afik books catalog | אפיק קטלוג ספרים

ראינו לילה

על החתרנות

דמיין שאתה חי

עוד! | מפה לאוזן

כל הוורידים הולכים אל הלב

שימותו הקוצים | חלפים

עמק יזרעאל ירושלים

שיעור מולדת

ראש בעננים

מכאן ולא מכאן

קיץ אנגלי

ע'

ע'

ע'

ע'

ע'

ע'

ע'

ע'

ע'

ע'

ע'

04

08

12

16

24

28

32

40

44

48

52

אליסה ביאלסקי

עמיחי שלו

שמעון צימר

דן מירון

יואב בן ארי

יפתח אלוני

יוסף עוזר

כותבים שונים

גד יעקבי

עוזי זק

אורי רום

קטלוג2014

טעימה מתוך ספרו העתידי של זאב אנגלמאיר "ארץ וולגריה"

אפיק | קטלוג 2014

04

5

באותו יום הייתי לבושה במעיל הצבאי של סבא שלי ובמכנסי צבא. על חזי התנדנדו

בענווה חמש מדליות עם דמותו של גגארין. וכמובן, הייתי חמושה במשקפיים. כולם הביטו לעברי ולא הוציאו הגה. אין

מה לעשות, נאלצתי לדבר בשם עצמי, למרות שפחדתי שתכף הוא יצווח עלי

ויעיף אותי משם.

"אני אליסה," אמרתי בחשיבות יתרה.

"נו, אז מה אם את אליסה, זה אומר שמותר לך לשבת על השולחן?"

קילס

אבי

ס לי

א


אליס ביאלסקי, סופרת ישראלית הכותבת רוסית, יצרה

יצירת-מופת קטנה, משהו בין "סטיריקון" מטורף המתרחש

בימי פומפיאה האחרונים של ברית המועצות ל"אליסה

בארץ הפלאות" בגירסה פאנקיסטית המתפתחת בזינוקים

מפתיעים על רקע שאון הזמרים, הגיטרות והתופים

של להקות הרוק הסובייטיות, או, ליתר דיוק, האנטי-

סובייטיות. הללו משמיעות בצלילים מחרישי אוזניים

אתקולותיה של "תרבות הנגד", שהולידה באורח בלתי

נמנע את התרבות הסובייטית הרשמית – הצדקנית,

האטומה, הכוחנית – ברגע בו איפשרו סדקיה המתרחבים

של הפרסטרויקה את התפרצותו של המודחק התרבותי אל

הרבדים הגלויים של החיים החברתיים מול כוחות הממשל

המנהלים קרבות נסיגה אלימים. הסיפור מדגים בשלמות

את הנחת היסוד של מיכאיל בכטין, פילוסוף התרבות

והספרות הסובייטי המרכזי, הקובעת כי כל מערכת

תרבותית דומיננטית, מונחה כביכול על ידי אידיאלים נעלים

המושלטים בכוח, תוליד תרבות-נגד "קרנבלית", המונית,

על הספר

7

גסה במכוון ויצרית ללא-רסן, השמה לצחוק את אימה-

יולדתה, ומנסה לשמור על שפיות דעתו של האדם הפשוט

דווקא בעזרת מה שנראה כטירוף.

מרוסית: יעל טומשוב-הולנדר | עריכת תרגום: דינה מרקון

ראינו לילה

נולדה במוסקבה בשנה בה טנקים של

בריה"מ רמסו את פראג. ביאלסקי עלתה

לישראל בשנת 1990.

היא בוגרת קולנוע באוניברסיטת תל

אביב, ביימה את הסרטים הדוקומנטריים:

ליום "געגוע ליזה", "מונה "סבבה",

המחר", "הומונים". "ראינו לילה" הוא

לה ספר ביכורים.

על הסופרת


08

9

הוצאתי את הקופסה מהשקית, אזרתי כוח ותלשתי את הרקדנית. חלק מרגלה עוד

נותר מדמם בתחתית, אבל מצפוני היה נקי. הרי קניתי את הקופסה ואין לי כל צורך

ברקדנית. משום מה, התקשיתי לזרוק אותה. הייתי צריך לאחסן אותה. היכן אמצא לה

מקום כשהכול כבר מאוחסן היטב? אז אחסנתי אותה בקופסה שלה, כשרגלה

תלושה. אחרי הכול שם מקומה הטבעי. הרגשתי קצת לא שפוי באותו רגע, אפילו

אפוף מעט חרטה, אבל עדיין בשליטה. עצם העובדה שחשבתי על עצמי שאינני שפוי

במיוחד, יש בה כדי להעיד שהייתי שפוי; הרי להיות שפוי זו פונקציה של מודעות, ואני

הייתי כה מודע עד שכמעט יכולתי להסתכל על עצמי מבחוץ.

לוש

חי מי

ע


שני הטקסטים "חדר בלי דלת" ו"הסרטנים של סטלין"

שמרכיבים את הספר הזה )מסה ונובלה בהתאמה(

משלימים אחד את השני, הפרוזה וההגות משתרגות זו

בזו, מטשטשות את הגבולות הבינ-ז'אנריים ומאירות

אחת את השנייה. ובמילותיו של דן מירון: "...נתן לנו

המחבר טקסטים מבריקים, חדשניים, נסייניים וחכמים.

היכולים, אם ייקראו נכונה, לבעוט ולזעזע מעט את

הרהיטים הכבדים בחדר הצפוף והמחניק במקצת של

הפרוזה הישראלית."

עורך הספר: עודד וולקשטיין

על הספר

11

על החתרנות

” ימי הפופ”, ” פרסם את הרומנים

) היה מועמד לפרס ספיר( הנפשיים”

ו” ילדה גדולה”. מלמד כתיבה וחשיבה ביקורתית במסלול האקדמי המכללה

אמני וסדנת ספיר מכללת למנהל,

הקיבוץ.

לספרות ”טרמינל” עורך את סדרת

מתורגמת בעם עובד, מבקר ספרותי

בוואיינט, זוכה פרס ראש הממשלה

לספרות לשנת 2012.

על הסופר


12

13

פתאום נדחף לו לראש שר הביטחון. מתעורר בשעת בוקר מאוחרת במיטתו שבמגדלי

אקירוב. ממצמץ בעיניו והתריסים החשמליים נפתחים ואור שמש פרטי ומסונן חודר

פנימה. מצמוץ נוסף ומהרמקולים שמוטמנים בווילונות בוקעת מוסיקה קלאסית חרישית.

ואגנר למשל. או שטראוס. ואולי דווקא הגבעתרון או אחת הלהקות הצבאיות.

מנורת הקריאה שנשארה דולקת כל הלילה על השידה שלצד מיטתו מזדרזת להיות

הראשונה שתצדיע לשר. הוא נוזף בה על בזבוז החשמל וגוזר עליה שלושה ימי ריתוק

לשידה. המנורה מצדיעה שוב וממהרת לכבות את עצמה, נכלמת.

מרצי

ון מע

ש


ברומן החניכה המשובח הזה, המלא עד גדותיו בקטעי

מציאות ישראלית ששולבו זה בזה בקשרי הסאטירה

והווידוי, מצרף המחבר שני ז’אנרים נוספים של הרומן:

הפיקארסקה ורומן האמן. כפיקארסקה נצמד הסיפור

לדמות שנשרה מרמת הישראליות הנורמטיבית אל

התחתיות בגין חטא בלתי נסלח )השתמטות משירות

בצה”ל, בגידה באתוס הביטחון הישראלי(, ושם היא נודדת

מסצנה אחת לאחרת, ומשקפת את המראה המרופט של

המציאות הישראלית ברמותיה השונות.

עורכת הספר: מיכל חרותי

על הספר

15

דמיין שאתה חי

נולד ב1950 בקריית חיים. נמלט משם

שנות ראשית מאז בת”א ומתגורר

השבעים. עבד כשומר בבתי הזיקוק,

מחסנאי, סבל בשוק הסיטונאי, קורא

ביטוח בחברת פקיד חשמל, מוני

ושחקן תיאטרון. בעשרים וחמש השנים

האחרונות שורד כספרן. כתב שירה

ומחזות שחמשה מהם הועלו על בימות

שונות. זהו ספרו השישי.

קדמו לו הספרים: אמא להשכיר )הקיבוץ

המאוחד( אומללות ראוייה לרומן )בבל(

רע לתפארת)ספריית פועלים( ראיות

לאהבה )ספריית פועלים( צימר מתחת

לירח )ספריית פועלים(. נשוי ולו שני

ילדים.

על הסופר


16

17

...תפקיד המשורר הוא לסייע לאדם להיוותר ער ופתוח אל מול אדישותו-עוינותו וכן יופיו

ויפעתו של הקוסמוס. לשם כך הוא מקבל על עצמו את גורל הנזיר המשולח, המודד בנשיקות "את נתיב עולמך, אלוהי" )"האם

השלישית"(. בעוד שאנו נוטים להשכיח מעצמנו את הממדים ואת הריחוק של

המרחב שבתוכו אנחנו חיים, תפקיד המשורר הוא שלא להניח לנו לעשות זאת. כמו המוזה

מ"פגישה לאין קץ", עליו ללכוד את הלב, ללפות אותו בלי רחמים גם "בעייפו לרוץ",

חדר,/ בלי הכוכבים ולא להניח לו להאפיל "כשנשארו בחוץ".

וןיר

מדן


ספרו של דן מירון, בכיר חוקרי הספרויות היהודיות,

מתווה דרך אל השירה הישראלית באופן שונה מן

המקובל. מה שנבדק בו איננו בעיקר תכנים, מוטיבים

ותצורות פיגורטיביות ומוסיקליות )הללו נדונים

בעקיפין( אלא דפוסי יסוד קוגניטיביים – תשתיות

עמוקות ולא תמיד גלויות לעין של מבני חשיבה

ותפישת המציאות על שלל רכיביה – בעולמותיהם של

נתן אלתרמן, חיים גורי, יהודה עמיחי ונתן זך.

כך, למשל, מציג עוד! דיון מרתק בדפוסי יסוד בכוכבים

בחוץ לאלתרמן על פי מקומם של המילה "עוד"

ונספחיה ברוב שירי הספר. אצל גורי נבדקת תבנית

ההליכה, שבתחילה היא מעין המשך של הליכת המת-

החי האלתרמני, אבל בגילוייה המאוחרים היא נהפכת

למערכת קוגניטיבית המאפשרת למשורר לעבד את

חומרי המציאות ואת הרגשות שהם מעוררים בצורה

מיוחדת במינה. עוד! בוחן גם את התצורה הנבואית

על הספר

19

של השירה הזכית המוקדמת – אגב חשיפתן של נקודות

דמיון בינה ובין המודרניזם של קפקא – במסה המציגה

בחדות מכאיבה את "המצב האנושי" של האדם הפוסט-

נבואי. הספר אף משרטט את קווי מתארו של מרחב הגוף

בשירת עמיחי, ועורך השוואה בין מודלים של זמן ומרחב

אצל עמיחי לאלו של ס. יזהר.

עוד! יוצר שרשרת של תבניות עומק הנמשכות זו מזו

אך גם מתנגשות זו בזו – מאלתרמן, האב המודח, ועד

להעמדת יסודות השירה הישראלית. כל זאת – בסגנונו

הייחודי של מירון, הפורש יריעה פנורמית רחבה של הלכי

רוח ודפוסי יסוד ההולכים ומתגבשים, ובה בעת מטפל

באזמל מנתחים בתבניות טקסטואליות זעירות, שטרם נדונו

במחקר באופן דומה.

עורך הספר: אורי הולנדר

עוד!


20

21

וןיר

מדן

...מה בעצם "רוצה" הגיבור מיהודי בוהסלאוו, או

יותר נכון, מן הקהילה היהודית המסורתית בכללה,

קהילת המוצא וההשתייכות שלו? נקודת המוצא

של הגיבור, כמו זו של מרבית גיבורי המונולוגים של

שלום עליכם, היא אקזיסטנציאלית מובהקת. עניין זה

טעון הדגשה. בגין הנטייה הרווחת לסמן את גיבורי

שלום עליכם כ"יהודים מן העיירה" המזרח־אירופית,

"טיפוסים" קומיים־פתטיים, פולקלוריים למחצה,

שתיאורם משרת נוסטלגיה, כמיהה סנטימנטלית

לתרבות פרובינציאלית שעברה מן העולם, נעלמה מן

העין העובדה שגיבורי שלום עליכם הם בעיקר אנשים

המגדירים את עצמם על פי מקומם בלב המערבולת

של הקיום בתנאים קשים מנשוא. יהדותם של אנשים

אלה וזיקתם המובנת מאליה לתרבות היהודית

המזרח־אירופית המסורתית שאל תוכה גדלו ושאת

ערכיה הפנימו בוודאי משפיעות על החוויות הקיומיות

הקיצוניות שגיבורים אלה מתנסים בהן; ליתר דיוק, הן

קובעות את האופק המנטלי של הגיבורים ומכוונות את

מחשבותיהם ואת ההבנה או אי־ההבנה שהם מגלים

ביחס למציאות הטרגית או האבסורדית של קיומם.


שלום עליכם היה לא רק גאון הכתיבה ההומוריסטית,

אלא במידה לא פחותה גם גאון הכתיבה המדוברת.

במיטב יצירותיו הוא לא רק “תיאר” את העולם האנושי

שעליו כתב, אלא גם כאילו פרץ היישר מתוכו, ממעמקיו

הנסתרים ביותר- כמו באר ארטזית- בצורת שטף אדיר

של דיבור אנושי ססגוני, עתיר מקצבים. דיבור זה לא היה

רק “ראי החיים”, אלא גם המשכם הישיר, ומשום כך

הוא גם לא התרחש בחלל ריק. כשם שהוא נבע מעומק

החיים כך הוא יצר סיטואציה של חיים, סיטואציה של

“מפה לאוזן”, מדבר מול מאזין, דמות של אדם השופך את לבו מול דמות מטת-אוזן, אשר גם כששתקה שתיקה

מוחלטת השפיעה על הדיבור וכיוונה אותו.

עורכת הספר: לילי פרי

על הספר

23

מפה לאוזן

נולד ב-1934 בתל אביב, הוא אחד

וספרות העברית הספרות מחוקרי

היידיש והמבקרים הבולטים בישראל.

זוכה פרס ביאליק ופרס ישראל. מאז

שנות החמישים פרסם מאות מאמרים

ומחקרים ועשרות ספרים.

החל משנת 2012 משמש כעורך הראשי

של הוצאת אפיק לספרות ישראלית.

על הסופר


24

25

וח ר

ריאו

גמלים־גמלים מקצבים־מקצבים רקומים על מעילה החום של רליה, הולכים אל מקום אשר ממנו לא ישובו עוד וחוזרים מעברו

האחר. ואני בוהה בהם, צועדים בבדידות, סגורים בתוך עצמם, יודעים בבהירות את

מקומם על פני האדמה. את פניי אני טומן בו, עמוק, ושואף את ריחה של רליה אשר נכמן בבטנתו, ריח חמים של עלוות אורן וקליפות

אגוז ולימון, שואף עד סחרור ראשי, נותר שם בחלומות שאין בהם דמות, אלא רק היותה

של רליה בעולם. וכמיהתי אליה, שאין בי כוח לדחותה, מחלישה את רגליי.


ברומן הקצר והדחוס שלו מעלה אורי רום בעוצמה בלתי

מצויה את נופה, מראותיה, צבעיה וריחותיה של ארץ

ישראל מנדטורית-כפרית, בעשורים שבין מלחמת העולם

הראשונה להקמת המדינה. על רקע המושבות הוותיקות

של הגליל התחתון וחופי הכינרת הוא רוקם דרמה

משפחתית עזה ונפתלת, בעלת איכות כמעט-פוקנרית.

בירכתי הבמה של דרמה זו מופיעות דמויות של קצינים

בריטיים, כפריים ערבים, דייגי כינרת, ניצולי שואה וכן

דמויות משולי החברה היהודית. בקדמת הבמה –

משפחה, שכל בניה סבוכים ומפרפרים ברשת של יצרים,

קינאה, תשוקה, רצון יצירה, מחסומים פיזיים ונפשיים

השמים לאל כל ניסיון להיחלץ מן הסבך.

עורכת הספר: מיכל חרותי

על הספר

27

קיץ אנגלי

רופא, פסל וסופר. זהו ספרו הרביעי.

שחורה’ ‘שמש הרומאנים לו קדמו

)שוקן(, ’אני ארתור’ )הקיבוץ המאוחד(,

וספר הילדים ‘ילד ציפור ואופק’ )שוקן(.

על הסופר


28

29

ריא

ן- ב

אביו

בריכוז עילאי ובסקרנות מדעית התהפנטתי למראה

ליצרות, אם לדייק( של החגב )מצחן הלסתות )כ

דו-גוני, אם לדייק( הנפערות במכניזם יעיל ומורכב,

כמין סחלב רובוטי שברירי, הנסגר לנגוס על שוליו

של עלה. אחרי כן פתחתי קצת את מכסה הצנצנת,

לפתי את החגב באצבעותיי, והעברתיו לצנצנת סמוכה.

מחזה ביעותים קסום ועדין התחולל אז לנגד עיניי.

אחד הזרדים הניצבים בצנצנת החל לנוד לקצב הרוח.

לנוד, ולהתקרב אל החגב, שלא חשד במאום. אלא

שרוח לא היתה בצנצנת, והזרד לא היה זרד. היה זה

גמל שלמה )גמל שלמה ריבטיני(, אשר נעץ בחגב את

כדורי עיניו החומים, הזכוכיתיים, והתנודד לעברו דרוך,

נמרי, ממוקד, על זרדי רגליו העדינים, וברגע אחד

חותך, מבלי להסיט מבטו, במחושים משוכים אחור,

כשהקרבה כבר מתוחה להתפקע, השליך קדימה

במהירות את זרועותיו הקוציות וסגר ומשך ונגס ונגס

כבקלח תירס בחגב, שעדיין היה חי ומפרפר )וכואב?(

באיבריו, שנתלשו ונבלעו אחד-אחד.


ספרו הראשון של יואב בן-ארי, הוא אוסף סיפורים על

אהבה ועל מערכות יחסים אחרות.

אבל מערכות היחסים בספר הזה רחוקות מלהיות

שגרתיות: פגישה רומנטית המתנהלת בצל פולש לא

קרוא; אהבה נכזבת בין אישה לקיר; קשר זוגי שאינו

מתרחש בין גופי האוהבים אלא בתוך אחד מהם;

אהבת ילד לראשן; חיזור עיקש של חתולים אחר אדם;

טנגו של גיבור ובבון, ועוד.

עורך הספר: דרור בורשטיין

על הספר

31

כל הוורידים הולכים אל הלב

חיים בקריית גדל ב-1979. נולד

וברחובות.

כיום מתגורר בחיפה, עוסק בחינוך

ולומד לתואר שני בייעוץ חינוכי.

על הסופר


32

33

שיר מתוך הספר:

כרונות הם אבל, הז

על מה

היה הייתי יכול. ש ש

י טת הב ש י כ ולא העזת

י, עיני ילד קטן ואמת ב

לפני

דנות, רגז וחש ש

לפני

י, איך יודעים מה חי? אלת ש ש

ה רוח קל ב ש ף את העש מלט

י, זה, ידעת לי ש ערה בו, מב מו ג כ

רים ימים. מסת סימן לאגרופים אל

עוד אין לי, רון ש כ ז ב

הר. וצריך להז

נילו

אח

תיפ


בקובץ שיריו הראשון של המספר יפתח אלוני )“חלפים”,

“גנב החלומות”( עושים היגדים קצרים וחשופים מה שעושים בסיפוריו המצבים, הדמויות והעלילה – הם

בוקעים ישירות מרגעים קיומיים מתוחים ומשדרים מצוקה

ומבוכה. השדר מועבר באמצעות הצירוף של האמירה

הישירה והבוטה עם המטאפורה המפתיעה, המשמשת כמין

צופן המאפשר קיצור דרך ותוך כך גם הסתרה חלקית של

אמיתות קשות מדי.

“הזיכרונות הם אבל. על מה שהייתי יכול”, יודע המחבר. עם זאת “החסד העליון” המאפשר “לשכוח את עצמך” הוא

אשליה, המביאה את האדם לשרת את אי-הצדק פעם אחר

פעם, או שהיא מקלעת את האדם ל”אסון האמונה בכוחי”.

האדם חייב להיזהר “מרוחות מתעוררות מקרן הזוית של

הזמן”, אבל בה בעת אסור לו לכסות על “שברי האבל

שלוחשים שנאה” – כמו על גחלים לוחשות, שכיסויין מגדיל

את סכנתן. עליו להסתגל לכך שהדיבור שישמיע יהיה

“גמגום של קול קינה”.

על הספר

35

אכן, כוחם הגדול של השירים גלום ב"גימגום" שבהם. היגדי

השיר של אלוני הם תמיד קטועים, כאילו נחתכה מהם

ראשיתם או אחריתם. אבל הקיטוע מוסיף להם עוצמה,

שריריות, ישירות ומקוריות. רבים מהם מכים בקורא בכוחה

המפתיע של המטאפורה הבלתי-מתאימה כביכול: "אני

מלביש את המלה העירומה עדיין בזיעת אדמה". הקורא

עובר עם הדובר השירי של הספר על פני עולם בעל סימני

היכר ישראליים, אלא שסימני היכר אלה הוטמעו לחלוטין

במבוך אישי, שהמשורר חושפו בכנות אכזרית וללא כל

ניסיון לשוות לו חן וצבעוניות. גם המוסיקה של הטורים

אינה מנסה לשבות את האוזן. זוהי מוסיקה מתפרצת

ונקטעת, מתאפקת ולפתע נפתחת ריגשית: "פרצה דמעה,

נסעה ברחוב לבן כמלח, שקראתי על שמה".

עורך הספר: דן מירון

שימותו הקוצים


36

37

נילו

אח

תיפ

היא חיכתה ליד הדלת הסגורה שאסיים לצווח. זאת היתה הפעם

הראשונה שלא הצליחה לגרום לי ללכת ברגל עד אלנבי ובחזרה.

נכנסתי לחדר האמבטיה לשטוף פנים. כשיצאתי היא היתה שם, בחלוק

המלמלה הסגול, הרכוס היטב. חיכיתי. כעבור כמה דקות היא אמרה, "אז

תעשה משהו למענך, מתני. אני בטוח הייתי עושה כבר משהו."

כעבור חודשיים נסעתי לניו יורק לעשרים שנה.


דמותו של מתן קול, גיבור חלפים, ספרו החדש של יפתח

אלוני, היא רקמה מצולקת ומחוררת: ילדות רבת סתירות,

פרשיות אהבה עקרות, התבודדות, רגשות הקבורים היטב

בחולות המדבר, לשם עבר לעבוד ולהתגורר, ומעל הכול-

שליטה מאופקת וקרה כסכין המנתחים שבה הוא אוחז

ביד בוטחת. כאשר נדין, עיתונאית ניו יורקית צעירה,

מתפרצת בצעדים פרועים אל חייו המדודים, מסתמנת

לכאורה ראשיתו של “רומאנס בית-חולים” מן הסוג

המקובל; אלא שניד פורש יפתח אלוני מניפה אחרת: תנוע

דרוכה בין שני הקטבים של הגיבור- עולם הלהטוטים של

חדר הניתוח, ולעומתו שקיעה בהוויית חיים מעוכבים

ולקויים שמקורה בזהות משובשת; בביוגרפיה שבה

שימשו אנשים חלקי חילוף לאנשים אחרים.


על הספר

39

שימותו הקוצים

נולד וגדל בקיבוץ גבולות, למד כשהגיע

מפעם לפעם לבית הספר. בוגר הטכניון,

מטרופוליס בוגר אדריכל; חיפה,

בברצלונה- פילוסופיה נוודית )נומדיזם(;

סופר ומשורר.

מחברם של גנב החלומות, שיצא לאור

בסדרת פרוזה, “ידיעות אחרונות- ספרי

חמד” והיה לרב-מכר ושל חלפים שראה

אור ב”אפיק”.

יזם ועורך ראשי משותף של “בלוק”-

עיר/מדיה/תיאוריה/ארכיטקטורה. יוזם

ומפיק הסדרה “סיפור מהסרטים” עבור

“אפיק . הקים את )טלעד( 2 ערוץ

ספרות ישראלית” הוצאה לאור.

על הסופר


40

41

שיר מתוך הספר:

ל החיים כ

לאה חצי כוס המ איזה יפים הם ב

לאה התאהבות ריקה המ ריקות ואיזה ב

רעיני רמונים א אותך ג אני ממל

ים ם סביבך ורידי אדמ ש

ה לצל ין חמ ך ב מתבונן ב

אני מברך אותך

ל. ונמצא מקל

זרעו

ף וס

י


בתחילה נראה כאילו מנצל הדובר השירי את הכפילות

של ירושלים במרום הריה ועמק יזרעאל ובעומק שדותיו

לשם העתקת קדושתה של ירושלים אל שדות המזרע

המשתרעים תחת “לילה חיוור” מבית אלפא עד נהלל

)אלתרמן(. הוא מנצל את כל האנלוגיות האפשריות בין

שני המקומות, מבליט הבדלים, מאזכר מקורות, רומז

לטקסטים הנמצאים כביכול מאחורי מרחקים רבים )למשל,

ל”שיר לילה של הנודד” של גיתה(. אולם עד מהרה מתברר, שהדובר מנסה לתווך ובה בעת גם להפריד בין

עשרות מצבים וייצוגים נוספים: בגדד וארץ ישראל, ילדות

של עוני, שהעמל החלקאי גאל אותה מניוון, ובגרות של

מחשבה בשלה ושקולה, לשון עברית רוויית מקורות

קדומים למיניהם וסלנג ישראלי רווי לעזים למיניהם

)“העמק הוא ג’קוזי”, “השדות מניבים אוברדרפט”(, יהודים וערבים, המשורר עצמו ומחמוד דרוויש, מלחמה ושלום,

ישראל של 1952 )שנת הולדתו של המשורר( וישראל של

ימינו, ומעל לכל – קדושה וחולין, אלוהים ואדמה, אמונה

ופעולה מעשית ומכלכלת של הנחת צינורות והשקאה

לילית, כש”בוץ מתפנק בין אצבעות הרגלים”.

על הספר

43

באחד מפרקי הפואמה אומר הדובר: “מרוב שתפרתי יצא

רק קרע”. בפואמה המרשימה של יוסף עוזר קורה הדבר

ההפוך: מרוב קרעים מתגלה בה המאוחה והשלם.

עמק יזרעאל ירושלים

משורר עברי אשר נולד בירושלים וגדל

והתחנך בעמק יזרעאל. חזר בתשובה

זכו שיריו אור-שמח. בישיבת ולמד

להערכה ולפרסים: פרס רון אדלר על

)ספרית “סילן טהור” ספר השירים

פועלים 1981(, פרס על שם המשוררת

ליס מלר, באוניברסיטת חיפה ופרס

ראש הממשלה בשנת 1993. ב- 1990

יצא לאור ספרו “שם ומלכות” )בהוצאת

עקד(.

עוזר כיהן כיושב- ראש מועצת מערכת

“מאזנים” של אגודת הסופרים העבריים, עסק בעריכה של כתבי עת ספרותיים

שונים, היה שותף להקמת כתב העת

“דימוי” ומעורכי “משיב הרוח”. כיום עוסק בחינוך ומתגורר בירושלים.

על הסופר


44

45

עזרת נשים

ער זומות הש אוי אחיותינו ג

רות תולות הראי הפ ב

ורבות ויולדות וזנות

ם מול קירות מסמ תנודד כ י את מי ש

ח על קברים ט ת יש

יר אתכן מעיניו יסת

לו מקום לכבוש את יצרו ש ב

ד, הקונות מנזרים של ב לואות ב ן הכ אתנימה ת מלך ונדחפות פ בוד ב את הכ

תי אוטובוסים לירכ

זוחלות לארך קיר

לסטיק ירק — רגוד פ מאחורי פ

רות, הרכוסות עד מחנק המכפת

ניר עים ד חורים ארב רובות ש הג

אל ומאמינות חת ש יעות ת מז

ת ב ל ש זורקים לכן כ ת חיל ש לאש

מו טיפ לחופפת כ

ולאויוי לכןשע

מגי

א


ריה של תופעה מיוחדת במינה בחיי הרוח ספר זה הוא פ

של ישראל בזמן הזה. ראשיתו בתנועת המחאה החברתית

של קיץ 2011. קבוצת חברים – טייסים לשעבר, מדענים,

לוחמים, אנשי עסקים ואנשי רוח – הייתה )ועודנה( נוהגת

להתכנס, אחת לחודש, לדיון בענייני השעה הנחשבים. היא

שאלה את עצמה מה מקומה נוכח המחאה הרוגשת של

קבוצת צעירים, שנטתה את אוהליה בשדרות רוטשילד

וסחפה עד מהרה מאות אלפים ברחבי הארץ בתביעה

נחרצת לשינוי דרכה וצלם פניה של החברה הישראלית.

חילופי הדברים בין משתתפי הפגישות גלשו לעיסוק רציני

ואמיץ במכלול הנושאים הקורעים את החברה הישראלית,

מאז מלחמת ששת הימים. השיח העוסק בשאלות היסוד

בתחום המדיני, המוסרי והרוחני, נמשך גם באינטרנט

ורבים הצטרפו אליו. יוזם המפגשים האלה ואיש הקשר בין

המתדיינים היה אל”מ )מיל’( זאב רז, בן קבוצת גבע, שהיה

טייס קרב בחיל האוויר ועמד בראש הכוח שהשמיד את

הכור הגרעיני “תמוז” בפאתי בגדד. הוא היה הציר ונקודת

המשען במפעל הזה.

חיים גורי כותב על הספר:

47

הקבוצה, המתרחבת והולכת, עסקה ועוסקת בלי הרף, עד

היום, בנושאים שאינם מרפים מאתנו ובשאלות היסוד של

קיומנו: שאלת הזהות הלאומית, זכותנו על ארץ ישראל,

שלטוננו המתמשך בעם אחר, המאבק בין חוק השבות

לזכות השיבה, יחסינו עם העם היהודי כולו, צלם פניה של

החברה הישראלית, הפער הבלתי נסבל בין עשירים לעניים

ועוד ועוד.

לא כל מה שכתוב בספר הרבגוני הזה מקובל עלי, אך כל

מה שמצוי בו מעסיק אותי, ללא הרף. אינני מכיר תופעה

דומה לרב-שיח נסער ועמוק כזה, התופס בציציות ראשינו

ועוסק בהתמדה, ברציפות ובפתיחות בשאלות החשובות

ביותר בחיינו; במחלוקות העיקריות שבינינו.

"שיעור מולדת" הוא ספר שצמח מפרויקט תכתובת אינטרנטית "גייסות הרוח" של זאב רז.

עורך הספר: אורי הולנדר

שיעור מולדת

בין המשתתפים: חיים גורי, א.ב. יהשוע, יורם קניוק, דן מירון, רונית מטלון,

יוסי שריד, יצחק לאור, אניטה שפירא, אביעד קליינברג, חמוטל בר יוסף

ועוד רבים וטובים.


48

49

ביק

יעד

ג

מי שקורא ספרים, או חס וחלילה גם כותב, אין בוטחים בו. למי שיש חיים, לבד מהמעבר

מדיון לישיבה, לכינוס, לאסיפה, לפגישה, לחוג, להרצאה, אינו יכול בעיניהם להיות שותף יציב, שהרי יש לו אלטרנטיבה ולכן

הוא מסוכן. משום שיום אחר הוא עלול להעדיף עיסוקים אחרים, או להיות בלתי

תלוי בבעלי כוח ושררה... הם מאמינים שרק מי שאלה הם כל חייו, ואין לו בלעדיהם חיים

אחרים, לא יוכל לאיים, לפרוש, לנטוש או להביך אחרים על ידי הינתקות... אם תכתוב ספרים, אל תספר על כך. אם תכתוב שירים, החזיקם בחשאי. אם אתה מתעניין באמנות,

שמור זאת בסוד, כי באלה טמונים זרעי מפלתך הפוליטית.


קובץ הסיפורים של גד יעקבי מאגדים בתוכו סיפורים יפים

ודקי ההבחנה שמתוכם מצטיירת דמותו כאיש שהיה חצוי

בין האידיאולוגיה שבשמה פעל בזירה הפוליטית הישראלית

לבין משיכתו אל הספרות והאמנות. רבים מסיפוריו עוסקים

בפער האירוני שבין המטרה המוצהרת לבין האינטרסים

התת קרקעיים המניעים את הדמויות השונות. נקודת

המבט שלו נדירה מכיוון שהוא מכיר את המערכת מבפנים.

יעקבי מספר לנו על פוליטיקאים שהסתאבו )וגם על כאלה

שניצלו מכך בנס(, על שר הפיתוח שהכריך המונח לפניו על

השולחן מעניין אותו הרבה יותר מדבריו של יושב ראש הבנק

ועל פגישה גרוטסקית בין שרים מושחתים במשרד ראש

הממשלה.

על הספר

51

לכל אלה מתווספות דמויות ציוריות מנעוריו בכפר

ויתקין, והמפגשים הבלתי-אפשריים שלהן עם המציאות

הארץ-ישראלית שכמו נכפתה עליהם. יעקבי, בזכות

התבוננותו הרגישה, מצליח לחשוף בהומור את הזיוף

שבבסיס מערכות היחסים ואת מאמצן הנואש של הדמויות

לעמוד בסטנדרטים הלא אנושיים שמתווה האידיאולגיה

החברתית-לאומית של יישוב הארץ.

עורך הספר: דן מירון

ראש בעננים

1935-2007, היה חבר הכנסת ושר

בממשלות ישראל, ושגריר ישראל

באו”ם. בנוסף לפעילותו הציבורית

היה משורר פורה, ופרסם ספרי עיון

וספרי ילדים.

על הסופר


52

53

ק ז

זיעו

אז חזרתי בצהריים מבית ספר, מכיתה אלף. זה קרוב.

אנשים עמדו מסביב, וברגע הראשון לא ראיתי שזאת

אמא שלי ששוכבת על המדרכה. רק כשהתקרבתי

ראיתי את החלוק הוורוד עם הפרחים הירוקים, וכבר

שמתי לב לפריזורה, הפרמננט והצבע שהיא עשתה יום

קודם אצל לאה צ’פניק, על יד הפלאפל של המיואש

בפינסקר. הלכתי איתה וישבתי בשקט כל השעות

שהיא היתה מתחת למכונה של לאה צ’פניק, וכשיצאנו

היא קנתה לי פרס, חצי מנה פלאפל, והסכימה שישים

לי את החריף־ירוק שאני אוהב.

ראיתי אותה ככה מקופלת כמו תינוק, עם דם על

הפנים, על יד הבטן, מסביב לרגליים וקצת על

המדרכה. היא נראתה רגיל, רק לא נושמת. האמת?

רציתי לעזור לה לנשום. לשים מתחת לראש שלה

את התיק אוכל שלי, שהיה יותר רך מהילקוט, בגלל

הסנדוויץ’ מרגרינה וגבינה שהיא עטפה לי בנייר

פרגמנט, ושלא אכלתי בהפסקה הגדולה כי נמאס לי

מגבינה.


“מכאן ולא מכאן” כתוב במסורת הסיפור המסופר על ידי נער תמים ונבון )כמו “האקלברי פין” של מארק טוויין, או

“מוטל בן פייסי החזן” של שלום עליכם(; מסורת רוויה בהומור חתרני, שכן עינו של הנער, ארי פלד, רואה צללים

ושברים שהעין הבוגרת פוסחת עליהם. וארי משמיע את

סיפורו כבדיחת גרדום מתמשכת.

הסיפור מועבר בניב קולח, מקורי, מבעבע, המערב

עגה ישראלית מפולפלת עם נתחים עסיסיים של יידיש,

משלב הומור וחרדה, נאיביות ותובנות מזעזעות. הוא

מעלה זו לצד זו איזו תמימות צובטת לב, שפעם עוד

גרה במקומותינו, ואנטומיה חסרת רחמים של העיוורון

הקולקטיבי, שבין היתר אפשר את התמימות הזו.


על הספר

55

מכאן ולא מכאן

נולד וגדל בתל אביב, באזור חסמב”ה,

גלידה מונטנה, גן חיות וחוף גורדון. זק

למד בבתי ספר “הכרמל”, “לדוגמה”,

ומדריך חניך והיה ד’ עירוני תיכון

בצופים.

בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה

העברית בירושלים, עורך דין, מנכ”ל ויו”ר

בחברות ציבוריות ופרטיות, ישראליות

וזרות. "מכאן ולא מכאן" הוא לו ספר

ביכורים.

על הסופר

פרויקט ה-"מעבורת"

"מעבורת" - StoryCrossing הוא פרויקט דיגיטלי רב לשוני חדש לסיפורים קצרים, המציג סיפורים קצרים עכשוויים וקלסיים

ממקומות שונים על גבי הגלובוס, בשפת המקור שלהם, ובתרגום

לאנגלית ולעברית.

ייחודו של "מעבורת" הוא שפרט לסיפורים שייבחרו על ידי חברי המערכת – העורכים

הם מאיה פלדמן ויפתח אלוני – הוא מבקש לייצר מעין במה פתוחה ליוצרים

ולחוקרים מרחבי העולם שימליצו על סיפורים שהקהל לא בהכרח נחשף אליהם

בנתיבים המקובלים. באופן כזה מבקש "מעבורת" להיות גשר פלורליסטי וישיר, חוצה

גבולות של מרחב, שפה ותרבות, בין קוראים לכותבים בעולם כולו.

"מעבורת" ישלב בין סיפורים עכשוויים )סיפור בשבוע( לסיפורים קלאסיים )פעם

בחודש(, שבאמצעות ההמלצות/והביקורות יזכו למבט חדש.

maaboret.com

מעבורתStoryCrossing

afik books catalog | אפיק קטלוג ספרים

Documents