משהו חדשSomething new

FREE בחינם

תחת השמש

בס’’ד

under the sun

Issue 1 Edition 1 www.TheJerusalemObserver.com כא’ מרחשבן תשע’’ב

Shabbat times on page 2 2 ’זמנים לשבת עמ

סיפור עמ’ 2 Story on page 3

זמנים לשבת2

ירושליםJerusalem

4:03 PM 5:17 PM

חיפהHaifa

4:07 PM 5:16 PM

תל אביבTel Aviv

4:17 PM 5:18 PM

בער שבעBeer Sheva

4:11 PM 5:20 PM

צפתTsfat

4:10 PM 5:14 PM

אפרתEfrat

4:09 PM 5:17 PM

מודיעיןModiin

4:19 PM 5:18 PM

אילתEilat

4:13 PM 5:21 PM

ניו יורקNew York

4:17 PM 5:18 PM

Shabbos Times

הדלקתנרות

צאתהשבת

Candle lighting

Shabbos ends

משהו חדשהנה המשקיף

אנקדוטה ידועה מספרת על אדם העולה ביום נאה לקומת התצפית

בראש בניין האמפייר סטייט בניו- יורק. הראות כה טובה עד כי ניתן להבחין בבירור בניו-ג’רזי במערב

ובברוקלין במזרח, ואפילו רובע הברונקס נראה במרחק נגיעה. בצד

הצפוני גלויים בפניו מאות פינות רחוב על אלפי מראותיהן וצליליהן,

ואפילו המראות והטעמים המורכבים של גריניץ’ וילג’ בדרום נראים לעין;

אך הוא מביט מטה מנקודת התצפית הגבוהה מכל, וקורא בהתרגשות,

“אני יכול לראות מכאן את המכוניתשלי!”.

מדי שבוע נפרס בפנינו העולם כולו, אך הכותב והקורא גם יחד תחומים

בדעה אישית הייחודית לנקודת המבט שלהם. אין זה משנה מה מתרחש סביבנו; דומה כי על פי רוב, אנו

עסוקים באיתור המכונית האישיתשלנו.

בחודש מאי, 2010, עמדתי על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון די

סי, ושאלתי את הלן תומס, ראש תא הכתבים בוושינגטון, אודות ישראל. תגובתה, שהפכה עם הזמן למנטרה

הקבועה שלה לגבי העם היהודי, היתה “תגיד להם להסתלק... ולחזור הביתה... לפולין ולגרמניה”. לאחר

60 שנים בבית הלבן, במהלכן ליוותה עשרה נשיאים, המושב שלה בשורה הראשונה התפנה. בימים ובחודשים שלאחר הרגע ההוא, תחושה מוזרה

של אירוניה וצדק פואטי הובילה אותי לתפוס מקום מרכזי בתקשורת העולמית. העמדה הזו אמנם אפשרה לתקשורת העולמית להלום ולהתנגח

בי, אך חשוב מכך, היא אפשרה לי לחוות ממקור ראשון כיצד פועלת

התקשורת. ההטיה הבסיסית של כולנו, “אני יכול לראות מכאן את המכונית שלי”, הפכה במקרה של

התקשורת ל”איני יכול לראות מכאן אף לא מכונית אחת, אבל בכל זאת

אספר לכם כיצד הן נראות”. עוד בטרם הושלכתי לעין הסערה של

התקשורת, כבר הייתי ער לשמועה שבעיתונות קיימת רמה מסוימת של הטיה ודעה קדומה. אך ישנו הבדל

משמעותי בין מעט אבק על השמשה הקדמית לבין בוץ יבש על הצמיג.

מצאתי כי העיתונות מרושלת במקרההטוב, ומלוכלכת מאוד במקרה הרע.

כך שכאשר זקנת השבט הנכבדת של כתבי הבית הלבן הצהירה כי באופן

עקרוני, אם לנסח מחדש את מילותיו של דובר הבית הלבן לשעבר ארי פליישר, אזור שלם בכדור הארץ

צריך לעבור “טיהור” מאנשים מסוימים, אשר יישלחו לגרמניה

שם הוחל בטיהור הזה מלכתחילה, נדרש שבוע שלם עד שכמה מן

העיתונים המובילים הודו שהעניין ראוי לפרסום. מגישים בינלאומיים אחדים בחרו ללעוג לשליח, החתום

מטה, ואילו קית’ אולברמן מרשת

MSNBC הכריז עלי כעל האדם השני הגרוע ביותר באמריקה. אפילו

חלק מהעיתונים היהודיים חשפו את קיבעון דעותיהם ולא התאפקו

מלנסות להציג אותי ככלי ריק נטול כל סמכות. והגדיל לעשות כתב

הג’ואיש וויק בניו-יורק אשר הגדיר את סרט הווידאו שהצגתי בפניו

כ”אי-סיפור”. למרות הכרזתו של מרכז שמעון

ויזנטל על התבטאותה של הלן תומס כהשמצה האנטישמית הגרועה ביותר

של שנת 2010, היה גם עיתונאי ישראלי אחד שעניין אותו יותר

לנסות להכשיל אותי בראיון מאשר לספר את הסיפור האמיתי, וניסה באופן חובבני למדי להיתלות על

זנבות ההמולה התקשורתית הרגעית שנוצרה סביבי. יוצר הסרטים

הישראלי עטור הפרסים דן קציר הסביר זאת לאחרונה בראיון, כאשר

אמר שהעיתונות היהודית אינה ממהרת לדווח על אנטישמיות מפני

ש”הם אינם מעוניינים להפיץ אתדבר קיומה”.

מובן שרשת אלג’זירה, תחנת המחמד החדשה של עולם התקשורת,

שאפילו הילרי קלינטון מגדירה כ”חדשות אמיתיות”, יצאה להגנת

דבריה הבלתי-ניתנים-להגנה של הלן תומס. על פי אלג’זירה, תשובתה של

תומס היתה קשורה בצורה כלשהי “למפגינים בחזית הבית הלבן, אשר

מחו נגד עצירת משט הסיוע לעזה

והרג תשעה פעילים בידי חיילי קומנדו ישראלים”. אמירה זו סובלת

מאי-דיוק אחד קטן, והוא שבאותה עת לא היו כלל מפגינים מול הבית

הלבן, ואילו אירועי המשט התרחשו בכלל שבוע לאחר התבטאותה של

תומס. אופס. באופן אירוני, נשמעים לאחרונה כל כך הרבה דברים בזכות

הקמת רשת אלג’זירה יהודית. “אני יכול לראות מכאן את המכונית

שלי”. כולנו מחמיצים את התמונה הגדולה בעת שאנו מתמקדים ברכוש

שלנו ובסדרי העדיפויות שלנו. גם אני מודה כי ישנו מקום להטיה אישית בעיתונות, אך לא במסגרת

תפקידה כשירות חדשות, ולא כאמצעי להכפיש, לעלוב ולהשפיל

את האחר. חובה עלינו להכיר בנרטיב המושל בעולם, וגם בקרב

עמנו שלנו, לתעד אותו ולפרש אותו, אך גם להימנע ממכות מתחת לחגורה

ד’’ר דוד נסנוף

המו’’לים דוד ואדם נסנוף בירושלים

There is a classic anecdote of the man who ascends to the observa-tion deck high atop the Empire State Building in New York City on a beautiful day. The sky is so clear that, to the west, New Jer-sey can be seen and, to the east, Brooklyn and even the Bronx are in complete clarity. Hundreds of blocks north, thousands of sights and sounds are apparent and even the intricate visions and flavors of Greenwich Village to the south are in full inspection. The man looks out from this summit of all heights; he observes and exclaims, ”I can see my car from here!“

The entire world unfolds before our eyes each and every week. The writer and reader alike are conspir-ators of an opinion that is unique to his own organic vision. It doesn’t matter what’s going on, it seems we’re often looking for our own vehicle.

In May of 2010, I stood on the White House lawn in Washington, D.C. and asked Helen Thomas, the dean of the Washington Press Corps about Israel. She stated, what is now her infamous mantra about the Jewish people, ”Tell them to get the hell out… and go home… to Poland and Germany.“ After ten presidents and 60 years in the White House, her front row seat was va-cated. In the days and months fol-lowing that moment, a curious sense of irony and justice led me to sit in an up-front center position in the world media. It allowed for the interna-tional press to poke and prod at me, but more so and more impor-tantly, it enabled me to observe, first hand, how the media reports. The bias of ”I can see my car from here“ is actually ”I can’t see any cars from here, but I’ll tell you what they look like anyway.“

Prior to being thrust into the eye of the media tornado, I was certainly aware of the myth and chatter that partiality and predis-position exist in journalism to some part and portion. But there is a significant deferential when comparing the impure dust on the

windshield to the caked on mud in the tire tread. I discovered that journalism was sloppy at best and significantly grimy at its worst.

So when the doyenne of the White House press declares that basically, in the paraphrased words of the for-mer White House press secretary Ari Fleisher, an entire region of the world should be ”cleansed“ of a people and sent back to Germany where the cleans-ing began, it took some major pub-lications an entire week to finally concede that this was worth some ink. Other noted in-ternational broad-casters sought to mock, yours truly, the messenger. And MSNBC’s Keith Olbermann proclaimed that I was the second worst person in America. Even some in the Jewish media revealed their preconceived notions and couldn’t resist trying to deride my credentials and portray

me as some kind of silly fool. While a reporter from New York’s Jewish Week when con-

fronted with the video contents simply dismissed the whole thing as a ”non-story.“

Although the Simon Wiesen-thal Center announced that the Helen Thomas statement was of-ficially the worst anti-Semitic slur of 2010, an Israeli journalist more concerned with scraping together a gotcha moment than the inside true story, amateurishly endeavored to jump a gotcha ride on the attention train of my coat tails. The award winning Israeli filmmaker, Dan Katzir, in a recent interview stated that Jewish press doesn’t always like to report on anti-Semitism be-cause ”they don’t like to publicize that it exists.“

Of course Aljazeera, the new

Something New

darling of broadcasting, who even Hillary Clinton calls ”real news,“ defended Helen Thomas’ indefensi-ble words. According to Aljazeera, Thomas’ response was somehow tied in to the ”protesters in front of the White House who were chant-ing against the seizure of the Gaza aid flotilla and the killing of nine activists on the ship by Israeli com-mandos.“ The only problem and inaccuracy with that is the fact that there were no flotilla protesters in front of the White House and the actual flotilla incident took place one week after Thomas made her comments. Oops. Ironically there is so much talk and chat being bandied about as to the need for a Jewish Al-jazeera.

”I can see my car from here.“ Of course we are all personally guilty of missing the significant magnifi-cent view as we focus on our own property and priority. The individ-ual bias does have a place in jour-nalism, but not as a news service and not as a means to degrade, de-mean and disgrace another. The nar-rative of our world and certainly of our people and nation needs to be observed, recorded with commen-tary and more importantly devoid

of cheap shots and nasty ploys. My son, Adam, stood with me on

the front lawn of the White House and now stands as co-publisher of Hamashkif, The Jerusalem Ob-server. Helen Thomas said to us ”Go home!“ We have indeed come home; and we are proud to offer a new unique free Israeli weekly newspaper that not only offers dual-ity and plurality in its arrangement of Hebrew and English, but also in its presentation of a wide range of observations and voices. The col-lective diverse writings will even sometimes outweigh our own per-sonal bias. We will comment and argue with intelligence, cynicism and humor. Additionally we will display the fabric of arts and leisure, tourism, Torah and family in addi-tion to the conversations on current events, politics, economy and busi-ness.

We hope our dear readers will par-ticipate in the Hamashkif conversa-tion. The Jerusalem Observer will stand on the rooftops of Safed, the towers of Tel Aviv and the hills of Jerusalem and declare with a keen vision, ”I can see a true and brilliant landscape from here.“

3

IntroducingTheJerusalemObserverByDr.DavidF.Nesenoff

“Tell them to get the hell out… and go home… to Poland and Germany.”

Photo Courtesy Daniel LandauDavid and Adam Nesenoff in the White House briefing room.

ומתחבולות מרושעות. בנִי, אדם, עמד איתי על מדשאת הבית הלבן, ועתה מכהן כמו”ל

משותף של עיתון “המשקיף”, או בשמו הלועזי ה”ג’רוזלם אובזרבר”. הלן תומס אמרה לנו “לכו הביתה!”

ואנו שבנו הביתה, וגאים כעת להציע שבועון ישראלי חדש, חינמי

וייחודי, אשר מציע פלורליזם לארק באמצעות הגשת מהדורה דו-

לשונית בעברית ובאנגלית, אלא

גם באמצעות הצגת מגוון

רחב של קולות ודעות. הנכתב והמפורסם כאן

לעיתים אף יגבר על הטייתנו

האישית. אנו נגיב ונתווכח בתבונה, בציניות ובהומור, ונציע תמהיל של

אמנות ופנאי, תיירות, תורה

ומשפחה, בנוסף לדיון המתבקש

באקטואליה, פוליטיקה,

כלכלה ועסקים. אנו תקווה כי קוראינו ייטלו

חלק בשיח שייווצר ב”משקיף”. “המשקיף” יעמוד על גגות צפת,

בראש מגדלי תל-אביב ועל הגבוהים שבהרי ירושלים, יביט סביבו במבט

חודר ויקרא: “אני יכול לראות מכאןנוף מרהיב”.

Start your Day With

Breakfast

34 Jaffa st. Jerusalem57 Yehuda Maccabi st. Tel-Aviv

Coffee Bean Morning 47 ₪

Coffee Bean Morningfor tow - 85 ₪

business lunch between 12:00-18:00

only for 44 ₪

News5 חדשות

Human rights organizations are investigating claims that Turk-ish forces used chemical weapons in recent airstrikes against Kurdish resistance fighters. Graphic pictures of black-ened and dismembered corpses of over 24 members of the Kurdistan Workers’ Party (PKK) claim to show evidence of Ankara’s chemi-cal warfare against the rebels.Lawmakers from the pro-Kurdish Peace and Democracy Party (BDP) and the Turkish Human Rights Association (IHD) are taking the charges seriously and activists are circulating gruesome pictures of some of the Kurdish rebels killed in the Kazan Valley during air raids that began on October 19. Blackened and dismem-bered, the corpses lie in a morgue in a nearby town with weeping relatives nearby. The allegations of chemi-cal warfare against the PKK have forced their way into the open in Turkish society, which is generally fiercely nationalist and hostile to the ethnic Kurds Turkey occupies.While activists say the only expla-nation for the type of burns exhib-ited is that some chemical agent was used, Turkish Prime Minister Recep Tayyip Erdogan officially denied the allegations as a ”slan-der“ while on his recent trip to the G20 summit in Cannes. ”One of our branches in the area has acted to investigate wheth-er chemical weapons were used or not,“ said a spokesman from IHD headquarters in Ankara, adding that chemical samples had been taken from plants in the area, as well as from clothes from the bodies of 13 of those killed. Violence between Turkey and the PKK, who first took up arms against Turkish occupation in 1984, has increased in recent months, with some of the violence even slipping over into the semi-autonomous Kurdish region in northern Iraq. The use of biological or chemical weapons in warfare is a serious crime under interna-tional law. And the new allegations against Turkey come in the wake of increased security assistance from the United States.

President Barack Obama’s administration has recently agreed to send Super-Cobra helicopters to Turkey and to cooperate with Ankara against Kurdish resistance fighters. Like Ankara, Washington officially lists the PKK as a terror-ist organization. The last concentrated part-nership between the US and Turkey against Kurdish rebels resulted in massive human rights abuses. Washington and Ankara cooperated in major atrocities against Turkish-occupied northern Kurdistan in the 1990′s, leaving the countryside devastated with tens of thousands killed and millions displaced.

TurkeyaccusedofchemicalwarfareagainstKurdsByMahmoudAbuGhosh

ארגוני זכויות אדם חוקרים טענות שכוחות טורקיים השת משו בנשק

כימי בהתקפות אוויריות האחרונות נגד לןחמי התנגדות כורדיים.

תמונות גרפיות של גופות מפויחות ומבותרות של יותר מ-24 חברי

ה פ.ק.ק מראים ראיות של לוחמהכימית של אנקרה נגד הכורדים.

מחוקקים פרו-כורדים מהסיעה הדמוקרטית לדמוקרטיה ושלום

ב.ד.ד והעמותה לזכויות אדם א.א.ד מתייחסים להאשמות בצורה רצינית ופעילים מפיצים תמונות לא נעימות

של המורדים הכורדים שנהרגו בעמק קזאן בהתקפות האוויריות שהתחילו

ב 19 באוקטובר.

מפויחים ומבותרים , הגופות שוכבות בחדר מתים בעיירה סמוכה כאשר

בני משפחותיהן נמצאים לידם בוכים. ההאשמות של לוחמה כימית נגד

הפ.ק.ק מצאו דרך להגיע לתודעת חברה הטורקית שהיא באופן אכזרי לאומנית ועוינת לכורדים האתניים

שנכבשו על ידי הטורקים.

ההסבר יחידי שהפעילים נותנים לסוג הכוויה שנראית היא שנעשה שימוש מסוים במשהו כימי—טיפ רדואן ,

ראש ממשלת טורקיה הכחיש רשמית את ההאשמות וכינה אותן כהוצאת

דיבה בביקורו האחרון בפיזגת ה-20 בקאן.

אחד הסניפים שלנו חקר באם נעשה שימוש בנשק כימי או לא” אמר נציג המפקדה של האיי.אצ’.

די.באנקרה ומוסיף שדגימות כימיות נלקחו מצמחים באזור וגם מבגדי 13

הגופות ההרוגים.

האלימות בין טורקיה לפ.ק.ק. שיזמו המורדים נגד הכיבוש הטורקי

ב-1984 התגבר בחודשים האחרונים ועובר לאזור החצי-אוטונומי בצפון

עיראק.

השימוש בנשק ביולוגי וכימי בלוחמה הזו הינו פשע רציני בחוק הבינלאומי

וההאשמות החדשות נגד טורקיה באים עקב סיוע בטחוני מוגבר מארצות הברית. ממשל הנשיא

טורקיה הואשמה בשימושמחמוד אבו גוש

ברק אובמה הסכים לאחרונה לספק מסוקים סופר-כוברה לטורקיה

ולשתף פעולה עם אנקרה נגד לוחמיההתנגדות הכורדים.

כמו אנקרה, וושינגטון הכניסה את הפ.ק.ק לרשימה של ארגון טרור.

השותפות המרוכזת האחרונה בין טורקיה לוושינגטון נגד המורדים הכורדים הובילה להפרה מסיבית בזכויות אדם. וושינגטון ואנקרה שיתפו פעולה במעשים אכזריים

נגד צפון כורדיסטאן הכבושה על ידי הטורקים בשנות 1990 כאשר

הותירה את אזורי הכפר הרוסים עם עשרות אלפי הרוגים ומיליונים

עקורים .

News7 חדשות

Prime Minister Binyamin Netan-yahu (Likud) reiterated his op-position on Tuesday to a proposal that would require candidates for Israel’s Supreme Court to be vetted by a Knesset committee.The controversial bill was sched-uled for a vote on Sunday in the Ministerial Committee on Legisla-tion, but the vote was postponed at the last minute by Netanyahu amid a storm of criticism.Likud Members of Knesset Z’ev Elkin and Yariv Levin first pro-posed the legislation in July in response to years of judicial activ-ism viewed by much of the public as promoting narrow political and cultural agendas representing only a small percentage of Israel’s citi-zenry.The Supreme Court has been ac-cused by pro-democracy activists on several occasions of represent-ing the class interests of Israel’s wealthiest citizens and sometimes even the local political interests of the European Union and United States.The legislation proposed by Elkin and Levin states that every judge and president appointed to the Supreme Court would be subject to a public hearing in the Knes-set Constitution, Law and Justice Committee.Any appointment vetoed by the committee would not be able to serve in the Supreme Court.”This law will break the hegemony of the anti-Zionist elite in the jus-tice system and return the sover-eignty of the people and the Knes-set to democratic life in Israel,“ Levin said when the bill was first put forward.”Whoever vetoes laws should have to stand before the public and be chosen in a transparent and demo-cratic process… This law will pre-vent the method in which Supreme Court judges appoint their friends to the bench, and will prevent judges with post-Zionist agendas from being appointed.“Supreme Court President Dorit Beinisch, along with a number of other Supreme Court justices and several senior legal officials claim the bill would undermine judicial independence and constitute an ”assault on democracy.“

The bill’s supporters, however, argue that many democracies with highly independent courts, includ-ing the US, require those nomi-nated for sensitive and influential judicial positions to be vetted by elected lawmakers.

While Netanyahu has publicly come out against the bill, he did not oppose two other pieces of legisla-tion aimed at reforming the coun-try’s judicial system, both of which passed their first plenary readings in the Knesset Monday night.The first bill, dubbed the ”Grunis Law“ and initiated by MK Yaakov Katz (National Union), reduces the minimum number of years a prospective court president would have to serve from three years to two and is aimed at allowing Judge Asher Dan Grunis to become Chief Justice following the expiration of Beinisch’s term at the end of Feb-ruary 2012 Grunis has been known to interprete the Supreme Court’s mandate in a manner that respects the checks and balances of democ-racy and opposes the controversial judicial activism of Beinisch and her predecessor, Aharon Barak.The second bill orders the Bar As-sociation Judicial Selection Com-mittee to establish regular methods for choosing who sits on the com-mittee, as well as mandating the President of the Bar Association be an actual member of the commit-tee.

PMblocksbilltovetSupremeCourtJusticesbySagitLevi

חבר כנסת חוסם חוק לבדוק את ביתהמשפט העליון:

ראש הממשלה בנימין נתניהו (ליכוד) חזר שוב על התנגדותו ביום שלישי

להצעה שתדרוש ממועמדים לבית המשפט העליון להיבדק על ידי ועדת

הכנסת.

החוק השנוי במחלוקת היה מתוכנן להצבעה ביום ראשון בועדת

המחוקקים המיניסטריאלית אבל ההצבעה נדחתה ברגע האחרון עלידי נתניהו תוך כדי גל של ביקורת.

חבר כנסת מהליכוד זאב אלקין ויריב לוין הציעו את החקיקה ביולי כתגובה של שנים של פעילות משפטית שרוב

הציבור רואה בה כמקדמת אג’נדות פוליטות ותרבותיות צרות אשר

מייצגות רק אחוז קטן של אזרחי ישראל.

בית המשפט העליון הואשם על ידי פעילים פרו-דמוקרטים בכמה מקרים

המייצגים אינטרסים של האזרחים העשירים ביותר בישראל ולפעמים

אפילו האינטרסים הפוליטיים המקומיים של האיחוד האירופי

וארצות הברית.

החקיקה אשר הוצעה על ידי אלקין ולוין מציינית שכל שופט ונשיא

שנבחר לבית המשפט העליון יהיה נתון לשימוע בועדת הכנסת , חוק

וצדק. כל מינוי שיוטל עליו וטו על ידי הועידה לא יוכל לשרת בבית

המשפט העליון.

החוק הזה ישבור את ההגמוניה של האליטה האנטי-ציונית במערכת

המשפט ותחזיר את ריבונות העם והכנסת לחיים דמוקרטיים בישראל “ לוין אמר זאת כאשר החוק הוגש

לדיון

כל מי ששם וטו על חוקים צריך לעמוד בפני הציבור כדי להיבחר

בתהליך דמוקרטי ושקוף.... חוק זה ימנע את השיטה שבה שופטי בית

המשפט העליון ממנים את חבריהם למושב וימנע שופטים עם אג’נדות

פוסט-ציוניות מלהיבחר

חבר כנסת חוסם חוק לבדוקסגית לוי

נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש ביחד עם מספר שופטי

בית המשפט העליון וכמה פקידים בכירים טוענים שהחוק יערער

עצמאות משפטית וייצור” מתקפה על הדמוקרטיה”

בזמן שנתניהו התנגד באופן ציבורי לחוק, הוא לא התנגד לשתי חקיקות

שמטרתן הייתה להוביל לרפורמה במערכת המשפט במדינה כאשר שתיהן עברו את השימוע המלא

בכנסת ביום שני בלילה.

החוק הראשון דיבב את “חוק גרוניס” אשר הובא על ידי חבר

הכנסת יעקוב כץ (האיחוד הלאומי) שמוריד את מספר שנות הכהונה של נשיא בית המשפט- שיצטרך לשרת

בין 3 שנים לשנתיים ומטרטו לאפשר לשופט אשר גרוניס להיות השופט

העליון בעקבות סוף תקופת כהונתה של דורית בייניש בסוף פברואר

2102 גרוניס ידוע כאחד שפרשן את המנדט של בית המשפט העליון בצורה כזו שמכבדת את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה ומתנגד

לאקטיביזם המשפטי השנוי במחלוקת של בייניש וקודמה אהרון ברק.

החוק השני מצווה על ועדת הסלקציה המשפטית של עמותת הבר להקים

שיטות רגילות של בחירות מועמדים לועדה וגם לתת מנדט לנשיא עמותת

הבר שיהיה חבר בועדה

התגברות על הקרע:לאומיות כנגד בינלאומיותפוליטיקה 8

לחוצים כפי שהם איומיה החיצוניים של מדינת ישראל, אנו עומדים בפני

אתגר פנימי מסוכן בטבעו. בתוך המונינו, ישנו פער גדול בין שתי

הקבוצות הפעילות ביותר פוליטית בהתייחסות לשאיפות הלאומיות

היהודיות וסוג החברה שאנו שואפים ליצור. יותר מהבדלי דעה, פער זה גורם לאי יציבות במשך השנים,

אשר גורר את החברה לכיוונים מנוגדים ומונע מאיתנו ליצור קונצנזוס

מאוחד. אם ישראל שואפת לשרוד במיוחד באזור המסוכן שבו אנו

ממוקמים , חובה שקרע זה יתוקן.

כפי שהשמצות הדדיות הינן תחליף לניסיונות

אמיתיים בתוך דיאלוג, שתי השקפות עולם בלתי

מתפשרות לכאורה אינן משתדלות מספיק להבין אחת את השנייה. בכל

זאת , בהתגברות האיומים החיצוניים , ישראל איננה

יכולה עוד לטאטא את סוגיית חוסר האחדות שלנו

מתחת לשטיח הלאומי. הגיעה העת להכריח את שתי המחנות הפעילות

והקוליות ביותר להתגבר על חוסר האימון ביניהן כך שנוכל לבנות

קומצנזוס רצוי. לגבי המחנה הלאומי שלנו, חיזוק

אחיזתנו במדינת ישראל נראה כהמשכו של החלום

היהודי , חזרה לציון. זהות חזקה זו בתוספת פטריוטיות

יהודית מובעת באמצעות תמיכה נלהבת בקהיליות

יהודיות בטריטוריות שעם אחר טוען שהן

שלו. יתרה מזאת, ציונים גאים מאמינים שישראל

חייבת לעמוד יציבה מאשר להיכנע ללחצים חיצוניים שעלולים לסכן או

לגרום לשלילת זכויות אזרחיה של המדינה היהודית כקולקטיב. בראש

ובראשונה, ישראל צריכה לעשות את מה שטוב בשבילה מבלי להתחשב

באף אחד אפילו בבנות בריתה.

ומנגד, ישנו מחנה שמרחיק את עצמו מזה שמריח “פטריוטיזם

יהודי”. לרבים מאנשים אלה, כל סוג של לאומיות הוא בטבעו בעייתי.

צריך רק להסתכל בהיסטוריה כדי לראות כמה דם נשפך כתוצאה

מלאומיות שונות. יתרה מזאת , מאחר ולאומיות גורמת לאדם

להתמקד על הטוב ביותר לעמו הוא , היא מובילה לחשדנות ולשנאת

האחר. ללא טיפול, לאומיות יכולה להפוך לשוביניזם או אפילו להתגלגל

בצורתה המסוכנת לפשיזם. שלא במפתיע , קבוצה זו מחפשת להמעיט

בערך טבעה היהודי של ארצנו לטובת שאיפות יותר אוניברסאליות.

בחיפוש אחר הדברים הפשוטים

שמקשרים את ישראל ואזרחיה לשאר האנושות.

המפתח להתגבר על הקרע הקשה הזה הוא ההבנה שבזמן שבשתי השקפות

העולם ישנם היבטים של אמת עמוקה , ובשתיהן יש חוסר ראייה

רחבה ודרושה. מאחר ולפי הדעה המסורתית היהודית , שליטה פוליטית

על כל אדמות אבותינו היא עיקרון מרכזי לחיים יהודיים נורמטיביים, נראה שהלאומיים

הם בקו אחד עם הערכים האוטנטיים

של היהדות. אבל אותה יהדות מבהירה

שהלאומיות הזו לעולם לא יכולה להיות דבר סופי

אלא אמצעי שיאפשר לנו

להגשים את “תפקידינו הבינלאומי” הנשגב, להיות אור לאומות העולם,

חברה הומאנית והוגנת שיכולה להיות דוגמא לגיטימית של מוסר

לשאר אומות העולם. רבים במחנה הלאומי שלנו שכחו לצערנו את

ההיבט :האוניברסאלי” של המסורת

היהודית. בהתבסס על השקפת עולמו של

המחנה הבינלאומי של ישראל, ישנה דאגה לגיטימית שרבים מן הפעילים הלאומיים שלנו לוקחים את הציונות שלהם לקיצוניות מסוכנת. אבל על

ידי דחיית המיוחדות היהודית , רבים מבין הבינלאומיים פוגעים בעצמם

בגלל שסיכויי מדינת ישראל לשרוד במדינה מוסלמית הם קטנים מבלי

לשמר את זהותה היהודית ייחודית. כמו בכל אירוע ספורט , כאשר

צריך להתמקד באותו רגע ובאתו זמן להסתכל על המטרה הגדולה

של זכייה באליפות, הלאומיים שלנו צריכים להמשיך להתמקד

במטרה המיידית של חיזוק הריבונות הישראלית וטבעה היהודי. אבל

באותו הזמן הם גם צריכים להסתכל לכיוון המטרות בטווח הארוך של להיות דוגמא של צדק ומוסריות

לאחרים. באותו קו מחשבה, הבינלאומיים

צריכים להבין שכדי שתהיה להם אינטראקציה משמעותית עם שאר

האנושות עם כבוד הדדי , עלינו להרגיש בנוח וגאים בתרבותנו

הטבעית. חיזוק הריבונות שלנו וההיבטים היהודיים של החברה שלנו תחזק אותנו בסוף להיות אור לאומות

העולם. מדינה שפשוט מתמזגת עם שאר מדינות העולם אף פעם לא

תהיה במצב להשפיע על עולם זה בצורה משמעותית.

ההיבטים החיוביים של שני המחנות הקיצוניים של ישראל צריכים

להתחיל לחפש דרך להתמזג. כדי להשיג מטרה זו, אנו צריכים לעודד

דיון לאומי רציני לא רק על סוג החברה שאנו חוזים, אלא לקחת

צעדים פרקטיים הכרחיים כדי להגיע למטרה זו.

בזמן שהלאומיים שלנו יכולים לבטח ל טעון שהם צודקים בטווח הקצר, הבינלאומיים יכולים לומר את אותו הדבר בטווח הארוך. רק

פרספקטיבה רחבה יותר יכולה לעזור לנו לעבור את האיבה המשותפת הטרגית הזאת כך שנוכל להגיע

למקום שהוא לא רק קבלה הדדית אלא שיתוך פעולה אקטיבי לחיזוק המדינה היהודית. ולבסוף, לחיזוק

מיקומינו הראוי בקרב המדינות.

יואל מלצר

שתי השקפות עולם בלתי מתפשרות לכאורה אינן משתדלות

.מספיק להבין אחת את השנייה

As pressing as all of Israel’s ex-ternal threats are, we also face an internal challenge of a more peril-ous nature. Within our populace, the two most politically active groups are divided by a great gulf in relating to the subject of Jewish national aspirations and the type of so-ciety w e

hope to create. More than a mere difference of opinion, this rift has been particularly destabilizing for years, tugging our society in op-posite directions and preventing all of us in between from forming a unified consensus. And if Israel hopes to survive, especially in the dangerous neighborhood where we are situated, it is incumbent that this rift starts to be mended.

As reciprocal vilifications substitute genuine attempts at dialogue, two seemingly irrecon-cilable worldviews make little to no effort at understanding one an-other. Nonetheless, with external threats rapidly mounting, Israel can no longer afford to sweep the issue of our disunity under the na-tional rug. The time has come to force Israel’s two most vocal and active camps to overcome their mutual distrust so we can build a much-needed consensus.

For our ”nationalist“ camp,

PoliticsOvercomingtherift:Nationalistsvs.InternationalistsByYoelMeltzer

strengthening our hold on the land of Israel is viewed as the continuation of that everlasting Jewish dream, the return to Zion. This strong iden-tification with Jewish patriotism is generally expressed through ardent support for Jewish communities in territories claimed by another peo-

ple as their own. Moreover, many proud

Zionists hold the belief that Is-rael must f i r m l y stand its g r o u n d r a t h e r than capitulate to any exter-

nal pressure that could endanger

or disenfranchise the Jewish nation as

a collective. First and foremost, Israel must do

what is good for Israel regardless of what any-

one, even our allies, might say.

On the

other ex-treme is a camp that g e n e r a l l y distances it-

self from that which reeks of ”Jew-ish patriotism.“ For many of these people, nationalism of any type is inherently problematic. One need only look at history to see how much blood has been shed as a re-sult of various nationalisms. More-over, since nationalism causes one to primarily focus on what is best for one’s own people, it often leads to suspicion or hatred of the ”other.“ Left unchecked, nationalism can conceivably turn into chauvinism or even devolve – in its most treacher-ous form – into fascism. Not surpris-ingly, this group seeks to downplay the exclusively Jewish nature of our country in favor of aspirations towards becoming more universal, finding commonalities that connect Israel and its citizens to the rest of humanity.

The key to overcoming this os-tensibly insurmountable rift is the understanding that while both worldviews possess aspects of

deep truth, both also lack a much-needed broader perspective. Since, according to the traditional Jewish view, political sovereignty over the whole of our ancestral homeland is a central tenet for normative Jewish living, it would appear that the na-tionalists are in line with the authen-tic values of Judaism. But the same

Judaism also makes it clear that this nationalism can never be an end in and of itself but rather is the means that will enable us to fulfill our lofty ”international role“ of being a light unto nations, essentially the kind of humane and just society that can serve as a legitimate example of mo-rality to the rest of the world. Many in our national camp have unfortu-nately forgotten this ”universalist“ aspect of Jewish tradition.

Based on the worldview of Isra-el’s ”internationalist“ camp, there is a legitimate concern that many of our nationalist activists might be taking their Zionism to a danger-ous extreme. But by rejecting Jew-ish particularism altogether, many internationalists are only hurting themselves – and the rest of us – because the state of Israel has little chance of surviving in a predomi-nately Muslim neighborhood with-out it retaining its uniquely Jewish identity.

Like in any sporting event where one needs to focus on the pres-ent moment while simultaneously having an eye on the larger goal of winning the championship, our na-tionalists need to continue focusing on the immediate goal of strength-ening Israel’s sovereignty and Jew-ish nature but at the same time they must also turn an eye towards the long-term goal of being an example of justice and morality to others.

By the same token, the internation-alists need to realize that in order to have a meaningful interaction with the rest of humanity based on mutual respect, we first need to be comfortable with, and proud of, our own native culture. Securing our

9

sovereignty and strengthening the uniquely Jewish aspects of our so-ciety will ultimately empower us to be a light onto nations. A country that simply blends in with the rest of the world will never be in a posi-tion to influence that world in any meaningful way.

The positive aspects of Israel’s two extreme camps need to start looking towards a suc-cessful merger. And in order to achieve this we need to start fostering a serious na-tional discussion about not only the type of society we ultimately envision, but also the practical steps necessary

to getting us there. While our na-tionalists can certainly claim to be correct in the short term, our inter-nationalists can easily say the same for the long term. Only a broader perspective can help us to move past the tragic joint animosity so we can arrive at a place of not only mutual acceptance, but also active coop-eration in strengthening the Jewish state and finally finding our proper place among nations.

...they must also turn an eye towards the long-term goal of being an example of justice and morality to others.

Economy כלכלה 10

When the State of Israel was invited, along with Estonia and Slovenia, to join the Organiza-tion for Economic Cooperation and Development (OECD) in May 2010, our government and press hailed the invitation as not only a symbol of our economic success but also as a small sign of acceptance into the family of developed nations. Israel’s neo-liberal finance minister Yuval Steinitz even called the invita-tion ”a badge of honor“ for the Jewish state.

The OECD, an elite club of over 30 of the world’s most de-veloped countries, offers mem-ber-nations access to sources of capital investment available only to states who make the exclusive cut and our inclusion into this club bestows official international recognition on Is-rael’s economic strength and innovative capacity, reinforcing our image as a successful ”start-up nation“ driving a high-speed technological revolution.

But this image hides another story. Of all countries admitted into the OECD, Israel claims the gravest poverty rate, which stands at nearly double the av-erage of the entire OECD itself. According to a 2010 report by Israel’s National Insurance In-stitute, 1.8 million Israelis live below the poverty line and nearly one million children live in abject deprivation.

According to the OECD’s own guidelines, almost one in five Israelis and nearly one in three Israeli children suffer from a destitution more widespread here than in any other OECD country, worse than even Mex-ico or Turkey.

While Israel’s government and supporters around the world fre-quently point to our recent eco-nomic growth and our dynamic

high-tech industry – already accounting for 40% of Israel’s exports – as a prime example of the country’s alleged transition into the devel-oped world, the high-tech sector only provides a mere seven per-cent of Israel’s jobs.

And the growth our economy has experienced in recent years has been accompa-nied by a steep in-crease in poverty and income gaps. The majority of Israelis now actually suffer from a decrease in our standard of living because as the cost of living has risen, most salaries have remained fixed.

All this isn’t to say that Israel is a country without prosperity and success. There is wealth but it is distributed with gross inequal-ity. Our country is essentially run by a small group of tycoons who collectively control most sectors of the economy, includ-ing real estate, manufacturing, communications, journalism, construction, banking, pension savings, high-tech and energy. They habitually crush competi-tion and finance their business interests with public funds, leav-ing the rest of Israeli society to fight for the scraps. While pre-sumably aspiring to be a ”light unto nations“ the Jewish state suffers from economic concen-tration at its worst.

In September 2011, Talila Nesher reported in Haaretz that Israel invests less per school-child than any nation in the developed world and that new Israeli high school teachers earn roughly half as much as their counterparts in other OECD countries. Nesher’s statistics

TheIllusionofadevelopedcountryByBennyKatz

אשליה של מדינה מפותחתכאשר הוזמנה ישראל, יחד עם

אסטוניה וסלובניה, להצטרף לארגון לשיתוף פעולה ופיתוח

Organization for) כלכלי Economic Cooperation

(and Development (OECDבחודש מאי 2010, ברכו הממשלה והעיתונות שלנו על ההזמנה לא רק כעל סמל להצלחתנו הכלכלית אלא

גם כאות קבלה למשפחת העמים המפותחים. שר האוצר הניאו-

ליברלי של ישראל, יובל שטייניץ אפילו כינה את ההזמנה “אות

כבוד” למדינת היהודים.

או.אי.סי.די. ,(OECD) מועדון עלית של למעלה מ-30 מהארצות

המפותחות ביותר בעולם, מציע לעמים החברים מקורות להשקעות הון שהן בהשג ידם רק של מדינות

העונות לדרישות הבלעדיות והכללתנו במועדון זה מעניקה

הכרה בינלאומית רשמית בחוסנה הכלכלי וביכולת החדשנות של ישראל, ומחזקת את תדמיתנו כ”עמ הזנק” מצליח המוביל

מהפכה טכנולוגית במהירות-על.

אך תדמית זאת מסתירה סיפור אחר. מכול הארצות שנתקבלו ל-

או.אי.סי.די, ישראל טוענת לשיעור העוני החמור ביותר, המגיע לכמעט כפליים הממוצע של ה או.אי.סי.די כולו. על פי דו”ח משנת 2010 של

המוסד לביטוח לאומי, חיים 1.8 ישראלים מתחת לקו העוני וכמעט מיליון ילדים חיים במצוקה קשה.

לפי ההנחיות של או.אי.סי.די עצמו, כמעט אחד מתוך חמישה

ישראלים וכמעט אחד מתוך שלושה ילדים ישראלים סובלים ממצוקה רווחת יותר כאן מאשר

בארץ כלשהי של או.אי.סי.די, גרועים אפילו ממקסיקו או

טורקיה.

בעוד הממשלה והתומכים של ישראל ברחבי העולם מצביעים

לעתים קרובות לצמיחתנו

הכלכלית בזמן האחרון ותעשיית הטכנולוגיה העילית הדינמית

– המהווה כבר 40% מהייצוא הישראלי – כדוגמה מצוינת

למעברה כביכול של הארץ

לעולם המפותח, כאשר מגזר הטכנולוגיה

העילית מספק שבעה אחוזים

ממקומות העבודה

בישראל.

והצמיחה שחווה המשק

שלנו בשנים האחרונות לוותה בעליה חדה בעוני ופערי הכנסה. רוב הישראלים סובלים למעשה כעת מירידה ברמת החיים בשל

העלייה ביוקר המחיה, רוב המשכורות נותרו מוקפאות.

אין כול זה אומר שישראל היא מדינה ללא שגשוג והצלחה. יש

עושר אך הוא מחולק באי שיוויון משווע. ארצנו היא בסופו של

דבר מנוהלת על ידי קבוצה קטנה של בעלי הון השולטים יחד ברוב

מגזרי המשק, לרבות נדל”ן, ייצור, תקשורת, עיתונות, בנייה, בנקאות,

חסכונות פנסיה, טכנולוגיה עילית ואנרגיה. הם נוהגים לדרוס את ההתחרות וממנים את עסקיהם

בכסף ציבורי, ומותירים את שאר החברה הישאלית להיאבק על

השאריות. בעוד שואפת המדינה היהודית להיות “אור לגויים”

היא סובלת מריכוזיות כלכלית מהגרועות ביותר.

בספטמבר 2011, דיווחה טליה נשר ב”הארץ” שישראל משקיעה בכול תלמיד בית ספר פחות מכול אומה בעולם המפותח ומורי בתי

הספר התיכוניים החדשים בישראל משתכרים בערך חצי מעמיתיהם

בארצות או.אי.סי.די אחרות. הסטטיסטיקה של נשר מבוססת

בני כץ

Economy 11כלכלה

were based on the OECD’s an-nual report, ”Education at a Glance.“

According to the Hazon Ye-shaya humanitarian network’s published statistics from October 2010, 29% of Israelis live at risk of falling below the poverty line (compared to an average of 16% in Europe), including 33% of senior citizens and 38% of chil-dren (compared to 20% in Euro-pean countries). In Jerusalem, the country’s capital, over half the children are living in poverty.

Hazon Yeshaya’s statistics also show that 21% of Israelis say that they have not been able to buy food due to a lack of money, 19% of Israelis avoid seeing a doctor because they cannot afford the 20 shekel co-payment fee and 13% of those who actually do see a doctor cannot afford to purchase prescribed medications. 62% of needy families feel they can-not provide their children with basic foods and 45% say their chil-dren do not re-ceive even one hot meal per day.

The growing poverty rates are not new. Since 2003, when Bin-yamin Netanyahu was appointed finance minister in the cabinet of Ariel Sharon, Israel has wit-nessed the implementation of harsh neo-liberal measures that have included massive privatiza-tion of publicly owned compa-nies, the lowering of corporate taxes and sharp cuts in child ben-efits, disability allowances and allowances for the elderly.

Compounding all of this has been a rise in the cost of living for practically all homes in the country. Electricity rates just rose by 10% and in the past few months Israel has experienced an increase in the price of pub-lic transportation, gasoline, water and basic foods. The govern-ment’s unwillingness to provide

a solution to the price increases (either in the form of a cost-of-living allowance or through in-tervention in the pricing policy) has justifiably angered many of Israel’s working citizens.

The neo-liberal economic poli-cies of our government – coupled with rising prices and stagnant salaries – means not only that people just above the poverty line have quickly sunk below it but also that more and more people, from what has until now passed for the middle class, have found themselves struggling to make ends meet. This is especially true for young people, many of who are employed in precarious jobs without security or long-term so-cial benefits.

The summer of 2011 saw mass social protests erupt through-out the country, sparked by the sharp increase of living costs in

recent years. But these p r o t e s t s were largely spearheaded by what passes for our middle

class, young citizens drowning in their bills, increased expenses and rising rent or mortgage pay-ments. The country’s nearly two million poor – many of whom have no electricity bills to com-plain about because they lack electricity and other basic neces-sities – were noticeably absent from the demonstrations because they were simply too preoccu-pied with day-to-day survival.

The real social issues plagu-ing the Jewish state are often ignored, partially because Jeru-salem works hard at fostering the image of Israel as a devel-oped Western country. The logic among government officials, for-eign ministry personnel and pro-Israel advocacy groups is that the more Western Israel appears, the easier it will be to market the Jewish state as ”likable“ to the world (or at least to the countries

על הדו”ח השנתי של או.אי.סי.די “מבט על החינוך”.

על פי הסטטיסטיקה שהתפרסמה באוקטובר 2010 על ידי הרשת

ההומניטרית “חזון ישעיהו”, חיים 29% מהישראלים בסיכון

לנפילה מתחת לקו העוני (לעומת 16% באירופה), לרבות 33%

מהקשישים ו-38% מהילדים (לעומת 20% בארצות אירופה). בירושלים, בירת המדינה, למעלה

ממחצית הילדים חיים בעוני.

הסטטיסטיקה של “חזון ישעיהו” מראה גם ש-21% מהישראלים

אומרים שלא יכלו לקנות מזון בגלל חוסר כסף, 19% מהישראלים נמנעים מלפנות

לרופא משום שאין ידם משגת לשלם את ההשתתפות העצמית של

20 שקל ו-13% מאלה שמגיעים לרופא אין ידם משגת לקנות את

התרופות שרשמו להם. 62% מהמשפחות הנזקקות סבורות שאין

הן מסוגלות לספק לילדיהן מזון בסיסי ו-45% אומרות שילדיהן

אינם מקבלים אפילו ארוחה חמה אחת ביום.

שיעורי העוני הגדלים אינם חדשים. מאז 2003, כאשר

בנימין נתניהו התמנה לשר אוצר בממשלת אריאל שרון, חוותה ישראל יישום של צעדים ניאו-

ליברליים נוקשים שכללו הפרטה מסיבית של חברות בבעלות

ציבורית, הורדת מסי החברות וקיצוץ חד בקצבאות הילדים,

קצבאות הנכות וקצבאות הזקנה.

מה שמוסיף לכול התסבוכת היא העליה ביוקר המחיה למעשה לכול משקי הבית במדינה. מחיר החשמל עלה לאחרונה ב-10% ובחודשים

האחרונים חוותה ישראל עליה במחירי התחבורה הציבורית,

הבנזין, המים ובמזונות היסוד. אי נכונות הממשלה להביא פתרון לעליית המחירים (אם בצורת

מענק יוקר המחיה או באמצעות התערבות במדיניות התמחור)

הרגיזה בצדק רבים מהעובדים

בישראל.

המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של שממשלה שלנו – בצירוף המחירים העולים

והשכר המדשדש – פירושה לא רק שאנשים שבדיוק לקו העוני שקעו תחתיו במהירות אלא גם

שיותר ויותר אנשים, ממה שנחשב עד עכשיו למעמד הבינוני, מצאו

עצמם נאבקים לגמור את החודש. זה נכון במיוחד לצעירים, שרבים מתוכם מועסקים במקומות עבודה

רעועים ללא ביטחון או הטבות סוציאליות לטווח ארוך.

בקיץ 2011 היינו עדים לפרוץ מחאות חברתיות המוניות ברחבי

המדינה, שהתעוררו על ידי העלייה החדה ביוקר המחיה בשנים

האחרונות. אך מחאות אלו הונהגו על ידי מה שנחשב למעמד הבינוני שלנו, צעירים הטובעים בחשבונות

שלהם, הוצאות גדלות ותשלומי שכר דירה או משכנתא עולים.

כמעט שני מיליון העניים בארץ – שלרבים מהם אין חשבונות חשמל שעליהם יוכלו להתלונן

מאחר ואין להם חשמל או צרכים בסיסיים אחרים – בלטו בהיעדרם מההפגנות כי הם היו עסוקים מדי

בשרידות היומיומית.

מתעלמים לעתים קרובות מהסוגיות החברתיות האמיתיות, בהן לוקה מדינת היהודים, משום שירושלים משתדלת מאד לטפח את תדמיתה של ישראל כמדינה

מערבית מפותחת. ההיגיון הרווח בקרב פקידי הממשלה, סגל משרד

החוץ וקבוצות הסברה פרו-ישראליות הוא שככול שישראל

מצטיירת מערבית יותר, כך יקל לשווק את מדינת היהודים

כ”חביבה” על העולם (או לפחות על הארצות הנראות חשובות

למנהיגינו).

קו מחשבה זה לא רק מתעלם מהמגמה הרווחת בין

האידיאליסטים הצעירים במערב לתמוך בזכויות של כול מי שנתפס

כמקופח, הוא גם מנסה להסתיר

The real social issues plaguing the Jewish state are often ignored...

Economy כלכלה 12

our leaders have deemed impor-tant).

This line of thinking not only ignores the popular trend among young idealists in the West of championing the rights of any perceived underdog, it also fraudulently tries to hide the widespread destitution plaguing our society, resulting in minimal efforts to address or solve the problem.

While our most visible citi-zens – an elite group of tycoons, elected officials, business execu-tives, entertainers and supreme court justices – may live affluent lifestyles indistinguishable from their counterparts in the West, a significant percentage of Israeli citizens live in what can only be described as a third world coun-try.

People all over the world respect honesty and authenticity. Israel is a Middle Eastern nation with Middle Eastern problems. Our street culture is uniquely Middle Eastern as are our language and cuisine. The illusion of Israel as a developed Western nation is just another example of Jerusalem’s substandard public relations ef-forts and immature approach to international diplomacy.

Israel’s obsession with joining the Western world and the local media’s attempts to place our na-tion’s many challenges within the context of trying to become part of the West has resulted in disasters not only in the realm of poverty and economics, but also in security, diplomacy, national identity, discrimination and an uncanny inability to achieve peace with our neighbors (all proud Middle Easterners who either abhor Israel as a Western implant in their neighborhood or – worse – as a Middle Eastern country debasing itself by deny-ing its own identity in hopes of conforming to foreign norms).

If Israelis hope to alleviate the dire poverty festering within our society, we need to first take a step back and examine the last

two decades. We need to take a hard and honest look at where cable TV, American products in our stores, McDonalds and the ”free market“ have led our soci-ety since the early 1990s.

This isn’t to say that the hyper-Westernization and transition to capitalism we’ve experienced in the last twenty years is necessar-ily responsible for creating Israeli poverty (although it did her-ald uniquely Israeli versions of Western societal ills previously unknown in the Jewish state). It is well known that one of the

primary catalysts to Israel transi-tioning away from socialism was the destitution that existed here beforehand. But blaming Israel’s financial woes on the planned economy of the state’s early de-cades wouldn’t be accurate. In the 1950s and 1960s, socialist Is-rael enjoyed impressive growth. It wasn’t until we began to ac-cept massive foreign aid from the United States that our economic development ground to a halt.

And at least in socialist Israel,

the sense of brotherhood, collec-tive responsibility and even na-tionalism was much stronger than today. Only in a society made in-sensitive by Westernization and neo-liberalism could we sweep an issue like mass poverty under the rug simply because it thwarts our advocacy agenda and causes our country to appear more Ori-ental than Occidental.

When it comes to public rela-tions and diplomacy, Israel too often plays the role of the tail, possessing an inferiority complex

במרמה את העוני הנפוץ בו לוקה חברתנו, ובכך מקטין עד למינימום את המאמצים להתמודד או לפתור

את הבעיה.

בזמן אזרחינו הבולטים ביותר – קבוצה נבחרת של בעלי הון,

נבחרי ציבור, מנהלי עסקים, בדרנים ושופטי בית המשפט

העליון – יכולים לנהל חיי עושר שאינם שונים מאלה של עמיתיהם במערב, אחוז משמעותי של אזרחי ישראל חיים במה שניתן לתאר רק

כארץ העולם השלישי.

אנשים ברחבי העולם מכבדים יושר ואמיתיות.

ישראל היא מדינה ים-תיכונית עם בעיות ים-

תיכוניות. תרבות הרחוב שלנו היא ים –תיכונית

בבירור וכן שפתנו והמטבח שלנו. האשליה

של ישארל כמדינה מערבית מפותחת היא דוגמה נוספת

למאמצים הירודים ליחסי הציבור של ירושלים וגישה לא בוגרת לדיפלומטיה בינלאומית.

האובססיה של ישראל להצטרף לעולם המערבי וניסיונם של אמצעי התקשורת המקומיים

למקם את האתגרים הרבים של עמנו בהקשר לניסיון להפוך

לחלק מהמערב הביאה לאסונות לא רק בתחום העוני והכלכלה, אלא גם בביטחון, ביפלומטיה,

זהות לאומית, הפליה וחוסר יכולת תמוה להשיג שלום עם אויבינו (כולם אנשי מזרח תיכון גאים

אשר או מתעבים את ישראל כנטע זר מערבי במרחב או – גרוע

יותר – ארץ ים תיכונית המתבזה בהתכחשות לזהותה בתקווה להגיע

לנורמות זרות.).

אם יש לישראלים תקווה להקל את העוני המרוד הפושה בחברתנו,

עלינו לעשות תחילה צעד אחורה ולבחון את שני עשורי השנים

האחרונים. עלינו להתבונן היטב וביושר במקום שבו הטלוויזיה בכבלים, המוצרים האמריקנים

בחנויותינו, מקדונלדס “והשוק החופשי” הובילו את החברה שלנו

מאז שנות התשעים המוקדמות.

אין זה אומר שההידמות היתרה למערב והמעבר לקפיטליזם

שחווינו בעשרים השנים האחרונות הם בהכרח אשמים

ביצירת העוני בישראל (אם כי הם בישרו גרסאות ישראליות

בלעדיות לחוליי החברה המערבית שהמדינה היהודית לא ידעה

כמותם בעבר). ידוע שאחד הזרזים העיקריים להתרחקותה של ישראל מסוציאליזם היה העוני שהיה קיים

כאן מלכתחילה. אך הטלת האשם לצרותיה הפיננסיות של ישראל

על הכלכלה המתוכננת בעשורים הראשונים של המדינה תחטא

לאמת. בשנות החמישים והששים, נהנתה ישראל הסוציאליסטית

מצמיחה מרשימה. רק כשהתחלנו לקבל סיוע זר מסיבי מארה”ב נבלמה התפתחותנו הכלכלית.

בישראל הסוציאליסטית לפחות תחושת האחווה, הערבות ההדדית,

ואפילו הרגש הלאומי היו הרבה יותר חזקים מהיום. רק בחברה שהפכה חסרת רגישות על ידי

הידמות למערב וניאו- ליברליזם יכלנו לטאטא סוגיה כמו עוני

המוני מתחת לשטיח רק משום שהיא מעוותת את האג’נדה

ההסברתית שלנו וגורמת לארצנו להיראות יותר מזרחית מאשר

מערבית.

אשר ליחסי ציבור ודיפלומטיה, ממלאת ישראל לעתים קרובות

מדי את תפקיד הזנב, עם תסביך נחיתות המניע אותנו לחקות ללא

that prompts us to shamelessly emulate the values and culture of the West. And this complex has led us to reject the authentic Zionist goal of establishing an ideal society the rest of the world can model itself on. Instead of building a uniquely Jewish social utopia in our homeland, we des-perately try to measure up to for-eign standards that have nothing to do with our actual reality.

Alleviating poverty in the Jew-ish state demands a basic will-ingness to be honest about our reality. The illusion of Israel as a developed Western country does not only hide the truth from the rest of the world, it hides the facts from ourselves and brings us fur-ther away from who we really are and from the values that should be driving our society. It prevents us from devoting serious atten-tion and energy to solving the ac-taul social problems plaguing the State of Israel and it serves as one of the most dangerous examples of post-Zionist Westernization.

Economy 13כלכלה

בושה את הערכים והתרבות של המערב. ותסביך זה הביא אותנו

לדחיית המטרה הציונית האמיתית של הקמת חברת מופת לעולם.

במקום לבנות אוטופיה חברתית יהודית למהדרין במולדתנו, אנו

מנסים באופן נואש להגיע לאמות מידה זרות שאין להן דבר וחצי

דבר עם המציאות הממשית שלנו.

חיסול העוני במדינת היהודים דורשת נכנות בסיסית להיות כנים

לגבי מצבנו הממשי. האשליה של ישראל כמדינה מערבית

מפותחת לא רק מסתירה את האמת מהעולם, אלא גם מסתירה את

העובדות מאיתנו ומרחיקה אותנו ממה שאנחנו באמת ומהערכים שצריכים להנחות את החברה

שלנו. היא מונעת מאיתנו להקדיש תשומת לב רצינית ואנרגיות לפתרון הבעיות החברתיות

האמיתיות בהן לוקה מדינת ישראל והיא משמשת אחת הדוגמאות

המסוכנות ביותר להידמות למערב פוסט ציונית.

Only by slamming the brakes on our fixation with the West and embracing our authentic Middle Eastern identity can we return to the core social values that guided Zionist luminaries from Moshe Hess and Berl Katznelson to Yosef Trumpeldor and Avraham Stern. Only then can we once again breed a culture of brother-hood and collective responsibility that will infuse our society with a spirit of authentic Jewish moral-ity and prophetic social justice so we can all live in amity and mutual respect, setting a shining example to the rest of mankind.

Benny Katz is a longtime activ-ist for numerous social and politi-cal causes. He is best known as a veteran organizer for the anti-globalization movement in the United States and is currently a leading figure in Israel’s Semitic Action movement for grassroots dialogue.

רק על ידי דריכה על הבלמים על הקיבעון שלנו למערב ואימוץ זהותנו המזרח תיכונית האמיתית

נוכל לחזור לערכי הליבה החברתיים שהנחו את מנהיגי

הציונות ממשה הס וברל כצנלסון עד יוסף טרומפלדור ואברהם

שטרן. רק אז נוכל לחזור וליצור תרבות של אחווח וערבות הדדית

אשר ימלא את החברה שלנו ברוח של מוסר יהודי אמיתי וצדק חברתי ברוח הנביאים כדי שנוכל לחיות בידידות וכבוד הדדי, ולתת

דוגמה מזהירה לאנושות.

בני כץ הוא פעיל ותיק בענינים חברתיים ופוליטיים רבים. הוא ידוע כמארגן ותיק בתנועה נגד הגלובליזציה בארה”ב ומשמש

כעת דמות מובילה בתנועת “הפעולה השמית לישראל” לדו-

שיח ברמה השורשית.

Who’s who 15מישהו

דוד נסנוף: היית ראש קבוצת הפיתוח לנשק הטבור. איך מפתחים

נשק? האם יש בעיה ספציפית שצריך להתגבר עליה?

זלמן שבס: הבחנו בצורך שיש לצהל אחרי מלחמת לבנון השנייה כאשר

הם חוו סוג של מלחמה שנקראת ס.ק.ב , קרב במתחם קרוב. לוחמה

בשטח בנוי. זה הוביל לצורך בנשק קומפקטי מצד אחד ודיוק מצד שני.

זו הייתה ההתחלה.

דוד: האם אתם עושים זאת לבד?האם יש 02 או 001 אנשים איתך?

זלמן: היינו שלושה אנשים בעיקרון. קבוצת האנשים מנתה שלושה

אנשים מההתחלה ואחרי שנה נוסף מהנדס לקבוצה.

דוד: מהו הרקע שלך? צבאי, הנדסה

זלמן: אני מהנדס מכני. הצטרפתי לא.מ.א בשנת 5891. בפעם

הראשונה שהצטרפתי התחלתי במחלקת הפיתוח לנשק קל ואתה

יודע, למדתי. צברתי ניסיון במשך העבודה.

דוד: בצבא הייתי אלוף משנה במילואים אבל אף פעם לא התעסקתי

בנשק קל , שירתתי בחיל הרפואה. נולדתי בפולין. עשיתי עלייה

ב-7691 בגיל 7 מרוסיה , סיביר. אמא שלי באה מהשטטל ברוכקובה ,

פולין. דוד: האם ישראל מייצאת את

הטבור?

זלמן: כן , בישראל אתה לא יכול לייצר מוצר רק לצרכים מקומיים.

אנחנו צריכים לייצא את הנשק.

דוד.פ.נבנופ: האם יש פחד שלקוחות הטבור ישתמשו בנשק נגדינו? האם יש בעיה לחלוק את הטכנולוגיה עם

אחרים?

זלמן: לא , כל העסק שלנו הוא לפי החוק הישראלי וכמובן אנחנו לא

מוכרים ללקוחות פרטיים. כל העסק הוא עם רישיון ממשרד הביטחון.

דוד: האם תהייה בעיה עתידית בפיתוח הנשק הבא?

זלמן: כמו כל חברה לפיתוח נשק, אנחנו מחפשים משהו חדש. אנחנו מנסים לפתור את הבעיה שעומדת

בפני החייל הרגלי. הבעיה העיקרית שעומדת בפני החייל וזה לא סוד,

היא המשקל. איך להוריד את משקל הנשק. הבעיה השנייה היא הגודל.

דוד: לא לכל חייל יש טבור

זלמן: כרגע , צהל הוא בתהליך של רכישה כך שלכל חייל בחיל הרגלים

יהיה טבור.

דוד: איך

הטבור קיבל את

שמו?

זלמן: הטבור נקרא על שמו של הר

שמות של בישראל. זו מסורת לתת חלקי הארץ לכלי הנשק שלנו.

כפי שעשינו עם רובה הסער , הגליל. גם עם הנגב , מכונת הירייה הקלה.

מנקודת מבט שיווקית, יהיה קל לקרוא בשמו של הנשק באנגלית, קל לכתוב את שמו, אתה יודע , זה

כמו סיסמה

דוד: בתנ”ך כתוב שיום אחד החרבות ייהפכו למחרשות. מה

יקרה לעבודתך ? האם תתחיל לפתח מחרשות חדשות ?

זלמן: פעם מישהו שאל אותי אם אני שמח עם עבודתי. אמרתי שכל

עוד שאני יכול לשרת את מדינתי ומדינתי נמצאת בקונפליקט , וכל עוד אני יכול לעשות משהו כדי לצייד את

בטחון עם ישראל.... אני שמח. כאשר שלום נצחי יגיע אני אהיה

הראשון להחליף עבודה .

זלמן שבסהאבא של הטבור

David F. Nesenoff: You were the head of the development team for the Tavor weapon. How does one develop a weapon? Is there a specific problem one is trying to overcome?

Zalman Sheves: We recognized a need of the IDF after the second Lebanon war, when they experi-enced the kind of war that we call CQB, the Close Quarter Battle, fighting in a built up area. This led to the need for a very compact weapon on one side and accuracy on the other side. This was the beginning of the requirement.

DFN: Do you do this alone? Are there 20 people or 100 people with you?

ZS: We were basically three people. Three engineers were the development team from the begin-ning and after one year another engineer joined the team.

DFN: What is your background? Military, engineering?

ZS: I’m a mechanical engineer. I joined IMI in 1985. The first time when I joined IMI I started in the development department in the small arms and you know, I learned. I have my experience dur-ing the work. DFN: What is your background?

ZS: In the military I was a colo-nel in the reserves. But I never dealt with small arms. I served in the medical corps. I was born in Poland. I made Aliyah in 1967 at seven years old from Russia, in Siberia. My mother came from a shtetle named Krochkova in east Poland.

DFN: Israel exports the Tavor as well?

ZS: Yes. In Israel you can’t estab-lish a product just for domestic demand. We have to export it.

DFN: Is there ever a fear that the customers of the Tavor can use the weapon to turn against us? Is there ever a worry concerning sharing this technology with others?

ZS: No. All our business is of course according to the Israeli law and of course we don’t sell to individuals. All our business is under licensing of the Department of Defense of course.

DFN: Is there a future problem that is trying to be resolved in the next weapon development?

ZS: As every weapon company we are looking for something new. We are looking to solve the problem that the infantry soldier is faced with. The main problem that the infantry soldier is facing right now, which is not a secret, is the weight. How to reduce the weight of the weapon. And the second problem is the litality, the size.

DFN: Every soldier doesn’t have a Tavor.

ZS: Right now, the IDF is in the process of procuring so eventually every infantry soldier in the IDF will have the Tavor.

DFN: How was the Tavor named?

ZS: Tavor is actually named after a mountain in Israel. It is a tradition to give names of parts of Israel for our weapons. As we did with the Galil, the assault rifle. And also with the Negev, the light machine gun. From a marketing point of view it should be easy to say in English, easy to write, you know it’s like a slogan.

DFN: In the Tanach, it says that one day the swords will be turned into plow shears. What’s going to happen to your job? Are you go-ing to start developing new plow shears?

ZS: Someone once asked me if I am happy with my job. I said as long I can serve my country, and my country is in a conflict, and as long as I can make something to equip the defence of the people of Israel… I am happy. When ever-lasting peace will come, I will be the first to change my job.

ZalmanShevesFatheroftheTavor

GRILL MEAT & FISHKOSHER

2 Jabotinsky Street, Jerusalem(Across From The Inbal Hotel)

Tel: 02-5665020

”Hello, President Obama. This is Bibi; can you hear me now? I’m calling from my new cell-phone.“

”Bibi? Bibi who?“ Obama asks.

’The Prime Minister of Israel.“ Bibi answers.

”Oh yes, of course. It’s a little noisy. Is that construction in the background I hear?“ Obama ne-gotiates.

” W e ’ r e retiling the k i t c h e n backsplash and put-ting in a new granite counter top. I can ask them to stop, if you want?“ Bibi offers.

”Yes, freeze that at once!“ Obama demands.

”Yossi! Avi! Stop what you’re doing here in the kitchen, and do some-thing outside. Why don’t you take down that tent that’s been out there for five years?“

Obama interrupts. ”So what can I do for you? I’m in the middle of a crisis right now.“

”Oh, President Obama, is it Libya? China? The economy?“ Healthcare?“ Bibi asks with con-cern.

Obama shares. ”No, no. Herman Cain is leading in the polls, and both his parents are black.“

Bibi gets to the point. ”I want Jonathan Pollard released from prison. It’s been 25 years. He is ill; he couldn’t go to his father’s funeral and his life sentence is un-precedented, while Russian spies go home in days and Guantanamo Bay inmates are sent to the Baha-mas.“

David’s HarpThenextnegotiationByDr.DavidF.Nesenoff

המשא ומתן הבאד’’ר דוד נסנוף

מזמור לדוד

Obama counters. ”I understand an imprisoned Jew on the open market is fetching a pretty good ransom these days. We would like some of our Americans back in exchange for Pollard.“

Bibi is confused. ”What Ameri-cans? What are you talking about?“

Obama jumps in. ”Well, first there’s Rabbi Shlomo Riskin of Efrat, and then of course Golda

Meir. And Jason Alexan-der, the fat guy from Seinfeld keeps vis-iting Israel.

”But Mr. President, R a b b i

R i s k i n is here because he loves

Israel; Golda is dead; and has-been celebrities who know nothing about Israel’s history are welcome to come and go as they please.

Obama is frustrated. ”Listen, you’re letting killers out of your prisons by the hundreds, a few sim-ple requests should be easy. And I want you to sheet-rock that Western Wall; desalinate the Dead Sea; and stop the Technion from winning Nobel prizes, three is enough. And don’t try any of that Entebbe type of rescue for Pollard either. Your Idi Amin look a like might have scared the Ugandans, but here in Washing-ton, anyone who looks like me, no-body listens to or cares about.“

Bibi is confused. ”Please Mr. President there is a moral impera-tive to let Jonathan go. Couldn’t I just release another thousand terror-ists for Pollard?“

Obama whispers. ”I’ve got to go I can’t talk now, Biden just walked in and I try not

to let him know what goes on in the White House.

And if you really want Pollard? Then ’67 borders, no

construction and this Chanukkah… three

candles, not eight.“

“שלום, הנשיא אובמה. זה ביבי; אתה יכול שומע אותי עכשיו? אני

מתקשר מהפלאפון החדש שלי.”“ביבי? איזה ביבי?” שואל אובמה.

“ראש ממשלת ישראל.” עונה ביבי.“אה כן, כמובן. יש קצת רעש.

אני שומע רעש של בנייה ברקע?” אובמה נושא ונותן.

“אנחנו שמים אריחים חדשים על קיר המטבח ומתקינים משטח שיש חדש מגרניט. אני יכול לבקש מהם

להפסיק, אם אתה רוצה?” ביבי מציע.

“כן, תקפיא את זה מיד!” אובמה דורש.

“יוסי! אבי! תפסיקו את מה שאתם עושים במטבח ותעשו משהו בחוץ. אולי תורידי את האוהל שנמצא שם

כבר חמש שנים?”אובמה מתערב. “אז מה אני יכול

לעשות בשבילך? אני בדיוק באמצע משבר.”

“ אה, הנשיא אובמה, האם זה לוב? סין? הכלכלה? “מערכת הבריאות?”

שואל ביבי בדאגה.אובמה משתף. “לא לא. הרמן קיין

מוביל בסקרים, ושני ההורים שלו שחורים.”

ביבי מגיע לנקודה. “אני רוצה שג’ונתן פולארד ישוחרר. עברו 52

שנה. הוא חולה; הוא לא יכול היה להשתתף בלוויה של אביו ועונש

מאסר העולם שלו הוא חסר תקדים, בזמן שמרגלים מרוסיה חוזרים

לביתם תוך מספר ימים ואסירים ממפרץ גואנטנמו נשלחים לאיי

הבהאמה.”אובמה משיב כנגדו.” אני מבין

שבימים אלו ניתן להשיג כופר גבוה עבור יהודי כלוא בשוק הפתוח.

אנחנו היינו רוצים חזרה את חלק מהאמריקאים שלנו בתמורה

לפולארד.”ביבי מבולבל. “אלו אמריקאים? על

מה אתה מדבר?”אובמה מתפרץ לתוך דבריו. “טוב,

ראשית יש את הרב שלמה ריסקין מאפרת וכמובן את גולדה מאיר.

ואת ג’ייסון אלכסנדר, הבחור השמן ההוא מסיינפלד שכל הזמן מבקר

בישראל.”“אבל אדוני הנשיא, הרב ריסקין

נמצא כאן בגלל שהוא אוהב את

17

ישראל; גולדה איננה בין החיים; ומפורסמים מהעבר שלא יודעים דבר

על ההיסטוריה של ישראל מוזמנים לבוא וללכת כרצונם.”

אובמה מתוסכל. “תקשיב, אתה משחרר מאות רוצחים מבתי הכלא

שלכם, מספר בקשות פשוטות צריכות להיות קלות לביצוע. ואני

רוצה שתצפה בגבס את הכותל המערבי ההוא; תמתיק את ים המלח; ותמנע מהטכניון זכיות נוספות בפרסי

נובל, שלושה זה מספיק. וגם אל תנסה להציל את פולארד בהצלה

בסגנון אנטבה. הכפיל של אידי אמין שלכם אולי הפחיד את אנשי אוגנדה,

אבל כאן בוושינגטון, אם מישהו

דומה לי, אף אחד לא מקשיב או מתייחס אליו.”

ביבי מבולבל. “בבקשה אדוני הנשיא יש חוב מוסרי לשחרר את

ג’ונתן. האם אני לא יכול פשוט לשחרר עוד אלף מחבלים עבור

פולארד?”אובמה לוחש. “אני צריך ללכת אני לא יכול לדבר עכשיו, ביידן הרגע נכנס ואני משתדל לא לתת

לו לדעת מה קורה בבית הלבן. ואם אתה באמת רוצה את פולארד? אז

גבולות ’76, בלי בנייה ובחג החנוכה הקרוב... שלושה נרות, לא שמונה.”

“לא הייתי צריכה לעזוב את מקסיקו”לתת לכל יום את המשמעות שלו

הרב דוד אהרון

דבר תורה

יום אחד בזמן שחיכיתי לחבר, אישה מבוגרת התיישבה לידי. היא פתאום קפצה מהכיסא, פנתה אלי וצעקה “מעולם לא הייתי צריכה

לעזוב את מקסיקו” הסתכלתי עליה ושאלתי “מתי עזבת את מקסיקו?”

“לפני שלושים שנה” היא עונה בבכי “ואני מתחרטת על כך בכל יום מחיי.

היית חושב שאחרי 03 שנה בנאדם יתרגל למקום בו הוא נמצא, אך

אנשים מרבים לחיות בעבר שלהם.

דמיינו לעצמכם שסוף סוף יצאתם לחופשה שתמיד חלמתם עליה

בברמודה. אתה על חוף ים מדהים מול ים כחול בהיר, אבל הראש מלא

בזיכרונות ודאגות. למרות שפיזית אתה נמצא בברמודה, המחשבות שלך עדיין במשרד. אתה נמצא כרגע באמצע הוויכוח שהיה לך

שבוע שעבר עם הבוס שלך ואתה שומע שוב ושוב את אותם משפטים אכזריים שאמר הבוס באותה שיחה.ואז אתה מלא חרדה כשאתה צופה

את העימות ואת הפגיעות שיטיח בך הבוס כשתחזור לעבודה.

בסוף החופשה שלך בברמודה כל שתוכל להגיד הוא שהיית שם אבל

לא היית נוכח.

אפילו ההנאות הפשוטות של חיי היומיום שלנו מתפספסים בשל חוסר היכולת שלנו להתמקד בכאן ועכשיו.

כמה פעמים קורה שאנחנו אוכלים ארוחה טעימה בלי ליהנות ממנה

אפילו מעט כי אנחנו כל כך שקועים במחשבות של המחר?

אנחנו מתמכרים למחשבות על העתיד, אבל כשעתיד מגיע אנחנו לא

נהנים ממנו כי אנחנו כבר חושבים על הדבר הבא העומד לקרות. למה לחלום את חיינו לריק? למה לסבול

על מה שהיה וכבר איננו? איך נפסיק לחיות בפנטזיות על העתיד או

במחשבות על העבר ונתחיל לחיות את ההווה?

התורה אומרת לנו ששרה חייתה 721 שנה, אך הניסוח שם קצת

מוזר, הכתוב אומר “ויהיו חיי שרה

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה” הפסוק כתוב בצורה

משונה, במבט ראשון קשה להבין את הפסוק אך המפרשים מסבירים

שימיה של שרה שווים בדיוק לימים שבהם היא באמת חיה. במילים

אחרות אדם יכול למות בגיל 721 ולמרות ששנותיו על האדמה היו

721 הוא לא באמת חי את כל השנים האלה, הוא אולי חי 01 מהשנים

האלה ובזבז את כל השאר.

אז איך נבחר בחיים ונמצה כל יום עד תומו?

התורה מלמדת אותנו שהסוד לחיים הוא הכוונה. כוונה יכולה להתפרש

כהתמקדות או כריכוז.

כדי לחיות חיים של כוונה אנחנו נדרשים להיות בני אדם מרוכזים. מרוכזים בכאן ועכשיו. וכך החיים

שלנו מתרוממים לתחייה.רוב בני האדם חיים חיים כפולים:

אנחנו נמצאים כאן אך המחשבות נמצאות על העתיד או על האתמול.

אנחנו חייבים לשים את הכוונות שלנו על ההווה כי שם קורים החיים,

ממש כאן וממש עכשיו.הכאן ועכשיו הוא המקום היחיד בו אנחנו יכולים לפגוש אחד את השני

ואת אלוקים. עכשיו זה הזמן לאהוב. הזיכרונות שלנו מהעבר והתקוות

שלנו לעתיד מתקיימים רק אם הם עוזרים לנו לאהוב יותר ולעשות טוב

יותר עכשיו.

המתנה האמיתית של החיים היא ההווה... בין אם זה במקסיקו,

ברמודה או ישראל. .

One day as I was waiting for a friend, an old woman sits down next to me. Suddenly she jumps out of her seat, turns to me and yells, ”I should have never left Mexico!“ I look at her and ask, ”When did you leave Mexico?“ ” T h i r t y years ago!“ she cries.

”And I regret it every single day of my life!“

You would think that after 30 years a person would finally get used to where they were. But peo-ple often live in the past.

One of my students, age 28, told me that his father insulted him when he was age 12 and till this day he continues to feel hurt and angry. I explained to him that al-though his father hurt him when he was 12, he has allowed his fa-ther to continue to hurt him for another 16 years by holding on to the pain and constantly remem-bering it. I suggested that either he confront his father and try to make peace or simply let go, for-get it and go on.

Not only do we often live in the past and obsess over what no longer is, we also waste our time by worrying over the future or es-caping into our fantasies of what will be.

Words of Torah”IshouldhaveneverleftMexico.“ Makingeverydaycount

ByRabbiDavidAaron

Imagine that you finally take that vacation to Bermuda you had al-ways been dreaming about. You are lying on a gorgeous beach next to the clear blue sea but your mind is a cesspool of memories and wor-

ries. Although your body is in Bermuda your thoughts

are still back in the of-fice. In your mind you are consumed in the

argument you had last week with your boss hearing every mean sentence he said over and over again. And then you are ridden with anxi-

ety as you envision the confrontation

and anticipate every insult he will surely hurdle at you when you re-turn. At the end of your vacation to Bermuda all you can say is that you were there but you were not present.

Even the simple pleasures of our daily life are sacrificed by our in-ability to stay focused in the now. How many times do we eat a deli-cious meal without enjoying even one bite because we are lost in our thoughts thinking about what will be tomorrow?

We can be so addicted to think-ing about the future that when the future is finally present, we will be absent — because we will already be thinking about what comes next. Why dream our lives away? Why suffer over what was, but no lon-ger is? How can we stop living in our fantasies of the future or in our memories of the past and start living in the now?

The Torah tells us that Sarah lived for 127 years. But the verse is very

19

strange. It literally reads, ”And the life of Sarah was 127 years, these were the years of the life of Sarah.“ This is a very bizarre verse; at first glance difficult to decipher. But the Sages explain that the days of Sarah’s life equalled the days that she actually lived. In other words, a person may die at age 127 and even though their life lasted 127 years they did not live 127 years. They may have only lived 10 years of life and wasted the rest.

So how can we choose life and make every day count?

Torah teaches that the secret to life is kavanah, the ”intention. Ka-vanah can also mean ”focus“ and ”concentration.“ To live the life of kavanah requires being a ”concen-trated“ human being, concentrated on the here and now. Then life comes alive. Most people, however, live divided lives: We are here but

our mind is over there; we live now but our minds are on later or yester-day. We need to give our undivided attention to the present because this is when life is happening, right here and right now. Here and now is the only place and time we can meet each other and meet G-d. Now is the time for love. Our memories of the past and our dreams for the future should be used only to the extent that they help us love each other and do good now.

The true gift of life is the pres-ent…whether in Mexico, Bermuda or Israel.

Rabbi David Aaron is the Rosh Yeshiva of Yeshivat Orayta and the founder of Isralight. He lives in the Old City of Jerusalem.

חכמי מחנה יהודה20

אם היית ראש הממשלה,מה הדבר הראשון שהיית עושה?IfyouwerePrimeMinister,whatisthefirstthing youwoulddo?

Abraham LeviSecurity is first, then economy and education.

אברהם לויבטחון זה הראשון, אחר כך כלכלה וחינוך.

Ryad ElyanI don’t want to be Prime Minister; I want to sleep soundly.

ריאד עליאןלא רוצה להיות ראש הממשלה,

רוצה לישון בשקט.

Ofer HavaTo help low income families.

עפר ּהבהלעזר משפחות הנמכות.

Wisdom of Mahane Yehuda21

Uzi EliBring unity to the nation.

אם היית ראש הממשלה,מה הדבר הראשון שהיית עושה?IfyouwerePrimeMinister,whatisthefirstthing youwoulddo?

עוזי–אלילעשות אחדות בעם

Rafi SharfLower the prices of homes.

רפי שרףמוריד את המחירים של הדירות.

Ryad ElyanI don’t want to be Prime Minister; I want to sleep soundly.

Shmulik KohenTo get to Iran before they come here.

שמוליק כהןללכת לאיראן, לפני שהם באים לכאן.

Week in history 23השבוע בהיסטוריה

בנובמבר 13 , 1945 , נשיא ארצות הברית

הרי ס טרומן הכריז שממשלתו החליטה

להיות מעורבת בסוגיה השנויה במחלוקת של יישוב מחדש

של ניצולי השואה בפלסטינה.

בריטניה שכבשה את המולדת היהודית מאז מלחמת העולם השנייה ,

הגבילה בזמנו את הכניסה של יהודים אטניים למדינה. בעקבות נטישת האוכלוסייה

היהודית האירופית על ידי כוחות הברית בתקופת השואה, טרומן ביקש

מראש ממשלת בריטניה קלמנט אטלי להרשות

כניסה מוגברת של פליטים יהודים לפלסטינה בצעד

הומאניטרי.

אטלי הציע להקים ועדת חקירה משותפת אנגלו-אמריקאית. בנובמבר

13, טרומן הסכים והועדה המליצה להרשות כניסה מיידית של 100,000

פליטים יהודים ובאותו זמן התווכחו על שאלת הקמתה של מדינה עצמאית יהודית

או ערבית בפלסטינה.

למרות שטרומן קיבל את ההמלצה, שר החוץ

הבריטי ארנסת בווין סירב להרשות את כניסתם של

הפליטים לארץ. המדיניות האימפריאליסטית הבריטית

המוגברת והתייחסותו הקשוחה של בוווין ביחס

On November 13, 1945, United States President Harry S. Tru-man announced that his government had de-cided to involve itself in the controversial is-sue of resettling Jewish Holocaust survivors in Palestine.

Britain, which had occupied the Jewish homeland since World War I, was at the time restricting the entry of ethnic Jews into the country. Follow-ing the abandonment of Europe’s Jewish population by the Al-lied Powers during the Holocaust, Truman had asked British Prime Minister Clement At-tlee to allow, on hu-manitarian grounds, an increase for entry of Jewish refugees.

Attlee suggested setting up a joint Anglo-Amer-ican Committee of In-quiry. On November 13, Truman agreed and the committee eventu-ally recommended al-lowing the immediate entry of 100,000 Jew-ish refugees while at the same time arguing against the creation of an independent state (Jewish or Arab) in Palestine.

Although Truman had accepted the recom-mendation, British For-eign Secretary Ernest Bevin refused to allow the refugees into the country. England’s in-creasingly transparent imperialist policies and Bevin’s callous attitude towards the plight of Holocaust survivors helped to unite the Jewish community in Palestine and through-out the world in op-position to continued British rule over the Jewish homeland.

Also this week…-The Great Flood in the time of Noah began on 17 Cheshvan 1656 (2105 BCE)- Rabbi Meir Kahane z“l was assassinated on 18 Cheshvan 5751 (1990 CE)- Rabbi Shalom DovBer Schneerson, 5th Lubavitcher Rebbe, was born 20 Cheshvan 5621 (1860 CE)-UN General Assembly Resolution 242 is ad-opted unanimously by the UN Security Coun-cil on November 22, 1967 in the aftermath of the Six Day War.

לבקשת ניצולי השואה עזרה לאחד את הקהילייה היהודית

בפלסטינה ובכל העולם בהתנגדותם לשלטון הבריטי

הממושך על המולדת היהודית.

ובנוסף השבוע ...המבול הגדול בתקופת נוח התחיל ב 17 בחשון 1656

(2105 לפני הספירה) רבי מאיר כהנה ז’’ל נרצחתי

ב18 בחשון 5751 (1990 לספירה)

רבי שלום דובבר שניירסון נולד ב20 החשון 5621

(1860 לספירה)החלטה 242 באום מקובלת

פה אחד על ידי האום הנובמבר 22 , 1967 אחרי

מלחמת ששת הימים

שי 36024

בכל דור ודורהכל התחיל עם הבטחה: אני ארבה את זרעך כחול שרק

על שפת הים.הייתה אז אמונה. שרדנו בגולה, הקמנו מדינה, אז לא

נשכח איך הגענו אל הארץהקדושה.

איך אפשר? הרי הובטח שנהיה לעם נבחר. במקום, בוחרים לשנוא אותנו איפה שאפשר. אני נזכר בקרבות,

בקרבנות. שניות הופכות לשעותקשות בים של דמעות. העם שלידנו מדבר על שלום אבל אין צדק. אין

ביטחון. אין יונה לבנה ואין עלה של זית. רק דם נשפך ועוד דמעות זולגות

בתוך הבית.לא מבין: שונאים אותנו, למה

שנשכח?לא מבין: רודפים אותנו, למה

שנסלח?אנא אלוקיי, שמע תפילותיי, כי

עם ישראל חי.

Ineachandeverygeneration

25

Shi 360

It all began with a promise: I will multiply thy seed as the sand upon the seashore.There was faith then. We survived the Exile, we estab-lished a state, so we will not forget how we came to the

Holy Land. How can this be? After all, it was promised that we would be the Chosen People. Instead, they choose

to hate us wherever possible. I re-member the battles, the sacrifices.

Seconds become hardened hours in a sea of tears. The neighboring people

talks of peace, but there is no jus-tice. There is no white dove and

there is no olive branch. Only blood is spilled, and more tears stream into the home.I do not understand: They hate us, why should we forget?I do not understand: They pursue us, why should we forgive?Please my G-d, hear my prayer, be-cause the nation of Israel lives.

OpinionFreemoney?ByZevGolan כסף-חינם.האמנם?

דעות 26

There is a cancerous sore at the heart of Isra-el’s economy and that sore is foreign aid – three billion dollars a year that Israel doesn’t earn, money the United States ostensibly gives us for free. Free money? Free money is about as real as a free lunch. There is simply no such thing.

Why do Israeli political leaders continuously request US foreign aid? Some of the recent ar-guments for even more funds are to help absorb new immigrants, help make peace, help make war or to help leave Lebanon. When Israel left Lebanon before an extra $800 million in aid was received; that request was later changed to strengthen the border. When one reason disap-pears, a new one is found. The latest rationale is to help combat a missile threat.

Does Israel need American foreign aid? Ac-cording to Economic Highlights, September 2011, Israel’s own Finance Ministry says that in 2011 S&P upgraded Israel’s long term credit rating to A+. Israel recovered from the global economic crisis in 2010 and experienced ex-ceptional growth in the final quarter. Since 2004, Israel’s growth rate has exceeded that of advanced economies. When most of the world declined in 2009, Israel grew at 0.8%.

Additionally, investments in Israel are high and inflation is low, as is unemployment to a relative degree. Meanwhile, the US – our ”donor“ – is in serious economic trouble. So Israel doesn’t actually need the aid. But can it hurt?

It can.For starters, US aid to Israel is tied to aid to

Egypt and other countries in our region. The increased American funding of Arab armies re-quires Israel to spend more than we receive on our own defense. Cutting aid to Israel would not only allow the US to stop funding both sides of the conflict, it would also allow Washington to stop supporting a number of unsavory autocratic regimes in our neighborhood.

Secondly, Washington demands that Israel spend most of the aid we receive on American products, essentially subsidizing American arms manufacturers. Instead of supporting local de-fense companies that employ Israeli workers, Jerusalem is forced to purchase weapons from overseas.

This perceived preference, for US mili-tary goods, harms Israel’s defense ex-porters. It becomes counter productive as potential clients, who are considering an Israeli defense system, wonder why the IDF itself buys American products.

Foreign aid naturally comes with strings attached. Israel has on several oc-casions been forced to cancel arms sales to countries, either due to State Depart-ment objections or because the country in question is a sought after client by the Amer-ican weapons industry. And Israel’s many en-emies, seeing our leadership as dependent on the US, often call on Washington to press Israel for concessions.

Foreign aid also stunts Israel’s economic growth. The money flows to the government and grows the government while shrinking the private sector. Instead of empowering the Israeli people, as direct foreign investments would do, foreign aid empowers our government at the ex-pense of the people and leaves us with a central-ized statist economy.

Between 1950 and 1973, Israel averaged about 5.5% annual economic growth. Then mas-sive foreign aid began flowing our way and Is-rael’s real growth for the next 25 years averaged roughly 1.5% annually. In the 1950s and 1960s, Israel and Hong Kong were growing at about the same rate. Hong Kong chose to rely on free markets and its economy continuously grew. Is-rael chose to rely on foreign aid and its govern-ment continuously grew. Our politicians chose

בלב ליבה של הכלכלה הישראלית ישנו גידול ממאיר בצורת כספי הסיוע למדינה – שלושה מיליארד דולר

אותם ישראל איננה מרוויחה ומשתכרת, כספים שארה”ב נותנת לנו חינם לכאורה. חינם? כסף חינם הוא מציאותי בדיוק כמו ארוחת חינם. הדבר פשוט לא קיים במציאות.

מדוע ממשיכה ההנהגה הפוליטית ומבקשת ללא הרף כספי סיוע אמריקאים? חלק מהטיעונים שהועלו לאחרונה

להגדלת כספי-הסיוע מנו, סיוע לקליטת עלייה, תהליך השלום, הגנה ובטחון ונסיגה מלבנון. כאשר ישראל

הקדימה לסגת מלבנון עוד לפני שהתקבלה תוספת סיוע בסך 800 מיליון דולר, נומקה הבקשה לתוספת בהגנת

וחיזוק גבול הצפון. כאשר נימוק אחד נעלם, צץ לו נימוק אחר. התמודדות עם איום הטילים הוא האחרון שבהם.

האם ישראל אכן זקוקה לכספי הסיוע האמריקאים? Eco- ע”פ נתונים שפרסם משרד האוצר עצמו ברבעוןnomic Highlights מספטמבר 2011, סוכנות דירוג האשראי S&P שידרגה את האשראי ארוך-הטווח של

ישראל לדירוג A+. המשק הישראלי התאושש מהמשבר הכלכלי העולמי ב-2010 ונהנה מצמיחה מרשימה ברבעון האחרון. מאז 2004, שיעור הצמיחה של המשק הישראלי

גבוה יותר מכלכלות מתקדמות אחרות. ב-2009, כאשר רוב כלכלות העולם היו בשפל, כלכלת ישראל צמחה ב

.0.8%

בנוסף, מדד ההשקעות במשק הישראלי גבוה, ולעומתו, מדד האינפלציה כמו גם שיעור האבטלה, נמוכים יחסית. ובינתיים, כלכלת ארצות-הברית – “מיטיבתנו” – מצויה

במשבר חריף. כך שישראל לא ממש זקוקה לתקציבי הסיוע. אך האם הם עלולים להזיק?

ראשית, הסיוע האמריקאי לישראל נקשר לסיוע שהיא מעניקה למצרים ומדינות אחרות באזור. תקציב אמריקאי מוגדל לצבאות ערב, מביא על ישראל הוצאות ביטחוניות

העולות על סך המענק הביטחוני אותו אנו מקבלים. קיצוץ בכספי הסיוע לישראל, לא רק שיאפשר לארה”ב להפסיק

לממן את שני צידי הסכסוך, הוא גם יספק לוושינגטון עילה להפסקת התמיכה במשטרים אוטוקרטיים מפוקפקים

בשכנותנו.

שנית, וושינגטון דורשת שאת רוב כספי הסיוע תוציא מדינת ישראל על רכישת מוצרים מתוצרת

אמריקאית - התניה שבעיקרה מסבסדת את תעשיית הנשק האמריקאית. כך שבמקום לעודד את תעשיית הביטחון המקומית המעסיקה עובדים ישראלים - ישראל נאלצת

לבצע רכישות נשק בחו”ל.

ההעדפה למראה-עין של תוצרת-צבאית אמריקאית, פוגעת בייצוא הביטחוני הישראלי. תדמיתה של התעשייה

הביטחונית נפגע בעיני לקוחות פוטנציאליים, השוקלים לרכוש מערכות-הגנה ישראליות, אך תוהים מדוע צה”ל

עצמו רוכש דווקא תוצר אמריקאי.

סיוע-חוץ כרוך כמובן בהסתייגויות ומגבלות רבות. ישראל נאלצה לא אחת לבטל מכירת נשק למדינות

זרות, אם בשל התנגדות משרד-החוץ האמריקאי, או כיוון שהמדינה הרוכשת הינה לקוח פוטנציאלי נחשק

של התעשייה הצבאית האמריקאית. ובנוסף, אויביה של מדינת ישראל הרואים את מנהיגותה כבת-חסות

של ארה”ב, קוראים תכופות להגברת הלחץ האמריקאי לוויתורים מצד ישראל.

סיוע-חוץ אף מעכב את צמיחתו של המשק הישראלי. התקציבים זורמים לקופת הממשלה ומעצימים את

שלטונה, ובו בעת מחלישים את המגזר הפרטי. במקום לחזק את החברה הישראלית, כפי שעושות השקעות זרות, מחזקים כספי הסיוע את ריבונות הממשלה על חשבונו של

הציבור ומותירים כלכלה ומדיניות ריכוזיות.

בין השנים 1950 ל-1973, נהנה המשק הישראלי מצמיחה כלכלית בשיעור שנתי של 5.5%. אז החלו

לזרום הנה סכומים עצומים של כספי סיוע-חוץ והצמיחה האמיתית ב-25 השנים הבאות עמדה על שיעור שנתי של 1.5% בממוצע. לשם השוואה, בשנות החמישים

והשישים, ישראל והונג קונג נהנו משיעור צמיחה דומה. הונג קונג בחרה

להישען על כלכלת שוק חופשי וכלכלתה המשיכה לצמוח בהדרגה. לעומתה,

המנהיגות הפוליטית בישראל

בחרה להימנע מנקיטת רפורמות הכרחיות, ובמקום זאת פנתה לאמריקאים לסיוע אחר סיוע. רק לאחר קיצוץ בסיוע האמריקאי הכולל ומענקי-חוץ נוספים, כמו גם

הליברליזציה של תחילת שנות ה-2000, חזרה הצמיחה האמיתית במשק הישראלי. ניתן אמנם להתווכח האם

כספי הסיוע בלבד הם שפגעו בכלכלת ישראל, אך לא ניתן להתכחש לכך שהם לא סייעו לה במאום.

חלקנו לא נוטים לראות את הבעייתיות של כספי-חינם. ורבים מאיתנו תופסים סטטיסטיקות כלכליות כמושגים

מופשטים. אז בוא נחשוב על זה כך – אילו הייתי מציע לך 3000 ₪ לחודש, האם היית מקבל אותם? למה לא. אבל

מה היה אילו בנוסף, הייתי מתריע אותך כי החשבונות שלך כעת יתפחו ב-2000 ₪, ושעליך לרכוש מתוצרתי בעלות חודשית של 2000 ₪ נוספים, וברגע שתיקח את הכסף, יהיה עליך לבקש את הסכמתי לפני יצירת קשרי-

ידידות חדשים. ורק דבר אחד נוסף: אם תיקח את הכסף, אצא בהודעה לתקשורת ואפרסם לכל כי אתה בן-חסותי

התלוי בי להישרדותו...

אולי ראוי שלכספי הסיוע תוצמד תווית: “כסף זה מסוכן לבריאותה של מדינת ישראל”. היה יפה אילו אמרה

ישראל לארה”ב: “תודה, אבל לא תודה. אנו מעדיפים להיצמד להמלצה התנ”כית ’יגיע כפיך כי תאכל – אשריך

וטוב לך’”.

צבי גולן הוא ראש הצוות למדיניות-ציבורית במכון ירושלים לחקר שווקים (JIMS). הוא חיבר מספר

מחקרים היסטוריים ופילוסופיים בעברית ובאנגלית.

זאב גולן

to avoid necessary reforms and instead just asked the Americans for more money. It wasn’t until a reduction of total US and other aid in the late 1990s, along with genuine economic reforms such as tax cuts and liberalization in the early 2000’s, that real growth returned to Israel’s economy. One can debate whether or not foreign aid is solely responsible for hurting our economy but what can’t be denied is that it did nothing to help.

Some people have trouble viewing free money as problematic. And many can’t help but see economic statistics as too abstract. But lets look at it this way – If I offer you 3,000 shek-els a month, would you take it? Of course you would. But what if I told you that if you take it, your bills would rise each month by 2,000 shek-els? And that you have to spend 2,000 shekels each month on products I manufacture? And if you take the money, you’ll have to obtain my approval before you make any new friends. And one more thing, if you take the money, I am going to put your name in the newspapers, notifying everyone that you are dependent on me for survival.

Perhaps the aid should come with a warn-ing label. ”This money is hazardous to Israel’s health.“ Israel would do well to say to the United States: ”Thanks, but no thanks. We’ll follow the Biblical dictum that ’He who pro-duces what he consumes is blessed.’“

Zev Golan is director of the Center for Pub-lic Policy at the Jerusalem Institute for Market Studies (JIMS). He is the author of several his-torical and philosophical works in both Hebrew and English.

As family histories go, ours was not the happiest. Most of my female relatives—mother, grandmother, aunts and great aunts—were struck with breast cancer at some point in their lives. My mother’s mother died at 46, not living to see any of her grandchildren. This was be-fore chemo existed and the only treatment available at that time was a primitive form of radia-tion. When my mother found a lump, a generation later, she was luckier. With surgery, ra-diation and chemotherapy she is now a thirty-three-year survivor. This story is not unusual among women of Ashkenazi Jewish de-scent.

Being an optimist (or an os-trich) none of this was of great concern to me during the first years of my marriage. Like any woman, I would leaf through the obligatory pamphlet while wait-ing for the doctor. I even went to a talk about self-examination and mammograms. Following the birth of baby, number nine; I finally asked a doctor how I could best protect myself from my family legacy.

The physician looked from me to my mother, who was visit-ing me in the hospital, and said, ”The best strategy is for your mother to go for genetic testing. If she’s not found to be a carrier of one of the three known breast cancer genes, then you and your sisters are no different from any other woman in the general pop-ulation. Your risk of contracting this disease is about 11%, just like everyone else, despite your family history. In that case you can begin a normal routine of exams and mammograms.“

He took a deep breath and went

on. ”If, however, your mother is found to be a carrier, then you and your sisters should immedi-ately be tested to see if you have

inherited the mutation. Carriers of these genes are about four times as likely to get cancer.“

I thanked the doctor, picked up my new baby and firmly put the entire issue out of my mind. The subject didn’t come up again for about a year. Finally, with prod-ding from my sis-ters, my mom went in for testing. The simple, but costly, procedure was fully covered by her in-surance. The geneti-cist sat with her and drew a family tree with various can-cers hanging like plump fruits from numer-ous gen-era t iona l branches. Then she drew a blood sam-ple from my mother’s arm.

It took a month for the alarming results to come in – my mother was a carrier of the 6174delT mutation in the BRCA2 gene. This breast cancer-causing mu-tation also put her at higher risk for ovarian cancer. Ovarian can-cer is called ”A Silent Killer,“ because it is hidden deep within the body, causing little distress until it has already spread to dangerous proportions. Her doctors strongly urged ”pro-phylactic oophorectomy,“ the preventive removal of both her ovaries.

My mother had done what she could for risk-assessment and prevention; now the ball was in my court. For many months I balked at going for genetic test-ing. If I was a carrier, I didn’t want to know it. A firm believer in the mind-body connection,

WomenHerstorymakinghistory

ByRuthLevinthalCompiled and Edited by Shoshana Lepon

מהיסטריה להיסטוריהרות לבנטל

נשים 28

רק בינינו: נשים יהודיות מספרות סיפורים אישיים

לוקט ונערך ע”י שושנה לפון

מהיסטריה להיסטוריהרות לבנטל

ההיסטוריה המשפחתית שלנו לא הייתה אחת מהמרנינות ביותר. רוב בנות משפחתי – אמי, סבתי, דודותיי, ואחיות של סבתי – חלו

בסרטן השד בשלב מסוים בחייהן. אמא של אמי נפטרה בגיל 46, היא לא זכתה להכיר את נכדיה. כל זה

ארע עוד לפני שטיפולי כימותרפיה היו קיימים והטיפול היחידי שהיה

בנמצא היה הקרנות במתכונתן הפרימיטיבית. כאשר אמי גילתה

גידול, בדור מאוחר יותר, היא הייתה בת מזל. באמצעות ניתוח,

הקרנות וכימותרפיה היא כיום חיה וקיימת, שלושים ושלוש שנה חלפו

מאז שניצלה. סיפור זה אינו יוצא דופן בקרב נשים יהודיות ממוצא

אשכנזי.

בתור אישה אופטימית (או בת יענה) נתונים אלו לא היוו עבורי מקור לדאגה במשך שנות נישואי הראשונות. כמו כל אישה, הייתי מעלעלת בעלון המידע ההכרחי

תוך כדי המתנה לרופא. אפילו יצא לי לשוחח אודות בדיקה עצמית

ובדיקות ממוגרפיה. בעקבות לידת התינוק התשיעי; סוף סוף

שאלתי רופא כיצד אוכל להגן על עצמי בצורה המועילה ביותר מפני

התורשה של משפחתי.

הרופא העביר את מבטו ממני אל אימי, שביקרה אותי בבית החולים, ואמר: “האסטרטגיה

הטובה ביותר היא שאמך תעבור בדיקות גנטיות. אם היא לא תמצא כנשאית של אחד משלושת הגנים הידועים של סרטן השד, אזי את

ואחיותייך לא שונות משאר הנשים באוכלוסיה הכללית. הסיכוי שלך ללקות במחלה זו הוא 11%, כמו

כל אחת אחרת, למרות ההיסטוריה המשפחתית שלך. במקרה הזה הנך יכולה להתחיל בשגרה רגילה של

בדיקות וממוגרפיות.”

הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך. “אך אם אמך תמצא

כנשאית, אזי את ואחיותייך תאלצנה להיבדק במהירות האפשרית על מנת לבדוק אם ירשתן את המוטציה

הזו. נשאיות של גנים אלו נמצאות בסבירות גבוהה פי

ארבעה לחלות בסרטן.”

הודיתי לרופא, הרמתי את התינוק החדש,

ובהחלטיות הוצאתי את הנושא כולו

ממחשבתי. הנושא לא עלה שוב במשך כשנה.

לבסוף, בעזרת דרבון מצד

אחיותיי, אמא שלי הלכה לעשות בדיקות.

הפרוצדורה הפשוטה, אך יקרה, כוסתה במלואה על ידי קופת

חולים. חוקרת הגנטיקה ישבה עמה וציירה עץ משפחה שעל ענפיו הדוריים הרבים נתלים סרטנים שונים כמו פירות דשנים. לאחר

מכן היא שאבה דגימת דם מזרועה של אימי.

עבר חודש עד שהגיעו התוצאות המדאיגות – אמי הובחנה כנשאית

של המוטציה 617delT בתוך גן ה – BRCA2. סרטן השד

הזה – הגורם למוטציות (שינויים בגנים) הציב אותה בסיכון גבוה

לחלות בסרטן השחלות. סרטן השחלות נקרא “ הרוצח השקט”,

כיוון שהוא מסתתר עמוק בתוך הגוף, גורם למועקה מזערית עד

שהוא מתפשט למימדים מסוכנים. הרופאים שלה דרשו בתוקף

לערוך “כריתת שחלות מסיעתית”,

I worried that the knowledge of having a cancer-causing gene could, in itself, cause my body to produce the cancer. Why give my subconscious such powerful am-munition? Why create a self-ful-filling prophecy? Even without knowing my risk factor, I could still be vigilant with checkups and mammograms, just like any other 40-something woman.

But after a while, this attitude, of ”what you don’t know can’t hurt you,“ began to seem child-ish. It reminded me of my babies, who would put their hands over their eyes and think no one could see them. ”Grow up!“ I admon-ished myself. ”Now that you’ve brought 9 children into the world, shouldn’t you stay around long enough to raise them? You should do everything you can to stay healthy!“ My husband agreed that this was the respon-sible thing to do and finally I was tested.

On a chilly winter day about four weeks later, my husband and I nervously took our seats in the geneticist’s office. We waited in silence as she leafed through my file. I winked at my husband and he smiled back. Soon we’d hear that I had nothing to worry about and we could put this whole chapter behind us.

The doctor cleared her throat. ”Mrs. Levinthal,“ she said slowly. ”Your test results are highly un-usual. Not only have you inher-ited the mutation in the BRCA2 gene from your mother, but we have also isolated the 185delAG mutation in the BRCA1 gene. Since your mother is not a carrier of this gene, it must have been passed down to you from your father.“

”It is extremely rare to inherit both these mutations,“ she con-tinued. ”So rare, in fact, that we don’t even have clear statistics. But I would estimate your risk of contracting ovarian cancer at 40-50% and breast cancer at 60-80%“

The geneticist stopped and looked from me to my husband. We were stunned.

How exactly does a vital, healthy couple deal with the sud-den news of a death sentence looming over their heads? How do they come to terms with the probability of contracting a fatal disease being greater than the possibility of continued health? We had asked for this informa-tion, but we were not at all pre-pared to hear it. The winter day had suddenly gotten colder.

We listened, dumbly, as the doctor went on. ”There are three different routes you can take,“ she said. ”One is to be on high alert for the rest of your life. This would mean frequent self-exami-nation, being checked by a doctor every three months and a yearly mammogram. The second option is a daily dose of Tamoxifen for five years. This is akin to pre-ventive chemotherapy, but there are side affects to worry about and the long-range consequences are still unknown. The third course of action would be ’bilateral prophylactic mastectomy,’ in other words—an immediate double mastectomy, as a preventive measure.“

Before I could come up for air, the doctor added another bit of medical advice. ”No matter what you decide, removing the ovaries is imper-ative and must be done as soon as possible!“

Before we even reached the hospital parking lot, I felt a fierce determina-tion come over me. ”That’s it!“ I told my husband. ”I’m having the surgery! It feels like there’s a ticking bomb in my body!“

”Don’t panic,“ he calmed me.

הסרה מונעת של שתי השחלות שלה.

אמי עשתה כל שביכולתה

להערכת הסיכון והמניעה; כעת הכדור עבר למגרש שלי. במשך

חודשים רבים נרתעתי מללכת לבדיקות גנטיות. אם הייתי

נשאית, לא רציתי להיות מודעת לכך. האמנתי בחיבור האיתן בין

הגוף לנפש, חששתי שהידע עצמו על היותי נשאית גנים הגורמים לסרטן, יגרום לגופי לייצר את הסרטן. למה לתת לתת-המודע תחמושת כזו עוצמתית? למה

לייצר נבואה המגשימה את עצמה? אפילו מבלי לדעת את גורם הסיכון שלי, אני עדיין יכולה להיות ערנית

ע”י בדיקות כוללות וממוגרפיות, כמו כל שאר 40 ומשהו נשים.

אך כעבור פרק זמן מסוים,

הגישה הזו, של “מה שאתה לא יודע לא יכול לפגוע בך”, התחילה להראות ילדותית. היא הזכירה לי

את התינוקות שלי, שהיו שמים את ידיהם על העיניים שלהם במחשבה

שאף אחד לא יכול לראות אותם. “תגדלי!” נזפתי בעצמי. “כעת

לאחר שהבאת תשעה ילדים לעולם, את לא חושבת שאת

צריכה להישאר סביבם ולגדל אותם לאורך ימים??? את צריכה

לעשות כל שביכולתך על מנת להישאר בריאה!” בעלי הסכים שזהו דבר אחראי שיש לעשותו

ובסופו של דבר נבדקתי.

כעבור ארבעה שבועות לערך ביום חורפי קריר, בעלי ואני התיישבנו במתח בחדרה של

חוקרת הגנטיקה. המתנו בדממה תוך כדי שהיא עלעלה בתיק

הרפואי שלי. קרצתי לבעלי והוא השיב לי חיוך. בקרוב נשמע שאין

לי שום דבר שאני צריכה לדאוג בעבורו ונוכל להותיר את כל

הפרק הזה מאחורינו.

הרופאה כחכחה בגרונה. “גב’ לבנטל,” היא אמרה באיטיות.

“תוצאות הבדיקה שלך הן בלתי רגילות במידה משמעותית. לא

רק שירשת את המוטציה בתוך גן ה- BRCA2 מאמך, אלא בנוסף

185delAG בודדנו את המוטציהבתוך גן BRCA1. מאחר שאמך

אינה נשאית של גן זה, לא מן הנמנע כי גן זה עבר אלייך

מאביך.”

“נדיר באופן יוצא מן הכלל לרשת את שתי המוטציות האלו,”

המשיכה. “כל כך נדיר, שלמעשה, אין לנו אפילו סטטיסטיקות

ברורות. אך אני אעריך את הסיכון שלך לחלות בסרטן השחלות ב

40-50% וסרטן השד ב60-80%.

הרופאה פסקה מלדבר והעבירה את מבטה ממני אל בעלי.

היינו מוכי תדהמה. איך בדיוק זוג שופע חיים ובריא מתמודד עם חדשות פתאומיות של גזר

דין מוות המרחף מעל ראשיהם? איך הם משלימים עם ההסתברות שהדבקות במחלה קטלנית גדולה

יותר מהאפשרות של המשך בריאות תקינה? בקשנו לשמוע את המידע, אך לא היינו מוכנים נפשית כלל וכלל לשמוע אותו.

היום החורפי נהפך לפתע ליום סגרירי וקודר.

הקשבנו, באלם, כאשר הרופאה

המשיכה בדבריה. “ישנם שלושה דרכים שונות שהינכם יכולים

לבחור,” היא אמרה. “הראשונה היא

להיות ערנית מאוד במשך שארית חייך. הכוונה

שתצטרכי לעבור

בדיקות עצמיות

בתדירות גבוהה, תיבדקי

חודשים ע”י רופא כל שלושה ותעברי בדיקת ממוגרפיה שנתית.

המסלול השני הוא מנה יומית של טמוקסיפן למשך חמש שנים.

זה דומה לטיפולים כימותרפיים מונעים, אך יש השפעות צדדיות

Women 29נשים

”You don’t have to make a deci-sion this second.“

Weeks of deliberation followed. I talked it over with family and close friends, and all of them were shocked by my choice. I was being dramatic, alarmist, way too extreme. ”Come on, you’re a healthy woman,“ they told me. ”You’re not going under the knife because of some blood test!“

Then there were those who ad-monished me for my lack of faith. ”It’s all in the hands of Hashem,“ they said. ”What does it matter if you’re at high risk? Statistics don’t mean anything to Him. He can make you be one of those carriers who don’t develop breast cancer.“

But I couldn’t get the idea of preventive surgery out of my mind. ”You know,“ I told my husband, ”I’m so lucky to be liv-ing in this generation. My grand-mother died of breast cancer; there was nothing they could do for her. My mother got it but was saved. And I can go a step fur-ther. I can keep from getting it in the first place!“

I had successfully nursed 9 children. It was time to let go.

To the friends who were mak-ing all sorts of spiritual calcula-tions, I said, ”Look, we’re Jews, not Christian Scientists. We’re supposed to actively guard our health. If G-d put genetic test-ing and preventive surgery in our hands, we have the right to use them.“

I went for second and third opinions. At the mammography clinic, the doctor said, ”With a risk factor like yours, you should be very wary of relying on mam-mograms. I head this clinic, one of the best in the city, and I can tell you that our machines are far from 100% accurate.“

I turned to a rabbi who advises on medical matters. ”If it were my wife,“ he said without hesi-

tation, ”I’d tell her, unequivo-cally: Do the surgery. How can you live with this cloud hanging over your head and spend the rest of your life anxiously checking? You have your mental health to consider as well.“

He was speaking my language. I was not only seeking a long and healthy life; I wanted peace of mind.

Finally, I went to a great Torah sage. He was in favor of the sur-gery. Two weeks later, when I was wheeled into the operating room, I felt empowered. ”I’m saving my life… I’m saving my life…“ I chanted. In the days to come I would find out h o w true those

w o r d s r e a l l y

were.

A f t e r -wards, I felt an enormous sense of relief. ”The worst is behind me,“ I as-sured myself. Then my surgeon came to see me.

”Mrs. Levinthal,“ he greeted me. ”You are one lucky woman. And you made a wise decision… It’s hard to believe, but the pa-thology lab found a tumor.“

I stared at him as if I were see-ing a ghost.

He went on, ”I want you to un-derstand. A 4-millimeter tumor is too small to be seen on a mam-mogram. It could have taken two

שיש לחשוש בגללן והתוצאות לטווח הארוך אינן ידועות עדיין.

דרך שלישית של פעולה תהיה “כריתת שד מניעתית דו צדדית,”

במילים אחרות – כריתה כפולה ומיידית, כאמצעי מניעה.”

לפני שהספקתי לקחת אויר לנשימה, הרופאה הוסיפה עוד בדל

עצה רפואית. “לא משנה באיזו דרך תבחרי, הסרת השחלות היא

הכרחית וחייבת להתבצע במהירות האפשרית!”

עוד לפני שהגענו אפילו לחניון של בית החולים, הרגשתי שנחישות עזה אופפת אותי. “זהו זה!” אמרתי לבעלי. “אני הולכת לעבור ניתוח! אני מרגישה כאילו

שיש בגופי פצצה מתקתקת!”

“אל תיבהלי,” הוא הרגיע אותי. “את לא צריכה להחליט

בשניה הזו.”

שבועות של דיונים ושיקולי דעת הגיעו. דיברתי על הניתוח עם

המשפחה וחברות קרובות, וכולן היו בהלם מההחלטה שלי. הייתי

דרמטית, זורעת בהלה, במידה מוגזמת. “אוי באמת, את אישה בריאה,” הן אמרו לי. “את לא הולכת לקראת ניתוח רק בגלל

כמה בדיקות דם!”

היו גם את אלה שנזפו בי על חוסר האמונה שלי. “הכל בידי

השם,” הם אמרו. “ מה זה משנה אם את נמצאת בסיכון גבוה?

סטטיסטיקות לא אומרות לו שום דבר. הוא יכול להפוך אותך לאחת מהנשאיות שלא מפתחות את סרטן

השד.” אולם לא יכולתי להוציא מראשי את הרעיון של ניתוח מניעה. “אתה יודע,” אמרתי

לבעלי, “אני כל כך בת מזל שאני חיה בדורנו. סבתא שלי נפטרה מסרטן השד; לא היה שום דבר

שיכול היה להועיל לה. אמא שלי קבלה את זה וניצלה. ואני יכולה

לקחת צעד קדימה. אני יכולה להישמר מלקבל את זה לגמרי!”

הינקתי תשעה ילדים בהצלחה. זה הזמן להרפות.

לחברות שעשו כל מיני חישובים רוחניים, אמרתי,

“תראינה, אנחנו יהודים, לא מדענים נוצרים. אנחנו אמורים

לשמור על בריאותינו בצורה פעילה. אם הקב”ה שם בידינו

בדיקות גנטיות וניתוח מניעה, יש לנו את הזכות לבחור בהם.”

הלכתי לשמוע חוות דעת שניה ושלישית. במרפאת הממוגרפיה, הרופאה אמרה, “עם גורם סיכון

כמו שלך, את אמורה להיות מאוד זהירה מלהסתמך על הממוגרפיה.

אני מנהלת את הקליניקה הזו, אחת מהטובות ביותר בעיר, ואני יכולה

לומר לך שהמכשור שלנו רחוק מלהיות מדויק ב100%.”

פניתי לרב שמייעץ בעניינים רפואיים. “אם זו הייתה אשתי,”

הוא אמר ללא היסוס, “הייתי אומר לה, חד משמעית : תעברי

את הניתוח. איך את יכולה לחיות עם הענן הזה שתלוי מעל ראשך

ולבלות את שארית חייך בבדיקות וחרדות? את צריכה לקחת בחשבון

גם את בריאותך הנפשית.” הוא דיבר בשפה שלי. לא

חיפשתי רק חיים בריאים וארוכים; רציתי שלוות נפש.

לבסוף, הלכתי לאחד מגדולי התורה שבדורנו. הוא היה בעד

הניתוח. שבועיים לאחר מכן, כשהובלתי לחדר הניתוח,

הרגשתי בעלת כח. “אני מצילה את חיי.... אני מצילה את חיי”

דקלמתי. בימים הבאים אגלה עד כמה נכונות ואמיתיות היו המילים

הללו. בסופו של דבר, הרגשתי

תחושת הקלה עצומה. “ הגרוע ביותר מאחורי,” הבטחתי לעצמי.

ואז הגיע המנתח שלי לראות אותי. “גב’ לבנטל,” הוא קדם את פני. “את אישה עם מזל. ועשית

החלטה חכמה... קשה להאמין, אך המעבדה הפטלוגית מצאה גידול.”

בהיתי בו כאילו ראיתי רוח רפאים.

הוא המשיך, “אני רוצה שתביני. גידול של 4 מילימטר הוא

מידי קטן להבחנה בממוגרפיה. היו יכולות לעבור עוד שנתיים עד

Women נשים 30

more years to show up. And by then it would have spread.“

He finished up by declaring, ”This is the first time I’ve ever had a ’healthy’ woman come in for ’preventive’ surgery and end up actually having cancer sur-gery.

”You,“ he said with a smile that I could not return, ”have made medical history!“

I had barely digested this news when the head of Oncology en-tered. I was not too concerned because I knew that they had re-moved the tumor and I was now cancer-free. But I was in for more surprises: A round of chemo to destroy any cancer cells left in my bloodstream.

Chemo was my very worst fear. How had I gone so quickly from ”preventive“ to ”chemo“?

I sat there and cried. My hus-band handed me a tissue. He had no words to help me. The deci-sion was mine.

The oncologist waited patiently. She didn’t push.

I met her eyes. ”I’ve got a fam-ily to raise. My baby is only two. I need every chance for life. I’ll do it.“

She put her hand on mine. I could see that she was sorry, too. ”You’re making the right deci-sion, Mrs. Levinthal,“ she said. ”You really are...“

”How could it be,“ I asked my doctor, ”that I developed breast cancer? I was a perfect fit for the low risk profile: I had chil-dren early, I had nursed for many years, I never took hormones, I never smoked; I’m not over-weight. I would have thought I was safe.“

”You’re right,“ the doctor an-swered me. ”But know this: Your genetic make-up overrides everything else. It’s stronger than all the other risk factors put to-

gether.“

I had tried all my life to be an in-formed and independent patient, interested in alternative heal-ing, natural foods and a healthy lifestyle. But now it was time to respect the experts. The more I realized how repugnant chemo-therapy was to me, the more I saw what a sacrifice it would be to fight for my life in this man-ner. I prayed for Hashem to see that I was not only surrendering my physical body, I was surren-dering my personal philosophy and long-held convictions, as well. I was prepared to do what-ever it took to fulfill the mitzvah of guarding my life.

Finally, on the day be-fore Yom Kippur, I finished my last treat-ment. I lay in bed, too sick to go to shul, too sick even to daven from my bed, too weak to fast but with no appetite either, forc-ing down slices of fruit while those around me forced them-selves to refrain. All the Jews of the world were pleading for life, but I felt ready to die. If this was the start of a new year, I knew things could only get better.

If you have breast or ovarian cancer in your family, should you do genetic testing? This I can’t tell you. But one thing I can say: Genetic testing probably saved my life and gave me many more years to be a wife and a mother. It gave me another thing as well; the chance to make medical his-tory!

Do you have a personal story to tell? Women can share their life experiences by writing to: lepon@012.net.il

שהיו רואים אותו. ועד אז הוא היה מתפשט.”

הוא סיים תוך כדי הצהרה, “זו לי הפעם הראשונה שאישה “בריאה” באה לניתוח “מונע”

ובסופו של דבר התברר כי זה הוא בעצם ניתוח סרטן.

“את,” הוא אמר בחיוך, “עשית היסטוריה רפואית!”

בקושי עיכלתי את החדשות האלה כשראש המחלקה

האונקולוגית נכנסה. לא הייתי מידי מבוהלת כיוון שידעתי שהם הסירו את הגידול ואני כעת נטולת סרטן. אך היו לי עדיין הפתעות נוספות: סבב טיפולים כימותרפיים שיועד

להרוס תאים סרטניים נשאר במחזור הדם שלי.

כימותרפיה הייתה הפחד הכי גדול שלי. איך הגעתי כל כך מהר ממצב של “מניעה”

ל”כימותרפיה”? ישבתי שם ובכיתי. בעלי

הגיש לי טישיו. לא היו לו מילים שיכולות לעזור לי. ההחלטה הייתה

שלי. האונקולוגית המתינה בסבלנות.

היא לא לחצה. פגשתי בעיניה. “יש לי משפחה לגדל. התינוק שלי רק בן שנתיים.

אני צריכה כל סיכוי לחיות. אני יעשה את זה.”

היא הניחה את ידה על ידי. יכולתי לראות שגם היא מצטערת.

“את עושה את ההחלטה הנכונה, גב, לבנטל,” היא אמרה. את

באמת....” “איך זה יכול להיות,” שאלתי

את הרופא שלי, “שפיתחתי סרטן השד? הייתי בעלת התאמה מושלמת לפרופיל הסיכון הנמוך:

היו לי ילדים בגיל מוקדם, הינקתי במשך שנים, אף פעם לא לקחתי

הורמונים, לא עישנתי בחיים, אני לא בעלת משקל עודף. הייתי

חושבת שאני בטוחה.” “את צודקת,” ענה לי הרופא.

“אבל את צריכה לדעת שהגנים שלך ממלאים את החסר של כל

דבר אחר. הם חזקים מכל גורמי הסיכון גם יחד.”

השתדלתי כל חיי להיות פציינטית עצמאית, אשר מעוניינת

בטיפולים אלטרנטיביים, אוכל

בריא וסגנון חיים בריא. אך כעת הגיע הזמן לכבד את המומחים.

ככל שקלטתי עד כמה כימותרפיה מעוררת בי שאט נפש, כך ראיתי איזו הקרבה זו תהיה להלחם בעד

חיי באופן הזה. התפללתי לה’ שיראה שאני לא רק מכניעה לפניו את גופי הפיזי, אלא הרמתי ידיים גם בפני הפילוסופיה האישית שלי

והאמונות שהחזיקו זמן כה רב. הייתי מוכנה לעשות כל שניתן על

מנת לקיים את מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

לבסוף, יום אחד לפני יום כיפור, סיימתי את הטיפול

האחרון. שכבתי במיטה, חלושה ולא מסוגלת ללכת לבית כנסת,

אפילו להתפלל ממיטתי לא יכולתי, חלשה מכדי לצום

אך ללא תאבון באותה המידה, מכריחה את עצמי לאכול פרוסות

של פירות בשעה שכל הסובבים אותי מכריחים

את עצמם להתאפק. כל יהודי העולם התחננו לחיים, אך אני הרגשתי

מוכנה למות. אך זו הייתה תחילת שנה

חדשה, ידעתי שדברים יוכלו רק

להשתפר.

האם את צריכה

לעבור בדיקות גנטיות במידה ויש

לך היסטוריה של סרטן השד והשחלות במשפחתך? לא אוכל

לענות לך על שאלה זאת. אך דבר אחד אוכל לומר: בדיקות

גנטיות כפי הנראה הצילו את חיי ונתנו לי הרבה יותר שנים להיות

רעיה ואמא. דבר נוסף קיבלתי בעקבותיהן; ההזדמנות לעשות

היסטוריה רפואית!

יש לך סיפור אישי לספר? ציבור הנשים מוזמן לחלוק את ניסיון

חייהן בכתיבה ל:lepon@012.net.il

Women 31נשים

TirsaSaar

אומנות34

Art

Born in Jerusalem 1959 Studied jewellry and art in Bezal’el Academy and in the CaliforniaCollege of Arts and Crafts. I work with clay since ten years, from my studio at home in Jerusalem. I use handbuilding and the wheel for my pots, and my self made glazes.

I like drawing technics transfer onto clay and letter-ing. Other fields of interest and work: painting and em-broidery.

תרצה סער ילידת 9591, בירושלים.

למדתי צורפות ואמנות בבצלאל California Colleg of Arts and Craftsוב

עובדת בחומר מזה כעשר שנים,

בסטודיו שבביתי בירושלים.

עובדת בעבודת יד ועל הגלגל, ובזיגוגים ביצור עצמי.

אוהבת לשלב ציור בעבודתי.

תחומי עיסוק נוספים: ציור וריקמה.

תרצה סער

As seen in Pri Haadama in Mahane Yehuda פרי האדמה, מחנה יהודה

DaniellaMagdelna

Artאומנות

As seen in Pri Haadama in Mahane Yehuda

לדניאלה מגדלנה

35

פרי האדמה, מחנה יהודה

Dear ChayaAllofmyhusbandByChayaNesenoff

כל בעלי

37חיה היקרה

חיה היקרה,אני בת 39, נשואה מזה 15 שנים ואם לשלושה ילדים. הגובה שלי הוא 167 ס”מ, ועלה בידי לשמור על משקל קבוע משך כל תקופת נישואיי. משקלו של בעלי, לעומת זאת, עלה

בשבע השנים האחרונות באופן עקבי, כ-4.5 קילוגרם מדי שנה. לדבריו, הוא פשוט אוהב את הבישול שלי. מעבר

לכך שאני דואגת לו מהבחינה הבריאותית, אני גם זוכרת את מבנה גופו הגבוה והרזה בעת כשהכרנו. אני אוהבת אותו מאוד. לאחרונה, עשיתי ניסיונות לבשל מזון בריא יותר, ואף עודדתי אותו לעסוק בפעילות גופנית. נראה

כי שתי האפשרויות אינן קוסמות לו. מה את ממליצה לי לעשות?

אוהבת את בעלי במלואו, רמת גן

אוהבת מרמת גן יקרה,פעמים רבות קורה שאחד מבני הזוג עולה במשקל בעוד שהשני מצליח לשמור על הגזרה. אמנם נכון כי לכל אחד

מאיתנו מטבוליזם שונה, אך אין זה פוטר אותנו מן הצורך להקפיד על תזונה נכונה. לדעתי, חשוב שתתמקדי בנושא

הבריאות, אך עליך לעשות זאת במשותף עם בעלך. הן הכנסת שינויים בהרגלי אכילה והן פעילות גופנית,

יכולים לכלול את כל בני המשפחה. רתימת משתתפים נוספים למאמץ משותף היא תמיד דבר חיובי, כמו גם חינוך והצגת דוגמה אישית לאורח חיים בריא יותר. מזון בריא וטעים

המוגש בצורה מעוררת תיאבון הוא אמצעי אחד שבוודאי יועיל. בנוסף, חשבי על אפשרות לפעילות גופנית שתתאים לכל בני המשפחה. התחילי בכך שתקומו משולחן האוכל ותצאו להליכה משותפת. בעת הצעידה, שתפו אחד את השני בחוויות היום. התחילו לאט – אבל הקפידו לכלול את כולם. בחרו בדברים פשוטים לביצוע, ותמכו אחד בשני בעת המאמץ.

(הפטרי מן המזון “הגרוע”, כי הפיתוי גדול מדי. בני המשפחה האחרים יאלצו לשתף פעולה למען המטרה המשותפת).

לבסוף, מצאי דרכים לתגמל את בעלך על הצלחותיו, למשל באמצעות ערב אחד בשבוע ללא ספירת קלוריות, בו מוגשות מנות החביבות עליו במיוחד. והחשוב מכול, אל תקמצי

במחמאות ושבחים על ההתגייסות ועל המאמצים שהוא עושה... וכמובן, גם על הגוף החדש, היפה והבריא שלו.

חיה

חיה היקרה,מאז שעליתי לישראל מניו-יורק לפני 10 שנים, אני נוהגת לבקר את משפחתי פעמיים

מדי שנה. גם עכשיו, כשאני נשואה ומצפה לילדי השני, יש בי רצון חזק לראות את הוריי, שני אחיי ואחותי. אמנם הוריי מבוגרים והנסיעה קשה עבורם, אך אחיי ואחותי יכולים

להגיע לביקור, ובוחרים שלא לעשות כן. ידוע לי כי אין מדובר במגבלה כספית, וכי הם מטיילים ליעדים אחרים בעולם. אני מתגעגעת מאוד למשפחה המורחבת שלי, ואיני יודעת

מה לעשות.מתגעגעת למשפחה, מודיעין

מתגעגעת יקרה,משפחה היא דבר חשוב מאוד. עלייך להביע בפני משפחתך עד כמה חשוב לך לראותם, ועד כמה את מתגעגעת אליהם. לא הייתי מתמקדת בנסיעות האחרות אשר ייתכן שביצעו.

במקום זאת, התמקדי בכך שאת חפצה מאוד בביקור שלהם, ולידת ילדך עשויה להיות הזדמנות טובה לכך. השתדלי שלא לגרום להם לבוא מתוך רגשות אשם, אך דברי מהלב,

והסבירי להם עד כמה את מתגעגעת ועד כמה יהיה ביקורם משמעותי עבורך ועבור משפחתך.

אם קשה להוריך להגיע לישראל, ייתכן כי שימוש בסקייפ הוא הפתרון עבורכם. דאגי לכך שמישהו יוכל לסייע להם בהתקנת התוכנה על המחשב שלהם ובתפעול הראשוני

שלה. מצאי דרכים להסביר להם עד כמה השימוש בתוכנה פשוט ומהנה. תאמי מועדים קבועים לשיחה, ודאגי לכך שיוכלו לראות גם את נכדיהם.זכרי, משפחה יש למשוך ולרגש, לא להכעיס ולהרחיק.

חיה

חיה נסנוף

Dear Chaya,I’m a 39-year-old woman. I have been married for 15 years. We have three children. I am 5’5“ tall and have maintained my weight throughout our marriage. My husband on the other hand has gained an average of 10 pounds per year in the last seven years. He claims he loves my cook-ing. I worry for his health, not to mention he was a tall, slender man when I first met him. I love him very much. Recently I have tried to prepare healthier meals and encouraged exercising. He shows no interest in either. What should I do? Please help.Loving all of my husband in Ramat Gan

Dear Loving in Ramat Gan,Often one spouse gains weight while the other stays in good shape. Everyone has a different metabolism, but certainly one must watch their intake. Sounds to me like you need to focus on the aspect of health with your husband. Making adjustments in eating and exercising can be a fam-ily affair. It is always good to include, educate and show by example the way to a healthy lifestyle. Eating healthy, tasty food served in a visually appealing way is always a great avenue. Find a program of exercise to include the whole family. Start by moving away from the table and go for a walk together. While spending time walking, talk about your day. Start slow- but do it together. Keep things simple and support each other on this endeavor. (Get rid of the ”bad“ foods from the home, it’s just too tempting. Other family members will have to cooperate.)Also give rewards, such as once a week serving his favorite foods with-out counting calories. And most importantly, always offer big compli-ments and flattery for his participation and effort …and his new beautiful healthy body.Chaya

Dear Chaya,I am originally from America, New York to be specific. I moved to Israel 10 years ago. I have visited my family twice a year, every year for the last 10 years. Now I’m married, and pregnant with my second child. I really want my parents and my siblings (2 brothers and a sister) to visit me. My parents are getting older and it is difficult for them to travel, but my siblings are able to travel and choose not to. Money is not a problem and I know they travel to other locations outside of America. I miss my extended family and don’t know what to do.Missing family in Modiin

Dear Missing family,Family is very important. You need to let your family know how impor-tant it is for you to see them and how much you miss them. I would not focus on other trips that they have taken outside of America. Just focus on how much you would like them to come and visit, maybe after the birth of your child. Try not to guilt anyone into seeing you, but speak from the heart, make it clear how much you miss them and how much it would mean to you and your family. If it is too difficult for your parents to come to Israel, maybe skype is the answer for you. Make sure they have someone who could assist with the logistics of the computer set up. You want them to understand how easy and enjoyable it is. Make a set schedule to speak with them and during a time that they can see their grandchildren as well.Always entice and excite family don’t enrage and estrange them.Chaya

Chaya@TheJerusalemObserver.com :נא לכתוב שאלות לחיה ל Please write questions to Chaya: Chaya@TheJerusalemObserver.com

Fun משחקים 38

Fun 39משחקים

liberty bell park, 3 jabotinsky street, jerusalem 92145, israel, tel: 972-2-675-6666 fax: 972-2-675-6777 www.inbalhotel.com Email: reserv@inbalhotel.com or contact your travel agent

per person in a double room

Starting from*

$160

Terms and conditions:• Room rate are based on hotel’s published rates per room category for minimum 3 nights stay, max 1 car per family • Hertz standard size car H category (Mazda 3 or similar) including unlimited KMs CDW and TP coverage • Clients booking an executive room or a suite will receive upgraded car category (Mazda 6 or similar)• All Hertz rental terms and conditions are applicable to this package • Offer is valid till March 1st 2012, excluding Christmas and Jewish Holidays (Additional black out dates may apply) • Parking in the hotel is subject to available spaces • Rental dates must be identical to the accommodation dates • Bookings must be made at least 2 working days prior to arrival • No additional discounts or promotions can be combined with this package.

Experience the Inbal Jerusalem Hotel’s magical winter offer; Triple Free…

• Magnificent rooms some with breathtaking views of the old city walls• Heated and covered swimming pool and state-of-the-art fitness centre• Outstanding traditional cuisine

• Free Hertz rent-a-car for every night’s stay• Free parking at hotel• Free Wifi for all hotel guests

In addition to the hotel’s usual luxurious features: