאלם". עד כאן היסטוריה, כל השאר

מדמיונה של קונדה )נהר(

בת הפירטמרגרט סזייר–תומפסון

ארול פלין, הכוכב ההוליוודי, נקלע לג'מייקה, מתהולל

כאילו אין מחר, ואחרי תשעה חודשים נולדת לו בת לא

חוקית. מה עלה בגורלה? מה עלה בגורל אמה? והאם אבא

בכלל בתמונה? זאת ועוד, על רקע נופים טרופיים

)אופוס(

לפני החגיםחיכינו, ציפינו, ושמונה שנים

לאחר שראה אור "נוף עם שלושה עצים" בספריה לעם, יהושע קנז

שוקד במלוא המרץ על ספר חדש. יהושע קנז, זרוק איזו עצם.

"אני מקווה שהספר ייצא לקראת ראש השנה. מדובר בתשעה

סיפורים שנכתבו בעשר השנים האחרונות. חלקם סיפורי המושבה הוותיקה וחלקם סיפורי דירות תל אביביים. חלק מן הסיפורים פורסם ב'קשת החדשה' שערך אהרן אמיר

ז"ל. אני נרגש".

אבל מי סופרבשישי הבא, 8 באוגוסט, יצוין

יום הולדתו ה־120 של ש"י עגנון, ובבית עגנון בירושלים מנצלים

את התאריך העגול לסדרת אירועים שתתקיים במהלך החודש )ובה הרצאות על בעל החג וההצגה "בעל הריחיים והטוחן", על פי אחד מסיפוריו(. אך האם זה באמת מניין

השנים של הסופר הענק? עגנון העיד על עצמו כי נולד

בתשעה באב תרמ"ח, 8.8.1888. פרופ' דן לאור, מחבר הביוגרפיה

"חיי עגנון" )הוצאת שוקן(, טוען כי עגנון בדה את

תאריך הלידה: תשעה באב של אותה שנה חל ב־17

יהושע קנז מדבר על ספרו החדש * עגנון חוגג יומולדת 120 * רועי צ'יקי ארד מחבר בין שירה לתחבורה * ויצחק קצנלסון, עכשיו בלאדינו

18:45 ממסוף הכרמלית”, כך מדווחת ההזמנה, “ויעבור דרך רחוב

אלנבי ושוקן". בתפקיד המבוגר האחראי: רועי צ'יקי ארד, שלפי

אותה הזמנה, "ילווה את האוטובוס הראשון".

ארד, הנהג שלנו חברמן?"שירה היא כמו תחבורה ציבורית,

אבל אין בה בכלל זיהום אוויר".

איגוד היידיםחדש על המדף: תרגום ללאדינו של

הפואמה "על העם היהודי שנהרג" מאת הסופר והמשורר יצחק קצנלסון, שנספה באושוויץ

ב־1944. הפואמה, שנכתבה ביידיש, היא קינה על גורלו של

העם היהודי ותיאור התהליך השטני של ההשמדה הנאצית. לא מזמן היא ראתה אור גם בספרדית

)קסטליאנית(. "שתי המהדורות, בספרדית

ובלאדינו, הודפסו לאור בקשת הקהל”, מספר יהודה הצבי, שסייע

לתרגום ללאדינו. "בעיקר אני שמח על שהצלחנו לשכנע מו"ל מכובד

באירופה כי יש חשיבות עליונה לתרגם את הפואמה. יש כאן הצדעה גדולה ליידיש, המוכיחה כי ספרות

ושירה בשפה זו ראויות להיות מתורגמות לשפות אחרות". ו

carmitsw@maariv.co.il

באוגוסט ומסמכים רשמיים מעידים כי עגנון נולד ב־8 באוגוסט 1887.

התאריך העברי היה י"ח באב תרמ"ז. עגנון חזר והציג את תאריך לידתו פעמים רבות, ובעיקר היה חשוב לו התאריך העברי: ט' באב, יום חורבן בית המקדש, ועל פי המסורת יום

לידתו של המשיח. גם לשנה, תרמ"ח, יש ערך סמלי: בהיפוך אותיות היא

שנת "תרחם ציון".ומה אומרת על המחלוקת אמונה

ירון, בתו של עגנון? "ידוע לי שלדן לאור יש השגות, אבל הלוח העברי היה כה משמעותי לאבי וטבוע בו

כה חזק, שלא יכול היה לטעות”.נהגתם לציין את האירוע?

לא חגגנו טקס מיוחד, אבל היו מי שבאו לבקרו ביום הולדתו ולברכו.

חברים וסופרים כמו זרחי ואריה ליפשיץ הגיעו לביתנו בשבת

הסמוכה לתשעה באב, 'שבת נחמו'". במה הם כובדו?

אמי נהגה לאפות עוגת לקח ולהגיש לאורחים".

אדום עולהמחר, שבת, תושק המהדורה

השלישית של אנתולוגיית השירה המעמדית "אדומה" במוזיאון בת ים לאמנות. ויש גם מחווה למי שאין ברשותו רכב. “קו 19 של

קואופרטיב דן ייצא בשעה

כרמית ספיר־ויץ

על מבוסס הדירוג ל–16.7. ה–13.7 בין שחל לשבוע ומתייחסת ב–29.7 הורכבה המכר רבי רשימת דיווחי המכירות כפי שהתקבלו מרשתות סטימצקי, צומת ספרים, דיונון ואקדמון, ועוד כ–30 חנויות עצמאיות, ביניהן: דני ספרים )ירושלים (, ירדן )ירושלים (, לב הספר )תל אביב (, פירמידה )חיפה (, קדמת עדן )תל אביב (, זמן פנוי )כרמיאל (, תמיר ספרים )ירושלים (, גולדן ספרים )חיפה (, ספרי מדי

)חולון (, פונדק הספר )רמת גן (.TNS/טלסקר )ישראל ( היא חלק מקבוצת המחקר הבינלאומית TNS, הפועלת בתחום מחקרי השיווק, מדיה

ודעת קהל בכ–70 מדינות ברחבי העולם.

ילדים ונוער

סיפורת

עיוןחוויה ניו–זילנדית / שפרה הורן

עם עובד

התמוטטות / ג'ארד דיימונדתרגום: עמנואל לוטם, מטר

יש אלוהים? / ריצ'רד דוקינס תרגום: עדי מרכוזה–הס, ידיעות ספרים/ספרי עליית הגג

חוצה גבולות / אבנר שור כנרת–זמורה ביתן

הגיבורים שלי / יאיר לפיד ידיעות ספרים

הדרכה ופנאיהסוד / רונדה ביירן

תרגום: אירית מילר, כנרת

סודות מתוקים / קרין גורןהוצאה עצמית

לחמים ומאפים ביתיים / אבנר לסקיןידיעות ספרים

ההרצאה האחרונה / רנדי פאוש וג'פרי זסלאו תרגום: אורי בלסם, מטר

באושר ובאושר / טל בן–שחרתרגום: עידית שורר, מטר

12

8

4

8

4

מעורב ירושלמי / ליאת רוטנרידיעות ספרים

האי: הספר האדום / גיורא חמיצר ודנה גורידיעות ספרים

כשהכריש והדג נפגשו לראשונה / גלעד שליטעמותת קרן מאור ושבו בנים לגבולם

אליעזר והגזר / לוין קיפניסספר לכל

האי של נים / ונדי אורתרגום: גילי בר הלל–סמו, איגואנה

8

9

21

4

2

אישה בורחת מבשורה / דויד גרוסמןהקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה

אשת חיל / ליהיא לפידכנרת–זמורה ביתן

עאידה / סמי מיכאלכנרת–זמורה ביתן

מלכים ג' / יוכי ברנדסכנרת/זמורה ביתן

תחזיקו חזק / הרלן קובןתרגום: ירון פריד, ידיעות ספרים

נחיתת חירום / אורלי קראוס–ויינרכתר

הצופן האלכסנדרוני תרגום: אסף כהן, ידיעות ספרים

אלף שמשות זוהרות / חאלד חוסייני תרגום: צילה אלעזר, מטר

נוטות החסד / ג’ונתן ליטל תרגום: ניר רצ’קובסקי, כנרת–זמורה ביתן

המיוחלת / קתלין מקגואןתרגום: אינגה מיכאלי, כנרת–זמורה ביתן

4

2

9

1

19

16

12

10

16

16

3

1

47

1

3

מילון בחרוזים לילדיםכתבו: אהוד מנור, צפורה שפירא

איורים: פפי מרזלדניאלה די–נור והקיבוץ המאוחד

יהושע קנז צילום: יוסי אלוני

געגועים לעץ האלגוםאשה מירו ואנה סולר–פונט

ילדה הודית שנמכרת לעבודה, אחותה שנזרקת

לבית יתומים ויתום אתיופי שנשלח אל קובה. רומן תיעודי שעוקב אחר השלושה במשך 30 שנה,

מהילדות הנטושה ועד החיים שבנו לעצמם כבוגרים

)אריה ניר(

על מבוסס הדירוג ל–16.7. ה–13.7 בין שחל לשבוע ומתייחסת ב–29.7 הורכבה המכר רבי רשימת דיווחי המכירות כפי שהתקבלו מרשתות סטימצקי, צומת ספרים, דיונון ואקדמון, ועוד כ–30 חנויות עצמאיות, ביניהן: דני ספרים )ירושלים (, ירדן )ירושלים (, לב הספר )תל אביב (, פירמידה )חיפה (, קדמת עדן )תל אביב (, זמן פנוי )כרמיאל (, תמיר ספרים )ירושלים (, גולדן ספרים )חיפה (, ספרי מדי

)חולון (, פונדק הספר )רמת גן (.TNS/טלסקר )ישראל ( היא חלק מקבוצת המחקר הבינלאומית TNS, הפועלת בתחום מחקרי השיווק, מדיה

ודעת קהל בכ–70 מדינות ברחבי העולם.

ילדים ונוער

סיפורת

עיוןחוויה ניו–זילנדית / שפרה הורן

עם עובד

התמוטטות / ג'ארד דיימונדתרגום: עמנואל לוטם, מטר

יש אלוהים? / ריצ'רד דוקינס תרגום: עדי מרכוזה–הס, ידיעות ספרים/ספרי עליית הגג

חוצה גבולות / אבנר שור כנרת–זמורה ביתן

הגיבורים שלי / יאיר לפיד ידיעות ספרים

הדרכה ופנאיהסוד / רונדה ביירן

תרגום: אירית מילר, כנרת

סודות מתוקים / קרין גורןהוצאה עצמית

לחמים ומאפים ביתיים / אבנר לסקיןידיעות ספרים

ההרצאה האחרונה / רנדי פאוש וג'פרי זסלאו תרגום: אורי בלסם, מטר

באושר ובאושר / טל בן–שחרתרגום: עידית שורר, מטר

12

8

4

8

4

מעורב ירושלמי / ליאת רוטנרידיעות ספרים

האי: הספר האדום / גיורא חמיצר ודנה גורידיעות ספרים

כשהכריש והדג נפגשו לראשונה / גלעד שליטעמותת קרן מאור ושבו בנים לגבולם

אליעזר והגזר / לוין קיפניסספר לכל

האי של נים / ונדי אורתרגום: גילי בר הלל–סמו, איגואנה

8

9

21

4

2

אישה בורחת מבשורה / דויד גרוסמןהקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה

אשת חיל / ליהיא לפידכנרת–זמורה ביתן

עאידה / סמי מיכאלכנרת–זמורה ביתן

מלכים ג' / יוכי ברנדסכנרת/זמורה ביתן

תחזיקו חזק / הרלן קובןתרגום: ירון פריד, ידיעות ספרים

נחיתת חירום / אורלי קראוס–ויינרכתר

הצופן האלכסנדרוני תרגום: אסף כהן, ידיעות ספרים

אלף שמשות זוהרות / חאלד חוסייני תרגום: צילה אלעזר, מטר

נוטות החסד / ג’ונתן ליטל תרגום: ניר רצ’קובסקי, כנרת–זמורה ביתן

המיוחלת / קתלין מקגואןתרגום: אינגה מיכאלי, כנרת–זמורה ביתן

4

2

9

1

19

16

12

10

16

16

3

1

47

1

3