׳:xv 4׳ ז

וו!p ־3י .:י4. ־ .

IGROIS KOIDESH ADMUR M O H A R A S H

Published and Copyrighted by "KEHOT" PUBLICATION SOCIETY

770 Eastern Parkway, Brooklyn, N.Y. 11213 Tel. (718) 493-9250 • 774-4000 • 778-0226

Printed in the U.S.A. 5753 • 1993

ISBN 0-8266-5544-0

נדפס בדפוס שמחה ובנו גרשון גלוקאוו

נסדר בדפוס ״עמפייער פרעסס״ ע״י מרדכי ליב בן פיגא ויוסף יצחק בן ברכה

Bookmart Press, Inc N. Bergen. N.J. 07(M7

Empire Press 550 Empire Blvd. • Brooklyn, N.Y. 11225 • (718)756-1473

Fax (718) 604-7633

ב״ה

פתח דבר על פי הוראת כ״ק אדמו״ר שליט״א הדפסנו בשנת ה׳תשמ״א קונטרס מילואים לס׳ אגרות קודש, ובו גם אגרותיקודש מועטים שנכתבו ע״י כ״ק אדמו״ר מוהר״ש נ״ע

והגיעו לידינו.

במשך שתים־עשרה השנים שמאז ועד עתה הגיעו לידינו אגרות נוספות, שהן, יהד עם האגרות שכבר נדפסו בקונ׳ המילואים האמור, ויהד עם תשובותיו שהגיעו

לידינו, סודרו מהדש בספר ״אגרות־קודש אדמו״ר מוהר״ש נ״ע״ שלפנינו.

בראש הספר בא מפתה האגרות, ובסופו - א) צילום כתי״ק. ב) מפתה ענינים, מפתה אנשים ומפתה מקומות.

כן נוספו ציונים והערות בשוה״ג.

כל הנ׳׳ל נערך ע״י הרה״ת ר׳ שלום דובער שי׳ לוין.

* • *

אבינו מלכנו שלה רפואה שלימה וקרובה לכ״ק אדמו״ר שליט״א, ברמ״ה אבריו ושס״ה גידיו הק׳, ובקרוב ממש יוליכנו קוממיות לארצנו הקדושה, והקיצו ורננו שוכני עפר והוא, בעל אגרות־הקודש שלפנינו, בתוכם וישמיענו נפלאות

מתורתו, אמן כן יהי רצון.

צר החםידים״ ת ״או כ ר ע מ ט״ו סיון ה׳תשניג(הי׳ תהא שנת נפלאות גדולות),

ברוקלין נ.י.

4

מפתח כללי

פתח דבר 3

מפתח כללי 4

מפתח האגרות 5

אגרות קודש א

צילום האגרות בגוכתי״ק קז

מפתח ענינים קמג

מפתח אנשים קמז

מפתח מקומות קנא

מפתח א תרכ׳׳ו רשימה בפנקס ח״ק אשכבתא דרבי - אדמו״ר הצ״צ • א

ב מ״ח תרכ״ז לאדמו״ר מקאפוסט תנהומים להסתלקות אדמו״ר מהרי׳׳ל מקאפוסט ב

ג ג מ״א תרכ״ח אנ״ש באריםאוו ההזקת המשפיע מוה׳׳ר שמואל דובער מבאריסאוו ג ד יד אלול תרכ״ח ועד הבנין השתתפות בבנית בהכ״נ ה ה ח םיון תרכ׳׳ט אנ״ש םאראקא השכנת שלום ותקנות שריב ו ו כח שבט תרל״א מוהרצ״ה תומרקין כשרות תרנגולי הודו ח ו* ד אלול תרל״א מהרצ״ה ומהרי׳׳מ בעניו התשובה הנ׳׳ל י ז ח אייר תרל״ב להנ׳׳ל הזמנה לנישואי הבת י

ח חורף תרל״ה צוואה יא ט יא מ״א תרל״ט הסכמה לס׳ בית אהרן והוספות טז

י ה אלול תרל״ט מוהרא׳׳א פרסון נסיעת רבינו למעיינות הרפואה במאנטרע טז יא ה אלול תרל״ט הנ׳׳ל בענין הנ׳׳ל יז יב יט אלול תרל״ט הנ׳׳ל בענין הנ׳׳ל כ

יג ה תשרי תר׳׳מ הנ׳׳ל בענין הנ׳׳ל כא יד כט תשרי תר״מ הנ׳׳ל אבקש לבוא מיד כב טו לפני תרמ״א מוהרמ״ז ניימרק ברכה לנישואי בנו כב טז תרמ׳׳א־ג הנ׳׳ל אין לפחד מהמשפט כג יז חי אלול תרמ״א מוהרא׳׳א פרסון נוסעים מחר לביתינו דרך ווין כד יח שושן פורים תרמ״ב מוהר״י ליפשיץ אסיפה בפ״ב להשקטת הפרעות כה יט לג בעומר תרמ״ב אנ״ש דענ״ב הזמנה לנישואי הבן רמ״מ כו כ תרמ״ב כללי כנ׳׳ל כז כא תרל״ג? קניית הס׳ שו״ת פני יצחק כה כב זוג׳ מסירת מעות כט כג מוהרא׳׳א פרסון נסיעה למתנם כט כד הנ׳׳ל ברכה ל כה הנ׳׳ל רפואות ל

כו הנ׳׳ל בנ׳׳ל לא כז מו״ה יעקב אייעראוו ברכה לא כח הנ׳׳ל עצה במר׳מ לב כט הנ״ל? כנ״ל לב

ח ת פ 6 מ

ג ל הנ׳׳ל ברכה לג לא הנ׳׳ל ברכה לד לב הנ׳׳ל יסמוך על עצת ג״א בני המשים לד לג מו״ש שמריהו ש״ס עצה במו״מ וקב׳׳ע לתורה לה לד הנ״ל ברכה לו לה מריה פסח ברכה לו לו הנ״ל ברכה ל לז עצה בעניני רפואה לרז לח שונות לז לט בד׳ בריאותי כו׳ לז מ צוואת הצ״צ אודות בניית קברו ל

ט מא צוואתו אודות הדירה בביתו ל מב צוואתו אודות ביהכ״נ שלו . מ

מג צוואת רי״ח אודות מרחץ בתוך ביתו מרז מד העתקת בהכ״נ שנתבטל לרחוב

היהודים נב מה סדק בריאה נגד בליטה בצלעות נג מו נקב בטחול בדק שבעב נה מז שאלת הגלוי׳׳צ ש״ס םג תשובה בענין הנ״ל סדז מח יהודים העושים יי״ג בכרמי עכו״ם סר מט שיעור אותיום ברמ״ת ע

נ שיעור אותיום בלטהר אחרות עז נא נחשדת שאומרת שנאנסה עט

נב חורף תרכ׳׳ט מו״ה יעקב כתיבת שם העיר נאווהארדסיווערסק דמתקריא נאוואראדאק פא נג הורף תרכ׳׳ט מו״ה יעקב נוסת תשובה בענין הנ״ל פט נד תרכ״ה? נפש הבהמית ונפש הבע״ח צב נה תרכ״ה? שכינה מדברת מתוך גרונו - משפך קא נו ישוב אדה״ז למדרשים סותרים קא נז מו״ה יעקב אייעראוו הסכמה וברכה לשידוך קג נח צוואתו? קד

א

אגדות קודשהר״ש אדמוי׳ר מו

א

חשק הקב״ה בנשמת הצדיקים הוא כ״ק אדמו״ר ז״ל נ״ע בג״מ זיע״א אור ליום ה׳ י״ג ניסן תרכ״ו, נשבה ארון הקודש מאור ישראל, הקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם ישמיעינו נפלאות מתורת ה׳ תמימה

כי טל תורה מחי׳ בגוף אכי״ר.

א נדפסה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב׳ סה סי׳ סז, מתוך העתקה שבראשה: מ״ש הרב ר״ש

באדמו״ר נבג״מ זי״ע על פנקס של תברא קדישא. נ״ע בג״מ זיע״א: נשמתו עדן בגנזי מרומים זכותו יגן עלינו אמן.

. אכי״ר: לשון זה מועתק (בשינויים קלים) מדברי אדמו״ר הצ״צ, באג״ק שלו . ו צ י ק ה ח״א סי׳ א, אודות אדמו״ר הזקן.

הקיצו ורננו שוכני עפר: ישעי׳ כו, יט. חורת ה׳ תמימה: תהלים יט, ח.

טל תורה מחיי בגוף: כתובות קיא, ב. וראה לקו״ש חי״א ע׳ 192. אכייר: אמן כן יהי רצון.

ש ד ו ק - ת ו ר ג ב א

ב

[מ״ח תרכ״ז]

• עש״ק העבר, מה אומר ו מכתבו קבלתי בבואי מוויטעבסק שלום י מה אדבר, אנחמכם אחר הגבורות הנוראות האלה וגדול כים שברך מי ירפא לך הנותן ליעף ינחמנו ממעון קדשו כמארו״ל ברבות סוף א׳יבה בכפלים נחמה בכפלים נחמו נחמו עמי יאמר ת ק קדמאה דאיכה ל

אלקי׳ להיות מי ירפא לך כר.

בדבר נסיעתי למחנם באמת הי׳ רצוני להיות אך מאחר שנשמע ממאהילאב מהילוך המחלה ר״ל ונוסף לזה כי אינני רואה נחיצות תועלת ענין נכון מנסיעתי ובפרט כאשר שמעתי ברור שמעל׳ יהי׳ במחנינו תומ״יק ח ר ת ה אחר שלשים ונוכל להתיישב היטב בענין קביעות דירתך, איך ל מנדנוד מחלוקת ח״ו בכדי שישכון בפורנו אהבה אמיתית, וד׳ הטוב ינחנו במעגלי צדק למען שמו לקרב הלבבות באמת ויברך אותנו בתוך עמו

ישראל בשלום כחפצם וחפץ דודם מלונ״ח

שמואל

בקשתך במכתבו אלי קימתי׳ ורי״ב הבטיחני. חזק.

כ נדפסה בלקוטים יקרים ע׳ כו. ס׳ התולדות אדמר׳ר מוהר׳׳ש (כ״ק אד״ש) ע׳ 14.

(גליצנשטיין) ע׳ 37. מגדל עז.ע׳ תרז. אג״ק קונ׳ המילואים אגרת יא. מהתוכן נראה שנכתבה בתוך השלושים להסתלקות אדמו״ר מהרי״ל מקאפוםט, בג׳

מ״ח תרכ״ז, והיא אגרת תנחומלן שכתב אל בנו אדמו״ר מוהרש״ז מקאפוסט.. לך: איכה ב, יג. גדול .

בנוחנינו: ליובאוויטש. קביעות דירתך: לפועל התיישב בקאפוסט, למלאות מקום אביו.

שישכון בפורנו אהבה: ע״פ ברכות טז, ב. ינחנו במעגלי צדק למען שמו: ע״פ תהלים כג, ג.

אדמו״ר מוהר״ש ג

ג

ב״ה יו׳ ד׳ ג׳ מנ״א תרכ״ח לפי״ ק מאריענבד.

כבוד ידידי כלליות אנ״ש המופל׳ וו״ח שי׳ דק׳ באריסאוו ובראשם כ׳ אה׳ ידידי המופל׳ הוותיקים חסידים ונגידים

ג נדפסה בהתמים ח״ה עריז]ט). תתלתו וסופו - צילום כתי״ק. אג״ק קוב׳ המילואים אגרת

יב. לפנ׳׳ז שם ״יאיר נתיב״ מכ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, המועתק בזה(גם ההערות דלקמן מועתקות משם, והן מאת כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, מלבד אלו שהן בין חצאי רבוע, שנוספו

ע״י המו״ל): קבץ אגרות קדש כתב־יד קדשו של הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק מוהרר״ש זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע (הכתבי יד קדש מסודרים בקובצים מיוחדים, וכל כ״ק אדמו״ר יש לו

קובץ מיותד אשר שם נמצאים אגרות קדשו). יאיר נתיב:

(כל כתב יד קדש יש לו ספר היחס וסדר השתלשלותו ויקרא בשם ״יאיר נתיב״) אגרת הלזו היא כתב יד קדש של הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק מוהר״ש זצוקלל״ה נבג״מ

זי״ע, אשר כתב בעיר מאריענבאד בחדש מנ״א תרכ״ח. אגרת זו היא כללי־פרטי(מכתבים כללים המה אלה הנשלתים לכללות אנ״ש די בכל אתר ואתר, והנשלחים לאנ״ש דעיר פרטית נקראים כללי־פרטי) לעי״ת באריסאוו ונתקבל שמה ביום ד׳ יו״ד מנ״א תרכ״ת על כתבתו של אחד מזקני התסידים ותשובי עדת באריםאוו החסיד

ומארי דעובדין טבין ר׳ ליב אייזיק ז״ל. תוכן האגרת הוא:

א) ההכרח שיהי׳ איש קבוע משפיע דא״ח ומעורר הלבבות לעבודת השי״ת. ב) חובת בעלי העסקים ויכולתם בעבודה.

ג) החזקת המשפיע החסיד ר׳ שמואל דובער. ע״פ השתדלותו של החסיד ר׳ מאיר מרדכי צערנין מבאריסאוו אחד מחניכיו של החסיד ר׳ שמואל דובער נ״ע הביאו בני החסיד ר׳ ליב אייזיק, ה״ה החסידים ר׳ יהושע ור׳ מיכל, אגרת

זו במתנה לכ״ק אאמו״ר הרה״ק בבואם לליובאוויטש על ש״ק פ׳ שלח תר״ן. מהחסיד ר׳ מאיר מרדכי הנ״ל שמעתי פרשת הענין בארוכה.

תואר האגרת ומדתו: האגרת נכתב על ניר כחול, בגודל 29 על 22 וחצי צנ״מ. מחזיק תשע עשרה שורות, מהן שורה אחת הב״ה עם הזמן והמקום, שתי שורות רשימת האנשים למי נכתב, חמש עשרה

שורות תוכן המכתב ושורה אחת החתימה. כלליות: נודע שכ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק מוהר״ש הי׳ דייקן בדבורו וביותר בכתבו,

לא רק בדרוש חסידות שלו אלא אפילו באגרותיו. לפי הסגנון הרגיל במכתב כללי הי׳ צריך לכתוב כבוד ידידי אנ״ש המופל׳ וו״ח שי׳ דק״ק באריסאוו וכ״ק אאזמו״ר הוסיף תיבת כלליות, לפי שנושא תוכן המכתב בדבר הכרח

קביעת משפיע ועבודת הבעלי עסקים הוא כללי.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג ד א

מפורסמים מוה׳ ליב אייזיק שי׳ ומוה׳ אברהם מערזין שי׳ ומו׳ זלמן ליפשיץ שי׳ ומוה׳ חיים אשר שי׳ וגיסו מוה׳

דובער לאנדא שי׳.

אחד״ש הטוב. כאשר לא נעלם מכבודם צוק העתים וביותר משנה• אמרתי אומר חד פסוקי דרחמי דנא אשר היוקר יאמיר בכל הפרטי ואבקשם בבקשה כפולה עבור ידידנו המופלג החסיד המפורסם מוה׳ שמואל דובער שי׳ ממחנם. אשר לא פעם ושתים דבר כ״ק אאמו״ר הגאון זצללה״ה זי״ע עמדי ושיבח אותו לפני וביותר עת אשר דר בחצר ואח״כ

כמה וכמה פעמים אשר שיבחו יתר על כל ב״ג.

וכאשר באמת לאמתו נצרך לכל א׳ וא׳ מאנ״ש שי׳ אחד קבוע אשר יאמר דא״ח ולהסביר ברבים וביחיד, להלהיב הלבבות, ולהוציא מכח אל הפועל את נקודת ופנימי׳ אהבה המוסתרת בלב כל א׳ מישראל בכדי שיעבוד לבוראו בדחילו ורחימו כו׳ כל חד לפום שיעורא דילי׳, ובפרט

בצוק העתים ךעכשו אשר כל א׳ טרוד ומוטרד במוחו ולבו.

ואל יאמר הבעל עסק הן אני טרוד ומוטרד ואיך יגיעו ללבי דברים הדברים כו׳ לא כן הוא ואדרבה הבעלי עסקי׳ ביכולתם ובנקל יותר לעבוד לבוראם בכל עת מצוא כמבוא׳ בכמה דוכתין בסש״ב, בדרה״ח ולקו״ת, ועי׳ בד״ה כתפוח בעצי היער, הנא׳ שנת רי״ט ורכ״א, ורשום בזכרוני אשר הרש״ד שי׳ הנ״ל שמעו, והעיקר תלוי בכוונה הרצוי׳

כמבואר בכמה דוכתין ומהם בד״ה כל ישראל כו׳.

פת ם מוצק מקו לכן באתי בבקשה שטוחה שיראו לעשות איזה מקו

. דובער: חמשה אלו היו - לפי סיפורי החסיד רממ״צ הנ״ל - מזקני החסידים ליב . בבאריםאוו וכולם בעלי השפעה מרובה בעיר.

. הפרטים: שנת בצורת היתה השנה ההיא, כי כל יבול השדות והגנים נאבדו היוקר . מפני עצירת הגשמים.

דר בחצר: אחרי השריפה הגדולה - ל״ע - שהיתה בליובאוויטש בחדש אלול תרט״ז אשר אז נשרפו רוב בניני העיר ובתוכם חצרות הקדש בית כ״ק אאזמו׳׳ר הרה״ק בעל צמח צדק ובית כ״ק אאזמו״ר הרה״ק מוהרר״ש ובתי כ״ק דודי זקני הרבנים הצדיקים בני אדמו״ר בעל צמח צדק, הי׳ כ׳׳ק אדמו״ר בעל צמח צדק דר בתצר גדול סמוך לעיר עד אשר נבנו הבתים

מחדש.ח: בדרך החיים. בדרה׳

. רכיא: ראה אוה״ת שה״ש(כרך א׳) ע׳ קפט. וד״ה סמכוני באשישית [ועי׳ בד״ה כתפוח . תרל״ז(םה״מ תרל׳׳ו ח׳׳ב ע׳ שעב).

בד״ה כל ישראל: תרכ״ו(סה״מ תרכ״ו ע׳ קסת; קע)].

אדמו״ר מוהו״ש ה

הקהל ולהוסיף מנדבת יחידים ולעשות חוק קצוב בל ימוט מידי שבוע ושבוע לידידנו הנ״ל בכדי שיוכל להתפרנס לימי הזקנה בלי דאגה, ויהי׳ פנוי לעסוק בדא״ח למען טובתם ג״כ, והגם כי בלא״ה ג״כ שומעים ממנו אך אינו דומה כלל, ודעת לנבון נקל, וביותר כאשר כעת אנשי עירם צריכים למו״צ אשר בודאי יתאספו יחד גין זה לעשות שכירות קבועים מקופת הקהל מאיזהו מקומן, אז גודל בקשתי לעשות חוק קצוב גם גינו לכה״פ על ג׳ או ד׳ רוכ״ס לשבוע למען יקל מעליו עול דאגת הפרנסה, ועי׳

במד״ר פ׳ בהר פ׳ ל״ד.

ם לדברי אלה הנאמרים באמת לאמתם וימלאו ובטחוני כי יתנו מקו מבוקשי וייטיבו נא להודיעני מזה על האדרעס אשר י אודיעם אי״ה לאדעס, ובגלל הדבר הזה יברכם השי״ת בכל מעשי ידיהם כאמור בפ׳ ראה ט״ז י״ד נתן תתן וגו׳ כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלקיך בכל

מעשיך ובכל משלח ידיך.

כאוות נפשם וידידם דו״ש מלונ״ח מבקשם לטובת ידידינו הנ״ל ולטובתם ברו״ג תכה״י

שמואל

ד

[תרכ״ח]

ב״ה יום ג׳ י״ד אלול

ם על בנין ד׳ הטוב ייטיב הכוה״ח כו׳, לועד המפקחי בהמ״ד החדש, זכרם לעד.

הזקנה: מזה נראה אשר בשנת תרכ״ח כבר נחשב בין זקני החסידים.ע: החסיד רמ״צ הנ״ל סיפר אשר קבעו אז שכירות המשפיע שבעה . לשבו . פ ״ ה כ ל

רוכ״ם לשבוע מהערכת יחידים ועוד שלשה רוכ״ס מקופת הקהל. פ׳ ל״ד: הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק כתב סתם פ׳ ל״ד ולא הזכיר מאמר מפורט, אף שבכל הפרשה כולה נזכרים עניני צדקה והחזקת בני תורה אבל מ״מ הרי יש שם מאמרים שונים והוה לי׳ לסמן לאיזה מאמר מפורט אבל היא הנותנת כי כל אחד ואחד ימצא מאמר השייך

אליו בפרט.

ד נדפסה בהמליץ(ט״ז אלול תרכ״ח, גליון 33).

בנין בהמ״ד החדש: שבעיר אדעס. בהמליץ שם מסופר, שבתתלה היה שם בהכ״נ הישן

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג ו א

בהיות כי מסיבת בעל הסיבות נסיבה היותי פה לרחוץ במי הים, ושמעתי מטוב הנהגת העסקים במצוה רבה דבק״ח וכדומה והחזיקם ידי לומדי תורה עפ״י חוקי הקיר״ה, אשר בודאי שכר[ם] כפול כר. וכעת שמעתי אשר בימים אלה רצונם ליסד בנין בהמ״ד לתורה ולתפלה, סמוך לביהכ״נ הגדול דפה, אמרתי אבקשם שימלאו רצוני להצטרף ג״כ לדבר מצוה כזו, והנני שולח מוסגר פה סך מאה רו״כ. וד׳ הטוב יהי׳ בעוזרם להוציא הענין מכאה״פ בהידור מצוה באופן היותר נעלה. ויאבה נא שיקוים במקדש מעט הזה כאמור בתפלת שהע״ה: ואתה תשמע כו׳ מכון

שבתך, למלאות לכל גוי׳ די מחסורם, עדי יבלה שפתותם לאמר די.

• כערכם הרב מכבד ידידם מבקשם ו

שמואל שנייערזאהן

ה

ב״ה אסחה״ש ח׳ סיון תרכ״ט לפ״ק.

לכללות אנ״ש המופ׳ הנגידים ווח״ס דק״ק סאראקע

ה׳ עליהם יחיו.

אם כי לא קבלתי מכבודם ידיעה מאשר נגמר השלום בניהם, אך

ולצידו בהמ״ד הישן. אח״כ הרסו את שניהם כדי לבנות במקומם בהכ״נ הגדול, וכעת קנו בית שעלה 16000 רו״כ, ורוצים לבנות בו את בהמ״ד מחדש.

היותי פה לרחוץ במי הים: במשך הקיץ היה רבעו לצורך זה במאריענבאד, שמשם כתב את האגרת הקודמת. אח״כ נסע משם לאדעס, כנזכר לעיל שם ״על האדרעס אשר אודיעם

אי״ה לאדעס״, ומסופר בארוכה בס׳ התולדות אדמו״ר מוהר״ש ג״ע. דבק״ח: דבקור חולים.

מכאהיפ: מכח אל הפועל. בתפלת שהע״ה: שלמה המלך עליו השלום, במלכים א ח, לט.. מחסורם: ע״פ נוסח תפלה קצרה שבברכות כט, ב. למלאת .

. די: ע״פ שבת לב, ב. . י ד ע

ה נדפסה בם׳ אמרי שפר (ווארשא תרמ״ד). מגדל עז ע׳ תםט. אג״ק קונ׳ המילואים אגרת

יג.

אדמו״ר מוהר״ש ז

׳ מוהר״ר אברהם דוד מו״ץ דק״ק ח ו רסם. מאשר ידידנו הרב המפו ניקאלאייעב והשו״ב המופ׳ יא״מ וריח מו״ה שלמה נ״י שו״ב דק״ק הנ״ל הודיעו לי במכתבם אשר נגמר השלום בניהם מפנימיות לבבם, נהניתי מאד מזה וגודל ת״ח למעל׳ ע״ז. וגדול השלום אשר בעזרת השי״ת ישרה

בו הברכה בכל מעש״י כאוות נפשם בכל מילי דמיטב.

ועתה ידעו נאמנה כאשר [אמרו] חז״ל אשר הרבה י״ש צריך לבדיקת הסכין, והחוב המוטל על ב״ב וביותר על הנגידים ומנהיגי העדה אשר יראו שיהי׳ להשו״ב הכנסה שיוכל להחיות בני ביתו בריוח למען יהי׳ מוחו ולבו פנוי לראות שיהי׳ הסכין בטוב ושיהי׳ השחיטה בהידור, לכן למען טובתם האמיתי יראו נא כל אנשי עירם לעשות הכנסה להשו״ב שיהי׳ להם ממה לחיות, ונגד זה יתן השו״ב ר׳ יצחק בער כתב בחת״י שינהג כבוד להבע״ב דמחנם ולא יעשה בלעדם דבר ויושלש הכתב שלו בצירוף הכתב אשר יעשו על הכנסה להשוחטים שיהיו אצל הרה״ג מהרי״ת נ״י מקרימענציוק או תח״י המופלא וו״ח מוהר״ר אברהם דוד נ״י, ובאם שיעבור שו״ב הנ״ל על כת״י אז לא יתנו לו ההכנסה. ויהי׳ מונח עד ג׳ שנים וכשיתחזק השלום אצלם ככל ההנהגה ג׳ שנים רצופים אז אין מהצורך להכתבים ויהי׳ בניהם שלום ושלוה ויהי׳ כלי ראוי להחזיק

הברכה אשר יברכם השם יתברך בכל מעש״י.

כאוות נפשם ךו״ש מלונ״ח מבקשם לטובתם האמיתי

שמואל

ר אברהם דוד: לאוואוט, מת״ם קב נקי ושער הכולל בית אהרן והוספות ועוד. מוהר׳ ראה לקמן אגרת ט.

יא״נז: ירא אלקים מרבים.: ראה טוש״ע סי׳ יח וש״נ. ל כאשר אמרו חד

מהריית: מה״ר יוסף תומרקין. ראה אג״ק הצ״צ ח״ב אגרות ו־ז אליו.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג ח א

ו'

ב״ה יום ה׳ כ״ה שבט לתא״ר

כ׳ אה׳ ידידי הרה״ג המפורסם וו״ח בישישי׳ חכ׳ י״א כו׳ מו״ה צבי הירש נ״י..

מכתבו בדבר התרנג[ו]לי׳ הגדולים קבלתי והנה מעל׳ צידד להתירם הגם שקולטי׳ מן האויר מצד שיש להם ג׳ סימני׳ בגופם, והנני להוסיף עוד שמאחר שאנו רואי׳ שאינם דורסי׳ א״כ אין לנו לאסור אותם. ומה שנ״ל להוסיף בהיתירם הוא מגמ׳ דבכורות פ״ק ד״ז ע״א שאמר ריב״לה מן הטהורה ולא טהורה מן הטמאה א מ לעולם אין מתעברת לא טם ת ובודאי כמו שהוא בבהמות וחיות כן הוא בעופות ג״כ שהרי אומר ס טמא וטהור. והגם כי לשון טהורה וטמאה משמע בבהמות וחיות משא״כ בעופות כתי׳ הטמא, אמנם נראה שגם בעופות כן הוא. ומאחר שאנו רואי׳ שהתרנגולת הקטנה אשר מצוי בינינו זה זמן רב ונאכל במסורות מתעברת ומטלת ביצי׳ מן התרנגול הגדול הנק׳ אינגלאנער הרי זה מוכח טובא שגם התרנגול הוא טהור שאל״כ לא היתה מתעברת ממנו, ומה שפי׳ רש״י והוא מהמד״ר ע׳פ הוא ענה הוא הי׳ פסול והביא פסולי׳ שם הרכיב חמורס ששניהם מין בהמה [טמאה] הם ואינו סותר כלל למאמר דריב״ל, על סום הוא מובדל שהוא מין אחר לגמרי לא כן הביצי׳ אשר ה וגם היוצא מ

ו נדפסה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב׳ ב (ע׳ ז), מתוך כת״י שנרשם בו ״תשובה מאדמו״ר

מהר״ש זצלה״ה, להרב הישיש ר׳ צבי הירש מדובראוונא, על שאלתו ע״ד האיינגלשע הענער״. התשובה נזכרת גם באגרת הבאה בסופה.

ה צבי הירש: תומרקין מדובראוונא, משנת תרל״ה - רבה של קרמנטשוג. ר מ׳ הגדולים: הכוונה לתרנגולי הודו הנקראים אינדיקעס [כלומר תרנגולי , בדבר התרנגול אינדיה], שנתגלו עם גילוי אמריקה, שחשבו בתחלה שהיא מדינת הודו. הם נקראו גם

״איינגלשע הענער״ כנ״ל, כי מאמריקה הובאו לאנגליה ומשם נפוצו על פני כל הארץ. תשובות רבות נדפסו בנד״ז אלו אוסרים ואלו מתירים (חלקם נסמנו בדר״ת סי׳ פב סקכ״ו), וע״כ פנו הרצ״ה תומרקץ (בשו״ת שלפנינו) והרצ״ה ובנו הרי״מ (באגרת הבאה) אל כ׳׳ק אדמו״ר מוהר״ש נ׳׳ע בנד״ז. שו״ת הרצייה תומרקין מועתקת בכת״י האוניברסיטה

בלאסאנג׳לס.׳ מן האויר: שהוא סימן טומאה לדעת ר׳ שמעון בן אלעזר (חולין סה, א. שקולטי

טוש״ע סי׳ פב ס״ב). ג׳ סימניי: אצבע יתירה, זפק וקורקבנו נקלף(חולין םא, א. םה, א. טוש״ע שם).

אדמו״ו מוהר״ש ט

מטילי׳ מהזכר האינגלאנער הרי הם כמו הביצים הפשוטי׳ רק שהם גדולי׳ יותר.

שנית י״ל שהעופות הגדולי׳ נאכלי׳ בארץ אינגעל לאנד במסורות. והרי מה שנחלקו הרשב״א והרא״ש הובא בש״ע יו״ד סס״י פ״ב כ׳ הש״ךם שלא קיבלו בו היתר שאין כאן מחלוקת כללי׳ כ״א הרא״ש מיירי במקום שנהגו בו איסור, א״כ ומ״מ לא נהגו בו איסור והרשב״א מיירי במקו• שלא נהגו בו איסור שלדעת הש״ך גם הרשב״א ו ק מ בנ״ד שזהו עכ״פ ב מודה שנאכלי׳ ע״פ המסורות שיש במ״א, ובאמת מאחר שכבר פשט הדבר

להיתר ואוכלי׳ אותם בכל המקומות איך לנו לאסור אותם.

הג׳ והוא שבאמת א״א כלל להושיב התרנגולת הגדולה על ביצי׳ שמחמת כובדה שוברת הביצי׳ ולכן מושיבי׳ תרנגולת הקטנה על ביצי׳ הגדולי׳ ומהם נולדי׳ האינגלאנער תרנגולי׳ הגדולי׳. ולכן אינם גדולי׳ כ״כ כמו במדינתם וא״כ הרי הביצה שאין לנו עלי׳ שום ריעותא לא תהי׳ חמור מן ביצת נבילה וטריפה שהנוצר ממנה מותר כמ״ש בש״ע סי׳ פ״ו ס״ז, ולדעת היעב״ץ ח״א סי׳ קנ״א אין כוונת הרמ״א שכ׳ ולכתחילה יזהר היינו שלא להושיב תרנגולת על ביצת נבילה וטריפה משום דדמי למבטל איסור כמובא בקצרה בפ״ת ס״ק ד׳ סי׳ הנ״ל. וטעם התירם מבואר בש״ס ופוסקי׳ שאין האפרוח נוצר מן הביצה כ״א לאחר שנסרכת והוי כעפרא בעלמא, וגם הש״ך כ׳ שיפה כיון העט״ז מה שהשמיט הג״ה זו, ונמצא כיק לנו היתר התרנגולי׳ וכאשר חקרתי כן הוא שאין מטעם זה ג״כ מספית מ ח ם מ ת ו מושיבין התרנגולת הגדולה על ביצים שהיא משברת א

כובדה.

ולכן מכל הלין טעמא נ״ל שמותר לאוכלם, ויאכלו ענוים וישבעו, ובעיתנו] אוכלי׳ אותה בלי שום פקפוק, ושמעתי שכבר הי׳ חקירה בזה והכשירו אותם, וגם בסביבותינו כמו וויטעפסק וכדומה נהגו היתר פשוט, והחומרות עליהם נצמח מהשוחטי׳ ובעלי החכירה דז״צ שלהם כי

הוא פחת בדמי שחיטה וחכירה.

ויקבל החוה״ש מאדה״ש כנפשו וידידו ואוה׳ דו״ש מלונ״ח תכה״י

שמואל

דז״צ: דזבחי צדק, והכוונה לגביית מס בשר - ע״י אלו החוכרים מס זה מהממשלה.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג א

ו*

י

ב״ה יום ב׳ ד׳ אלול לתא״ר.

לידידי הרב המופל׳ הנגיד ווח״ס פוי מדיה צבי הל> ל-"> י ובנו המופל׳ הנגיד ור׳ח מו״ה יואל מאיר נ״

, כן ב׳ מכ׳ בנו שי׳ הגעני, ויען כי לא הי׳ מכ׳ קבלתיa , ן ש אדרעס לכן לא השבתי, וכאשר אמרתי למעל׳ שאם ירצו ת

ירשמו האנדרעס]. ^ 2>ע׳

ס ו­ ה והשי״ת יעזור להם ויצליח להם בעסקיהם ויטיב לn כאות נפשם וידיד׳ דו״ש מלונ״ח "־־׳ידז״

ר נ ר י ה בד׳ התרנגולי׳, קודם חגה״פ העבר השבתי לרב א׳ ל החלום אין לזוז מהנוסח.

ז

ב״ה כ״ג למב״י יתבר״ך.

י כ כ׳ אה׳ ידידי הרבני המופל׳ הנגיד וו״ח מו״ה צV n y r t

אע 0 ו נ״י ושלום בנו ידידי המופל׳ הנגיד וו״ח מו״ה י

נדפסה באג״ק קוג׳ המילואים אגרת יד, מתיד כתי״ק שבאוסף המכתבים.. יואל מאיר: אליהם - גם האגרת הבאה. צבי הירש .

. להיתר: נדפסה בסי׳ הקודם. . ׳ לי גו בד׳ התרנ

ז מתוד כתי״ק (תחלה וסוומ ?״י•״.

י־.ג ם• 1׳*יו*

נדפסה באג״ק קונ׳ המילואים אגרת טו, מתוד כתי״ק (תחלה וסוף) שבאוסף ר

? ז י כ ק ׳ ע ח י הזמנה נוספת - לקמן סי׳ יט. נוסח דומה קצת גם באג״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ* **>ד / ״ ״ נה(לחתונת אחותו הרבנית חי׳ מושקא): עד(לחתונת כ״ק כנו אדמו״ר מוהריי״צ נ

. יואל: אליהם - גם האגרת הקודמת. ש . ר י צבי ה

אדמו״ו מוהו״ש יא

כאשר זיכני השי״ת בנשואי בתי תי׳ עם ב״ג המופל׳ האברך מו״ה משה ארי׳ ליב נ״י בן המופל׳ הגביר המפורסם וו״ח מו״ה אברהם זלמן נ״י אשר הוגבל הזמן למז״ט ביום ועש״ק א׳׳ח דחה״ש הבע״ל אי״ה, אמרתי אקרא למאהבי נפשי שבא יבואו ליום המוגבל על ראש שמחתי

להתעלס באהבים כיד ה׳ הטובה עלינו, והשי״ת יזכנו לשמח חו״כ.

ויעזור ל[הם] בכל מאוויי נפשם להיטיב להם מנפש ועד בשר. ידידם דו״ש מלונ״ח

שמואל

ח

[חורף תרל״ה]

[ ] טוב [ ] חלישות כחי. והגם כי הנני עדיין בשנים האמצעי׳

בתי: דבורה לאה. משה ארי׳ ליב: גינזבורג.

אקרא למאהבי: ע״פ איכה א, יט. על ראש שמחתי: ע״פ תהלימ קלז, ו. להתעלס באהבים: ע״פ משלי ז, יח.

כיד ה׳ הטובה עלינו: ע״פ עזרא ז, ט. חו״כ: חתן וכלה.

ח נדפסה במגדל עז ע׳ תריט, ובאג״ק קונ׳ המילואים סי׳ טז, ע״פ כמה העתקות. ומועתק שם מכתב שכתב א׳ בשנת תרמ״ג ״האמת כן הוא ר׳ בנציון משרת עלה לו בזכרונו פתאום אשר במשד שבע שנים קודם נתן לו אפעקעלע שיניח בכלי תרס, ובוםקלעפ לתפור א גומא ולהטמין שם ולכסות היטב, ומשך שנה ומחצה קודם לזה ציווה להביא את כלי חרם הנ״ל און ער האט גינומען און האט איבער גילופטערט גוט, ואח״ז ציווה לו ג״כ להטמין במקום הנ״ל,. ושם הי׳ הצוואה, נאר באנציע האט ניט צו גידעקט גוט וכעת מצאו שם את הפעקעלע .

דעם טאפ ווי מ׳דארף, איז זיא ארום גיפילט דיא ברעגין, לכן קען מען ניט ליינען כסדר״. הצוואה הושלמה כאן ע״פ כתי״ק שבאוסף המכתבים, ובכ״מ נפגם במשך השנים והושלם ע״פ המועתק מאז. השתדלתי לסמן בנקודות כמגין המלים החסרות, ובמקום שחסר

הרבה הסתפקתי בסימון נקודות לארבע מלים. ממ״ש ״לע״ע אני בשנת המ״א״ נראה שנכתבה אחרי ב׳ אייר תרל״ד ולפני ב׳ אייר תרל״ה. ממ״ש ״מה שאירע בקיץ תרל״ד״ נראה שנכתבה בשנת תרל״ה. וממ״ש ״ואם אולי

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג יב א

אשר [ ] באשר מכבר הוחלשתי מהתחלואי׳ שהחליתי. וכעת לא [עליכם נוסף] אצלי חלישות הלב. אי לזאת אמרתי לסדר דברים בין זוג׳ תי׳ לבניי יחי׳ ובנותיי תי׳ אחרי אריכות ימי. ותקותי להשי״ת אשר ברוב רחמיו וחסדיו בחסד חנם יאריך ימי ושנותי כי לע״ע אני בשנת המ״א. והלואי שאזכה להיות מכלל עובדי ד׳ שאמרו בזה״ק עלי׳ זכאי קשוט כל יומא מסתכלי בנפשייהו כאלו ההוא יומא [מ]סתלקי מעלמא [...] כפשוטו

וכפירושו. ע׳ בת״א בד״ה מקץ הא׳.

בראש בראשון הנני מצוה את בניי שי׳ ובנותיי שתי׳ שתהיו זהירים ביותר וביותר בכבוד אמכם זוג׳ תי׳ הגם כי כבר מוזהרים ועומדים מהר סיני [ ] מ״מ מצעו [בח]ז״ל שציוו [ ] ומכ״ש [ ] ואפשר גם [ ] להזהירם ע״ז גם כשיזכני השי״ת שתתגדלו בשנים [ ] על דעתכם מלהרהר אחרי דברי אמכם כ״ש לשנות איזהו דבר וכ״ש לעשותם מה שאירע בקיץ תרל״ד. ת נגדה. והתבוננות ע״ז די לכם מאשר יודעי׳ א ומה גרם זה. לדעתי זה עצמו די והותר לנבונים. ומה גם כי פירותי׳ בעוה״ז היא אריכות ימים שא״א להקל בזה כלל וכלל. ומלבד זאת הלאם בטוב טעם ודעת שכל ת ק אצלי שמבינים א פ שמעתם בכ״ד ובלי ס העוה״ז אינו כדאי נגד קורת רוח שבעוה״ב כמארז״ל במשנה. ומה בעוה״ז פוגם העדר הכבוד כ״כ עד שנעדר כל הטוב שבעה״ז בגלל הדבר הזה כ״ש בעוה״ב ההנהגה שע״פ ממכ״ע שא״א לשנות את טעמו שם שגם התשובה

יצטרכו לעשות גם תתונת בני רש״ב שי׳״ נראה שנכתבה לפני י״א אלול תרל״ה. ומכל הנ״ל רואים שנכתבה בחורף תרל״ה.

באותה שעה היו הרז״א ומרת דבורה לאה גינזבורג נשואים כבר. אדמו״ר מוהרש״ב היה בן י״ד. הרמ״מ ומרת חי׳ מושקא ילדים קטנים.

: ראה לעיל אגרות ג־ד, משנת תרכ״ת, שנסע לרופאים ולרחוץ כו׳ מכבר הוחלשתי במאריענבאד ובאדעס.

בשנת המ״א: ראה הערה שבתחלת הצוואה. שאמרו בזהיק: זח״א רכ, א.

כפשוטו וכפירושו: כפשוטו - יראת העונש, וכפירושו - טבילת נהר די בור, כמבואר בתו״א בד״ה מקץ הא׳(לא, א).

מוותרים ועומדים מהר סיני: שמות כ, יב. דברים ה, טז. מצינו בחז־ל שציוו: קידושין ל, ב.

בכ״ד: בכמה דברים: דוכתי. כמארזיל במשנה: אבות ד, יז.

ע: ממלא כל עלמין: משא׳׳כ בהנהגה שע״פ סוכ״ע שע״י התשובה, פ ממכי ההנהגה שע׳ שמתמלאים הפגמים.

אדמו״ר מוהר״ש יג

אינו מועיל [ ] תשימו על לבבכם כ״ז ותזהרו בכבוד אמכם תי׳ בכל היותר [...] ובגלל הדבר הזה יאריך השי״ת ימיכם בטוב ובנעימים כל ימי

חייכם [ותהיו אתם] וב״ב עוסקים בתוי״ר וישפיע לכם [...] ובגשמיות.

[...] ומלבד זה בקשתי מכם שיהי׳ [ להשגיח על] אחיכם הקטן מ״מ שי׳ [ ] ומלבד זה השי״ת ברוב רחמיו [ ] תורתו ללמוד [ ] וזכרו נא ואל תשכחו [... .:.] כ״א ג׳ אחי׳ וב׳ אחיותיכם [...] כולכם. לכן תשימו לב ע״ז ולעשות גדרי׳ לבלי יופר חוקאם ימצא מי שירגיל וילשין ביניכם תראו להוציא האחוה [ ] ו האמת לאמיתו ע״י שתשאלו מהנאמר עליו. וגדול השלום שהיא היא

הכלי המחזיק ברכה ברו״ג כו׳.

תתאמצו ותתחזקו לעסוק בתורה הנגלית והנסתר. ב׳ שלישי היום והלילה בנגלה ושליש בנסתר. וביום הש״ק ב׳ שלישים בנסתר ושליש בנגלה. ותתאמצו להבין הדברים היטב ע״י הסבר לזולתו שעי״ז יוצא הענין ברור יותר. ותראו לקיים המצוות מעשיות. וגמ״ח היא [...] שטוב

[ ] תהי׳ שלום באמת [ ].

וסוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא שיראה היא [ ] ערבת בה קב חומטין. ולכן תהי׳ זהירים ביראה ולהיות ערום ביראה. בלי הרגש לזולתו כ״א תוכו ותוך תוכו תהי׳ רצוף יראה ואהבה לאלקות. ועי״ז תהיו זהירי׳ גם בכל אדם באשר צלם אלקי׳ ע״פ הוא כד. ועי״ז תהי׳ תפילתם

כדבעי למהוי ע״פ אשר למדנו רבותינו זצללה״ה בדא״ח.

ועתה רצוני לסדר ההנהגה בין אמכם תחי׳ וביניכם. תדעו בניי שי׳ שח״ו וח״ו אין רצוני לגרוע מכם ממה שחנני השי״ת כ״א כל מה שאני מסדר בזה הוא הכל בכדי שעי״ז יהי׳ חיזוק לדברים שביארתי לעיל שזהו

בתוי״ר: בתורה ויראה. היא הכלי המחזיק ברכה: סוף עוקצץ.

. בנסתר: ראה קוב׳ עה״ח פכ״ב ״וכן שמעתי מפורש מכ״ק אאמו״ר ב׳ שלישי היום . זצוקלה״ה נ״ע זי״ע אש בחול צריכים ללמוד שליש חסידות ושני שלישים נגלה״. וראה גם אג״ק

אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע ת״א אגרת פה. לקו״ש ח״א ע׳ 53.. ירא: ע״פ קהלת יב, יג. וסוף דבר .

ערבת בה קב חומטין: ראה שבת לא, א. לקו״ת ויקרא ו, א. ולהיות ערום ביראה: ברכות יז, א.

תוכו תהי׳ רצוף יראה ואהבה: ראה תניא פ״ט. צלם אלקים: בראשית א, כז.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג יד א

אדם [ ] משכירות הבתי׳ ב[.״] שבוויטעפסק כן עיקר יסוד ה ההכנסה [ ] גם ע״פ ערך לא יעזבו ידידי אבותינו כו׳ [ ] חושב

ברור ש[ ] א[חרי] אריכות [ ] לכאו״א חלק ממנו. אך [ ...] שהמוח ילך על הוצאותיי [...] כולכם [...] כולכם [...] גם ע״י ה[

...] קעשט. ובכדי שלא לעכב עלי [לקיי]ם, מצות ירושה לבני [ ] מבניי שיי בילעט 5% מן עשרה מאות רו״כ ס״ה שלש [ ]. גם הספרים יחלקו בין בניי שי׳ בגורל על ג׳ חלקי׳. כן נמצא תו[ ] חא״פ וא״פ שלימים.

ואדומי׳ יחלקו [...] בכדי לקיים המצוה הנ״ל [ ].

ומהמעות אשר חנני השי״ת. יותן [...] שי׳ ערך חמשה אלפי׳ רוכ״ס על צורך חתונתו שאתם בניי שי׳ עשיתי לכם תקנות שעלו [...] לסך רב. ואם אולי יצטרכו לעשות גם חתונת בני רש״ב שי׳ יקחו ג״כ כמה [ ] על בתי חי׳ מושקא תי׳ יותן ג״כ חמשה אלפי׳ רוכ״ס [על זמן] חתונתה [...] את בני מ״מ שי׳ ובתי חיי מושקא תי׳ על קעשט כפי אשר יתפ[שרו...

] מעות יהי׳ החלוקה [...] עשרת [ ] לרב תהי׳ שייך [ יוקח] על צד נ ] משניות כל שנה [...] וכן בנינים שיתעסקו [

] בכשו״ש. גם לח[..] יותן כמה שנצרך.

וה[ בעשרים פריצי] לקנות מרחץ [...] בעיר גדולה שהדאחד ילך על בק״ח ול״א ות״ת. ששים פריצי יהי׳ שייך לג׳ בניי שי׳ לכאו״א עשרים פריצי. עשרה פריצי יותן בדרך מתנה ארבעי׳ פריצי מזה לבתי דבו״ל תי׳ וששים פריצי לבתי חיי מושקא תיי. כי לבתי דבו״ל תי׳ הפרזתי

ויטעפסק: שהיו שייכים לאדמו״ר ומושכרים לאחרים, ומודיע כאן מה . שבו . י י ת ב ה לעשות במעות אלו.

הספרים יחלקו: על תלוקת הספרים ראה אג״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע ח״ב אגרת רפב.: לפועל התקיימה באוורוטש ע״י אבי הכלה אדמו״ר ב . חתונת בני רשי . י ל ו ואם א

מוהריי׳׳צ מאוורוטש.נתה: נישאה להרה׳׳ח ר׳ משה הארנשטיין, בקיץ תרנ״ב (ראה . חתו בתי חי׳ מושקא .

אג״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע ח״א אגרת נה). בכשו״ש: בכל שנה ושנה.

פריצי: אחוזים. שהדאחד: שהריוח.

בקיח: בקור חולים. וליא: ולחם אביונים.

ותית: ותלמוד תורה. דבו׳ל: דבורה לאה גינזבורג.

אדמו״ר מוהר״ש טו

נתינות במשך חיותי בזה. משא״כ בתי חי׳ מושקא תי׳ קטנה עדיין. והמותר עשרה פריצ׳ אכתוב בפ״ע מה שיעשה בם.

הבית שאני דר בה תהי׳ דירה בה לאמכם כל ימי חי׳ לרוב כפים אי״ה. [החצר] הבית וכל הבנייני׳ ת הכבוד והרגלי׳ ובהמותר תדורו א

שייכי׳ לכם על ג׳ חלקי׳ אחרי אריכו׳ ימי אמכם תי׳.

ם תי׳ כ מ בך׳ שיךוך לפני בני מ״מ [ ] ואם תוכשר.בעיני א ממשפחתינו יותר טוב. אך [בתנאי] שתהי׳ הקרן כנצרך ׳שיחזק אותו לתורה ולעבונדת ה׳]. ושידוך לפני בתי חי׳ [מושקא] תי׳ תראה אמכם תי׳

.. ואתם שא״א שתהי׳ [ ] אך בתנאי.

[אח״כ חסר חצי עמוך. פגום ולא ברור] שי׳ יחפצו בכם. לכן בקשתי ואזהרתי כפולה לראות [ ] בטובת אחיו. הקטן לגדול והגדול לקטן [...] נא [...] השלום ביניכם ולהניח את נשמתי במנוחה כשתהי׳ השלום ביניכם וגדול השלום שהיא היא הכלי המחזיק ברכה ברו״ג ובכל מילי דמיטב. והנני בטוח בחסדי השי״ת שבניי שי׳ ובנותיי תי׳ יקיימו הכל

כאשר כתבתי והשי״ת בחסד חנם יאריך ימי ושנותיי.

מקום בבה״ק בקשתי שיניחו אותי אצל כ״ק אאמו״ר זצללה״ה זיע״א לשמאלו בסמוך לו ממש. והשי״ת יאריך ימי ושנותיי לרב בחסדו

חסך חנם.

. כל ימי חייה: כן אמנם היה שדרה בה כל ימי חייה, עד שנת תרד״ע, ובשאר הבית . הבתים שבחצר, דרו כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב ואדמו״ר מוהריי׳׳צ נ״ע.

שידוך לפני בני מימ: נישא בקת תרמ״ב, כדלקמן אגרות כ־כא. הקרן: ר״ל הכלה.

היא הכלי המחזיק ברכה: סוף עוקצין.: כן אמנם מ״כ בסמוך לו ממש. ולידם גם הרה״ק הרב״ש באדמו״ר . לשמאלו מקום . הצ״צ והילד אברהם םענדר באדמו״ר מוהר״ש נ״ע: שניהם נקברו שם לפני כתיבת הצוואה

שלפנינו. ראה לקמן סי׳ מ וסי׳ נח.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג א

ט

[י״א מנ׳׳א תרל״ט]

טז

כאשר יצא הספר בית אהרן והוספות מבית הדפוס ברשיון הצענזער, בלי נדר אקבל אי״ה ספר הנ״ל במחיר אשר ישית עליו בעל המחבר ההוספות. ומלבד מעלת עצם הספר מהראוי ונכון לאוהבי תורה לקנות

ספר זה לחזק ידי העוסקים בתקון אזנים לקופה.

לראיה באתי על החתום, יום ה׳ י״א מנחם אב תרל״ט לפ״ק

נאום שמואל

יו״ד

ב״ה, מוצאי מנוחה ליו׳ א׳ ה׳ אלול תרט״ל

ד׳ הטוב יטיב הכוה׳׳ח לכ׳ אה׳ ידידי הרא״א נ״י

מכ׳ מויובלון(?) הגיעני נכון, ובד׳ הקאפטל והמכנסי׳ כבר אמרתי לו

ט היא הסכמה לס׳ בית אהרן והוספות (ווילנא תרמ״א) שנדפסה בפתח הספר, ובאג״ק

קונ׳ המילואים סי׳ יז. המחבר ההוספות: מוהרא״ד לאוואוט. ראה אודותיו לעיל אגרת ה.

אזנים לקופה: ע״פ עירובין כא, ב.

יריד ארבע האגרות שלפנינו נדפסו בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב׳ עא סי׳ סא־ד, מכתי״ק שבאוסף המכתבים. כולם נכתבו אל החסיד מוה״ר אברהם אבלי פרסון, ממקורבי רבנו, וכ״ק בנו אדמו״ר מוהרש׳׳ב נ״ע כותב עליו(אג״ק שלו ח״א אגרת מא) ״וכ״ק אאמו״ר זצוקללה״ה נ״ע זי״ע חיבב אותו באהבה ותיבה יתירה״, הוא התנהג כל ימיו כאחד הגןבירים] ופעל ועשה

הרבה לטובת אנ״ש בגופו ונפשו וממונו״. אגרות נוספות אליו - לקמן יז. כג־ו. האגרות האלו נכתבו בקשר לנסיעת רבנו אל מעיינות הרפואה שבמאנטרע, ע״פ הוראות הרופא, ובהן מבקש את הרא״א פרםון שיברר עבורו את הדרך הכי קלה ומתאימה לנסיעה מליובאוויטש עד מאנטרע. רבנו רצה לנסוע דרך ווין, שם יפגש את בת ותתז אתותו

אדמו״ר מוהר״ש יז

שיותר טוב שיהי׳..., ובד׳ שילוחם לפה, לדעתי אינו נצרך כי ע״פ עצת הדאק׳ בעס׳ חושב אני לנסוע צלחה אחר יו״ט הבע״ל אי״ה למאנטרע. וכמדומה לי אשר הררך היותר קרובה היא דרך בריסק וארשאו ווין מינחען למאנטרע, וכפי החשבון נשבות אי״ה בש״ק פ׳ נח בווין. ובקשתי להודיעני איזה הוטעל טוב אשר נוכל להשיג בשם דגים שיהי׳ כשרים בלי

פקפוק.

והשי״ת יעזור לו ויצליח לו ככל מאוויי נפשו.

ם לזמן הנ״ל יהי׳ מעל׳ בווין או בדע״ב. כן יודיעני א

יא

ב״ה, ד׳ ח׳ אלול תרט״ל

ך׳ הטוב יטיב הכוה״ח בתוך כ״י לכ׳ אה׳ ידידי הרא״א נ״י פערסאן

מוש״ק העבר כתבתי לו המארשרוט מנסיעתי צלחה, אחר יו״ט הבע״ל, שלפ״ך הדרך היותר קרובה היא ברעסט ווארשאו ווין מענחין

מאנטרע הסמוכה לזינווע(גענף).

ה״ר ישעי׳ ותי׳ עטא ברלין, אך באם לא תוכל להתקיים שם פגישה זו, הוא מעדיף לנסוע בדרך קרובה וקלה יותר.

ארבע אפשרויות מנוייות כאן, להקל על המעיין ניתנת בזה (בע׳ הבא) מפת ארבעת הדרכים.

לנסיעת הזאת היה אמור לצאת מליובאוויטש ביום ג׳ פ׳ נח כ״ז תשרי תר״מ: אמנם ב״התמים׳׳ תוב׳ ב פפו]עז) מסופר שעד תחלת כסלו שהה רבנו בפ״ב, בט׳ כסלו חזר לליובאוויטש ולמתרתו נסע לחו״ל. וראה גם לקמן סי׳ יד, שהוא מברק שנשלח מרודניא

הסמוכה לליובאוויטש, בכ׳׳ט תשרי תר״מ. בארבע האגרות שלפנינו לא בא רבנו על התתום.

הכוה״ח: הכתיבה והחתימה. בדע״ב: בדענענבורג(דווינסק).

יא ראה הערה לאגרת הקודמת.

הכוה״ח בתוך כ״י: הכתיבה והחתימה בתוך כלל ישראל. המארשרוט: דרך הנסיעה.

אדמו״ר מוהר״ש יט

כעת כאשר ראיתי בקארט, הדרך מן מינחען לזינווע שהיא עצמה היא הךרך למאנטרע, יש ביניהם מי הים הנק׳ באדין זיע, ולכן הגם כי מצאתי שפוטניק כמה משלמים מן מינחען עך זינווע, א״כ הולך מסילת הברזל. אך אולי צריכין לילך מעט בפיראחר על המים, אשר זה איני

רוצה, כי לא נסיתי כלל.

ם הולך מסילת הברזל ישר לכן בקשתי לחקור על הוואמאל דווין אם הולך 3 קלאס, כי חושב אני לנסוע צלחה מן מינחען עד מאנטרע. גם א עם ב׳ אנשים, אשר לשלם עבורם 2טין קלאס יעלה הוצאה יתירה. גם כפי הנרשם בשפוטניק, המקח מן ווין לזינווע 2 קלאס הוא 93.50 מארק, ומן ווין למענחין 35.75 מארק וממענחין לזינווע 39.80 ס״ה 75.55 מארק. נמצא דרך מענחין הוא פחות, קרוב לסך 18 מארק. ומסתמא. הדרך קצרה. ונמצא כי מווין למאנטךע יש ב׳ דרכים. את כל זה בקשתי לחקור היטיב

בוואגזאל ולהודיעני.

גם יודיעני אם הבאן מן ברעסט לוארשא ומוארשא לווין הולכים גישלאסין שאין צריכים להמתין בבריסק ובוארשא ובקראקא או צריכים להמתין. ואם כשניסע צלחה יום ג׳ פ׳ נח מפה הנוכל לבוא על ש״ק נח

לווין, שנבוא לכה״פ יום ועש״ק כחצות. כן האכסני׳ בווין יודיעני.

יום א׳ העבר נסעו ב״א כו׳ מ׳ פרומא תי׳ ומ׳ חי׳ עטא תי׳ לווין, ע״פ הדיפעש אשר כתבתי להם מוויט׳ עצת הדאק׳ בעס׳, יפ״ש גיני ויאמר

להם שיקיימו כפי הנכתב בדיפעש.

ם יהי׳ לו באפשרו אראה שבוע זו יהי׳ פה ח״א מהר״י נ״י מריגא א שיסע ג״כ לוין ישר מפה.

בקארט: במפה. י שפוטניק: לוח נסיעות.

פיראזזד: אניה. הוואגזאל: תחנת חרבבח.

גישלאסין: סגורים.. חי׳ עטא: בנותיאחותי(מרת ראדע פרידא) נו׳ מרת פרומא צוקרמן ומרת תי׳ ב״א .

עטא ברלין. הדיפעש: המברק.

ח״א מהר״י: חתן אתותי(הנ״ל) מה״ר ישעי׳ ברלין.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג כ א

יב

ב״ה, יו׳ א׳ י״ט אלול תרט״ל

ד׳ הטוב יטיב הכוה״ח בתוך כ״י לאה׳ ידידי מהרא״א נ״י

מכ׳ מן ג׳ החלף הניעני מוש״ק. וידע כי עיר ווין אינה נצרך לי כלל למטרת נסיעתי צלחה, כ״א להתראות עם ח״א שי׳ וב״א תי׳. וכאשרם יהי׳ בעת הנ״ל בווין אינה קבלתי מכ׳ מח״א שי׳ אשר נעלם ממנו א

צריכה לי כלל.

ת והדרך שכ׳ מעל׳ מווין ללונדוא — לונדוא סאנגליא בעריו, מקומו לונדוא וסאנגלי׳ לא מצאתים במפה. וכפי הנראה הדרך היותר קרובה היא מוארשא לפראג. מפראג דרך שטראסבורג ובאזעל בעריו מאנטריע, או מוארשא דרך ברלין פפ״ד לבאזעל בעריו מאנטרא. לכן בקשתי לחקור היטיב בוואגזאל, הדרך על היבשה היותר קרובה מוארשא למאנטרע אום שנוכל לשבות שם, שכאשר נסע לבערין, כי הכל חד. ושיהי׳ איזה מקום ההוא לכה״פ ביום ועש״ק צלחה יום ה׳ בקר מוארשא אזי נבוא למקו

קודם חצי היום, או תיכף אחר חצי היום.

א ק ו ם יאמרו לו שהךרך היותר קרובה וישרה היא דרך וויו ד כן א אזי בקשתי להודיעני הוטעל (אכסניא) של א״י, כי דרכי להתאכסן יותר טוב בהוטעל של א״י מפני האיבה, שמאחר שאין אני אוכל ממאכלם יותר טוב שלא להתאכסן אצלם, כי חוששני מפני האיבה. גם בכלל ההוטעלין הם יותר טובי׳ ובמנוחה יותר מכמו אצל יהודי בעל אכסני׳. לכן יודיעניך לאכסניא של ר׳ מרדכי וואייסמאן חיות, בכדי שיהי׳ הוטעל טוב סמוו ם יהי׳ אז בווין, וגם להשיג ממנ בנקל להתראות עם ח״א וב״א שי׳, א

דגים על ש״ק.

וגם בקשתי לזרז תשובתו, ולא ימשיך תשובתו כ״כ כמו שעל ב׳ מכ׳ הקודמי׳ המשיך התשובה הרבה.

יב ראה הערה לאגרת יו״ד דלעיל.

ח״א שי׳ וביא תי׳: חתן אתותי שי׳ ובת אחותי תחי׳(הנ״ל). א״י: אינו יהודי.

אדמו״ר מוהר״ש כא

לדון וכו׳ תו״מ אחר הקריאה.

מוס״פ מכ׳ ימחול למסור לח״א מהר״י נ״י שזוג׳ ב״א לא תראה כשימסור לו.

יג

ב״ה, אור ליו׳ ב׳ ה׳ תשרי תר״ם לפ״ק

ד׳ הטוב יטיב החוגמ״ח בתוך כ״י לאה׳ ידידי מהרא״א נ״י

שני מכ׳ מן יועש״ק ואור ליו׳ ב׳ הגיעני. כן קבלתי מכ׳ מח״א מהר״י נ״י אשר קיבל ב׳ דיפעשין מאחיו מריגא שיבא לריגא (מסתמא רצונם לנסוע אל חה״ס או יוהכ״פ לביתם) ואשר א״א לו להניח זוג׳ ב״א תי׳ בעצמה בווין לכן תיסע עמו ג׳׳כ לריגא, וא״כ אין לי כלל מה לנסוע דרך וויו. ולכן חושב אני לנסוע אי״ה צלחה דרך דענ״ב ועדקון ברלין פאריז למאנטרע, למען להתראות עם הפ׳ דפאריז אשר ב׳ המקומות אשר אנימם יודעים תהלוכותם יותר נוסע לשם הם בפראיינקרייך, אשר על מקו

טוב. רק ר׳ לויק נ״י יסע דרך ווין כי נצרך לו לנסע דרך וארשא.

הגם שזהו רחוק שישאר ח״א וב״א יחי׳ בווין עד זמן נסיעתי צלחה, עכ״ז אולי כו׳ ורצונם הי׳ להתראות עמי, אזי יבואו למאנטרע, אשר לא רחוק הוא מווין שעולה הנסיעה רק ערך 28 רו״כסף, רוביל סיג׳ שלנו, 2טע

קלאס.

חושב אני לשבות אי״ה פ׳ נח בפאריז, כי לפי החשבון נבוא אי״ה צלחה שעה 9.45 יום ועש״ק בקר לפאריז, ומשם הוא 18 שעות למאנטרע.

לדון וכד: האגרת בשריפה.

יג

ראה הערה לאגרת יו״ד דלעיל. החוגמ״ח: החתימה וגמר תתימה.

מאחיו: ה״ר שביאור זלמן ברלין. הפי: הפרופסור.

ר׳ לויק: ר׳ לוי יצחק אידלעויץ, באמן בית רבבו.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג כב א

יד

[כ״ט תשרי תר״מ]

אוקטובר 4 1879. מרודניא

לאבלי בן נחום פרסון

ם לא, תשלח א אבקש לבוא הנה מיד, במהירות האפשרית, ו טלגרמה.

שניאורסאהן

טו

[לפני תרמ״א]

ב״ה.

ד׳ הטוב יטיב הכוה״ח בתוך כ״י לאה׳ ידידי הרב המופל׳ וו״ח י״א כו׳ מו״ה מ׳ זלמן נ״י.

מכ׳ מהודעת חתונת בנו שי׳ למז״ט קבלתי, יתן השי״ת שיהי׳ לגדאם דור ישרים יבורך ככל מאוויי נפשו וידידו ד״ש ה טבא ויזכו לראות מ

מלונ״ח

שמואל

יד תרגום מהמברק שבאוסף המכתבים.

טו נדפסה ב״מגדל עז״ ע׳'תריח ובאג״ק קונ׳ המילואים אגרת יח מצילום כתי״ק, והיא אל

הגה״ח ר׳ משולם זלמן ניימרק מסטרדוב. וראה אגרת הבאה, שהוא נאסר בחורף תרמ״א, והיה אסור שתי שנים (עד אחרי

הסתלקות רבינו), וא״כ נכתבה האגרת שלפנינו לפני תרמ״א. וו״ח י״א: וותיק וחסיד ירא אלקים.

חתונת בנו: היו לו שני בנים א) ר׳ יחזקאל פייוול, שמילא אח״כ מקומו ברבנות נעויל. ב) ר׳ יהושע אליהו.

אדמו״ר מוהר״ש כג

טז

[תרמ״א־תרמ״ב]

בדבר המש׳ שלו אין לו מה לפחד כלל, והרי שמע בעצמו מכ״ק

טז נדפסה בהקדמת אשל אברהם (רא״י ניימרק, ת״א תרצ״ז). כוחה של סניגוריה (פ. שניאורםון, ת״א תשכ״ז) ע׳ 17. אג״ק קונ׳ המילואים אגרת יט. והוגהה ע״פ כתי״ק שבאוסף

המכתבים. בספרים הנ״ל מסופר שנשלחה אל הגה״ח ר׳ משולם זלמן ניימרק, בעת מאסרו בםטרדוב בשנים תרמ״א־ג (כנזכר בהערה לאגרת הקודמת) ומסופר שם בארוכה פרטי

המעשה. באוסף המכתבים יש כמה אגרות שנכתבו (אל רבינו?) מאתד העוסקים למענם בםטרדוב, ממוצש״ק שמות ומהראשון לינואר (י״ד שבט) המצפה לישועה (תרמ״א). ובהן

מסופר על המלשינות והמאסר: א) סיפר שכך התתלת הדאנס [המלשינות של המשכיל דוב לזרובן, נמצא בפה םטר״ד [סטרדוב] סעקט נק׳ חסידים, בהםעקט הזה עד ארבעים איש בראשם הרמ״ז [ה״ר משולם זלמן ניימרק], מחזיקים הסעקט דפה הם יאקובסאהן ובעלא דובראווסקי הוא(הלאסנא בדומע דפה) ויעקב משה מענדלייאו וגרשון בן ציון גינזבורג, ובראשם כו׳ וכו׳ וכו׳ [ע״פ המסופר שם הכוונה לרבינו] וכל עסקם ועצתם להבריח כו׳ [צעירים מעבודת הצבא] וכל המעות הנמצאים בקאראבעםנע איזבאר הם מקבלים לידם עבור ליתן שותד, ונשבעים שבועת שקר למען מלט. בקושי גדול נפשות אשר הם חפצים, ועושים זאת בהיתר כו׳ וכו׳ כי ע״פ עצתו עושים הכל . פעלנו ע״י בקשת האיספראווניק [ראש המשטרה] לעשות להרמ״ז כדת לא לשנות בגדיו, וליתן

. . הר . היום נתראו פנים עם הרמ״ז בבית הסו . ו תי לו חדר טוב ולהניח עוד הצטרכו ב) השבוים יושבים תפוסים בשמירה גדולה, כן הרמ״ז יחי׳, וכמעט אין איש מתעסק, כי על כולם נפל אימה מפני חמת המציק הצר הצורר אשר בלשונו מגביר שעוד ידו נטוי׳ להושיב. כי אני הבית הסוהר כולו באנשי סטר״ד הנקובים בשם חסידים, ובדברו בשווקים ורחובות .. הרמ״ז זועק ונאנח בשברון מתנים ובחלישות לב, והדאקטער אעשה כלה מכל העיר . מרשיע לא ליתן לו סווידעטעלשטווע [עדות] לקבלו על ערבות . . כבר הי׳ זאסידאנייע. לבקש את השבוים על הערבות ונכתבה ע״י אדוויקאט . [ישיבה] בדבר הפראשעני [הבקשה]

[עו״ד] מפורסם עכ״ז לא נתקבלה און זיי האבין אפגיזאגט.. נראה שרבנו שלת לשם את מזכירו מוה״ר לוי יצתק אידלעויץ לברר המצב, ובאור ג׳ יתרו מדווח: יום אתמול נסע הדר׳ח [הדורש וחוקר] מפה על עשרים יום, אמר שנסיעתו יהי׳ לנאה״ם לדרוש גין האנשים החתומים על עסק נאימארק ומשם יםע לערי המערב ראהטשאוו. ובדבר הרמ״ז אין שום חדש הוא יושב ואחיו לע׳׳ע בורח. מלשינות הארקי ליובאוויץ .

. ד׳ ירחם. נתוספים אנשים נקראים ועוסקים אין, פרוטה אינו נמצאת . וכך ישבו שתי שנים, עד למשפט שהתקיים בחורף תרמ״ג, שבו זוכו הרב ניימרק ושאר החסידים. ובמשך ישיבתו שלח אליו רבינו את האגרת שלפנינו. שמתוכנה נראה שנכתבה בשעה

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג כד א

אאמו״ר זצלל״ה זיע״א, ונכון שילמוד כל השנה משניות מס׳ ברכות, וגמ׳ מס׳ ברכות, והשי״ת יברכו בכט״ס כאות נפשו.

ב״ה, יו׳ ב׳ ח״י אלול תרמ״א מעראן

ד׳ הטוב ייטיב הכוה״ח בתוך כ״י לאה׳ ידידי המופל׳ הנגיד ווח״ס מו״ה א׳ אבלי נ״י

מכ׳ אשר נשלח לדע״פ(?) הגיע לי לפה, והנני להודיעו כבקשתו אשרם אשבות נוסעי׳ אנו צלחה מחר כחצות אי״ה לביתנו שלו׳ דרך ווין. א

בווין א״ל לא אדע עדיין.

ובד׳ מסחרו ייתן השי״ת שיהי׳ להצלחה ככל מאוויי נפשו.

ידידו דו״ש מלונ״ח

שמואל

שכבר היה נודע, שלא יתנו לו חופשה עד למשפט, שיתקיים כעבור זמן רב, ולכן מורה לו מה ״שילמוד כל השנה״ בבית הסוהר.

המש׳: המשפט. מכ-ק אאמויר: אדמו״ר ה״צמת צדק״.

יז נדפסה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב׳ עא סי׳ סה, מכתי״ק שבאוסף המכתבים.

כמו אגרות י־יד דלעיל, גם האגרת הזאת נכתבה אל התסיד ר׳ אברהם אבלי פרםון, בקשר לנסיעת רבינו למקומות הרפואה.

באגרת שכתב המזכיר ר׳ לוי יצחק אידלעויץ למוהרא״א שלפנינו ביום א׳ כ״ב סיוןבעם׳ [הוא הד״ר הנזכר לעיל אגרות י; יא] יעץ לנסוע ישר למאדים בד , (תרמ״א) הוא מספר לו. ותושבים אנו לנסוע צלתה יום א׳ ער״ת תמוז הבע״ל [למאריענבאד] על 5 שבועות ואח״כ .

בשעה טובה ומוצלחת דרך בריסק ווארשא״. וביום ג׳ ט״ו תמוז כותב הוא לו ממאריענבאד ״באנו לפה שלום וכ״ק שליט״א בא לפה

יום ד׳ ב׳ תמוז, ואני נסעתי דרך קראקא״ - כדלקמן הערות לאגרת יט.

אדמו״ו מוהר״ש כה

יח

בע״ה, יום ב׳ שושן פורים תרמ״ב ליובאוויטש

י כבוד הרב המופלג בתו״י י״א חכם השלם דורש טוב לעמו כש״ת מו״ה יעקב הלוי ליפשיץ. שלום וכטו״ס!

יקרתו לכ״ק מן ג׳ ט׳ לחו״ז נכון הגיעו, ונצטוויתי להשיבו, כי טוב; כמו״כ יבוקש לימים הבאים להודיע ויפה עשה להודיע דבר נחוץ בעתוויטעבסק עדיין לא הגיע מתהלוכות הענינים אשר יודעו בהקדם. לו הדרישה לבחור, יכול היות מפני היות שם בפ״ב הרז״ו כהן והר״ח לוריאא נשתדל בכל אשר ימצא ידינו מ ת ס לא ידרשו בזולתם, ובגוף הענין מ

לעשות לטובת הענין.

ויקבל החיוה״ש כנפשו ונפש הדו״ש בלונ״ח

בשם כ״ק אדמו״ר מהר״ש שנייערזאהן שליט״א

יח נדפסה בס׳ מתזיקי הדת (מאת מקבל האגרת שלפנינו) ע׳ 28 ובקובץ יגדיל תורה נ.י.

חוב׳ מז סי׳ סח. ונכתבה ע״י מזכירו של רבינו. לתוכן הדברים ראה זכרון יעקב (להנ״ל) ח״ג ע׳ 90. ס׳ ויטבסק טור 260. וקיצורם של

דברים: לאחר שהתתילו הפרעות ביהודים בעיירות רוסיא, בשנת תר״מ ואילך, נוסד ועד יהודי בפטרבורג לטכס עצות להשקטת הפרעות. ראש הועד הברון נפתלי הערץ גינזבורג קרא אסיפת יהודים לפ״ב באלול תרמ״א, ע״פ רשימת הקרואים שהכין בעצמו, מעסקנים הקרובים ללבו, והאספה לא הוכתרה בהצלתה. אח״כ נקראה אספה שנית לאייר תרמ״ב, ונכתב לקהלות

ישראל ברוסיה שיבתרו מתוכם נציגים: שהן הבתירות הנזכרות באגרת שלפנינו. בתו״י י״א: בתורה ויראה ירא אלקים.

מו״ה יעקב הלוי ליפשיץ: הי׳ יד ימינו של הרה״ג ר׳ יצחק אלחנן, והרבה לעסוק בענין זה, וכשקיבל הידיעה ע״ד האסיפה השניה, ועל בחירת נציגי הקהלות, כתב על כך לרבנו, ועוררו להשתדל בדבר הנבתר מפלך וויטבסק, שליובאוויטש שייכת אליו. וע״ז משיבו רבנו

באגרת שלפנינו. וכטו״ס: וכל טוב סלה.

: ראש המתעסקים בוויטבסק באותה תקופה הי׳ מו׳׳ה זאב וואלף כהן, שהי׳ הרז״ו כהן מגיד שיעור בביהכ״נ המרכזי באיזור איזארי, והוא הי׳ מבקר לעתים קרובות בפ״ב להוודע

מהנעשה ולהשתתף בישיבות העסקנים. נשתדל בכל אשר ימצא ידינו לעשות: לפועל נתאספו בוויטבסק עסקני כמה עיירות, אח״כ נסעו לליובאוויטש להתייעצות עם רבנו, ומשם נסעו רובם לפטרבורג לאסיפה הכללית

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג כו א

יט

תרמ״ב

ב״ה, ל׳׳ג בעומר

כ׳ אה׳ ידידי המופל׳ ונגידי׳ ווח״ס דק׳ דענ״ב ד׳ עלי׳ יחי׳ וביחוד לידידי המופ׳ הנגידי׳ ווח״ס מו״ה אהרן יואל נ״י

ומו״ה א׳ אבלי נ״י פערסאן

כאשר זיכני השי״ת נשואי בני הצעיר שי׳ עם ב״ג תי׳ בת ונכדת הרהג״נע] מקראקא והחת״ס, אשר הוגבל זמן יום החופה למז״ט יום ה׳ י״ד סיון הבע״ל, לזאת באתי עם הספר לקרוא למאהבי נפשי לבוא ליום המוגבל להתעלס באהבי׳, והשי״ת יזכנו לשמוח בשמחת ה׳ במעשיו

(וויטבסק ע׳ 90), וגם רבנו בעצמו נסע לשם זה כמה פעמים לפטרבורג(ס׳ התולדות שלו (כ״ק אדמו״ר שליט״א) ע׳ 17 ואילך. (גליצגשטיץ) ע׳ 52 ואילך).

יט נעתקה מגוף האגרת שבאוסף המכתבים, הטופס בכת״י סופר, ההתחלה וסיום בכתי״ק.

נוסת דומה לעיל סי׳ ז, וראה בהערות שם. בני הצעיר: מו״ה מנחם מענדל.

בת ונכדת הרהג״ע מקראקא והחת״ס: בת הרה״ג ר׳ עקיבא קארניצער מקראקא ונכדת התתם סופר.

התחלת השידוך היה בתחלת קיץ תרמ״א, שביום א׳ ב׳ אייר כותב המזכיר מוה״ר לוי יצחק אידלעויץ למוהרא״א שלפנינו ״אם ביכולתו לידע שם אבי׳ ותולדתו נצרך לידע. גם עפ״ע [על פי ערך] הוא מנכדי הג׳ ר׳ עקיבא איגר ז״ל ויכול להיות ששמו עקיבא מפני שהוא בן בת של החתם סופר שהי׳ חתן הג׳ ר״ע איגר זיל ואביו הי׳ ממשפחה אחרת ועכ״ז עשה עצצגו

חניכתו איגר כמו חניכת זקנו של אמו״. וביום ג׳ ט״ו תמוז כותב הוא לו ממאריענבאד *נסעתי דרך קראקא ובאתי יום ו׳ פ׳ קרת לקראקא והייתי שם עד יום ב׳ ז׳ תמוז והייתי אצל הרה״ג הר״ש סופר נ״י יום ו׳ עש״ק וישבתי עמו איזה שעות, ונתבקשתי מעמו ומחתנו הרה״ג ר׳ עקיבא נ״י שאשבות אצלם״, ואז

נגמר על השידוך.. ייד סיון: תרמ״ב. בעת החתונה הזאת נאמרו המאמרים כל הנהנה ולהבין . ל ב ג ו ה

כו׳ הברכה. נדפסו בקונ׳ דרושי חתונה(קה״ת תשמ״א). ראה גם סי׳ הבא. עם הספר: ע״פ אסתר ט, כה.

לקרא למאהבי: ע״פ איכה א, יט. להתעלס באהבי׳: ע״פ משלי ז, ית.

בשמחת ה׳ במעשיו וישראל בעושיו: תהלים קד, לא. קמט, ב.

אדמו״ר מוהד״ש כז

וישראל בעושיו ובשמחת בנינו ובניכם שי׳, ויעזור לכם בכל מילי דמיטב מנפש ועד בשר ככל מאווי נפשכם ונפש ידידם דו״ש מלונ״ח

שמואל

[תרמ״ב]

קול תרועת השמחה נבשר במקהלות,

קול חתן וכלה ישמע במחולות, ^ גדול

וכל העם רואים את הקולות

וע״ל דרכי״ך נח״ה או״ר טו״ב לפ״ק

לפרט • }

ם אדם אין, איך אעמיד ארץ? אברא אלקים אמר אל אראליו, א איש אף אשה, אעשה אותם אגודה אחת, אפרם ארבם אברכם אמלא אדמתי אנשים אך אז אשלים את אשר אביתי; אהובי! את אמרי אדון ארץ תמלא, אל אכסה את אשר אני אעשה, אפריון אחוג! את אחי אנכי אבקש, אתם אחבר את אוהל, אשימהו אחד, אנא אנשי אמונים אזרו איל!ם אתעלס אתכם אהבים, אליכם אישים אקרא! אנשים אראה אור א אחים אנחנו, אהבתי אתכם אמר אוהבכס, אולם אותות אהבתכם אחפוץ אף אנכי, אחבקכם, אנהגכם, אביאכם אל אפדני, אחלק איש איש אשפרם אקרא אליכם אחריכם ארוצה, אחד, אשישה אחת, אבטיחכם אמונה, א אגיל אשמח אף אני: ה״ה ה״ב המופלג החתן מענדל הנעלה, יארוש למז״ט

את הכלה שרה המהוללה!

החתונה תהי׳ למז״ט ובשעה צולחה ביום ה׳ לסדר לכה אתנו והטבנו לך י״ד סיון

כ ההזמנה שלפנינו נכתבה ונחתמה ע״י אבי הכלה מו׳׳ה עקיבא קארניטצער, שחתם על

ההזמנה גם את שם רבינו. ראה גם סי׳ הקודם. כל ההזמנה היא במלים המתחילות באות אל״ף.

. הקולת: 5642 = ה׳תרמ״ב. . ק־ קו. טוב: 647 = ה׳תרמ״ב. . ל ע ו

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג כח א

שנת לכ״ה אתנו והטבנ״ו לב״ך לפ״ק בעיר ליבאוויטש יע״א

החופה יהי״ה למז״ל טו״ב בשע״ה ז׳ לפ״ק

והסעוד״ה נאכ״ל בשע״ה ח׳ לפ״ק

המחותנים שמואל שניאורזאהן אבי החתן

עקיבא לןארניטצער אבי הכלה

כא

כשיצא השו״ת פני יצחק מידידנו הרה״ג המופלג וכו׳ מהרי״א ז׳ל מוויטעבסק מבה״ד ברשיון הצענזור אזי בל״נ אקבל אי״ה ספר א׳ ונתתי ג״כ ד״ק להצטרף לעושי מצוה המחזיקים ומסייעים ידי בנו ידידנו הרב

שי׳.

שמואל

. לבך: 642 = תרמ״ב. לכה .

. ז: 642 = תרמ׳׳ב. פה . החו. ח: 642 = תרמ׳׳ב. ה . ד ו הסע ו

עקיבא קארניטצער: נכד החתם סופר ורבי עקיבא איגר.

כא נדפסה בתחלת הם׳ שו״ת פני יצחק, ווילנא תרס״ט. כמה מההסכמות הנדפסות שם

נכתבו בשנת תרל״ג, ואפשר שאז נכתבה גם האגרת שלפנינו, אך אין לדבר הכרע. מוהרי׳א: מוה״ר יצחק אייזיק בהר״ד, רבה של וויטבסק.

מבה״ד: מבית הדפוס. בל״נ: בלי נדר.

דיק: דמי קדימה. בנו: מו״ה יוסף.

ט אדמו״ר מוהר״ש כ

כב

לזוג׳ תי׳, בקשתי ליתן לגיסי ב״ד הר״ש נ״י בהר״נ נ״י סך 60 רובל, אשר שולח לו חתנו הגר״י נ״י, ואם לא סילק לי עדיין אך נתן לי הגלעז׳ שעושה [בשראשקעי] במשכון, [הרי]ני בטוח בזה כבמזומן ממש, לכן

לסלק תומ״י.

כג

לידידי הרבני המופל׳ הנגיד ווח״ס כו׳ מו״ה אברהם אבלי נ״י

מכתבו קבלתי. ובדבר שאלתו להודיעו אם אהי׳ במח׳ אחה״פ אי״ה.ם בעזהשי״ת ישקוט רחוק הדבר שאסע לשם מחמת כמה טעמי׳. גם א המחלה ר״ל(ז). והשי״ת ישמרם מכצו״צ ונו״מ. ויצליח מעש״י כאות נפשו

וידידו דו״ש מלונ״ח

שמואל

כב נדפסה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב׳ מט סי׳ צא, מתוך צילום כתי״ק, שנרשם עליו מצילום) כתי״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע ״כי״ק הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק אדמו״ר מוהר״ש

זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, ותוכנו אדות גמ״ת להרה״ג ר׳ שניאור בהרה״צ ר׳ נתום זצ״ל״. לגיסי ב״ד: ר׳ נחום היח אחי־אם רבנו ור׳ שניאור הי׳ בעל־אחות רבנו.

חתנו הגריי: הגביר ר׳ ישעי׳ ברלין, חתנו של הר״ש. ואם: ר״ל ״ואם כי״.

כג ארבע האגרות שלפנינו נעתקו מכתי״ק שבאוסף המכתבים, והן אל החסיד מו״ה

אברהם אבלי פרסון. אגרות נוספות אליו - לעיל י, ובהנסמן בהערות שם. בנוח׳ אחהיפ אי״ה: במחנם אחר הפסח אם ירצה ה׳.

מכצויצ ונוימ: מכל צרה וצוקה ונגע ומחלה. מעש״י: מעשה ידיו.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג ל א

כד

ב״ה

לידידי המופל׳ הנגיד ווח״ס מוהר״א אבלי נ״י

מכ׳ קבלתי והשי״ת יעזור לו ויצליח לו ככל מאוויי נפשו וידידו דו״ש מלונ״ח

שמואל

בד׳ ר״מ נ״י ואבי׳ שיי דברתי הרבה.

כה

ב״ה

לאה׳ ידידי המופל׳ הנגיד ווח״ס מו״ה א׳ אבלי נ״י

מכ׳ קבלתי, ובד׳ ידידנו הרב רמ״י נ״י א״י מדוע אינו רוצה הדאק׳• ליתן למניעת השינה וכן לאפטיט שיש לזה תרופות רבות שעוזרי׳ ג• שתיית זוער מילח. אך לעצם המחלה ג״כ. וכן לחלישות הלב הי׳ מועיל גא טוב שיוכל ס לא יעשו בלתי שאלות הדאק׳. ולהשינה נצרך להשיג כ לישן מיושב. והשי״ת ישלח לו רפו״ש בתוך כ״י ככל מאוויי נפשו. ובד׳ מסחרו יעזור לו השי״ת שיתרבה הפדיון בכל מקומותיו. ויצליח לו בכל

הפרטי׳ ככל מאוויי נפשו [ו]ידידו דו״ש מלונ״ח

שמואל

כד ראה הערה לאגרת הקודמת.

כה

ראה הערה לאגרת כג דלעיל. א״י: איני יודע.

לאפטיט: לתיאבון. זוער מילח: לבן.

כיי: כל ישראל.

אדמו״ו מוהר״ש לא

כו

ב״ה

לידידי המופל׳ הנגיד ווח׳׳ס מו״ה אברהם אבלי נ״י

מכ׳ קבלתי, ועל זמן קצר עד אחר חה״ש הבע״ל אין בזה חשש שיקבל גם את בתו תי׳ לוויען. ונכון לשאול שם עצת הרופאי׳ על מעלי וזוג׳ תי׳ לענין בנים. והשי״ת יעזור לו ויצליח לו ככל מאוויי נפשו וידידו

דו״ש מלונ״ח

שמואל

מ

ב״ה

כ׳ אה׳ ידידי המופל׳ הנגיד ווח״ס מו״ה יעקב נ׳יי

מכ׳ קבלתי, והשי״ת יעזור לו ולזרעו ויצליח לכם ככל מאוויי נפשכם וידידם דו״ש מלונ״ח

שמואל

כו ראה הערה לאגרת כד דלעיל.

חה״ש הבע״ל: חג השבועות הבא עלינו לטובה.: מעלתו. מעל׳

כז שש האגרות שלפנינו נעתקו מכתי״ק שבאוסף המכתבים, והן אל החסיד ר׳ יעקב. וראה

גם לקמן בהערה לאגרת לז. וכנראה שגם אגרת נז היא אליו. בנייר אחד שבין האגרות הנ״ל רשום ״מ׳ יעקב אייעראב״, ואפשר שכל האגרות האלו הן אליו. גם באג״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע ח״ג יש ארבע אגרות אליו(מהשנים תרמ״ה־נ״א), והן

אגרות תקנג. תקסא. תקעד. תקעט. ושם רשום שהוא גר בקאוועל ארעדייער.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג לב א

כח

ב״ה

לאה׳ ידידי המופל׳ הנגיד ווח״ס מו״ה יעקב נ״י

מכ׳ קבלתי והשי״ת יעזור לכאו״א בפרט בכ״ד ככל מאוויי נפשם.

ם רצונו ביוקר מאד נצרך לקנות מעט מעט כפי ערך ובד׳ היי״ש א המקחי׳, אשר בזה לא יוכלו גם המוכרי׳ דמח׳ לקפח פרנסתו. והשי״ת

יעזור לו ולב״ב שי׳ ככל מאוויי נפשו וידידו דו״ש מלונ״ח

שמואל

כט

ם אפשר להשוות עם הסוח׳ הישן כפי שיעמוד השער בד׳ היי״ש א בזמן הילוך הזאואדין בודאי טוב. ובאם שא״א אזי לפי מכ׳ נכון יותר לקנות מהסוח׳ הישן גם על V4.2 מכמו לקנות מפולין. והשי״ת יעזור לו

ויצליח לו ככל מאוויי נפשו.

כח ראה הערה לאגרת הקודמת.

לכאו״א בפרט בכיד: לכל אחד ואחד בפרט בכל דבריו.: דמחנו. דמח׳

כט ראה הערה לאגרת כז דלעיל, ואף שחסר כאן שם המוען, מ״מ ע״פ ההשוואה לאגרת

הקודמת נראה שגם היא אל ר׳ יעקב אייעראב. הזאואדין: בתי החרושת.

אדמו״ר מוהר״ש לג

ל

לאה׳ ידידי המופל׳ הנגיד ווח״ס מו״ה יעקב נ״י

מכ׳ קבלתי כשלימות. והשי״ת יעזור לכאו״א כפי הצטרכותו ברויח ולמעל׳ בפרט כפי הצטרכותו ברויח וישלח רפו״ש לזוג׳ תי׳ ולבתו תי׳,

ויצליח להם ככל מאוויי נפשם וידידם דו״ש מלונ״ח

שמואל

לא

ב״ה

לאה׳ ידידי המופל׳ הנגיד ווח״ס מו״ה יעקב נ״י

מכ׳ קבלתי כשלימות. והשי״ת יעזור למעל׳ ולהם לכאו״א כפי משאלו ובקשתו מנפש ועד בשר ככל מאוויי נפשם וידידם דו״ש מלונ״ח

שמואל

ל ראה הערה לאגרת כז דלעיל.

: ולמעלתו. ולמעל׳

לא ראה הערה לאגרת כז דלעיל.

ש ד ו ק ״ ת ו ר ג לד א

לב

ב״ה יו׳ א׳

פ״ש ידידי הרבני המופל׳ הנגיד ווח״ס מו״ה יעקב נ״י

מכ׳ קבלתי. ובשביל חתונת נכדתו תי׳ למז״ט נכון שיהי׳ מעל׳ בביתו ברייה הבע״ל. וחתנו שי׳ גין הבארלינע(ל) יסמוך על עצת ג״א אוהבי׳ בני חמשי׳ שנה אשר יודעי׳ בטוב העסק ויותר טוב על מקומה. והשי״ת יעזור

להם ככל מאוויי נפשם וידידם דו״ש מלונ״ח שמואל

לג

[תרל״ט־מז]

ב״ה

לאה׳ נייד המופל׳ ווח״ס כמ׳ מו״ה שמרי׳ נ״י

׳ מכ׳ קבלתי, והרעב דשנה זו לפה״נ הוא רעב של מהומה ר״ל

לב ראה הערה לאגרת כז דלעיל.

פיש: פורש שלום. על עצת גיא: ג׳ אנשים. ראה גם אג״ק אדמו״ר הצ״צ ת״ב אגרת יו״ד, ובהנםמן בהערות

שם.

לג נכתבה מכתי״ק שבאוסף המכתבים, שרשום עליו בכתי״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע: מכתב זה כי״ק הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק מוהר״ש זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, אשר כתבו לבן משפתתינול שניאורסאהן(שניאורסאהן זה הוא מאלו שהם נכדי וניני הוד כ״ק אאזמו״ר ר׳ שמרי׳ ד האמצעי, זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, אשר כינו עצמם בשם שניאורסאן היינו שהתליפו כינויס בכינוי שניאורסאהן) אשר הוציא לאור תמונת הוד כ״ק אאזמו״ר רבינו הגדול זצוקללה״ה נבג״מ

זי״ע. מתוכן המכתב והכתב נראה שנכתב בשנת תרל״ט או תר״מ.

קבלתיו במתנה בפורים תרם״ח בעי״ת ווארשא יע״א. נ״ד: נכד דודי [מוה״ר תיים אברהם באדה״ז].

מויה שמרי׳: גם האגרת הבאה היא אליו.

אדמו״ר מוהר״ש לה

שמעוצם היראה וחשבון שבודאי יתייקר עוד, עי״ז אינם רוצי׳ למכור המוכן, וכ״מ שמתרבי׳ נוסעי׳ לבקש סחו׳ עולי׳ המקחי׳ ואינם מוכרי׳ כלל בכדי שיעלו עוד, ואומרי׳ שמונח סחו׳ הרבה גם משנים קדמוניו׳. אמנם ג״ז בלתי יסוד שהרי א״א לכחד, ששנה זו לא נתנה הארץ יבולה, ולנגד זה נפתח מקור חדש, אשר כבד ליעצו בדבר ברור. ואת ר״נ נ״י סוסנערוויץ איני זוכר כ״כ בפרט, וכ״ש ע״ש הפאמילע אשר זהו נעלם ממני לגמרי. השי״ת יברכהו וישלח ברכתו במעש״י ויקויים בו מקרא מלא וברכך כו׳ בכל אשר תעשה. רק יזכור היטיב שד׳ אלק׳ שהוא הנותן לך כח לעשות חיל, ויקבע עיתים עכ״פ לתורה, ולזהר בתפלה ובגלל הדבר הזה יברכהו השי״ת בכל מילי דמיטיב מנפש ועד בשר ככל מאוויי נפשו ונ״ד ידידו

דו״ש מלונפ״ח

שמואל

לד

ב״ה

לנ״ד ידידי המופלג הנגיד ווח״ס מו״ה שמרי׳ נ״י

מכ׳ קבלתי כבר ומפני כי בפרטיות אין לי מה להשיבו לכן נמשכה תשובתי, רק מה שהשי״ת יעזור לו ויצליח לו ככל מאוויי נפשו ונ״ד דו״ש

מלונ״ח

שמואל

מקרא מלא: דברים טו, יח. ונ״ד: ונכד דודו [אדמו״ר האמצעי].

לד נדפסה באג״ק קונ׳ המילואים אגרת כ, מכתי״ק שבאוסף המכתבים.

שיה שמרי׳: שניאורסאהן. וגם האגרת הקודמת היא אליו.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג א

לה

לו

ב״ה

כ׳ ידידי המופל׳ הנגיד ווח״ס מוי׳ה פסח נ״י

מכ׳ קבלתי והשי״ת ירום קרנו ויצליח לו ככל מאוויי נפשו וידידו דו״ש מלונפ״ח

שמוא7צ

א

כ׳ אה׳ ידידי מחו׳ המופ׳ הנגיד ווח״ס מו״ה פסח נ״י

ם ש פ מכ׳ קבלתי, והשי״ת יעזור להם ויצליח להם ככל מאוויי נ ומחו׳ ידידו דו״ש מלונפ״ח

שמוא;*

0 ל מ בד׳ בתו תי׳ נתפעל יותר מדאי שמיחושה אינו גדול כ״כ כלל• ו

לה נעתקה מכתי״ק שבאוסף המכתבים.

ה פסח: באגרת הבאה אליו מכנהו מחותני. שי

לו נעתקה מכתי״ק שבאוסף המכתבים. ראה גם אגרת הקודמת אליו.

לז נעתקה מכתי״ק שבאוסף המכתבים.

בד׳ בתו: ע״פ האמור לעיל אגרת ל, אפשר שגם היא אל מו״ה יעקב אייעראב.

אדמו״ר מוהר״ש לז

קאךלעסבד נכון שתקבל. והשי״ת ישלח לה רפו״ש בתוך כ״י ויעזור למעל׳ ככל מאוויי נפשו.

לח

[...] מכ׳ קבלתי. כן מכ׳ ב״ד א׳ ב״ר תי׳. ומוס״פ תשובה לה ולבנה שי׳ ויעתיק מעל׳ העתקה גם לבנה שי׳ כשיבטיח לו שלא יראה לשו״א.

ובך׳ עסק מעל׳ השי״ת יעזור לו ויצליח לו ככל מאוויי נפשו.

לט

בד׳ בריאותי זה לא מכבר הודעתיו, ומה אוכל לחדש. ת״ל עבור זה. ומקוה אני להשי״ת שירפאני ויחזקני ויאמצני בתוך כ״י.

בד׳ בקשותיו במכ׳ השי״ת יעזור לו בכ״ד.

מ

בהקדמת שו״ת נו״ב מהד״ת כ׳ בצואה שלא לבנות ציון קברו בית

לח נעתקה מכתי״ק שבאוסף המכתבים.

ומוסגר פה. ומוס״פ: לשו״א: לשום אדם.

לט נעתקה מכתי״ק שבאוסף המכתבים.

מ נעתקה מכתי״ק 1108 שבאוסף כתה״י. הסיום הסר והתוכן לא ברור: ומ״מ נראה שבא

לבאר בזה צוואת אדמו״ר הצ״צ בקשר לבניית ציון על קברו, ומה שבנו לפועל. שני קטעים נוספים מצוואתו לקמן סי׳ מא־ב.

בהקדמת שוית הנו״ב מהד״ת: ב״דברי ידידות״ מאת בנו הג״ר יעקבקא, ד״ה והיתה כזאת.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג לח א

ל לו מסביב כו׳ עכ״ל, כ״ש וק״ו אני מצוה חזק שלא לבנות שום בנין ע קברי לא מלבנים ולא מעצים, עכ״ל הק׳.

ר ש בת בנין ב״ר הי׳, שביום קבורתו אמרו הערלים, א הנה סילכן עומדים בכל עיר משגיחי׳ בסוד, שבודאו קברו אותו בזהב וכדומה, ו חששו שלא יזיזו קברו ח״ו, ולכן הוכרחו ל[ב]נות בנין בית ג׳ קלאפטער,ם א ולהעמידו בלי מכסה ובלי קירוי כ״א כמו גדר שזה לא הזהיר כלל. ו3 ו כי בלא״ה הב״ע אינו משומר תמיד ממרעה בהמות וכל בע״ח אחר רך היגיעה בזה, ה״צ לעשות גדר עכ״פ סביבות קברו, ומ״מ ה״צ ישוב. אס י ר מ ו מטעם הנ״ל הי׳ הכרח תיכף לגדור גדר בנין הנ״ל, וגם העמידו ש יום ולילה עד שיגלוד העפר בחוזק כי אז הי׳ עדיין קרירות גדולות, ולכך עמדו שומרי׳ כו״כ ימי׳ עד שנקרש היטיב בל״א פארפרארין. ושוב חששוע רו שלא יעברו על הבנין מלמעלה, הוסיפו עוד על הכתלים עד עשרים שו קורות שנעשה גבוה מאד, וגם עשו פתח שיוכלו לראות תמיד, ולבד זרן

ת ג״כ אך לא כמקדם. מ ש

, ואח״כ בקיץ האנשי׳ ששרתו שם עשו מךעת עצמם, והעמידו ג דפנות סמוך לגדר הנ״ל מצד דרום, וקירו את הג׳ דפנות להיות בהמ״׳ד סמוך לו כמו בנעזין והאדיטש, ומפני כי אז הי׳ העת טרודה בבלבול עצולש

לכן לא מיחו ביךם, ואפשר נתכוונו לטובת עצמם ג״כ בזה.

ר מ ך כ ו מ ואחר איזה שניןם] כשמת בנו הספק בכור קברו אותו ס ד׳ אמות וחצי מקברו, והכותל של צפון נסרו אותו, והעמידו ג׳ דפנודנ

ב״ר: ? קלאפטער: מדת קרקע.

ואם כי: ר״ל ואף גם זאת. הביע: הבית עולם.

היצ: היה צריך. כי אז: בניסן תרכ״ו.

בגעזין והאדיטש: ראה שארית יהודה הוספות סי׳ יד וסי׳ לה.ט ׳ י כ ר בנו הספק בכור: לכאורה הכוונה לבנו הרה״ק ר׳ ברוך שלום, שנסתלק בשנת ת

- ן מ ) ל • כ ר ו כ ק ב פ ה ס י ה י ו ש ג ע מ א ש י ? ( ם א נ מ : א צ ״ צ ונטמן סמוך למשכן קודש אביו אדמו״י ה יכנהו כאן ״ספק בכור״, ולא ״אחי הרב״ש״?

. ך נ ו ו כמו ד׳ אמות וחצי מקברו: ומהמשך הלשון נראה שהוא לצד צפון של אביו: ואם הכ לרב״ש, א״כ צריך לתקן את ציון קברו עתה - שהוא כשתי אמות לצד מזרח.

ר 1 ו א ו ו צ והכותל של צפון נסרו אותו: גם בעת קבורת אדמו״ר מוהר״ש נ״ע, שכתב ב^ כ ר (לעיל סי׳ ת) ״שיניתו אותי אצל כ״ק אאמו״ר זצללה״ה זיע״א לשמאלו בסמוך לו ממש״׳ מ

ט אדמו״ר מוהר״ש ל

לצד דרום, ג״כ גבוה כמו הגדר הנ״ל, וג״כ בלתי מקורה כמו [חסר].

מא

[תרכ״טילא]

מי שהניח צואה לבניו שלא ידורו בביתו שום אחד מבניו ונכדיו, בלי שום הוראת היתר, אפי׳ לפי שעה כמו בעת היומא דשוקא, ואח״כם הנ״ל היינו על ו ק נשרף ר״ל הבית, אי רשאי א׳ מבניו לבנות על מ הפאדמוריק שנשאר. מפני כי הטעם הי׳ אצלו בכדי שלא יהי׳ קנאה בין

בכרם חב״ד גליון ב ע׳ 58 המסופר, ש״את אחד מכתלי ״אוהל״ הצמח־צדק הרסו, ומוהר״ש מצא את מנוחתו אצל אביו״.

לצד דרום: אוצ״ל לצד צפון, כמו לפנ״ז, שנסרו את הכותל של צפון כדי לקברו. גם לעיל כתוב, שלצד דרום העמידו ג׳ דפנות מקורות עבור בהמ״ד.

מא סימנים מא־נג שלפנינו נעתקו מכתי״ק 1041 שבאוסף כתה״י, שבו רשם לעצמו כ״ק

אדמו״ר מוהר״ש נ״ע, כמה שאלות ותשובות. מסגנון השו״ת נראה שנכתבו בין השנים תרכ״ו־לא, שכן פעמים רבות מזכיר בהן את אביו כ״ק אדמו״ר הצ״צ בתואר ״אאמו״ר הגאון ז״ל״, אשר נסתלק בי״ג ניסן תרכ״ו. וממה שמזכיר כמ״פ את ״כתבי רבעו הגאון אאמו״ר ז״ל״ וכיו״ב, ואינו מציין להסי׳ בהשו״ת הנדפסות (כמה מהם נדפסו בשו״ת אה״ע ח״ב - ווילנא תרל״ב), נראה שבשעת כתיבת השו״ת

שלפנינו, עדיין לא נדפסו שו״ת הצ״צ. שתי השו״ת הראשונות נכתבו בין השנים תרכ״ט־ל״א, כדלקמן. סי׳ נב דלקמן נכתב

כנראה בשנת תרכ״ט, כדלמן שם. ואפשר שכולן נכתבו באותה תקופה. מי שהניח צואה לבניו שלא ידורו: היא צוואת כ״ק אביו אדמו״ר ה״צמח־צדק״, כמסופר באג״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע (חי״ג אגרת תריט, ובהנסמן בהערות שם): ציוה בצוואתו לאמר: ששום אחד מזרעו מבניו או בני בניו בל ידורו במקום ביתו וחדריו, ושם יהי׳ מקום ת״ת

לתשב״ר, או בית מדרש, או שום דבר שבקדושה אחר. קטע נוסף מצוואת כ״ק אדמו״ר הצ״צ, אודות בהכנ״ם שבנה בסמיכות לביתו, לקמן

בסי׳ הבא. וקטע נוסף, אודות הציון הבנוי על מקום מנותתו, לעיל סי׳ הקודם. בשו״ת זו ושלאחריה מתאר את הסיפור בגוף שלישי, מבלי לפרש שהשאלה היא אודות

עצמו.(קכ, ב) ובס׳ התולדות ואחיכ נשרף הבית: בשלהי קיץ תרכ״ח, כמסופר בבית רבי

אדמו״ר מוהר״ש נ״ע(גליצנשטיין ע׳ 39). פאדמוריק: אולי פאדמוראוויק, יסוד הקירות.

ש ד ו ק ־ ת ו ו ג מ א

האחי׳, ואפשר מפני שלא יהי׳ לאחד יתרון על אחיו, וא״כ אפ׳׳ל שגם על הפלאץ שייך טעמי׳ הנ״ל. או י״ל שדוקא בהבית שייך לומר טעמי׳ הנ״ל ולא בהפלאץ. גם הי׳ כתוב בצואה שרצונו שאחד מבניו יהי׳ לו יתרון בביתו כאשר כתבתי במ״א, ולא מצאו זה בתוך כתביו, אי רשאי בן הנ״ל

ם הנ״ל א״ל. לבנות בית עכ״פ על מקו

מב

[תרכ״ט־לא]

מי שבנה בהכנ״ס גדול שיתפללו בו רבי׳, וגם הי׳ בהמ״ד שידרשו

. יתרון בביתו: היינו שאדמו׳׳ר מוהר״ש נ״ע יהי׳ לו יתרון בבית אדמו״ר ד . ח א ש ה״צמח־צדק״ לאחר הסתלקותו(ראה אג״ק אדמו״ר הצ״צ ח״א אגרות כב־ג. ובבית רבי קכג, ב הע׳ ב כותב ש״רבינו [הצ״צ] החזיק אותם [אדמו׳׳ר מוהר״ש וב״ב] בביתו ועל שולחנו עד יום

פטירתו״). כאשר כתבתי בנז״א: זהו המשך לשון הצ״צ, והיינו שהצ״צ פי׳ במקום אחר מהו היתרון

הזה; אלא שלא מצאו זה בתוך כתביו. עכ״פ על מקום הנ״ל איל: ר״ל, שלפי הצוואה השניה שבה נותן לו אביו יתרון בבית אפשר שמותר לו לדור בביתו, למרות האמור בצוואה הראשונה. אבל האם רשאי לבנות עכ״פ

על מקום הבית אחרי שנשרף, או לאו. לפועל לא בנה אדמו״ר מוהר״ש את ביתו במקום הזה, אלא בנה שם את האולם הגדול, כמסופר באג״ק אדמו״ר מוהריי״צ(תי״ג אגרת ד׳תריט): ,ובנו כ״ק אאזמו״ר מהר״ש זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע ועכ״י ירא פן במשך הימים מפני השכחה המצויה יעברו ע״ד הצוואה ההיא, לכן בנה על שטח המקום ההוא בשנת התרל״ב אולם גדול שלשים אמה על שלשים אמה למקום תפלה להתפלל בו בעת כנסי׳ גדולה״. וגם מכאן מוכח שהשו״ת שלפנינו נכתבה לפני שנת

תרל״ב. בשנת תרס״א הוקדש אולם זה לישיבת תו״ת, ומצא לכך כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע רמז בלשון הצוואה(רשימת תרם״ג המועתקת בשוה״ג שם אגרת ד׳תרכג): שכ׳ שלא ידור, כ״א ת״ת,

הכוונה תומכי־תמימים.

מב ראה הערה לסימן הקודם, שבה דן אודות בניית ביתו על מקום בית אדמו״ר הצ״צ שנשרף, וכאן דן אודות בניית ביתו על מקום האולם הגדול שבנה אדמו״ר הצ״צ להתפלל

ולדרוש בו בעת הקיבוץ הגדול. כמו בשו״ת הקודמת כך גם כאן מתאר את הסיפור בגוף שלישי, מבלי לפרש שהשאלה

היא אודות עצמו. בקטע שלפנינו, שנעתק מכתי״ק, באה רק השאלה. התשובה בארוכה באה באותו כרך

אדמו״ר מוהר״ש מא

שם בעת שהקיבוץ גדול, ולמעשה לא התפללו בו רק בר״ה וביוהכ׳׳פ, וכל החורף לא היו יכולי׳ להתפלל שם מפני הקור כי הי׳ גדול מאד, וגם לא נגמר כל מלאכתו כמו שתחת הרצפה לא הי׳ ממולא בטוב וכה״ג, וגם בקיץ לא התפללו בו יען כי האנשי׳ מאנשי העיר הי׳ מעט שהי׳ מתפללין שם, והי׳ עוד שני מנינים בבית, לכן לא הי׳ מתפללי׳ בבהמ״ד הגדול כלל לא בקיץ ולא בחורף, רק בר״ה ויוהכ״פ. ואחר כך הניח כתוב בצואה שהבהמ״ד שייך לשני בניו בשוה, והכוונה הי׳ למען לא ישתרר הא׳ על זולתו. ואח״כ נסע אח א׳ משני האחי׳ הנ״ל לעיר אחרת, ממילא נשאר הבהמ״ד לפני השני, ובר״ה וביוהכ״פ התפללו בו, ואח״כ ביוהכ״פ שבשנה הבאה לא היו יכולי׳ להתפלל בו מפני הקור, רק היו משמשי׳ אותום ו ק לבהמ״ד בזמן הקיץ. ואח״כ נשרף ר״ל. ורצון הבן הנ״ל להחליף מם שעמד ם הראשון, ועל המקו ם אחר היותר טוב ממקו הבהמ״ד על מקו שם הבה[מ]״ד יוכלל בתוך ביתו, מפני כי אין לו מק״א להעמיד בית, אי

בכת״י סופר, ולא ברור אם גם היא נכתבה ע״י רבנו בעצמו, או שנכתבה ע״י אחד הרבנים - כמענה לשאלת רבנו.

ע״פ האמור בס׳ התולדות אדמו״ר מוהר״ש (גליצנשטיין ע׳ 38)׳ וע״פ העיון בציור הבנינים שבחצר (שוה״ג לאג״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע ת״ה ע׳ קצט) נראה שגם כאן לא בנה רבנו את ביתו על מקום בהכנ״ם שנשרף, אלא במקום חדש שקנה באותה חצר, מרוחק יותר לצד מזרח. במקום בהכנ״ס בנה רבנו את האולם הקטן, ובעת בנייתו התנה רבנו(שם ע׳ רב) שיעשה בה כרצונו בכל עת שירצה, וגם בעת נשואי בנו הרז״א (מ״ח תרל״ד) עשו שם

הסעודה עם כלי זמר ואמר אז שעושה כן מחמת התנאי. מי שבנה: אדמו״ר הצ״צ בנה את בהכנ״ם הזה לאחר השריפה שהיתה בשנים תרט״זייח, שמסופר עליה בבית רבי פ״ה־ו. תורת שלום ע׳ 81 ובכ״מ. אודות בהכנ״ס שהי׳ סמור לביתו

לפני השריפה ראה לקמן בסוף הסימן. עוד שני מנינים בבית: ר״ל עוד שני חדרים המוקדשים למנין בבית כ״ק אדמו״ר הצ״צ.

לשני בניו: אדמו״ר מוהרי״ל(מקאפוםט) ואדמו״ר מוהר״ש נ״ע, שהם ינהיגו את בהכנ״ס. ואח״כ: אחרי הסתלקות אדמו״ר הצ״צ בי״ג ניסן תרכ״ו.

. לעיר אחרת: שאדמו״ר מוהרי״ל נסע לקאפוםט. נסע אח אחד . ובריה וביוהכ״פ: של שנת תרכ״ז.

ביוהכ״פ שבשנה הבאה: של שנת תרכ״ח. ואח״כ נשרף ר״ל: בשלהי קיץ תרכ״ת(כנ׳׳ל בהערות לסי׳ הקודם).

היותר טוב ממקום הראשון: היינו על מקום בית אדמו״ר הצ״צ (כנ״ל באגרת הקודמת), אצל הכניסה מהרחוב הראשי(ראה בציור הבנינים שבחצר שבאג״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע ח״ה

ע׳ קצט). מק״א: מקום אחר.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג מב א

ם בהמ״ד הנ׳׳ל, גם בד׳ דברי׳ רשאי הבן להשתמש בביתו הבנוי׳ על מקו שאין מותרי׳ להשתמש בבהמ״ד הנמכר.

* * *

ם יש לנו לבאר, דלכאורה מקרי בהכ״נ של כרכים, כיון שנבנה ע״ד ד ו ק (א) מ

ק הרב״י ס ת, ואף שאפשר שלא סייעו בהבנין, כבר פ מו ם מכל המקו שיתפללו בו רבי

ס׳ מגילה כ״ו ד״ה כיון כו׳ וז״ל כיון שרוב א דהתו מ בש״ע כהרמב״ם והרא״ש וכפי׳ ק

ם בבנינו כוי, וז״ל הר״ן מפני ו בנ״א רגילין ללכת שם להתפלל אעפ״י שאין נותנים כל

תה לכל כו׳. תה ע״ד כל העולם וה״ה כמקדישים או שהם בונים או

, ויש בא בהגה׳׳א והמרדכי דס״ל כפי׳ השני של התוס׳ ואפי׳ לפ״ד הא״ז המו

׳ חיי ע ו ) י ל להביא ראי׳ לזה לכאורה מלשון הגמ׳ שם ואינהו עבדוה דמשמע דבזה ת

הרשב״א שנדחק בזה) וביותר בירושלמי פ׳ בני העיר הלכה א׳, אלכסנדרים עשו אותן

קא כשלא נתנוהו משל עצמם, וכ׳ בקה״ע שם והו״ל בהכ״נ של יחיד מ״מ י״ל דהיינו דו

ם יודו, דומי׳ יחיד שבנה ונתנו ם נתנוהו בפי׳ לכל העולם גם ה בפי׳ לכל העולם, אבל א

ם מלתא בטעמא הוא דמה לי א לבני העיר הובא ב״י סי׳ קנ״ג ד״ה והא דב״ה נמכרת, ו

לם ם במתנה, וא״כ בנ״ד דידוע שנבנה שכל העו ה ם ע״ז, או שהבונה נתן ל ס י כ נתנו מ

יתפללו בו הוי כשל כרכים לכל הדיעות.

אבל כד עיינינן בה שפיר ליתא מג׳ טעמים, הא׳ שי״ל דהבונה הי׳ דומי׳ דרב אשי

ם ה ׳ שכל הנותן ע״ד הוא נותן, וא״כ אף שבנ״ד הי׳ להיפוך שהוא נתן ל במתא מחסי

ם יותר מאלו נתנו הם, ויציבא בארעא כוי, ופשיטא ללשון הרא״ש שכ׳ ח עכ״פ לא יפה כ

ם לדעת רב אשי. מי שכולם מסכי

. הלוקח יעשה בו מה שירצה בד׳ דברים: ראה שו״ע או״ח סי׳ קנג ם״ט: כשמוכרים . חוץ ממרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא.

א) מקודם: מכאן ואילר בכת״י סופר, כדלעיל הערה לתחלת הסימן.נ של כרכים: שעליו מבואר בשו״ע שם ס״ז: והא דבהכ״נ נמכר ה״מ של מקרי בהכ׳. אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים .

אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר. ע״ד: על דעת.

שיתפללו בו רבים מכל המקומות: חסידי אדמו״ר הצ״צ הבאים אליו מכל המקומות. בענין זה אם בהכנ״ם בליובאוויטש נק׳ בהכנ׳׳ם של רבים ראה מ״ש הצ״צ בעצמו בשו״ת שלו תאו״ת סי׳ כד. וראה גם הי׳ על הש״ם מגילה רפ״ד. ומ״ש בזה באג״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע

ח״ה סי׳ א׳קט.

אדמו״ר מוהר״ש מג

והגם דלכאורה בנ״ד שהבונה כבר שחל״ח ונשאר בנו הש״י, וא״כ לפי טעמא שכל

ם כוי, י מ י כ ס הנותן כוי, י״ל דיכול הוא ליירש זכותו לבנו, אבל לטעם הרא׳׳ש שכולם מ

ם לדעתו, מ״מ י״ל הרי הטעם י מ י כ ס לם מ א״כ י״ל לכאורה דבנו שאני שאפשר שאין כו

ר הוא משום שמא יש א׳ בסוף העולם שאינו מרוצה בזה. וא״כ י״ל ממ״נ דכרכים אסו

א מבטל דעתו גם לבן הבונה, ומי שאינו מבטל מ ת ס ם דעתו לבא באיזה פעם לכאן מ א

דעתו היינו משום שאינו כפוף לבנו ולא יבוא, א״כ בודאי לא איכפת לי׳ ובודאי מבטל

דעתו.

ם דעתם להבן, י ם גם אנשים שאינם מבטל ועדיין יש לדון בזה משום היריד, דבאי

ק להצריכים לו, ומכש״כ לדעת וי״ל דידוע דלכתחילה לא נבנה בשביל באי היריד ר

ריא״ז בש״ג דלא בעי׳ שיהי׳ יחיד בדורו, וכ״מ דעת רי״ו נ״ג ח״ח וע׳ בתשו׳ מ״ב סי׳ ל״ג,

ועוד דיריד חשיב אקראי דמשד היריד הוא ד׳ שבתות ולא עדיף מרחובה של עיר אף

שמתפללין בה בז׳ תעני׳ אחרונות ששוהה קרוב לד׳ שבועות, ואף שאין זה ראי׳ גמורה

ם לא בכל שנה הוא מ״מ קצת ראי׳ יש. ת ה ד

הטעם השני כיון שהי׳ שני מנינים בביתו, א״כ לא נבנה רק להעדפה בעלמא אולי

ם וכמו שבאמת לא התפללו בו רק בר״ה ויוהכ״פ, ו ק מ ם ה ה יארע שיהיו רבים וידחק ל

וא״כ הוי ודאי אקראי ודומי׳ ממש דרחובה של עיר, וגרע מיריד דהיריד קבוע בכל שנה

, ובפרט ם ם המקו ה וכנ״ל, משא״כ בנ״ד אין זה קביעות שיהיו כ״כ עולם רב שיהי׳ צר ל

. שהיו בביתו כמה וכמה חדרים גדולים פנוים א״כ ודאי חשיב אקראי

ם נתן א ק לו לעצמו, ד הטעם הג׳ י״ל דהבונה לא נתן שום זכות לכל העולם ר

זכותו לכל העולם איך שייך הצוואה שהבהמ״ד שייך לשני בניו בשוה, כיון שאין לו

ק נתן רשות להתפלל בעצמו שום זכות יותר מכל העולם. אלא ע״כ שלא נתן אותו כלל, ר

בו, אבל גוף הבהמ״ד הוא שלו ממש, וא״כ הוי בהכ״נ דיחיד, וע׳ רמ״א בהג״ה לסעי׳ ז׳

ם שייר כו׳ שום כח כו׳ משמע להדיא כמ״ש, דבנ״ד יחיד שבנה כו׳ ונתנה כוי, אבל א

כח שכל הכח שלו בודאי א״צ לשאל אפי׳ דעת אתו מו ו שלא נתן בפירוש ומצו

ת העיר כמ״ש מ כ ס המתפללים, והרווחנו בטעם זה דאלו לטעם א׳ וב׳ צריך לכה״פ ה

א דרב אשי אי בעינא מזבנינא לי׳ כלומר בהדי ציבורא, והובא ב״י, משא״כ הר״ן גבי ה

לפי טעם זה.

שהבונה כבר שחל״ח ונשאר בנו השיי: שכ״ק אדמו״ר הצ״צ שבק חיים לכל חי ונשאר בנו כ״ק אדמו״ר מוהר״ש השם ישמרהו.

. יחיד בדורו: שלפי״ז גם בבאי היריד י״ל שמבטלים דעתם. . ו ״ א י לדעת ר. ד׳ שבתות: כ״כ גם בשו״ת צ״צ שם. . י אקרא

שני מנינים בביתו: ראה גם לעיל בתתלת הסימן.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג מד א

תר ת דג״כ מו ״ ס (ב) היוצא מזה דבנ״ד מקרי בהכ״נ של יחיד, וא״כ לא עדיף מ

ת כו׳ ״ סר היינו ס״ת דוקא, וכדאמרי׳ אין מוכרין ס לדעת י״א שבש״ע ס״י ואפי׳ להאו

א ל ה שירצה אף בלא מכירה, מיהו ב קא, ולכאורה יכול לשנותו לכל מ ת דו ״ א״כ ס

ק כ״ז, וכ״מ בכתבי אדמו״ר נ״ע, ״ בא מג״א ס ם במ״ב הו ע ט מכירה אין היתר כמ״ש ה

ונמצא בנ״ד יש עצה ע״י מכירה ואז יצא לחולין הבהכ״נ וגם המעות כמ״ש במג״א שם

׳ ם יבנו בעדם בהכ״נ אחר בודאי שרי, והנה זה פשוט דאפי ס״ק כ״ח, ומכש״כ א

ם מכרו זט״ה במעמד אנשי העיר כו׳ ויחיד בשלו ם יכולין לעשות כמו א הארבעה דברי

פשיטא דלא גרע.

(ג) והנה כ״ז לענין למכור הבהמ״ד או בהכ״נ עצמו, אבל בנ״ד שנשרף ולא נשאר

ם אינו קדוש כלל, הא׳ שידוע שהוא בעצמו ם שהמקו י ק ז ם ח , י״ל ב׳ טעמי ם ו ק מ רק ה

סו י ם הראשון הכנ ו ק מ ם אחר ו ו ק מ ם בהכ״נ שבנה לאחר השריפה ועשאו ב ו ק שינה מ

, ם ו ק מ לחדר מחדרי הבית, וא״כ ע״כ דלא קידש רק הבנין והיינו כ״ז שיעמוד אבל לא ה

ם ד ם כיון שאינו שלו רק בשכירות מהאדון, ואין א ו ק מ הב׳ והוא העיקר דא״א לקדש ה

מקדיש דבר שאינו שלו.

ואע״ג דשכירות ליומי׳ ממכר הוא היינו השימוש אבל גוף הדבר אינו קנוי לו,

כמ״ש הנ״י פ׳ הזהב וז״ל והא דאמרי׳ שכירות כו׳ אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל עכ״ל ועי

ם מקדיש ד׳ ד יש״ש פ״ה דב״ק סי׳ ל״ג, וז״ל הרמב״ם פ״ו מהל׳ מעילה הכ״א אין א

ם מקדיש ד׳ שאין גופו שלו. וזה פשיטא ד תו כו׳ שאין א שאינו שלו כיצד כו׳ שדה מקנ

א ועל מה יחול ההקדש, ואפי׳ דאינו יכול להקדיש השימוש דדבר שאין בו ממש הו

א דהשוכר יכול להקדיש כ״ז שבירותו, ת פ ס ו ת ס׳ בערובין כ״א ד״ה ה״ק ב׳ ה לפמ״ש התו

א ב ו ם לו שכרו, דאל״ה המשכיר יכול להקדיש כמ״ש בירושלמי ה א בשהקדי ק ו י״ל ד

ם לו שכרו ג״כ פשוט דמיד שכלה זמן ם יש לו, ואפי׳ בהקדי תוס׳ נדרים מ״ ו ע״א ד״ה א

שבירותו פקע הקדש, וא״כ בנ״ד דהשכירות לשנה צריך להקדישו בכל שנה ממש, ואפי׳

את״ל דבנ״ד הוי שכירות לעולם, הלא מהני חזרה, וא״כ יש עצה לחזור מהשכירות על

יום א׳ ופקע הקדושה ואח״כ יכול לשכור עוד, וא״כ פשוט דליכא שום נדנוד איסור.

וכימ בכתבי אדמו״ר נ״ע: שו״ת או״ח סי׳ כג. זטיה: ז׳ טובי העיר.

בהכ״נ שבנה לאחר השריפה: שהיתה בשנים תרט״ז־יח, כנ״ל. ועשאו במקום אחר: אפשר שבזה דן בתשו׳ נוספת של הצ״צ(קובץ יגדיל תורה נ.י. הוב׳ עא סי׳ נב). ושם כותב טעם אחר, דכשנשרף הוי כבהכנ״ם של כרכים שאין מתפללים בתוכה

ויכולים למוכרה. וראה גם לקמן סי׳ מד. ומקום הראשון הכניסו לחדר מחדרי הבית: והיינו שבתחלה היה ביתו קטן וביהכ״נ קטן לצידו. ואתר השריפה הא׳ הרתיב את ביתו ובנה בו שני חדרים לתפלה, ולצדו אולם גדול

לבהכנ״ם ובהמ״ד. ואחר השריפה הב׳ דן בשו״ת שלפנינו איך לבנותה מחדש.

אדמו״ר מוהר״ש מה

ר אולי צריך דעת אחיו או יורשיו ג״כ בזה. והנראה דא״צ (ד) אך מה שיש לחקו

, וידוע הי׳ דדעת ת י ב וה הי׳ כדי שלא ישתרר א׳ על ח ם המצו ע מב׳ טעמים, חדא כי ט

ם הנ׳׳ל ע ט הנותן הי׳ שלא יעקור דירתו מפה וכיון שעקר דירתו פקעה המתנה, ועוד מ

א משתעבד, א״כ כיון שהאחד בנה ע׳׳ז ק ס ט ם הוא של האדון, וארעא ל ו ק מ ה כיון ש

משלו ממש וגם הוא בעצמו משלם השכירות להאדון, א״כ פשוט דאינו צריך דעתם בזה,

ם. ועדיין יש לדבר בזה. יק בהמקו ח השני אין דעתם כלל להחז א ועוד שידוע שיורשי ה

מג

בס״ד

א׳ רוצה לעשות בחדר א׳ מחדרי ביתו תנור שיהי׳ בה יורה קטנה, ורוצה להעמיד בחדר ההוא אמבטי שהיא מטלטלת, והמכוון הוא, ונצרך לו זה ם להאמבטי ת ו שיחממו מי׳ בהיורה הנ״ל וישפכו א לבריאותו שא״א לילך על הקור אחר עשיית האמבטי, ומ״מ בהיורה הנ״ל יוכלו להחם מים גם לשארי דברי׳ הצריכי׳ מי׳ חמים, רק שהאיש הנ״ל חושש אולי זהו נגד צואת ר״י חסיד שכ׳ שם וז״ל לא יעשה אדם מרחץאם יעשה הבית יחרב אא״כ עושה לרחוץ רבי׳ בו עכ״ל, בתוך ביתו ו וחושש אולי אמבטי היא בכלל מרחץ. והחרר הנ״ל לא יהי׳ רק על עשיית

האמבטי כ״א ישתמש בו עוד תשמי׳ הצריכי׳ לו ולצרכי הבית.

לכאו׳ נראה שבודאי האמבטי הוא מכלל המרחץ, אמנם י״ל שזהות הקבועים שיש במרחץ שהם מכלל המרחץ שרוחצי׳ דוקא האמבטאו בה, והיינו שיש מרחץ שמזיעי׳ בה, ויש מרחץ שרוחצי׳ בה, והחדר אשר

דעת אחיו או יורשיו: דעת אחיו אדמו״ר מהרי״ל מקאפוסט, שגם לו הי׳ שייך בהכנ״ס כנ״ל, ואחר הסתלקותו אולי צריך דעת אחד מבניו.

אין דעתם כלל להחזיק בהמקום: כי אחרי הסתלקות אדמו״ר מוהרי״ל בקאפוסט, בשנח תרכ״ז, מילא את מקומו בנו אדמו״ר מוהרש״ז בקאפוסט (ראה לעיל אגרת ב), ואין דעתם

לחזור לליובאוויטש.

מג נדפסה במגדל עז ע׳ יא, והוגהה ע״פ כתי״ק. וראה הערה לסי׳ מא דלעיל.

מהתוכן נראה שגם השו״ת שלפנינו נכתבח יחד עם שתי השו״ת הקודמות, בקשר לבניית ביתו, אחר שריפת החצר בליובאוויטש בשלהי קיץ תרכ״ת.

א׳ רוצה: כמו בסי׳ הקודמים כך גם כאן מתאר את הסיפור בגוף שלישי, מבלי לפרש שהשאלה היא אודות עצמו.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג מו א

• דבר על בו האמבטאות הקבועי׳ בכלל מרחץ יחשב, כי תי׳ מרחץ היא ש כלליות ענין הרחיצה והזיעה כו׳. אך לפי מה שפי׳ רש״י על מתניתין דפ״ד דב״ב המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרי׳, שנותנים ע״ג קרקע המרחץם הקרקע, א״נ שלא יטנפו ועומדי׳ עליהם הרוחצים שלא יכוו רגלי׳ מחו׳ רגליהם, ומשום דמטלטלי לא מזדבני, א״כ נראה שאצלם הי׳ מסיקית הריצפה ואפי׳ במקום שרוחצי׳ שם ג״כ הי׳ כן ולכן ה״צ ח המרחץ ת להניח נסרי׳ על הקרקע כנ״ל, שזה אינו דומה כלל לענין עשיית האמבטי שרוצה לעשות בחדרו, וכ״ש שהיא מטלטלת. ויש להוכיח מדברי רש״י בהמשנה הנ״ל שלכן הנסרי׳ עם שהם מצרכי המרחץ, מ״מ אינם נמכרי׳ עם המרחץ מפני שמטלטלי׳, וא״כ י״ל שגם האמבטי עם שהיא מצרכי

המרחץ אינה בכלל המרחץ מפני שהיא מטלטלת.

ם מפני שנשתנה אצלינו ענין עשיית המרחץ מפני זה נא׳ וא״ת אא ר ב ס שזהו שינוי ג״כ לענין צואת הרי״ח ז״ל ג״כ, וכ״ש שזהו נגד הם ו י שלכאו׳ הציוי שלו הוא מפני כי זוהמת המרחץ היא נגדי לענין קם נעשית על אופן זה א״ל. אמנם מ״מ י״ל הבית, וא״כ מאי נפ״מ א דזוהמת האמבטי איננו רב כ״כ, שאינו דומה שכשרוחצין הגוף והמי׳ נופלי׳ על הרצפה נפיש זוהמייהו, משא״כ הרחיצה בהאמבטי נשאר, ובתוך הבית לא יש זוהמא כלל, והרי זה מעשים הזוהמא בהאמבטי

בכ״י שעושי׳ אמבטי בבית ולית מאן דחש לזה כלל.

ואם נא׳ דזאת שאני מפני שהחדר ההוא הופרש והובדל ונתקן לכאן לבד, אינו כן שהרי משמש בחדר ההוא עוד תשמישי׳ הצריכי׳ לו, וגם לצרכי הבית, א״כ אין להחליט כלל שזהו יהי׳ נק׳ בשם מרחץ, ואם מפני שקבעו היורה בשם, זהו ג״כ אינו שייך שמצד זה יהי׳ שם מרחץ על החדר ההוא שהרי היורה בלא הרחיצה בודאי אין שום חשש, וגם הרחיצה לא אסר כ״א שלא יעשה מרחץ, וענין תיקון כזה אינו נופל שם מרחץ ע״ז כללם גבוה שמזיעי׳ עליו אז וכלל, כ״א כאשר יקבעו שם אמבטי או יעשו מקו

נופל ע״ז שם מרחץ, וכ״ש העשי׳ ע״ד שפי׳ רש״י בהמשנה הנ״ל.

וגם ע״פ משנ״ת בשבת ד״י שיש ג׳ חדרי׳ במרחץ וכן פי׳ רש״י בב״ת במשנה הנ״ל דס״ז ע״ב וז״ל בית שעשוי לרחוץ בו וג׳ בתי׳ הן זה לפנים מזה כדאמרינן ביצה״ש פנימי לרחיצה חיצון שעומדי׳ שם מלובשין בינוני

שפושטי׳ שם בגדיהם. ואפשר כוונת הרי״ח הוא על מרחץ כיוצא בזה.

בב״ח: בבא בתרא. ביצהיש: ביציאות השבת.

אדמו״ר מוהר״ש מז

והגם שגם בזה הוא רק חךר אחד שרוחצי׳ בו מ״מ י״ל שכוונתו כך דוקא, ולכן אמר ל׳ מרחץ, ולא אמר לא ירחץ אדם בתוך ביתו, ור״ל להורות שאם עושה בענין שהכל יבינו שזהו מרחץ ע״ז הוא ענין הצואה

שלו.

ובפרט כי רוב צואותיו אינו מובן כלל ע״פ ההשגה וההבנה א״כ אין לנו אלא כפי המורה מתוך לשונו שיהי׳ בדומה ממש, משא״כ שאם חסר

איזהו ךבר אי״ז בכלל הצואה כלל.

וכ״ש לפי מה שנת׳ בתשו׳ שב יעקב חאה״ע סי׳ כ״ג ובתשו׳ נו״בי שאין לחשוש כלל אפי׳ בעשיית א מ״ת חאה״ע סי׳ ע״ט שזהו רק לזרעו ת מרחץ. אמנם י״ל שלא כל הצואות דומות ויש מהם שי״ל שכוונתו לזרעו אבל ענין כזה נ״ל שזהו שוה לכל והיינו מפני שלכאו׳ נ״ל שזהו מחמת זוהמת המרחץ, אשר לכאו׳ אין בזה במה לחלק בין זרעו לשארי אנשי׳,

ולכן י״ל שגם הש״י והנו״ב הנ״ל יודו שאין צואה זו לזרעו דוקא, וצ״ע.

ולעמוד על חקירת ענין זו צריכי׳ לברר אי מותר להתפלל בחדרם חל ע״ז ענין צואתו ם יש לו דין מרחץ א״ל, וממילא יבורר א ההוא א א״ל. הנה בגמ׳ שבת ד״י סע״א א״ר אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתום שבנ״א עומדי׳ לבושי׳ יש שם ו ק בבהמ״ר, מיתיבי הנכנס לבהמ״ר מ מקרא ותפלה, ואצ״ל שאילת שלום ומניח תפילין ואצ״ל שאינו חולץ, מקום שבנ״א עומדי׳ ערומי׳ ולבושי׳ יש שם שא״ש ואין שם מקרא ותפלה ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחילה, מקום שבנ״א עומדי׳ ערומי׳ אין שם שא״ש ואין צ״ל מקרא ותפלה וחולץ תפילין ואצ״ל שאינו מניחן. ומתרץ שם דראב״א בחדתי, ורק הזמינה, ופירש״י שמרחצאות שלהם ג׳ בתי׳ ככל משפ״י בב״ב, רק שהוסיף שהפנימי הוא להזיע ולהשתטף, אמצעי שיורד לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם שעה מיגיעת המרחץ. עומדים ערומי׳, פנימי: מקרא, ק״ש: ערומי׳ ולבושי׳, אמצעי שיוצא בו ערום וממהר לכסות א״ע ויוצא לחיצון. ואח״כ לענין תפילין פי׳ שהאמצעי לא כמרחץ גמור הוא, ומקצת תורת מרחץ עליו(מתוך פי׳ רש״י על ענין המרחץ משמע שעיקר שם מרחץ הוא להזיע ולהשתטף, ולא לרחיצה מדלא פי׳ שרוחצי׳ שם. ולכן מצעו הלשון משום

גזירת אמבטאות ומרחצאות, במרדכי ה׳ נדה וטבילה הובא בב״י).

רק לזרעו: ראה בזה שו״ת הצ״צ חאה״ע סי׳ קמג. םס״ד ריג, א. נזשפ״י: מה שפירש.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג מח א

ופסק הרמב״ם בפ״ג מה׳ ק״ש ה״ב אין קורין לא בבית המרחץ כוי,תר ם שבנ״א עומרי׳ בו לבושיי מו ובהלכה ג׳ כ׳ חצר המרחץ הוא המקו לקרות בו ק״ש(וצ״ע מדוע אמר ל׳ חצר הגם כי כוונתו על הבית החיצונה כמש״פ כל המפרשי׳ שעליו מ״מ מדוע כ׳ בל׳ חצר, ואפשר בזמנו הי׳ עושי׳ק שבבה״ח יכול ס חצר ולא בית). ובטור א״ח סי׳ מ״ה גבי תפילין פ להניחן, ובבית האמצעי א״י להניחן לכתחי׳ אבל היו בראשו א״צ לחלוץ, ובבה״פ צריך לחלוץ. וכ״פ הרמב״ם בה׳ תפילין פ׳׳ד הכ״ב וכ׳ כל׳ הגמ׳ק ג״כ כלשון הגמ׳, וכ״פ ס ולא לשון חצר כמ״ש בה׳ ק״ש. ובטור סי׳ פ״ד פ

בש״ע סי׳ מ״ה ופ״ד.

א ב ו והנה המג״א בסי׳ מ״[ה] סק״ב הביא את הר׳ מנוח אשר ה בכ״מ פ״ג מהק״ש, ובב״י סי׳ הנ״ל, דאיכא למ״ד כיון דאיסור מרחץ מפני שעומדי׳ שם ערומי׳ ה״ה להנך מקואות שטובלין בהם הנשי׳ אסור לברך בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ משום זוהמא והבלא דאית בהזה ו ע״י שתשמי[ש]ו בחמין אבל צונן מותר והניח בצ״ע מה שלענין מזת בה״ט כבהמ״ר, והמג״א הוסיף ממה שנתי ביו״ד ס״ר דהנשי׳ מברכו במקוה, אך נ״ל דמ״מ אסור לכנוס לתוכו בכתבי הקדש דאסור לעמוד לפני השם ערום כדאיתא בשבת דק״כ ומה״ט פטור ממזוזה, וכשאין שםה אדם מותר דדוקא במרחץ החמירו אע״פ שאין שם אדם אבל לא במקו כנ״ל עכ״ל. הרי שאם חסר דבר א׳ מדרכי המרחץ, שהרי במרחץם כי השטיפה גם תשמי[ש]ו בחמי׳, והיינו הרחיצה בחמין או הזיעה א שם בצונן כמו שפי׳ רש״י ז״ל מ״מ י״ל דהשטיפה בטילה להרחיצה, ועיקר תשמי[ש]ה הוא בחמי׳ ובמקואות מאחר שתשמי[ש]ן בצונן אינו דומה למרחץ לגמרי, ולכן מסתבר להר׳ מנוח שאינו דומה למרחץ, וקושיתו ממזוזה תי׳ המג״א, ולהמג״א לא החמירו בה עכ״פ והיינו בעת שאין בה

ארם מותר לברך שם.

ולפ״ז צ״ע במקואות שלנו שמחממי׳ אותם י״ל שגם להר״מ והמג״א ג״כ אסור לברך שם. וי״ל דאינו כן שהרי הר״מ כ׳ הטעם במרחץ משום

והנה המג״א: בשוה׳׳ג בכתי״ק: במג״א סי׳ [מ״ה] הביא את הר׳ מנוח המובא בב״י סי׳ הנ״ל ומחלק בין מקואות לבהמ״ר מפני שתשמישו בצונן, משא״כ במרתץ שהוא משום זוהמא והבלא (ולא מחמת ערומי׳). א״ב בד״ז מתחלק במו״כ י״ל שאמבטי ג״ב אינו לא זוהמא ולא הבלא פי׳ בחדר. והט״ז סי׳ פ״ד פי׳ שמקואות דין בית האמצעי מטעמי׳ הנ״ל ולכן האמבטי

אינו חמור עכ״פ מאמצעי, ומ״מ יצא מעט מתורת מרחץ י״ל דלא שייך בזה צואת רי״ח ז״ל. ע׳ פר״מ ומתה״ש נידון מקואות שלנו וע׳ בתשו׳ ח״ם סי׳ רז.

אדמו״ר מוהר״ש מט

זוהמא והבלא, א״כ במקואות שלנו יש הבל מעט מ״מ זוהמא לית בהו, וגם ההבל אינו דומה להבל המרחץ שהרי המרחץ מחממי׳ אותה ומזה נעשה ההבל בחדר המרחץ עד שמזיעי׳ ואין ההבל מחמת המי׳ משא״כם כי חדר המקוה מחממי׳ אותה מעט אך זהו שלא יהי׳ קור במקואות א לבד ולא חום כמרחץ, וחמימות המקוה היא מחמת שפיכת המי׳ חמי׳

לתוך הקרים שאין לחשוב זה כלל לחום, ומכ״ש שי״ל דתתאה גבר.

ומה גם כי במקואות שהי׳ בעת שהי׳ הר״מ ז״ל בודאי ג״כ הי׳ מחפפי׳ שם מעט עכ״פ, דאם הי׳ מחפפי׳ שם לגמרי כל הנצךך ה״ז דומה למרחץ שרוחצי׳ בה, רק מפני שהחפיפה אינה ברותחי׳ כ״כ, מ״מ הוא כמעט שוה למרחץ, רק מפני שי״ל שכל החפיפה הי׳ עושי׳ בביתם, ומ״מ סמוך לטבילה הי׳ צריכי׳ לבדוק א״ע פי׳ ואם מוצאים איזה דבר רוחצים מקום ההוא עכ״פ. ואפשר זהו שוה כמו החפיפה דע״ש שצריכה רחיצה מעט במו״ש, ונוכל ללמוד מזה שמקום שרוחצי׳ שם מעט ובמי׳ שאינם רותחי׳ כ״כ אין תורת מרחץ עלי׳, ולהמג״א לא החמירו עכ״פ בעת שאין

שם אדם.

וכמו״כ י״ל לענין האמבטי שהיא מטלטלת שאין החדר שעומדת שם האמבטי נק׳ שם מרחץ כלל, הא׳ מפני שאין שם הבלא כלל וכ״ש חום כמרחץ, הב׳ זוהמא אין שם כלל, וכמ״ש לעיל ההפרש בין הרחיצה בחדר לשטיפת האמבטי, והאמבטי עצמה מנקים ושוטפי׳ אותה בכל פעם א״כ אין בה תורת זוהמא כלל, וכ״ש שהחדר הנ״ל אינו בשביל האמבטי לבד

כ״א לתשמיש שארי דברים די״ל שקיל הרבה גם ממקואות.

וקרוב לומר שמה שיש איזה תורת מרחץ על ענין שאלתינו זהו רק על האמבטי גופא אבל לא על החדר כלל, שאם ירצה הבע״ב להעמידם בחדר הזה לא יהי׳ חם האויר כמו שנצרך האמבטי בחדר אחר, כמו א להיות בעת עשיית האמבטי בודאי מחמת היורה לבד אינו נופל כלל תורת מרחץ, שהרי בהמי׳ שבהיורה יכולים לעשות כל מה שירצה, ומחמתם שירצה אין האמבטי מאחר שהיא מטלטלת, וברצונו יטלטלנה למקו תורת מרחץ כלל על החדר ההוא גם בעת שעומדת שם. וכדמות ראי׳ לזה מנהרות המכזבי׳ פעם בשבוע (היינו לשבע שנים) פסולי׳ לקידוש מי חטאת גם בעת שהולכי׳ בטוב ואינם נפסקי׳ כלל כעת רק מפני שעתידי׳ לפסוק מימיהם, וכמו״כ י״ל גבי אמבטי מאחר שהיא מטלטלת, ובלתי

מנהרות המכזבי׳: פרה פ״ח מ״ט.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג נ א

ספק יתרמא עת שיקחו אותה מחדר זה להעמידה בחדר אחר לכן גם בעת שעומדת בחדר אין שם מרחץ כלל על החדר.

ומאחר שיצא לנו שאין דין תורת מרחץ על החדר, א״כ י״ל שגם האמבטי יהי׳ לה דין צואה שלא במקומה שמהני לה כיסוי עכ״פ, דאיסורוהמא ם ההוא מלא מז ק״ש בבית המרחץ משום זוהמא והבלא, וכל המקו והבלא, ובאמבטי כבר נת׳ שבחדר אינו שייך כלל לא זוהמא ולא הבלא, ובאמבטי עצמה ג״כ אין כ״כ זוהמא והבלא. וכשעומדת שלא בבהמ״ר אינה חמורה בודאי מצואה שלא במקומה. ולכן כשכיסו אותה יכולי׳ה ת ו אם ניקו א ם היא מליאה מהמי׳ שרחצו בה. ו להתפלל שם גם א מהמי׳ יש לה דין כלי גרף המנוקי׳. ואם היא של מתכת או של זכוכית אום הם רחוצי׳ יפה כמ״ש בטוש״ע א״ח סי׳ פ״ז של חרס מצופה מותר אם זהו בצואה ס״א, ובמג״א שם סק״ג ובלבד שלא יהי׳ בהם ריח. אמנ אבל באמבטי אין ריח כלל. ובט״ז סק״ג כ׳ בשם התוס׳ פרק מי שמתום נתן בהם מים, ובעטז״ק הביא י״א דמ״מ בעינן להטיל בתוכן להתי׳ א

רביעית מים, הגם שהם רחוצי׳ יפה, והוא מהב״י בשם התוס׳ והמרדכי.

ב כ׳ לתרץ על מה שהנשי׳ מברכי׳ בבית ״ ק והט״ז בסי׳ פ״ד ס הטבילה משום דבה״ט הוי ממש כבית אמצעי של מרחץ דקצתם ערומי׳ כו׳ ולכתחילה אין לברך שם שום ברכה, רק ברכת הטבילה שהיא הכרחיות שם שהיא שייכא לטבילה ה״ל כמו אמצעי של מרחץ דאיןם הניחן כבר כמ״ש בסי׳ מ״ה, ה״נ בדיעבד דמיא כיון חולצין התפילין א שא״א בענין אחר. ולפ״ז שמדמה בה״ט לבית אמצעי של מרחץ לכאו׳ לפי צואת רי״ח ז״ל אין לעשותה בבית וכמו״כ י״ל אמבטי ג״כ. אך י״ל להיפך מאחר שלא ציוה רק ל׳ מרחץ ששם זה הוא כללי על כל מה שיש במרחץאם חסר איזהו דבר מפרטי המרחץ ה״ז אינו נק׳ מרחץ. וכ״ש שדברי ום חסר איזהו דבר ה״ז צואותיו אינם מושגים ע״פ ההשגה וההבנה ולכן א

אינה בצואתו.

וא״ת להיפך מאחר שאינו מובן טעם הדבר הרי ראוי לנו לחוש לזה

דין צואה שלא במקומה: שו״ע אדה״ז סי׳ עו ס״ו. ובמג״א שם: בשוה״ג בכתי״ק: ס״ק ג׳ ריח. בט״ז סק״ג תום׳ מ״ש להתי׳ אם נתן בהם

מיי. ובעט״ז בשם ב״י בשם התום׳ והמרדכי להטיל רביעי׳ מי׳. וכ״ש שדברי: בשוה״ג בכתי״ק: וא״ת למעלה מהשגה יכול להיות גם א׳ אסור א״כ ממה שהתי׳ לרבי׳ מובן שצ״ל הכל שברבי׳ זה ירצה זיעה וזה אמבטי וזה שטיפה וכדומה מובן

שאם חסר.

אדמו״ו מוהר״ש נא

אולי ג״ז הוא בכלל צואתו, אינו כן דהוי לי׳ לכתוב כך לא יעשה אדם בתוך [ביתו] שום ענין מדרכי המרחץ, ומאחר שאמר מרחץ ולא פרט א׳ מדרכי המרחץ נראה כוונתו על כל עניני המרחץ דוקא. וגם ממה שאמר בסופו אא׳׳כ עושה לרחוץ רבים בו מאחר שהתיר לצורך רבי׳ בודאי הוא דבר שיכול למלאות צורך הרבי׳ וממילא מובן שזהו מרחץ שלם שהרי ברבי׳ ימצא מי שרצונו להזיע ולהשתטף, והשני ירצה אמבטי וזיעה והשלישי בא״א, והמרחץ הזה עשוי בכל עניני המרחץ לצורך רבי׳ פו׳., והיינו ג״כ כל עניני ומובן רמה שהתיר בסופו זהו מה שאסר בהתחלתו המרחץ אבל לא פרט אחר שבמרחץ. וכ״ש כשהאמבטי מטלטלת אין זה כלל מעניני המרחץ. ובפרט שאינו נותן כל החדר שיהי׳ מוקצה רק לתשמיש זה כ״א משתמש בו ענינים הצריכים לו ולכל ביתו דזה ודאי

אינו נק׳ ואינו עולה בשם מרחץ כלל וכלל.

וע׳ בבר״י סי׳ פ״ד ס״א בשם הפר״ח והרב מקראי קדש דס״ל להרמב״ם דשאילת שלום מותר אף בפנימי, ובסי׳ פ״ה סעי׳ יו״ד לענין מקוה הביא דיעות הרבה להקל, ודעתו כשאינו פתוח לבית הפנימי, דלאם אנשי׳ מלובשי׳ יכול לברך ם עומד לבדו שם או א נפיש הבלא וזוהמא, א

ולקרות, ואם יש ערומי׳ שם סובר כהט״ז שזהו כבית אמצעי יעו״ש.

ולצאת מכל ספק נגד צואת הרי״ח ז״ל שלא יהא לבו נוקפו יש לתקן באופן זה דהיינו שימכור חדר זה שרוצה להעמיד האמבטי שם לא׳במקח גדול) וגם שיהי׳ להקונה דריסת ממיודעיו (שלא יסבול ממנו, ו הרגל בתוך ביתו שיוכל לילך להחדר הנ״ל הוא והבאי׳ מכוחו, ואח״כ ישכור מהאיש הנ״ל החדר הנ״ל בשכירות קצובי׳ לשנה ואז ה״ז אינו בתוך ביתו כלל, וגם האיש הקונה אין לו שום חשש בזה דהא כ״א יכול

להיות לו מרחץ בפ״ע שהרי אין זה בתוך ביתו כ״א בית מיוחד.

ואולי יחשוש שזהו כעין הערמה יכול לתקן עוד דהיינו שיתן אותו להקונה הנ״ל גם בתורת מתנה ע״מ להחזיר שהיא מתנה גמורה, והזמן יהי׳ עד עת שירצה הנותן מתנה לקבלו בחזרה, שעד״ז אין שום חשש כלל וכלל, דבאמת אין בזה שום תורת מרחץ כלל כנ״ל. ואם לבו נוקפו אולי יש בזה משום מרחץ הלא המכירה בודאי מועלת דלא חמור מחמץ בפסחאם עדיין חושש מטעם הערמה יתקן שיתננו שמועיל כ״ש לענין זה, ו במתנה ע״מ להחזיר שאז אין שום חשש כלל וכלל שיוכל לחזק אצל עצמו

בבר״י: בברכי יוסף.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג נב א

המתנה עד שיצא הספק, ונותן בעין יפה נותן כל החלקי׳ והפרטי׳ הנוגעי׳ למרחץ כו׳ ובזה יסולקו כל החששות שיהי׳ לבו בטוח שאין בזה שום חשש וחשש דחשש נגד צואת הרי״ח ז״ל כ״א מקיים כצואת הרי״ח ז״ל

בהמכירה והמתנה כו׳.

מד

בהכנ״ס שהי׳ עומד ברחוב היהודי׳ בקצה העיר, אח״כ נסעו היהודי׳ מעירם על הקרקע שקיבלו, ונתבטל הבהכנ״ס לגמרי, ובקיץ העבר לאאם כי התפללו בו כלל, ונשברו החלונות והדלתות, ועכו׳׳• התעוללו בו. ו התכנסו כעת כמה בע״ב ומתפללי׳ בו, אמנם לא על זמן הרבה, היינו כ״א עד אחר יו״ט, ואח״כ מפני שכל א׳ יפנה לדרכו לא ישארו כ״א ד׳ בע״בם יכולים לעשות כן. והי בחורים. לכן רצונם להעתיקו לרחוב היהודים. א

ם שעמד שם. ם יכולים למכור מקו גם א

ב״ב ד״ג ע״ב, אמר רב חסדא לא ליסתר אינש בי כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחרינא, איכא דאמרי משום פשיעותא וא״ד משום צלויי, מ״ב א״ב דאיכא בי כנישתא אחרינא. ופי׳ רש״י משום פשיעותא דלמא(דלא מתרמי אונס ולא בנו אחריתא. משום צלויי כל ימי הבנין. ולא אמרן ליסתרי׳ לעתיקא) אלא דלא חזא בי׳ תיוהא (ביקוע שהוא עומד ליפול)

אבל חזי בי׳ תיוהא סתרי ובני כי הא דרב אשי.

ם ע ט פסק כוותי׳, מ א ו ד ס והרא״ש בסי׳ ד׳ הביא הא דרב ח פשיעותא והנ״מ דלא חזיא בי תיוהא כו׳. וכ״פ במגילה פ׳ בני העיר ס״א.א ו ת א ובי ס ופי׳ מאי דמרימר ומר זוטרי סתרי ובנו בי קייטא בסתו בקייטא מפני שסוברי׳ שהטעם משום צלוי והם הי׳ להם בהכנ״ס אחרת,

אמנם התוס׳ פי׳ בי קייטא ובי סתוא הוי כמו איכא תיוהא ושרי.

ונמצא לפי פי׳ התוס׳ לאו דוקא תיוהא כמו שפי׳ רש״י ביקוע שהוא עומד ליפול אלא מפני שבקיץ אין מתפללי׳ בו הוי נמי כמו איכא תיוהא.

מד ראה הערה לסי׳ מא דלעיל.

ב א״ב: מאי בינייהו איכא בינייהו. מ׳

אדמו״ר מוהר״ש נג

ואפ״ל שגם רש״י ז׳׳ל יפרש כן, רק על תיוהא פי׳ ביקוע, אבל באמת ס״ל של״ד ביקוע אלא מניעה אחרת הוי ג״כ כמו תיוהא. והרמב״ם בפי״א מה׳ תפלה פסק ג״כ כרב חסדא. והנ״מ דלא חזי בי׳ תיוהא. אבל הרשב״א ונ״י והר״ן, ס״ל דמשום פשיעותא שלא יבנו לעולם לא חיישינן, ולכן כשיש בהכנ״ס אחרת ליכא גם משום צלויי ומותר לסתור. והיינו גם כשלא חזי בי׳ תיוהא. לכן בנ״ד שלדעת הרשב״א והנ״י והר״ן הלא יש בעירם בהכנ״ס אחרת קבועה, אין חשש לסתור. ומכ״ש לפי פי׳ התוס׳ שסובר שבי סיתוא ובי קייטא חשיב כחזי בי׳ תיוהא, והיינו שאין מתפללי׳ בהם

בקיץ. ומכ״ש בנ״ד שאין מתפללי׳ בו כלל חשיב ודאי כתיוהא.

ובנידון מכירת הקרקע. ע׳ במג״א במ״א סי׳ קנ״ג ס״ק י״ב בשםם המבי״ט דאם אין מתפללי׳ בו אפי׳ של כרכים יכולי׳ למוכרה. אמנ נראה שזהו בוודאי בהסכמת זט״ה במא״ה. וע׳ בתשו׳ פ״י בא״ח ח״א ס״ד. וע׳ בתשו׳ נו״ב מהד״ת חלק או״ח סי׳ י״ט. וע׳ בתשו׳ ח״ס חלק או״ח סי׳ ל״א שחלק על המ״א שהביא בשם המבי״ט דשם הוא רק שרצונים למכור כחצי אמה א׳, וכל הבהכנ״ס הי׳ שלא כדין מימים קדמום יש לספק בזה. אבל ו ק מ והזניחוהו. וע׳ סי׳ ל״ב ול״ג. לכן למכור ה

בנידון להעתיקו ממקומו אפ״ל דשרי.

ה מ

בס״ד.

בא לפנינו ריאה שהיתה עלי׳ סירכא והעבירה השו״ב, ועלה העור הריאה במקום אשר העביר הסירכא כמו אבעבועות קטנות, וכשנופחי׳ מתמלאי׳ רוח. ולפ״ד השו״ב חשש שמא מחמת שהסירכא היתה דבוקה מאד, ומחמת ההעברה עלה הקרום, והכשרנוה, שלא מצעו כלל להחמיר

במג״א במ״א: כ״ה בכתי״ק, ונראה שא׳ מהן מיותרת. דאם אין מתפללים: ראה גם תשו׳ הצ״צ בקובץ יגדיל תורה נ. י. תוב׳ עא סי׳ נב.

זטיה במא״ה: ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר.

מה ראה הערה לסי׳ מא דלעיל.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג נד א

בכאלה ואין לנו להוסיף על הטריפות. וכ״ש לאחר שהראינו לו בשארי מקומות הריאה ג״כ אבעבועות כאילו.

ם זה הי׳ כמו ו ק ק וחסרון, וכנגד מ ד ועוד הי׳ על ריאה זו כמין ס בליטה קטנה בצלעות, היינו בצלע התשיעי הי׳ כמו בליטה קטנה ועל צלע העשירי היתה ג״כ בליטה קטנה, והיתה יותר גדולה מכמו הבליטה שע״צ התשיעי, ובדקנוה היטיב ולא היתה ניכרת שום שבר בהצלעות. וציוינות לבשל הצלעות, כי אמרו בשם השו״ב הזקן ושבע ימי׳, שאם יבשלו אם הי׳ מעולם איזה שבר בהצלעות יתפרקו ע״י הצלעות היטיב, הנה א הבישול, ובישלו אותם זמן רב ולא נתפרקו אחר הדחיקה היטיב. ואח״כן הסדק והחסרו נסרו העצם וניכר שלא הי׳ בהם שום שבר מעולם. ו שהיה, אמר השו״ב שהי׳ על שטח הנ״ל כמו קרום שדרך להתגדל על צלקת כזה, והעבירה קודם שהביא לפנינו, וכאשר הביא לפנינו הי׳ על שטח הנ״ל כמו גידי׳ דקי׳ מקרום שעלה כמו שתי וערב, ונמצא בתשו׳ כ״ק אאמו״ר הגאון ז״ל שזהו ג״כ מכלל וארצלין. וצי[וי]נו להסיר הגידי׳ר הנ״ל, ומהם הסיר הרבה ולא נשארו רק מיעוטא דמיעוטא, ואם הי׳ מסי הכל אפשר שהי׳ יוצא דם, ובדקנו אותה בפושרין ולא בצבצה, ואח״כ

תחבו אותה במחט ובצבצה.

ושפטנו שקרוב לומר שצלקת זו אינה כלל מצד הבליטה שבדופן, כ״א בועה היתה ונתרפאית ונשאר במקומה צלקת, כמו שפי׳ רש״י. והראי׳ שהרי גם מעבר השני של הריאה נעשה ג״כ נמוכה מעט כנגד מקום הסדק הנ״ל, ושם בודאי לא הגיע העצם, או י״ל שזהו איזה צימוקן בסמפון ההוא, ומחמת זה נעשה הסדק והצלקת, וכאשר מצעו סמפו

ם ההוא. במקו

ם נאמר שזהו מחמת הצלעות הנה בהצלעות לא הי׳ שום שבר ואף אם ההוא, והמופת לזה כלל, כ״א ע״פ ערך הכו אותה שם במקל ונתפח מקו שבמקום ההוא לא הי׳ מוח כלל, והיינו מפני כי כשם שנתפח העצם מבחוץ מכל צדדיו כמו״כ נתפח מבפנים, ודחק המוח למעלה ולמטה. ועכ״פ איך שהוא מאחר שהשבר אינו ניכר כלל, ובודאי לא הי׳ שבר, ואףא ם ההו ו ק אם הי׳ שבר בודאי לא הי׳ שום עוקץ כלל וכלל, שהרי על מ הוא חלק בלי שום עוקץ כלל. הנה הגבעת שאול סי׳ פ״ו מיקל אפי׳ כשיש עוקץ, ואף לאחר שראה דברי הב״ח בתשו׳ סי׳ ק״ל, הגם שדבריו במה

בתשר כ״ק אאמו״ר הגאון זיל: שו״ת צ״צ חיו״ד סי׳ לא - שכתב כן בשם השו״ב.

אדמו״ר מוהר״ש נה

שסותר דברי הב״ח הם דחוקי׳ קצת, מ״מ בנ״ד לא הי׳ שום עוקץ אין להחמיר כלל, כמ״ש הבית אפרי׳ סי׳ ל״ט (כמדומה סעי׳ ל״ח). וגם אפי׳ק ג״כ בס׳ ברכי יוסף ס בהאדימה דחמיר טפי, שזהו טריפות שבגמ׳, פ

להכשיר בהפ״מ, וכאן הי׳ הפ״מ בסך שנים עשר רוכ״ס והכשרנוה.

מו

שאלה, נמצא נקב בטחול בצד העב, וראו הנקב משני הצדדי׳, ולאם הוא מפולש, ולקח נוצה של עוף ובדק, ותחבה בצד הא׳ ידע השו״ב א ולא יצאה לחוץ מעל״ע, ותחבה בצד השני ויצא מעל״ע, וחתכו מצד א׳ לשנים, ונמצא כי יש קרום משני הצדדי׳ של עובי הטחול, רק באמצע

עובי הטחול לא נמצא קרום, והשור הי׳ קרוב לשני שנים.

משנה בפ׳ א״ט דנ״[ה] א׳ ואלו כשרות, ניטל הטחול, ובגמ׳ דנ״ה א׳ א״ר עוירא משמי׳ דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה. מתיב ריב״א ואיתימא ריב״ז חותך מעובר שבמעי׳ מותר באכילה (פי׳ רש״י חותךכה מותר אבר באכילה וניתר מעובר שבמעי הבהמה ולא יצא מתו בשחיטתה כעובר עצמה) מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה (מןם נחתך מהם אע״פ שלא הוציא החתיכה הטחול ומן הכליות של בהמה א מתוכה אסור באכילה משום אבמ״ה), הא בהמה גופא שרי(ומ״מ שמעינן מינה דהיא עצמה שריא אע״ג דנחתך מן הטחול, ואין חיתוך בלא נקב דכל נקב משום חיתוך הוא), ה״ה דאפי׳ בהמה נמי אסירי ואיידי דתנא רישא מותר באכילה תנא נמי סיפא אסור באכילה (ה״ה דבהמה נמי אסירא, דחמיר ניקב ונחתך מניטול לגמרי שע״י הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה). ואב״א ניקב לחוך ונחתך לחוד. ובד׳ נ״ה ב׳ א״ר נחוניא שאלתינהו לכולהו טריפאי דמערבא (מורי הוראות על הטרפות) ואמרו לי כו׳ ולית הלכתא כרב עוירא (בניקב הטחול3)]. דרב עוירא נמי לא אמרן אלא בקולשי׳(ולא אמרן דלית הלכתא כוותי׳ אלא

כמדומה סעי׳ ליח: וראה שם סעי׳ קנו ס״ק קפה.

מו ראה הערה לסי׳ מא דלעיל.

ע: מעבר לעבר. מעלי

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג נו א

דאנקב בקולשי׳). וי״ל שרש״י גרס ולא אמרן, דאם כגירסתינו דר״ע נמי לא אמרן משמע שגם ר״ע לא אמר אלא בקולשי׳, וכשאפסק הלכתא דלא כר״ע י״ל שגם בסומכי׳ כשר, לכן גרס ולא אמרן, אבל בסומכי׳ טריפה (בעוביו למעלה), ואי אשתייר בי׳ כעובי דינר זהב כשרה (ואי אשתייר

בעובי דופניו ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשר[)].

ובריש פרק בהמה המקשה במתניתין מן הטחול ומן הכליות אסור, פי׳ רש״י להכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא היא, וכן פי׳ הר״ן. ולכאו׳ יפלא הלא ארע״ו לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה, ורש״י פי׳ דכל נקב משום חיתוך הוא. וי״ל דלפי מאי דאפסקי לית הלכתא כרע״ו לכן ניקב בקולשי׳ כשירה וה״ה נחתך, אבל בסומכי׳ סובר גם כרע״ו דטריפה. שוב מצאתי במעיו״ט ר״פ בהמה המקשה שהקשה ג״כ ותירץ כן, וגם המהרש״ח תירץ כן על קושיית התוי״ט בר״פ בהמה

המקשה.

והר״ן בפ׳ אלו טריפות נראה דגריס רק האב״א ניקב לחוד ונחתך לחוד שלא הביא כלל תירוץ הראשון דאיידי דתני רישא, שכ׳ ודייקינן טחול וכליות הוא דאסירי הא בהמה גופא שריא ומפרקינן ניקב לחוד ונחתך לחוד כלומר דוקא ניקב הוא דטריפה אבל חותך כשירה, ובתר הכי מפלגינין בטחול בין קולשי׳ לסומכי׳, ואיכא מ״ד דהשתא דאתינין להכי לא צריכינן לאיפלגי בין ניקב לנחתך כלל, דמעיקרא דלא מפלגינין בין קולשי׳ לסומכי׳ כי היכי דלא תקשה לן מתניתין דמן הטחול כו׳ דמשמע בהמה גופא שריא איצטריכין לאיפלוגי בין ניקב לנחתך אבל השתא בין ניקב בין נחתך בסומכי׳ טריפה בקולשי׳ כשירה ומתניתן בקולשי׳, וכ׳ שכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ו מה׳ שחיטה וכן עיקר, אבל בעה״ע ז״ל כ׳ דאפי׳ בסומכי׳ דוקא ניקב אבל נחתך כשירה, וז״ל הבעה״ע בדין טחול, אחר שביאר ההפרש בין קולשי לסומכא, ואיכא למ״ד חותך כשרה כלישנא בתרא, והיינו דס״ל דאפי׳ לפי מאי דאפסקי דלית הלכתא כרע״ופסק כל״ב. וי״ל שגם הר״ן בקולשי׳ מ״מ נשארו התירוצי׳ הראשונים, ו גריס ב׳ הלשונות, רק שכי ל״ב היינו אב״א דס״ל, וכמו בעה״[ע] דס״ל

כל״ב, רק שלפי דאפסקי דלית הלכתא כרע״ו, א״צ גם לל״ב.

ארעיו: אמר ר׳ עוירא.. ניקב בקולשי׳ כשירה: ובן מיירי המשנה בקולשי/ דמידי דלא מיטרפא היא, וי״ל .

המהרשיח: בתוספות חדשים. ראה בזה גם שו״ת הצ״צ חיו״ד סי׳ מב.ב היינו אב״א דם״ל: שכתב הר״ן רק את הלישנא בתרא, היינו האיבעית אימא ׳ שכ׳ ל

שבגמ׳ נה, א, כיון דם׳׳ל להר״ו כהל״ב.

אדמו״ר מוהר״ש מ

ומרש״י משמע דל״ג כלל אב״א שהרי כ׳ רכל נקב הוא משו[ם] חיתוך משמע דס״ל דנחתך חמיר טפי, ואלו לל״ב נחתך קיל מניקב, וכמ״ש הב״י על הטור דאיהו לא הוי גריס אלא ללישנא קמא בלחוד, כמו/ בנוסחא דידן דלית בהו לישנא בתרא, משמע שגם הב״י לא גריס לי

וכמ״ש בתחלת הסימן על ואב״א כ״כ במקצת נוסחאות.

ם ניקב נקב ופסקו הטור וש״ע סי׳ מ״ג דניקב בראשו העב טריפה א מפולש, א״ל שנשתייר כעובי ד״ז כשר, אמנם הנה כ״ז הוא כשניקב אח״כ כמוכח מל׳ רש״י דנ״ה א׳ ד״ה ה״ה דבהמה נמי אסירי שע״י הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופא. ובדף נ״ה [ב׳] בד״ה ואי אשתייר כעובי ד״ז, כ׳ רש״י בפירוש ולא יצא המחט לחו[ץ](ע׳ בש״ך סי׳ מ״גא שזהו לדוגמא דאל״כ הוי מחט בחלל הגוף), הרי דס״ל בפירוש ״ ק ס שניקב ע״י מחט או קוץ או חולי עכ״פ, רק אחר שנבראת שלימה. וכ״מם מתחלת ברייתה הי׳ נקב בטחול י״א לשון ניקב שניקב אח״כ, אבל אם דס״ל לכל הפוסקי׳ הראשונים שכשרה, מדלא הזכיר א׳ מהם שגם א

מתחלת ברייתו הי׳ בו נקב ג״כ טרפה, משמע דס״ל דכשירה.

וע׳ בט״ז סי׳ מ״ג סק״א דהשיב למעשה בעגלי׳ שנמצא בטחול נקב בראש העב וניכר שהי׳ מתחלת ברייתו שהי׳ עור מקיף מבפנים דכשר, שזהו כחסר שאינו פוסל בטחול, ובנה״כ השיג עליו מתשובת הרשב״א שפ״ג מניקב הדקין, י״ל דלא דמי דשם לפי שהם חלולי׳ והמאכל נכנס בהם י״ל שע״י הנקב הי׳ יוצא המאכל או הפרש לחלל הגוף לכן טריפה

משא״כ בטחול.

ת מכה, ג״ז אינו מ ח ומ״ש הנה״כ שהקרום יכול להיות שעלה מ נראה, שהקרום שע״י מכה בודאי משונה מקרום שהי׳ מתחלת ברייתו, ולכה״פ הי׳ צ״ל נראה איזה שינוי בטחול. וכן מוכח מפי׳ רש״י פא״ט דמ״ג לעניו קרום שעלה מחמת מכה בריאה, שאפי׳ הקרום הוא סתימהא לאחר זמן, ול״ד לריאה שניקבה ודופן ק ל ס ימת ד עבה אינה מתקיא מ י ת א ס ת הכבד במרה וירכי׳ בחלחולית דההו מ י ת ס סותמתה ו דמעיקרא עכ״ל, וכ׳ הט״ז דר״ל שבשעה שנעשה הנקב תכף נעשה הסתימה ולא הי׳ בכלל נקב, משא״כ כאן בקרום שעלה אח״כ. וכ״כ הש״ך עצמו בסי׳ ל״ו סק״ו בשם הב״י בשם מ״כ ואו״ה כלל נ״א דין ק״ד

ד׳ז: דינר זהב.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג נח א

ורש״י פא״ט דמ״ג סע״א. הרי דמשמע מלשונם דקרום שעלה אח״כ ניכר שעלה אח״כ. ולפ״ז בטחול שהקרום שסביב הנקב מבפנים הוא שוה ממש לכל עור הטחול, מאין לומר עליו שזהו מחמת מכה, ואם הי׳ מחמת מכה הי׳ צ״ל ניכר בטחול, וכדפי׳ רש״י שהולך ומוסיף מכאב והחולי רב בגופא שבהכרח לומר שניכר בטחול החולי, משא״כ בעגלי׳ אלו שאינו ניכר שוםס הוא כמו כל קרום הטחול, ודאי שא״א לומר עליו חולי בטחול, והקרו

שזהו קרום שעלה מחמת מכה.

ובס׳ בל״י כ׳ שבלחה״פ נחית למנין ורבו האוסרי׳, אך לא ראה כמה תשובות שנדפסו אח״ז ומתירי׳ ג׳׳כ היינו המגיני זהב וכה״ג הביא רק סברת הט״ז בלי שום חולק, וכ״כ בדמש״א. וכ׳ בס׳ לחה״פ סי׳ מ״ג סק״גק להתיר ולא מטעם הט״ז, והביא מעה״ג סי׳ ק״כ ס שהגאון מ׳ חנוך פם הוראה זו להתיר, ה שהגאון מהרר״י והגאון מ׳ מנחם מענדל יצא מ וכדאי המה לסמוך עליהם אפי׳ שלא בשעת הדחק. אמנם הפר״ח סי׳ מ״ג סק״ב כ׳ להטריף וראייתו מתשו׳ הרשב״א סי׳ שפ״ג הנ״ל, וכבר כתבנו לחלק של״ד כלל. ובתשו׳ צ״צ סי׳ צ״ח כ׳ להטריף נקב בסומכי׳, רק שבהתשו׳ לא כ׳ שהי׳ הנקב מתחלת ברייתו, רק בהמפתחות כ׳ שהי׳ ניכר שהי׳ מתחלת ברייתו, וע׳ בסי׳ ע״א שכ׳ בפירוש להכשיר אם הוא מתחלת ברייתו, מטעם חסר ומחלק בין אבר שיש בו נקב כמו לב ודקין לאבר שאין בו נקב כמו טחול. ובעה״ג סי׳ ק״כ הנ״ל כ׳ שההיתר שהתירו הגאוני׳ הנ״ל הוא מטעם דכל חיווא כו׳. נמצא שיש לנו עוד טעםם בההיתר. וע׳ בפמ״ג במשבצות סי׳ מ״ג ס״ק ב׳ בסופו שכ׳ להכשיר א רוב מין כך הוא, שאינו בכלל ניקב ולא בכלל חסר כ״א היינו רביתייהו,

שזהו קרוב לטעם ךכל חיווא הנ״ל.

ובתשו׳ נב״י מה״ק חי״ד סי׳ ט״ז כ׳ על נקב בטחול בדק שבעב שאין לסמוך על היתר הט״ז והצ״צ סי׳ ע״א, שרבו החולקי׳ עלי׳ וגדולי'ישראלם המה, הש״ך והמג״א הביאו הלחה״פ והפר״ח והתב״ש והפ״ת, ולכן א היו מכירי׳ הבהמה היינו מטרפי׳ בהחלט(והמעיין בלחה״פ שהביא בסוף הסעי׳ שנקב בטחול חידוש ואין לך בו אלא חיךושו שמשמע שזהו לשון המג״א, משמע שגם הוא הי׳ חוכך להכשיר. והת״ש כ׳ בפי׳ שאם נמצא כן

ברוב עגלי׳ להכשיר, וכ׳ שגם הש״ך לא הטריף מחמת שהי׳ אי).

והוסיף הנב״י לומר שבשור אולי גם המכשירי׳ מודי׳ דלאו היינו רביתייהו, וע׳ בכתבי אאמו״ר הגאון ז״ל שכ׳ שאין לחלק בין עגלי׳

בכתבי אאמו״ר הגאון זיל: שו״ת הצ׳׳צ חיו׳׳ד סי׳ מב־ג.

אדמו״ר מוהר״ש נט

לשורים, וכל הטעמי׳ שכתבו כעגלי׳ כן י״ל בשורי׳, זולת לפמ״ש הכו״פ סי׳ מ״ג צ״ע. והצ״צ סי׳ ע״א מתיר בפירוש בבהמה גסה, וע׳ בתשו׳ מע׳׳צק בתשו׳ פנ״י חי״ד סי׳ ט״ו. וכן בתשו׳ שבו״י ס סי׳ י״ז הורה להתי׳. וכן פ ח״ב סי׳ ס״ה דעתו כן, וביאר דהגם שיש חולקי׳ מ״מ הסומך על המקילין לא הפסיד. וגם הכו״פ כ׳ שאירע אצלו פ״א בבהמה, רק שהוא עצמו לא הורה והניח להורות מי שאין לבו נוקפו, והנו״ב עצמו בסוף תשו׳ ט״ז

הנ״ל צירף דעת הט״ז ג״כ לסניף.

והנה בדק שבעב נת׳ בכתבי אאמו״ר הגאון ז״ל להתיר בפשיטות, רק שבעב עצמו לא כ׳ להקל. ובנו״ב מה״ק סי׳ י״ז כ׳ להקל ולהכשיר ניקב בטחול מטעם ניקב בטחול חידוש ואין לך בו אלא חידושו. ובפרט לפי מש״כ לו ששם נהגו וזהו ה״מ התיר. והנראה כי חזר בו ממ״ש בסי׳ ט״ז, ומשמע דמכשיר אפי׳ בעב עצמו. והרבה מהפוסקי׳ הנ״ל ס״ל בעב עצמו, וכמעט כולם, ויש מהפוסקי׳ שחולקין על הט״ז וסיעתו מקילי׳ ג״כ

בדק שבעב.

היוצא מזה שיש ג׳ טעמי׳ להתיר, הא׳ טעם הט״ז מחמת חסר, וחסרון בטחול כשר. הב׳ משום דכל חיווא כו׳ והיינו רביתייהו. הג׳ טעם

הנו״ב שאין לך אלא חידושו בלבד.

ובנ״ד הנה אם הי׳ הקרום ע״פ כל רוחב הטחול, הי׳ אפשר להתיר לפ״ד הפוסקי׳ המתירי׳ אפי׳ בעב עצמו ולא בדק שבעב דוקא. אך מאחר שלא הי׳ קרום ע״פ כולו אפשר שגם כל הפוסקי׳ הנ״ל שמתירי׳ יודו בזהם יכול להיות שזהו מחמת דטריפה, שמאחר שבאמצע הטחול אין קרו

נקב שניקב אח״כ.

וי״ל להיפך שהרי העיקר זהו מצוי בעגלי׳, ומפני מה אינם מצוים אח״כ בשור הגדול שהרי מעגל נעשה שור, אלא שטבע הטחול שמתגדל ומתמלא לאט לאט, כמ״ש הפלתי בסי׳ מ״ג. וא״כ י״ל כאן שמפני היותו קרוב לשתי שנים, ובהיותו עגל הי׳ בו נקב מפולש מתחלת תולדתו, והי׳ קרום עליו ע״פ כל עובי הטחול, וכשהגדיל מעט התחיל הנקב להתמלאות, ונתמלא לאט לאט. ואם הי׳ מניחי׳ אותו בחי׳ עוד איזה משך הי׳ מתמלא כל הנקב, רק מפני ששחטו אותו במשך שעדיין לא נתמלא לגמרי, לכן באמצעיתו שכבר נתמלא אין שם קרום, ומשני הצדדי׳ ששם עדיין לא נתמלא שם ניכר הקרום. והמופת לזה שהרי בשור הגדול אינו ניכר כללת עד שישוב לבשר מ ס מ ס ס שהי׳ בהנקב מ מקום שהי׳ הנקב, והקרו הטחול, וכמו״כ י״ל בזה שעדיין לא נתמלא כשלימות, לכן באמצעיתו

ש ד ו ק ־ ת ו ו ג ס א

שכבר נתמלא, והראי׳ שהרי כשתחב השו״ב מצד אחת הנוצה לא עברה דרך שם, י״ל שזהו מפני שנתמלא שם לכן לא נמצא שם קרום. ומסתבראת שניקב אח״כ הי׳ צ״ל איזהו שינוי מראה מ ח ס נא׳ שזהו מ א דכן, דתא או נפוח וכיוצא, דכן משמע מפי׳ רש״י ז״ל שהנקב בטחול, או לקו הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופא, הי׳ צ״ל נראה איזה שינוי בטחול, ומאחר שלא נראה שום שינוי עכצ״ל שזהו מתחלת ברייתו. ומאחר שהוכחנו שזהו מתחלת ברייתו אפ״ל שא״צ קרום כלל. שזה שאנו מצריכי׳ קרום זהו בכדי להורות שזהו מתחלת ברייתו, אבל כשמוכן מטעם אחר

שזהו מתחלת ברייתו אפ״ל שא״צ קרום כלל.

וגם ממה שבשני הצדדי׳ יש קרום ע״כ צ״ל שזהו אינו קרום שעלה מחמת מכה, דכבר הוכחנו שהקרום שעולה מחמת מכה הוא ניכר, וא״כ מהיכא תיתא נא׳ שבשני הצדדי׳ יש קרום ובאמצע לא יהי׳ קרום, ויכול להיות שגם באמצע הי׳ קרום והשו״ב ע״י דחיקתו בנוצה העביר הקרום,ל דק הוא. ובפרט לפי מה שכתבנו שבנ״ד מוכח ם הטחו שהרי קרו שהתחיל להתמלאות בודאי נחלש שם הקרום, וע״י דחיקת הנוצה קרוב

הדבר שהעביר הקרום.

וענין מ״ש שמאחר שלא ניכר שום חולי בטחול אפ״ל שא״צ קרום,ק לטעם הנו״ב דאין לך בו אלא חידושו, ואפשר גם הנה לכאו׳ זהו מספי לטעם דהיינו רביתייהו(משום שי״ל שרביתייהו שיהי׳ קרום), אבל לטעם הט״ז שהוא מחמת חסר א״כ צ״ל בו קרום עכ״פ, מ״מ י״ל שחסרון הקרום בטחול אינו פוסל כלל, ואם הי׳ נקלף הקרום אפי׳ בסומכי הי׳ם חסר ג״כ כשר דלא גרע מניקב שאם נשתייר כעובי ד״ז כשר, וכמו״כ א הקרום מהנקב ג״כ אינו מטריף מצ״ע, רק שהקרום נצרך לנו בכדי לברר שזהו מתחילת ברייתו, אבל אין הכי נמי דאם יבורר לנו מטעם אחר שזהו

מתחילת ברייתו א״צ לקרום כלל. ומ״מ לא מצאתי כן בשום פוסק.

ועוד י״ל שיכול להיות שהי׳ הקרום ע״פ כל שטח הנקב, רק טבע הנקב הוא שבשפתו הפנימיות שם הטחול הוא דק יותר מכל שטח עובי הטחול בצד העב, וכמו שבקצוות הטחול טבעו להיות דק. לכן בנ״ד אפ״לם שהי׳ ששני הקצוות שנראה וניכר גם עכשיו הקרום, זהו כל הקרו בשטח הנקב, ומפני שחתכוהו בעומק יותר מעט נתרחב בשר הטחולקא לא נפקא ונראה שהקרום הוא שלא ע״פ כל עוביו. ועכ״פ מידי ספים מאחך משני הטעמי׳, היינו או שלא נצרך קרום כלל, או שהי׳ קרו

והשו״ב ע״י הדחיקה העביר אותו.

אדמוי׳ר מוהר״ש סא

ובצירוף עוד שי״ל שהנקב לא הי׳ נקב מפולש מעל״ע, שהרי כשתחב מצ״א לא יצא הנוצה מעל״ע עדי אשר תחבו בעבר השני, ונודע כי בשראם הטחול הוא רך ויכול להיות שניקב ע״י הנוצה כשתחב בצד השני. ו היינו יוךעי׳ ברור שלא מעל״ע היינו מכשירי׳ בפשיטות, אך מאחר שאינו ידוע לנו ברור עכ״פ מידי ספיקא לא נפקא והו״ל ס״ס, ומה שי״ל שספקם הי׳ בו כעובי ד״ז. י״ל ק מעליא, מפני שאין אנו יודעי׳ א פ השני אינו ס מאחר שקרוב הדבר לומר שזהו מתחלת ברייתו, שאז א״צ כלל שישתיירם בו כעובי ד״ז, הנה כשספק אצלינו יספיק אפי׳ אין אנו יודעי׳ ברור א

הי׳ כד״ז.

וי״ל בהיפוך שלעומת הספק שלא הי׳ מפולש יש לספק עוד אם הי׳ כעובי ד״ז, ולנגד הספק שמא לא הי׳ הקךום ע״פ כל עובי הטחול, יש לנום ע״פ כולו, עוד לחוש לדברי המחמירי׳ אפי׳ כשברור לנו שהי׳ הקרו והאיך נקיל בספק עכ״פ. לכן הגם שקרוב ונראה יותר להקל ולהכשיר משום דאין לך בו אלא חידושו, ולא מצעו בראשונים כלל להטריף כ״א שנודע לנו שניקב אח״כ, וכמו שהביא רש״י לדוגמא מלשון מחט שזה יורה ברור על הטריפות שנעשה אח״כ, וגם זהו חידוש הוא שהרי ניטל

כשר ואין לך בו אלא חידושו. ומ״מ למעשה צע״ג.

שוב ניתוסף אצלי חומרא ע״פ אשר חקרתי מהשו״ב, וא״ל שהנקבם שדרך להיות הנקב שע״פ רוב הוא בדק שבעב. והגם הי׳ שלא במקו שמדברי הפוסקי׳ הנ״ל שמכשירי׳ בעב נראה שאצלם הי׳ בצד העב עצמו,ם שמתרחש ו ק מ ה מ״מ בנ״ד לפי מה שאמר השו״ב זהו ערך גודל רחוק מ ע״פ רוב, אפשר דלאו היינו רביתייהו, וכמו שנז׳ הלשון בכמה פוסקי׳ שהוא במקו״א. מ״מ לטעם דחסר ולטעם שאין לך אלא חידושו אין

לחלק, ובלא״ה למעשה צע״ג.

שוב עלה בדעתי מאחר שהמחמירי׳ להדיא הם רק הפר״ח והפרי תואר, ובתשו׳ מים חיים סי׳ י״ז, ורבו המקילי׳ ה״ה הט״ז והצ״צ והבל״י והגאון מו״ה חנוך, ובעה״ג בשם הגאונים מהרר״י ומוה״ר מנחם מענדל, והפר״מ(והפר״מ כ׳ שאם הי׳ מתרחש עוך אצל הש״ך אפשר שגם הוא הי׳ים שאין מכשיר. וגם הלח״פ והמג״א אינם מן המחמי׳ להדיא, שהרי סי לך בו אלא חידושו), והכו״פ, והמע״צ, והשבו״י, והמגיני שלמה, והדמשק אליעזר, והנוב״י מה״ק חי״ד סי׳ י״ז, והפת״ש חשב גם תשו׳ אבני שהם, ותשו׳ פת״ב, ותשו׳ תפארת צבי, וגם בכתבי אאמו״ר הגאון כ׳ להקל

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג סב א

בפשיטות בדק שבעב עכ״פ, הרי שרוב הפוסקי׳ כ׳ להכשיר, ואחרי רבי׳ להטות כתי׳.

ת קו ת שבנ״ד לא הי׳ העור מבפנים ע״פ כולו, י״ל ב׳ ספי מ ח ואם מם כשאנו רואי׳ שהטחול בריא ונראה בזה, הא׳ שמא א״צ כלל קרו למראית העין שאין הנקב ע״י חולי כ״א מתחלת תולדתו, ואת״ל שצריכי׳ שיהי׳ הקרום ע״פ כולו דוקא, הרי בנ״ד אפ״ל שהשו״ב ע״י שתחב הנוצה ב״פ קרוב הדבר שהעביר הקרום. ובפרט לפי מ״ש שהקרום הי׳ חלוש ודק מפני שהגיע עתו להתמלאות, וכמו שתלינן בריאה כמשמש ידא דטבחא,

וכדתלינן בזאב, והרי יש כאן ס״ס.

קא ם לדברי המחמי׳, הרי הוא עכ״פ ספי ם נחמיר ליתן מקו ואפי׳ אמא מעלייתא מבשר ק שמא הי׳ בו באמצע סתי פ ס דדינא, ובצירוף ה הטחול, וכמ״ש בפ״ת סי׳ מ״ג ס״ק ב׳ דהוי סתימא מעלייתא, ורק השו״ב ע״י דחיקתו העביר הסתימה ונקבה, שנוצה של עוף דק הוא וקצותי׳ חדים, ובפרט בשר הטחול שהוא רך. ואם היינו יודעי׳ ברור שהי׳ בשר הטחול שלם שם היינו מכשירי׳ בפשיטות לפ״ד הכל, רק שעכ״פ הוא ספק. ואם מפני כי אין אנו יודעי׳ אולי לא הי׳ כד״ז, הנה זהו כמו כשאנו צריכי׳ בדיקה ונאבד שא״א לבודקו שלא הוי רק ספק טריפה ובצירוף שנים לא נחשוב הספק השני לספק טוב, מ״מ הספיקות ה״ל ס״ס. ואפי׳ א בהצטרף שני הספיקות ה״ל רובא עכ״פ, ונשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ובנ״ד ה״ל רובא להתירא, לכן אפשר דיש להקל

ולהכשיר.

ואם כי בנ״ד שהשו״ב החמיר שאינו במקום שמזדמן ע״פ רוב, א״כם לפ״ד הוא שמתרחיש ע״פ רוב בדק שבעב, אפשר דיש להחמיר, אמנם והרי כל הפוסקי׳ דברו בעב עצמו. הרי כי מתרחיש בעב עצמו, ועכ״פ א יתרחיש עוד פעם או שתים במקום העב עצמו, שנראה דהיינו רביתייהו,ם יהי׳ כמו הנידון שאירע מכל הטעמי׳ הנ״ל דה״ל רובא וחזקה, אפי׳ א

אפשר דיש להקל ולהכשיר.

אדמו״ר מוהרי׳ש סג

מז

שאלה

ל תמול כאשר הייתי בהיכלו לילה, חרד עלי כ״ק שי׳ חרדה גדולה, עייר הטחו

שהי׳ בו נקב בצד הדק אשר בראש העב שהוריתי להיתר. נפל לבי בקרבי ונשתוממתי,

קב ם הי׳ הנ אולם יצא הוראתי שלא כשורה ח״ו, כי הוראתי להיתר פשוט היתה א

קב הי׳ בראש העב בצד הדק בראש הדק כאשר אבאר. כששמעתי מכ״ק שי׳ אשר הנ

, חיל ורעדה שבו, וא״כ הוא כמעט אין ההוראה ממין הטענה, לא נחתי ולא שקטתי

אחזתני לכאורה בעת היותי בהיכלו, ולא יכולתי להאריך הדיבור עם כ״ק שי׳ מפני בני

אדם הנכנסי׳, ברוך מרדכי, אז באותה שעה. ע״כ אמרתי לבוא עם הספר. ובקשתי מכ״ק

שי׳ ייטיב לעיין ע״ז, כי אחרי שובי נחמתי.

ל אשר בו הנקב, ואומר לי בפה מעשה שהי׳ כך הי׳, הקצב הביא לפני חצי הטחו

ת מלא ובפירוש שזהו ראש הדק מהטחול. לכאורה רציתי לומר שזהו ראש העב, וכפל א

דבריו לומר שזהו ראש הדק, ובזה״ל אמר עוד בפעם השני, גם השו״ב אמר שזה הוא

ראש הדק. ומפני שהטחול לא הי׳ שלם ואינני הורגל עד כה למשמש בטחולי׳, ע״כ עפ״י

דבריו, ובשם השו״ב הטעה אותי, ועפי״ז הוריתי פשוט להיתר. עכ״ז שמתי עיני גם על

ל מקיפו מכל צד, ונראה איכות ומהות הנקב, והי׳ פשוט אצלי שהנקב הזה עור הטחו

שהוא מתחלת ברייתו.

, ותיכף בבואי לביתי מכ״ק שי׳ והנה אחרי שנתוודע אלי במה שפשע הקצב

מז השאלה נדפסה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב׳ טז סי׳ מט, מתוך גליון(הכרוך בכתה״י הנ״ל בהערה לסי׳ מא דלעיל), שעלי׳ חותמת שעוה ״[לוי י]צתק [ב]ה״ר . . ר׳ ברוך של׳ שניאווץסאן]׳׳ - בן אחיו של רבינו, את״כ רב בפאדאבראנקא. והתשו׳ נכתבה שם, כמה דפים

אחר התשו׳ שבסי׳ הקודם. בשתי השו׳׳ת מדובר בנקב בטחול בדק שבעב, אלא שבסי׳ הקודם מדובר בשור קרוב לשני שנים וכאן בשור שכבר ילדה כמ״פ ויכול להיות שהיא בת עשר, ובנקב עור לבן משונה.

ונראה שהשו״ת הקודמת הוא המעשה שהיה בתחלת החורף הנזכר לקמן. כאשר הייתי בהיכלו: מלשון השאלה והתשובה נראה, שהטבח הביא את החלק מחטחול לידי הגרלוי״צ ואמר לו בשם עצמו ובשם השו״ב שהוא התלק הדק, ולכן התירו הגרלוי״צ בפשיטות. אח״כ הובא החלק לידי רבנו(ודלא כפי ששיערתי ביגדיל תורה שם שהכוונה לכ״ק אדמו״ר הצ״צ) שהכיר בו שהוא החלק הדק שבעב ולכן חכך לאסרו, ואז נקרא הגרלוי״צ להיכל קדש רבנו לשאול אותו על איזה יסוד התיר. הגרלוי״צ כתב את השו״ת שלפנינו, ליישב שבדק שבעב כשר גם בשור הגדול, ורבנו השיב לו על כך לקמן, שרק בעגל יש להתיר בפשיטות,

משא״כ כאן שהוא שור ושהעור שבפנים הנקב משונה, ע״כ צריך עיון וישוב.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג סד א

שלחתי אחרי השו״ב, והנה שקר דיבר הקצב בשמו, אדרבה אמר לו בפירוש שיאמר לי

ר ת י ה בפירוש שזהו ראש העב, המר לי בקרבי, אמרתי לתור לי מנוחה, לחפש צדדי ה

להתיר זאת גם לכתחילה.

ם על רי , ורבו בזה דיעות המתי ת דיבר בזה הט״ז בסי׳ מ״ג סק״ב ל ח הנה ת

נא ב אשר מדברי הט״ז משמע שס״ל לדי ת כ כ ם. ובתשו׳ עבודת הגרשוני סי׳ ק האוסרי

ק חסרון מיקרי, ולא מצינו שחסרון ת ברייתו לא נק׳ נקב, ר ל ח ת ם מה שנעשה מ ו ק בכל מ

ק , כי כל צדדי ההיתר שמחפש הט״ז ע״ז הוא ר פוסל בטחול. לפע״ד מוכרע זאת ממקומו

מפני שהנקב שנברא בברייתו כך אי״ז נקב כ״א חסרון, ומביא ראי׳ מריאה להכשיר

אה ן בריאה, ואפי׳ לדעת הרמב״ם שאוסר ברי בטחול מבכ״ש לדעת המכשירים חסרו

בתו א בתשו ל כו׳. ואינו מבי הוא מפני שזה הוא בכלל ריאה שחסרה משא״כ בטחו

א להיתר שום רמז מצד שנמצא זה בעגלים דוקא, רק אומר כלל מונח שהנקב שהו

. ל סל בטחו ם אין שם נקב עליו כ״א חסרון, וחסרון אינו פו י מתחלת ברייתו והעור קי

ק בין עגלים הרכים לשוורים הגדולים, כי ל ח א זאת הדעת נותנת שלא ל ר ב וא״כ לפי ס

קב כ״א חסרון, וחסרון אינו פוסל, כך לי א שעיקרו הוא מצד שאי״ז נ מ ע זיל בתר ט

בשוורים הגדולים כמו בעגלים הרכים.

תו ואפי׳ אי אמרינן שעיקר ההיתר במעשה דהט״ז הי׳ מצד שרוב העגלים שבאו

ק בין ל ח ם כאלו, והו״ל כמו כל הני חיווא כו׳. לכאורה אפ״ל שלא ל קבי ם נ ה הגליל יש ל

, עגלים לשוורים, כי איד נאמר אשר בעת שהוא נמצא בו נקב כזה היינו מכשירים אותו

ר ח א א ונעשה שור, איך אנו חוזרים להטריפו מ ב ההו ק נ וא״כ גם לכשיגדל העגל עם ה

ב ק נ ה ם ש י ק ס ו פ ה ם להו ל י ת ולומר כי ק שכבר היינו מכשירי׳ אותו. אך זה יש לדחו

ב שהי׳ ק נ ם נמצא כך גם בבהמה אי״ז ה א א אח״כ לכשיגדיל הבהמה, ו פ ר ת א מ ההו

קב ע״י קוץ או ע״י חולי והבריא אח״כ, וזה אינו מעלה ק נעשה הנ מתחלת ברייתו ר

ת ברייתו לא נקי ל ח ת ם נאמר שעיקר ההיתר הוא מצד כי מה שנעשה מ ם א נ מ ארוכה. א

ורים ת שאין חילוק בין עגלים הרכים לשו מ א ן וכוי, נוכל לאמר ב א חסרו ל נקב א

ת נמצא כמו״כ בשוורים ג״כ מ א ם ב הגדולים, ומעשה דהט״ז כך הי׳ בעגלים, אבל א

כשר.

איברא אשר בתשו׳ עה״ג בסי׳ הנ״ל הביא בשם מ״ו הגאון מהרר׳׳י ז״ל שלא רצה

ם א זו של הט״ז, והביא ראי׳ ממ״ש הב״י בסי׳ מ׳׳א לדעת הרמב״ם א ר ב ך על ס לסמו

ם י ק ס ו פ ת ברייתו דמי, וא״כ למה כ׳ ה ל ח ת ר מ ס ח ם כשר דכל יתר כ נמצא שני כבדי

׳ ם נמצא שני טחולי׳ דבוקי ם הדבוק, א ו ק ל היינו עם מ ו ט לדעת הרמב״ן שפי׳ כל יתר מ

ם ת ברייתו כשרה, א״ו א ל ח ת ם העב מ ו ק ר מ ס ם ח יהו טריפה, הלא אף א זב״ז בסומכי

׳ יז ותי׳ ׳ טריפה. הנה כבר עמד ע״ז המעיל צדקה בתשו׳ סי ת ברייתו בסומכי ל ח ת חסר ב

ורבו בזה דיעות המתירים על האוסרים: ע״ז משיב לקמן בתחלת התשו׳.

אדמו׳יר מוהר״ש סה

ם טריפה מצד שכל יתר כנטול דמי, היינו כנטול ביד כו׳, ולכן אמרו כל יתר כנטול ת ה ד

ולא אמרו כחסר יעו״ש.

קא בעגלי׳, מצד שבאותו הגליל ם נאמר אשר הוראת הט״ז להיתר הוא דו ואפי׳ א

נמצא כך בעגלי׳ הרבה והו״ל כמו כל חיווא כו׳. נוכל לומר שאין ללמוד מה שנמצא כזה

ת גסות ת נמצא כזה גם בהרבה בהמו מ א ם ב בעגלי׳ להתיר גם בבהמה גסה כו׳, אבל א

ם לומר דהוי כמו כל חיווא כוי. ועי בתשו׳ נוב׳׳י מה״ק סי׳ יי׳ ז כ׳ אשר ה נלפע׳׳ד גם ב

ם מיוחד וכו׳ ע״ש. ו ק מ ב ד באבר מיוחד ו מו להיות תמי המקרה לא יתמיד ולא יכיר מקו

ואם כי הוא דיבר בעגלים דוקא, דוק מיני׳ ואוקי כו׳, שדחה חשש הש׳׳ך מפני שבימיו

הי׳ זה דבר חדש אבל בדורינו שכבר ראינו כו׳ ע״ש, גם אנן נעני׳ אבתרי׳ אשר כבר ראינו

ה לא יתמיד כו׳. ומאחר שכבר נמצא בפה ר ק מ ם הנה ה ה ת גסות כו׳, וגם ב גם בבהמו

ת פה כו׳, ודאי דאין לחלק בין עגלים לגסות. בו הרבה פעמים כזה בגסות וגם סבי

קב שנראה וניכר שכן הוא ת הט׳׳ז, אשר הנ ר ב ק ס י וכן בתשו׳ צ״צ סי׳ עא מחז

ם חלל ה ק שמחלק שם בין האברים שיש ב מתולדתו לא דיינינן לי׳ כנקב אלא בחסרון. ר

, ם הוא דמטריף הנקב אפי׳ שנראה שהוא כן מתולדתו ת כמו לב ומרה ודקין וכיוצא, ה

ם לא, אבל באבר שאין בו חלל כמו טחול, שהנקב ם הוא מתולדתו א דאין חילוק בנקב א

ם ניכר ונר׳ שהנקב הוא מתולדתו אין להטריף. וכ׳ שעשה מטריף בו כשהוא בסומכי׳, א

מעשה להתיר בזה גם בבהמה גסה יעו״ש.

והנה לפע״ד אפ״ל אשר כל הפלפול בענין הזה שהאריכו הגאונים בתשובותם הוא

ם ניקב טרפה לכ״ע, ולא נמצא ם הנקב הוא בצד הגס שבראש העב, אשר בשם א דוקא א

ם ח מי שמקל בזה, אבל בנ״ד שהנקב הי׳ בצד הדק שבראש העב, ודאי קיל טפי, והבית ל

ק עליו וכ׳ בשם הפר״ח להיפוך]. ל כ׳ בזה בשם הפר״ח להתיר בה״מ [אמת אשר הפ׳׳מ ח

ע״כ נלע״ד להכשיר זאת גם לכתחלה, ובפרט בה״מ.

קב הוא שוב ראיתי בפ״ת הביא בשם אא״ז בעל פ״מ שהורה דהיכא שסביב הנ

י יתדותי, ת כ מ עור שניכר שהוא כך מתולדתו וכה״ג באינו בעב ממש והכשיר. עכ״ז ת

ויאכלו ענוים וישבעו.

תשובה

מ״ש שרבו המתי׳ על האוס׳, כבר כ׳ הנוב״י סי׳ ט״ז להיפך שרבו האוסרי׳. ואם כי בסי׳ י״ז התי׳ בעצמו, מ״מ מחמת זה לא נתרבו המתי׳. אמנם לאחר העיון באמת כי רבו המתי׳ כמ״ש מזה באריכות, והאוסרי׳ם להךיא הם רק שלשה, הפר״ח והפר״ת והמקו״ח, ומכלל המחמירי׳ ה הש״ך והמג״א ועוד כמה גאוני׳. והמתי׳ בס״ה רבו כמו י״ד גדולי הדור.

והמתי׳ בס״ה רבו כמו י״ד: מנה אותם לעיל בסי׳ הקודם.

ש ד ו ק ־ ת ו ו ג סו א

ומ״מ המתירי׳ בבהמה גסה להדיא הם רק שנים ה״ה הצ״צ, והכו״פגם הניח להתיר למי שאין לבו נוקפו. ואפשר גם הנו״ב לפי מה שחזר. ו

• בשור הגדול. כ״ק אאמו״ר הגאון ז״ל מתיר בדק שבעב עכ״פ ג

אמנם בכלל יש ג׳ טעמי׳, הא׳ מצד חסר, הב׳ היינו רבותייהו וכל חיווא כו׳, הג׳ דאין לך בו אלא חדושו. ובנ״ד שהי׳ בבהמה שכבר ילדה כמ״פ, וגם הנקב הי׳ מבפנים עור לבן משונה ממראה שאר הטחול, הי׳ צריך ישוב הרבה בההיתר הא׳. כי מה שהתירו בבהמה גסה י״ל שזהוא (ב׳) שתי שנים או ג׳ עכ״פ, ובנ״ד יכול להיות שהיתה בת עשר, וא״כ ל ימצא כלל טריפות דניקב הטחול כ״א מה שנראה שזהו ע״י קוץ או חולי. שע״פ פשוט אינו כן, כ״א כאשר מצינו נקב א״צ לידע ברור שזהו ע״י חולי וכ״ש קוץ, דא״כ ה״ל כמחט בחלל הגוף. וגם כי כמדומה שהמציאות המצוי זהו בעגלי׳ היינו זכרי׳, ואם נא׳ שכמו״כ בגדול היינו בשור הגדול כמ״ש הלשון כן בכתבי כ״ק אאמו״ר הגאון, ול׳ בהג״ס זהו על שור הגדול ג״כ. ולדמות כן בבהמה, לטעם דאין לך בו אלא חידושו אין לדמות, וגם

לטעם דכל חיווא והיינו רביתייהו.

א ק ו ם ד ם ה וצויתי להשו״ב שיעיין בעגלי׳ הנמצא בהם הנקב אר ק להתי זכרי׳ או גס בנקבות, ולכן אמרתי שלא הי׳ מהראוי לפסו

בפשיטות במהירות כ״כ, כי לכה״פ צריך עיון וישוב.

ואני הגם כי הקלתי הרבה בהטחול שהי׳ בתחילת החורף, בזה הי׳ אצלי צ״ע. ואין זה כ״א מה שהטעה אותו הטבח, וא״ל שזהו בצד הדק,

ומעל׳ איננו בקי עדיין בטחולי׳.

מח

בס״ד

יהודי׳ העושי׳ יי״ג בכרמי העכו״ם, ומניחי׳ הגיגית עם הענבי׳ בכרם

ול׳ בהג״ס: ולשון בהמה גסה שבצ״צ הראשון, המובא לעיל בסוף השאלה, ומובא גם בשו״ת צ״צ סוף סמ״ב.

מדו ראה הערה לסי׳ מא דלעיל.

יייג: יין גפן,

אדמו״ר מוהר״ש סז

ם יש לחוש שמא המשיך העכו״ם בכלי. ב׳ שיש כמה העכו״ם כמה ימיי, אם יש לחוש שמא ת בהגיגית, העכו״ם עוצרי׳ הפסולת לעצמם, א ו ת ב ישפכו העכו״ם היי״ג שמהפסולת להגיגית, ויש עכו״ם שעושי׳ כן, אולי יש שבמשך הזמן יעשו הכל כן. [ג׳] מה שמניחי׳ בר״ה וביוהכ״פ שומרי׳ נערים קלי הדעת, אולי יותר טוב לחתום ב׳ חותמות על המגופה או חב״ח

על המגופה והכרזות, ע״כ תוכן דברי השואלי׳.

משנה בפ׳ ר״י דנ״ה א׳ לוקחין גת בעוטה מן העכו״ם (פי׳ רש״י שבעטה ודרכה עכו״ם) אע״פ שהוא נוטל ביךו(ענבי׳ מתוך יין בעדשי׳ של גת שקורין מיי״ש) ונותן לתפוח (אסיפת גל הענבי׳ שתחת הקורה קרי תפוח ובלע״ז ש״ק, וקסבר תנא דידן לא הוי יין נסך עד שירד לבור) ואינום נגע בו העכו״ם א ) ר ו ס עושה י״נ עד שירד לבור, ירד לבור מה שבבור א אח״כ, בור היו עושין לפני הגת והכלי נתון שם לקבל היין ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכה ואינו מאבד טיפה והוא בור סיד)

והשאר מותר.

ובגמ׳ דנ״ה ב׳ א״ר הונא יין כיון שהתחיל להימשך עושה י״נ(שהגת עשוי׳ במדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין). תנן לוקחין גת בעוטה כו׳ ואע״פ שנוטל בידו ונותן לתפוח אר״ה בגת פקוקה ומליאה (שפקקו הצינור ע״פ הבור שלא יוכל לירד והיא היתה כולה מליאה ענבי׳ ולא נמשך בה יין ולא זז ממקומו אלא במקום שנסחט שם עומד). ת״ש ואינו עושה י״נ עד שירד לבור (ומקשין והא קתני עךקה ומליאה (ואשמעינן שירד לבור אבל לנמשך לא חיישינן) ה״נ בגת פקוק שלפני׳ וירד היין והיא ק בגת מליאה אין בה משיכה עד שיטול פ משיכתו מיד). ת״ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר (והא הכי דהתחיל לירד והרי נמשך וקתני מה שבגת מותר) אר״ה לא קשי׳ כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתניא כו׳ אבל דורכין עם העכו״ם בגת ולא חיישינן לדר״ה (למיסרי׳ משום משתכר באסורי הנאה משהתחיל לימשך דאינו יין עד שירד לבור) וחזרו לומר אין דורכין עם

העכו״ם בגת משום דר״ה.

ובדף נ״ו ע״ב אמ״ש במשנה מה שבבור אסור והשאר מותר, א״ר התא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת (גרגותנא הוא סל גדול

ח: תותם בתוך חותם. חבי בפ׳ ר״י: מס׳ ע״ז פ׳ רבי ישמעאל.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג ח א ס

שקשור בצינור והיין יורד מן הצינור לתוכו ומתוכו לבור כדי לסנן היין מזגי׳ וחרצנין), אבל החזיר גרגותני לגת אסור (אף מה שבגת), גרגותנימחבר א מיתסרא בניצוק (קילוח היורד מגרגותני לבור ו גופא במאי ק הגרגותני לי״נ שבבור) ש״מ ניצוק חיבור(ולקמן בהשוכר את הפועל דע״ב פליגי בה) כדתני ר׳ חייא שפחסתו צלוחיתו(לקמן בהשוכר) ה״נ שפחסתוה ס ח בורו(שנתמלא הבור עד שהגיע היין וטפח בשולי הגרגותני, כמו פ

בפני׳ דלעיל פ׳ כה״צ דנ״ג).

ובתוספת ד״ה לוקחי׳ גת בעוטה, דלספרי׳ דגרסי ואינו עושה י״נ עד שירד (היינו כגירסא שלנו) נשמע דין אחר שאפי׳ נגע בקילוח המושך מן הגת ויורד לבור אינו נאסר. ובד״ה ירד לבור, כ׳ שלרש״י מ״ש והשאר מותר אפי׳ יגע בו עכו״ם, וחיזק דברי רש״י. והר״י מפרש שגם ע״י ניצוק מיירי מתניתין, ואשמעינן שהשאר מותר ואינו נאסר מטעם ניצוק, ומ״מ י״ל שגם הר״י מודה לרש״י שאינו נאסר גם ע״י מגע ג״כ. והרשב״ם פי׳ שמה שבבור אסור אף בלא נגיעת עכו״ם מטעם כוחו של עכו״ם דגזרי בי׳ רבנן בדף ע״ב וה״נ מכח דריכתו בגת נמשך היין וירד לבור והשאר מותר שאינו נאסר מכחו כיון שאינו עדיין יין וגם אינו נאסר לא במגע ולא בניצוק. ובד״ה והשאר מותר כ׳ התוס׳ פי׳ אף בשתי׳ כפ״ה, אבל הר״ר שמעי׳ פי׳ מותר בהנאה, דאינו נעשה י״נ לאסור בהנאה עד שירד לבור, אבל בשתי׳ מיהא אסור, וכן ברישא דלוקחין גת בעוטה כו׳ אע״פ כו׳

ואינו חשוב כאיסורי הנאה. והקשה עליו הר״ר אלחנן וחיזק דברי רש״י.

היוצא מזה שלרש״י אע״ג שדרכה הנכרי וגם נגע בענבי׳ המעורבי׳ם פנוי ו ק ביין בידיו ממש (אם לא פינה הענבי׳ אילך ואילך עד שנשאר מם נגע מענבי׳ שיהי׳ יכול למשוך בגת עצמה כדלקמן), מה שבבור אסור א שנית בבור, כי ע״י כוחו אינו נאסר, ולהרשב״ם נאסר גם מחמת כחו, לכן א״צ שיגע בבור. והשאר מותר לרש״י אפי׳ נגע בהם, ולר״י ולרשב״ם א״צ שיגע כי גם ע״י ניצוק נאסרי׳. וההיתר לפי׳ מה שפי׳ התוס׳ בשם רש״י מותר גם בשתי׳, ולהר׳ שמעי׳ מותר רק בהנאה ובשתי׳ אסור. ולספרי׳ דילן שגרסי׳ ואינו בוא״ו כ׳ התוס׳ שגם הקילוח היורד מגת לבור ג״כ

מותר, ואינו נאסר רק מה שבבור.

א יין כיון שהתחיל למשוך, הביא פי׳ רש״י ת ובתוס׳ ד״ה א״ר ה

פ׳ כה״צ דנ׳יג: ברש״י שבדפוס ״כמו פחסה בפגיה דבל הצלמים (לעיל מב.)״. ושם בגמ׳י תיבת בפניה), ובהגהות הב״ח כאן גורס ״פחסה בפניה דלעיל דף נג״, והוא בל ) ״ ״פחםה

בפר׳׳י.

אדמו״ר מוהר״ש סט

ן קרוי שהגת עשוי במדרון משעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתוקה ומליאה ולא נמשך בה היין ולא זז יין, ובסמוך נמי פי׳ בגת פקום פינה החרצנים אילך ממקומו, נראה מתוך פירושו דאפי׳ בגת עצמה א ואילך ונשאר היין לצד אחד הוי התחיל למשוך וה״ה נמי בגיגית שלנו שדורכין בהם, וכן פי׳ רשב״ם בשם רש״י שהלכה כמשנה אחרונה, וצ״ל לפירושו שפינה הגרעיני׳ עד שולי הגיגית שאם לא פינה כ״א למעלה אין כאן המשכה כיון שיש ענבי׳ תחתיו, תדע דהא תנן במתניתין אע״פ שנוטלקה בידו ונותן לתפוח א״כ פינה הענבי׳ אילך ואילך ומ״מ שרי בגת פקו ומליאה אפי׳ לר״ה, אלא לאו ש״מ דההיא איכא לאוקמי שעדיין לא פינהדם עד שולי הגת. ור״ת פי׳ שהתחיל למשוך שהתחיל לקלח מן הגת קוקה לבד שאינו נמשך, ואי שירד לבור, ולא גריס ומליאה כ״א בגת פקו גרסי׳ ומליאה בעי למימר שעומדת על מילואה שאינו נמשך כלל לצד הבור. ולפ״ז אם פינה הענבי׳ אילך ואילך ונשאר היין בגומה באמצעם פינה הענבי׳ מהצד שלצד הבור אפ״ל שזהו המשכה לפי הגיגית (כי אם פינה צד השני של הגיגית היינו הצד הגירסא שגורסי׳ ומליאה, אבל אם הבור הוא לצד מערב אפ״ל שגם לפי׳ שגרסי׳ ומליאה ג״כ של מזרח א לא הוי המשכה) אין כאן המשכה כיון שלא הניח גרגותני לסנן היין. אבלו(צ״ל אפי׳ מושך יין מן הגיגית דרך הברזא אין לך המשכה גדולה מזם שולה בגומה כשאין שם גרגותני, ודוקא בברזא קטנה כדלקמן), או אם מתכוון לשלותו מן החרצנים ומן הזגי׳ שבתוך הגיגית כוס מלא יין א יש לחוש קצת להמשכה(דצ״ל דל״ד גרגותני שהיא כלי שמסננים בה כ״אאם אינו מקפיד כל כלי כשמכוין לשלות בה יש לחוש קצת להמשכה) ו בחרצנים ובזגין(לשלותם) אין כאן המשכה ושרי. וא״ת כיצד לוקחי׳ יין בגיגית העכו״ם המלאות ענבי׳ דרוכות למה אין לנו לחוש שמא כברים שבוצרי׳ הם וחזרו ומלאו ענבי׳, דבשלומא בגיגית קטנ המשיכו יין מ בהם ומביאי׳ אותו מן הכרם אין לחוש כי אין דרך להמשיך יין מהם, אבל בגיגית גדולות יש לחוש כיון שהעלים ישראל עיניו מהם, ומחמת חשש זה יש שעומדי׳ בבציר כשממלאין הגיגית ואח״כ חותמי׳ אותה כשרוצי׳ שיהי׳ היין בגיגית ב׳ או ג׳ ימי׳, ומביאי׳ ראי׳ מהירושלמי על מתני׳ דלוקחי׳ גת בעוטה א״ר חנין והוא שלא העלי׳ ישראל עינו ממנו,ם נתעלם מעיניהם נעשה י״נ. אבל ר״י פי׳ ובהלכות דורכין עם העכו״ם א שיש להקל ולומר שהירושלמי לא אסר אלא בגת בעוטה יפה ויש בה יין

דבשלומא: בצורה זו מוצאים אנו גם בכתי״ק אביו אדמו״ר הצ״צ.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג ע א

הרבה, ויבא למשך ממנה בקל, אבל הגיגית שלנו אין בהם יין כ״כ לפי שאינם דרוכות יפה ולא חיישינן להמשכה. ורבינו יהודה פי׳ דהירושלמי קאי על משנה אחרונה וכגון שהמשיכו ממנו כבר ונעשה יין, וכן ר׳ חנין נמי קאי על מתני׳ ירד לבור כו׳ והשאר מותר, והשתא איכא למיחש שמא יחזיר גרגותנא לגת לכך צריך שלא יעלים ישראל עיניו. ועוד כ׳ ר׳ יהודהא ו ב ומאד יש להחמיר בצידי המשכה, והמחמיר לתת סדין ולחותמה ת עליו ברכה. והקונה יין מגיגית העכו״ם צריך ליזהר שלא יהי׳ בה ברזא, ודוקא ברזא קטנה אבל ברזא גדולה כעין פי חביות לא חשיב המשכה

מאחר שהענבי׳ נמשכי׳ דרך שם עם היין, עכ״ל התוס׳.

ולכאו׳ קושיית התוס׳ וא״ת כיצד לוקחי׳ יין בגיגית העכו״ם שמא כבר המשיכו העכו״ם יין, שיש לנו להתיר זה מטעם ס״ס, שמא לא משך העכו״ם כלל יין, ואת״ל משך שמא לא נתכוין לנסך. וי״ל מאחר שגזרו עלת ו ק י פ מגע עכו״ם א״כ אין לנו אלא ספק א׳, ודוחק. וגם עדיין יש לנו ב׳ ס הא׳ שלא משך כלל ואת״ל משך שמא לא שילה היין מן החרצנים וזגין, שלא הוי המשכה, וי״ל דסוף סוף הוי לנו ספק א׳ אם המשיך א״ל, וג״כ דוחק. אך יש לישב דאם היינו חושדין אותו רק מלקיחת היין אז הוי ס״ס מעלי׳ אבל מאחר שאנו חושדי׳ אותו שמא ניסך ע״כ לא הוי רק חד ספיקא, והרי בלקיחת היין אין לנו במה לחשוד אותו שהרי שלו הוא. אמנם באמת יש לנו לחשוד אותו גם בלקיחת היין, שמאחר שסינן לעצמום היין, ה יין שוב הענבי׳ שנשארו הם גרועי׳ הרבה מכמו קודם שמשכו מ שהרי לא יהי׳ ממנו יין כ״כ כמו קודם המשיכה, רק שלפ״ז הספק [חסר].

מט

בדין רמ״ת כמה הוי שיעורא כשתראה א״ת תהי׳ רמ״ת

נמצא על שלו(פי׳ רש״י אפי׳ לאחר זמן ששהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם קינוח בידוע שהי׳ דם בשעת תשמיש) טמאי׳ וחייבי׳ קרבן,

מט ראה הערה לסי׳ מא דלעיל. רמ״ת: רואה מחמת תשמיש.

נמצא על שלו: נדה יד, א.

אדמו״ר מוהר״ש עא

נמצא על שלה אותיום (מיד לאחר בעילה) טמאי׳ וחייבי׳ קרבן נמצא עליהם שבעה ימי׳) ופטורי׳ שלה לאחר זמן(לאחר אותיום) טמאי׳ מספק(שנ מן הקרבן, איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פני׳(פני׳

שלמטה) ואח״כ מטמא׳ מע״ל.

ובגמ׳ די״ד ע״ב אותיום טמאי׳ ת״ר איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדי׳ בצד המשקוף ביציאת שמש נכנס עד הוי וסת שאמר לקינוח אבל לא לבדיקה (ופי׳ רש״י וסת שאמר לחייבה בחטאת, לקינוח מבחוץ ולא לבדיקה מבפנים דא״כ שהתה יותר מכשיעור ואין כאן אלא טומאת ספק ואשם תלוי עכ״ל), והיינו לר״א דכריתות די״ז ע״ב דלא ס״ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות, ופליג אתנא דידן. או תנא דידן סובר ג״כ כן, וכפי

מה שתירצו התוס׳ בד״ה בעינן חתיכה משתי חתיכות בדף י״ד ע״ב.

איזהו אחר זמן ורמינהו איזהו אחר זמן פי׳ ר״א בר״צ כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, ופי׳ רש״י שתושיט ועודה במטה הא כדי שתרד שיעורא רבה ואינה מטמא את בועלה אלא כשאר מגע, עכ״ל, וצ״ל דהאי ותבדוק בו היינו ג״כ רק שתקנח ולא לבדיקה מבפנים, דאל״כ למה לי׳ למתני בכדי שתושיט ידה לתחת הכר ליתני בכדי שתבדוק שזהו יותר מאותיום, שהרי אותיום הוא רק לקינוח ולא לבדיקה, ואחר זמן הוא בכדי שתבדוק מבפנים, כדין הבדיקה בחורין ובסדקין כו׳, אלא ע״כ צ״ל שמה שאמר ותבדוק היינו ג״כ רק קינוח [שוב מצאתי שהרשב״א בתה״א בשער הכתמי׳ פי׳ כן], ואם עומד בצד המשקוףת הכר זהו אחר זמן. אמר רב ח זהו אותיום, אבל בכדי שתושיט ידה ת חסדא מאי אחר אחר אחר ופי׳ רש״י מאי אחר דקתני במתניתין איזהוק פ ס אחר זמן בכדי שתרד מן המטה לאו אאחר אותיום קאי דטמא מ אלא איזהו אחר זמן שהוא אחר אותו שלאחר אותיום שאינה מטמא׳ את בועלה(שבעה) לרבנן אלא לר״ע. והא קתני עלה נמצא על שלה לאחר זמן כו׳ איזהו אחר זמן כדי שתרד כו׳, הכי קאמר איזהו אחר זמן כדי שתושיט ידה לתחת הכר כו׳ וכדי שתרד מן המטה ותדיח מחלוקת ר״עק בכדי פ ס וחכמי׳. ופי׳ רש״י חסורי מחסרא, איזהו אחר זמן שטמאי׳ מא את מ ט שתושיט כו׳ אבל שהתה כדי שתרד מטמא׳ מע״ל, ואינה מ בועלה, ור״ע סבר מטמאה את בועלה ואפי׳ כל מע״ל, עכ״ל. והא אח״כ קתני ה״ק וזהו אח״כ שנחלקו בו ר״ע וחכמי׳, ופי׳ רש״י האי שיעורא דכדי שתרד זהו אח״כ שנחלקו בו כו׳. רב אשי אמר אידי ואידי חד שיעורא הוא, עד בידה כדי שתרד כו׳ אין עד בידה כדי שתושיט, ופי׳ת הכר בכדי שתושיט ותבדוק ח רש״י אין עד בידה דבעיא להושיט ת

ש ד ו ק ־ ת ו ד ג עב א

ועודה במטה, ולרב חסדא אפי׳ עד בידה נפיש כדי שתרד מכדי שתושיט הלכך אחר אחר הוא עכ״ל. מיתיבי כו׳ ונשאר בקושי׳ על רב אשי.

ק ו ד ב ת ובגמ׳ די״ב ע״א בעי מינ׳ ר׳ אבא מרב הונא אשה מהו שה ק י ד ב עצמה כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת א״ל מי משכחת לה לח ו נ י ק כשיעור וסת והתניא איזהו שיעור וסת משל כו׳ הוי וסת שאמרו ל ולא לבדיקה, ופי׳ רש״י לקינוח מבחוץ אם בקינוח מצאה דם בכשיעורא הזה חייבי׳ חטאת אבל אם בבדיקתה מצאה כבר ארך השיעור שהרי לה א ב בצד המשקוף עומד אלא בידה אוחזתו ויש כאן שיעור עודף כדי הא מידה למשקוף ואשם תלוי איכא ולא חטאת, עכ״ל. וצ״ל מ״ש שהרי לף, בצד המשקוף עומד כו׳ ויש כאן שיעור עודף כדי הבאה מידה למשקות הרי א ט ם הי׳ עומד בצד המשקוף והיתה בודקת הי׳ מחייבו ח משמע אק זהו היפך הברייתא שאמרו בפירוש שעומדי׳ בצד המשקוף, ועכ״ז הוא רוח, נ לקינוח ולא לבדיקה, וא״כ הבדיקה בעצמה הוא שיעור עודף על הקיק ו ח ד ולמה לו לאמר ששיעור העודף הוא ההבאה מידה למשקוף. ויש לא ל נוח ו ולומר שרש״י נותן טעם על מה שאמרו הוי וסת שאמרו לקי לבדיקה, כי הבדיקה היא בחורין ובסדקין וא״כ העד אינה עומד בצד המשקוף היינו מבפנים כ״א בידה אוחזתו היינו בצד המשקוף, ולכןחת תיכף, לקינוח אינה צריכה שום הובאה להעד כ״א ביציאת שמש מקנ אבל לבדיקה בהכרח שתוליך העד לפנים והרי יש שיעור עודף הבאת העדם א מידה למשקוף היינו לפנים, כי משקוף הוא מקום אשר בודקת שם ום א ם הקינוח, ו לקינוח שהוא רק מבחוץ צ״ל שהמשקוף הוא מבחוץ מקו לבדיקה שהיא מבפנים המשקוף הוא בשרה מבפנים, והרי העד אינו עומד שם. דאל״כ האיך יפרש שאוחזת העד בידה ולא בצד המשקוף היפך מה שאמרו בפירוש בברייתא. וגם הבדיקה עצמה הוא שיעור עודף על הקינוח וסגי לי׳ בזה. ואח״כ על האכד״א אשה מה שתבדוק כדי לחייב בעלה באשם תלוי פי׳ רש״י מהו שתבדק בדיקה ממש, עכ״ל. וצ״ל שהעד עומד בצד המשקוף, דבדיקה בשיעור וסת לא משכחת לה כלל, אפי׳ עומד בצד המשקוף כמו שאמרו וסת שאמר לקינוח ולא לבדיקה, אבל בדיקה היא אחר שיעור וסת אפי׳ עומד בצד המשקוף ולכן פטורי׳ מקרבן היינו חטאת, וחייבי׳ באשם תלוי לר״א דכריתות, או אפי׳ לתנא דידן לפי

התירוץ שבתוס׳ ד״ה בעינן חתיכה הנ״ל.

והרשב״א בתה״א בשער הכתמי׳ הוא שער ד׳ בבית ז׳ כ׳ על משל לשמש ועד שעומדי׳ בצד המשקוף כו׳ אלמא לעולם לא משכחת להסת ואפי׳ הי׳ עד בידה, דאל״ת הכי לימא לי׳ בדיקה בתוך שיעור ו

אדמו״ו מוהר״ש עג

משכחת בשהי׳ עד בידה אלא ודאי כדאמרן, ונמצא צ״ל שמלשון עומדי׳ בצד המשקוף הי׳ אפשר לומר שהעד מונח בצד המשקוף לכן הוכיח מדלא א״ל שהי׳ העד בידה וגם עומד בצד המשקוף עכצ״ל שהעד בידה. אמנם מל׳ עומד בצד המשקוף גם בלא״ה משמע כן שהעד בידה, והרי הוא סובר בפירוש שאפי׳ העד בידה ועומד בצד המשקוף ובדקה בו ה״ז הוא לאחר

שיעור וסת.

ומצאתי בכתבי אאמו״ר זצ״ל שמפרש שרש״י סובר שאפי׳ אין העד עומד בצד המשקוף רק אוחזת אותו בידה וביציאת שמש מוליכתו מידה למשקוף ומקנחת פני׳ שלמטה חייב חטאת, ומ״ש בגמ׳ בצד המשקוף דוקא היינו בבדיקה מבפנים, ומשו״ה לא משכחת לה בדיקה בשיעורם לא בצד המשקוף עומד אלא בידה אוחזתו עכ״ל, ת ס ה מ וסת כיון דסת שמשמע והניח בצ״ע על הרשב״א שכ׳ שא״א לבדיקה בתוך שיעור ו אפי׳ עומד בצד המשקוף, שזהו נגד פי׳ רש״י, ולענ״ד נראה שא״כ יקשה לשון הברייתא עומדי׳ בצד המשקף, וגם לשון ביציאת שמש נכנס העד משמע שאינו חסר רק קינוח לבד, ואם עדיין צריכה להביא העד למשקוף הרי חסר עדיין מלאכה שצריכה שהיית זמן, והי׳ אפשר לומר משכחת לה שאוחזת העד בצד המשקוף, כמו שהוכיח הרשב״א מדלא א״ל משכחת לי׳ בשהי׳ עד בידה (ולשון נכנס עד בהכרח לפרש על קינוח שהרי אמרו בפירוש לקינוח ולא לבדיקה, ואפשר שגם ע״י הקינוח נכנס מעט ג״כ). וגם מש״כ שמ״ש בגמ׳ בצד המשקוף דוקא היינו בבדיקה מבפנים א״א לומר כן, שהרי אמרו בפירוש לקינוח ולא לבדיקה. אלא עכצ״ל דברי רש״י מ״ש שהרי לא בצד המשקוף עומד אלא בידה היינו שלבדיקת פנים אינו עומד בצד המשקוף הוא מבפנים כ״א בידה אצל המשקוף מבחוץ, ויש כאן שיעור עודף כדי הבאה מידה למשקוף והיינו שיעור התחיבה בעומק. ואז יהי׳ דברי רש״י ודברי הרשב״א שוין ולא יקשה עליו מל׳ הגמ׳. והגם כי אפשר דחוק קצת לומר כן, מ״מ יותר טוב לדחוק בפי׳ מעט משיהי׳ עליו חולקי׳ ויקשה לשון הגמ׳. וגם מאין לו לרש״י להוסיף חומרא מהק ם אוחזת העד בידה רחו א שלא אמרו כן בפירוש, וגם כי לפ״ז ד מהמשקוף ומביאתו למשקוף ותקנח יהי׳ חיוב חטאת, וה״ז היפוך שאמרו

שעומדי׳ בצד המשקוף, לכן נלע״ד לפרש כנ״ל.

והרמב״ם בפי׳ המשנה כ׳ על אותיום שתבדק עצמה תיכף הפרד

(דף י״ד ב׳). ומצאתי בכתבי אאמו׳ר ז״ל: בחי׳ על הש״ס קפו, ג ד״ה גמ׳

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג עד א

בעלה ממנה מבלי זמן מוחש, ועל אחר זמן פי׳ כדי שתושיט ידה, וכדי שתרד זהו מחלוקת ר״ע וחכמי׳, והיינו אחר דאחר, וכ״ה בפרק ה׳ מה׳ שגגות. הנה מלשון מבלי זמן מוחש משמע שהעד בידה ועומד בצד המשקוף, דאם אוחזת בידה ואינו עומד בצד המשקוף, כדמשמע מריהטא לשון רש״י בדף י״ב א׳ הרי חסר זמן מוחש היינו הבאת עד מידה

• שוות. ל ו למשקוף. אמנם כשנפרש דברי רש״י כנ״ל יהי׳ דעת כ

והס״ט רס״י קפ״ז תירץ דברי הטור שאמר שיעורא כדי שתרד, והב״י הקשה עליו שזהו אחר דאחר ודר״א דאמר אידי ואידי חד שיעורא נשאר בקושיא. ורוצה לתרץ שהטור מפרש שאחר דאחר הוי בכדי שתרד כו׳ ותדיח ותקנח אח״כ הוי הקינוח אחר דאחר, אבל בכדי שתרד ותדיח, ומצאה מיד ע״י הדחה בלא קינוח ובכדי שתושיט ידה חד שיעורא הוא, א״א לומר כן, דמאין לו לומר שצריכה עוד הדחה בעתים. ומל׳ רש״י שכתב בדף י״ד ע״ב בד״ה הכי קאמר, וז״ל אבל שהתה בכדי שתרד מטמאה מע״ל, משמע שהשיהוי הוא בכדי שתרד, שזהו שיעור יותר מכדי שתושיט. ולפי דבריו צריכי׳ לומר שהשיהוי במה שתדיח, אבל כדי שתרד וכדי שתושיט חד שיעורא הי׳ לרש״י לומר אבל שהתה בכדי שתרד ותדיח. ואין לומר שזהו לפי תירוץ ר׳ אשי ולר״ח אינה חד שיעורא, וקשה קושיא שלו שהקשה דמה״ת יחלוקו ר״ח ור״א במציאות, וגם דה״ל לר״א לומר אין עד בידה כדי שתושיט, עד בידה כדי שתרד ותדיח ותקנח. אלא ודאי דלר״א שסובר שאידי ואידי חד שיעורא הוא היינו היכא דאין עד בידה הוי שיעורא בכדי שתושיט ידה, והיינו שהיית זמן הולכת ידה לתחת הכר והבאת ידה למשקוף, והיכא דהוה עד בידה ועומד בצד המשקוף הוי שיעורא בכדי שתרד מן המטה, והיינו הבאת כל גופה למקום אחר, ומפני כי הבאת כל גופה למק״א מובן שצריך שהיית זמן יותר, לכן די בהבאה אחת לבד, משא״כ בהיד צריכה להוליכה תחלה תחת הכר ואח״כ להביאה למשקוף. ובזה סובר ר״א דחד שיעורא הוא, ור״ח סובר שמ״מ הבאת כל גופ׳ צריך שהיית זמן יותר. ואין בכלל מחלוקת במציאות, שזהו להשוות שני דברי׳ כדי שתושיט וכדי שתרד,

אבל הדחת פני׳ ואח״כ קינוח מאן דכר שמי׳.

ומצאתי בהרשב״א בשער הכתמי׳ בפירוש וז״ל ומסתברא דתיבדוק דקתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני במתניתין ותדיח פני׳, הריאם הדחת פני׳ הוא לבד הקינוח א״א משוה הדחת פני׳ לקינוח, ו להשוותם. וכמדומה שהדחת פני׳ יתעכב יותר מכדי שיעור בדיקה היינו הבאת ידה מהמשקוף שבחוץ לפנים בחורין ובסדקי׳, שהרי בהדחת פני׳

אדמו״ר מוהר״ש עה

צריכה להוביל ידה לקבל מי׳ ולהביאם שזה זמן יותר, לכן נלע״ד שא״א לומר כן. אמנם במה שכתב שדברי ר״א לא נדחו מהלכה, כן משמע גם בתה״א שער הנ״ל שהביא דברי ר״א שאידי ואידי חד שיעורא הוא, משמע שהרשב״א סובר שלא נדחו דברי ר״א. וי״ל שהטור סובר כהרשב״א,ק כרמב״ם ושארי פוסקי׳, נמצא דלהרמב״ם בשיעורא ס והב״י בש״ע פ דכדי שתרד זהו אחר אחר ואינה רמ״ת, ולהרשב״א בכדי שתרד ועד בידה

זהו אחר זמן וחייב בא״ת ממילא היא רמ״ת.

ואם עד בידה ובדקה בו בדיקה גמור הוי חיוב א״ת להרשב״א, אבל אין עד בידה וכדי שתושיט ידה תחת הכר ובדקה בדיקה אפי׳ א״ת ליכא, והיינו אחר דאחר, ולא נק׳ רמ״ת. ונמצא כי שיעור אחר זמן אין לו שוםסת (שהוא קינוח בעד משך כלל כמשך דשיעור וסת שמיד אחר שיעור ו שעומד בצד המשקוף) הוי שיעור אחר זמן, והיינו בכדי שתקח עד, ותומ״י הוי אחר דאחר, ולא נק׳ רמ״ת כ״ה בס״ט רס״י רפ״ז. וכ״פ הרמב״ם פ״ה

מה׳ שגגות שכ׳ וקינחה.

אמנם מצאתי בכתבי אאמו״ר הגאון זצ״ל שהרמב״ן והר״ןם בדקה א״ע [ע]ם העד שנטלתה מתחת הכר הוי חיוב והרשב״צ, שאפי׳ א א״ת. אמנם הספרי׳ הנ״ל אינם אצלי. וכבר כתבתי שלהרשב״א והרמב״ם שאם בדקה בעד שבידה הוי אחר דאחר, רק שלהרמב״ם בכדי שתרד אפי׳ קנחה הוי׳ אחר דאחר, ואינה רמ״ת, ולהרשב״א בכדי שתרד ועד בידה ובכדי שתושיט שאין עד בידה הוי חד שיעורא. והתשב״ץ בחוט המשולש ח״ד סי׳ מ״ט ס״ל דאחר זמן הוא בכדי שתושיט ידה ותיטול עד, משמע דס״ל דבכדי שתרד הוי אחר דאחר, ודאל״כ הל״ל בכדי שתרד שלר״ח הוי

שיעורא עדיפא.

ומצאתי כתשו׳ אחר מכתבי אאמו״ר הגאון זצ״ל בד״ה לדין הנז׳סת ונמצא בב״י סי׳ קפ״ח, שכתב ששיעור שני מינוטין זהו אחר שיעור ו אחר זמן הוי ערך ב׳ מינוטין שזה הוי זמן מרובה. י״ל מפני כי השואל שאל על שני מינוטין לכן השיב לו כן. כי הנסיון מורה שגם בכרי שתרד

בא״ת: באשם תלוי. ואינה רמ״ת: בשוה״ג בכתי״ק: ועוי״ל שבזמן שהבעל תייב א״ת הוי ספק רמ׳׳ת וצ״ע.

בתשר אחר: שו״ת צ״צ חיו״ד סי׳ קלג ס״ז. כי השואל שאל: כן הוא בלשון השואל שם: אם יש לסמוך דבתוך שיעור ב׳ מינוטין

בערך חשוב מיד.: וראה בצ״צ שעה״מ ח׳׳ד סי׳ נ: ומאחר שמוכרח לומר דבבדקה א״ע לכן השיב לו כן

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג עו א

לא יתעכב יותר כ״א י״ג רגעי׳ היינו חלקי ששי׳ ממינוס, ועכ״פ רבע מינוט, א״כ אח״כ הוי אחר דאחר ולא הוי רמ״ת.

וגם רבעו אאזמו״ר הגאון זצ״ל בשולחנו הט׳ כ׳ על מ״ש בש״ע בכדים ק א פ שתושיט ידה תחת הכר כו׳ ותקנח, וז״ל שבכדי שיעור זה יש סק זה פ יצא הדם לבהחי״צ בשעת תשמיש או אחריו וחייבין א״ת על ס מש״ה הטילו עלי׳ דין רמ״ת דלקמן אבל אם שהה יותר מכדי שתושיט• ד ת הכר אפי׳ רגע, ומצאה דם על העד אף די״ל שהי׳ ה ח ת ידה ל בבהחי״צ בשעת תשמיש שהרי פטורי׳ מא״ת משום דאמרינן העמד אשה על חזקתה והשתא הוא דחזאי, נמצא שסובר שבכדי שתרד זהו הוי אחר

דאחר.

והרמ״א שחשש להי״א שבהראב״ד שאין אנו בקיאי׳ בשיעור הנז׳ך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש ונאסרה על בעלה, יפלא כל סמו בעיני האיך הוציא דבר מה שאנו יכולי׳ לעמוד על אמיתתו עכ״פ ותלה בדבר שאין אנו יכולים לעמוד על אמיתתו כלל, מהו נק׳ סמוך שאין לזה שיעור כלל, והרי מצעו לשון סמוך שפי׳ הפוסקי׳ שזהו חצי שעה כמ״ש הפוסקי׳ בענין סמוך למנחה, שכאן א״א לומר כן שהרי בכדי שתרד ס״ל לרוב הפוסקי׳ שאינה רמ״ת והאיך נחמיר חומרא כזו להוציא אשה

מבעלה.

לכן נ״ל לפרש דפי׳ סמוך היינו שלא יהי׳ שום זמן לעשות מלאכה אחרת כ״א לקיחת העד לקנח בו, אבל אם עבר איזה זמן שי״ל השתאם שהתה בכדי שתרד, או בדקה א״ע בדיקה גמורה, הוא דחזאי, כמו א שיש לומר שבעוד ששהתה ראתה, אינה נק׳ רמ״ת אפי׳ לדידן. וזהו שפי׳ך רבעו אאזמו״ר הגאון ז״ל בשולחנו הט׳ בסי׳ קפ״ז בס״ק יו״ד על סמום כמופלג לתשמיש, וז״ל פי׳ בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש, אבל א אחר התשמיש בדקה וראתה דם אע״ג די״ל שראתה בשע״ת מותרת. והקיל עוד אפי׳ הרגישה בשע״ת שי״ל שזהו הרגשת שמש, ונדמה להך ו מ שזהו הרגשת פתיחת המקור. וי״ל כוונתו בידוע בודאי שראתה ס

ומצאה מראה לבן א״צ תוך שיעור וסת ממש, א״כ י״ל דגם לאחר אחר זמן ג״כ תלינן דאין לחלק רק כל שנקרא סמוך ממש לההרגשה, וזהו השיעור ב׳ מינוט שהזכרתי.

: השוה לקמן סי׳ הבא ד״ה וע׳ בכתבי, ששיעור אותיום הוא לערך ג׳ ׳ ג רגעי ׳ י םעקונדין, וכאן ששיעור אחר זמן הוא י״ג רגעי׳ או רבע מינוט.

לבהחי״צ: לבית החיצון.

אדמו״ר מוהר״ש עז

לתשמיש מפני שפי׳ סמוך שלא עבר זמן זולת לקיחת העד והקינוח, שאז ידעינן ברור שעכ״פ סמוך לתשמיש נמצא הדם, וה״ה בא״ת קיימא לכן היא רמ״ת, אבל כמופלג היינו שיש לחלק בהזמן על מלאכה אחרת, כמו

לבדיקה גמורה אינה רמ״ת.

נ

ם נמצא א ק לענין ג׳ נשי׳ שישנות במטה ד ס בסי׳ קצ סעי׳ נ״א פ אחת טמאה מצלת, וכן הא דמטהרינין לאותה שנמצא טהורה דוקא כשקנחה עצמה בעד שבידה (היינו עומד בצד המשקוף) מיד למציאתם שהתה כדי שיעור הדם, (והיינו שיעור וסת שהוא אותיום) אבל א בדיקה דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקין אין הבדיקה מועלת לטמא

לטהר האחרות ולא לטהורה לטהר עצמה.

צ״ע דלטמאה בכדי לטהר האחרות ניחא שאינו מועיל כי אפ״ל עכשיו הוא דחזאי, אבל מפני מה אינו מועלת לטהר עצמה. דדוחק לומר שאם לא הי׳ בודקת בדיקה גמורה כ״א קינוח הי׳ מוצאת דם ובזמן מועט של הכנסת העד לחורין ולסדקין כבר עבר הדם ולא נמצא רושם ממנו. גם בכלל בדיקה היא קינוח ג״כ. וא״כ לפ״ז יקשה מדוע לא תציל גם חברתה.ם אך אפ״ל שאין קינוח בכלל בדיקה, ולכן אינה מצלת חברתה, אבל א

נמצאת טהורה לכאו׳ הי׳ צ״ל טהורה.

גם אינו מובן מפני מה כאן אינה מצלת א״ע או חברותיה כ״א בשיעור וסת, אבל בכדי שתבדוק בדיקה גמורה בעד שבידה שזהו שיעורת הכר ותיטול עד ותקנח ח אח״ז להרשב״א, וה״ה בכדי שתושיט ידה ת שזהו שיעור אח״ז לכ״ע אינה מצלת לא א״ע ולא חברותי׳, וברמ״ת אפי׳ בשיעור אח״ז שאז חיוב א״ת נק׳ רמ״ת, ואינה נק׳ [אינה] רמ״ת כ״א באחר דאחר שהוא בכדי שתרד כו׳ ולהרשב״א בכדי שתרד כשאין עד

בידה.

ק ומספק אינה יכולה להציל א״ע ולא פ ואולי י״ל כי אח״ז הוא ס

נ ראה הערה לסי׳ מא דלעיל.

עח אגרות־־קודש

ק נקי גייכ פ ס חברותיה, אבל ברמיית גם באח״ז שהיי חיוב א״ת שזהו מ רמ״ת. אמנם לפ״ז יקשה דספק רמ״ת היינו צריכי׳ להתי׳, דכל ענין רמ״תא הוא מחמת וסתות שהוא דרבנן וספק דרבנן לקולא. אך י״ל דרמ״ת הוו מ קה כ גם מחמת אולי היא ממלאה ונופצת, לכן החמירו גם בספי

שהחמירו כאן בספיקה שאינה מצלת, וצ״ע.

גם י״ל שגם לטעם דוסתות, שהגם שווסתות הוא דרבנן היינו זמן קביעות הווסת, אבל הראי׳ עצמה היא דאורייתא כשהיא בהרגשה, וכאןה ק י פ ס אפ״ל שהי׳ הרגשה וסברא שזהו הרגשת שמש, לכן לא הקילו ב שזהו באיסור כרת. ולכן גם באח״ז שהוא ספק החמירו ג״כ להיות נקי רמ״ת, דאיך נא׳ לו שהיא מותרת ולהכניסו בספק כרת. ומכל הלין אינו

דומה רמ״ת לדין דג׳ נשי׳ שהיו ישינות כו׳.

וע׳ בכתבי אאמו״ר הגאון ז״ל בה׳ נדה בסי׳ המתחיל לדין הנז׳ בב״י׳ טי ם הרגשה שנפתח מקורה, ולאחר שני מעו סי׳ קפ״ח, שהורה להקל א בדקה ומצאה מראה טהורה שהיא תולה ההרגשה בזיבת מראה טהורה. ולכאו׳ הלא להציל א״ע נפסק בש״ע שזהו רק בשיעור אותיום, שזהו ערך׳ טי ג׳ סאקונדין, היינו חלקי ששי׳ לא יותר, וא״כ איך היקל בשני מעום לא הי׳ שהם ק״ך סאקונדין. אך באמת יש לחלק הרבה, דבאמת א מוצאת כלל לא הי׳ מתירה כשבדקה לאחר שני מינוטין. ורק כשמצאה מראה טהורה אז התירה כשבדקה אחר שני מעוטי׳, והיינו כי המראה טהורה הי׳ תומ״י אחר ההרגשה, ורק מפני שלא בדקה א״ע עד אחר• שיעור שני מינוטין לא ידעה מזה, אבל באמת הי׳ המראה טהורה ג קודם. וכשם שמראות טמאי׳ באים מהמקור כן גם מראות טהורות באי׳ ג״כ מהמקור, רק שאחר ב׳ מעוטין נודע לה שזה מראה [טהורה]. ואפשר שעד שבדקה א״ע הרגישה זיבת דבר לח, אמנם לא ידעה מהו עד הבדיקה והרי הבדיקה אינה רק לגלות איזהו מראה. אבל אחר שנודע לנו שזהו מראה טהורה הנה מראה זו הי׳ בבהחי״צ או בפרוזדור גם בשיעור אותיום, ולא נשאר לנו לחוש שמא הי׳ גם מראה טמאה קודם וחלף והלךא ת י לו ואח״כ יצא מראה טהורה, אשר לזה לא חיישען כלל, דמהיכא תת לנו לחוש לזה, הלא גם מראות טהורות יוצאי׳ מן המקור כמו מראו טמאות. ושניחוש שמא הי׳ תחלה מראה טמא, הנה מחמת ההרגשה אין לחוש לזה, שגם מראות טהורות יוצאין מן המקור בהרגשה. וה״ז כמו

ממלאה וגופצת: המבואר בגמ׳ סו, א דאין לה תקנה. ערך ג׳ סאקונדין: ראה בסי׳ הקודם ד״ה ומצאתי בתשו׳ ובהערות שם.

אדמו״ו מוהר״ש עט

שאין חוששין באשה שלא הרגישה כלל, שההרגשה יש לנו במה לתלות, א״כ סר ריעותא דהרגשה ומאין לנו לחוש למראה טמא, וכמו שכ׳ בעצמו בסוף התשובה הנ״ל שאין לחוש לזה כלל. א״כ לא דמי לענין ג׳ נשי׳ ששם נופל הספק מחמת מציאת הדם, ולכן צריך שיתברר הדם מאין בא בתוךם זהו מראה טמא שיעור ווסת, משא״כ כאן שהבדיקה היא רק לגלות א

או טהור.

ועפ״ז יתורץ ג״כ מה שכ׳ שם בתשו׳ הנ״ל ששני מינוטין זהו לאחר שיעור ווסת, משמע שתוך שני מינוטין הוא שיעור ווסת, שזהו חומרא גדולה ששיעור ווסת יהי׳ כמו שני מינוטין. אך באמת שם שאל השואל על שני מינוטין. והוא השיב לו כן ג״כ ששם כל שבדקה בהרחקה יותר מההרגשה הוי קולא, ומ״מ התירה. אבל באמת ס״ל דשיעור וסת הוי זמן מועט כדס״ל לכל הפוסקי׳, וכן כ׳ בעצמו בליקוטי׳ על הגמ׳ דאיזהו

שיעור וסת.

נא

אשה שזינתה תחת בעלה שני פעמי׳ רחוקי׳ זמ״ז ערך איזהו חדשי׳, והיא אומרת שנאנסה, אך היא לא גילתה לפני בעלה כל הדבר, כ״א בעלה הבין מעט מדברי׳ ע״פ השאלות ששאלה מאתו אשה המזנה תחת בעלה מה משפטה. ועפ״ז עלה הרעיון אצל הבעל לחשדה ע״פ שאלתה הנ״לם ההוא לא נמצא כ״א יהודי א׳, אשר בעלה של כמ״פ, ולכן כאשר במקו זו הוא לומד עם בניו של הנחשד באכסניא שהוא דר שם. ואשת המלמד דרה עם בעלה בחצר שהאדון דר שם בבית בפ״ע, בעסק חולבות של פרות אדון הנ״ל(כמדומה שהנחשד חכר גם הפרות). ובעלה המלמד, לומד עם בניו של הנחשד באכסני׳ רחוק מהחצר א׳ ויארשט ויותר. וע״פ דברי׳ הנ״ל התחיל המלמד לחקור אצל בעל האכסני׳ הנחשד והודה לו איך שבא על אשתו. ובא המלמד לחצר שאשתו דרה שמה והתחיל בזה״ל הא ער האט זעך מיר מודה גיוועזין. אמרה אמת שכן הוא ופ״א בא עלי׳ בזמן שאמרה, ועוד פעם שני ג״כ בריחוק זמן כמו איזהו חדשי׳. ובפעם השלישי

בחשו׳ הניל: ד״ה מש״ל.(דף י״ד ב׳). : בחי׳ על הש״ס קפו, ג ד״ה גמ׳ ׳ בליקוטי׳ על העז

נא ראה הערה לסי׳ מא דלעיל.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג פ א

רצה ג״כ לבא עלי׳ והיא החזיקה את ולדה הנולד לה במשך הנ״ל,ה ט שנתעברה בולד זה קודם שזינתה, וחטף ממנה הולד והניח על מ העומדת שם, ורצה להפילה ולזנות עמה. חטפה קרדום וא״ל או אפצע לך המוח או תעשה כן לעצמה, לך מעלי, והלך ממנה, כן הוא סיפר דברי׳ אשר הבעל מספר שא״ל שהכל הי׳ באונס, והוא אינו כהן. והיא רצונה להתגרש ממנה, והוא רוצה לשלם לה דמי הנקה עבור הולד כפי שיתפשרו, וליתן לה כל בגדי׳, גם מה שלא נתפרו עדיין. אך אבי האשה

טוען מאחר שהי׳ באונס למה תתגרש.

ועל טענה אולי בסוף נתרצית אומר שיש לה זכות ע״פ המד״ר פ׳לא נשא פ״ט כהדא איתתא דאתית לקמי׳ דרבי אמרה לי׳ נאנסתי, א״ל ו ערב ליך, א״ל ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתעה לתוך פיך ביוהכ״פ שמא אינו רע לך ובסוף אינו ערב לך, וקבלה, פי׳ המ״כ וקיבלה כלומר קיבל דברי׳ והתירה לבעלה ישראל. ולכך טוען שמאחר שתחילה בודאי הי׳ באונס לפי דברי׳, גם אח״כ נתרצי׳ אולי יכולי׳ להתירה ע״פ המד״ר הנ״ל. אך הבועל אומר שעבר עמה כו״כ פעמי׳ ושהי׳ ברצון אצלה. כן

אומר גם אבי האשה מ״ש הבועל.

והבעל צועק שא״א לו לדור עמה, הלא לא הודית מעצמה, כ״א ע״פ אשר א״ל שהבועל הודה לו, אז סיפרה כנ״ל ולא הודית מעצמה. כ״א הבין מדברי׳ מעט, אבל לא סיפרה כלל המעשה. וגם אומר שנמאסהם היו אומרים לו ע״פ [דין] אצלו עד שאינו יכול לדור עמה. ומ״מ א מותרת לך אז הי׳ אפשר מתקבל אצלו. ולפ״ד הבעל הוא דר עמה כדכה״א. ואבי האשה אומר שגם מתחלת נשואי׳ הי׳ אצלו שלא ברצוןן כ״כ, ורצה לגרשה תומ״י אחר הנשואין, לכן הוא עושה בערמה ומאמי לדברי הבועל, שלפי דברי האשה הבועל אומר שהי׳ ברצון ע״פ רשעותו,• והיא מכחישו, ואומרת שהי׳ באונס. גם שואלי׳ מהו משפט הולד, א

הוא ולד כשר.

הנה בנידון הולד, הנה מלבד שלפי דברי׳ זינתה אחר שנתעברה, שגם פעם הראשון הי׳ אחר שנתעברה, לבד זה רוב בעילות של הבעל, ולכן הולד ודאי כשר. אמר בדבר מה שאומרת שנאנסה, ולא כדברי הבועל

שאומר שהי׳ ברצון, הנה יש קצת הוכחה שהי׳ [חסר].

והיא רצונה: אוצ״ל ״והוא רצונו״. או ״להתגרש ממנו״. כדכה״א: כדרך כל הארץ.

אמר בדבר: אוצ״ל ״אמנם בדבר״.

אדמו״ר מוהר״ש פא

נב

שאלה

שם העיר בל׳ רוסי׳ בערכאות נאוואגראדסיעוורסק בלי פרודא כלל בין תי׳ סיעוורסק לנאוואגראד, הגם שנראה שזהו ביאור שהיא בצפון. ושם היהודי׳ הקרובי׳ והרחוקי׳ הנה היא נקר׳ בפ״כ נאוואראדאק. ועדא י ר ק ת מ ב בגיטין נאווהארד ד כה (זה ערך ס׳ שנים) נהגו לכתוק א ד א ר א ו ו א ורסק, והרב שואל דעתו שיכתבו נ נאוואראדק סיעו דמתקריא נאווהארדסיעוורסק, וחושש בגיטין הנשלחי׳ למ״א שהולד ממזר דרבנן, כמ״ש בתשו׳ רבינו אאזמו״ר הגאון ז״ל בסי׳ ל״ח גבי

אמטשיסלאו, מסטיסלאוו.

הנה מ״ש רומע״ל ששם רוסי׳ שכותבין תחלה לעיקר השם רק נאווהארד, שזהו דומה לקדש ברנע או עלמון דבלתימה שכתבו קדש לבד ועלמון לבד. ובשם ישראל, היינו מה שכותבי׳ דמתקריא נאוואראדאקם הי׳ שם העיר קדש לבד או עלמון לבד, וכתבו סיעוורסק, דומה כמו א קדש ברנע, או אם שמה עלמון לבד וכתבו עלמון דבלתימה, שזהו חסר או

שינוי ממש.

נב ראה הערה לסי׳ מא דלעיל.

שאלה: השאלה הזאת נשאלה מאת רבינו וגם מאת אחיו אדמו״ר מוהרי׳׳נ מניעזין. תשובת אדמו׳׳ר מוהרי״נ לא הגיעה אלינו, רק תשובת הג״ר יוסף תומרקין(קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב׳ מח סי׳ עא/ שבה כותב אל השואל שלפנינו ״וכ׳ מאהבינו הרה״ג מוהרי״נ שי׳ הסכים

ג״כ לדעתו רק שתלה הדבר בהסכמתי״. את התשובה שלפנינו כתב לעצמו, ובסי׳ הבא בא ״תוכן העניו איך להשיב״. שם השואל

בסי׳ הבא, וגם בתשובת הג״ר יוסף תומרקין הנ״ל, הוא ״מו״ה יעקב״. בתשובה הנ״ל בא התאריך ״יום ד׳ א׳ דתנוכה״. תאריך זה מתאים בין השנים תרכ״ז (היינו מהסתלקות אדמו״ר הצ״צ בי״ג ניסן תרכ״ו) תרל״ה (שאז נפטר הר״י תומרקין) לשנים תרכ״ט, תרל״ה. וע״פ האמור לעיל (הערה לס׳ מא) שהתשובות שלפנינו נכתבו בין השנים

תרכ״ויתרל״א, עכצ״ל שהתשובה שלפנינו נכתבה בחורף תרכ״ט. נאוואגראדסישורסק: פירושו ״העיר החדשה הצפונית״. וברוסית ה״ה״ מתחלפת ב״ג״,

לכן קורא את שם העיר כנ״ל או ״נאוואהראדסיעוורסק״. בפ״כ: בפי כל.

בסי׳ ל״ח: כ״ה בדפוס זיטאמיר תר״ז, ובדפוסים שלפנינו הוא סי׳ לז. הנה מיש: בשוה״ג בכתי״ק: ״לא כמו שאני נכתב. במקום נתינה ידעו מהפאצט״. וראה

לקמן ד״ה ומצאתי וד״ה עוד יש.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג פב א

לכאו׳ אינו דומה כלל, שהרי תי׳ סיעוורסק אינו רק סימן שידעוו ב ת כ איזהו נאווהארד הוא, וא״כ אינו מעיקר השם. ולכן י״ל שהגם שק א ר אותו לבסוף ג״כ מובן איזהו נאווהארד הוא, ועיקר השם הוה ר ו רסק מ ו עו נאווהארד לבד, וגם בשם יהודי׳ י״ל ג״כ שתי׳ סי שהנאוואראדאק זו היא בצפון, כי הרי יש עוד נאווראדאק והיא בליטא.ה ק מ ואינו דומה כלל לקדש ברנע ששם ב׳ השמות הם שם העיקר. רו נ שכותבים נאווהארד דמתקרי נאוואראדאק סיעוורסק, איך שנחשב אי כנכון, שהרי שם יהודי׳ הוא נאוואראדאק לבד בלא סיעוורסק, רק שי״לן שתי׳ סיעוורסק הוא הוראה איזהי נאוואראדאק, אבל בקריאה קודאיואראדאק או אותה רק נאוואראדאק לבד, וא״כ מה שכותבין דמתקריא נ סיעוורסק שמשמע שהקריאה היא כן י״ל שזהו שינוי קצת. ולשם רוסי׳,ו ק י ס פ שכותבי׳ בערכאות שלהם נאווהארדסיעוורסק בלא פרודא, וכאן ה

בתי׳ נאוואראדאק באמצע י״ל ג״כ שזהו שינוי קצת.

ולכאו׳ הי׳ מהנכון לכתוב כרעת מעל׳ שם יהודי׳ תחלה ועל ש׳ של א״י בלשון דמתקרי כמ״ש מהרי״ק שורש ק״ו, דפרסום שלהם לא מעלה ולא מוריד, וכ״ך אבי הש״ך בתשובתו הראשונה שבסוף ספר גבורת אנשי׳, וכ״מ במהרא״י בכתביו סי׳ קמ״ב כו׳, וכפי מה שפי׳ בתשו׳ פמ״א ח״א סי׳ י״ט, ודלא כמו שהבין העה״ג בפי׳ מהרא״י הנ״ל, שפי׳ הפמ״א אמיתי בדברי מהרא״י. וכ״כ רמ״א בהג״ה בסי׳ קכ״ח בסעי׳ ג׳ שם שקורין לו ישראל עיקר. וע״ש בב״ש סק״ט דכותבין שניהם רק דכותבין ש׳ ישראל לעיקר כמו קאזימר דמתקרי קאזימרז, ובג״פ שם ס״ק ל״א כ׳

דממהרי״ק משמע דא״צ לכתב רק שם דישראל לבד.

אמנם ביש״ש פ׳ השולח סי׳ ל״ב, כ׳ שהעיקר הוא השם שכתוב בערכאות ע״ש גבי פראג שקורץ אותה בשם זה, וז״ל וכ״ז דוקא שנכתבם עיקר בנמוסי העיר ששם העיר פראג ולא מזיגרדא או תרוויהו, אבל א השם נכתב בנימוסי מזיגרדי ולא פראג בווךאי אזלינן בתר עיקר השם. וכתב שגם מהררי״ב כ׳ היכא דמסופקי׳ על שם העיר איך לכתוב בדיני׳ באותיותי׳, יש לילך לסופר מתא של העיר ולהעתיק ממנו אות באות ואזי ידקדקו ממנו כו׳. וכ׳ שמצא בתיקוני גיטין וז״ל ואם אין ידוע בוודאי ש׳ העיר יש לשאול איך כותבי׳ הגוים בספריהם שם העיר. אבל מ״ש נמי כשיש לעיר ב׳ שמות איזה לכתוב קודם היינו דוקא כששניהם כתובי׳ בספריהם. ותמה על הכתיבה לעמבורג דמתקרי לבוב שזה אינו נכון, ועיקר שם העיר לבוב ע״ש הדוכס שיסד העיר שהי׳ שמו לב שהוא ל׳ ארי, והאשכנזי׳ קראוה לעמבורג כלומר ליבן בורג (וי״ל שלכן כותבי׳ שם

אדמו״ר מוהר״ש פג

• לעמבורג הוא ג״כ ע״ש הדוכס רק לעמבורג דמתקרי לבוב, שלפי שגם ש שזהו בל׳ אשכנז, וכמ״ש בט״ג שם לעם הוא על חי׳ כמו לעמפערט, וזהו ג״כ שם שקורין היהודי׳, י״ל שראוי להקדים שם זה, שהוא ג״כ ע״ש מי שיסדה. ועל לבוב לכתוב דמתקרי, שמאחר שגם ש׳ לבוב נכתב בפירוש ג״כ, רק להקדי׳ ש׳ לעמבורג י״ל שזהו נכון, ומסולק תמיהת היש״ש דאין לשם לבוב יתרון ע״ש לעמבורג ששניהם ע״ש הדוכס שיסדה, והרי יש לש׳ לעמבורג דין קדימה מפני שהיהודי׳ קורין אותה כן וגם בפי האשכנזי׳ם דירת היהודי׳, ו ק נק׳ כן[)]. וגם בקראקא, כשכותבי׳ גט בקאזימר מ דעת היש״ש שיכתבו קאזמירז המכונה קאזמיר, שהוא ע״ש המלך שהי׳ שמו קאזמירז, ודעתו שלא יכתבו כלל קאזימר שזהו קיצור השם. וכ״ד בפוזנא ופאזנני. וכ׳ שכ״ז הוא לפי דמיונו שמקור ש׳ העיר קאזמירז, אבל אם חקרו בערכאות שלהם ששם העיר קאזמר א״כ אין לו עליהם אלא במ״ש דמתקרי כו׳. גם הביא לראי׳ שא״צ כלל שם השני, מבריסק דליטא

שכותבין בריסטי, ולא כותבין דמתקריא בריסק.

ואגב יהי׳ לנו לחיזק שהעיקר הוא השם הכתוב בערכאות, הגם ששם המורגל בפ״כ הוא בריסק דוקא ולא בריסטי, ואעפ״כ אין כותבי׳ בריסק כלל. ומכ״ש שיש להקדים ש׳ הנכתב בערכאות. ובס׳ מכמ״א שע״ג סי׳ יו״ד הביא ב׳ דיעות, האחד היפך דעת היש״ש וז״ל וכיון שכן הכל תלוי בקריאת ההמון, אבל ל׳ הלטין שאין ידוע להמון העם אלא לאחד מעיר ושנים ממשפחה, ומה יושיענו בזה, דעם היות שהוא על קו אמיתות הלשון ע״פ מה שהונח בראשונה, ומה שמדברי׳ ההמון יש בו טעות שנשתבשו בו, מ״מ אין לנו עסק בגיטין אלא להודעה, וההודעה בזה בידיעת ההמון יהי׳ באיזהו אופן שיהי׳. ואח״כ הביא דעת בעל תומת ישרי׳ סי׳ ק״ה דיש לכתוב השם כפי מה שהונח מבעל הלשון ההוא, והיינו שהוא עושה עיקר ממה שנק׳ ע״פ אמיתות הלשון, ואינו משגיח על אופן קריאתינו בפי ההמון. אבל לדעת מהרי״ק אינו כן, וכן המגיה בס׳ ת״י ס״ל דהולכין אחר קריאת ההמון, אף שנשתבשו בו זהו שם העיקר.

ומ״מ י״ל שגם להת״י צ״ל וכל שום עכ״פ על הקריאה בפי ההמון.

אך לענין דיעבד יש לסמוך על מהרש״ל והת״י דס״ל דהשם שהונח מבעל הלשון זהו העיקר, וכענין בריסטי שכותבין כן לכתחילה ולא בריסק. וע׳ בט״ג שמות עירות ס״ג גבי שם אוהנוב שמביא בשם הגאון

ואגב יהי׳ לנו: בשוה״ג בכתי׳׳ק: ״פמ״א יח כב. הגמע״א סי׳ קטו״. וראה לקמן ד״ה והגם.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג פד א

ה ם לא כתבו רק שם העיר כפי מ מהר״מ חריף ז״ל להכשיר בדיעבד אה ז שהונח מהשר. ובפרט לפי מה שכותבי׳ בפירוש גם שם השני אין ב

חשש כלל.

ן א אי וא״כ בנ״ד מ״ש נאווהארד לעיקר ועל נאוואראדאק דמתקרי בזה חשש. רק מה שכתבו תי׳ סיעוורסק לבסוף, אם כי לפ״ד אינו שינוי כ״כ, מאחר שזהו הונח לסימן, י״ל שגם אם הסימן עומד לבסוף מובן ג״כ איזהו נאווהארד הוא, מ״מ מאחר שבודאי תיכף כשקבעו שם העיר נאווהארד קבעו גם הסי׳ עליי שהיא בצפונית, א״כ מהראוי לקרבם זל״ז ולכתוב נאווהארדסיעוורסק בלי פרודא כמו שכותבי׳ בערכאות, שלפ״ד

המהרש״ל ביש״ש והת״י זהו עיקר.

ו ואמטשיסלאוו, נמצא בתשו׳ של רבעו אאמו״ר וגם גבי מסטיסלאוק ו לבד, ר ו א ל ס י ט ס ם כתבו רק מ הגאון ז״ל להכשיר בדיעבד א שלכתחילה מצריך שיכתבו דמתקרי אמטשיסלאוו. ומ״מ אינו מצריךו שיכתבו שם אמטשיסלאוו לעיקר, הגם כי הקריאה היא אמטשיסלאוו לשון בפי היהודי׳, והטעם בזה הוא דאיך אפשר לכתוב על מסטיסלאוו כלל, דאף דמתקרי הלא זהו שקר גמור, שהרי אין הקריאה מסטיסלאו לר״ת שכותבי׳ מרים דמתקריא שרה זהו מפני שפורתא קרי לה שרה, אבל כשאין קוראה כלל שרה א״א לכתוב דמתקריא שרה. ולר״ת הי׳ מההכרח

לכתוב שרה דמתקריא מרים.

ומצאתי בתשו׳ רבינו אאמו״ר הגאון ז״ל בענין פיאטרא וטיאטרא, שכ׳ סברא זו, והביא ראי׳ להבדיל באלף אלפי׳ הבדלות ממארז״ל לא כמו שאני נכתב אני נקרא, ששם פי׳ הקריאה שהכל קורין כן. ויש להוסיף אומץ שהרי במקדש הי׳ קורין את הש׳ ככתבו, ואעפ״כ פי׳ נקרא הוא כפי מה שכולם קורין. אך י״ל דחתימת התלמוד הי׳ כמו ג׳ מאות שנה אחר חורבן ב״ש, לכן אז לא הי׳ נק׳ כמו שנכתב כו׳. אבל מ״מ מובן פי׳ נק׳ היינו הקריאה בפ״כ. וכ׳ שמצא בספר שמות בתשו׳ שבסוף ספרו דק״ט סע״ב סברא זו שכ׳ לישב דברי מהרי״ק שורש פ״ו שכ׳ לכתוב אליהו

בחשו׳ של רבינו אאמויר הגאון זיל: שו״ת צ״צ חאה״ע סי׳ רנב.. וטיאטרא: שם סי׳ קעג וסי׳ רנ ס״א. . ו נ י ב בחשו׳ ר

כמו ג׳ מאוח שנה: חתימת התלמוד (ד׳ר״ם) יותר מד׳ מאות שנח אחרי החורבן (ג׳תתכ״ח). אבל בעל מימרא זו(פסחים נ, א) ר׳ אבינא הי׳ במה דורות לפני חתימת התלמוד.

וכ׳ שמצא בספר שמות: שם ס״ג.

אדמו״ר מוהרי׳ש פה

דמתקרי באלי הגם ששם אליהו אין קורין בו כלל, וז״ל ולר״ת ז״ל בדיעבד מיהו כשר כמו שאמר הריב״ש ז״ל, ובנ״ד שיש לחוש שמא לאם לכתחילה שם אליהו ולא ניכר בשם אליהו לכן יותר טוב להקדי להקדים שם באלי ולכתוב דמתקרי אליהו, דשמא הוא לא נק׳ כן. והא דאמרינן רובא מרים ופורתא שרה, דיכתבו מרים וכו׳ ולא שרה דמתקריא מרים לר״ת ז״ל היינו משום דפורתא מיהא קורין אותה שרה, לכן אתי שפיר דמתקריא שרה דר״ל דפורתא קורין אותה שרה, אבל כל שהכל קוריו אותה מרים ולא שרה כלל ושמה הראשון שרה יכתבו שרה דמתקריא מרים וקלקלתו תקנתו. והא דכתבו החיבורי׳ מי שנשתנה שמו מחמת חולי שאע״פ שקורין אותו תמיד בש׳ הראשון מ״מ אותו ש׳ השני לשינוי הוא עיקר וכותבין אותו קודם, הכוונה דלא נק׳ כלל בש׳ השינוי אלא בשם הראשון א״כ הו״א אחר שנשתקע שם השני לא יכתבו אותו כלל, קמ״ל דמ״מ אותו ש׳ השני לשינוי הוא עיקר וכותבין אותו בגט,ם מפני אחר דאין קורין אותו וכותבין אותו קודם אם מפני שהוא עיקר, א בשם השני כלל יכתבו אותו בראשונה, ועל שם הראשון שקורין אותו תמיד יכתבו דמתקרי. ואה״נ דאם אין קורץ אותו בשם ראשון כלל אלא בשם שני לבד קלקלתו תקנתו ויכתבו ש׳ הראשון קודם ועל שם השני יכתבו דמתקרי, הגם דידעתי אני ידעתי דכל זה הוא דוחק גדול ולחץ גדול ממנו, ועדיין הדבר צריך לי׳ תלמוד, איך שיהי׳ אחר דאשכחנא למהריק״ו ז״ל דס״ל שאע״פ שאינו ניכר כלל בש׳ הראשון, כותבין שם הראשון קודם ועל שם הב׳ כותבין דמתקרי, א״כ ה״נ י״ל לדידי׳ בשם הב׳ דטפי עדיף מש׳ הראשון, דהגם דאינו ניכר שם הב׳ כלל מ״מ יכתבו שם הב׳ בראשונה, ועל השם הא׳ דניכר לכל וקורין לו כן יכתבו דמתקרי עכ״ל. והגם שכ׳ בעצמו שזהו דוחק גדול היינו כשאין קורין בשם השנים בו וחשיב שם הנשתקע, אבל בנ״ד ששם ת ו כלל וגם אינו ח נאווהארדסיעוורסק נכתב בערכאות, ובכל הענינים שכותבי׳ לקיום במ״מורסק בלא שלהם כותבין כן, אין זה דוחק כלל לכתוב נאווהארד סיעו

פרודא דמתקרי נאוואראדאק.

וכ״ש דשמות העירות קיל משמות דאיש ואשה, ובשמות העירות

יכתבו אותו בראשונה: בדפוס שם דילג שורה בתיבות הדומות, וצ״ל ככתוב כאן. אבל בנ״ד: עכ״ל הצ״צ שם, וסיים: אבל בנד״ז שאין קורין פיאטרא כוי.

במ״מ: בממשלת מחוז(?). וכ׳ש דשמות: בשוה״ג בכתי״ק: אין זה שינוי.

ש ד ו ק ־ ת ו ד ג פו א

ttt> ,אינו ניכר כ״כ איזהו הוא העיקר וכמ״ש הרב״י בש״ע סי׳ קכ״ח סייג ל עץ ע ׳ י ודאי דיש לכתוב תחלה שם הנכתב בערכאות שהוא העיקר

ע א נ י שקורץ בו ל׳ דמתקריא שהוא כפי האמת, ששמה שהונח עלי׳ הי &ב<% ר ק ת מ תחלה לעיקר וקריאת שקורץ אותה היהודי׳ נכתב עלי׳ ד

״ י מ ב שקורין אותה כן. וגדולה מזו מצעו במכמ״א שער ג׳ סי׳ ט׳ ג^ • ב ם ר י ד ו ה בגיטין קושטאנדינה וכל שם שיש לה, והרי שם המורגל בין יד י ק 3 ל ח ' ל י ת ה ש ש מ " ע ׳ ו ם י ל ש כ י ו ב ל ל ו ד כ י א ל י ו ב מ א ט ש ע א א ו י ה " א

נ 1 י ע ש ל ת י ו י י ע ת ה ו מ י ש ב ג ׳ ד ה ש א ה ש ו י א ת ה ו מ 1 ש י ב ת ייעיי ו ו מ ש

־ 3 ^ ^ , ׳ א שמה הראשון תחלה, ונסתייע בזה מתשו׳ הב״י בדיני גיטין סיי ^ א ד בנ״ד שכ׳ מעל׳ שכאשר נוסדה העיר הי׳ רק ב׳ בע״ב יהודי׳, ו' y ' 0 ס ר פ ת נ קריאת שם הא״י לעיקר כמ״ש בערכאות. ואח״כ הגם שר ם י״ל ג״כ >צ\ר-י ו ל ש כ ו ה ב ם ז ׳ ש י ל ל ו ו כ י ם ה ׳ א ק א ד א ר א ו ו א היהודי׳ שם נ' י ש שי ' ״ כ כשר בדיעבד, וכמו שכותבי׳ לכתחילה בקושטאנדינה, וו ע י ג ה נ דמתקריא נאוואראדאק, שזהו נכון לכתחילה לנהוג כן. וגם מה ש

p ה כה לכתוב בגיטין נאווהארד יש לחשוב שגם אצל היהודי׳ שם ז לעיקר שהרי כותבין כן בגיטין.

ל ע ו ח ל ו ׳ ׳ ובתשו׳ פיאטרא וטיאטרא כ׳ רבינו הגאון אאמו״ר זn

ר ו - דלשיטת הרמב״ן ע״פ בה״ג י״ל דפי׳ דמתקריא אינו כלל שהמיעוט לי י כן, כ״א אדרבה י״ל שנק׳ בשם זה ביותר. וכיון שמצינו להרמב״ך' ^

ם צ ע שלפעמי׳ צ״ל דמתקריא ולא וכל שום, היינו כשיש לו שם ה, י ע ל ^ י ״ הטפל, ונק׳ הכל בשם הטפל או שעכ״פ הרוב קוריו לו כן, אזי ס שם העצם דמתקריא פלוני. ע״כ גבי שמות עירות ס״ל להרב״י י- יי7״

דא״א לברר כ״כ איזהו שם הטפל שיהי׳ די לכוללו בוכל שום רו׳ י-י ׳ עי <ןיי׳*,״י ׳ p ^ 7

כ ״ ׳ ע ר י ע השם שנק׳ בו העיר ביותר הוא אינו שם העצם של הד י ך י ר ח א כ מ ״ א לכתוב דמתקריא, אף דעומד בשיטת בה״ג והרמב״ן. וnn:Duj yo סברא זו דלהרב״י בש״ע סי׳ קכ״ח ס״ג בשם העירות א״א n n : 2 j ם ג איזהו שם הטפל שיוכלו לכוללו בוכל שום, ע״כ אף אנו נאמר דנ ז ״י ל י נ א ש דס״ל שאף בדמיתקריא אין לכתוב שרה דמתקרי מרים, י״ל דש ל : מ ' ^ ן ך ז ל ך א ך ב שידוע דשרה הוא ש׳ הטפל, אבל גבי שמות העיר דא״א לa ת ^ ^ ו ר ט ש הטפל כמו בנד״ז אף שנק׳ בפי כל טיאטרא, כיון שבכל הי ^ ם ' ו ש ה א ז מ ת ס יהודי׳ והן של א״י ובערכאות נכתב פיאטרא, א״כ ממ יהע*כ>ש שהונח כן, לכן אין לומר דהוי ש׳ הטפל לענין כתיבה. א״ע כ

וגדולה מזו מצינו: ראיה זו הובאה בצ״צ שם סוף ס״ב.

אדמו״ר מוהר״ש פז

הגם כי הקריאה בפי יהודי׳ היא נאוואראדאק, אך מ״מ מפני שבערכאותום נכתב נאווהארד סיעוורסק בלי פרודא, ושטרות יהודי׳ שנכתבי׳ לקיק נלע״ד שצ״ל ס ר ו ו ע י ס ד ר א ה ו ו א ב ג״כ נ ת כ במ״מ ודאי נ

נאווהארדסיעוורסק דמתקריא נאוואראדאק.

ב ם הט׳ הי׳ כתו נ ח מ וכמדומה לי שבכמה מכתבי׳ שקבלתי מ בהמכתב בל׳ יהודית נאווהארדסיעוורסק, ובכמה מכתבי׳ הי׳ כתוב בר״ת נאה״ס, שהכוונה היא ג״כ נאווהארדסיעוורסק, א״כ ה״ז גם שם יהודי׳ ג״כ בענין הכתיבה, ומעל׳ לא ביאר בהשאלה איך הנהוג לכתוב בכתובותב ת ושטרות יהודי׳ הנהוג לכתו ו ב ו ת כ ם ב א ושטרות יהודי׳. ו נאווהארדסיעוורסק בוודאי נכון נאווהארדסיעוורסק קודם, שזהו שם ההונח עלי׳ תחלה. והגם כי סיעוורסק הוא לסימן, מ״מ ע״פ ערך הונח הסימן בשוה לקריאת שם, דאל״כ הי׳ זמן שלא ידעו איזה נאווהארדדם הוא. וזה בהכרח לומר שהנאווהארד הנמצא עוד בודאי הי׳ קו לנאווהארדסיעוורסק, דאל״כ הי׳ עושי׳ הסימן בנאווהארד ההיא, ועכצ״ל שהסימן הונח תומ״י בקריאת שם העיר, לכן נכון לקרבם גבי הדדי, ועל שם נאוואראדאק שהוא שם היהודי׳ ועיקר השם בל׳ דמתקריא, והיינו כפי׳ הפשוט שהכל קורין אותה בשם זה, וידעו ברור שזהו מחנם הט׳ ולא

יחליפו באחרת כלל וכלל.

וגם אין שום חשש שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, כיון שגם עכשיו יכתבו שם נאווהארד קודם, רק יקרבו תי׳ סיעוורסק לנאווהארד אין זה שינוי כ״כ להוציא לעז על גיטין הראשונים. ומה גם לפי מה שנת׳ם נכתבה באחרונה ג״כ מובן לעיל דאם תי׳ סיעוורסק שהיא לסימן אם היא גם סימן על שם היהודי׳ ג״כ, שהגם איזהו נאווהארד הוא, וכ״ש אדם אין בזה במה לפסול ח״ו שע״פ האמת צריכין לכתוב תי׳ סיעוורסק קו גיטין הראשונים, א״כ אין כאן הוצאת לעז, שהרי גם הראשונים כשרי/ואראדאק זהו יותר טוב רק שלכתוב נאווהארדסיעוורסק דמתקרי נאו

ונכון.

והגם כי כתשו׳ פמ״א סי׳ י״ח ובסי׳ י״ט, כפי מה שהשיב הגאון מו״ה גבריאל לכתוב פרוסטיץ דמתקריא פראסטיאווע. יש לחלק ולומר ששם לא כתבו גיטין עד שנקבעו ב׳ השמות, היהודי׳ קראו אותה פרוסטיץ והא״י קראוה בשם פראסטיאווע, ואח״כ כשהי׳ צריך לסדר גט שכ״מ סידר כן עפמ״ש רמ״א. ואפ״ל שגם מהרי״ק מיירי היכא דהוקבעו ב׳ השמות קודם שכתבו גיטין. וכן צריכי׳ לחלק בתשו׳ הג״מ עקיבא איגר

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג פח א

׳ י ב ת ו ז״ל סי׳ קט״ו. ועוי״ל שהפמ״א מיירי שבשטרות יהודי׳ הי׳ כר ש פרוסטיץ לכן הוי ש• זה לעיקר. אבל במחנם הט׳ שלפי מכתבו ניכר אם ם כ״כ ש ס ר פ ת סידרו גיטין זה זמן רב, ואז יכול להיות שלא נע ד י ל נאוואראדאק, והיו רק ב׳ או ג׳ בע״ב בעיר שאין שייך כלל לומר ות ע גם כ איזהו שם יהודי׳, והי׳ כתיבתה וקריאתה נאווהארד סיעוורסק, ום ש כותבי׳ בערכאות כן, וגם במכתבי יהודי׳ כותבין כן, או נאה״ס ר״ת מ. ק א ד א ר א ו ו א זה, נלע״ד שצריכי׳ לכתוב נאווהארדסיעוורסק דמתקריא נן י כ ם גם בכתובות כותבין נאווהארעדסיעוורסק דוודאי צרי וביותר אי ר ט א י לכתוב כן, וכמו שהעלה רבעו הגאון אאמו״ר ז״ל בתשו׳ נידון פ

דמתקרי טיאטרא.

ל כ רסם ב מפו עוד יש לצדד משום דשם נאווהארדסיעוורסק נודע וס ע ר ד א מדינתינו שהרי כשצריכין לכתוב מכתב על הפאצט יכתבו כן על הת ו מ ש (וסברא זו מצאתי גם בכתבי רבעו הגאון אאמו״ר ז״ל) והאדרעס מם ו עירות נודע בכל פאצט ע״פ הלוח הנדפס שיש אצלם, א״כ אין כאן של כ חשש כשיכתבו נאווהארדסיעוורסק דמתקרי נאווהאראדאק, שאז הם הנתינה ששם של א״י הוא נאווהארדסיעוורסק, וש׳ ידעו גם במקוו מ יהודי׳ שהוא העיקר וכן קורין אותה לכן נכתב בל׳ דמתקריא. אבל כר א ו ב הנהוג שאצלם עד כה, הנה שם נאווהארד לבד אינו ידוע ואינו מ איזהו, ונאווהאראדאקסיעוורסק אינה נקראת כלל, ולא הכל ידעו ויבינו

ששם סיעוורסק קאי גם על נאווהארד.

תה כן ולכתוב דמתקרי ע״ש הא״י ג״כ אינו נכון, שהרי אין קורין און רי דפורתא שרה פירוש מעט יהודי׳. ומה גם כי לא ביאר מעל׳ איך קואראדאק ו או אותה הא״י לכן נלע״ד כנ״ל. והגם שע״פ פסק השו״ע צ״ל נ דמתקרי נאווהארדסיעוורסק, מ״מ הרי נת״ל שא״א לכתוב דמתקרי ע״שה א י ר ק שאין קורין בו כלל. וגם עד עכשיו הנהוג אצליכם לכתוב ע״ש הק ס בפ״כ היהודי׳ דמתקריא, ובשני תשו׳ רבינו הגאון אאמו״ר ז״ל פב ו לכתוב שם הכתיבה לעיקר וע״ש הקריאה דמתקרי, נלע״ד שיותר ט ונכון לנהוג כן, ואין בזה שום חשש, דגם להש״ע כשר בדיעבד. ואדרבהנה ם הנתי אם יכתבו כעת דמתקרי על נאווהארדסיעוורסק, ידמו במקוי על ר ק ת מ ם הט׳ כתבו עד כה ד שזהו עיר אחרת, שהרי על מחנ נאוואראדאק. לכן יותר טוב כנ״ל, ואין אני אומר ודיו קבלו דעתי כ״א

כתבתי הנלע״ד והם יבחרו.

אחר זמן עלה בדעתי להיש״ש והת״י שהשם הנכתב בערכאות הוא

אדמו״ר מוהר״ש פט

העיקר נגד ש׳ הקריאה, א״כ לס׳ הס״ש שכ׳ אחר דאשכחנא למהריק״ו כו׳ נמצא הי׳ צ״ל דמתקריא ע״ש העיקר. אך באמת אינו כן, שהרי אלי׳ הוא עיקר השם, ורק מפני שהקריאה היא באלי כ׳ מהרי״ק שיכתבו אלי׳ דמתקריא באלי, ולא באלי דמתקריא אלי׳ מפני שאין קורי׳ אותו כן, וגםם אין קורין לו ש׳ הנוסף מחמת חולי שהוא ודאי עיקר סברת הס״ש א בש׳ הנוסף כותבי׳ ש׳ הנוסף קודם, וע״ש הקריאה דמתקריא. א״כ בנ״ד גם להי[ש]״ש והת״י, הגם שאינו מבואר בהם סברא זו, מ״מ הם ג״כ

סוברי׳ סברא זו שהיא של טעם.

גג

תוכן הענין איך להשיב בתשו׳ דנוואראדאק

כ׳ ידידי הרב המופל׳ המפורסם ווח״ס כו׳ מו״ה יעקב נ״י

מכתבו קבלתי, והגם כי טרוד אני מאד, מ״מ מלאתי בקשתו לעיין בדבר שאלתו נידון כתיבת ש׳ עירם הט׳, ועיינתי בזה וכתבתי מזה בארוכה. והנני להודיע לכמע״ל תוכן דבריי בקצרה, מ״ש כמע״ל שהכתיבה הנהוגה דומה לקדש ברנע שכ׳ קדש לבד, וש׳ יהודי׳ דומהם קדש לבד. לכאו׳ אינו דומה כלל, ששם שני לקדש ברנע הנכתב במקוורסק הוא לסימן שי״ל השמות מעיקר השם משא״כ בנ״ד תי׳ סיעו כשכתבו לבסוף הוא ג״כ מובן הסימן. ומ״מ הכתיבה הנהוגה אינו נכון, וי״ל שהוא קצת שינוי הן לש״י והן לשא״י וקרוב לומר שא״י כלל איזה עיר היא. ולכאו׳ הי׳ מהנכון לכתוב כדעת כמע״ל נאוואראדאק דמתקריא נאווהארדסיעוורסק, כמ״ש מהרי״ק שורש ק״ו ואבי הש״ך, וכ״מ במהרא״י סי׳ קמ״ב, וכפי׳ תשו׳ פמ״א שנחלק על מה שהבין העה״ג, כי פי׳ הפמ״א הוא אמיתי, וגם העה״ג לפי פי׳ נחלק על מהרא״י בזה. וכ״פ רמ״א סי׳ קכ״ח ס״ג ובב״ש דצ״ל שניהם. והגי׳פ שם דממהרי״ק משמע דאצ״ל רק ש׳ ישראל, אמנם ביש״ש פ׳ השולח סי׳ ל״ב שהעיקר הוא השם הנכתב בערכאות, וכשאין יודעין השם יש לחקור איך כותבין הגוים,

נג ראה הערה לסי׳ מא דלעיל ובסי׳ הקודם.

הן לש״י והן לשאיי: הן לשם יהודי והן לשם אינו יהודי.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג צ א

ותמה על לעמברוג ע״ש. וי״ל תמיהתו דשם לעמברוג היא ג״כ ע׳׳שם הדוכס, ע׳ בט״ג משם לעם שהוא על חי׳ כמו לעמפערט וזהו ג״כ שי ב היהודי׳, נמצא שיש בו יתרון בזה, לכן יש לו דין קדימה. וע׳ ביש״ש גא ו קראקא, ומבריסק דליטא דכותבי׳ בריסטי, וה״ז לנו לחיזק שהעיקר ה

הנכתב בערכאות, ומכ״ש שיש לו דין קדימה.

ד ק י ע ה ובס׳ מכמ״א שע״ג ס״י הביא ב׳ דיעות הא׳ היפך היש״ש שת ישרי׳ מ ו הוא כמו שמפורסם הגם שנשתבש, ואח״כ הביא דעת בעל תי ״ סי׳ ק״ה, שהעיקר כמו שהונח מבעל הלשון. ודעת המגי׳ בספר ת שהולכין אחר קריאת ההמון. ומ״מ לענין דיעבד יש לסמוך על מהרש״ל והת״י וכענין בריסטי שכותבין לכתחילה. וע׳ בט״ג שמות עירות ס״ג בש׳ הג״מ משה חריף ז׳׳ל. ובפרט כשכותבי׳ בפי׳ גם שם השני, אין שום חשש.

נו נ רק מ״ש תי׳ סיעוורסק לבסוף, הגם כי איננו שינוי כ״כ מ״מ אי׳ נכון, ונכון לכתוב נאווהארדסיעוורסק דמתקרי נאוואראדאק. וגם בתשום מסטיסלאוו, נמצא בתשו׳ רבעו הגאון אאמו״ר ז״ל דכשר בדיעבד אא י ר ק ת מ ו לבד, רק דהצריך לכתחילה לכתוב ד ו א ל ס י ט ס כתבו מ. דם אמטשיסלאוו, וכ״פ למעשה. ומ״מ לא הצריך לכתוב אמטשיסלאוו קון ו זהו שקר, שאין קורי והטעם הוא שלכתוב דמתקרי על מסטיסלאוה אותה כן, דאף לר״ת שצ״ל דמתקריא שרה הוא מפני שפורתא קורין לא ר ב שרה. ובתשו׳ רבעו הגאון אאמו״ר ז״ל בענין פיאטרא וטיאטרא כ׳ ס זו, והביא ראי׳ להבדיל ממארז״ל לא כמו שאני נכתב אני נקרא, וישן להוסיף אומץ, שהגם שבמקדש הי׳ קורין הש׳ ככתבו מ״מ רובא קורי בש׳ אד׳, אך י״ל דחתימת התלמוד הי׳ ערך ג״מ שנה אחר חורבן ב״ש. וכ׳ שמצא סברא זו בס׳ שמות, גבי ש׳ אלי׳ דמתקרי באלי, שהשם שאין קורין בו יכתבו אותו בראשונה, וע״ש הקריאה דמתקריא. והגם שכ׳כתב בעצמו שזהו דוחק היינו מפני שאין קורין בו כלל, אבל בנייד הרי נ

בערכאות, ובכל הענינים שנתקיימו במ״מ.

וכ״ש דשמות עירות קיל משם דאיש ואשה, ובשמות עיירות כ׳ הרב״י סי׳ קכ״ח ס״ג שאינו ניכר כ״כ איזהו הוא העיקר, ודאי דיש להקדים ש׳ הנכתב בערכאות. וגדולה מזו מצאנו במכמ״א שע״ג ס״ט גביא ו קושטאנדינה, הגם כי ש׳ המורגל בפ״כ הן יהודי׳ והן א״י ה אינשטאנבול, ונסתייע מתשו׳ הב״י ס״א. א״כ בנייד שכאשר נוסדה העיר הי׳ רק ב׳ או ג׳ בע״ב, ודאי שהעיקר הוא כמו שהונח, וגם עכשיו רובה א״י, וכמ״ש לכתחילה בקושטאנדינה. וכ״ש שע״ש הקריאה יכתבו

אדמו״ר מוהר״ש צא

דמתקריא, שזהו נכון לכתחילה. וכ״ש לפ״מ שנהגו עד כה בגיטין שי״ל שגם אצל ישראל נק׳ כן שהרי נהגו לכתוב כן בגיטין. וכתשו׳ פיאטרא הוכיח דלהרמב״ן ע״פ בה״ג י״ל דפי׳ דמתקרי הוא כשהרוב קורין כן, וכיון שמצינו גם להרמב״ן שלפעמי׳ צ״ל דמתקרי היינו כשיש לו ש׳ הטפל, א״כ בשעיי״ר שא״א לברר איזהו העיקר, הצריך הרב״י לכתוב דמתקרי, הגם שעומד בשיטת בה״ג והרמב״ן. וכיון שסברא זו מוכרח להרב״י אף אנו נאמר לר״ת, שצ״ל דמתקרי שרה היינו היכא שיודעיןק לכתוב פיאטרא היינו ס ברור שהוא ש׳ הטפל, משא״כ בשעיי״ר. ולכן פ שם ההונח והנכתב בערכאות דמתקרי טיאטרא שם הקריאה. וכמו״כ צ״ל בנ״ד לכתוב שם הכתוב בערכאות לעיקר ודמתקרי כמו שקורין היהודי׳. וכמדומה לי שבכמה מכתבי׳ שקבלתי ממח׳ הט׳ הי׳ כתוב כמו בערכאות, או נאה״ס ר״ת משם זה. וכמע״ל לא ביאר איך כותבי׳ בכתובות ושטרות, ואם בכתובות ושטרות כותבי׳ ג״כ כמו בערכאות ודאי

דיש לו דין קדימה.

א הונח בשוה, מ ת ס ורסק הוא רק לסימן, מ״מ מ והגם כי סיעו דאל״כ הי׳ זמן שלא ידעו, ובודאי הנאווהארד הנמצא עוד הי׳ קודם, דאל״כ הי׳ מניחין הסי׳ על ההיא. לכן נכון לקרבם גבי הדדי, ולכתוב דמתקריא ע״ש הקריאה. ואין בזה חשש הוצאת לעז על הגיטין הראשוני׳ דאין השינוי כ״כ, וגם הראשונים כשרי׳ בדיעבד. ואם נחשוש שידמו שזהו עיר אחרת, בהכרח להחליף שהרי מדמי׳ גט הנכתב כעת על עיר אחרת ולא על מח׳ הט׳. ובכלל א״י כלל איזה היא. אך באמת הכל ידעו מסימן הנהרות, וכ״ש כשיש שני נהרות, ויתלו השינוי מחמת טעם אחר, וידעו שזהו עיר א׳. וע׳ בפמ״א סי׳ י״ח וי״ט מה שהשיב הג״מ גבריאל ובתשו׳דם שכתבו הגאון רע״א ז״ל סי׳ קט״ו, וצ״ל דשם נקבעו ב׳ השמות קו גיטין. וכה״ג י״ל למהרי״ק והשו״ע ג״כ הגם שזהו דוחק. משא״כ בנ״ד שהי׳ רק ב׳ או ג׳ בע״ב, דלא שייך לקבוע ש׳ בפ״ע, או י״ל שפמ״א מיירי

שהיהודי׳ הי׳ כותבי׳ פרוסטיץ.

ועוד יש לצדד, שהרי הכתיבה עהפ״צ ידוע ע״פ הלוח שבכל פאצט,ם הנתינה וא״כ גם במקום הנתינה יהי׳ ידוע. ואם מפני שיהי׳ לפלא במקוק הש״ע, הלא גם מה שכותבי׳ כעת אצלם ג״כ הוא היפך ס פ שאינה כ הש״ע. ואם יכתבו כמ״ש היינו דמתקרי ע״ש הקריאה כשר ע״פ השו״ע.

בשעיייר: בשמות עיירות. עהפ״צ: על הפאצט.

ש ד ו ק ־ ת ו ו ג צב א

, ה ב ר ו ה ק כן בשני תשו׳, ונסתעייתי ממנ ס ורבעו אאמו״ר הגאון ז״ל פו ל ב ואין בודקין כו׳. ע״כ נלענ״ד שנכון לנהוג כן. ומ״מ איני אומר ח״ו ק

דעתי, כ״א כתבתי הנלע״ד, וד׳ יצילנו משגיאות, והם יבחרו.

פ״מ, כמע״ל לא ביאר במכתבו איך קורין אותה הא״י. אך אין בזה נ שהרי פורתא שרה הכוונה מעט יהודי׳.

נד

י ת כ ו שאל אצלי א׳ מהמביני מדע, ויש לו ידיעה בחקירה ג״כ, בהיל ״ ז ר א הנפש אלקי׳ היא חלק אלק׳ ממעל כמ״ש כי חלק ה׳ עמו, וידוע מם ד ו אין ב״ד בא עד שיכלו נשמות שבגוף ועד״ז רבות, וא״כ הנפשות קר ש בואם לגוף האדם ישנם ג״כ במציאות נפשות וכמ״ש אלי׳ חי ה׳ אדם בואה לגוף, עמדתי לפניו שפי׳ שנשמת אלי׳ הי׳ עומדת באהוי״ר קוה ל ומזה מקשי׳ למה הי׳ כזאת מלפניו ית׳ שתרד הנשמה מאהוי״ר שר ו להתלבש בגוף האדם, ומתרצי׳ כי הירידה צורך עלי׳. א״כ זהו ברך ר ד שקודם בואם לגוף ישנם במציאות עד שנוכל לומר שיש לה אהוי״ר כם ם נא׳ כן ג א הנבראי׳ ממש כו׳, וכן מוכח ממקומות רבים. לכן שאלתו ה בנה״ב ג״כ שקודם בא הנה״ב בגוף האדם יש נפשות הבהמי׳ כמו גוף שלם נשמות שארז״ל כנ״ל. ואם נאמר שגם בנה״ב יש ג״כ כמו בנה״א, א

נדי ר ח נדפסה ב״מגדל עז״ ע׳ קלב, מכתי״ק 1137 שבאוסף כתה׳׳י. שו׳׳ת זו רשומה שם אה מ ו ש רשימת מאמר מחורף תרכ״ה, כתי״ק, ואפשר שגם הרשימה שלפנינו נרשמה אז. גם ר, צ בבור הנ״ל הרשימה שבסי׳ הבא, שגם היא נרשמה בתקופת נשיאות אביו כ״ק אדמו״ר הצ״

היינו לפני י״ג ניסן תרכ״ו. הלק מההערות דלקמן נעתקו משוה״ג במגדל עז שם.

ה מר ב ת כי הנפש לם״ד הרמב״ם שייר לו ו בהי , בהיות כי הנפש: בכתי״ק היה נכתב כאן׳כ הוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה״, והועבר ע״ז קו למחיקה. וראה הל׳ יםוה״ת פ׳

ה״י. חלק אלק׳ ממעל: תניא פ״ב. אגה״ת פ״ד.

כמ״ש: דברים לב, ט. מארז״ל: יבמות סב, א וש״נ.

וכמ״ש אליי: מ״א יז, א. ומתרצי׳: ראה תו״א כט, ב ובכ״מ.

אדמו״ר מוהר״ש צג

נאמר כן בבעלי חי כמו בהמות וחיות ג״כ כו׳ אשר לפ״ד זהו דבר שא״א כלל. ומרחיק דעת האומר הנמצא כן גם בנה״ב ובנפשות הב״ח, וראייתו מהפרדס שער ההיכלות פ״י וז״ל ועל היותר אמת אין בה נפש כל עיקר מפני כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותי׳ להתרחק מן האור [ש]אין לה נפש ולא רוח ונשמה שתעלה או שתרד ולא היתה אלא בדמיון הזבוב הפורחת באויר הנה בהיותה מתקרבת אל העששית תאיר בה האור ונקרא זה חיות שלה, ובהתרחקה בירכתי הבירה יכבה האור מעלי׳ מפני ריחוקה וזהו מיתתה ואין [לה] במה לחזור אל מקורה ולא במה לרדת,

יעו״ש שמאריך בענין זה. ע״כ דברי השואל בביאור קצת.

הנה באמת לענ״ד מופרך שאלתו מכל צד ופינה, ע׳ בפרדס בערה״כ בערך שור פי׳ כי המוסכם בדברי המפרשי׳ שהשור בגבורה, אמנם יש שור תם מצד הקדושה, ומועד מצד הטומאה כי הוא מועד להרע, ולהיות כים חמשי׳ אמה. ובתיקוני׳ פי׳ השור הוא מצד תוקף הדין מרחיקין משור ת כי הת״ת מצד הגבורה נק׳ שור. ובתקוני׳ נראה כי שור שהקריב אדה״ר קרן א׳ הי׳ לו במצחו הוא מל׳ והקרן במצחו יסוד כדפי׳ בערך קרן. ובערך קרן פי׳ בשם הרשב״י על ת״ת, וקרן היובל מצד הבינה. ואפשר שקרן זה מל׳ אור כמו כי קרן עור פני משה ולכן היא בת״ת, קרן זווית במל׳ ובא לו לקרן כו׳. ובזהר ויקרא וירם קרן משיחו דא כנס״י דאקרי קרן יובל. ובפ׳ לך לך קרן בהיותה יונקת השמן הטוב כו׳. ובתיקוני׳ שתי קרניים הם נו״ה, קרן א׳ יסוד. ובערך שה פי׳ בשם הרשב״י בר״מ שהוא החסד דהיינו שה תמי׳ כענין איש תמי׳ התהלך לפני והי׳ תמי׳. ובערך נשר פי׳ כל המפרשי׳ וקצת מאמרי הזהר מסכי׳ כי פני נשר הוא במל׳, אמנם בתיקוני׳ כ׳ נשר בת״ת, וכ״ה בזהר ע״פ ואשא אתכם על כנפי נשרים כו׳. הבינה נק׳ם שש כנפי׳ הנשר הגדול בעל הכנפי׳ ועלי׳ נאמר כנשר יעיר קנו וכנפי׳ ה שש ספי׳, ובערך חיתו שדי פי׳ בשם הזהר פ׳ פקודי כי על כוחות התחתוני׳ שתחת המלכו׳ נקרא חייתו שדי שהם חיות השדה התחתוני׳ הקדושי׳, ובערך ארי׳ פי׳ שהוא חסד ופני ארי׳ אל הימין לארבעתם בסוד המרכבה העליונה, וכן הרמז אל אותיות שם ע״ב שעולי׳ רי״ו. ובערך אדםם אדם חכ׳ ש׳ מ״ה, עוד אדם נק׳ מל׳, א״ק נק׳ אדם, גם הת״ת ת פי׳ ס נק׳ אדם יעו״ש. ובתיקוני׳ פני אדם רבי׳ הסכימו אדם בת״ת ונשר במל׳, ובתיקוני׳ היפך זה נשר בת״ת ואדם במל׳ אדם התחתון, ואין פני אדם בת״ת כ״א אלא פני נשר, יעו״ש באורך. הרי לפניך שהפרדס עצמו פי׳

קרן א׳ הי׳ לו במצחו: ראה שבת כח, ב. זח״ג כד, ב.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג צד א

בשם הרשב״י והתיקונים בענין ד׳ חיות המרכבה שהם חכ׳ וחסד ות״רנר ו ומל׳, וזה נתבאר בכמה דרושי׳ ששורש נפשות הבהמות הוא מפני שי נ ׳ פ והחיות מפני ארי׳ והעופות מפני נשר, ונפש האדם יש שהם מבחיע ״ ה ד א אדם, ויש שהם מבחי׳ האדה״ע שעל הכסא. ואפי׳ לאותם שהם מא ו שעל הכסא הוא ז״א דאצי׳, ואפי׳ אדה״ר הוא בחי׳ חכ׳ ואפי׳ א״ק הת ״ ת ג״כ אדם דבריאה כו׳. תמצא גם בד׳ חיות הנ״ל ג״כ מחכ׳ וחסד וש ״ מ ומל׳ כנ״ל. וא״כ מה שתאמר בנפש האדם תאמר כן בנפש הבהמה. ו

הפרדס פ״י משער ההיכלות הנ״ל צריך להבין.

ן כ ולתרץ אפ״ל שפירושו כך שלהיות הבהמה אין לה שכר ועונש לק ו ח ד אין בנפשה עליות אל מקורה וירידות כו׳, ועל הדרך הזה נוכל לה מ בפ״י שם. או אפ״ל שדעתו כך מפני כי שורש נפשות הבע״ח הוא מ׳ שנפל בשה״כ מעולם התהו אולי אפשר לומר שאין לנפשה מקור כי בחים ג , ו התהו אינו מקור באמת לנפשה מפני כי הוא מבחי׳ השבירה דתהו עליתה אח״כ אפי׳ לאחר הבירור היא ג״כ למקור חוצבה מפני כי ע״י הבירור מתברר אור התהו, והרי הוא אינו כמו התהו קודם הבירור כו׳.ק ״ ה ג א אך כ״ז דוחק גדול, וביותר שהפרדס לא ידע כלל מתהו כמ״ש בו נ כמשי״ת אי״ה, וצריך ישוב איך לתרץ פרק הנ״ל, אך הענין ודאי אי

כדעת השואל כו׳.

ה א ו דם ב וכדי להרחיק מדעת השואל נא׳ שגם בנה״א שבאדם קו לגוף ג״כ לא נמצא נפשות פרטיות ומשארז״ל עד שיכלו נשמות שבגוף אפ״ל כוונתם כך, להיות ידוע ששורש כל הנשמות הם מאדה״ר והוא הי׳ כולל כולם, יש מהם שתלוי׳ בשערו ויש בחוטמו, ובידיו וברגליו כו׳ כנודע מהרבה מאמרז״ל וממ״ש בספרי הקבלה והדרוש כו׳, וא״כ מה שרצונךאם לגוף לומר בנה״ב ובנפה״ב שלא נמצא בהם נשמות פרטי׳ קודם בו

־ד נתבאר בכמה דרושי׳: ראה אגה״ק פכ״ח. תו״א כט, ג. לקו״ת ויקרא ב, א. במדבר כח, ג ובכ״מ.

א״ק הוא גיכ אדם דבריאה: ראה בארוכה אוה״ת בלק ע׳ תתקסב ואילך.ק: עד״ז לקמן ״הפרדס לא ידע מתהו ומשבה״כ ומעניו הבידורי׳ כמ״ש כמ״שבאגהיא באגה׳׳ק׳׳. וראה אג״ק אדה״ז לעיל ח״א אגרת לד ״עיקר העלאת מ״ן זה של העלאת נצוצין ל

נזכר אלא בקבלת האר״י ז״ל לבדה, ולא במקובלים שלפניו״.ם לי ו יל: שמו״ר מ, ג. תנחומא פ׳ תשא יב. ש׳ הגלגולים הק׳ ו־ז. ס׳ הגלג מהרבה מאמרז

פ״א. ש׳ הפסוקים פ׳ בראשית דרוש ג. וראה גם אגה״ק פ״ז(קיא, ב) ובכ״מ. לקמן בסוף הסי׳. בנהיב ובנפה״ב: בנפש הבהמית ובנפש הבהמה.

אדמו״ר מוהר״ש צה

כ״א כחות כח על הנה״ב וכח על נפש הבהמה והחי׳ והעוף כו׳ כמו״כ תאמר בנפה״א ג״כ שהם הרבה כחות מתחלקי׳ להחיות גופי׳ רבי׳, ולזה ארז״ל עד שיכלו נשמות שבגוף כו׳, כמו שבאמת שורש כל הנשמות הם מאדה״ר. ומ״ש באלי׳ חי ה׳ אשר עמדתי לפני׳ שפי׳ שהנשמה קודם בואה לגוף עמדה באהוי״ר כנ״ל אין זה סותר כלל למה שכתבנו, שנוכל לומר שהחלק שלו עמד באהוי״ר בוודאי בנשמת אדה״ר קודם בואה בגוף של אלי׳, או נאמר שנשמת אדה״ר קודם בואה לגוף אדה״ר היתה עומדת באהוי״ר שהם חו״ג כלולי׳ יחד כו׳ שזה הי׳ קודם ברה״ע הגשמי, וגם כמארז״ל במי נמלך בנשמותיהם של צדיקי׳ כו׳ כמ״ש עם המלך

במלאכתו ישבו.

אך אין אנו צריכי׳ לכ״ז כי באמת ז״א כי גם בבע״ח יש נפשות הבעלי חי קודם בואם לגוף הבע״ח. ובאמת יפלא על דברי הפרדס הנ״ל שאם הדברי׳ כפשוטן מהו ענין הקרבנות שמקריבי׳ הבהמה גשמי׳ ע״ג המזבח ועי״ז נעשה ריח נחוח לה׳, ופי׳ בכמה דרושי׳ שע״י הקרבנות מעלי׳ נפש הבהמה לשרשה דתהו שלמעלה מהתיקון, ובזהר אמרו רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, ואם נא׳ שאין לה במה לעלות ולא לרדת כפשוטן מהו ענין הקרבן שמעלי׳ הבהמה ע״ג המזבח הלא לא נעשה בנפשה כלום ומהו ענין העלי׳, והפרדס עצמו בעה״כ בערך קרבן כ׳ קרבן נק׳ השכינה מפני כמה טעמי׳, א׳ מפני שבה מתקרבין כל הספי׳ ונק׳ אגודה כו׳ ועוד שהוא קרבן לת״ת ולכן נק׳ קרבן לה׳, מורה על יחוד ת״ת ומל׳ ועי״ז מתיחדין כל הספי׳, וזהו ל׳ קירוב ע״ש קירוב ויחוד אותיות דש׳ הוי׳ כן פי׳ בזהר ויקרא ובזח״א לך לך דצ״ה רע״א מזבח אדמה תעשה לי, תאנא כל מאן דקריב בריה לקורבנא דא, כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקוב״ה וכאילו בני מדבחא שלימתא קמי׳, בגין כך בעי לסדרא מדבחא במאנ׳ חד מלי׳ ארעא כו׳. והנה זהו ודאי שע״י המילה מעוררי׳ למעלה המשכות עליונות, ובדרושי רז״ל שע״י המילה גילוי יסוד א״ק, והרי לפניך שהזהר מדמה מילה לקרבן, ממילא מובן מעלת הקרבנות כו׳,

כמארז״ל במי נמלך: ראה רות רבה פ״ב, ג. ב״ר פ״ת, ז. ומבואר בע״ח שער העיבודים פ״ב. שער מ״ן ומ״ד ד״ב. ס׳ המאמרים תש״ג ע׳ 9.

כמיש עם המלך: דה״א ד, בג. ז״א: זה אינו.

ופי׳ בכמה דרושי׳: ראה לקו״ת שה״ש ל, גיד. אוה״ת דברים תתפו. וראה תו״א כד, ד. ובזהר: ח״ב רלט, א. ת״ג כו, ב.

. יסוד א״ק: ראה לקו״ת תזריע כ, ד. סידור קלט, ד. דרמ״צ ט, א. ל . ד ובדרושי ר

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג צו א

י ואיך יתכן לומר שאין בנפשה לא עלי׳ ולא ירידה. וא״ת שזהו מפנה מ ה ב שבהקרבן מתערב מעשה האדם ג״כ, ווידוי החוטא, הלא בלא הא ט ו ח ה גשמי׳ לא יועיל וידוי החוטא, ובתורה נא׳ מעשה הקרבנות ו יסמוך ידיו עליו, הרי סוכ״ס העיקר הוא הקרבן עצמו שעי״ז נעשה ריחח חו נחוח לה׳ שפי׳ בדרושי רז״ל שהריח הוא העלאה ועי״ז נעשה נ המשכה להוי׳ בש׳ הוי׳ כו׳, וא״כ א״א לומר דברי הפרדס הנ״ל כפשוטן

כו׳.

ומענין מ״ש פ״ז דסנהדרין דס״[ה] ע״ב רבא ברא גברא, ע׳ ביפ״מ במד״ר ע״פ ואת הנפש אשר עשו בחרן, וביפ״מ על הירושלמי פ״ז דסנהדרין הנ״ל, ונדבר מזה לקמן אי״ה. ומצעו ל׳ רז״ל שקראו לאדם ש׳ בהמה, כמ״ש ר״ע יודע צדיק נפש בהמתו, הנה אמר בפירוש נפש בבהמה, ובזהר ויקרא שנפש ע״ה אקרי בהמה, ובזח״ג דקכ״ז א׳ ענבי׳ אקרי נפש הגם שהם צומח מ״מ נק׳ שם בזהר בש׳ נפש וזהו מאשר חטא על הנפש יעו״ש, וכ״ש הב״ח. ובל׳ הפסוק הנה כתי׳ וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, ופי׳ בת״א כי יש נשמות גבוהות שנק׳ זרע אדם ויש נשמות הנק׳ זרע בהמה. ולדעתך שבבהמה לא נמצא נשמה כלל כ״א כוחות, וכנ״ל, איך מדמי׳ נשמות הנמוכות לבהמה מה שאינו בגדר וסוג כלל שזהו עכ״פ נשמה רק שהיא מבריאה ונפש הבהמה לךעת מעל׳ אינום ועד ד א נשמה כלל, ובמבול נא׳ כל אשר נשמת רוח חי׳ באפיו וגו׳ מ בהמה וגו׳ ובההצלה מהמבול נא׳ ג״כ שני׳ שני׳ מכל בשר באו כו׳ הרי השוה הפסוק לאדם ובהמה כו׳, וכתי׳ ג״כ אדם ובהמה תושיע ה׳, השוה

אדם לבהמה. לכן א״א לומר כדעת מעל׳.

וראייתו מהפרדס ג״כ אינו כי הפרדס לא ידע מתהו ומשבה״כם ה ומענין הבירורי׳ כמ״ש באגה״ק לכן לפ״ד הבהמה וכ״ש ד״צ אין ל

. בשי הוי׳: ראה תו״א כט, ב. לקו״ת דברים צב, ד. שה״ש ל, ד. נחוח . רבאברא גברא: בשוה״ג בכתי״ק העתיק מהס׳ אסף המזכיר (שנדפס גם בע״י אמ״ד

תפ״ה) מ״מ הם׳ המבארים מארז״ל זה, כדי לעיין בהם. לכמה מהם מציין לקמן בפנים.. בהמתו: משלי יב, י. כתובות סג, א. נדרים נ, א. כנויש ריע .

הנה כתי׳: ירמי׳ לא, כו. ופי׳ בת״א: עד, ג.

ובמבול נאי: בראשית ז, כב־ג. וכתי׳ ג״כ: תהלים לו, ז.

כמיש באגה״ק: עד״ז לעיל, וראה בהערה שם. ד״צ: דומם צומח.

אדמו״ר מוהר״ש צז

עלי׳ וירידה, אבל באמת אינו כן שיש בנפשה עלי׳ וירידה שכשהאדם אוכל בשר ומתפלל בכח האכילה מעלה את הבשר, ובהיפוך ח״ו מורידה מק״ן לג״ק כו׳. ומצעו ג״כ ענין שכר ועונש בבע״ח, כמארז״ל ג׳ ששמשוא ר ס בתיבה ונענשו ע״ז, ומצינו ברגי הים ששלם להם הקב״ה בחיל ס עבור מה שפלט הים את המצרים על שפת הים, וכן בדניאל בגוב אריות שנתן להם הקב״ה שכרם, א״כ כשעושי׳ ציוים ע״י מתעלי׳ ובהיפך כמו

הכלב כו׳, אך עיקר עליתם ע״י האדם כנ״ל.

ומאחר שיתכן לומר עלי׳ וירידה יתכן לומר ג״כ נפה״ב קודם בואםת לגוף הבהמה, היינו הנצוצות שנפלו בשבירה ובאי׳ בגופות הבהמו להתברר ע״י אכילת האדם כנ״ל, וכמו״כ נפש הדו״צ, וכמ״ש לעיל בשם הזהר ענבי׳ אקרי נפש, וכ״ש נה״ב שבאדם. ובסש״ב פ״א ח״ל וביאור הענין ע״פ הרח״ו ז״ל בשער הקדושה ובע״ח שער נו״ן פ״ב דלכל איש ישראל אחד צדיק וא׳ רשע יש שתי נשמות דכתי׳ ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות נפש [אחת] מצד הקלי׳ וסט״א כו׳, ונפש השנית כו׳, ובפ״ז כ׳ אך נפש החיונית הבהמי׳ שבישראל שמצד הקלי׳ המלובשת בדם האדם כנ״ל ונפשות בהמות וחיות ודגי׳ טהורי׳ ומותרי׳ באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה כו׳ הכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדריגה השנית שבקליפות וסט״א שהיא קלי׳ רביעי׳ הנק׳ ק״נ כו׳ רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכו שממנה באות מדות טובות שבנה״ב, והיא בחי׳ ממוצעת בין ג׳ קלי׳ הטמאות, ובין בחי׳ ומדריגות הקדושה, ולכן פעמי׳ שהיא נכללת בגקה״ט וכמ״ש בע״ח שמ״ט רפ״ד בשם הזהר, ופעמי׳ שהיא נכללת ועולה בבחי׳ ומדריגת הקדושה, יעו״ש. הרי השוה דצ״ח לנה״ב שבאדם, וביאר כי יש בהם עליות וירידות וה״ז היפך דברי הפרדס בפ״י משער ההיכלות. וא״כ כמו שיש בה עליות וירידות כמו בנה״א כמו״כ הוא בכל הפרטי׳ שוה לנה״א גם קודם בואה לגוף, מאחר שגם בק״נ יש ע״ס כמו בקדושה, ויש בנה״ב עשר כוחות

הנפש וג׳ לבושי׳ כמו בנה״א כמ״ש באורך בסש״ב פ״ו.

ובאמת לפ״ד הפרדס יפלא ענין יריךת הנשמה בגוף, למה היתה כזאת מלפניו ית׳ שתרד פלאי׳ ממקור חוצבה שגם לדעתו ז״ל הי׳ הנה״א

. מורידה: ראה תניא פ״ז. מעלה . כמארז״ל: סנהדרין קח, ב.

ומציגו בדגי הים: ראה פסחים קיח, ב. כמו הכלב: דלעיל מסנהדרין קח, ב.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג צח א

קודם בואה לגוף להתלבש בגוף ונה״ב, כי לפי דברינו אלה שגם הנוז״ב יש לה עלי׳ יתכן שירידת הנה״א היא בכדי לברר הנה״ב ועי׳׳ז תתעלה גם הנה״א, כי שורש הנה״ב גבוה משורש הנה״א כנודע, אבל לדעתו ז״לום המצות א״א לומר בירור יקשה למה ירדה הנשמה. וגם בענין קיש הדצ״ח, וא״כ צ״ל מה״ע זיכוך העולמות שיזדככו לע״ל ע׳׳י המצוות כמ״ בת״א בכ״ד מהם בד״ה וכל העם רואי׳ את הקולות כו׳. וביותר יפלא

מדידי׳ אדידי׳ היינו מדבריו בערכי הכינוי׳ אדבריו בפרק הנ״ל•

ש וע׳ בבחיי פ׳ בראשית די׳׳ב ע״ב מביא ראי׳ לדעת הסוברי׳ שי באדם שלש נפשות ממארז״ל דסנהדרין הנ״ל רבא ברא גברא(וכ״ה בספר כד הקמח אות ת׳ תשובה) יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זי מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה בראי האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא הי׳ לו כח לתת הדיבור בי כי לו כח י א ה א ל ב ך , ש י ח פ ן כ , ל י א ה ל , ן י כ ך > ה ה מ כ ח הדיבור מצד הנפש ה לתת הדיבור בהגולם, אבל אפ״ל שאברהם שחיבר ספר יצירה הי׳ יכילת ן באכ להטיל גם הדיבור כו׳, וכנ״ל בש׳ היפ״מ בירושלמי ובמד״ר כר. ו צ״ל הלא אנו רואי׳ שיש ציפור המדברת כמו פופיגאיי, ולפי דברי הפרדס הנ״ל צריכי׳ לחלק בין כל הבע״ח לציפור המדברת שכל הבע״ח הם רק מהכוחות כנ״ל אבל הפופיגאיי הוא כמו האדם כו׳ שא״א לומר כן• אבלה ת לפי דברינו א״צ לחלק כי גם כל הבע״ח יש להם נפש ונלקח מע״ס מי שיפעיל ו ל י ג מ״ל ועכ״ז אינם מדברי׳ שאינו מאיר בהם כח הדיבור ב פעולתו כ״א רק בהעלם או דרך מקיף, אבל הציפור המדברת לפי שהיא ממוצע בין חי למדבר מאיר בה הדיבור דנוג״ה ג״כ כו׳. ובאמת יכיל להיות זה גם בכל הבע׳׳ח רק שאינו מאיר בגילוי כנ״ל, ולעת המצטרד יכול להיות שיאיר ויתגלה הדיבור גם בבהמה כמו שמצינו באתונו של בלעם כמ״ש ויפתח ה׳ את [פי] האתון כו׳, ומצינו בדברי רז״ל שחמות של׳ ל רפב״י לא אכלה טבל הרי הי׳ בה הידיעה להבין שהתבן הוא טבה לאכול טבל׳ ולהשיג בחכמתה שמאחר שהיא בהמת ישראל אסור לי פ שזהו יפלא על האדם ומכ״ש על הבהמה שאין לה נפש המשכלת, אד ל דברינו הנ״ל זהו מחכ׳ דנוג״ה כו׳ לכן יכול להיות לפעמי׳ התגלות

כי שורט הנה־ב גבוה: ראה לקו״ת שה״ש לה, א־ב ובכ״מ.. הציפור המדברת: להעיר מהמשך תער״ב ורב ע׳ תתקה• . כח הדיבור . כל הבע״ח .

כמ״ש ויפתח: במדבר כב, כח. ומציגו בדברי רדל: חולין ז, ב.

אדמו״ר מוהו״ש צט

החכמה והדיבור כו׳. וגם אנו רואי׳ שיכולי׳ ללמוד הבע׳׳ח שיבינו מה שידברו אליהם שבעצם טבעם א״צ להבין, שז״ע מותר האדם על הבהמה, וע״ז תקנו ברכת חונן הדעת ע׳ בטשו׳יע אריח סי׳ [קט״ו]. אך לדברינו

הנ״ל אתי שפיר.

ועוד מצעו במד״ר פ׳ מסעי בשני הפרי׳ של אלי׳ שציוה אלי׳ ליקחם א׳ ממרעה א׳ כו׳, והטיל גורל א׳ לה׳ והשני לבעל והיו א שני פרי׳ מ נביאי הבעל אינם יכולי׳ לזוז את שלהם ממקומו, אמר הפר שנינו מאם א׳ כו׳ מפני מה הפר של אלי׳ יתקדש שם שמי׳ עליו והוא יכעיס כו׳ אייל אלי׳ כשם שיתקדש שם שמי׳ ע״י הפר שלהוי׳ כמו״כ יתקדש ע״י הפר שלבעל, אמר הפר בשבועה איני זז מכאן עד שתמסרני לידם, ונתן אלי׳ להם את הפר הה״ד את הפר אשר נתן להם אלי׳. הרי לפניך מכל הלין שימצא הדיבור שהוא מהחכ׳ כמ״ש הבחיי כנ׳׳ל והשכלי׳ גם בבהמה לפעמי׳, ואם תאמר שזהו רק מהכוחות כשמתקרב זהו חיותה כנ״ל ובהתרחקותה זהו מיתתה מאין ימצא בה הדיבור וההשכלה, אם לא שח״ו תאמר כן גם באדם כו׳ שזהו א״א כלל לשום דיעה. וכמו שא״א לומר כן באדם כן אין לומר כן בדצ״ח ג״כ ומכ״ש בנה״ב שבאדם

שנלקחה משמרי האופנים כידוע מפני שור שבמרכבה כוי.

ומ״ש הפרדס [ש]אין לה נפש יקשה עליו ממ״ש בזהר בכמה מקומות מהם בפ׳ משפטיי ע״פ וכי ימכור כד אתיליד בר נש יהבין לי׳ נפשא מסטרא דבעירא דכיא זכה כוי, ולדעתו ז״ל שאין לה נפש כלל מהו שכ׳ שנותנים נפש מסטרא דבהמות טהורות הלא אין לה נפש כלל, אלא עכצ״ל דז״א שגם בד״צ ימצא נפשות המחי׳ אותם וישנם גם קודם בואם לגוף הדצ״ח והיינו בחי׳ הנצוצי׳ דתהו כנ״ל, אך הפרדס לא ידע מתהו

ושבה״כ לכן כ׳ כנ״ל.

והנה ארז״ל בנדה די״ג ע״ב אין ב״ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנא׳ כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, ופי׳ רש״י ז״ל שבגוף חדר, ובתוס׳ הקשה ממארז״ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן

בפ׳ משפטים: צד, ב. אין ביד בא: בשוה״ג בכתי״ק העתיק מהם׳ אסף המזכיר, עם ההוספות שבם׳ ע״י

תפ״ה, מ״מ הם׳ המבארים מארז״ל זה, כדי לעיין בהם. לכמה מהם מציין לקמן בפנים. כי רוח מלפני יעטוף: בשוה״ג בכתי״ק העתיק מהם׳ בית אהרן, מ״מ המסכתות

המבארים פסוק זה, כדי לעיין בהם. לכמה מהם מציין לקמן בפנים. ממארז״ל: שבת קיח, ב.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג ק א

מיד היו נגאלין ותי׳ שהיו יולדות הרבה בכרס אי. וכן ארז״ל בע״ז ד״הונתו ע״י אוה״ע), שיהיו (כו ׳ ע״א, ובתוס׳ הקשה וא״ת יכלו ע״י אחריף א׳ עמהם׳ ו ג מולידי׳ ואומר הר׳ אלחנן דנשמות של ישראל אינם בל ישראל ושל ומצאתי בע״י ישן מביא דברי התוס׳ בפירוש דנשמות שא י״ל גוף מ מ ש ״ ה ו מ י ד ל ל ת ה ש ד י ת ר ע מ א א ד ה נכרי׳ אינם בגוף אחד. ו חדש ונשמות חדשות, וכ״ה ביבמות דס״ב א׳ ודס״ג ב׳ ובילקוט בתלי׳ רמז תתל״א ובחגיגה די״ב ב׳ שבערבות נשמות שעתידי׳ להבראות דכתי׳ כי רוח כוי, הרי דעת הר׳ אלחנן שגם לנכרים יש להם ג״כ גוף של נשמותו אר״י ב״ח ״ < ק ת ז ת מ ב ר ו י א ט ב ו ק ל י ב רק שאינם בגוף אחד עם נש״י, ול הזהר ״ א בשעה שהרוח יוצא הקב״ה מרשלו בהרי׳ ומשברו בגבעות ו שלא תזיק את בריותיי מ״ש דכתי׳ כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, מהו יעטוף משלהי כמ״ד בהתעטף עלי רוח וכל כך למה בשביל׳ בע״ח י פ , א י ר ל ב ה כ ן ע ש מ ש י מ י ת ן י ר ן ב ו ש ונשמות אני עשיתי, הנה ל וכ״ש או״וז, וכולם מקרא א׳ דנשמות אני עשיתי, וזהו כדעת הר׳ אלחמ דג• לנכרים יש גוף של נשמות. ובמד״ר בראשית פכ״ד מביא הדרש הנ״ל ונראה ברור של׳ בריותיי קאי גם [על] או״ה שמפרש שם ג׳ רוחות ע״י שיצאו שלא במשקל הי׳ העולם חרב, אחד בימי יונה, ואחד בימי איוב יא' בימי אלי׳ חשיב גם איוב הגם שהי׳ מאריה שהי׳ מג׳ יועצי פרעה, איוב ובלעם ויתרו, כמארז״ל איוב ששתק נידון ביסורים, וא״כ ל׳ ונשמות קאיא דעת י ב גם על או״ה, ומכ״ש נה״ב שבנש״י, וע׳ ביפ״ת פ׳ כ״ד סס״ד מ הרב ר׳ אלחנן בעל התוס׳ הנ״ל וכ׳ שדברי הרב ר׳ אלחנן כנים בעצמם• ם כדכתיבנא לעיל פ״כ ס״ג, ושם לא מצאתי ואולי זהו טעות הדפי ובעה״מ שער שעשועי המלך פ״א, ובעה״ק ח״ב פל״ז ובטוב״ר סי׳ תקל״א׳ ס כ׳ שעניו עד שיכלו נשמות שבגוף זהו תיקון על חטא אדה״ר, וכ״ה ב נזה״ק על המד״ר ובס׳ יפ״ת, ואדה״ר הי׳ כולל כל הנשמות שנכלל בזה גם

נפשות או״ה.ועי בספר הגלגולי׳פ״א ופ״ג

והא דאמר עתידה: ראה שכת ל, ב. כמאח״ל איוב: סוטה יא, א.

וע׳ ביפיח: בשוה׳׳ג בכתי״ק: ביפ״ת פכ״ד כדעת הר״א בתום׳. בעה״מ תיקון אדה״ר•

אדמו״ר מוהר׳יש קא

גה

בעניו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה א׳ אאמו״ר שי׳ בשם אא״ז מו״ר הגאון ז״ל נ״ע בג״מ משל ע״ז כמו משקה ששופכי׳ דרך המשפך הנק׳ לייקע שהמשפך אינו מקבל כלל המשקה כ״א עובר דרך המשפך ועד״ז הי׳ שכינה מדברת מתוך גרונו ש״מ בלי שום הרגש כלל כ״א דבר ד׳ הי׳ מדברת מתוך גרונו כו׳. ולכאו׳ צ״ל מהו המעלה כ״כ במהם הי׳ מרגיש הי׳ יותר טוב. אך הענין הוא שלא הרגיש כלל שלכאו׳ א שאם הי׳ מרגיש הי׳ מתעצם הדבר ה׳ בו ואח״כ הי׳ יוצא, א״כ אין זה דבר ה׳ ממש כ״א דבר משה מה שקיבל מה׳, אבל כשיוצא בלא הרגשה הי׳ דבר ה׳ ממש, רק שהי׳ עובר דרך גרונו של משה וע״ד כמו המשפך כו׳, נמצא שיש יתרון במה שלא הרגיש מאומה כ״א שכינה היתה מדברת

בעצמו מתוך גרונו כו׳.

גו

שמעתי שבקיץ תקס״א כשנסע אאזמו״ר רבינו ז״ל להתראות עם

נד, רשימה קצרה זו נעתקה מכתי״ק 1137.

שכינה מדברת מתוך גרונו של משה: ראה לקדש ח״ד ע׳ 1087 ובהערה 5. אאמו״ר שי׳: כ״ק אדמו״ר הצמחיצדק. וא״כ נכתבה לפני הסתלקותו בי״ג ניסן תרכ״ו.

וראה לעיל בהערה לתחלת הסי׳ הקודם, שאפשר נכתבה בחורף תרכ״ה. אא״ז מו׳ר הגאון: אדמר׳ר הזקן.

. המשפך: ראה סה״מ תרנ״ט ע׳ קצד. תרע״ח ע׳ שנג. . ז י משל ע

נו נדפסה ב״מגדל עז״ ע׳ ט, מגוכתי״ק. וראה בהערה שם שהביאור מובא בשם אדה״ז בפי׳ ענף יוסף לשמו״ר על אתר. ומשם לאגרות בעל התניא ע׳ קנד. בית רבי ח״א ע׳ לט. בית פנחס (בילגורייא תרפ״ו) סי׳ א. חוטים המשולשים (מונטריאל תשי״ד) ע׳ 70. ובכת״י ירושלים

.3561

כשנסע אאזמו״ר רבינו: הזקן, ביציאתו לחפשי מהמאסר השני.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג קב א

הר״מ חפץ ור״י אושצער ור״י מאמסטילאב (ע״פ הבטחתו בת״כ להג׳ ר׳ נטע משקלאוו) שאל הרב ר״מ חפץ את אאזמו״ר ז״ל מה דאיתא במד״ר פ׳ תשא פמ״ד ע״פ זכור לאברהם כו׳ א״ר אבין אמר הקב״ה למשה אניקים מבקש מידך כשם שבקשתי מסדום עשרה העמיד לי מהם עשרה צדים אמר רבון העולם אני מעמיד לך הרי אני ואהרן, ת ו ואיני מכלה אא ואלעזר ואיתמר ופנחס ויהושע וכלב, א״ל האלקים הרי ז׳, והיכן הג׳ ל• י י ם ח הי׳ יודע מה לעשות א״ל רבה״ע חיים הם המתים א״ל הן א״ל את ו ב ם זכור לאברהם יצחק ויעקב הרי עשרה לכך הזכיר ג׳ א הם המתי עכ״ל. ובפי עקב פ״ג הביא ג״כ מדרש זה בסגנון א׳ וז״ל אמר לפניו משהם אמצא בסדום חמישים כו׳ ויתרת לו ם מה אמרת א חשוב אותם כסדו עד עשרה שנא׳ לא אשחית בעבור העשרה, ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים א״ל העמד אמר לפניו רבש״ע הרי ע׳ הזקנים אהרן נדב ואביהו אלעזר ואיתמר פנחס וכלב. (וי״ל מה שלא חשיב א״ע ואת יהושע לפי שהם לא היו באותו זמן בתוך העדה, ומזה יש ללמוד על ענין המזדמן בעיר או בבהכנ״ס הגם שהענין מוטל על כל יושבי העיר או בהכנ״ס ההיא ע״פ ההנהגה בענין הצומות עד״מ באיזהו ענין הנה מי שלא הי׳ בעיר או בבהכנ״ס בעת ההיא אינו מצטרף כו׳) הרי שבעי׳ ושבעה, א״לם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד בפרצה הקב״ה היכן עוד ג׳ א״ל א יעמדו המתים אמר לפניו עשה בזכות שלשה אבות זכור לאברהם כו׳ מיד א״ל סלחתי כדברך כו׳ כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר (שלמה) [משה]ל ע״ז צדיקים ולא הועיל כלום אלולי שהזכיר ג׳ אבות שכבר מתו התחי לומר ושבח אני את המתים שכבר מתו, והייתה שאלת הרמ״ח הנ״ל מדועם י ת מ במד״ר זה שבפי עקב סיים מה שאמר שלמה ושבח אני את ה ובמד״ר דפ׳ תשא לא סיים בפסוק זה דשלמה שאם זהו שבח למה לא א׳

כן בפ׳ תשא.

הרינו חפץ: מצאוום. ור״י אושאצער: הג״ר יהושע צייטלין, מח״ם הגהות לסמ״ק.

ור״י מאמםטילאב: הג״ר יואל. ע״פ הבטחתו בת״כ: בבית רבי שם לח, א מסופר שהר״נ נוטקין אמר לרבינו בפטרבורג, שאם יתן לו תקיעת כף, שאחרי יציאתו לחפשי יסע לשלושת הרבנים מגדולי המתנגדים, יפעל

שיוציאוהו לחפשי, ונתן לו ת״כ ע״ז. ומהתוכן נראה, שעיקר הכוונה בנסיעה הנ״ל היה לויכוח בעניו החסידות (מה שלא אסתייע מילתא עם הגר׳׳א). וזכינו בזה, שאחרי המאסר והויכות שככה קצת חמתם של

המתנגדים, כידוע. ר׳ נטע משקלאוו: נוטקין.

אדמו״ר מוהר״ש קג

והשיב אאזמו״ר ז״ל שזהו גמרא מפורשת, ואמר הרמ״ח שאין זה בגמ׳ א״ל אאזמו״ר ז׳׳ל שזהו בסדר נזיקין השיב עוד שאין מזה בסדר נזיקין א״ל זה משנה השיב שאינו יודע, א״ל אאזמו״ר ז״ל שזהו מה דאפליגו ר״מ ור׳ יהודה בפ״א דהוריות מ״ה שאם חטאו כל הקהל בע״ז שר״מ סובר שמביאים פר ושעיר, ור׳ יהודה סובר שמביאים שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים, וכאן שבט לוי לא חטא ונשארו י״א שבטים שחטאו, ולכן המד״ר דפ׳ תשא סובר כר״מ לכן לא חשיב שצריכי׳ רק עשרה צדיקים שיגעו על כל העדה כמו שפר א׳ ושעיר א׳ מכפרים על כל העדה, אבל המד״ר דפ׳ עקב סובר כר׳ יהודה שצריכים י״א פרים וי״א שעירים ולכן חשב משה ע״ז צדיקים שיגיע ז׳ צדיקים לכל שבט, וי״א פעמים ז׳ הרי ע״ז ונמצא כי חסר ג׳ צדיקים לכל שבט וע״ז הזכיר ג׳ אבות שיצטרפו לכל שבט להשלים לעשרה. ולכן בכאן מסיים המד״ר ושבח אני את המתים כי בפ׳ תשא שא״צ רק עשרה הרי אברהם או יצחק אינו חשוב יותר מאחד מהצדיקים החיים לכן לא סיים ושבח אני את המתים, אבלם היינו מלבד שהם מגינים כמו ם ושבח אני את המתי י בפ׳ עקב סי

החיים הנה הם מצטרפים לכל שבט ושבט, לכן זהו שבח גדול כו׳.

נז

ב״ה יום ד׳ י״ז מנ״א

כ׳ ידידי הרבני המופל׳ הנגיד המפורסם וו״ח מו״ה יעקב שי׳

מכ׳ נתקבל וצוה להשיב למעל׳ שהענין אשר מציעי׳ לפניו מעירק כפי מכתבו נראה לו הענין וטוב וישר לפניו רק מעל׳ זאל זיך ארום ל א ק

זעהין זיך גוט וברכו שהש״י יעזור לו וימלא משאלות לבבו לטוב כנפשו.

ב״ה השלום לו והוטב בריאותו כה יתן השי״ת שיהי׳ בריא אולם

ידידו דו״ש מלונ״ח כה״י באה״ר לוי יצחק

נז נעתקה מגוכת״י המזכיר מוה״ר לוי יצחק אידלעויץ, שכתב בשם אדמו״ר.

מו״ה יעקב: אייעראוו. אגרות נוספות אליו - לעיל כז, ובהנסמן בהערות שם. וברכו: אדמו״ר.

ב״ה השלום לו: מכאן ואילך כותב המזכיר מעצמו אודות אדמו״ר שהשלום לו כר.

ש ד ו ק ־ ת ו ר ג קד א

נח

ת בניי יקיריי סדרתי דבר בכתב וחתמתי עלי׳ ועדים אשרו א חתימתי אנא בני יקירי לראות שיהי׳ השלום ביניכם וגדול השלו׳ כי הוא הוא הכלי המביא ברכה ... ולקיים כל מה שכתבתי ומקוה אני ומייחל אני כי תקיימו מצוות כבוד אב אף לאחר אריכות ימי ותזהרו בכבודי ולא תעשו ח״ו שום דבר אשר מצווה ועומד אנוכי ובפרט כי ידעתם היטב רצוני ומגמתי כל ימי חיי און איך רעכין אז איך האב דאס פארדינט פון אייך לבד מה שכתבתי בהצוואה. אבקש מכם בני יקירי לכאו״א לעשות

למען נשמתי כל אחד לפי ערכו אין וואס ער קען טאן.

ראשית כל השנה אחר פטירתי ילמדו ויתפללו מנין בבית אשר נשמתי יצא בה שחרית וערבית ומנחה וילמדו עשרה אנשים משניות על הסדר ואחר כל פרק יאמרו מי שיהי׳ משניות קדיש וכאו״א מבניי ישתדלו כי יאמרו בכל יום לבד שבת ויו״ט לא פחות מן ט״ז קדישי׳ם ה ם נחוץ יחי׳ ל ם ... אף א וישתדלו שאחד מבניי יהי׳ בעת התפלה במקו

לנלכת] לעסקו אך אחד מבניי זאל שטרענג זיין מיט דעם מנין.

ם שתצא נשמתי ולא ואם אך אהי׳ בק׳ ישתדלו לקבור אותי במקום אצל אבי נבג״מ וחברה קדישא כבר הבטיחו לי כי יתנו ל׳ אזי יש מקו

ם אני מזהיר כי חלילה ליתן... אף מי... אין חפץ בזה ... לי זה המקו

לא להרבות בשבחי אחר המטה. בכל השנה הראשונה חלילה לאחד. וביום היאצ״ט ליתן צדקתי בעד אזכרת נשמתי וכן בכל . מבני ובנותי.

ר״ח כל השנה.

נח מכת״י מטושטש ומאד לא ברור. ויש כמה פרטים הדומים לצוואת אדמו״ר מוהר״ש

נ״ע, דלעיל סי׳ ח. ואפשר שהיא מהדורא מוקדמת יותר מהצוואה. הכלי המביא ברכה: סוף עוקצין.

ז קדישים: וכך מספר כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע בצוואתו(אג״ק שלו ח״ב לא פחות מט׳ סי׳ תקיד) ״אני דקדקתי לאמר בכל יום - לבד ש״ק ויו״ט - ט״ז קדישים״.

מקום אצל אבי נבג״מ: ראה גם לעיל שם ובסי׳ מ, ובהערות שם.

ת ו ר ג א ם ה ו ל < צ

ק < ת כ ו ג ב

, J l ' ^ ' '•*,Pit• ?'יעי• <>f*J"yj/

fife V' ׳ G/ , ; , r '׳׳ *^***jsih fry. ,ty /./^ r>

נדפסה לעיל ע׳ י

נדפסה לעיל ע׳ י קח

°Jr ט pr) ׳ " .כי י

״עז זייי^״-יי&י'׳1(ן«)־י׳.י-.׳ר j 1׳>§ך^#^׳ ־׳ , , c ,;,•א׳V ?^ףי>.צ*יז( לי־׳׳1 ־׳־r ״^״ , ׳ ק ; ^

מפסה לעיל ע׳

קי

קיא

קיב

r r ,WOP * י

r r r r

^ ׳ , ׳ ^ / ׳ ־ ' י ' • ׳ ^ ^ ^ * ׳ ׳ ״ * , ׳ /״״׳״גדי י ^

• 4 ) - ׳ ״ * י • ׳ ' * 0 * י י• 1 " < /

£!t j׳>y >r— & ״*־׳

נדפסה לעיל ע׳ כא

tyr;1 ^ ^ vלהל * ^

, ]׳ '•*,V י•־** ר׳*/*י

נדפסה לעיל ע׳ כג

//*i/pA *far f> (mf,j

j>Qj}) s>p 'מ»׳ jp py ר •*׳׳ > ; ^ Jp J J / ' C ע ? י י ש ׳ ד 3ככ_ע מ ף / _ ^

o / י 1 י » י nlj ^ תי׳יפיד /״4/ מ י ה » / / ג / ׳ י ׳ ל ' ^ ׳ ה ׳ י ד י

/ יז׳׳י^/ f>pf/׳1cj^,t'< '>pr>/p e׳cp r>)*c.f ft}! j״nל/ מייבשי; , ' ׳ ,

^ i * ; ^)1 / , 5 g*/ '"'י ב^ יי*? W *0' ?t0'? ,/:׳

נדפסה לעיל ע׳ כו

קטז

,>״. גדול1

jg! pi'o •vie iyf

1$ 6>K Kip(( * /f" 1*flf £>K > j'lC »K> hfcjlf fir !Mir /J>"f *C//r. iyC״ 'J)1-}K icftli t°jQpi( »plf *?die, AM ifllfH< '^1׳־

U. K(I!<

/«M׳׳ (jjpfC 0JK >nlf M' !{1nK jlffllf , dfr JJK i^hT •M1/&7, ׳

nil{ ,1K1IC ! (׳V h)lf /ytA/f 1ח1 י< '>*°^ . /W־ -M״ nff/f

>MlJf׳ JjytC t°׳nK **'{/h' ! KyK »>t>H *>J>b<. ^?j)H yh/C ofo'f *>/!

, J1jjK QMK* *ptl(' t.1<-^Inif r Midi( (K >&K>?/<. yjn//(•

ך w 7 ?/(׳יי ) ג J^II לכל, את!1 ז J3u!1ל

ה ז ך ע ש ב ב ל עו ז £ הזזועה יהיה ל

ץ ח ז ע ש 1 כ ןד׳סז£דד׳ נאכל

/y^J\uh^t y7 ׳׳*א׳ ה;!*

נדפסה לעיל ע׳ כז קיז

r rr׳ ־// ׳׳4־

LA2js v^uCp >7(C^^ .^׳?j p^J^i *f~n\ (-2^ו׳*׳ -׳//

/׳׳ ^ י׳y> / c>/VV/ yp A 3_r% 4^׳JjP - 3 I r^P

קיט

׳<^ /^W^r»׳c J״c?f r^•• * י ג /

r 4 • - £ ^k1? ?^cגג, " י

נדפסה לעיל ע׳ לז

קכ

( w׳ ׳איי׳ w ^ ' ׳ ' * ' '* ;*

& 1 1 ; . ״ י ! י - y / » ״ ׳ ־ ל ^ ד ? * ״ * ע י י

^ , ׳ < « .Myיי״ »׳**"* V'*,/ 9r'y**

V V J ? ' ^ ^W/*V^/'

׳ ׳ ׳ כ ז י ^ ׳ ^ י ׳ ״ ־ ־ *

כי! נדפסה לעיל ע׳ לז

קכא

^ ^ , * י**י V׳ «?>>(

^ . >׳»*׳ ">©! * V י*"/

נדפסה לעילע׳לט

קכב

י , % .״ k ז״ י ; ׳ ט ״ ^ ,

f t * ? h W; , ^ f •*יי? .

^ f / ) / . t * r P^v ^ ^

נדפסה לעיל ע׳ מ

א י ה / ) י פ י ה • ׳ ( ^ י י י ׳ ׳ י * ז י ׳ » « ? . y

• * ׳ ק v י < י • ג f i y & t ^ c "

^ ? y '/ ,״ w •fy י/זי־י יי£ ^A ^ V l M f י*ן ץ״יז,>< J, , .-

^ ׳ י ז f ״./ ,,or ־*׳י׳־׳• יי׳׳׳?׳־, ^ י5־״ >

ה לעיל ע׳ מה ס פ ד נ

t S W ־ • י * - ד ל / * 8 ׳ ״

c w י /»•*,) jf י . pc »yo rh> o b j r /

c כ

^ , ק ז ^ ׳ 1 ־ / V ^ . - ^ r)«» י י י ^ ־**׳י 3 * י

? K ? ' - k יי• י*!* ^ * ״מי»י * * p כ » מ ׳ « ״ י * א

• * ו * "*t ל < * & h ' % W * z r ׳ < > * a ,

( ^ ? ד ( י ־ י ^ . \ ° ה׳ ^

f* } Jin• י ? * 1*יי ׳ זע°> *יי י׳ ׳ ? ( ה / ע o׳ יc y*׳׳ /יי* זיר* ״ז י״יז יי<* . ' < T p

י י־י( *צ׳ י0

% • /* % * י 4 י ר״• י "

ב נדפסה לעיל ע׳ ב

קכה

^ ^ ^ M fa ״^>י

/ י י !o'y ה

ט >כז*ו<• - ™ ן . r P ו / ע 1 ! ׳ m י

י f)V׳ ^ י י ב ^yf י.>י־׳>־ ^

^ p.f״ c-־־ tybr;a<• , <3וי>ז

^ י « ה ץ « ״ ,fa ^ ה n

PJ־>V ׳ י^יי V ן ^ , ,vi ע8יןי־׳"יי ־*׳עף

(

ג נדפסה לעיל ע׳ נ קם

* * 0 , ׳ ו׳ י נ

* י ׳ * ^ ׳ ^ ״ « frv ״ f

י r J . ^ יי׳/ י י/ ^'( * V > H P i t t ^ ^ e

נדפסה לעיל ע׳ נה

f ־׳ , י

r , > V <10מ , , € 0 _ ־ ה . > כ l f c , ,

r . ^ - V » T ^ ' A v , > ^ W

f pJt י / י T ׳ * * f r < P ל יי'*י" ^

י <Vכהי/ ?1?*1 ^ ^ ך ׳ ^ . י י

Jyp^f* A r g^r V} r 9*כ **f• o j?c

^,{}A T . 6r«r ״ל׳>יז

נדפסה לעיל ע׳ םה קכח

**Op

? ? M * ־*י־''?**?*׳ w>,

AmM ה» l> h* H/ / , 1 P p c c^ > c

־י

; , ^ y - a /*j>f 2 י פ א ) ־ י ג ' י © ג j T c j i

י ן ן / c^0־ י י ע ׳ c ה א ׳ י ^ ז

נדפסה לעיל ע׳ סו

t ד JLiil ' י פ י ' * ' ^ ״ V f C ׳ , , C > *

י ׳/ ־־•׳יי־ ^ י * 6 ׳ ־ */ ש " y ' N * ^ . V . v כ . א « ( * * A ' " 9 ) ^

^/•vi/c זיי׳י ז/נ׳ W» >c) n)/.e

Jy c• ׳>»׳ יזו- , t י" ה«1"£ ?'

r w ץ ס • h /׳"־ ׳ י י י / $ י

4.

נדפסה לעיל ע׳ ע

* *ייי* מ>ש2ט* , V / ,

H / c ש׳ s^c ^ t v / ׳־י

J - ) y w ^

נדפסה לעיל ע׳ עץ

f o i • '•W ׳),y .־ ;

, ^ < ? * V ל 5 ׳ « ״י• f*f i ׳ * ״ ,

f ^ T * יי י׳ «־׳־ ?8" ^ * J ;״־ ד * ,״ :

, * ׳ , * ״י • ׳ ׳ • ׳ ׳ ׳ ; ־ ׳ י T ׳ ׳ ז ־^י,״<״י^^ ״•׳

י ע / '

. יז׳> פי

קלב

י.;•׳ •יעיייל "־יי p)׳>>״ rt־׳> ^r A w < ^ ׳ *AP׳ 1 7 ' ' , 1 VJ1"^

yf?,//u<) י נר » מ * * * ־ * p a

^ כי,'VP 1ו׳ י׳7<>! ^יגי׳/.-.^; י י

יד על ׳« י(>^ א״י * יו,./

ץ ך ע ( }& י י ב V ^ ^

/ז. ׳ , ?״)י־׳ עי׳*;״ •י/ •יכ

נדפסה לעיל ע׳ פא

׳ ־ י י י ו / , Cm, c~ -s י

י י ־ יעי ׳ J W ״fat * * . f 0 ^

י *'(זיז** ״ י י ז ז * c y»cc fr׳% י

.fcy^r-*•^ יי^י, . A l K'?t •Hi ,

, t W . 1 < # ( ׳ ׳ 3 י ' ' ז k י

ז ייזי׳ע 16ץ 2! >א?י י ט

/ •H ידעך * גיייזיין) , p r « n <s

ט 3 ׳ לעילע נדפ0ר, סלד

׳ a K 0 ? ־ י-ש ),£, cj,(^ ל מיי י•׳־!*׳ ׳ 1

' v *׳ יכ״ !׳':׳'"'׳ך•״י*׳׳ ־ י >

ע ״*3*־*י׳ ׳ ^ יז • < ׳ ־ * י ) £ ״־>*׳,. ב

/ ^ ^ j r y ע * . ־ ׳ >?י !fy י ^ ע ׳ מ ז ׳ י ל / < ; ׳ < & ׳ ^ ^

? ' oh/if ^ , ^צןי

ב נדפסה לעיל ע׳ צ מלה

/ v 1 >* "י• ^ ' ^ י

C ( י 1 ר r « ^ הל/׳' ׳*««^ / ״ / י c , e

נדפסה לעיל ע׳ קא

קלי

• ׳ , . J & ׳ ׳ v * h# i » y > t

* ע ׳ ׳ ל י ^ ' ׳ ׳ Jy >>ג»/י' J,* יד ־*'^ ^

. ^ / ^ ׳ 7 ! ? ״ ׳ ? ״ < v ׳

, י - f ־ 5 י י ׳ ׳ ׳ ׳ י ד

, , . / י•'׳. ״ ־ - ־־ , . י

^ ׳ / / ^ ^ • ^.^pk-־>r איי*. א

. $j) ז/:י00עי׳ עע* ׳<• , ;

קא

1/ נדפסיז לעיל ע׳ קא

fooler) -Z^n^)׳o J?1<n

}£Pjfi^vj? fhy ?'/' J ' / ׳ J *

p J J J jt -7>X2j (0/7ן ן0{? ;׳0ר /

\c$? 01(ץ }ps1 sO/C> y'1^ J1 n)lfJ

. ׳ י ^(C'v^pJ,r׳^ y1 י

נדפסה לעיל ע׳ קג

קלח

למלך אומליומל אמר ללביא al; ולד\ל לפניו ולא כיאה והיייובהזה'תאמרנה' כ ל מ לר למלו את לכו־ ל לרות פי־ס ומדי אך וכלי לדוןו^ף ל מ הימלכה' לכל לרי ל •אפ על המלך טיוב' י5א דינר מלכות מלעגיור ל ויכה* כדת* פיס ומדי ולא ייעלור א לא תביא ולתי ל&5* למלך א\*לוהלומלמתה ייתן למלך לרעותה' ללולל ממגלונלמע פלגפ למלך אלר יעלל ככל מלכותו כי ולו! היא וכל ה1ליפ י'ת?ו. ייקר״לביעלילן למגדיול ולדי ק[?1ץ iafc?>M לדלר'!בעי5ןלמלך והלרי־גוויעל ,למלףכדלר ממו>:ן,ויל^ לפריים אל כל מלי*ות למלך/אלמליגל ומדייגל ככתבה ו**לעפועפכללוגו להיות כל איל לו־ר־ לליתויומללרכללוןעמו' איור לללר^פ לאלל כלך ץלמת המלך אללוחל *כר את וילת* ואת^אלר.עלתל ואת אלד $$י, עלילויאמר־י' 3ע.ו;ילמלךמלרתיולנןלו

למלך3ערות ביתולמ׳י&ולות מראלויפקדיהמלרת מלכותו ויקלזגיו את כפ ו ^ פלןיליפ לכל מinoh ערל כתולה לובית מראה'אל לולן* •אל ליתלגלייפ אל יד ד1א סריס תימלך למר ל5ליפ ו1תון תמרלןילן ולגעילאלר ת*זל^ תמלך. ת1יזת ולתי זיייסל לללר מ ־לעיני ל

לעיגילמלךוי.על'כ|: י איל *לולרליליללולן לליירל ולמו מרלכי £ *איר לןלמעי לןל|יל;איל ימיני אלד ל$ל* •מירולליפ עםה*לל א$ר הגלתל עש יכלהר הגלל $לוכ1&ר מלך ללל ל מלך יהודה א ויה• אמן את ללסל ליא אסתר לה דידו ל אץ מ *!ל וא5£ל5ערל*פת תאר ולולת מיאה׳ל לו ללה ל ד ולמות אליליואמל ללץזיל מ:ללר.למלך ולתו וללללד יילי;לד;$*עיג> .^רומ'רג(ת־^^ול)ילל>ר^אל •ידי •ז* :ותלנ\יץ אסתד־אןל לית:למלך אל יל ז

פ ותיללילצערל ל^יוותלאווסד לי לנ למר- לפ$ייו ויללל את תמרולילואת, מ*ותללתת ללואןללכיע 1ל5לרות לראיות לתת לל מלית למלך וילגל ואת 5ערותיה site לית£1ליפb לא לגילל אסתר את .עמל ואת מוללתה מרלכ* לול עלילאלר לא ז*יי ולכל יום לופ מרלכי מהללך לפני״ר״יר לית ל5ליפ

כתי׳׳ק אדמו״ר מוהר״ש נ״ע

i ל לוא אויזילורול למלך ח ו ל ^ וילי לימי" א מהלו.ועדי כול ללע ועלריפ \מאל-מלי& ןI ר ע ^ ר ו ^ ליימיכ להב כללת המלך אר ללולן לכירה' לל1ת י ל כסא מלכותו א

ל למלכו עלה' מלתה' לבל לר־ייו ללולדי וזיל פרס ומדיי' לפרתמייפ ו למליגוה לפציו ללראתו את ללירכלוד' מלמהו ואת יקיר תפארת גלולתו ימיפ ןליפ למוגייפ ומאה יום ובמליאת הייימיפ לאלו!לן עלה' למלך לכל לעפ ללימצאייפ ללו

ת : ע ל גליירל למגלול ועל קלן מלתה לI ימיפ,לוזי&ר גנה ניתז למלך ^[ור כרפס

\ וארגמן לל *לילי ולכלת א\זוז לוץללי לול מנויות'*לבי וכסף ללר^פה לסף ולמולי לל ודיר ולו׳ורת והיליקיות לכלי }ילל ל ו ל ל ל וכליפ מכלייפ לו$ים לין מלכות רבי כי^ למל־ וללתיה כלת אין א5ס כי כ'| יסדי למלך על כל רל ליתו לעלות כרצו) איללת^למלכל פו ואילי גד ל ל 5לי'פ לית למלכות א ת ל עלתה' מע למלו אללורול ליופ הלכייעי' כלול כ הימלך כיין אמר למלומין לזתא מרלוצא

,ל$תא ואג£תא ?תר וכרכס לל׳ןללסריסייפ.ך אלזליור־ול* ' ל מ ה g למלרתייפ את 3 .לללייאיאת'ולתי המלכל לפני למלך לכהר

מלכות ללראות הילמיפ וללריפ את כ׳ חיובית מראה' היא ותמאן <למלכז־ל

ולתי ללוא לדביר למלך אלד ליידי לסריסינל ו^מתו ללר־דל א לק׳$ף למלך מ לו ויאמר למלך ל^כמיפל ד ל^תיפ כ׳יכן דילר למלך לפ5י כ ל י «דיע« דית ודיין ולגורל אליו כרללא. •לזתר־ אלמתא תרליל מרס מרס5א ממוכן לל׳ול לו׳ פיס ומדי ראי' 53> למלך ליללייפ יא&ל

ל לעלות למלכה' ולתי י למלכות כלת מל את מאמר למלך ת ל על •אלד'לא ל

איזלוחללילהיסריסיפ . ויאמר־ י: לפגי למלך והלריםלאעלהמלך לבלוי עותל ולתי למלכל כי על כל ללחפד לכל מדעות ולמלך ל ועלכלל^מיפ אל ל על כ כ ל מ 3א1יזלורול b יז$א ללר ל ^ל5ליפ ללל^ות לעליהן לעיצילן לאמרם

צילום התהלת וסיום המגלה

קלט

ככל ל1ל ול\ה כיימיפ אעיד לדזיסל א^י גלפר י ל ^ ה לילול^פ מאילילם ו להל מי*ן ללמץ׳ול ומאכיל ליום .ג\ולל ובכוחה' ומללז״ו ת ל לעלות אותם ימי מ מצות איל לרללו ומתכות לאביהם ול(לל ליילוליסיאת אלר.לוי*לו לעלות ואה אלדא ת ל מ כהל מרלמ *לילפ כי למן לן ל לא&י לרד כל בלולים יץלל על לילודיםם מ ל ד ל*>לללולפלפור •לוא לגורל ל ולאללה וללאל לפ3י למלך אלר לש לספי

3' 1 ־ כ ל v h ד ל ילול מלוללתו לרעל א לילוליפ ילל ראלו ותלו אתו ואת בציול ל'ל׳\י על לץ לראו לימים לאלל פוריס ז ; פ לפוד לל כן לל כל לברי לא$רת לל ל לואל ומה ראו לל ככלומללגיילאליילס

ל(1מו ולץלל לילוליפ .ללילם ולמ וי-עם י וללכל הגלוים ללילל ולא ילכוד לליות4 לימייפ לאללככתלפ וכזמ$ם לליפ את ל!ל !ץכר־יים ל א לכל לגיל ול3ל וליימיפ לל ומל9ן(ל ^ פ ל ויצלליפ לכל לוד.ולוד מ

ת * ל א ^ ו פ ל י מ ל י ר ^ מליגל-ומד^ל-ועיר ו לא ילבירו מתוך לילוליפ ו?כרפ לאזיסץףל ת כ ^ מזירלפ ות אלילויל ומרלל ליהודי ב ל כ ל מ אסתר ל את כל תקף ללןימ את אגי־יד לפר־־יבז לזאת ללצית ללליץ ספי־יפ אל ככ־יל וללר־^ם ומאז—; ל ל ל לילודייפ אם ו ל מליצזל מלכות אויזילורול ללי-י ל ואמת לליייפ את ימי לפיייפ לאלדלפ מרד־^נל ל י ל ר קיפ ל ל א ל*מ^לפ כל ל וכאלי־ ל{ימו ל כ ל מ לילה* ואסתר ל

פ ולל ו״רלם^ללרי-ללומות־ו^ימד ל פ 5 ל ל א •ומדבור אסתר קייל לליי לפי־יס ל ו*כתל לספי וייליםל לארץ ואיי ליפ ם ל ל מ ר ל ׳ ח למלך א

ל תלןפו וגלורתו ופרלת גדלת י ל ע וכל מא דזיס ד גללו למלך הלו ל מרדכי' אל ספר לברי ליימיס• למלכי כתוכיל ל •מלי ופרס כי מרלכי ליזלולי כןלצזל למלך/אוץלורול ו$ד'ול ליילודייפ ורז5ויו וד־ילר־־, ו ל טול ללנ ד ל אץץיו ל ד ל

ל *דלו כ ט ל ו ל ל

איל ואת פילןדייא ואת ז־ילפיז ואה אכפזזא ואה פוו־הא ו*>ה אדילייא ואת איילתא ואת ערמ^תא ואת אי-יסי ואה אר־ז-יי ואה ן״ד־דא עלרל

ft

ז נ•,

. ני

פ הר5ו ל5י' למ! לן למיריתא לרד לילול; ולבזה' לא לל^ו את ילם ליופ ללואבא מספר ללרו*יפ ללולן לליל,לפ1י לנונירל ־בלוק כ ל מ לאמר למלך לאסתר ל ללירל לר5ו ליילולייפ ואכיל ולמל מאותל פ1> למין ללאר מליןות ר ל איל ואת לו ומהי לאלתך וינתץלךוםל ל לל למלך מ לקילתך לול והלל ותאמר אסתר אכ ללס מו*ר לילודיייפ אלד f 5 ת 5 ל י ו למלך לת הייופ ואת.ללרתל3י ל ן לללות כ ל ו ל ל

י ויאמר למלך ללללות־ למ} יתלו לל הלילן ואת ללדת בזי למן כ'| ות5ת! לת ללו תלו ויקללו הילולייפיאלרללולןגפלייזפר לוזידל אלר ויהי1ו ללולן ללל ל ארללל ל מאות איל ולל?ל לא ללולו את ידיפ ולארד למז־־יויותלמלךגלןללהלמל ל לילוליפ א לל גיפלם וצוזיל מאייליהיפ ולדיג ללואילל ו>מלה וללליפ אלףוללזל לאללולואתידיב1 ר לזילדיל אדר י1ודןלארל ל ל ע ל ו ל לייימ לופ מלתה ולמולזל ללר לו וללה' אתו ן 5ל{ללו לללולל ל ו ל ד ל ל ולילוליים א

ר לו ויויוזץלץזימלל • ל ר לו ולארללל ל ל לר לו יללה' אתו >ופ ימלמל ולמלל ל לל ק לילודים לפרוזים ליללייל ^ריל%ת ל

ג ר ל לליים את יום ארללה! ללר לדולל א^ מגות" ל ל מ ו ל ו ל ויופ ל ת ל מ ל ו ל למו א״ל לרלהיו ויכתל מרלכי את היללריללאנילל כ ל לילוליפ אלד ל * ספרייס אל כ ל ל רולייפ מלינות למלך איללוחל לגןרולים ילי ללןיפ לליילפ להייות לל^מ את יופ ארלללר לוללל אדר ואת יום ממלל ללר בו ל ל

קמ

ת ו ח ת פ מ

מפתח ענ>נ>ם מפתח אנש«ם מפתח מקומות

מפתח ענינים חמור:

ל רפב״י). ש ) ח צ חסידים:

כג. חתונה:

י־יא (הזמנה לחתונת בתו). כו־ח (הזמנהל הרז״א). ש ) לחתונת בנו). מ

טחול: עיי״ע טריפות.

טריפות: נג־ד (אבעבועות שעלו במקום שהעבירו סירכא. סדק בריאה). נה־סו(נקב בטחול

בדק שבעב). יין נסן:

סו־ע (יהודים העושים יי״ג בכרמי עכו״ם).

יראה: יב(י. העונש וטבילת נה״ד). יג(ערום בי.

בלי הרגש לזולתו). יריד:

מג(בליובאוויטש). כיבוד אב ואם:

יב־ג. כלב:

צז. מאסר וגאולה:

כג־ד(מוהרמ״ז ניימרק). קאיב(אדה״ז). מלון:

ו יהודי). נ כ(אי ממכ׳׳ע וסוכ״ע:

יב. מקוה:

עיי״ע מרחץ. מרחץ:

מה־נב (בתוך ביתו. באמבטי מטלטלת. בבית שכור. מקרא תפלה תפילין וברכה

במ. ובמקרה).

קמג

אדם: צג־ד(דרגת פני א. כספי׳).

אהלי קודש:ט (כנ״ל). לח ד טו (אדמו״ר הצ״צ). ל

(בנעזין והאדיטש). אותיום:

ע-עו(שיעור א. ברמ״ת). עז־ט(שיעור א. בלטהר אחרות ובהרגישה שנפתח מקורה

ומצאה מראה טהור). אישות:

עטיפ(נחשדת שאומרת שנאנסה). אניה: יט. אריה:

צגיד(דרגת פני א. בספי׳). אשכבתא דרבי:

ט(אדמו״ר הצ״צ). אתון:

צח(של בלעם). ביקור חולים:

ו. בית הכנסת:

היו (באודיסה). מימה (בליובאוויטש). מב־ד (של כרכים ושל יחיד). נב־ג (העתקת ב. שנתבטל - לרחוב היהודים).

בריאה: צו(רבא ברא גברא). צח.

בריאות רבנו: ו. יב. טז־כא. כד. לז. מה.

ברית מילה: צה.

גוף: צטיק(עד שיכלו נשמות שבג.).

גטין: עיי״ע שמות גטין.

דיבור: צח (בציפור המדברת, באתונו של

בלעם).

קמד מפתח ענמים

משפט: פרעות: כג־ד(של הרמ״ז ניימרק). כה. משפיע: צבא:

ג־ה(הרשד״ם בבאריסאוו). כג. משפן: צדקה:

קא (שכינה מדברת מתוך גרונו ש״מ, קד(לע״נ ביום היאצ״ט). בלי שום הרגש). צוואה:

נדה: יא־טו. לזימה(של אדמו״ר הצ״צ). קד. עז־ט (שיעור אותיום בלטהר אחרות צוואת ר״י החסיד:

ובהרגישה שנפתח מקורה ומצאה מראה מהינב (באמבטי מטלטלת בבית. הצ.ונתו רק טהור). עיי״ע רואה מ״ת. אינה בטו״ד. יש מהן שכו

ניצוק: לזרעו). סח(ביי״נ). ציפור המדברת:

נפש: צח(ממוצע בין חי למדבר). צביק(נה״ב קודם ירידתה ונ. הבע״ח). קבורה:

נשמה: טו (אצל אביו אדמו״ר הצ״צ). לח־ט צה (קודם בואה לעוה״ז). צטיק (עד (כנ״ל). קד(כנ״ל).

שיכלו נ. שבגוף. לע״ל נ. חדשות). קדיש: נשר: קד(באבלות - לא פחות מט״ן ק.).

צגיד(דרגת פני נ. בספי׳). קליפות: ספק ספיקא: צד(ק. נוגה וגקה״ט).

סא־ב. קרבנות: ספר תורה: צה־ו(מעלין נה״ב לשרשה).

מד(מכירתו). רואה מ״ת: ספרים: ע־עז(שיעור אותיום ברמ״ת).

ת אהרן והוספות). כח (שו״ת פני רוח: בי ) טז יצחק)• ק(ר. מלפני יעטוף. ג׳ ר.).

עבודת ה׳: ריאה: ג־ד(אצל בעלי עסקים). עיי״ע יראה. עיי״ע טריפות.

עוה״ב ועוה״ז: רעב: יב. לד־ה.

עופות: שבט: ח־ט(סימני כשרות). קג(אם צריך פר ושעיר).

עיבור: שבירת הכלים: ח(מטהורה שבאה על הטמאה כו׳). צו (הפרד״ס לא ידע משבה״כ). צט

עצה: (כנ״ל)• לד (לסמוך על ע. ג״א אוהבים בני שבת:

חמשים). יג(ב׳ שלישים נסתר כו׳).: שור: 0 < ו פ

־ צג־ד(דרגת פני ש. בספי׳). ( ו ה י ל ל א ש ) ט צ

מפתח ענינים קמה

תומכי תמימים: מ.

תורה:׳ שלישים נגלה כו׳). כד (משניות ב ) ג י

וגמ׳ ברכות). קד(משניות). תלמוד:

פד(חתימתו). תנחומים:

ב (להסתלקות אדמו״ר מוהרי״ל מקאפוםט).

תפלה:(ת. שלמה המלך. ת. קצרה). ו

תרנגולי הודו: ח־י.

תשובה: יב(מועיל בהנהגה שע״פ םוכ״ע).

שו״ב: ז.

שידוכים: טו. קג. שכירות:

מד(אי הוי כקנין). שלום:

י מחזיק ברכה). ל כ ) ג ו־ז(בסאראקא). י טו.

שמות גטין: פא־צב (כתיבת שם העיר נאווהארד־

סיווערסק דמתקריא נאוואאידאק). שריפה:

ד(בליובאוויטש). לטימה(כנ״ל). תהו:

צד (שרש נפשות הבע״ח. הפרד״ס לא ידע מת.). צו(כנ״ל). צט(כנ׳׳ל).

מפתח אנשים ברוך מרדכי:

סג. ברלין, חי׳עטא:

יט־כא. ברלין, ישעי׳:

יטיכא. ברלין, שניאוד זלמן:

כא. כט. גינזבודג, גרשון בןיציון:

כג. גינזבודג, דבורה לאה:

יא־ב. יד. גינזבודג, משה ארי׳ ליב:

יא. גינזבורג, נפתלי הערץ:

כה. דובדאווסקי, בעלא:

כג. דניאל: צז.

האדנשטיין, חי׳ מושקא: י. יב. יד־טו.

ווייסמן־חיות, מרדכי: כ.

חיים אשד מבאריסאוו: ד.

חפץ, משה מצאוום: קביג.

יהושע בן נון: קב.

יהושע מבאדיסאוו: ג.

יואל, הגר״י מאמטשיסלאוו: קב.

יואל מאיר: ח. י.

אביהו: קב.

אבדהם אבינו: צח. קב.

אדם הראשון: צה(שרש כל הנשמות). ק.

אהרן הכהן: קב.

אהרן יואל: כו.

אידלעוויץ, לוי יצחק: כא. כג־ד. כו. קג.

איוב:

ק• אייעדאוו,יעקב: לא־ד. לו. קג.

איתמר: קב.

אליהו הנביא: צה.ק.

אליהו, הגר״א: קב.

אליהו: באלי: פד. פט־צ.

אלעזר: קב.

אשי, דב: מב.

בהר״ד, יצחק אייזיק: כח(ובנו יוסף).

בלעם: ק•

בנציון, משרת אדמדר מוהר״ש: יא.

בעם׳, ד״ר: יז. יט, כד.

מפתח אנשים

מערזין, אברהם: ד.

מדים; שרה: פד־ה. צ. צב.

משה דבינו: קב.

מ.: ל(ואביו).

נדב: קב.

נוטקין, נטע: קב.

ניימדק, יהושע אליהו: כב.

ניימדק, יחזקאל פייוול: כב.

ניימדק, משולם זלמן: כב־ד.

סוסנערויץ, נ.: לה.

סופר, שמעון: כו.

סופר, שרה: כז.

סיסרא: צז.

ספקטור, הג״ר יצחק אלחנן: כה. פנחס:

קב. פסח:

לו. פרסון, אברהם אבלי:

טז־כב. כד. כו. כט־לא.

פרעה:

ק­ צבי הירש:

ח. י. צוקרמן, פדומא:

יט.

קמח

יונה:

ק• יעקב אבינו:

קב. יעקב, הרב בנאוואראדאק:

פא. יעקובםאן:

כג. יצחק אבינו:

קב. יצחק בער שו׳׳ב סאראקא:

ז. יתרו: ק­ י.ב.:

ב. כהן, זאב וואלף:

כה. כלב בן יפונה:

קב. לאוואוט, אברהם דוד:

ז. טז. לוריא, ח.:

כה., דוב: ב ארו

כג.: ו יזיקמבאריסאו ליבאי

ג־ד. ליפשיץ, זלמן:

ד. ליפשיץ, יעקב:

כה. לנדא, דובער:

ד. מיכל מבאריסאוו:

ג. מ. י.: ל.

מענדליוב, יעקב משה: כג.

מפתח אנשים קמט

שניאודסאהן, לוי יצחק(בהרכ״ש): סג.

שניאודסאהן, מנחם מענדל(אדמו״ר הצ״צ): א. ד. כד. לט־מד. סג. קא.

שניאודסאהן, מנחם מענדל(באדמו״ר מוהר״ש):

יב־טו. כויז. שניאודסאהן, רבקה(אשת אדמו״ר מוהר״ש):

יב. טו. כט. שניאורסאהן, שלום דובער(אדמו״ר

מוהרש״ב): ג. י. יב. יד־טו. קד.

שניאודסאהן, שלמה זלמן(אדמו״ר מוהרש״ז מקאפוסט):

ב. מה. שניאורסאהן, שמרי׳:

לד־ה. שניאודסאהן, שניאוד:

כט. שניאורסאהן, שניאור זלמן אהרן(רז״א):

יב. מ. חומרקין, יוסף:

ז. פא. חומרקין, צבי הירש:

ח.

צייטלין, יהושע: קב.

צעדנין, מאיד מרדכי: ג. ה.

קאדניצעד, עקיבא: כו־ח.

רבא: צו. צח.

שלמהשו״ב סאראקא: ז.

שמואל דובער מבאדיםאוו: ג־ה.

שניאודזלמן/אדמו״ר הזקן: א. לד. קא־ג.

שניאורסאהן, אברהם סענדר: טו.

שניאורםאהן, הדה״ק ברוך שלום: טו. לח.

שניאודסאהן, יהודה ליב(אדמו״ר מהרי״ל מקאפוסט):

ב. מא-ה. שניאורםאהן, יוסף יצחק(אדמו״ר

מוהדיי״צ): ג. י. טו. כט.

שניאורסאהן, ישראל נח(אדמו״ד מהדי״ן מנעזין): פא.

קנא

מפתח מקומות לבוב:לעמברג:

פב־ג. צ. ליובאוויטש:

ב. כג. כה. ראה מפתח ענינים ערך אהלי קודש-, ביהכ״נ. יריד.

ליטא: פב.

מאנטרע: יזיכא.

מאריענבאד: ג. ו. יב. כד.

מוהילוב: ב.

מינכן: יז־ט. מעראן: כד.

נאווהאדדסיווערסק: נאוואדאדאק: כג. פא־צב.

סאנגליה: כ.

סאדאקא: ו.

סטרדוב: כג.

עלמון דבלתימה: פא. פוזנא: פג. פולין: לב.

פטרבודג: כה. קב.

פיאטראזטיאטרא: פד. פו. פח. ציצא.

אודיסה: ה־ו. יב.

אוהנוב: פג.

איידקון: כא.

אמטשיסלאוו-־מסטיסלאוו: פד. צ.

ארצות הברית: אמריקה: ח.

אנגליה: ח־ט.

באריסאוו: ג.

בעדין: כ.

בדיסק:ברעסט: ידט. כד. פג. צ.

ברלין: כא.

דעננבודג:דווינסק: יז. כא. כו.

הארקי: כג. הודו: ח.

וואדשא: יז־כ. כד. לד.

וויטבסק: ב. ט. יד. יט. כה.

ווין: ידכא. כד. לא.

זענעווא:גענף: יז־ט. לאנדוא:

כ.

קנב מפתח מקומות

קארלסבאד: לז.

קדש ברנע: פא־ב.

קושטא: קושטנטינא: אינשטמבול: פו. צ.

קדאקא: יט. כד. כו. צ.

ראהאטשוב: כג.

רודניא: כב.

פראג.-מומרדי: פב.

פדוסטיץ:פראסטיאווע: פז. פריז:

כא. קאזימר:קאזימרז:

פב־ג. קאלק: קג.

קאפוסט: ב. מא. מה.

לזכותה א ה אהרן בן גיטל ל ל ע ב ו

ה ק ב ם לוי יצחק בן ר נ ב וה ק ב ת ר ה ב נ ם ח ת ב ו

ם יהודה לייב בן רבקה נ ב וה ק ב אל בן ר ם שמו נ ב ו

ר ת ס ה בת א כ ר ו שרה ב ת ד כ נל בן הארא רייזל ד נ ע ם מ ח נ ה מ ל ע ב ו

ם לוי יצחק בן שרה ברכה בנ ות שרה ברכה ה ל נ ם ח ת ב ו

ם יעקב יוסף בן שרה ברכה בנ ור ת ס ת א ה ב כ ל ו מ ת ד כ נ

ה ד בן חו ה דו ל ע ב וה כ ל ת מ ה חי־ מושקא• ב ת ב ו

ה כ ל ת מ ה ב נ ם ח ת ב וה כ ל ם לוי יצחק בן מ בנ ו

ר ת ס ת א ה ב נ ו ח ת ד כ ננדא ה הי ר בן חנ ה ישראל מאי ל ע ב ו

ה נ ם לוי יצחק בן ח נ ב וה נ ת ח ם חיי מושקא ב ת ב ו

ה נ ה שיינדל בת ח כ ל ם מ ת ב ור ת ס ל בן א ם יהושע העשי ה ר ב כדו א נ

ל ח ת ר א גיטל ב ש א י ר וזוגתו מר ת ס ו יוסף יצחק בן א כד נ

ר ת ס תן בן א ו נ ד כ נר ת ס ה בן א מ ל כדו ש נ

ר ת ס ת א ל רייזל ב ח ו ר ת ד כ נר ת ס בער בן א ם דו ו ל כדו ש נ

ר ת ס ת א ה ב א ה ל ר ו ב ו ד ת ד כ נל בן צבי׳ מרים ם יהושע העשי ה ר ב כדו א נ

ת צבי׳ מרים ה ב נ ו ח ת ד כ ני בן צבי׳ מרים ה מרדכ ש כדו מ נ

ם ת צבי׳ מרי ר ב ת ס ו א ת ד כ נם ת צבי׳ מרי ה ב א ה ל ר ו ב ו ד ת ד כ נ

ם ת צבי׳ מרי ה ב ק ב ו ר ת ד כ נם ת צבי׳ מרי א שרה ב נ ר ע ט ו ש ת ד כ נ

ר ת ס שניאור זלמן בן אה כ ר ת שרה ב וזוגתו חוה ב

ה ר בן חו בנו יצחק מאיה ת חו ר ב ת ס בתו א

ה בנו נתן בן חו

ואשע ל דו ח ת ר ה ב ק ב ה ר נ כלתו חם בן גיטל ו ח ם נ ח נ ו מ חתנ

ה ו ת שינא ח ם ב ו צבי׳ מרי ת ל כה ק ב ה ר נ ל בן ח ד נ ע ם מ ח נ נכדו מ

א י ל א א מ ב א ידא ב ת פרי ר ב ת ס וזוגתו אר ת ס ם יעקב בן א בנ ו

ר ת ס ת א ם חי־ מושקא ב ת ב וה ק ב ה ר נ ת ח ה ב כ ר כדתו שרה ב נ

ה ר ו ב א ד ט ה יהושע בן ע ל ע ב וה כ ר ל בן שרה ב ד נ ע ם מ ח נ בנם מ וה כ ר ת שרה ב ם חי־ מושקא ב ת ב ו

ה כ ר ן בן שרה ב בנם אלחנ וה כ ר ב בן שרה ב י ם ישראל ארי׳ ל בנ ו

ה ק ב ה ר נ ת ח ר ב ת ס כדתו א נחה ו בעלה יוסף בן מנ ו

ר ת ס ת א ם חי־ מושקא ב ת ב ור ת ס ת א ה ב א רה ל ם דבו ת ב ו

ר ת ס בנם משה בן א ו

ה ק ב ה ר נ ל בן ח ם יהושע העשי ה ר ב נכדו אל ד נ י ת מ ה ב נ ה די מ ח וב׳־ג נ

ה ק ב ה ר נ נכדו צבי הירש בן חה ק ב ה ר נ ת ח נה ב ה די מ ח כדתו נ נ

ע ד ל א ל בן חי־ ג ד נ ע ם מ ח נ ה מ ל ע ב וה ק ב ה ר נ נכדו נתן בן ח

ה ק ב ה ר נ ת ח ה ב כ ל ידא מ כדתו פרי נה ק ב ה ר נ כדו ישראל בן ח נה ק ב ה ר נ ת ח כדתו גיטל ב נה ק ב ה ר נ ל בן ח א ו מ נכדו ש

ה ק ב ה ר נ ה בן ח ש נכדו מר ת ס ת א ה ב ק ב ו ר ת ד כ נ

שיחיוך ע״ה בן ניסן שיחי׳ ל מ י ל ר א עז ח אלי ו נ מ c ולע־נ אבי־ ה