16.5.201111 | ידיעות אחרונות | 24 שעות24 שעות | ידיעות אחרונות | 16.5.2011

רים מדי פעם".על לוותר נאלצת היית אם הכסף שקיבלת או על הספר, על

מה היית מוותרת? הכסף את כמובן. הכסף, "על הייתי עושה שוב. הספר הוא הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים. אני לא יכולה לתאר את

החיים שלי בלעדיו".

כמו חלף עם הרוחאותו שהשוו מבקרים שיש הטיגריס", "גבעות ל"חלף עם הרוח" ול"ציפורים מתות בסתר", הוא לסרט יהפכו אחד שיום שברור האלה, מהספרים הרב־רובדיות הדרמות המורכבת, העלילה גדול: מו־ לתסריט רק מחכים ציוריים הכה והתיאורים

לנציג ממתינה בדיוק לא היא מנדנה? אבל צלח. הוליוודי. "בוא נגיד שעוד לא דפקו לי בדלת. אבל אני לא בטוחה בכלל שזה מה שאני רוצה. הספר הזה הוא כל כך הבייבי שלי, אני רואה בראש שלי את משוכנעת מלהיות רחוקה שאני קורות, הסצינות מצד שלי. שהוא בדבר לי ייגע שמישהו לי שבא

שני, קה סרה סרה, בוא נראה מה יקרה". 14 לפני לארצות־הברית עברת בהודו, גדלת את בעלך. בעקבות בקנדה לחיות ועברת שנה

עדיין מרגישה הודית?"הודו כמובן חסרה לי, כי המשפחה שלי שם. אני מרגישה שאני מיקס. נראה לי שיש איזושהי מיס־מכירים האנשים רוב הזו. המדינה לגבי קונספציה כשיש והישנה, מפותחת הפחות הודו את בעיקר

יותר ויותר אזורים חדשים ועדכניים. כמובן שעדיין העצום האנשים ומספר העוני בבעיות, מלאה היא הם הבעיות המרכזיות של המדינה, אבל הכיוון הוא חיובי ונראה לי שצפוי להודו עתיד נפלא. אולי יום

אחד אני אחזור לגור בהודו". את בסיפור לשלב חשוב לך שהיה הרגשתי עליית הנאצים בגרמניה. ברמה האישית, נתקלת

פעם בגילויי גזענות? הנאצית המהות כל כי מאוד חשוב לי היה "זה הייתה כל כך לא אנושית ומכוערת, וצריך להמשיך לטפל בנושא הזה. אישית, לא נתקלתי בגזענות פרט מאוד היה כשלא התאומים, אסון שאחרי לתקופה נוח להיות זר בניו־יורק. דוד שלי הגיע לכאן בש־

נות ה־60, ועד היום הוא מספר על התקופה ההיא, כשהיו עדיין ברים שסירבו לשרת אותו בגלל המוצא

שלו". תתקשי כזה, שיא שאחרי הפחד אצלך קיים

לייצר מעצמך עוד אחד? "אני כבר מתחילה לתכנן את הספר הבא שלי, ופ־

חות עוסקת בצד של הפחדים. אני יודעת שבעולם המוזיקה מקובל לדבר על 'וואן היט וונדר', אנשים של להיט אחד, ועל 'משבר האלבום השני', אבל אני

מאמינה שהדברים יסתדרו לי".אגב, אני חייב להבין משהו: למה בשום מקום

ברחבי גוגל לא כתוב בת כמה את? "אתה יכול לכתוב שאני בת 30 ומשהו".

20 בת שאת לכתוב יכול אני רוצה, את אם ומשהו.

"לא, זה בסדר. אני בהחלט בת 30 ומשהו".

תפוחי אדמה למדורה

ו ס ו ר ה ר י נ | ם ו י ה ת ע צ ה

1. ההכנה המוקדמת: מקרצפים היטב כל תפוח אדמה, מייבשים במגבת, מניחים על

ריבוע גדול של נייר אלומיניום. מסירים "כיפה" מן החלק הרחב, העליון, של התפוד ומבצעים בחלק החתוך חתכים בסכין חדה, כמעט עד התחתית. מורחים בשמן זית או

בשמן תירס את החתך. בוזקים במלח ועוטפים היטב בנייר האלומיניום. מובן שאפשר

להוסיף כל תבלין או עשב תיבול שרוצים.

2. טיפ חובה (ממשפחה אחת שמתמחה בארוחות סביב המדורה): משחילים 6 או 8 תפודים על חוט ברזל, בקוטר של כשליש סנטימטר. כך קל יותר לשלוף אותם מבין

הגחלים.

3. טומנים את התפודים העטופים בין הגחלים המוכנות והלוהטות לאחר שהאש כבתה. בודקים אחרי 25־30 דקות אם הם

מוכנים. החיתוך לעומק והעברת חוט הברזל בתוך התפוד יניבו אפייה אחידה ותיבול

לעומק.

למען הקהילההשפים מאיר אדוני, שגב משה, עומר מילר, ערן שוורצברד ופול אסנהיים יובילו הערב ארוחת התרמה מיוחדת, שכל הכנסותיה יוקדשו לעמותת "פרס לחיים", המקדמת את המחקר במחלת

הSLA בארץ ובעולם. SLA היא מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא. אין כיום שום תרופה המסוגלת לעצור, ואפילו לא להאט

את התקדמות המחלה. תוחלת החיים הממוצעת של החולים בה היא כ4 שנים. החולה הישראלי המפורסם ביותר היה רונן

פורת, שנפטר בינואר השנה, אחרי 11 שנות מאבק עיקש בגורלו.את הערב יזמה מחברת ספרי הבישול שילי ליפא, לאחר

שאביה לקה במחלה לפני מספר חודשים וינחה העיתונאי יאיר לפיד. פרטים נוספים ורכישת כרטיסי השתתפות בערב

ההתרמה: 052-2309578. | שרית סרדס�טרוטינו

3 שלבים לתפודי מדורה מושלמים

עיצוב | ניצה אבירם

צילומים: שלום בר טל, זום 77, אביגיל עוזי, דפנה קסטיאל, טיילור הופר, דנה ברמוביצ'י.

לא חולמת על הוליווד (בינתיים). סריטה מנדנה

16.5.2011 | ידיעות אחרונות | 24 שעות24 שעות | ידיעות אחרונות | 16.5.2011 10

הכל הלך בסדר לסריטה מנדנה. אני מת־כוון לממש בסדר. היא עברה מהודו לניו־

יורק, מצאה עבודה טובה, קודמה לתפקיד סגנית נשיא בחברת פיננסים גדולה, מהמשרד שלה במרומי הטיימס סקוור קפצה לצהריים נחמדים בכל מסעדה שרצתה ואפילו חתמה בשופינג בדיוק לפי

הספר. ובכל זאת, משהו היה חסר. "קלטתי שהכל תקוע לי. גם מקצו־

עית וגם אישית. ואז החלטתי שהגיע הזמן שלי לכתוב. מעולם לא למדתי אהבו שבו בבית גדלתי רק זה, את אני אחד שיום ברור לי והיה ספרים אכתוב. חשבתי שזה יקרה אחרי שא־המ־ את לקחתי פתאום אבל פרוש,

חשב הנייד והתחלתי בלי לעצור. לא ידעתי אם זה טוב או רע, לא היה לי סוכן או הוצאת ספרים, אבל כתבתי". והיא כתבה וכתבה וכתבה. חמש שנים. בפארק מולי יושבת כשהיא עכשיו, בריאנט במנהטן, מנדנה נראית רגועה ושפויה באופן כמעט מוגזם, אבל היא

מעידה על עצמה שבמשך רוב אותה תקופה הייתה רחוקה מאוד מאיזון כלשהו.

למעשה, לי. שהייתה פנויה דקה בכל "כתבתי כסף, לי שהכניסה בעבודה עבודות: בשתי עבדתי ובספר. ולא גיליתי כמעט לאיש מה אני עושה אחרי העבודה. לחברים שלי סיפרתי שאני מאוד עסוקה ושאם הם בצרה שיתקשרו אליי ואני אגיע מיד, אבל שבאופן זמני קשה לי לנהל חיים חברתיים. התקש־רתי לאמא שלי בהודו בעיקר בשעות משונות והיא אמרה לי — 'די, לכי לישון. מספיק עם זה'. לא ישנתי יותר משלוש־ארבע שעות בלילה, ועד עכשיו אני סובלת מאינסומניה. בסופו של דבר נהייתי, כנראה, קצת משוגעת. חברה טובה אמרה לי אחר כך שהיא חששה שאני הולכת לעשות משהו קיצוני. התחלתי לשכוח דברים, הזיכרון שלי פשוט מת. טוב, כנראה

הייתי באמת גמורה מעייפות".

מהודו ועד השלטון הנאצילפחות יצא לה טוב. אני מתכוון לממש טוב. ספ־

הטיגריס" "גבעות מנדנה, סריטה של הראשון רה (הוצאת "ידיעות אחרונות") כל כך מצוין, שלהשת־מש במילים כמו מקסים, מרגש ועוצמתי זה קצת קטן עליו. יותר מדי פעמים במהלך קריאת הספר נדמה הזה שהנתון ביכורים, ספר שזה להיות יכול שלא לא אמין. עיתונים אנגליים שלא מצטיינים בלפרגן כמו "אינדיפנדנט" ו"דיילי אקספרס" נשפכו מהת־רגשות בביקורות מלאות בסופרלטיבים כמו "הישג מדהים", "רומן נדיר" ו"סופרת בעלת כישרון מעורר

השתאות". והאמת? מגיע לה. שמתפרשות וברגישות, בתבונה אורגת מנדנה לאורך 515 עמודים, סיפור שמתחיל ב־1878 במחוז העו־ במלחמת מקום באותו ומסתיים בהודו קורג

לם השנייה. דוואנה החמוד מאוהב בדווי היפה, אבל המפורסם. הטיגריס צייד מאצ'ו, את מעדיפה היא מסיפור אהבה תמים הכל מסתבך לעלילה מרתקת מלאת מהמורות, כאב וסבל, שאפילו נוגעת בשלטון הנאצי. "גבעות הטיגריס" תורגם ל־18 שפות ומוע־

מד לפרסי ספרות יוקרתיים. היא בכלל לא התכוונה לכתוב כל כך הרבה עמו־דים. הרעיון המקורי שלה היה לכתוב נהני־ "מאוד קצרים. סיפורים כמה אבל הקצרים, הסיפורים מכתיבת תי מה את להראות העזתי כשסוף־סוף שכתבתי לבכיר בהוצאת ספרים, הוא וחד־ טובות חדשות לי 'יש לי, אמר שות רעות. הטובות — תמשיכי לכתוב. הרעות — את צריכה לכתוב רומן, לא לעצ־ חשבתי אני קצרים'. סיפורים יכול רומן של הכתיבה שתהליך מי אני למה הבנתי לא לנצח, להימשך נכנסת. עכשיו זה נראה לי קיצוני מה שעברתי, כל האובססיה שלי עם הכתי־

בה, אבל אז זה נראה לי מאוד טבעי".איך חגגת את סיום הכתיבה? מה הדבר הרא־

שון שעשית אחרי שסיימת את כל העמודים? "הלכתי לישון".

קראת את הספר מאז שסיימת לכתוב אותו? "הרבה מאוד זמן הייתי שבעה ממנו, לא יכולתי חודשים, כמה לפני בהודו ביקרתי יותר. בו לגעת ואז קראתי. אמרתי לעצמי, 'אלוהים, אני כתבתי את זה?' היו שם דברים שכמעט לא זכרתי שכתבתי. בסך הכל, אני עדיין מרגישה טוב עם התוצאה. אולי הייתי

משנה מילה פה או מילה שם, אבל לא יותר". שלא שחששת הכתיבה, במהלך נקודות היו

תוכלי לסיים את הרומן? "היו לי נפילות, כולל מחסום כתיבה רציני שנ־משך חודשיים, אבל לא ויתרתי. חזרתי למחשב, ני־

סיתי עוד פעם ועוד פעם עד שחזרתי לכתוב. ומעבר לזה, הייתי יותר מדי אובססיבית כלפי הכתיבה שלי

כדי להבין מה באמת קורה איתי". בהודו היא הפכה לסוג של סלבריטי, בעיקר אחרי שפורסם שקיבלה את המקדמה הגבוהה ביותר שקי־

בל אי פעם סופר בהודו. התקשורת שם גם פירסמה את הסכום: מיליון דולר. כשאני נוקב בפניה במספר הזה, מנדנה כמעט קופצת מהכיסא כדי לעצור את ההקלטה של הראיון. "כן, כן. אני מכירה את הפרסו־מים האלה. זה לחלוטין לא נכון, ואין לי מושג מאיפה זה נולד. אמנם המקדמה שקיבלתי היא הגבוהה ביותר

בהודו, אבל מיליון דולר? מה פתאום".חצי מיליון?

"לא, לא, לא. רחוק מזה. כמובן שהמשפחה שלי בהודו נתקלה בתגובות של 'הו, הבת שלכם הסתדרה בחיים עכשיו' ונכון שהסכום גבוה וגם נתן לי איז־שהו ביטחון, אבל הוא לא כזה שאני יכולה להפסיק לעבוד בזכותו ויכולה מעכשיו רק לנוח ולכתוב ספ־

ת ו פ ס ו נ ת ו ע ש

סריטה מנדנה, סגנית נשיא בחברת פיננסים גדולה במנהטן, הרגישה יום אחד שמשהו חסר לה. אז היא התנתקה מהעולם

וכתבה במשך חמש שנים את "גבעות הטיגריס", רומן בן 515 עמודים, שתורגם כבר ל�18 שפות וזיכה אותה במקדמה

השמנה ביותר ששולמה אי פעם לסופר בהודו

הספרייה | עדי גולד, ניויורק

נמרה של נייר

שבוע הספר2011

מצדיעים לקסטיאלקשה לדמיין את העיצוב הישראלי בלי השפעתו של אפרים קסטיאל: עשרות שנים

הוא עיצב רהיטים לגדולי האומה, על הספות שלו השתרעו מנהיגים מכל העולם. בסוף השבוע הלך לעולמו, בגיל 91, והשאיר מורשת מפוארת

עיצוב אבל לתקן, תמיד אפשר "בלאי כך לתקן", אפשרות אין — לעין שצורם חשש כאשר קסטיאל אפרים לומר נהג לתוך יחדרו וצורמניות מתחלפות עיצוב שמגמות

בית העיצוב המשפחתי שהקים. אחרי 70 שנות פעילות נפרד אתמול עולם העי־

צוב הישראלי מאפרים קסטיאל שהלך לעולמו בגיל 91. מאז שעלה מבולגריה בשנת 1934, עסק בעבודת כפיים. בתחילה, כנער, היה רפד בשכונת פלורנטין העצמאי העסק את הקים 1942 ובשנת בתל־אביב שלו לעיצוב רהיטים. העולה מהבלקן היה עם הזמן למתכנן ומעצב הרהיטים עבור שועי הארץ ונשיאיה, העולם מכובדי ישבו שיצר הקלאסיות הספות ועל לדורותיהם. עד לפני חצי שנה עדיין הקפיד להגיע לרפדייה שבבעלות המשפחה ולהעניק מניסיונו לדו־

רות הבאים. קסטיאל שאב ידע והשראה מאדריכלי הבאוהאוס מהם וה־40. ה־30 בשנות לכאן שהגיעו הגרמניים למד לא רק גרמנית רהוטה, אלא גם הושפע מהשפה העיצובית הבינלאומית שלהם, כאשר סמוך לרפדייה בה עבד בדרך יפו בתל־אביב פתחו הנגרים הטמפ־לרים בתי מלאכה בהם בנו את הכיכרות של העיר

העברית הראשונה.לי יצא אחרונות" "ידיעות של העיצוב ככתבת לאורך השנים לפגוש את אפרים קסטיאל, שהיה איש צנוע ונעים הליכות. העובדה שכל אדריכלי הצמרת עבדו בצמוד אליו לא השפיעה על מי שכל חייו הס־תפק בגבינה מלוחה, לחם, זיתים, תה ואבטיח בעונה. צניעותו השליכה גם על עסקיו. כילדה, אני זוכרת, שם בית העסק שלו היה "המקשט". רק בשנת 1974, לשנות הסכים המשפחתי, למפעל בניו כשהצטרפו

את השם ל"רהיטי קסטיאל".את התרומה של קסטיאל לעיצוב הישראלי אפשר

לראות כמעט בכל בית בישראל, או בכל חנות שמוכ־רת רהיטים. הסיבה ברורה: כל כורסה או ספה שאתם יושבים עליה, נולדה בעצם מתוך התפתחות אבולו־

ציונית שמקורה ברהיט שעיצב פעם אפרים קסטיאל. רבים מהמעצבים בישראל קיבלו את הידע וההשראה מתישהו כאן עברו "הם — קסטיאל בחברת שלהם בתחילת דרכם, הן כמוכרי רהיטים, הן כמעצבים, או כמי שבאו ללמוד כאן את המקצוע. בכל מעצב רהיטים מתחיל רואים את כתב ידו של אבא" — מסביר בנו, משה קסטיאל. "עד היום יש בבית קסטיאל 42 דגמים של רהיטים שעוצבו על ידי אבא עוד בשנות ה־40,

ואנחנו ממשיכים ומייצרים אותם עד היום". רהיטיו של קסטיאל כיכבו בכל הפרויקטים הגדו־

לים של ימי ראשית המדינה: הוא שיחזר את הרהיטים במלון המלך דוד בירושלים לאחר הפיצוץ הגדול בו נהרס חלק גדול מהמלון, הוא ריהט עם האדריכלית דורה גד את האוניות המפוארות של המדינה שנבנו בירדן, עבדאללה למלך העביר והוא ימים, באותם בהזמנה עבורו שעיצב הרהיטים את הגשרים, דרך מיוחדת. קסטיאל ריהט את בתי המלון הגדולים בא־רץ, את השגרירויות, בנה את הרהיטים לבית הכנסת שהוקם בבית החולים הדסה בירושלים, ולאורך הש־

נים ריהט מאות ואלפי דירות יוקרתיות בתל־אביב, בירושלים ובערים רבות אחרות. בשנים שלא הייתה אפשרות לייבא רהיטים למדינת ישראל — התשובה

הייתה תמיד — רהיטי קסטיאל. לאחרונה הגיעו לבית קסטיאל ספות שנרכשו בש־

נת 1952, ועכשיו מבקשים לרפדן מחדש. גם אצלי אצלו שרכשנו הספות בגאווה בסלון ניצבות בבית רק להחליף. חושבת לא אפילו ואני שנה, לפני 30 מרפדת מחדש כשצריך, כי כמו שאמר אפרים ז"ל: אם יש בלאי — מרפדים מחדש. העיקר שאין בלאי לעין,

כלומר שהרהיט קלאסי ולא מעייף את העין.

1. ההכנה המוקדמת: מקרצפים היטב כל תפוח אדמה, מייבשים במגבת, מניחים על

ריבוע גדול של נייר אלומיניום. מסירים "כיפה" מן החלק הרחב, העליון, של התפוד ומבצעים בחלק החתוך חתכים בסכין חדה, כמעט עד התחתית. מורחים בשמן זית או

בשמן תירס את החתך. בוזקים במלח ועוטפים היטב בנייר האלומיניום. מובן שאפשר

להוסיף כל תבלין או עשב תיבול שרוצים.

2. טיפ חובה (ממשפחה אחת שמתמחה בארוחות סביב המדורה): משחילים 6 או 8 תפודים על חוט ברזל, בקוטר של כשליש סנטימטר. כך קל יותר לשלוף אותם מבין

הגחלים.

3. טומנים את התפודים העטופים בין הגחלים המוכנות והלוהטות לאחר שהאש כבתה. בודקים אחרי 25־30 דקות אם הם

מוכנים. החיתוך לעומק והעברת חוט הברזל בתוך התפוד יניבו אפייה אחידה ותיבול

לעומק.

למען הקהילההשפים מאיר אדוני, שגב משה, עומר מילר, ערן שוורצברד ופול אסנהיים יובילו הערב ארוחת התרמה מיוחדת, שכל הכנסותיה יוקדשו לעמותת "פרס לחיים", המקדמת את המחקר במחלת

הSLA בארץ ובעולם. SLA היא מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא. אין כיום שום תרופה המסוגלת לעצור, ואפילו לא להאט

את התקדמות המחלה. תוחלת החיים הממוצעת של החולים בה היא כ4 שנים. החולה הישראלי המפורסם ביותר היה רונן

פורת, שנפטר בינואר השנה, אחרי 11 שנות מאבק עיקש בגורלו.את הערב יזמה מחברת ספרי הבישול שילי ליפא, לאחר

שאביה לקה במחלה לפני מספר חודשים וינחה העיתונאי יאיר לפיד. פרטים נוספים ורכישת כרטיסי השתתפות בערב

ההתרמה: 052-2309578. | שרית סרדס�טרוטינו

3 שלבים לתפודי מדורה מושלמים

עיצוב | ניצה אבירם

למעלה: אפרים קסטיאל ז"ל במפעל הרהיטים. משמאל: כורסה שעיצב ובנה בעצמו עבור לאה ויצחק רבין ז"ל

צילומים: שלום בר טל, זום 77, אביגיל עוזי, דפנה קסטיאל, טיילור הופר, דנה ברמוביצ'י.

לא חולמת על הוליווד (בינתיים). סריטה מנדנה