ספר שם משמואל פרשת תצוה - שנת תרע"ד

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ואיתא בספרים שעשה פעולות שבמתכוון בא לנגד פניו שהכל

יראו שאיננו משתחוה לו. וכה"ג מצינו בחנני' מישאל ועזרי' בצלמו של נבוכדנצר שאיתא

במדרש שהיו יכולין להטמין עצמן ובמכוון הלכו שם לקדש שם שמים:

ונראה בזה לפרש מאמר המדרש מה מור ראש לכל הבשמים כן מרדכי ראש לכל הצדיקים,

והיינו כי מור הוא דם חי' אלא שנהפך לבשמים, וכן הי' ענין מרדכי שהוא תיקן חטא שאול,

ואולי בא בו שאול בעצמו, וה' הוא היודע. כי איתא בגמ' )יומא כ"ב ע"ב( וירב בנחל על עסקי

נחל וכו' ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו עאכו"כ ואם אדם

שהיתה בזה לשאול טעות לומר חטא בהמה מה חטאה וכו', ואף שהיתה נבואה מאת ה', צריכין

נסתרה.

ויש לומר שטעותו היתה עפ"י מאמר הש"ס )יבמות ע"ט.( מוטב שתעקר אות אחת מן התורה

ויתקדש שם שמים בפרהסיא, וחשב שאול שבזה שיחרים מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל

ועד חמור יתראה בעיני עולם כאכזריות נוראה, כי טף מה חטאו בהמה מה חטאה כענין הק"ו

הנ"ל, ויהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, ע"כ מוטב לעבור ע"ד הנביא כנ"ל ק"ו ממצוות התורה.

וזה הפי' שדרש ק"ו, לא שבאמת הוא עצמו סבר כך שהרי הוא שמע מהנביא, והנביא שמצוה

אפי' לעבור על דברי תורה לשעתו מחויבים לשמוע לו, מה גם שא"א לדחות דברי הנביא

בשביל ק"ו, אלא חשב שהעולם ידונו ק"ו זה ויהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר שהש"י יצוה

לעשות אכזריות כזו.

אך באמת טעה שאול שהא דמוטב לעקור אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים

כגון שהתורה אמרה לא תלין נבלתו על העץ ודוד הלין אתכלליתבפרהסיא שייך רק במצוה

נבלת המומתים ע"י הגבעונים ששה חדשים, בזה שייך לומר שבפרט הזה לא צותה תורה, אבל

באם הש"י צוה על דבר זה בפרטות לא שייך לומר מוטב לעקור וכו', שהרי הש"י אמר בפירוש

לעשות כן, א"כ הוא עצמו צוה שלא יחושו לקידוש ש"ש במקום זה. וזה שיצאה בת קול ואמרה

אל תצדק הרבה, היינו הי' חושש לקידוש ש"ש במקום שהש"י צוה ע"י הנביא שלא לחוש, וזה

הי' חטא שאול. והותיר נמי את אגג מה"ט, כי חשב שיהי' ח"ו חילול הש"י שלא יכמרו רחמיו

על תחנוני אגג. ומזה נתהוה שצף המטה פרח זדון הוא המן. אך מרדכי במה שקידש שם שמים

שלא יכרע ולא ישתחוה, ממנו נסתעף כל מעשה פורים שהי' נס מפורסם בכל העולם, כאמרם

ז"ל )י"א.( אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי מרדכי ואסתר, וא"כ איגלאי

מילתא למפרע שממעשה שאול ומטעותו ע"י שחש לקידוש השם במקום שלא הי' ראוי לו

לחוש נסתעף קידוש השם בכל העולם, ונתקיימה מחשבתו של שאול לקדש שם שמים באופן

הראוי, ומהחטא עצמו נעשה מצוה, ע"כ נתקן החטא. וזהו ממש כענין מור שמהדם עצמו

שהוא דבר של איסור וי"א עוד שהיא חי' טמאה נהפך להיות ראש לכל הבשמים: