חיי הרב קוק \ אפרים צורף

$: חיי הרב קוק \ אפרים צורף$
ב ק ף ק ר י ה י ח

ף ר ו ם צ י ר פ א

הועתק והוכנס לאינטרנטwww.hcbrcwb o oks. org

ע״י חיים תשם״ט

ת י ל א ר ש י ־ ץ ר א הל יד המזרחי העולמי ע ע

תש״ז

ם י ר פ ס ת ה א צ ו הק ו סד הרב ק בסיוע מו

ירושלים

http://www.hcbrcwb

ס בארץ־ישראל פ ד ל / נ י י מ ת ל רו ת שמו ו י כו כל הז

Copyright by Zvi Harkavi, Jerusalem, 3 Ben-Yehuda St.

Printed in Eretz-Yisrael (Palestine)

S708 (1947)

: ת ו ב י ד א ל ב ״ י מ ת ה ו ש ר ת מספד העמדו ל פו גלו

״ ק ו ד הרב ק ס ו מ יי, חי, ט״ז — על ידי .

ת ״הגלגל״ כ ר ע , ייז — על ידי מ ו ס״

, ירושלים דפוס הפועל המזרחי

תוכן-העניינים

ר - א. מ. ליפשיץ (ז״ל) 7 ת ס נ ה

ר 9 ט פ י ת ו א. נ ג ד• ׳

י דאובן - המתמיד — נ שרשים - הוריו — אברהם־איצילר. - ד

בנית מדרשו על ר׳ אליעזר םליצין - במחיצת ר' חיים־אגדהם.

ע 29 ב 1 ל נ ח ב. נ

בישיבה של וואלוז׳ין — אצי1 שולחן האדדית - קינה על מות

האדרית - הרב הצעיר ־ רבנות בויסק.

59 . . . ״ י מ י ל ז ו א ב ג. ,

עליתו לארץ־ישראל - תהי>ה לארץ — ראשית דרכו בארץ —

אתרוגי ארץ־ישראל — .עקבי הצאן* — פרשת שמיסד..

־ 8 ת 3 י ז י כ ל מ ל ש ך ב ס ד. בI ־־ : \ T : •

רות״ - על גדות התמזה — בימי הצהרתי־בלפור. או גולה בנכר - .

ץ 105 י ־ א ר ת מ ה. על ב

חזרה לאדץ־ישראל — ישיבת מרכז הרב — הרב רי״ם תרליפ —

הנזיר הירושלמי - רב ראשי לארץ־ישראל- סדר התפלה של הרב—

*הלכה ברורה" — אגי״ות הרב - המגון לראי״ה ־־ ניב שפתיים

שופע חן — רבן ופיטן י־ המקובל - השקדן הבקי שר הסגנון —

דמות דיוקנו - ביפי מהומות — הליכותיו ומנהגיו - בשבת בין

השמשות - איש הכינור והפלדה — כבוד אב ואם - אחרית ימיו —

הנשמה נתבקשה לישיבה של מעלה — מספד ונהי - מימרות

ופתגמים — זכר צדיק לברכה.

ת ו נ ו מ ת עמוד

א הרב 3

ב חתימתו 3

ג אביו 13

ד אמו 3נ

ה רחוב בגריוות, שבו נולד 17

ו ראש •שיבת וואלוזיין — הנצי״ב 27

ז האדרית 35

י 57 ח ביום עלותו מבויסק לאי

ט הרב ביפו 69

י הרב ב*סט גאלן בשווייץ 87

יא חלום שיבת ציון על התמזה 95

ו-יוק 107 יב בבואו לני

יג בשעת אפיית מצות בגיו-יורק 167

יד הרב מגיד שיעור בישיבתו 111

טו בישיבה ביום הפטירה —

נכד הרב לומד ע״י כ0או ״מיותם של סבו 115

ם 161 טז הרב כבךשבעי

יז בית הרב בירושלים 167

-יח נפש לצדיק 188

ר ת ס נ ה

ל שהוא גדו־ל־הדור, שעליו ו ד ד ג ח ש בכל־דור א יז , ז י T 1 י T T י •: : - י

העולם ק;ם. והוא המלך - מושל עולמו של לשראל.

ובםפורי אגדה יש מוטיב על תמימים ועל ילדים• T I - : ־ I ־ • •• T T - • :

?זהשתוקקו לךאח1, וכאשר עבר עליהם זה שהשתוקקו

אליו, לא הכירוהו ולא ראוהו.T 1 • • T -

כמדמה, שזה קרא לדורנו. הדור לא ידע מי היהז ׳ • ז ־ • : \ ;• •:ד •לוז• : - - ז

בתוכנו. אחרי שהלך מאתנו יראו והכירו: הנה ג ד יו ל

ר הלך מאתנו. ו ד ה

גדול היה בתורה ובמחשבה, גדול היה בהבעה ובשירה,T י T T T ־ I T ־ י T — I T T T T T 1 T 1

גדול היה במדות ובתכונות. אולם, צל גדלתיו קרנהT thf T \ I T I ־ • I T T T

מתוך איש״ותו הגדילה המפארת בפרות מחשבה,T T ־ - - ד ו T ־• נ יי ד 1 — • ו •

בקדשת מעשים וחיים, ובגךלת לצירה.

גאוניותו וגדלתי, ?תידות להגלת מד1ר לדור, כאשר

יפוצו מעינותיו מתיוך ספריו, וכאשר יפלו המחיצות• — I T T S I>• V —: I — י־— יT T T

ןקךעי ערפלים. שחצצו בעד הבנה והכרה. וזכרו לגדל

ולחיה לדורות ולדוךי דורות...

ץ (ז״ל) י ש פ י א. מ. ל

א. נ ג ה ו ת

״5ת1ךת1 יה^ה יומם ו?ל?י״י

והיה ?ן$ץ ישתול על־פלגי 9לם

אשר פךיו לתן ב > תו ועלהו ל־*

יבל וכל אשר־לעשח לצליח•

(חהלים א׳<

ם י ש ר שT T

אבי־םבו של הרב קוק׳ רבי יצחק׳ חסיד מובהק היה והיה מהלך

בדרכי הבעש״ט (=בעל שם טוב). מידת החסידות שבו נודעה

לתהילה, אף־על־פי שנולד בקרב משפחה של ״מתנגדים״. אם־זקנתו׳

בשמעה, שהוא נתחבר אל חסידי הבעש״ט׳ נתחלחלה ונתעלפה.

משהשיבו את נפשה קוננה על מעשה נינה, קינה גדולה...

רבי יצחק, בדבקו בדרך החסידות, שמר לה אמונים כל ימיו,

איש אמיד היה ומכובד מאד. בביתו היו תלויות נברשות גדולות.

שבערבי החגים היו מדליקים בהן נרות הרבה.

סמוך לפטירתו נתכנסו לביתו אנשים. הסתכל בהם רבי יצחק

וראה עצבות שורה על פניהם, התאושש וקרא:

! מידה פסולה היא! האם כך אתם — לעצבות מה זו עושה י

אומרים ללוות את נשמתי למרומים ? הבה נשמח ונקיים את הכתוב:

״ותשחק ליום אחרון״... — הדליקו את הנרות בנברשות הגדולות

והביאו לפני אנשי ״כלי־זמר״, שינגנו ניגונים עליזים!

לאור הנרות הדלוקים, ולצלילי נגינה וזמרה יצאה נשמתו בטהרה

תוך חדוה ודבקות.

רבי אברהם, אבי־אבי אמו של הרב קוק, גדול היה בנגלה

ובנסתר, ומפורסם ביראת שמים ובסגולות נעלות. הוא כיהן ברבנות

10 תיי הרב קוק

בעיירות של ליטא. חריף היה ובקי בגמרא, בםפרי־רבנים ובספרי־ קבלה.

הליכותיו עם הבריות ראויות לתהילה:

פעם אחת הזמין זוג מנעלים אצל סנדלר. כשהביא הסנדלר את המנעלים לביתו׳ אותה שעה לא היה בידו של ר׳ אברהם לשלם שכר המלאכה. וכדי שלא לעבור על לאו ״לא תלין פעולת שכיר״ — סרב לקבל את המנעלים מידי הסנדלר, אם כי הלה פצר בו לקבלם, מבלי לדרוש שכרו לאלתר — שעפ״י דין אין בכך משום הלנת שכר שכיר.

בין כה וכה הניח הסנדלר את המנעלים, התחמק והלך לביתו. מיד נטל הרב את המנעלים, הלך לבית הסנדלר והחזירם לידו.

בהיותו רב בעיירה אחת בליטא, שרוי היה בעוני, והיה נכנם בלילות של חורף לפונדק שעמד חוצה לעיר, כדי להתחמם על יד התנור ולשנן שם הלבות אלפסי בעל־פה, כי מחמת דחקו לא היה

תנור מוסק בביתו. באחד הלילות — סופת שלג השתוללה בחוץ ורוחות עזות יללורת בזעף, והרב — איננו שומע אלא את קול עצמו המשנן דברי תו פתאום נפתחה הדלת ועגלון אחד נכנם לפונדק פנימה, כולו עטוף

שלג ונושם בכבדות מרוב יגע וקור. משראה העגלון את רבי אברהם יושב לו על יד התנור החם, חשבו לאחד מפשוטי העם; ביקש ממנו להוליך את הסוסים העייפים והצמאים אל האורווה להשקותם, כי לא יכול לעשות זאת בעצמו׳ מחמת שתש כחו. הזדרז רבי אברהם וקם ממקומו שעל יד התנור ומיהר לצאת לזרועות הסופה בלילה, כדי לגמול חסד עם העגלון המסכן ולמנוע צער מבעלי החיים הצמאים. מששב רבי אברהם מן האורווה, מכוסה שלג ורועד מקור, שילם לו העגלון מטבע של נחושת

קטנה — שכר טרחה. למחר, כשנודע לעגלון, שמשקה סוסיו היה רבה של העיר,

מיהר לביתו במבוכה כדי לפייסו: — םלח לי, דבי, שהעזתי להטריחך בהשקאת הסוסים בלילה של סופת שלג. לא ידעתי — בהן צדקי! — שלא ידעתי, כי מעלת

נגוהות בוקר / שרשים 11

בבודך הוא הרב. אנא למחול להדיוט שכמותי!

— לשם מה אתה מצטדק ? — תמה הרב — הלא שלמת לי

שכר טרחה... רבי אברהם הגיח אחריו כתבים על ספר ״הזוהר״: הערות שממלאות שולי הספרים ובין השיטין שבהם. כעני מרוד לא היה

גייר בידו לכתוב עליו. ונאלץ לרשום על גבי הספרים המודפסים.

הרב ד׳ דוב־בד, אבי־סבתו של ר׳ שלפ(ה זלמן — אבי הרב קוק,

מגזע ״בעל הלבושים״ היה, וצדיק היה, מגדולי התלמידים של ר׳ חיים

, היים אמר עליו, כי בעגיגי הלכה הוא כאחד הראשונים, מוואלוז׳ין. ר

כמו הרשב״א והר״ן, וכי הרב ר׳ דוב־בר לימד אותו כיצד להתפלל., דוב־בר בתפילת שמונה עשרה של ערבית לילה פעם עמד ר

ארוך של חורף. יהודי אחד העיר לו פעם על כך, שהוא מרית טבק בשעת: אף הכנר מכוון קמעה את כנורו בשעת הנגינה התפלה. השיב לו

מבלי להפסיקה.

בנו היה הגאון ר׳ מרדכי גימפל יפה רבה של רוזינאי, מראשוני

הובבי־ציון.

ר׳ נחום, אבי אביו של ר׳ שלמה זלמן, היה גדול בתורה ובמסחר

תבואות ונוסע בכפרי הסביבה. ומשנזדמן דין תורה קשה לרב העיר

הסמוכה לכפרים, שבהם היה נוסע ר׳ נחום, היה אומר לבעלי הדברים,

שימתינו עד שישוב ר׳ נחום, כדי לברר עמו יחד את הדין.

, שלמה זלמן, היה , רפאל, בן הרב ר׳ אברהם, אבי אמו של ר ר נודע במובהק בתורה ובחסידות, מחשובי חסידי חב״ד במקומו.

באותם הימים כשר׳ שלמה־זלמן מוטרד היה במסעות למען ישיבת וואלוז׳ין, היה הסב מחנך את נכדיו, ובתוכם את הילד אברהם

יצחק, לתורה ולדרך ארץ.

בשעת פטירתו, כשחש שקרב קצו, אמר לנכדיו:

12 חיי הרב קוק

, עליכם לצאת את הבית, ם י נ — אתם כהנים״נכדים, ולא ב כי הגיעה השעה, שאני מתבקש לישיבה של מעלה.

ו י ר ו הT

רבי שלמה זלמן, אבי הרב קוק, תלמיד חכם וירא שמים גדול היה; למד בוואלוז׳ין ושימש את הגאון רבי איצ׳לה ז״ל; בעל תכונות עדינות ומוצקות, זהיר במצווה קלה כבחמורה. האמת היתה נר לרגליו ומוסר נפשו עליה כל הימים. בורח היה מן הכבוד ומסרב לישב על כסא רבנות. היה שוקד מאד על חינוך בניו והקים דור של חמשה, בנים ושלוש בנות. הבנים, אחי הרב קוק, אף הם מצויינים בתורה: ר שאול־חנה — סופר וחוקר, הרב ר׳ דוב — מנהל מכון ״הרי פישל׳׳ בירושלים, ר׳ חיים — ת״ת מובהק וירא שמים מופלג וד׳ שמואל — למדן ועסקן, חכם ומשכיל. גם החתנים, שלהם השיא את בנותיו —

מהם מופלגים בתורה.

אמו של הרב קוק, מרת פרה־זלאטה, היתה מהוללת במידת הנדבנות, בטוב לב ובפקחות יתרה. היא היתה בתו של ר׳ רפאל, מגדולי החסידים של בעל ״צמח צדק״ מלובאוויטש. ואילו ר׳ שלמה זלמן היה נצר מחבורת ה״מתנגדים״, בן אחותו של ר׳ מרדכי גימפל

יפה.

האב הנחיל לבנו תפיסה שנונה, הגיון רענן ואיתן, מידות טובות ומנהגות גאות י, והאם הורישה לו לב רגש, מפועם רהשי פיוט, דמיון

לוהט, ואהבת אין קץ לכל מה שנובע ממקור־ישראל.

כמה וכמה אגדות נרקמו על בוקר־חייו של הילד אברהם יצחק. בידי האם שמור היה כפתור מאדרתו של הרבי החב״די(חב״ד־־חכמה- זרם בחסידות), רבי מנחם מנדל בעל ״צמח צדק״. ת ־ ע בינה ל היא שמרה על הכפתור הזה כעל בבת עינה. וביום שהכניסו את הילד אברהם יצחק בבריתו של אברהם אבינו, תפרה האם את הכפתור

לכתנתו כ״םגולה״, למען יאצל עליו מרוחו של אותו צדיק.

א מ ו

נגוהות בוקר / אברהש־איצ׳לה 15

משהגדיל הילד והיה לעילוי, האמינו חסידי חב״ד, בני עירו,, שוכן בקרבו. , שאמנם אור־נשמתו של בעל ״צמח צדק

האב והאם שקודים היו לנטוע בתינוק אהבה לתורה ולארץ ישראל? האב נטע בו אהבת ציון בבל לימוד ולימוד, והאם היתה

קוראת באזניו מעשיות מן ה״צאינה וראינה״ ו״מנורת המאור״. בלב הומה האזין הילד לסיפורים על ארץ זבת הלב ודבש. קורותו ל האבות ובניהם קסמוהו ביותר. ופעם אחת קם פתאום, נטל מקל ב

והחל לצעוד בעת לעבר הדלת:

— לאן אתה הולך, בני ? — שאלה האם.

— לארץ זבת חלב ודבש — ענה הילד, ועיניו אורו מגיל.

ה ל ׳ צ י א - ם ה ר ב אV T T 1 —

להורים אלה, שישבו בגריווה שמעבר לנהר דווינה, עיירה סמוכת. ה ״ כ ר , ת ל ו ל ז א ״ ם ט ו י לדווינסק (לאטביה), נולד הילד ב

ם י צ ה ק על שם אבות־אבותיו. ה ר ב ויקרא שמו בישראל א אחד מחסידי חב״ד הוותיקים, ר׳ יחזקאל ינובר המכונה ״החוזר״ (החוזר על תורת הרבי מלובאוויטש ומוסר אותה לאחרים), היה שכנם ומבאי ביתם של הורי אברהם יצהק, או כפי שקראוהו בילדותו דרך

ם א י צ׳ ל ה. ה ר ב חיבה: א

פעם אחת הביא החסיד החב״די הזה מתנה לילד: התיכת אריג מאהד הבגדים הישנים של הרבי הקדוש בעל ״צמח־צדק״, כדי להתקין ממנה כיפה בשביל הילד. היתה הביבה עליו הכיפה יותר מכל המתנות שקבל בילדותו. ולילה, כששכב התינוק לישון במיטה, היה נזהר שהכיפה לא תישמט מעל ראשו. בלי הכיפה לא היה נרדם בשום פגים. ומשהתהפך על משכבו בתוך שנתו, והכיפה נפלה מעל ראשו—

ת מיד. ק ה

ילד פלאים היה. בן שלוש — וכבר התמיה בשכלו. כשהכניסוהו ל״חדר״, פתח לפניו רבו ״סידור״ והתחיל מלמדו צירוף אותיות


וקריאתן. החריש הילה ולא פתח פיו. שאלוהו:

— אברהם איצ׳לה, מדוע אינך רוצה לקרוא ? והוא שותק דומם בעקשנות. שאלוהו שנית:

— איצ׳לה, הלא ל״חדר״ באת ללמוד י

— איני רוצה ללמוד בספר קטן... אני רוצה ללמוד בספרים גדולים — השיב הילד בקול בוכים.

— ובאלו ספרים רוצה אתה ללמוד י הילד החריש. פתאום הסתלק וברח הביתה. לא יצאה שעה קצרה והוא חזר ל״חדר״

ותחת בית שחיו גמרא ו״זהר״.

— בספרים אלו רוצה אני ללמוד — קרא הילד לרבו. הסביר לו רבו שאי אפשר לילד ללמוד בספרים גדולים אלו, כל עוד לא למד בספרים קטנים. אותה שעה נחה עליו דעתו והסכים סוף

טוף ללמוד מתוך ״סידורו״ של הרבי.

ב״הדר״ זה למדו ילדים גדולים מאברהם איצ׳לה. הם כבר שיננו חומש. ביום השישי, כשהמלמד בחן את הילדים הגדולים בחומש ואחד מהם לא ידע את שיעורו, נשמע פתאום, לתמיהת הרבי והתלמידים, קולו של תינוק מצפצף ומהגה תשובה נכונה: ,איצ׳לה הקשיב כל השבוע לשעור של חומש, ובשעת המבחן ידע את החומש כאחד

הילדים הגדולים.

כמנהג כל הילדים שחקו גם ב״הדר״ הזה במשחקים שונים. והנה השתעשע אברהם איצ׳לה במשחק נאה: הילדים התיצבו בשורה,

כשתרמילים על שכמם, ואברהם איצ׳לה מנהיגם:

— לאן אנו צועדים ? — שאלו הילדים. — לארץ ישראל! — השיב אברהם איצ׳לה, ופניו מאירות מנחתי,

עד מהרה הכירו בילד שמחונן הוא בכוהות בלתי מצויים של עילוי, וקראו לו בחיבה: ״העילוי־הפוזל״, על שום עיניו שהיו פוזלות. אנשים, שהכירוהו מנעוריו, מספרים זכרונות: עיניו הגדולות והמערות, הבבות הנוצצות, פניו החמודות, חכלילות לחייו —

שיוו לו חן רב. הוד קדושת דורות היה חופף עליו.

ב ר ד ה ל ו ו נ ב , ש ה ו י ו ר ב ב ג ו ח ר

נגוהות בוקר / אברהתיאיצ׳לה 19

בשנות ילדותו הראשונות למד הילד מפי אביו תנ״ך, גמרא; ומפרשים, ולדבר בלשון הקודש. במיוחד הקפיד האב שבשבת ידברו בניו עברית. וכיצד היה לומד אברהם יצהק עברית? שינן על פה ניבים וצירופי לשון מפרשת ״בראשית״ עד ״ויחי״ — והיה מסיח

בהם.

הילד היה מהבב מאד את אביו. כשהיה שומע שהאב חוזו-

ממםעיו, היה נוהג לעבור את הנהר דורגה, כדי להקביל פניו.

נפש הילד הרגש ערה היתה לכל דבר נעלה ולכל דבר געלם^ בהיותו בן־שש היה קובע מקומו ב״סעודה השלישית״ אצל הסידי חב״ד, שהיו יושבים בבית התפלה של ר׳ יחזקאל עובר, השרוי״ באפלולית של דמדומים, משתפכים בניגונים הסידיים, שהיו מרנינים

את נימי הנשמה הרכה ומלבים בו ניצוצות של תורת חב״ד ורזיה.

מרגעי קודש אלה ומסיפורי אבותיו, גדולי הקבלה והחסידות,

ששמע, נטוו בו נימים סמויות לאהבת הניסתר.

ויהי בטרם מלאו לנער תשע שנים, הוציאו אביו מן ה״חדר״, כדי־ שילמד מפיו. לאחר זמן־מה למד בישיבה של גריווה. ובמלאות לו עשר־

שנים קבע מקומו בבית המדרש והיה לומד מדעתו.

י ל וי ע ה באותה שעה נתפרסמה הנער בעיר ומחוצה לה, בשם ״. ה״ ו ר י ו ג מ

פעם אחת נסע ר׳ שלמה זלמן עם הילד אברהם יצהק בן העשר לריגה, לשם ביקור אצל דודו, רבי ליב, מחשובי העיר.

חסידים מיודעיו שאלו את האב: — מה בן מבנים ?

— יש בו דעת יראת ה׳ — השיב האב.

גדולי הרבנים, שהיו סרים לביתו של ד׳ שלמה זלמן, בדרך-ל מסעם, היו משתוממים לבקיאותו והבנתו של נער הפלאים ותהו ער ע נ מידות היראה והחסידות שבו. כבר אז חריף היה שכלו של ה

׳20 חיי הרב קוק

החודר לתוך סוגיות עמוקות בתלמוד. בהיותו בן* שתים עשרה שנד, כתב חידושי תורה למסכת עבודה זרה. כבר בימים ההם נתגלו בו

מידות הטוהר והצניעות שלא מגדר הרגיל.

מדי שובו מבית המדרש לבית ההורים כדי לסעוד סעודת צהרים — והארוחה עדיין לא היתה בגמר־בישולה, חשש לביטול תורה, הזדרז ונטל ידיו, אכל בחיפזון פת במלח, ברך על המזון וחיש

•מהר חזר לבית המדרש.

ן ו א ג משנמלאו לנער שלש עשרה שנה, נקלע למחיצתו של ה, שקרבו ביותר ק ס נ י ו ו ל ד ה ש ב ו י, ר ן ה ל ב ו א י ר ב ר והטביע חותמו על רוחו לכל ימי חייו. רבי ראובן סלל לפניו שבילים

•לעומקה של תורה.

ן ב ו א י ר ב ר

הגאון רבי ראובן, היה מיחידי הסגולה, מגדולי ההוראה בשאלות ׳חמורות, ותשובותיו היו מגיעות למרחקים.

כשהיה הנער לבר־מצוה, אביו לקחו לדווינסק. רבי ראובן הסביר לו פנים, תהה עליו ומצאו בו קנקן מלא יין ישן. •מאותה שעה ואילך נקשרו זה בזה בעבותות אהבה. כפעם בפעם היה נוסע הנער מגריווה לדורנםק בשביל לקבל השפעה מן הרב ולהקשות באזניו קושיותיו. הרב היה נוטה לו חיבה יתרה והיה נושא ונותן עמו בהלכה. היה מרצה לפניו את תשובותיו שהיה משיב בדברי הלכת •לקרובים ולרחוקים, כאילו לא נער הוא העומד לפניו אלא אחד הרבנים •הגדולים, והוא מצפה שיחווה דעתו עליהן. הנער החריף העז פעם ׳להקשות קושיא חמודה, שד!יה בה כדי לסתור את דבריו של רבי

.ראובן. הלה שמע את דבריו ומתוך כובד ראש ענה ואמר לו:

— אמנם קושיתך, אברהם יצחק, חריפה היא וגם הדיוק טוב, אלאלו ך $י נ י ־שבכגון זה אמרו הכמינו: ״אי דייקינן כולי האי לא הוי תנ

:היינו מדייקים כל כך, לא היינו לומדים).

נגוהות בוקר / המתמיד 21

מני אז — היה אומר הרב קוק — נקבעה לו הדרך בלימוד• התורה לאמיתותיה.

לא יצאו שנה־שנתיים והנער הפליא בבהירות סברותיו.

פעם אחת אמר לו הרב לנער:

— רבנים הרבה למודים לבוא אצלי לשיחות של תורה. הם•

ך מ אמנם יותר קשישים וידיעותיהם בתורה מרובות משלך, ואילו מ

/ אני נהנה יותר בבירור הענינים, מפני ״ש כ ל ה ת ו ר ה ש י ש ב ך

פעם אחת כאשר נסתרו ונתפרכו דברי ר׳ ראובן מתוך קושיא שהקשה עליו תלמידו הצעיר, שהיה נראה מצטער ומתחרט, טפח לו

הי*״ על כתפו בחיבה ואמר:

— שש אנוכי מאד שאני רואה בך ממלא מקומי לעתיד לבוא, לומד כמוני והולך כמוני בדרכה של תורה.

יום אחד הקשה אברהם יצחק הצעיר קושיא חמורה על רבי־, ראובן אילך ואילך בחדרו תפוש מחשבות. ראובן. פסע ר

ומאחר שלא מצ;* תירוץ מיד נגש אל תלמידו הצעיר שהיה נבוך: ומתחרט על שהגדיש את הסאה, ואמר לו

— אל תחשוש בני, איני מצטער כלל שיהיה עוד במוני ״יודע ללמוד״.

משנפטר רבי ראובן (בתרמ״ז), פתח הרב קוק את הספדו

בדברים אלה:

— אילו זכינו היינו קוראים ״יחי ראובן ואל ימות״, עכשיו שלא

זכינו, אנו קוראים: ״וישב ראובן אל הבור...״

ד י מ ת מ ה

בתשוקה לוהטת, חתר הנער בים התלמוד והמפרשים הראשונים והאחרונים, כאחד אמודאי אמיץ ועז־לב. כתלי בית המדרש הישן


..בגריווה היו מריעים מקול הנער המתמיד המזמר ועוסק בתורה. שנה

•רודפת שנה והוא כולו מכונס בתוך עצמו ולן באהלה של תורה:

הוי-הוי, אמר רבא, אוי, אמר אביי! T ־ T T T ־

השחר, הלבנה אי חשכת הלילה

בק המה לבדם מועדיו ידעו

ניצר בגמרא את׳-מלא כל׳־נשמתו• T: T : ד י • : • - ד -

(״המתמיד״, ח. נ. ביאליק)

מפרק לפרק היה נוסע לדווינסק, כדי לישב במחיצתו של רבי

ראובן וליהנות מזיוו.

אכן מסר הרב הזקן לתלמיד הצעיר, בתוך שאר המפתחות, גם

ימפתה־הזהב לפתוח בו הלונות של נהרה בלימוד ת ו ר ה ל ש מ ר

אותה שעה הלהיב רבי ראובן בלב תלמידו הגאוני גם אהבה

•לציון, שכן הוא גופו היה מחובבי ציון המובהקים, המאמינים:

ד ו ן ד ה — ב י ר ן פ ת ל ת א ר ש ץ י ר ת א מ ד א ה ש ע ש ב ״

״ ! א ו ־־ י ב

הניצוצות שהוצתו בלב הנער בשחר ילדותו, בבית אבא, נתלבו

•עתה בבית ר׳ ראובן והיו לשלהבת־יה.

בתוך כך עמקו וגדלו יותר ויותר מעינות לבו של אברהם יצחק. שוב לא מצא די־םפקו בדלי׳ת אמות של ההלכה במקומו. קמה בו תשוקה עזה להיות גולה למקום תורה, לאפיקים נרחבים, שמתוכם

•־ירווה את צמאונו הלוהט לאין הקר.

ן י צ ו ל ר מ ז ע י ל ו של ר׳ א ש ך ך מ - ת י ב • !

בן שלוש עשרה היה אברהם יצחק כשנסע לעיירה לוצין.

שם כיהן ברבנות הגאון ר׳ אליעזר דון־יחיא.

הרב קוק מתאר את רבה של לוצין בזו הלשון:

•״ר׳ אליעזר היה גאון בעל מאור פנים, גדלות הנשמר* אוצר הטוב

נגוהות בוקר / בבית־המדרש בלוצין 23

והנעימות, ישרות השכל והרחבת הדעת, שכל אלה היו מאירים באור אבוקות פלאות, בנשמה רעננה וגדולה, בגויה מחוטבה חסונה ובריאה

להפליא״.

, אליעזר דון יחיא, כותב באיגרתו הרב ר׳ בן־ציון, בנו של ר לר׳ צבי יהודה קוק, בנו של ה ר ב, רשמים מאותם הימים, שלמד בהם הרב קוק בבחרותו בבית מדרשה של לוצין. הוא מספר, שזקני העיר,, אברהם יצחק בהתמדה גדולה, זכורים להם עדיין כיצד למד שם ר

ת ו ר ה ל ש מ ה.

פעם אחת חלפו יומיים ור׳ אליהו שו״ב, שהעריץ וחיבב את ר׳ אברהם יצהק, ראה לתמהונו, שנפקד מקומו בבית המדרש. גמלא דאגה והלך לאכםניא שלו, ומצאו חולה ומדוכא ביסורים׳ אך מגירסא

לא פסק פיו אף לשעה קצרה.

, אברהם יצהק, שלמד עמו בכפיפה אברהם שוער, חברו של ר אחת בבית־המדרש בלוצ׳ץ, מספר זכרונות על ימי הלימודים ההם:

״... והיה הנער אברהם יצחק מתמיד גדול, וההתמדה שלו לא

היתה כדי להגיע למעלת עילוי וגאון אלא היתד. נובעת מתוך יראת

שמים. לפיכך אם עברה עליו שעה אחת בביטול תורה היה מצטער

:יער רב.

יום אחד אמר לי: גמרתי בלבי ששני לילות בשבוע נקבע ללילות משמר, שני לילות בשבוע נלמד עד עלות השחר.

וזוכר אני ליל משמר אחד: השעה היתה מאוחרת. למדנו על הבימה. סביבנו דממה. בחדר השני ישנים זה כבר כל הבחורים, ממעל לארון־הקודש דולק נר־ תמיד — ואנחנו נחנו קצת מעמלה של תורה והיינו מסיחים זה עם

זד- הוא דבר חרש־חרש בקול רווי סוד: — הידעת, אפשר ששנינו בלבד מקיימים עכשיו את כל העולם כולו, אפשר דן הקדוש־הוא בשעה זו את העולם ושוקל במאזנים את עוונותיהם של בני האדם והעוונות הכבדים מכריעים את הכף. והנה בא מיכאל המלאך, המליץ האחד מני אלף, נוטל את דברי התורה

7A חיי הרב קוק

שלנו, ומניחם על הכף של זכויות, והם, דברי התורה שלנו, מכריעים את הכף לזכות. נמצא, שאנחנו שנינו זיכינו את כל העולם כולו, ואנחנו — ילדים קטנים % אני אך השנה הראשונה שאני מניח תפלין ואתה

אינך אפילו בר־מצוה עדיין.

הוא מדבר ואני נישא בעולמות עליונים. רואה אני כמעט בחוש את הפמליא של מעלה, מאזנים של אש, מלאכים שוקלים מעשיהם של בני האדם... ובעודני יושב שקוע בחזיונות וקולו של אברהם הולך

ואני שומע:

— יבוא יום ואני אהיה גדול מאד בתורה, גדול מאד, ואז... הוא מפסיק, ונוגע בי כדי להפנותי אליו. ואני רואה: פניו לוהטים, עיניו נדלקות, והן כגחלי אש רוחצות בחלב, ורצות הן רצוא

ושוב; וחוא מלחש:

— אעלה לאו־ץ־ישראל, לירושלים עיר הקודש ואיסד שם ישיבה גדולה, כעין ״כרם ביבנה״ ויאספו אלי בחורים מכל אפסי ארץ —

ומירושלים תצא תורה...״

מתוך המשך הזברונות של שוער אנו למדים, כמה עזים היו געגועיו של הנער אברהם יצחק לארץ ישראל. ביחוד התעוררו בו

הכיסופים האלה בימים הסמוכים ל״תשעה באב״:

״...בחצות בחצות — מדסיף בעל הזכרונות לספר — בכל שלוש.ז שבועות ימי האבל היה אברהם יצחק סוגר את הגמרות, ואנחנו שנינו יורדים מעל הבימה שהיינו יושבים בה ולומדים, והיינו הולכים אצל התנור הגדול, חולצים את מנעלינו, יושבים על גבי הקרקע ו״עורכים חצות״... אברהם יצחק היה נותן את קולו בבכי ומתמוגג בדמעות. אחרי ״עריכת חצות״ היינו יושבים ואומרים תהלים בקול עצוב וחנוק. הוא בחר במזמורים ״לאסף״, ״לבני קרח״ — המזמורים המספרים את צרותיהם של ישראל והקובלים על החורבן

והמנבאים עתידות של נחמה לציון וישראל...

לא היו גבול וחקר לאהבתו לארץ ישראל וגעגועיו לבנין בית המקדש ולביאת המשיח.

זכורני ששאלתיו פעם אחת לפי תומי הילדותי:

נגוהות בוקר / במחיצתו של ר׳ חיים־אברהם 25

— מדוע אתה בוכה כל כך בשעת ״עריכת חצות״ 1 אף אני אוהב מאד את ארץ ישראל וגם נפשי נכספת לעלות לארץ חמדה זו ואבי... אבי שלי — בודאי שהוא מתגעגע על הארץ ומחכה לביאתו של משית

ובודאי הוא... ואברהם יצחק נכנס לתוך דבר וענה לי, בתמימות כזו

עד שנעתקו מלים מפי: — לא אתה ולא אביך — אינכם כהנים ? ואני — כהן אנכי!...״

כתום שנתיים לישיבתו בבית מדרשה של לוצין(בשנת תרמ״ה). שב הבחור לגריווה עיר מולדתו.

גדולה היתה החדוה בבית הוריו, משראוהו לבנם חוזר אליהם והוא עילוי מושלם בהלכה, באגדה ובדרש. ואמנם, הפתיע את קרוביו

ואת כל אנשי עיירתו בדרשתו שדרש ברבים.ש בשעה שבא ר׳ אברהם יצחק הבחור לבית המדרש לדרוש, ע אליו השמש ושאלו: אלו ספרים להגיש לו לצורך דרשתו. תחלה

: לא השיב הבחור ברורות. לסוף אמר לו

— יביא נא, מר, כל ספר שיראה בעיניו... עובדה זו מוכיחה בעליל, שמנעוריו כבר היה דורש דרשותיו

בהיקף ידיעות ובקיאות, ומתוך השראת־שעה בלבד.

ם ה ך ן א ־ ם י ל י ס ב י של ר ת צ ח מ ב

, אברהם יצחק לתורה הלך והתגבר מיום להט צמאונו של ר

ליום. נפשו יצאה לאכסניות של תורה, בהן דלוקים היו נרות־תמיד

שמפיצים נגהם עד למרחוק. והנה, כשאמר לעשות דרכו למחוז

חפצו, קרה לו מקרה בדרך והעגלה נשברה. נאלצים היו, איפוא,

לעשות חניה גדולה ב ס מ ר ג ו ן, פלך ווילנה. בינתיים נכנס לבקר אצל

רבה של העיר שהיה נודע לתהלה, באחד מגדולי הדור: הלא הוא

. מתוך שגלגל הרב שיחה עם האורח א ר י פ ם ש ה ר ב ם א י י י ח ב ר


הצעיר׳ נתפעל מלמדנותו, מיד הניאו מעשות דרכו למקום חפצו והשפיע עליו להשאד בסמרגון, שאף היא היתה עיר של תלמידי חכמים הרבה. אברהם יצחק נאות איפוא לעצת הרב־דמתא ונשאר ללמוד בםמרגון.

חן המקום ויושביו — גדולי התורה והיראה שבו, פעלו ביותר על אישיותו. כל ימיו היה זוכרם ברחשי לב בהחזקת טובה. באחת מאיגרותיו, ששלח לאחיו ר׳ שאול חנה, בימים שאף הוא למד

בםמדגון, כתב לאמור:

״...שמה וזכרה (של םמרגון) חקוק על לוח לבבי לאהבה משחר טל־ילדותי, העיר אשר בה מצאתי בראשית דרכי חבת־קודש, מלאה זזכמים וסופרים, חריפים ובקיאים, יראי ה׳ וחושבי שמו, אשר חברתם

הרחיבה לבבי, גם גרמה לי להכשיר ביתרת את כשרון ילדותי״,

זקני םמרגון היו מספרים על ישיבתו בעירם, וציינו ששקידתו על התורה ועל העבודה, היה חזיון שאין משלו. שקידתו נבעה מתוףה לשמר- ר ו ת ת ה ב ה א ם ו י מ ת ש א ר מעין הזוך שבנפשו, מתוך י בפרק הזמן שישב בםמרגון שוקד היה על ספרי מוסר תוך כדי התמדה על גמרא ופוסקים. היה בקי ב״מםילת ישרים״ (ספר מומר מאת ר׳ משה חיים לוצאטו) על פה. בתוך כך נתגלו בו מידות זכות.

שזוכים אליהן תלמידי חכמים יחידי סגולה בלבד. לפיכך היה מעריץ הערצה רבה את כל בעלי המוסר, אף זמיר• ששיטתם לא היתה כשיטתו, למשל: ר׳ ישראל םלנטר, הרב קוק לא

גרס ללמוד מוסר בהתרגשות ובהתלהבות, אלא בנחת, מתון־מתון. אנשי םמרגון ראו זכות לעצמם, שעילוי צעיר זה מסתופף בצלם. הם דאגו במסירות למלא כל מחסורו. משחזר לגריווה, עיר מולדתו, כתום שנה לשבתו בםמרגון, כתבו לו משם תלמידי חכמים, בכל לשון של בקשה, כי ישוב אליהם. אולם מטעמים שונים נאלץ

היה להשאר בגריווה, בימי שבתו בסמרגון הגיע שמעו לאזני אדר״ת (=רי אליהו דוד רבינוביץ־תאומים) רבה של פוניבז׳. רב זה גמר אומר להועיד את ר׳

אברהם יצחק כחתן לבתו והכניסו בברית האירוסין.

ת ו ו א ל ו ז׳ י ן — ה נ צ י ״ ב ב י ש ש י א ר

ע ב ו ב. נ ח ל נ

ה 1־ ן ל וי די ן ב י ש י ב

אברהם יצחק, שנפשו יצאה לבארות עמוקות של תורה, הלך׳ נפתלי צבי ר = לישיבת וולוז׳ין, אשר בראשה כיהן פאר הנצי״ב ( יהודה ברלין). שמה של ישיבה זו נודע לתהלה בישראל, כמרכז התורה שהקימה מתוכה תלמידי חכמים ואנשי שם. אברהם יצהק נכנס איפוא לתוך הבורה של גורי אריות ויצא מהם כפיר נאזר בגבורת התורה. לא היו ימים מועטים והבחור הפוניבז׳י (ע״ש חותנו לעתיד)

נעשה חשוב ומיוחד בעיני בחורי הישיבה ובעיני ראשה — הנצי״ב.

בשיחה אחת נתגלה הבחור לנצי״ב במלוא מעלותיו והוא פסקר ו ח ו ז׳ י ן ב ל ה ו ו ת א א ר ת ל ו ב ם ר י נ ה ש עליו פסוקו: ״ז כ ז ה״. הכל הכירו באברהם יצחק יחיד סגולה בתורה ובמידות. כאן שקוד היה על הגמרא ה״י שעות ביממה. הדברים נשמעים כאגדה: יום יום שנה ששים דף גמרא׳ בעיון רב, מתוך התלהבות של ״והגית

בו״, מתוך להט התשוקה לצלול במצולות ים־התלמוד ומפרשיו. ושמשות ככךכד לרב פר. תץרחנד. —

ומלא־תעצומות הנער לנוע,

הןיניו כשתי גח?י אש תתללןלונה

(״המתמיד״, ח. נ. ביאליק)

חבריו לישיבה העריצוהו בלי גבול. היו מתקשים בסוגיה—אליו באו והוא יישב והסביר על נקלה, ללא קמוט מצח, ממנו ובו —

והמשנה נעשתה בהירה וצלולה.

כמין קסם הילך על סובביו. לא פחות מחבריו, כבדו וחיבבו הנצי״ב עצמו. רחשי לב אלה באו לידי ביטוי לא באומר ודברים בלבד, אלא אף במעשים: הנצי״ב צוה שהנהלת הישיבה תעניק לבחור העילוי הזה הענקות מיוחדות ושתםפק לו כל מחסורו, לבלתי התחשב עם


התקציב המוגבל, הניתן לכל בחור: ״משום שהבחור הזה עומד ממעל לשיעור התקציבי הקבוע״ — נימק הנצי״ב.

בנימי נפש עמוקות היה קשור הבחור אברהם יצחק בישיבת וולוז׳ין. פעם אחת,שאלו הנצי״ב:

— מהי הרגשתך ב״ישיבה״ ן — כאילו אני דר בארץ ישראל.

היו בחורים שהיו מתקנאים בעילוי והיו מלעיגים על ההתמדה שלו והליכותיו.

יום אחד באה אליו בעלת האכםגיא ודרשה ממנו הוספה של חצי רובל (מטבע רוסי) לשכר הדירה. הוא לא עמר על המקח ונאות מיד להוספה. ממנו פנתה האשד! אל שאר הבחורים בדרישה זו, אבל הם לא

הסכימו להוסיף. התרעמה עליהם בעלת האכסגיא ואמרה:

— העילוי אינו כמוכם, הוא מיד הוסיף לי על שכר־הדירה, בלא אומר ודברים.

מששמעו הבחורים כך, באו אל אברהם יצהק בטענה שהוא גורם להם חסרון־כים. לתמהונם שמעו תשובה זו:

— האם מאמר חז״ל ״?f» תרבה שיחה עם האשה״ אינו שקול

כנגד חצי רובל ד...

בימי וולוז׳ין החל לפרוח בו הציץ שנשתל בקרבו בילדותו בבית אביו: אהבתו ללשה הקודש ולארץ הקודש נתלקחה בלבו בעזוז. בשבתות ובמועדים, במיוחד, היה מקפיד על כך, שהשיחה עם חבריו תתנהל על טהרת הלשון העברית. ובימי פגרא, בפורים וכדומה, כשהבחורים היו משעשעים עצמם בחרוזים כתובים ז׳רגון, היה אברהם יצחק לוקח חבל בשמחה בחרזו אך ורק חרוזים עבריים. על קנאותו ללשון העברית, לעגו לו חבריו וקינטרוהו קנטורים שונים.

פעם אחת סח הרב זכרונות מימי וולוזיין: /,...בנערותי, כשלמדתי בישיבת וולודין, היו בץ חברי בחורים כאלה שעם כל אהבתם אלי, לא יכלו להשלים עמי לגמרי, משום

נחל נובע / בישיבת וואלוז׳ין 31

שלפי דעתם מתנהג הייתי בחסידות ובפרישות יותר מדאי... התחילו מתלחשים עלי בינם לבין עצמם. ומה פגם גילו בי ? שמצאוני משוחח מפעם לפעם עברית... הרגשתי, וזאת גם אני מרגיש עכשיו, כי השיחה בשפת קודש, ועל אחת כמה וכמה כשמסיחים בה דברים שבקדושה, מסוגלת לקדש גם את הנשמה. אולם היו חבריי גדולים ממני״י . . . בתורה וחכמה, אבל היו חסרים הרגשה זו, והשדוני במה שאין בי

זקני ישיבת וולוז׳ין היו מספרים:

מקום לימודו של אברהם יצחק בישיבה קבוע היה בקרבת הנצי״ב. היה לומד בגמרא קטנה. יש שהיה יושב שעות על שעות שקוע במחשבות. אותה שעה היו חבריו נזהרים מהפריעו בשאלות.

היו אומרים זה לזה: ״נפשו משוטטת עתה בעולמות עליונים״.

גם אז היה מהדר במצוות הידור רב.

מלבד שעות הלימוד בישיבה קבע לעצמו עתים לתורה בלילות, בחדרו.

אשת הנצי״ב ספרה: פעם אחת הרגיש חברו לחדר שהזכוכית של המנורה נעלמת יום יום מבקר עד ערב. ויהי הדבר לפלא בעיניו. הוא חפש אחריה ומצאה על אחת השולחנות, שספריו של העילוי ״הפוניביז׳י״ היו מונחים עליו, ועליה מודבקת היתה פתקה כתובה:

. ״ ד י מ י ת ד ג נ י ה׳ ל ת י ו ש ״

מפי הרב חרל״פ, תלמידו ונאמן ביתו של הרב קוק, מיום בואו(ראה להלן), שמעתי היאך היה הרב לכהן ברבנות ביפו עד יום מותו

מספר זכרונות על וולח׳ין.

בדרך כלל היה מחונן בכשרון מספר. כל אימת שזכור היה בוולוז׳ין היה מדבר מתוך חמימות הנפש ונעימות הלשון. הדברים

רעפו בטללים והיו לוקחים את לב השומעים כיין.

משעמד הנצי״ב על האצילות שבתלמיד־הסגולה, היה מקרבו

ביותר, משוחח עמו ביחידות ומכניסו לתוך עניניו האישיים. פעם אחת

ראה הבחור דנן את הנצי״ב מתיחד בחדרו ושרוי בצער. נגש אליו

ושאלו לפשר הדבר.


— קבלתי אגרת מאת הסופר שפ״ר (=שאול פנחס רבינוביץ), המבקש ממני כי אכתוב תולדותי, כדי שיפרסם אותן בשנתון שלו ״כנסת ישראל״ היוצא על ידו. הדבר מצער אותי.״ אנשים חיים אינם צריכים לכתוב בספר את תולדותיהם. רק אליה שבחייהם קרואים מתים. לחוטים לפרסם את דברי ימי חייהם ברבים. אבל מה אעשה, כראש ישיבת וולוז׳ין, לא אוכל להשיב ריקם את פגי אחד הסופרים

החשובים, שהוא גם מעסקני ״חובבי ציוך.

— תנוח דעתו של רבנו ואל נא יצטער — נענה התלמיד — הנני מוכן ומזומן לכתוב את תולדותיו. אך כדי שאדע מה לכתוב, יואיל נא רבנו לספר לי את קורות ימיו, והכל על מקומו יבא בשלום.

הנצי״ב נעתר להצעת תלמידו, ישב וסיפר לו את דברי ימי זזייו, על פיהם כתב הרב את מאמרו על הנצי״ב שנתפרסם ב״כנסת

ישראל״, וחתום עליו ״אי״ה סופר״.

בסוף המאמר באים עיטורי שבח אלה מאת התלמיד הדגול על רבו הדגול:

״שקידתו העצומה, התרחקותו מכל מנעמי החיים, התמדתו הנפלאה והנטיה הישרה להעמיק שאלה בכל מקצועות התורה, לנטות

מדרך הפלפול העקום ולתור ולדעת את האמת הנכונה בתורה

״גאוננו הנצי״ב הוא המחזיק בכל כחו בהרעיון הנשגב של ישוב ארצנו הקדושה.

״הוא נטה מדרך מכבושה לרבים ותחת הריקנות היתרה שאין לה בעולמה אלא ד׳ אמות של ההלכה, שהוא עסוק בה, שם פניו אל דעת התורה שבעל פה במקורותיה הראשונים, ועל פי רוח הבקורת הישרה הטבועה בלבו הכיר את אוצר החכמה והאור הגנוז בספרי שני התלמודים והירבה לשקוד על ספרא וספרי והתוספתות, אבני קודש

אלה, שהיו אבני פנה לבנין התלמוד הנאדר הבנוי לתלפיות״.

התענינות מיוחדת היתה נודעת מאת הנצי״ב לר׳ שלמה זלמן, אבי הרב קוק — בזכות בנו המופלא.

ד׳ שלמה זלמן היה עוסק בתורה והמפרנסת העיקרית מממכר

גחל נובע / בישיבת וואלוז׳ין 33

משקאות היתה אשתו, מרת פרה־זלאטה. אולם משמרה המלכותרימה את המסחר בבתי מונופולין לסגור את בתי המשקאות ו

ממשלתיים׳ עמד להסתתם צינור הפרנסה.

מתוך דאגה למצבם של הוריו, עלה על דעתו של הרב קוק לפנות אל רבו הגצי״ב ולשאול עצה מפיו, ולהציע את אביו, ר׳ שלמה זלמן,

בשליח לטובת הישיבה הוולוז׳ינית. אמנם שמח הנצי״ב למראה האורח החשוב, אבי תלמידו החביב, עם בנו. אולם מששמע על מצוקתו, נמלא -צער על שאין בידו לעזור לו במאומה. לפי שכל אזורי המדינה, שבהם היו עורכים מגביות

והתדמות, כבר תפוסים היו על ידי שליחים אחרים.

עד שהם יושבים ומצטערים, באין מוצא ופתרון למצב, נפתחה פתאום הדלת ונכנס יהודי מוזר במראהו, לבוש בלבוש אכםוטי, חבוש כובע רם עשוי צמר מקורזל, טורי כדורים של ציד על הזהו, פגיון קטן חגור למתניו ומדבר בלשון הקודש, בהברה הספרדית. היה זה סוחר מקוקז. הלה ספר לנצי״ב, ששמה של הישיבה ושמעה הגיעו עד ליהודי קוקז והוא מבקש שיזכה במצוה זו גם את אחיו בני עדתו —

לגמול חסד עם הישיבה ולומדיה.

— הנה—קרא הנצי״ב בשמחה—ברוד השם, אזור חדש נפתח לנו. מיד מינה הנצי״ב את ר׳ שלמה זלמן לשד״ר (=שלוחא דרבנן, משולח). היה יוצא ר׳ שלמה זלמן עשרות בשנים למסעות בקוקז, בקרים, בפרס ובבוכרה. והיה אוסף כספים בשביל הישיבה בוולוז׳ין ומתוך כך מחזק ממילא לבבות, באישיותו הנאצלה, לתורה ויראת

שמים ומרומם את היהדות במדינות דחוקות אלה. עדיין, מצויים בירושלים זקני רבנים מבוכרה, שזכורה להם, שלמה זלמן קוק, בהיותו מבקר בעריהם דמותו המופלאה של ר

ודורש ברבים.


ת ״ ר ך א ל ש?חן ה צ א

האדר״ת היה מתגאה בחתנו והיה מסיח בהתפעלות באישיותו ובמידות התרומיות שלו. לפני חג הכלולות שלח לו מתנה• שלושה זוגות תפלין: של רש״י, של רבנו־תם, וזוג תפליו קטנות — להניחן הנחה של קבע תחת הכובע. לא היו ימים מועטים ור׳ אברהם

יצחק בא בברית הנישואים ונהיה אזתנו של האדר״ת.

אברך בן עשרים שנה ואחת היה ר׳ אברהם יצחק בבואו לבית חותנו, שמפורסם היה כגאון וצדיק, אשר לאחר זמן נתמנה רב לעדת, אשכנזיםיפרושים בירושלים. בביתו נתעמקה ונתערבה אישיותו של ר

אברהם יצחק.

משעת ההשכמה היה נוהג לשבת עם חותנו מעוטף בטלית, מעוטר בתפלין ושוקד על הגמרא ועל ספרי המוסר.

ויש שהיה מפליג שעות על שעות עם חותנו בדבר הלכה, עד ששניהם הסיחו דעתם מפת שחרית. אותה שעה באה חותנתו הרבנית והזכירה להם, שכבר ערוך השולחן והשעה מאוחרת. פעם

אחת לשמע דברי הערתה השיב לה חתנה בבדיחות הדעת:

ע לחותנתי הרבנית, שאףיעל־פי ש״שולחן ערוך״ ו — ודאי ל פוסק הלכה, באים ״מגן דוד״ ו״מגן אברהם״ (מפרשי שו״ע) וחולקים עליו. אף אנחנו כן: השולחן ערוך קורא לפת שחרית... אולם המגן־דוד (כלומר, קיבתו של ר׳ דוד אליהו; מאגען, בז׳רגון, קיבה) ומגן אברהם (כלומד, הקיבה של ר׳ אברהם יצחק קוק) עדיין אינם מסכימים לכך.

אהבתו העזה ללשוךהקודש לא פגה אף במשהו גם בבית הותנו.ש שבמשא־ומתן נלהב עם האדר״ת, קמה בו תשוקה לדבר בלשון ר

הקודש.

בימים ההם חלה ראשית עסקנותו הספרותית. אז קבע תכנית ליצירת עתון תורני, שמטרתו היתה לאגד סופרים ורבנים בני חוגים שונים, לשם עבודה משותפת. בשנת תרמ״ח ערך קובץ תורני בשם ״עטור סופרים״ שתעודתו היתה: ״להגדיל תורה ולהאדירה ולהרחיב גדולי החכמה והדעת עם יראת ה׳, לאגוד יחד מפלגות

ישראל בדרך שלום ואהבת אחים״.

ה א ד ר ״ ת

נחל נובע / אצל שולחן האדר״ת 37

בראש החוברת הראשונה באים דברי הסכמה ועידוד מגדולי רבנים לעצם המפעל ולעורכו הצעיר. בתוכם — דברים נלבבים מאת.

הנצי״ב. וראוי להביא כאן מקצת דבריו:

״הן בהחל רוה ה׳ לפעם את ידיד נפשי הרב הג׳ (=הגדול), חריף ובקי, זריז וממולא לכל דבר תושי׳ (=תושיה) מו״ה (=מורנוו יאיר), חתן הרב הגאון ר נ = ) י ״ ורבנו הרב) אברהם יצהק הכהן נ הגדול מו״ה אלי׳ דוד נ״י, הראב״ד (=הרב אב ביתידין), דק״ין: (=דקהלה קדושה) פאגיבעז׳, להוציא לאור הבור ״עטור סופרים״ לתכלית הניצבת בקול קורא שלו. היו לו דברים עמדי בענין נשגב הלז ואז הזקתי את ידו עפ״י איזה אופנים אשר עלה בדעתי, וגם מלאתי ידיו באיזה חידושי תורה כאשר ביקש ממני(הכוונה למאמר

בשם ״מדבר ציך שנדפס בחוברת)״.

כאן מביע הנצי״ב חרדתו שבתחלה אמנם היה חושש ״ולבו היה רפה׳ אם כדאי שהרב ר׳ אברהם יצחק ישקיע דעתו ועבודתו תמה בזה, שמא יגיע מזה לביטול תורה״, אלא לאחר שחותנו אדר״ת ועוד רבנים עחרים על ידו — ״עתה באתי בלב שקט ושמח לראות כי הענין עומד לצאת לאורה, וגם טוב לעינים א־אות כי רבים וגדולים חסידי ישראל, יברכם ה׳, היו עמדו למלא ידיו — אות הוא כי דבר ה׳ הוא ויש תקוה כי יגיע לאחרית טוב ומועיל אי״ה (=אם ירצה השם) וד׳ הגומר על יראיו לבצע פעלם, יסייע על

ידם וירים קרן עמלם וישמח לבי גם אני.י ך ה ב ר ל ד ו ה י י ב י צ ל ת פ על החתום: נ

ליד ההסכמות מידי הרבנים השונים בא בשער החוברת הראשונה מעין ״פתח דבר״ מאת האדר״ת בשם ״דברי דוד״. ומובא באן קטע ממנו הזורע אור על אישיותו של הרב קוק הצעיר ומבליט את גודל

הערצתו של החותן לחתנו: ״אודה לה׳ כי טוב כי גמל עלי חסדו וחזיתי לכבוד חתני כבני הרב שיחי׳ גבר צולח ועושה היל לתורה ולתעודה בעה״י (=בעזרת השם יתברך) וכאשר החל רוח ה׳ לפעמו, להוציא לאור ה״עיטור

־38 חיי הרב קוק

סופרים׳/ מאז התאזר בגבורה והרבה פעלים לכות יתדותיו בחכמתד חרוצה •ובדעת. לא יצא בחפזון רק בשובה ובחת ובכת עלומים ד המלאה רוח גבורה להרים דגל תורתנו ואהבת בני עמנו חכמינו וגדולינו להקבץ יחד וליםד אבן פנת יקרת מעת לדת ומחסה לתבונה, עלתה בידו. כי בהשמע קול הכהן בגשתו ודעת ויראת ה׳ ובחסד ה לעבודת הקדש יצאו גדולי דורנו כנגדו בשמחה וגילת לב לעזור ולחזק ידו להקים מוסדי הבית הגדול הזה, אשר תקותנו לעזרתו הקדושה) תשגבנו, כי יהיה למגדל עוז ונם רתנ •הבוהר בתוה״ק(=בתו

•להתנוסס למצב תורתנו בדורנו״...

ם י מ ו א ת ־ ץ י ב ו נ י ב ד ר ו ׳ ד י ל על החתום: א

הנה כי כן העריץ האדר״ת את חתנו על השאיפות והידיעות שלה־ עקב יראתו ומדותיו, כי בבר אז התרקמו במחו של הרב ואהבו - •קוק תכניות מקיפות לתורה ולספרות. האדר״ת היה אומר באזני בני

עירו: חתני עולה עלי ואני איני מגיע לקרסוליו.

ס שאף הרב קוק בימים ההם להוציא ש״ס קטן בפירוש קצר ־ ו מ כ .בצורה עממית, ולהפיצו ברבים.

ופעם אחת בשבת החותן והחתן יחדו ועוסקים בתורה אמר לו •האדר״ת: ״עדיין לא יצא טבעך בעולם. דייך שאני ובוראך מכירים

את כחך !״.

בתקופה ההיא הציעו לד׳ אברהם יצחק האברך כסא רבנות. בתחלה סרב, כי מחמת ענוותנותו לא ראה את עצמו ראוי לאיצטלא של הרבנות ולגודל תפקידיה. אף חושש היה, שמתוך האחריות והטרדות *שהרבנות מטילה על בעליה כלפי הצבור, יבצר ממנו לשקוד על

•התורה ועל העבודה.

בימים ההם התודע ר׳ אברהם יצחק לר׳ ישראל מאיר מרדין בעל ־ה״חפץ־היים״ והוא שפצד בו שיסכים לכסא הרבנות. עקב הוקרתו •המרובה לבעל ״חפץ חיים״, נאות להצעתו ואמנם נתמנה מיד לרב

.־בעיר זוימל שעל גבול ליטא־קורלנד.


וכיצד התודע הרב קוק לבעל ״חפץ־היים״ י

כשהגאון ר׳ ישראל מאיר מראדין הוציא לאור את ספרו הנודע *חפץ־חיים״, בעניני חטא ״לשון הרע״׳ לא רשם עליו את שמו מתוך ענוותנות׳ והיה נוסע בעצמו ממקום למקום להפיצו ברבים. ומשנקלע לגריווה, עיר מולדתו של הרב קוק, נכנס לבית המדרש והציע את הספד למכירה. והנה כשר׳ שלמה זלמן׳ אביו של הרב קוק, התחיל משיח עם ר׳ ישראל מאיר, הכיר שלא מוכר-ספרים סתם לפניו אלא •המחבר בכבודו ובעצמו. מיד הכניסו לביתו. כאן התודעו זה לזה ראשונה שני הגאונים ר׳ ישראל מאיר והרב קוק. מתוך כך קמה ביניהם זיקה של אהבה וכבוד לעולם. מיד קבעו עתים לתורה ללמוד כאחד. אותה שעה נכנס הרעיון בלבו של בעל ״חפץ־חיים״, שכהן היה, לעסוק בלמוד ״תורת הכהנים״, כלומר לעיין בבירורי הדינים והמנהגים של הכהנים בעבודתם׳ בזמן שבית המקדש היה קיים, וקוד. לעזרתו של הרב קוק הצעיר שאף הוא בהן היה. אלא שלא

נסתייע הדבר. אולם החוט האמיץ של ידידות עמוקה לא ניתק ביניהם לעולם. אף בימים שבעל ״חפץ־חיים״ התיצב בשורות ״אגודת ישראל״, עמד על המשמר לבאזי תת לפגוע במשהו בכבוד הרב קוק, שרבו

ו במיוחד מתוך מחנה ה״אגודה״... מתעדי ואירע מעשה, שב״כנסיה הגדולה״ של ה״אגודה״׳ קם אדם אחד חצוף ועז פנים, והטיח קשות כלפי הרב קוק, שמוניטין שלו כבר יצאו בעולם, כמאיר הדור. לשמע הדברים המעליבים קם בעל ה״חפץ-ע ו ר ק ם ל י ב י י ע ח ל י ב ר ב ד ל חיים״ וקרא בחרדה גדולה: ״

— ויצא את האולם לאות מחאה. ! ״ ה ע י ר ק לימים הציע בעל ה״חפץ־חיים״ לרב קוק שיעסקו ביחד בלמוד הלכות כהנים ועבודת המקדש, ויחברו ספד, רעיון שעלה במחשבתו

: זה כבר, על עבודת הכהנים בבית המקדש. הרב קוק השיב לו — ירשני נא כבודו להסיר מעלי עול הרבנות ואנכי אמלא את

משאלתו היקרה גם עלי מאד מאד. — לא מצאתי זולתך מוכשר לכסא רבנות בישראל — החדר


ר׳ ישראל מאיר.

וראוי לציין כאן פרט מענין הנוגע גם לאדר״ת וגם לחתנו, שםיפר זלמן רובשוב עורך ״דבר״:

כשאדר״ת עמד לנסוע ממיר (ליד מינסק) לארץ ישראל, לאחר שנתמנה רב בירושלים, נלווה אליו הרב קוק חתנו במסעו ברכבת, מהלך מילין מספר, בתוך שאד רבנים מלויו. והנה עברו דרך סטויבץ, עיירת מולדתו של זלמן רובשוב, ועשו שם חניה. מטעמי

דרך ארץ נכנסו כל הנוסעים לבקר אצל רב העיר.

משנודע הדבר, שרבנים מפורסמים נמצאים בבית הרב, באו חשובי העיר להקביל פני האורחים ובתוכם בא גם הילד זלמן עם סבו, כדי לראות בכבוד רבנים גדולי תורה ולקדמם ב״שלום עליכם״. בשעת הגשת ה״כיבוד״, שתה רבה של סטויבץ לחיי האדר״ת,

וקרא:

— לחיים, רבה של מיר, לחיים! נתר פתאום הרב קוק הצעיר ממקומו וקרא בחרדה:

— רבה של מיר ו! — רבה של ירושלים! והטעים את השם ״ירושלים״ בחרדה כזו, באהבה רבה ובקנאת

עיר הקודש, שזעזע את כל המסובים. רובשוב העיר על עצמו, שזו היתה החוויה הארצישראלית

הראשונה בחייו.

ר׳ צבי יהודה, בנו יהידו של הרב קוק, סיפר על צדקתם של אדר״ת ובעל ״חפץ־חיים״:

פעם אחת התאכסן בעל ״חפץ חיים״ בביתו של האדר״ת. האדר״ת היה להוט מטבעו אחר גמילות חסדים וכיבוד. אורחים, ממש ״בעל תאוה״ למצוות. והיה סובב סביב האורח החשוב ומרבה לשמשו. אך הלה השתמט ממנו, כי כידוע, ענוותן גדול היה בעל ״חפץ־חיים״

והנה הציעה הרבנית מטה לכבוד האורח..האדר״ת נגש למטה ואמר להתקין במו ידיו את המצע, להטפיח את הכרים ולרכך את המזרן. הרגיש בעל ״חפץ־חיים״ בכוונת בעל הבית, עמד על ידו כדי למנע״


מזה, התחילה מלחמת מבטים, זה ארב לזה וזה ארב לזה׳ בל יעשה תנועה נוספת לשמשו עוד,

השעה כבר היתה מאוחרת. פתאום קרא אדר״ת: — ר׳ ישראל מאיר, עלי לפייס את מר י

נתר ונרתע בעל ״חפץ חיים״ ממקומו, היטה פניו לצדדין, והתחיל להצטדק:

— חס ושלום, ר׳ אליהו דוד, הוא לא פגע בי אף פגיעה כלשהיא. ברגע זה גחן האדר״ת, על גבי המטה והטפיח את חכרים.

תמה ר׳ ישראל מאיר על מעשה האדר״ת ועל דבריו. התחיל האדר״ת להצטדק:

— עשיתי את שאמרתי: ״לפייס״ — משמעותו באידיש כפולה: להפיס דעת הבריות ולהציע את המשכב (=איבערבעטין).

ומעשה בסעודת ראש חדש שנערכה בביתו של האדר״ת. באו

קרובים ומקורבים והסבו לשולחן ערוך. האדר״ת ראה שממתינים לו,

הודיע לבני ביתו: — לא אוכל להסב עמכם בסעודה זו בגלל עסקי צבור דחופים. כעבור שעתיים נתפנה ובא אל הסעודה. מיד הגישו לו שתי הלות שהיו מיועדות תחלה לאורחים. האדר״ת סרב לבצוע עליהן. ובקש לחם אחר שלא היה בשולחן ערוך זה. תמהו על כך: — מה פסול

מצא בחלות אלו ?

— שום פגם, חס ושלום, לא מצאתי בהן, אלא לפי הדין יש לכבד אוכלין ומאכלין. כיון שהסחתי דעתי תחלה מסעודה זו ומחלות אלו, שהיו מיועדות לאחרים, אם אוכל מהן, נמצא שאני מזלזל, הם ושלום, באוכלין ומאכלין כאחד, לכך מוטב שאברך על לחם אחר שלא נמנו

עליו לסעודה זו.

רחשי אהבה והוקרה שקננו בלב הרב קוק לחותנו הדגול, באו לידי ניב בהספד הנלבב והנרגש, בכתרי התהלה, שקשר לראשו סמוך לפטירתו, וקבעם בספר לזכרו בשם ״אדר היקר״ שיצא לאור בשנת

תרס״ז.


ת י ד ך א ת ה ו ל מ ה ע נ י ק

בשנת תרס״ה נפטר הרב ר׳ אליהו דוד רביבוביץ־תאומים. נפלה אדר״תה של ירושלים. היתד! זאת מהלומה קשה להרב. עננת

תוגה כבדה ירדה עליו.

מעוצר יגון ישב וכתב חוברת ״אדר היקר״ על חותנו הדגול: גיאוגרפיה והערכה נלבבת על אישיותו של האדר״ת, על המעלות התרומיות שלו, על גדלותו בתורה, בענווה, בחסידות ובצדקות. אגב הביע מחשבות על ישראל וחייו, על הדור, על דרכים שהוא הולך בהם, ועל דרכים שעליו לבור לעצמו. בספר זה הובלטו מידת ההשפעה של חותנו עליו ושעור האהבה העזה שהיחד• שרויה ביניהם. מובעים כאן רעיונות על תורה וחסידות, על לימוד התלמוד׳ על

התגברות במידות טובות.

והרי קטעים מן הספר:

״...אחרי עבור כחמש עשרה שנה לשבתו בפוניבז׳ והוא בן עשרים ותשע שנה בערך, נתמנה לרב שמה. באהבה גדולה יבבבוד גדול מיוחד ומצויין שרוי בעדתו, ושמו הולך וגדול. תקונים רבים וגדולי ערך תקן בעירו והשפעתו היתד, ניכרת גם כן על כל הגליל מסביב. אמנם יותר מכל פעולה פרטית גדולה היא פעולת הסגולה הכוללת, ההכרה שהכיר העם כי איש אלקים קדוש שוכן בקרבם, אדם נעלה ומרומם מכל שפלות החיים, איש שכולו קודש, ושלבו ונפשו נתונים רק לאהבת השם יתברך ואהבת הבריות, ה ל אהבת תורה ויראת שמים, היא פעלה תמיד בישראל את פעולתה הרוחנית יותר מכל השתדלות מיוחדת ובמדה מרובה מצאנו זה

בגאוננו זצ״ל...

״קסם של גדולה ושל תפארת היה תמיד מלוהו, ותמיד היה משפיע על חוגו רוממותיגפש, קדושה ותפארת. כל איש אשר זכה לקרבתו, נשאר זכרו כבר חרות עמו על לוח לבבו, וכל מקום אשר שם היתה תחנתו, בדרך קבע או גם בדרך ארעי, נשאר שמו כחותם

אשר אב לבנים יודיע אמתו ובור לבבו וטהרת כפיו...

נחל נובע / קינה על מות האדר״ת 43

״הנהגת רבגותו, בהנהגתו הפרטית׳ היתד, מלאת תמיד נעימות ורוך, עדינות ואצילות הנפש. רחוק מאד היה מכל גאוה ומכל התהדרות ן רוחו היה נוח וקל, בכל ענין היו כשרונותיו ככנור המנגן מאליו... לפעמים היה עובד על פני ספר גדול ומלא ענין במעוף עין של שעה קלה... חידושיו היו מפכים והולכים, עטו היה עט סופר מהיר, בקלות נמרצת, בעונג של זריזות היה כותב את חידושיו הרבים והמלאים כשרון וזיו חיים של גאונות נהדרה; וצהלמו זאת לא היתד, סותרת למידת ענוה של אמת שהיתה שרויה תמיד עמו למצוא בכל

אדם יתרון ומעלה...

״אהבת ה׳ וחסידות שהיתה בלבבו לא מנעתו מעולם מהיות נעים בחברת רעים. משמח היה את הבריות בחן שפתיו ובחידודיו הנעימים והמבריקים המפיקים אהבה וחן... חסידותו היתד, מעורבת תמיד עם העולם ועם החיים. הוא היה לבוש תפלין כמעט כל היום בצנעה,

תחת כובעו שלא ידע בו זר.

״...יהודי טבעי במלוא־המובן היה הגאון הצדיק האדר״ת ז״ל. ההרמוניה העברית, היוצאת מכל התורה המעשית כולה, לכל ענפיה, היתד, מנגנת בקרב נפשו פנימה, ועל כן היה קשור באהבה לכל מצוד,

קלה כבחמורה״.

והרב ממשיך: ״ישראל נמשלים לעוף — הוא נוצר לעוף והוא מוכרח לעוף. לבו ובשרו ירננו אל אל חי. אבל איך יתנשא לעוף ורגליו טובעו בבוץ. וכל מרחב החיים מלא תוהו ובוהו וחושך ביחש לממשלת הרוח

ואצילות הנפש.

עת אשר יתקפו היאוש, ויאמר יעקב אולי זהו גורלו כעת ללכת

על גחון, ללהך עפר, ישא ישראל עיניו אל הזקנים שבדור, אל יהידי

הסגולה, אשר על ברכיהם נולדו, יראה הוד נפשם ורוממות שאיפותיהם.

מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה. אז יכיר את תוכן

חייו, אשר אם כי שאלת הלחם, היא שאלה גדולה שצריכה פתרונים,

44 היי הרב קוק

אבל ידע נאמנה, כי לא היא תהיה כל הסכום של שאלת חייו הכלכליים; ורוח חיים חדשים, חיים טבעיים לו, חיים של קדושה ועדינות רוח, ימלאהו, וילך במסילתו לסול לו דרך אשר בה ועל ידה יגיע לבל חפצו, עד שגם שאלת הלחם תהיה יותר קרובה להפתר כי חפץ ה׳

בידו יצליח,

על כן גדולה היא ערכה של פעולת סיפור תולדותיהם של צדיקים לישראל. כמה שיגדל הרושם של החזיון המפליא של חיי איש הרוח, המתרומם מעל החפצים הפעוטים של המון החיים, וחי כולו באוי-

של קדושה וטהרה, של צדק ומישרים.

הנה האור הזורח חודר בכל עת, לפי המקבלים ולפי המקרים, רק קמעא קמעא, ויש אשר ישעו העינים מקוצר רוח, ולא יחושו בקרני האור מדי עברם. אבל עת אשר יתקבצו כפי היבלת סכום הגון ממכסת קוי תאור, ששטפו ועברו בלא מעצור בכל משך חיי איש המעלה, אז יאספו להיות יחד לשמש צדקה, המאירה מחשכי ארץ

באור עתה״.

והרב מסיים לספר בשבחו של האדר״ת: ״אחד החזיונות הנפלאים, שיש בידם לרומם נפש המסתכל בהם, היו בימינו היי איש המורם מעם מו״ח (=מורי וחותני) הגאון הצדיק, פאר עמנו מרן אליהו דוד רבינוביטש תאומים זצ״ל. האיש הגדול הזה, אשר שמו הטוב, כשמן טוב, קסם של גדולה ותפארת היה תמיד

מלוהו, ותמיד היה משפיע על חוגו רוממות נפש, קדושה ותפארת.

בגעגועים מיוחדים ובחיבה יתרה פנימית, היה שם ר׳ אליהו דוד ז״ל נישא על כל שפה ולשון, של כל מי שבא עמו במגע ומשא,

קרוב או רחוק.

סגולה נפלאה היתה לנפש הגדולה הזאת, שהיו הלבבות פונים אליה, גם טרם שהיו יכולים להביא בחשבון למה הם עורגים. זהר אמנם כחו של אוצר הטוב, הגדולה והגאונות האמתית כשהם מתחברים ביחד בנפש נדיבה לשפוך ממשל של אהבה, של חופש

ושל כבוד על גוי ועל האדם יחד״.

נחל נובע / קינה על מות האדר״ת 45

והרי דברים אחדים מצוואתו של האדר״ת, המובאים ב״אדר היקר״:

״...ביחוד אין רצוני כלל. להשתרר על זולתי, והיה מי שיהיה, איש או אשה, גדול או קטן, יודע ספר או בור, ומת שעשיתי לפעמים כעין השתררות, היה זה למורת רוחי, ובשביל עבודת הצבור המוטלת

עלי ולבי חלל בקרבי על אונסי בזה.

מעודי אני שונא את הגאוה. עוד מילדותי וקטנותי תעבתי בלבי את האיש אשר ראיתי בו סימני גאוה. כפי דמיוני ב״ה שאין בלבי שמץ גאוה, אם כי לפעמים הרבה, אני רואה טוב כשרונותי ומעלות

המעטות בי, אבל ב״ה איני נפעל להתגאות עי״ז.

כן גם שנאתי את הכבוד מעודי ולבי דוה עלי בעת שמכבדים אותי, כשאני מכובד מגדולים וטובים ממני, ואני יודע שהם אינם

מכירים אותי בטוב בעוה״ר, ואני מקבל כבוד יותר מהמגיע לי.

כן מעודי האמת נר לרגלי ואת השקר שנאתי ואתעבנו בלבבי עד מאד, לא אחפה על אוהבי ולא על קרובי במקום שהוא מתנגד לאמת ולא אעשה שקר בנפשי שלא להודות על האמת. איני עושה םניגורין במקום שיצא ממנו שלא כהוגן בשגגה, ולא אכחד תחת

לשוני שגגתי.

במצות קריאת ״שמע״ בזמנה הייתי נזהר מיום עמדי על דעתי. וזה לי כעשרים שנה שהורגלתי לקרוא קריאת ״שמע״ קודם הנץ החמה לצאת ידי חובת איזה מהראשונים ז״ל, שקריאת ״שמע״ של שחרית

הוא דוקא עד הנץ החמה.

בתפילה בצבור נזהרתי הרבה ב״ה. וכל פעם היו לי יגיעות רבות

ועמל רב עד שקיבצתי עשרה. ומעודי נדמה לי באם אתפלל לעצמי

כאילו לא התפללתי כלל.

46 חיי ד-רב קוק

זה איזה עשריות שנים שהרגלתי עצמי לשאת תפלין קטנות כל היום ובפרט כשאני בדרך, לקיים: ״כל המניח תפלין כאילו עוסק

בתורה״.

הן תלאות רבות והרפתקאות שונות עברו עלי ל״ע (=לא עליכם׳) והן הן הזקינו אותי בלא עת. אין דבר אשר יביאני לידי בכי תיכף כמו שמביאני זכרון ירושלים עיר קדשנו ובית תפארתנו, גלות השכינה, גלות התורה וגלות ישראל, ואשר ברגע התבונני במו זולגות

עיני דמעות,״

ב ה צ ? י ר ר ה

באותו פרק זמן חיבר הרב קוק ספר על הלכות תפלין, בשם ״חבש פאר״, והוכיח בו את החשיבות של קיום המצוה בהנחת תפלה של־ראש במקומה המדויק. ומהיותו מזדהה כל ימיו עם כל מה• שהעלה עלי ספר, לא הסתפק בכתיבה בלבד, אלא קם והלך מעיר לעיר ברוסיה והיה דורש בבתי מדרשות, כדי להזהיר את אחיו בני

עמו להניח תפלה של ראש במקומה המדוייק.

בדרך מסעותיו אלה נפגש באשמינה, שבסביבת ווילנא, עם רבה

של העיירה, המקובל ר׳ מרדכי רוזנבלט, שהתרשם במיוחד מדבוריר

, מרדכי ביקש ממנו, ברוב תמימותו, של הרב בקבלה ומסתורית. ר

שיספר לו על הגילויים השמימיים שלו, אשר בודאי נתגלו ל ר

ב מ י ו ח ד...

מתוך שנתפרסם בחסידותו ובכח דרשנותו, עלתה הצעה, באותר פרק, למנותו למשרת ״מגיד״ בקהילת ווילנא, שגדולי ישראל שימשר

בה תמיד. אך לא נסתייע הדבר בשל מכשול מיוחד.

ומעשה שהיה כך היה: הרב היה נוהג כל ימיו להכנס ביום שישי למטבח ולסייע במשזע

נחל נובע / הרב הצעיר 47

בהכנת תבשילי שבת, כמנהג חז״ל (שבת קי״ט.). כשבא לווילנא, התאכסן באכסניא אחת. ובערב שבת לא שינה ממנהגו ונכנס למטבח של האכסניא לסייע שם במשהו בהכנת תבשילי שבת, כדין. יהודים שהכירוהו עברו על פני הלון האכסניא, והנה לתמהונם ראו את האיש, שמתעתד להיות ״מגיד״ שלחם עומד במטבח... הדבר עשה עליהם

רושם לא נעים, נמנו וגמרו שאינו ראוי למשרת ה״מגיד״ בווילנא.

עד היכן הגיעו מידת החסידות ודקדוקי המצוות אצל הרב, תעיד עובדה זו: בשעה שנתמנה לרבנות בזוימל, הציעו לו שיקבל את הזכיון למכירת מלח שם, כפי שהיה מקובל בימים ההם, בקהלות ישראל בסביבה ההיא. אולם הרב סרב לקבל את המכירה הזאת, כל עוד לא יחליפו משקלות הברזל והאבן במשקלות זכוכית שאינם סופגים מלח, מפני שהמלח בחריפותו מפחית ממשקל המשקלות

(בבא־מציעא ס״א:).

פעם אחת הביא יהודי כפרי מן הסביבה אל בית הרב עגלה עמוסה תפוחים. הרב קוק לא היה באותה שעה בביתו. כשחזר וראה את התפוחים, הזהיר שלא לאכול מהם, בטרם יברר טיבם. כעבור

שעה קלה בא הכפרי לבית הרב וסיפר לו: — רבי, תפוהים הבאתי לו. פירות ״ערלה״ הם. לנו אמנם הם אסורים באכילה. אולם לרבי, שכהן הוא, הרי מותרים הם, והפירות

הללו נתונים לו כמתנת כהונה... הכפרי, בבערותו לא ידע שהכתוב בתורה: ״וערלתם את ערלתו את פריו שלש שנים״ — של כל עץ חדש, שהחל לשאת פרי, מחייב גם כהן (ויקרא י״ט, כ״ג). הוא לא הבחין בין פירות תרומה ומעשרות, שהם מתנות הכהן, לפירות של ערלה, שאסורות אף

לכהן.

כגודל זהירותו בחומרה כלפי עצמו, כך היתה תקיפותו בהנהגת

הצבור לפי דיני התורה גם להקל. תרשם כאן תמונה אחת המאירה

את דמות דיוקנו:•


הדבר קרה בעת מחלת החלי־רע, שהפילה חללים רבים בערי רוסיה.

ביום־כפורים. בית הכנסת בזוימל מלא מתפללים מפה לפה. הלבבות פועמים מקדושת היום, מאימת הדין. כל הקהל עטופים טליות וקיטלים לבנים ומתחננים בדמע על סליחה ומחילה ועל ״רפואה שלמה לכל חולי עמך״. והנה הופיע הרב הצעיר על הבימה ועוגית קטנה בידו דברך לעיני כל העדה: ״ברוך... בורא מיני מזוגות״, וגזר על כל הצמים כי ממנו יראו וכן יעשו: לטעום מיד מזון כל שהוא, כדי לא להתיש את הגוף מצום יתר על המדד. ולעמוד בפני המגפה. על־פיו עשו ראשונה תלמידי החכמים והחרדית

המופלגים שבעיר ואחריהם כל המתפללים.

והרי תמונה שניה: מיד אחר תפלת ״נעילה״, עלה הרב קיק לארון הקודש, פתח את הארון ואמר:

״אני משביע בספרי התורה ומזהיר: כשם שטעמנו היום מזון כל שהוא בעיצומו של הצום, על פי תורתנו הקדושה, כדי להחיות את נפשנו, כך גם עכשו, כתום הצום, נזהר כולנו לבלתי אכול אכילה גסה וחטופה שיש בה משום סכנה, אלא נאכל בשמחה

ובישוב הדעת. בזכות זו תסור המגפה מעלינו בעזרת השם יתברך״. וכן היה.

בעלותו על כסא הרבנות, בזוימל (תרמ״ח), הוכיח הרב קוק הצעיר, שאותה החרדה הגדולה שנפלה עליו, בצעדיו הראשונים להיות רועה עדה, הניעה אותו לפעילות יתרה בקהלה הקטנה. היה מלמד את בני עדתו, גמרא, משנה, עין־יעקב. ובשבתות היה דורש מעל בימת בית המדרש, ומעיר לבבות לתורה דראה. כל איש מבני הקהלה- ראה עין בעין, שרבם הצעיר, איש ההלכה והאגדה, איש

החזון והמוסר, מדליק בלבם אורות קודש.

והרב הצעיר היה שקוד לחנך את עצמו בדרך יראת שמים בטהרת המוסר והמידות הטובות. וכדי לחזק בקרבו את השפעת החינוך העצמי, לא הסתפק בהגיגי לב בלבד, אלא היה משתמש גם בתהבולות

נחל נובע / רבנות בויסק 49

שונות: היה רושם על גבי טבלאות פסוקי תנ״ך, ומאמרי חכמים, שענינם שמירת הצדק ואמת בדין, כגון: ״לא תעשו עול במשפט״; ״לא תשא פנים״; ״לא תקח שוחד״; ״המשפט לאלהים הוא״; ״ירא־» דיין באילו חרב בין ירכותיו וגיהינום פתוח לו תחתיו״ — וכיוצא בהם. את הטבלאות האלה היה תולה על הקירות אשר בחדר ״בית־

הדין״ שלו, בבחינת ״ושויתי ד׳ לנגדי תמיד״.

כשראה האדר״ת חותנו את הפתקאות שעל הקירות׳ העיר לו בבת־צחוק:

— הרי עליך אין לומר אפילו ״שונא בצע״. הן מרוחק אתה ממנו תכלית ריחוק.

ת ב ו י ם ק ו נ ב ר

זוימל היתה סמוכה לעיר בויסק. שם ישב על כסא הרבנות רבי, שהיה מגדולי הדור בתורה ובמידות, ואחד ג ר ב ש י ל י א כ ד ר מ האריות שבחובבי ציון. מקורי היה בהשקפתו על עבודת האדמה בארץ. הוא היה כורך רוחניותה של הארץ עם ארציותה. אמונה שלמה היתה מפעמת בו, שאך ורק על אדמת ישראל, אדמת מחוללי האומה ותורתה,; ״ ש ו ד ת כ ה נ י ם ו ג ו י ק כ ל מ מ עשוי ישראל להתרובם למדרגת ״ שבכח הפשטות והצנע לכת שבעבודת השדה׳ ביגיעי הכפים הבריאים של חיי אברים, יקבלו גופי ישראל ונשמותיהם את תיקונם; שהשלוח הכפרית וההסתפקות במועט יזככו ויעדנו את החיים ויקרבום לתורה

ולמצוות.

הרב קוק הצעיר היה בא בחברת חרב אלישברג הזקן ומטייל עמו ארוכות ועוסק עמו בדברי מוסר, הלכה וחיבת הארץ. מתוך כך קמה ביניהם קרבת־נפש. והרב אלישברג דעתו היתה נוחה ביותר

מרבה הצעיר של זוימל.

פעם אחת סח לו:ל א מאהל אפטאהן גרויסע י — רבה של זוימל, עס וועט זיך מיט א זאכען אין ארץ ישראל... (=ביום מן הימים יתחוללו על ידו גדולות


ונצורות בארץ ישראל). משנפטר הרב אלישברג, זכר צדיק לברם; (בכסלו תר״ן), בא הרב קוק עם רבני הסביבה לבויסק להספיד את רבה, אותה שעה עמד הרב קוק, כדרכו בקודש, עטוף טלית תחת בגדו ומעוטר תפלין קטנות תחת כובעו, לבל ירגישו בהן הבריות, כך עמד ליד מיטת הנפטר הגדול, בכה תמרורים וקשר מספד רב,

וסיפר שבחיו.

לאחר שהובא הנפטר לקבורה, נגש אליו אחד מחשובי העיר, ברכו ב״מזל טוב״, ובישרו, כי עומד הוא לעלות על כסא הרבנות בבויסק. הרב קוק שבת בבויסק ודרש אחר הצהרים בבית המדרש הגדול דרשה חוצבת להבות. הדרשה הניחה רושם בל יימחה על כל בני העיר. היא נמשכה שעה ארוכה ביותר, עד שהעריב היום.

משהרגיש הרב בדבר, פנה לקהל ויאמר:

— יסלח לי הקהל, עוד מעט ואסיים ולא אהיה לטורח על הצבור.

— לא, לא, רבנו, בבקשה להמשיך בהמה וכהמה! — נשמעו קריאות מתוך קהל הנאספים.

אמנם באותו פרק זמן נתמנה לרב בבויסק אחד מבין רבני הסביבה — ר׳ יהזקאל ליפשיץ בעל ״המדרש והמעשה״. אולם לא דרו שנים מועטות, ור׳ יחזקאל ליפשיץ נתמנה לרב בפלוצק שבפולין,

והרב קוק נקרא לשבת על כסא הרבנות בבויסק (תרנ״ה).

הנה כי כן נתקיימו דברי בני קהלת בויסק שהתנבאו, בשמעם

ראשונה את הפה מפיק מרגליות בשעת ההספד:

״עד שבא שמשו של רבנו (הרב אלישברג), זרח שמשו של הרב

מזוימל״.

שער, שכיהן הרב קוק ברבנות בויסק הציב תמרורים בפרי עטו וציוני דרך לבאות, ראה ראה את הרוחות הזרות הסוערות אל מול הגחלת הישראלית לכבותה. הוא ראה איפוא הכרח לעצמו לחקים

בפניהן חומות מגן ועוז.

הרב גמר אומר להלחם במיוחד ב״משבילים״ המועטים, מבזי

רבנות בויסק 51

קדשי ישראל, שבקהלה בויסק, שעמדה על גבול קורלנד וליטה. אולם אף כלפי אלה השתמש הרב ב״מקל־נועם״ תוך תקיפות רבה.

דרשותיו ונאומיו פעלו את פעולתם והחזירו רבים למוטב — לחיק התורה והיהדות.

, שאול־חנה, אחי־הרב, מספרים מעשה זה: בשם ר

היה מספר משכילים בבויסק שהיו באים להתפלל בבית הכנסת. הגדול, פעם אחת בשנה בלבד, ביום הכיפורים. הרב קוק מצא שעת כושר, בעת ההפסקות שבין התפילות בבית המדרש שהוא התפלל בו, להכגס אליהם ולדבר על לבם. עטוף בטלית ובקיטל לבן בא אליהם

הרב לבית הכנסת והנעים באזניהם את תוכחתו באמרי שפר.

למחר, פגש אחד ה״משכילים״ הללו, מעשירי העיר, את ר׳ שאול־ הנה ואמר לו:

— מה דורש אחיך הרב ממנו, כלום אומר הוא להבריחנו מבית־ הכנסת אפילו ביום הכיפורים ? !

ומשסיפר ר׳ שאול חנה להרב את הדברים האלה, השיב: — מובטחני באותו איש שדברי נכנסו ללבו כי מנוחה נגזלה.

ממנו.

וכך היה: לא היו ימים מועטים ואותו ״משכיל״ עשיר בא לבית הרב לשאול, כיצד להכשיר את כלי מטבחו, ובכלל, איך לחזור בתשובה שלמה. לימים דבק ה״משכיל״־לשעבר ברב וגהג בו כבוד והעריצו

הערצה רבה.

כשם שהשכיל הרב בהשפעתו הרוחנית בקרב יהודים רחוקים, מתנכרים למקורם, כן הגדיל לעשות בהתיצב על המשמר למנוע חילול שבת וכדומה. לא היה חס על עמלו ועל כספו, כדי להגן על•

קדושת השבת מחללה.

פעם אחת בשבת, כששב הרב מבית המדרש, ראה בנאים נוצרים עובדים בבנין של יהודים. הוא נגש אל הפועלים ובקש מהם לחפסיק

את עבודתם. — עובדים אנו ״קבלנות״ ואם נתבטל נפסיד — אמרו הפועלים-


— אם כן הדבר, אנכי אשלם לכם את שכר יומכם מכיסי.

מיד נשמעו לו והפסיקו את העבודה בבנין. למחר באו אל בית •הרב וקבלו את שכרם.

והנה מקרה אחר: העיריה הנוצרית שבבויםק נוהגת היתה לערוך חגיגות עממיות ונשפי רקודים, כדי להגדיל את הכנסותיה. החגיגות האלה חלו בשבתות, הרב ראה, לצערו, כי גם יהודים משתתפים בחגיגות ומחללים את השבת. מה עשה? קם ואסר בכל לשון של

איסור לבקר בחגיגות אלה.

משראו אנשי העירית, שנתמעטו הכנסות בעטיים של יחודים שהחלו מוקירים רגליהם מנשפים אלו, באו אל הרב ודרשו ממנו, ־שיבטל את האיסור׳ הרב עמד בכל תוקף על דעתו והתנגד לעיריה

התנגדות נמרצת.

סוף סוף ניצח הרב והעיריה הנוצרית של ביוםק נאלצה לדחות את החגיגות לימי החול

מסירות נפש רבה שיקע הרב קוק בהגנה על שבת מחללה בקרב עדת בויםק. בערב שבת היה מחזר על החנויות ומזרז את החנוונים

היהודים, שידייקו להשבית את עסקיהם ולנעול את דלתות החנויות. קשה היתה המלחמה על הרב במיוחד בערבי־שבתות הקצרים של .חורף, הואיל ויום השוק חל תמיד ביום שישי וקונים ״ערלים״ מילאו

את החנויות מפה לפה עם הערב יום. סוחר עשיר אחד לא נזהר ולא דייק בסגירת חנותו. לשמע הדבר

נתחמץ לבו של הרב. נכנס אל חנותו ואמר לאותו עשיר:

— ר׳ פלוני, כבר הגיעה השעה לסגור את החנות. ויצא, ולא הלך לביתו אלא המתין ליד החנות לראות איך יפול דבר. ומשראה •שהחנות אינה נסגרת, נכנס אל בעליה שנית והפעם דבר קשות

י ובתקיפות וקרא: — לא אמוש מכאן עד שתסגר החנות.

הנה כי כן לא נשא הרב פניו של אחד מגבאי העיר, שהשפעתו י רבה היתה בקהלה, ולא חשש לפגוע בכבודו.


משיצא שמעו של הרב קוק למרחקים, השתוקקו רבים לשמוע את דברי תורתו ואת שיחותיו המחכימות. ואמנם נהרו אליו מכל עבר, כדי להכירו פנים אל פנים. לא אחד נדהם למראה בכניסתו לביתו: הנה יושב לו רב צעיר מעוטר תפלין ושוקד על התורה יומם ולילה

ולבו הולם לקראת צרכי האומה ותחיתה. בימים ההם היה משכים קום עם עלות השחר, בא לבית המדרש ולומד עד הצהרים. מלבד גמרא היה עושה את שיעורו קבע ב״זוהר״ ב״אמונות ודעות״ לרב סעדיה גאון, ב״מורה נבוכים״ לרניב״פ ועוד. ואף־על־פי־כן לא דילג על הםיפרות החדשה ועל העתונות, כדי

להכיר מתוכן את זרמי החברה ועניני השעה.

אכן מאור היה הרב לבויםק ולכל העיירות שבסביבה. בויםק נעשתה למרכז, בזכות אישיותו ותורתו של רבה. בתי המדרש שבעיר נתרבו והתרוננו מקולו של יעקב. ניגון הגמרא לא פסק ,בהם מפי בחורי חמד, לא ביום ולא בלילה. ולא זו בלבד, אלא לישיבה, שייסד שם, נהרו בחורים ממקומות הישוב הסמוכים וקבעו עצמם בה, כדי להקדיש חילם לתורה. הרב התענין מאד בהתפתחות הישיבה ועינו היתה פקוחה על הליכות חייהם של בחוריה. מפעם לפעם היה בא

בדברים אתם ומשמיע לפניהם דברי תורה.

בלילי פסחים היה מתפלל בבית הכנסת של חסידי חב״ד והיה גומר עמהם את ״ההלל״ ואחר דורש לפניהם בתורת חב״ד.

בימים ההם נוסדה על ידי הרב בבויסק חברת ״תפארת בחורים״, שמיועדת היתה בעיקר לשם איגוד הנוער העובד — שוליות שלך ודברי־מוםר. גם ׳ בעלי מלאכה וכיוצא בהם. באן היו לומדים תנ ספריה היתה שם, והרב השגיח על טיב הספרים שנרכשו. כל הספרים נפקדו ונבדקו על ידו. פרהי בעלי מלאכה אלה היו יוצאים ונכנסים בבית הרב, שהיה מקרבם. בעיר היו קוראים להם: ״דעם רבי׳נס געווארדיע״ (=גדוד שומרי ראשו של הרב). מלבד ״תפארת בחורים״

נוסדה ע״י הרב קוק בבויסק גם חברת ״ליגת הצדק״, שחבריה היד


ימבקרים אצל חולים במשמרות יום ולילה׳ לפי התור׳ והיו משאילים ׳מכשירי רפואה שונים.

בבויםק היתה מיועדת החברה ״צדקה גדולה״ לעניים מקומיים ולעוברי אורח. בין עסקני החברה היו גם אחדים מאותם ה״משכילים״

חמתנכרים ליהדות.

פעם אחת ערכו העסקנים האלה נשף לטובת ״הצדקה הגדולה״. נקבעו בתכנית גם מחולות של זוגות, בחורים עם בחורות. משנודע הדבר להרב קוק, התנגד בתוקף לתבנית, כי ראה בכך משום פריצת גדר הצניעות. מיד שלח להודיע לעורכי הנשף שישנו את התכנית.לם הללו סירבו ונימקו שהתכנית נקבעה ברשיון מיוחד מטעם או •מושל הפלך, וגם עשירי העיר מבין הנכרים הוזמנו לבוא, מה עשה הרב ? הודיע להם: ״אני בא לנשף ונראה אם יצאו במחולות הזוגות

בנוכחותי״.

הודעה זו פעלה את פעולתה ותכנית המחולות בוטלה.

הליכותיו רבות החסד של הרב, עוררו הערצה אליו ללא שעור. •סיפורים שונים מתהלכים בענין זה.

בבויסק למד בחור ישיבה ליטא* עני. המשטרה הבויסקאית רדפה אותו, כי היה מחוסר רשיון ל״זכות ישיבה״. והנה נתבע חבחור •לדין והושב בבית הסוהר. באו קרוביו אל הרב ובקשו מלפניו

רחמים, שיעשה למען שיחרורו של הבחור.

— הרגעו ודומו, קרא הרב, אל תיראו, קרוב־קרוב קץ הרשע! לא יצאו ימים מספר והשוטר, שאסר את הבחור, מת מיתה משונה.

מספרים על הליכותיו בבויסק: כשסר אליו עני והתאונן באזניו על מחסורו ועל עירום גופו, מיד .•בגש אל ארון־הבגדים שלו, בחר בבגד חם וטוב ונתנו במתנה לנצרך. פעם בליל בדיקת חמץ באו אליו עסקנים לבקש נדבה בשביל ־חולד- מיד רמז להם שיקחו מהכסף שנצטבר על השולחן מדמי מכירת המץ (כי מעולם לא היה מאסף את הכסף לכיסו, אלא בני ביתו עשו


זאת). אך בעל בית אחד, מידידי הרב, שדאג פן יחסר הרב את ביתו מהכנת צרכי פסה, ייהד סכום מםויים לנדבה והשאר מסר לידי

הרבנית לצרכי החג.

כדי שלא להחזיק טובה לעצמו על כל פעליו, היה הרב אומר: כל מעשיו אלה לא באים אלא מכח השפעתו של הרב ר׳ מרדכי אלישברג, שקדם לו על כסא הרבנות בבויסק. בענין זה נוספרים על מאמר

שנשמע מפיו:

״... החסידים אומרים, שלא הזכרת שמו של צדיק, בלבד,ו יש בה כדי ר י ם ע מסוגלת לגלגל זכות, אלא הזכרת ש ללמד סניגוריה על ישראל. וראייה מדברי חז״ל: ״האיר פני כל המזרח עד ש ב ח ב ר ו ן — ולמה ״עד שבחברון״ י כדי להזכיר

זכות אבות״.

— גם אני, הוסיף הרב, שישבתי על כסא הרבנות בבויסק — דעותי על עתידות האומה יש להן זיקה לדעותיו של אותו גאון וצדיק דבי מרדכי אלישברג, שהיה אחד מבני העלית המעטים שלנו בעומקה

של המחשבה הישראלית התורנית ובציוניות.

הרב יצחק ניסנבום שנקלע לבויםק, עת הרב קוק ישב על כסא הרבנות שם, מספר בזכרונותיו:

״שהיתי בעיר בויסק שלושה ימים, ובכל יום ישבתי שעות אחדות בבית חרב ושוחחנו על ענינים שונים בהלכה, באגדה ובשאלות החיים. ראיתי לפני רב לא רגיל, ההולך בדרך הכבושה לרבנים, כי אם מחפ^׳ הוא אותה בכל ארכה ורחבה ועמקה של היהדות 5 צולל הוא בים התלמודים, המדרשים, הפילוסופיה, הקבלה, החסידות וגם בספרות

עברית חחדשה ומעלה אבנים יקרות לכבוש דרכו״.

י ״ א ם ק ל י ו ב ו מ ת ו ל ם ע ו י ב

. . . , , י ב ג י ל ת א ב ״ . ג T : ־־

ל א ר ש י - ץ ר א 1 ל ת » ל ע

אידיאה נעלה קיננה בלב הרב כל ימיו:

״אי אפשר לנו למלאות את תעודתנו, כי אם בהיותנו עם יושב בארץ־ישראל על אדמת הקודש״.

ואכן להטה בקרבו אהבה ללא מצרים לארץ ישראל, וגעגועיו אליה היו תוקפים עליו בלי הפוגה. כל מעיניו מכוונים היו כלפי הארץ והמצוות התלויות בה, אשר באוירה ימצא ישראל תיקון לגופו

זלגשמתו.

בכה זה עמד בפני כל כוחות המשיכה והפיתוי להשאר בגולה: קהילת בויסק הציעה לו תוספת למשכרתו? הישיבה הגדולה של •טלז, הזמינתו להיות מנהלה; וקהילות ווילנא וקובנה הציעו לו משרות של רבנות. הרב דחה את כולן. הואיל ואחר פטירת רבה של יפו, ר׳ נפתלי הירץ הלוי, קבל הרב קוק את הצעת קהלת יפו

ומושבותיה לכהן אצלם כרב ואב בית דין. בשמחה ומתוך סיפוק נפש ירב נענה הרב להזמנת קהלת יפו. ואם כי קהלה זו היתד, דלה בימים החם — לעומת מקום־רבנותו הקודמת שבקהילת בויםק, אך אהבת־הרב לארץ ישראל כיסתה על

הכל.

ביום הנסיעה נתאספו יהודי בויסק ויהודי הסביבה כדי ללוות את רבם — בצאתו לדרך אל ארץ הקדש.

וכך אמרו לו בשעת הפרידה: ״כך אמר הקדוש־ברוך־הוא לאברהם (הן גם שם הרב אברהם היה): עד שתהא מאיר ממסופוטמיא

והברותיה, בוא והאיר לפני בארץ ישראל״.

ומשעזב את בויםק ונסע, כתב אליו אהד מיקירי העיר לארץ ישראל לאמור: ״בעזבו את עירנו, אבדה סגולה טובה, גלה משוש ופנה הזיו והזוהר וכמדבר תלאובות אין לנו במה לשובב נפשנו, ועד כמה ניכרת הנפילה הרוחנית, של הקהלה מהיום אשר עזב הדר״ג

>=הדרת גאונו) את עדתנו לא יאמן...


מתקרבים הימים הקדושים והנוראים הבאים לקראתנו לשלום

ובעגמת־נפש אין קץ העי זוכר את הימים מקדם, אשר הדר״ג שכן

כבוד אצלנו, ואצל מכבודו והודו על ירח האיתנים (=תשרי) במוסרו

הטוב וברוח יתרה שיש בה כדי לעוררישנים ולהחיות לב נדכאים.

ר ש ה א ל ו ג ס ת ה ב ת ר ב א ו ש ן ה ב א א י ה ה פ י א

י מ ל ל ת ת ע ו ק ד ע צ ו ר ז ל ת ו ו א ל פ ל נ ל ו ח ה ל י ה ה ח כ ב

ל כ ב ד ו ו ר י פ ר ה ע א צ ו ק ה ו מ , ע ו י ל ם א י ב ו ר ק ל ה ב כ ל

ל כ ו א י ר ל ש ן א ו ר ס , ח ת ו י נ ק י ו ר ז י ת א ר כ י ע נ ג ר ת ו ע

ל ה מ נ ו ת...״

בחודש סיון תרס״ד, בערב שבת קודש, עמדו רגלי הרב על חופה

של יפו. על נקלה נשווה לנגדנו׳ מה עמוקים ונסערים היו רגשות־לבו

בראותו, שחלום נעוריו הנעלה — קם ויהי!

מעוצם התרגשות ודבקות השתטח על פני האדמה, נשק את

אבניה, ויחונן את עפרה.

אותה שעה חגיגית זלגו עיניו דמעות, ובלבו המפועם אושר אין

קץ נצנצו בלי ספק דברי ר׳ יהודה הלוי:

...אפל לאפי עלי אךצך ןארצה אבניך מאד ואחונן את-עפךיך.

אשרי מסכה ולגיע ולךאח עלות אורך, ו?בל!עו עליו שחךיך.

לראות 1•טובת בחירלך, ו5עלז !לשמחתך, בשובך $לי קךמתנעוריך.

אהבתו של הרב קוק לארץ ישראל היתד, אהבה לוהטת, צרופה

ומזוככת שרק יחידי־םגולה זוכים לה. האמן האמין באמונה שלמה,

שעל אדמת האבות, הנביאים והחכמים בלבד ייגשר הגשר על פני

התהום הנצחית שבין הדור ההולך והדור הקם. כן ראה וחבדיל

הבדל מוחלט בין אוירה של חוצה לארץ לזו של ארץ ישראל. שעצם

האויר של ארץ הקודש מכשיר את האדם מישראל לקבלת אורה

אלוקית מאחר שכח המחשבה הישראלי בגלות הטמאה אינו מסוגל

להתעלות למרומי הקודש.

״באתי לגני״... / תהילה לארץ 61

ל ה ך א ך ץ ה ה

והרי משבהי הרב לארץ־ישראל ולתורתה: .״״הדמיה של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור ומסוגל להופעת האמת האלתית, להלבשת החפץ הדומם והנשגב של המגמה האידיאלית אשר בעליונות הקודש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוה הקודש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלתית המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה ופועלים ונפעלים זה מזה, לכן לא יוכל גם השכל שבחוץ לארץ להיות

מאיר באורו שבאו־ץ־ישראל — אוירא דארץ ישראל מחכים״.

לכל מקום שאדם מישראל הולך — ארץ ישראל הולכת עמו

*...פעולת רוח הקדושה הנקלטת בארץ־ישראל, פועלת היא תדיר, גם אם נזדמן הדבר ויצא האדם חוצה לארץ, על ידי טעות או על ידי איזו סיבה מוכרחת. הרי גם הנבואה כששרתה כבר בארץל ׳ א ר ה ב ה ד י ה ה י ה ישראל אינה פוסקת גם בחוץ לארץ. ״. ה י ר ה ב כ י ש נ פ ה מ י י ם״— ה ד ש ־ כ ץ ר א ל ב א ק ז ח י

״השפעת הקודש, שהיתה בארץ ישראל, מלקטת היא את כל ברורי הקודש הנמצאים בחוץ לארץ בכל המעמקים ומקרבתם בכחה המושך אליה. כל מה שקשה יותר לסבול את אויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוה הטומאה של אדמה טמאה, זה סימן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל, לחסד עליון, אשר לא יעזוב את מי שזכה להסתופף בצל־צה של ארץ־היים, גם בהתרחקו ונודו,

גם בגלותו וארץ נדידתו.

הזכות שמרגישים בחוץ לארץ, הרי היא מקשרת יותר את כל

חשק הרוה הפנימי לארץ ישראל וקדושתה. הצפיה לראותה מתגברת

וציור חקיקת תבנית הקודש של ארץ אשר עיני ה׳ בה תמיד, מראשית

השנה עד אחרית השנה, מתעמקת יותר ויותר, ועמק תשוקת הקודש

של חבת ציון, של זכירת הארץ, שכל חמודות בה קשורות, כשהיא


מתגברת בנשמה, ,אפילו י ח י ד י ת, הרי היא עושה פעולה: נביעת;

מעינית לכל הכלל׳ לרבבות נשמות הקשורות עמה...״

ת א ר ץ ־ י ש ר א ל ר ו ת

״...הבדל עצום ונשגב בין תורת־ארץ־ישראל לתורת חוץ לארץ. בארץ ישראל שפע רוח הקודש מתפרץ על כל תלמיד חכם• שמבקש ללמוד תורה לשמה. וקל וחומר על קיבוץ של תלמידי חכמים. והרות הכללי, השופע בנועם והולך ומתפשט, הוא הרודד את הפרטים, הוא המרחיב את ההלכות, הכל מלמעלה למטה. מה שאין כן בחוץ־לארץ. רוח כללי קדוש אי־אפשר לשאוף באויר טמא ועל אדמה טמאה. אלא כל פרט ופרט מן התורה מעלה איזה ניצוץ, איזו הארה, להתקרב אל אלקים חיים, השוכן עם עמו פה בארץ חיים. ״על הגאולה — זה תלמוד ירושלמי ועל התמורה — זה תלמוד בבלי״ (זוהר חדש, רות). הידיעה הזאת היא מאירת נתיבות גם על מהות הלימוד ^כלל, גם על סדריו, גם על סדר העבודה השלמה הראויה לבחירי יחידי סגולות תלמידי הכמים במקום אורו של עולם ן גם על

עצם תכנם של עצמת הסברות, ההויות, החידושים והפלפולים.

עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ שיקבעו בארץ ישראל (מגילה כ״ט).״

ה ת ח י ה

״התחיה צוברת את כל אידיאלינו הנצחיים וגונזתם בהתחלתה במעשים קטנים, בהשתדלות מתנחלת לדודות לשוב אל הארץ, אל המקום שזכיותינו וסגולותינו ממתינות לנו, בהתיחםות של כבוד לכל אוצר^ו בעבר, ורוח נשא לקראת התרוממות האומה בעתיד, ההולך ומתעלה על־פי חפצנו ועבודתנו. חחיבה ההיסטורית לעם ולארץ מוכרחת להתפרנס מהאמונות והדעות של העבר. אמנם כל זמן שמתעלה שאיפת רוחנו, מתגדל בנו אור העבד, וקל וחומר שלא יתקטן ולא יסוף, ולעד לא תחזור בקרבנו ד׳דעה האלקית למין מכניקה טבעית עיוורת־חרשת, אסורה בדעות עקרות, שאין להן מה

״באתי לגני״... / ראשית דרכו בארץ 63

להפרות ומה להחיות, כי אם ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון״.

ץ ר א ת ך ך כ ו ב י ש א ר

בכח זה הלו לארץ ובכח זה התחיל במפעליו רבי ־הפאר ביפו ובמושבותיה- אך ישב על כסא הרבנות ביפו, עלה בידו לכבוש בבת ראש את לב הזרמים השונים בעם: בסגולותיו, שהיו בהן גם תמימות, יראה וגאונות, לקח את לב החםידים־החרדים, ובהשקפותיו הלאומיות

הבהירות הצמיד אליו את בגי הישוב החדש.

המשא הראשון, שנשא בשעת קבלת־הפנים ביפו׳ שהצטיין בסגנונו הפיוטי הנלהב, הכה גלים במרחבי הישוב בארץ ובלב, בעל שיעור קומה ן ב ר התמימים והמשכילים. הכל ראו בעליל, ש בלתי מצוי, בא למדינה לשמשה פטרון ומנהיג. למרבה הרושם: הגיעו מברקים מארצות שונות ומאנשי שם שונים, לועד הקהלת ביפו,

שקידמו בברכה את עלית הרב על כסא הרבנות.

בקבלת־הפנים החגיגית שנערכה אותה שעה• ביפו, השתתפו בין השאר גם נציגי המושבות. הם ייפו את כח הרב לדון עניני משפטים ועסקי הישוב כמו רבני ירושלים, לפקה על עניני הדת במושבות ולפסוק שם הלכה במצות התלויות בארץ, כגון: שמיטה. אף• על־פי־כן, מתוך ענוותנות לא היה מקבל שום דבר לדיון משפטי מפתח־תקוה ועקרון, שכיהנו בהן רבנים קבועים, בלי הסכמתם לכך.

רבני ירושלים שלחו איגרת אל הנהלת המושבות ובה כתוב

לאמור:

״...מעכשיו כל עניני הדת והיהדות יהיו נחתכים על פי הרב

ר׳ אברהם יצהק... וכל בית ישראל סומכים עליו. על פיו יצאו ועל

פיו יבואו בעניני המצוות התלויות בארץ״.

עסקני יפו הכינו בשביל הרב דירה נאה ומרווחת. בכניסתו לשם

בפעם הראשונה סקר אותה ואמר: ״הרי בדירה מרווחת זו יש משום

64 היי הרב קוק

מותרות, כי גדולה לי הזכות למדי בעצם הדירה והישיבה בארץ

ישראל״...

בשבועות הראשונים לבואו ארצה, צעד צעד ראשון פומבי,

בצאתו לסייר את מושבות הארץ. הבה נתבונן למה שהתרחש בימים ההם בישוב הישן ובקרב

האברים, הכורמים, הפועלים והפרדסנים — בישוב החדש.

המשורר י. צ. רמון משווה לנגדנו תמונה בולטת: *החיים הדתיים היו קופאים על שמריהם, יחם החרדים הקנאים היה שלילי ומתנכר לכל ניצן של תחיה ובניה, אשר היה מבצבץ ועולה מתוך אדמת בני הדור הבונה. הצעירים, העולים החדשים, אף הם התיחםו בשאט נפש לחרדים, בני הדור הישן, כי ארחם ורבעם

זרים ומוזרים היו לרוחם״.

ברם משראה הרב את סגולות הטוב הגנוזות בשני המחנות, התאמץ לחשוף אותן ולאחדן. מתחת לכל הקליפות המגובבות של, ק ד ת צ ב ה ־ נ פ ש, א ת ו ר י , מ ס ה ר ו ב הדור הצעיר, ראה גת ד ו ב ע ב ת ו ד ל ו מ ת ב ו ק ב ד ם ו י פ ע כ י ג ת י ב י חה ל ע מ ם ל ה י א ש ו ם נ י ל ע ת ם מ ח ו כ ב , ש ה מ ד א ה

. ה ל ו ד ג

וכה כתב הרב בקולמוסו ברוך הגיב: ״...אלו הכחות הנראים מגושמים ושפלים, כיון שהם חפצים לאחוו בבנין ארץ־חמדה, מיד הם מתעלים. מכל• שכן הגרועים שבהם, שאין בהם אור תורה כמעט, ואפילו איתם המעטים שהוכו במחלות שבושי דעות העלולות לפי ירידת הזמן והדור, מכל מקום הודם וקדושתם של ישראל ניכר בהם מאד. ובל רואיהם יכירם כי

המה זרע ברך ה׳.

״וזרע קודש, חותמם של אבות־העולם ניכר בהם מאד מאד, ועל ידי חרדת קדושת הארץ הנם עומדים, לפחות במשך דורות, להתעלות ולהתרומם במעלה גדולה וגדושה מאד, להיות באמת

אוצרות־חמדה בארץ־חמדה...״

״באתי לגני״... / ראשית דרכו באר׳ז 65

האין בת קולו של ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורה של כנסת

? ב ר ישראל, עולה מתוך דברי ה

בשבתו ביפו יסד ישיבה, שנתכנסו ללמוד בה בחורים מירושלים וגם מחוץ לארץ. בישיבה זו לימד הרב שעורים קבועים בגמרא, בפוסקים, וב״כוזרי״ לר׳ יהודה הלוי. כן לימד לתלמידי־חכמים —

רמב״ם ולבעלי־בתים —שולחן ערוך, אורה חיים.

אך הרב לא נחבא אל הכלים של תורה בלבד. מפעם לפעם יצא לסייר במושבות והוכיח בעליל, מה עצומות ומושרשות בו שתי התכונות, שעליהן ניבא הנביא מענתות: ״ל נ ת ו ש ו ל נ ט ו ע״—פיעמוהו חרדות על קיום המצוות התלויות בארץ ועל קיום הישוב ונטיעותיו הקיימות. חרדות אלו באו לידי גילוי, כשנכנס פעם אחת לכרם ומצאו כלאיים, שפועלים ערבים נטעום. לא נח ולא שקט, עד שבוערו הכלאיים מן הכרם. ושוב אירע מעשה: כשהכורמים במושבות החליטו לעקור כרמים, מחמת עודף בגפנים וביבולן, שהוריד את השער בחוץ־לארץ, אף הפעם התאמץ הרב במלוא־מרצות מ ד א ת מ ו נ ל י ת א ר י ק ע להניע את הכורמים שימנעו מ

. ל א ר ש ־ י ץ ר א

בדרך כלל בבקוריו במושבות ובהשפעתו בהן לא הסתפק לכלכל עניני דת בלבד, אלא היה מסייע אף לחיזוק החקלאות ולהתפתחותה וכן סייע ליצירת שווקים למכירת היבול והשתדל בכל מקום שבא לשם ליישב סכסוכים בחברה, במשפחה ובעסק׳ ועסק בהועדת ועדים ובקביעת סדרים לסלול דרכים ולהרבות מטעים

בכפרים.

כאן ראוי לציין עובדות מענינות: בשעת בקורו של הרב בזכרון יעקב, באו אליו בשבת שני צעירים, מאחד המושבים החדשים ובקשו ממנו שיבבדם בבקורו אצלם. ומשהוברר לרב שנתנו דעתם לשוב לביתם עוד בשבת, חבין שהם מוכנים לזלזל בתחום שבת ואולי גם לחללה על ידי רכיבה.

הרב השיב להם:

חיי הרב קוק

— אם תשבתו כאן׳ אני מבטיח לבוא גם אליכם. הצעירים נשארו עד יום ראשון ולמחרת נסע .זרב עמהם למושבם.

בשעת הסיורים בכפרים אירע דבר מפתיע: למראה החיל הרב שנעשה בישובים הכפריים׳ רחב לב הרב וגמלא גיל אין קץ. בעיצומו של המשא ומתן בדבר הנהגת כשרות במטבחים ובתבשילים שבכפרים, בצפותו לתוצאות חיוביות, קם והתלבש בתלבושת של שומר ורכוב על סוס הופיע בנקודה ישובית אחת, בדי להגביר את השפעתו על הצעירים בדבר הנהגת הכשרות. ואמנם מצא שם אוזן קשבת ועד שעה שניה אחר חצות־ הלילה נשא את משאו הנלהב על קדושת ישראל ותחיתו באור התורה,ה ר ו ס מ ו תלוי בשמירת ה א ו ל י מ והדגיש שכיבוש הארץ ב. ולא זז משם עד שהביאו לפניו את החלטתם כתובה ה א ו ל י מ ב וחתומה בידי כל יושבי הכפר, לנהוג כשרות בכלים !בתבשילים, ואמנם קבלו וקימו הכפריים את אשר החליטו יהתחיבו לפני הרב,

והרי מקרה שלישי:ש אל הרב׳ לאחר ששמע את דבריו ע מעשה בצעיר אחד, ש

החוצבים להבות ואמר: — צר לי מאד, רבי, שאינני מובן לקבל עלי את המוסר ששמעתי בנאומו, כי מרוקן אני מכל הרגשה דתית ודברים שמימיים כבר

רחקו ממני. הרב השיב לו בסיפור־מעשה שמוסר השכל בצדו:

— הבה ואספר לד מעשה ביהודי מאילי ההון, שבא לירושלים וביקש תחבולות, כיצד לרכוש את מקום המקדש, כדי להקים עליו

שוק גדול.

הצעיר קפץ כנשוך פתן וקרא בהתרגשות:

— אדקור את החזיר ההוא בחרב 1 — אם כאלה הם דבריך, העיר הרב, משמע שאינך אלא טועה? אינך חס ושלום מרוקן מרגש הדת ואהבת היהדות. ניצוץ חי מהבהב

בנשמתך והריני מקבל עלי ללבותו לשלהבת־יה. מ. ליפםון מספר מפי השמועה:

״באתי לגני״... / אתרוגי ארץ ישראל 67

״מעשה ברבנו שנזדמן לקבוצה אחת מקבוצות ארץ ישראל. ראה אותם מדקדקים בעבודה ואינם מדקדקים בתורה אמר להם:

— בני אספר לכם מעשה שהיה. מעשה בחכם וזקן שחלה ונשתכחו הימנו כ״ב אותיות שב״אלף

בית״. שאל ברופאים ואמרו לו: — אין לך תקוה אלא להכנס לבית ספר דרדקים ולחזור ולחתחיל

מ״אלף־בית״. נכנס אותו זקן לבית ספר דרדקים והתחיל לומד ״אלף בית״. לימים הרגיש בו הרב שהוא מתנהג כתינוק בין תינוקות, הובל

באחרים ועושה מעשי ילדות. אמר לו: — באמת אמרו, תלמודך תלמוד דרדקים — ואף על פי כן אל

תסיח דעתך שזקן וחכם אתת — אף אנו כך — מסיים רבנו — מיום שגלינו מארצנו נשתכחו ממנו עבודה ומלאכה והרי אנו חוזרים לתחילתן. מכל מקום אל נסיח

דעת, שעם זקן וחכם אנחנו...

ל א ך ש י ־ ץ ך א ת וי ג י א

לא היו ימים מועטים לשבת הרב ביפו, והוא מיהר לעלותל ת ו כ לירושלים עיר הקודש, לחונן את אבניה ובמיוחד את אבני ה

. י ב ר ע מ ה

יום בואו לירושלים היה מאורע וחג לחכמי־העיר. רבניה ויקיריה כיבדוהו כיבוד גדול. בבית הכנסת הגדול, ״חורבת ר׳ יהודה החסיד״, דרש הרב דרשה מופלאה, שעוררה התפעלות, ורחשי־יקר

בקרב כל השומעים:

עם ראשית צעדיו הצבוריים נתגלתה מסירותו הגדולה לעניני. הוא שיפר וחיזק את ישיבת יפו ותלמוד־תורה ״שערי־ ל ל כ ה

תורה״, ודאג לתיקונים שייעשו בבית־החולים ״שערי־ציון״.

בכל תחום מתחומי פעולותיו הציבוריות, הופיע כנאה דורש וכנאה מקיים כאחד.

:68 חיי הרב קוק

בוקר אחד יצא רכוב על גבי חמור, מלווה רבנים. עבר וסייר בפרים ומושבות בשומרון, בגליל העליון ובגליל התחתון. כל מקום

י שחנה שם, קרב לבבות לתורה, לאמונה, לקיום המצוות בכלל ולתלויות בארץ — בירט. הכל ראו בו רבה של ארץ ישראל כולה ונהגו בו

•כבוד רב. אף המשכילים שהיו דוגלים בשם ״ההשכלה״ והלאומיות החילונית, ולא חיבבו רבנים, ואף בני הנוער, שלבם הלך שבי אחר מנהיגי הפועלים הסוציאליסטים, אף באלה בעורו רגשי התפעלות

•למראה החזיון המופלא: רב מקובל, מעוטר תפלין ברובו של יום, נואם בעברית פיוטית :ומביע רעיונות מקוריים על תחית־האומה והארץ ערכי־הנבואה ובו׳ת ו ו צ מ ל ה כ ומקנא קנאת המצוות התלויות בארץ, באמרו: ש

. ן ה ת מ ו ק נ ו י • ם י ש ע מ הוא לא אמר די בדברים, אלא הסמיך ה •ל ד י ב ו ר י ב, פתח בפעולות למען פרי הארץ, וביחוד למען האתרוג הארצישראלי. הוא השיב מלחמה שערה, כלפי רבנים בחוץ לארץ, •שהתירו אתרוגים, מורכבים מאדמת נכר, והוציאו לעז על אתרוגי ארץ ישראל. מתוך כך גרמו נזק לישוב׳ ושמו מכשולים על דרך

פיתוח הארץ. אז״ר (אלכסנדר זיםקינד רבינוביץ) מספר:

פעם אחת הראה לו הרב קוק מכתב מרב בחו״ל שמשתדל ׳להוכיח, כי על פי דין מותר לברך על אתרוגי קורפו. הרב קוק רגז ואמר: אותי הרב שכח כי שאלת אתרוגים אינו ענין של פלפול בלבדש ד ו ק ת ה מ ד י א ד ב ו ל ע ם ש ח ל ת ה ל א א ש ל א ״ו ל כ ו י ם ו ה ם מ ה י ל ו ד י ת ג ו א נ ק ו י נ י ח א שע ג ה ג ו ז י ן ה נ ע ה . ו ל א ר ש ץ י ר א ם ב י י ק ת ה ל •

. ״ ש פ נ ד ה ע ע ג ו , נ ו נ ל

ולא נתקררה דעתו של הרב עד שייסד ״חברת אכרים לגידול :אתרוגים כשרים״, שעסקה בהפצת אתרוגים בחוץ לארץ. ולא עוד: קם .והיבר ספר ״ע ץ ־ ה ד ר״ לבירור ההלכה של האתרוגים הכשרים,

ו פ י ב ב ר ה

״באתי לגני״.... / אתרוגי ארץ־ישראל 71

שאינם מורכבים שאין מקומם אלא במושבות ארץ ישראל. בראש ״עץ הדר״ כתב מבוא בשם ״בראש־אמיר״, שאינו אלא שיר מזמור

לקדושת ארץ הצבי׳ לתגובתה ולעובדיה. בין שאר דבריו כותב הרב:

״... יסוד קיום כל מצוות כולן, בין התלויות בארץ ובין שאינן תלויות בארץ, מצד ענינן הפנימי והתכליתי הוא רק בארץ. ולפי זה המצוות שאינן תלויות בארץ, הנוהגות גם כן בחו״ל, אינן מכוונות לתכליתן בחו״ל, כי אם מפני שהן מביאות את ישראל לשוב לארץ והן משמרות את קדושתן, שבשובם לארץ לא יהיו צריכים להתחיל את סדרי החיים מחדש כעם צעיר אשר זה מקרוב בא על במת החיים, אלא שיהיה דרכם בחיים, בחיי עולם וחיי שעה, נכון לפניהם כראוי לגוי איתן ועם עתיק יומין... ושמתם את דברי אלה וגו׳ — אעפ״י שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוץ לארץ׳ תיו מצוינים במצוות,

שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים״.

ומהראוי לחביא כאן קטע מאגרת אחת משנת תרס״ז שכתבה על עוצם צערו וקנאתו ל ע מ הרב לאחיו הרב ר׳ דב הכהן קוק, ה

למען ישובה של הארץ ואתרוגיה. ״...על דבר האתרוגים, מה אומר לך אחי אהובי, כמה הומה לבבי על זה, וכמה אשתוקק שיתרהב הענין. כי בעוה״ר (בעוונותינו הרבים) על ידי התחלת היוונים, שהרכיבו ראשונה את אילנותיהם כלאים, והטעו את ישראל, נתבטלה כמעט מצוות אתרוג לגמרי, כי דרכי הנטיעים החדשים הם דווקא ע״י כלאים, וכל האתרוגים הנמכרים בשוק באים מהגננים שיודעים את תכנית המלאכה עפ״י המדה

האחרונה דוקא.

ואיך לא יהמה הלב לראות כל ישראל מוטעים לעשות מצווה שלא כמאמרה, שבאמת אין בה מצוה, במקום שיש לנו דרך על ידי ישוב ארץ חמדתנו להעזר, שיהיו בהמשך הזמן לכל ישראל אתרוגים כשרים בטוהים, עד אשר יופיע אור ה׳ וגואל צדק מקבץ פזורינו יבא ויגלה, יביא כלנו להר הקודש ונשמח לפני ה׳ ממטעי אדמת

קודש על מכון בית חייגו״.


מתוך האגרת הזאת במילואה, נמצאים למדים: שהמברך על אתרוגי קורפו כאילו לא קיים מצוות אתרוג כלל ז שהרב שם מבטחו בעתיד, שכל ישראל יברכו על אתרוגי ארץ ישראל; שהמברך על האתרוג הארצישראלי תתגבר בו תשוקה לארץ החמדה; שאין לבדוק בטיב הבאים לארץ ישראל, כי הפסולת תכלה

מאליה והמזוכך ישאר לעולם.

״ ן א צ י ה ב ק ע ״

בשנת תרס״ו הוציא הרב קוק לאור חוברת בשם ״עקבי הצאן״.

דפים נלבבים בלשון פיוטית מוקדשים בה לה חית ארץ הקודש. במיוחד הורמו על נס חובות האבות כלפי הבנים וחובות הבנים כלפי האבות; כן מדובר בה בגנות הגלות ובשבחה של ארץ ישראל. לבסוף מבליט הרג •את זהרה של האגדה ומחייב תלמידי חכמים לעסוק בה

ולהשפיע מתוכה על הדור.

ת ו ב א ם ו י נ ב

״...דור בעל רוח גדול, חפץ ומוכרח לשמוע דברים גדולים. ועיקר

הגדולה של הדברים היא שיהיו מסוימים ומבוררים עם גדלם, רחבם

והיקפם. ״המטרות היותר פנימיות—שהשרשתם של כל החיים המוסריים,

הדתיים והלאומיים וכל התלוי בהם — תהיה מבוררת לפניו...״

״.״ אנחנו צריכים ללמד לצעירים תורה ממקור חיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים, מבוררים ומסומנים. לא נחפוץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים, הרעננים, חמשתעים ומתרוממים, כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של אור תורה ודעת קדושים כבירי כח ולב... עלינו להבין לדעת ושיחם, נדע להוכיר את תכונתם הפנימית, ואת נטייתם העצמית ממקור ישראל. אז ... הבנים יכירו את הקדושה והטהרה, ההוד והתפארת

המלאים בלב דאבות, שלקחו להם בנחלה מדור דורים״.

,באתי לגני״... / .עקבי ד.1אן• 73

*...וכלאחר יקח מחברו את כל הטוב, את כל הנאה והכשר, אחרי הזרחת אור החכמה, הגבורה, העוז והעטה משני הצדדים, שכל אלה יביאו להכרה נאמנח, שרק ע״י התאחדות רוחנית של כל ישראל

הצעיר עם ישראל הזקן תבוא ישועה ותצמח גאולה״.

ה ל ו ג ת ה ל ל ק

הרב רואה בחיי הגולה עקמומיות ופגע גדול לנשמת האומה. מחמת השעבוד העקמומיות דבקה בנשמת האומה והיא פוגמת אותה מאד? חשכת הגלות מקדירה את נפש ישראל ונמתחת כמסך מבדיל

בינה לבין חמאור העליון. ״...אי אפשר שיחול רוח הקודש והמאוד האלקי על ישראל, כי אס כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע. אשר דבק בו כמכה מלפפת, ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים״.

ה ד ג א ח ה ו ל כ ו ד ג

גדול כוח האגדח חעשוי להפיח רוח גבורה בלבות רפויים ונחשלים! יפה כח האגדה הגוגזת בחובה סודות התורה:

,...משען לחם - אלו הלכות. ומשען מים - אלו אגדות. העם צמא הוא למים. יסודות ההלכות הם גם כן אגדות. האגדה הגדולה והאדירה, היא כוללת רזי תורה וכל מחקר נשגב וקדוש, שרק מי שמשים בה לימוד של קביעות מדי יום ב־ומו, יזכה לבוא

שעריה, ויבוא גם לאותה המדה להיות דולה ומשקה לאחרים...״

,...ימים רבים נעזבה האגדה בצדה העליון - עד שבא עכשו הכח היותר נמרץ, הוא החכרח, שהוא מפתח את כל האזיקים, דק

הוא יעורר את הרוח ורק הוא יאזור גבורה בלבבות הנחשלים...* עד כאן מדברי הרב שהובאו בחוברת •עקבי הצאן״.

הרב פישמן רושם דברים אלו בשולי החוברת: ,...בספרו זה הקטן מתגלה לנו רבנו כנשר בעל כנפיס אשד בקצות כנפיו יגע בכל נימי הלב והמחשבה בישראל מתקופת ראשוני

74 חיי הרג קוק

הראשונים ואחרוני האחרונים. וקול משק־כנפיו בשמע כבת קול היוצאת מהד חורב - מזה, ובאנחה היוצאת מחרבותיה של ירושלים- מזה« ושניהם יוצאים קשורים ולבובים בקול חזק אחד כיוצא כזיקוקין די־נור מבין הפטיש והסלע, כשהם מזדווגים זה עם זה

ביהודי בנין — בבנין הארץ׳.

ה ט מ ת ש ש ר פT : ־־ T T

ןשש שנים תןרע את־^ךצף, ואספת את־תבואתה. והשביעית - תשמטנה ונןןשתה,

T : ״ I T V : : I ־ : • •

ואכלו אביני עמף ןיתךם תאכל ס!ת השדה! כן־חעשה לכרמך, לזיתך.

(שמות כיג, יי-י״א)

בשנת תר״ע חלד. שנת השמיטה, שבה חייבים על־פי־דין להשבית את העבודה בשדה ובכרם. אולם לפי המצב בחקלאות בשנה ההיא. צפוי היה לישוב משבר חמוד, אילו היתד, מתקימת בו

השמיטה במילואה. אמנם בראשית צעדיה של ההתישבות החדשה, מצאו גדולי הדור שבגולה ובראשם הגאון רבי יצחק־אלחנן ז״ל מקובנה, היתד לאברים שבמושבות העבריות, לעבוד בשנת השמיטה, עיי כך שהיו

מוכרים את הקרקעות מכירת ארעי לנכרים. אולם כשמשמשה ובאה שנת השמיטה של תר״ע, יצאו רבנים ובני־ישיבה במאמרים חריפים, בהם גילו התנגדותם להיתר העבודה בשנת השמיטח. ביחוד קם הדידב״ז (הגאון ר׳ יעקב דוד מםלוצק) בצפת, אחד מגדולי התורה שבדור, וערער בחריפות וקנאות על עמדתו של הרב קוק: לחזק את היתד העבודה בשבת השמיטה כפי שכבר היה גהוג בישוב החקלאי בשנים הקודמות. הרידב״ז פנה להרב קוק, שישתדל אצל הברון רוטשילד, שהיה אז הפטרון על מושבות הרבה, שיתן הוראות לאיכרים שישבתו בשביעית, וימלא

מחסורם והפסדם.

,באתי לגני׳... / םרשת שמיטה 75

הרב קוק ראה נכוחה. שהצעת הרידב״ז היא מן הדברים שאין לחם שחר. משום שאי אפשר לקיים את הישוב בתנאים אלה. ובמיוחד שתהום־המחלוקת פעורה היתר. בין האיכרים לבין פקידי הברון, למעלה מכל ספק היה, כי הברון יפסיק את תשלומיו לאיכרים למהיה,

אם לא יעבדו בכרמים ובשדות. הרב קוק, שאהבתו לארץ היתה אהבה בלי מצרים, ראה שסכנת הדם וחורבן צפויה לישוב. הוא התאמץ איפוא מתוך מסירות נפש לחזק את היתר־העבודה בשביעית ולקיים

״ ! ם ה י ב ח ו ,

אז״ד מספר, כי ראה בימים ההם איך הרב קוק התוכח נמרצות: עם אחד הרבנים המחמירים ואמר לו

- אתם חוששים פן ייסרוכם בעולם חבא ואינכם חסים כלל.ות שכל הישוב כולו עומד חלילה להחרב. על כולנו לקבל אחרי

ההיתר, כי כולנו לקיום ארץ ישראל מתכוונים.

הרב קוק שלח חוזר לכל איכרי המושבות העבריות ובוי זה משובח, ר ה - ה ט י מ ש הדגיש: כל שבידו להתפרנס מבלי לעבוד ב ויחמיר על עצמו! אולם כל שאין בידו להתקיים בלא העבודה בשביעית, יחתום על שטר מכירה כללי, משותף לכל איכרי ארץ־ ישראל, שעל. ידו מוכרים כל קרקעות הארץ לנכרי (כדרך שנוהגים

במכירת חמץ בערב פסח). הרב בעצמו ניסח טופס השטר. ואמנם חתמו כל האיכרים על שטר מכירה זה, ואף הברון רוטשילד - בכבודו ובעצמו. עם זה הזהיר הרב בכל לשון לא לעשות ע״י ישראל מלאכות חאםורות מן

התורה (זריעה ובצירה, זמירה וקצירה).

האיגרות הבאות להלן, מעידות עד היכן הגיעה חרדת הרב לאחוז את החבל בשני ראשיו: לתמוך בקרן שביעית מיוחדת כמחמירים על עצמם בל המוט ידם במחםורם, ומשום כך הקפיד נמרצות על כל פקיד מפקידי הברון שהכריה לעבוד ז והקל על

האנוסים לכך מחמת דוחק הפרנסה.


והרי כאן איגרת אחת במילואה ובצורתה:

ביה, עה״ק יפו ת״ו, כ׳ג מ׳ח [מרחשון] תיד עי״ן.

אדון רב פעלים וגדל ערך מר פרנק נ״י׳ שלויןםן וברכה.

אדוני היקר.

הגיעני תלגרם מצפח, שחאדמיניסטרציה מכריחה אח

האברים. מיסוד המעלה ומשמר הירדן. שיעבדו את עבודת

האדמה בשנה זו, שהיא שנת השמיטה. ומעוררים בכך משטמה

רבה בין אחימ, ואי מנוחה בכל הסביבה. וכבר בקשתי מכבוד

הדרתו, שיואיל נא בטובו לצוות על הפקידים שתחת חסותו,

שיניתי לעשות לכל איש כישר בעיניו. ואל נפגע ברגשי הדת

של שים יחיד. כי ההיתר הנהוג הוא היתר של דחק, ומי שהוא

תפץ לא לעבוד כלל את האדמה בשביעית הרי זה משובח וע״י

כפיה דתית מתרועע כל הענין של ההיתר, שלא נאמר כי אם

על פי האופן ששום יד לא תתערב בזה. כי אם האברים בעצמם.

שכל אחד יתנהג בזה עפ״י נטית רוחו. מי שירצה יהיה מקל

>מי שירצה יהיה מחמיר.

ואבקש בזה מאד מאד את אדוני הנדלה, כבוד הדרתו.

•שימלא את בקשתי. ואם יש צורך לדבר בענין זה בעל פה,

לא אטריח את הדרתו לבא אלי, כי אם יגביל לי זמן ואבא אליו

לברר לפניו את גודל הערך של ענין זה, של הסרת הכפיר.

בעולם הדת והחיים בארץ ישראל ביחוד. והנני מחכה לתשובתו

הנכבדה.

ברגשי כבוד נעלים מאד,

ק ה ״ ק ח צ הק׳ א ב ר ה ס י

תוכן מכתב זה, צורתו, ביטוי הענוותנות, וההפצרה שבו וכל

־החרדה שבו - מעידים. מד. דגולה וקדושה היתה אישיותו של הרב

קוק. הלוחם האמיץ בהחמרת הדבר גופו. באותו שיעור של תקיפות

•שנלחם להקלתו.

,באתי לגני״... / פרשת שמיםד. 77

והרב קוק כדרכו בקודש, היה מצרף כתיבה לעשיה.

והרי מכתב שני המאשר את המעשה:

ביה׳ עוזיק יפו תיו כיג מיח ת״ר עיין.

לב׳ ידידי רב רחימאי, הרב הגאון הגדול, עטרת ח§ארת•

מויה חיים ברלין שליטיא, שלו׳ שלו׳ למר ולתורתו וכאיל(וכל

אשר לו) אחדשתיט (אחרי דרישת שלומו הטוב) באהיר (באהבה

רבה).

כאשד נמצאים איזה אכרים החפצים בכל לב לשבות

בשביעית, בלא שום שימוש בהיחד ההפקעה הנהוגה, אבל אין

בכחם למלא דבר זד. אלא אם יהיו בטוחים בעזר למחיתם. וגעת

•שנם על הפרק שנים מקוסטינה׳ שצריכים לשביתחם תמיכה

של ערך מאה ועשרה נאפיז (נאפוליון זהב — מטבע של 10

פרנקים צרפתים). ואם יהיו בטוחים בזר. אז יקיימו קדושת

שבת הארץ בכל מילואיה, כתורה וכמצוה. על כן הנני לעורר

בזה את הדריג, אולי יוכל למצוא על זה איזה מקור, בצירוף

עוד עוזרים ומסייעים למלאכת שטים זאת. אינני צריך להאריך

בגדולת הענין. ביחוד אצל הדריג שיי. ואבקש להשיבני דבר

בדור במוקדם, ואם אפשר עיי דיפעשע (מברק), כי זמן העבודה

הגיע, והם צריכים לדעת את מצבם.

בעקרון שובת אכר אחד, שעזרו ה׳ ויכול להתפרנס

ב^א עבודתו בשנה זו, ואיננו מבקש תמיכה.

ויש לקוות שעל ידי המעטים הללו תתפשט קדושת

השמיטה בארהיק. !ע׳כ נכון להיות מזורזים מאד בדבר זה, כי

אף שאין אנו יכולים לדון עם הכלל כולו, מכל מקום עם כל

מה שאנו מצדדים כלפי לימוד זכות היכי דאי־אפשר, כך סלינו

להשתדל בכל עוז להציל כמה דאפשר.

בברכה נאמנה ואהבה רבה וטהורה ידייע, (ידידו עד)

ק (הכהן קוק) י ק ה ח צ ם י ה ר ב הק׳ (הקטן) א

( ן ט ק (מתוך ענוה מנהג לרבנים גדולים להוסיף לחתימתם: ה


בינתים לא שקט ולא נח הדידב״ז והיסיף להתריע נגד ״חילול

שביעית״, עד שהרב קוק כתב לו מתוך בדיחות הדעת:

״שמעתי שכ״ג(שכבוד גאונו) מקיים את מאמרה של ילדתי הקטנה, (תחיה) שאמרה: דאס איז דער רב וואם ער שרייט אויף י ח ת

דעם אבא (הזהו הרב הצועק על אבא)״ ?

והרב הוסיף:

״.״כיון שעל ידי חומרא דשביעית יעכב ענין הישוב

ויתרשלו ידי רבים מקנין קרקע, כאשר ידעתי שהרבה

אומרים בחו״ל. שכיון שעדיין אינה ניכרת ברכת הארץ לעשות

תבואה לשלוש השבים, אם כן אי אפשר להם לשבות, וכשיעבדו

הלא יעברו על דברי תורח, על כן חם מתרחקים מארץ הקודש.

אבל כשמודיעים שכפי המדה של הדחק יש צדדי היתר - אז יתרצו

רבים לבוא. וכפי דבוי שיבתם של גאולים תתרבה הברכה העליונה

להחיש גאולה!״

הרב רי״ם חרל״פ סח: בימים שנלחם בהם הרידב״ז מלחמת תנופה ברב על שהתיר מלאכה בשביעית לאיכרי א״י, היה מתאכסן

מדי בואו ליפו. בבית הרב קוק.

יום אחד פרסמו מתבגדי הרב קוק בירושלים כרוז של גנאי: ״הרב הנאור קוק״. הרב ידע בבטחה שהכרוז הזה הודבק בחוצות ירושלים בידיעתו של הרידב״ז. וחנה נכנס הרידב״ז לביתו בשחוק, כדי לחפות על גוף העובדה, חצי קרא- הרב, דפק על דלתו ו

וחציו, כדי לעקצו:

- הרב הנאור קוק, פתח נא את הדלת! - פתאום נפתחה

הדלת והרב קוק קבלהו בלגלוג כל־שהוא וכינהו בכינוי לועזי:

- ברוך הבא,גוססודין הרב רידב״ז(גוספודין—ברוסית: אדון). ומיד ־־ נשקו זה לזה נשיקה של רעות.

ומשיצא הרידב״ז מביתו כדי לנסוע צפתה, ליווהו הרב קוק עד העגלה ונפרדו זה מזה בנשיקה של פרישות.

.באתי לגני״... / פרשת שמימה 79

כשחלה הרידב״ז כתב הרב חרל״פ מירושלים להרב קוק ביפו. שימחל לרידב״ז על מעשי התנגדותו ותחבולותיו חחריפות שחיבל

כנגדו. כי חולה אנוש הוא וצריך רחמים.

מיד השיב לו הרב: ,אין הרידב״ז צריך מחילח, כי כל כוונתו לשם שמים היתה ואני מתפלל עליו*.

ביום הפטירה הספידו הרב קוק בלב דוי בבית הכנסת ביפו.

בדרך כלל היו לרב עוררים ומתנגדים. רובם ככולם לא תססו את מדת־קדושתו ולא חודו בשיטתו: לקרב כל החוגים וללמד סניגוריה על בניה־בוניה של ארץ ישראל. היה מבליג על חכל. מתוך

יםורים ומתוך גבורה היה כיבש עלבונו.

פעם אחת, משניחמוהו מקורביו והרגיעוהו, אמר בתום־לבב:

- אילו לא היו לי מתנגדים הייתי צריך לשכור לי אנשים

שיתנגדו לי...

הנה ראה ראה חרב בקמים עליו מעין שליחות עליונה

למירוק הנפש ולהתעלות הנפש.

אולם בעלי לב, אעפ״י שחלקו על פעולותיו בישוב, מעריצים

היו את האישיות הטהורה והקדושה של הרב. למשל הרב זונגסלד,

שהיה נמנה עם מתנגדיו החריפים, חיח עומד לפניו כחסיד העומד

ע קב הוקרה כלפי הדמות החסודה, והיה אוכל מן ה״שיריים* , לפני רבו

של הרב קוק.

״ ץ ר א ת ה ב ש .

באותו פרק הוציא הרב ספר על הלכות שביעית, מלא חריפות

ובקיאות בשם ״שבת הארץ*. בראש הספר כתב הקדמה ספרותית,

שבה שר שיר מזמור לכנסת ישראל ולעבודת האדמה בארץ ישראל.

והרי פסקה מתוך ההקדמה הזאת:

״...נסתם עד אז כל חזון דוח. הארץ נשכהה מלב כלל האומה, והיחידים שעלה על לבס לפנות אליה, לא היה להם כלל שום ענין

המתיחם לצדה החמרי הארצי*.


.״מתוך כך אלה ואלה מושכים את ידיהם מארץ הקודש , ומשקעים עצמם בארץ העמים וקדושת חמדת ישיבת ארץ הקודש נעזבת מהם. לפיכך מצאתי לנפשי חובה, לבאר את תוכן ההיתר הנהוג על פי הפקעה בעת ההכרח. למען דעת, שאם ידרש הכרח ישיבת ארץ הקודש להתנהג בו, הדי הדבר ערוך ונכון על פי יסודות נאמנים. וחלילה לעזוב משום זה את חמדת ארץ צבי ומעלות בקודש״.

סוף סוף ראו בעליל גם גדולי התורה וחחרדים לדבר די, גם אנשי המושבות ופקידיהן, ונוכחו לדעת׳ מה עצומה היא מסירות נפשו של הרב, שהחמיר בענין שמיטה ועם זה התאמץ להקל במקום

שאפשר ונחוץ להקל.

בחכמה ובאורך רוח ניהל הרב את מלחמתו.

הנה כשם שהמטירו על חרב מכתבים ודברי קטרוג מצד קנאים

הדורשים להחמיר בעגין השמיטה, הגיעו אליו מכתבים גם מחוגים,

ר יותר מדי... הגיעו יום אחד מכתב י מ ח שחתרעמו עליו על שהוא מ

ממשה לייב ליליינבלום. שהיה מראשי הועד של •חובבי ציון״, שהיו

תומכים ומפקחים על הישוב החדש, ובו טענה ותמיהה על הרב קוק

המחמיר כל כך ב״ענין שביעית״.

הרב השיב לו תשובה מניחה את הדעת בנחת ובשום שכל:

ב״ד. עיהיק יפו, טיו אייר חרס״נז

! י י לכבוד הרהיח המפורסם מו״ה משד. לייב ליליענבלום נ

מכתב כ׳ מביט ניסן העבר הניעני כעת. ומפני הטרדה

אשיב לו בקיצור.

ידע כ׳ שהישוב הוא חיי נשמתי, וידעתי היטב, קודם

שפרסמתי את סדרי ההיתרים׳ איך הענין צריך להתנהג. בין

מצד תיקון האברים בין מצד תקון הפועלים. ולא נעלם ממני,

שישנם גיב מתירים קיצוניים, אבל אינני נוטה לזה. כי כשם

שאנו צריכים לארץ, אנו צריכיט לדת, ואנו צריכים להשריש

,באתי לגנ״... / פרשת שמיטה 81

שלא תשתכח תורת שביעית מישראל׳ כשם שזכרוגה וחבתה

היא בנשמתנו. וידע כל יהודי שיש בארץ ישראל עליה לא רק

לגופו כי אם גם לנשמתו הנזחית. ודק בזה נעלה את השלהבת

של חיבת זיון בפועל ונמשיך את חייה לדורות.

גם באגרת זו, למשה לייב ליליינבלום אחד הענקיםחובבי ציון״, הוכיח הרב את שיעור־קומתו האיתן. היודע בתנועת , לחשיב מלחמה שערה, מבלי להעליב ולקנתר. השקפת עולמו על ישוב ארץ ישראל ועל העליה אליה - הובעה בשורות מעטות באגרת זו.

סוף סוף יצא הרב מכל הסערה והמלחמה, שבתחוללו עקב. ח צ נ מ התיקון בשנת השמיטה — כ

רגשי חדור, ואושר עמוקים הוא מביע באיגרת ארוכה להוריו, בה הוא חוגג את נצחוגו בדברים כתובים בחום ובלבביות הנוגעת

הנפש. עד4 באיגרת זו (מיום כ״ג סיון תר״ע) הוא מרגיע את הוריו הזקנים ומבקש מהם שלא יצטערו לשמע הסכסוכים שעוררה עמידתו בעבין שמיטה. העיקר שהארץ הולכת ונבנית ועינינו דואות ושמחות ובזה האושר העליון. הרב מדגיש שחביבים עליו יסורים שלה כעוצם סיפוק הנפש, שהועיל בתקנתו להגדלת הישוב ובוניו. והוא מברך על

נצחונו ועל זכותו לבצע פעליו בארץ הקודש:/ אשר עשה לי חנפש חזאת ואשר הביאני ...,ברוך ה במסיבותיו העליונות, לעבוד בכחי המצער בהררי ישראל בעת המאושרה הזאת, ששפעת חיים לעם ה׳ על אדמתו הולכת ומתקבצת! שהרימני מכל אלה הדברים הקטנים ואינם נוגעים ב״ה לרוחי ולבביות ולא יעיבו אפילו במקצת את זהרה של מטרתי הברורה-להי ממסייעים למלאכת שמים, להיות מהמנצהים על המלאכה הקדושה, ליסד בציון אבן בוחן, םנת יקרת, להיות מכון לתקות דוד־דורים

לעם נורא, לגוי קו־קו, אשר בזאו נהרים ארצו״.

,...ההכרה בנעמה וחנה של תורת חיים וכבוד והאמון למצוות התלויות בארץ בפרט הולכים הם ומתרחבים בישובנו הקדוש מדי


שגה בשנה, ע״י הליכות האהבה והאמת, אשר האצלתם מרוחכם-עבדכם. הורי חחביבים. מידכם הטובה סוכת שלום וחסד הטהוראלי אל עלי פרושה. והנני מדגישם בכל מלוא־נשמתי, בכל עת צעדי עלי שדטות־סודש* מדי עברי לראות את שלום אחי ושלום כרמי יהודה וכל מטעיו חנחמדים, לסטרת העמדת חוק ומשפט בדבר המצוות התלויות בארץ מדי שנה כשנה. וקרני ראם הולכות ומאירות את כל חדרי לבי וכליותי, לרומם רוחי ולהעליז כליותי במשוש ארץ חמדה בכל יום בכל עת ובכל שעה, בלב מלא צפית ישועה לשיבת בצרון של אסירי התקוה - עם ה׳ הגדול. אשר אהבחו העליונה

תרוממנו על במתי ארץ. ״

אגרת זו כולה רוויה רחשי אהבה והסד של בן רגש ומסור לחודיו וחרד ונאמן למולדתו« שיר הודיה של המנצח השב מן המערכה עטור זר־נצחון ז כאן החזקת טובה עמוקה ביותר להורים, מתוך הבעת הוקרה, שמידם באו אליו כל הכבוד והאושר האלה,

ומידם - סוכת השלום והחסד פרושה. כך מסתיימת תקופה אהת בחיי הרב בארץ ישראל היא

תקופת יפו שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.

י ו ת ל כ ל מ ך ע ב ? ה ב

ר ק נ ה ב ל ו ג*.

בשלהי שנת תרע״ג עמד להתכנס הקונגרס הציוני האחד־עשר בוינה ז מקורביו הציונים הדתיים׳ שהעריכו את גודל השפעתו של האיש על השדרות השונות של העם. הניעו אותו לנסוע לקונגרס ולהשמיע שם את דברו, אשר בלי ספק ילבה שלהבת של כיסופי

הגאולה.

לצערו של הרב ולצער מזמיניו, לאיצאה נסיעתו לוינה אלהפועל.

בעת ששהה ברחובות בנופש־הקיץ, החלו הערבים לפרוע בארץ. הישוב כולו היה מסוער ונבוך ורבו בו המתיחות והחרדה לשלום הארץ. בנסיבות כאלה מהנמנע היה לצאת את הארץ. והרב

דחה את נסיעתו לחוץ לארץ.

בשבתו ברחובות בנופש הקיץ שיגר כמה וכמה איגרות לאישים ולמוסדות בארץ ובחוץ־לארץ.

רבת ענין היא איגרתו לאחיו. הרב דובער הכהן, מי״ט תמוז תרס״ט. בפתיחת האיגרת מובעת השקפתו על ענין חליםת־מכתבים בין תלמידי־חכמים ואחים. יש לראות בכך משום תועלת לשני הצדדים. לכותב ולמקבל, וכפי ביטויו: ״תועלת קדושה ועונג אהבה וידידות אחים יחד״. מכאן בא הרב לתאר את רחובות. בלשון פיוטית והמית־הלב הוא מצייר את הדרה של ארץ החמדה, פריחתה וזחדח, כי ב״יד ה׳ הנטויה על עמו לפתוח לו פתח תקוה וקרני אוד ישועה בחבל נחלתו, מקום הודו ומשגבו״. כאן מתרעם הרב על יושבי הגלות המנוולת. שלבותיהם אטומים ועיניהם טחו מראות את כל קסמיה של המולדת, שעל אף הרדיפות והרציחות אינם שבים לארץ החיים. שמח הוא שסוף סוף נמצאו מים בשפע במושבה, מים צלולים


וערבים הנדלים עיי מכונה כמו בערי אירופה, עדשאפשר להעלותם אפילו אל הדיוטות העליונות ולהשקות בהם את שדרות האקליפטים

המעטרים את רחובות.

ותאור המושבה. פרדסיה ואורה מסתיים בציור פיוטי זה: .״ברוך מציב גבול אלמנה ו והאויר - מה אוכל לתאר לך זכותו ונועמו, חיי נשמות ממש. רוח ים. העובר דרך השרון, על פרדסי תפוחי הזהב והמון מטעי השקדים וכרמי חחמד שבו, מתגלגל על גבי הרי. ׳ ה ך ו ר יהודה׳ העוטרים אותנו בכל מעוףיעין, מדי עמדנו במקום בר הקליל. המדאה לעינינו כמבשר ישועח וניחומים לאבלי בקרן בךאו ציון וירושלים ונותן עוז ותעצומות לע• - רוח זה, מי זה יערוך

את חמדתו ועדניו, הנושאים אותנו אל במת גאון ה׳!׳

ועוד איגרת אחת, ששגר חרב מרחובות באלול תרם״ט לחברה ציונית אחת בביאליסטוק, בה מתגלה להם רצונו לגאולת אדמתנו. אגרת זו באה גם ללמד על שעות כושר בעלות ערך מדיני והתישבותי שהחמצנו. האגרת מכילה שבעה סעיפים ומסתיימת בסיום חגיגי שאינו אלא שיר מזמור למולדת« הרב מציע וממליץ על קנית

קרקעות בעבר הירדן:

״האדמה היא אדמת מישור, טובה מאד, ראויה לזריעה ולנטיעה, ואין בה טרשים כלל. רק מסביב לגבולותיה נמצאים הררי אבנים, שיוכשרו לקחת מהם לבנינים׳ כשיעזרגו ה׳ למדה זי, בחסדו הגדול ביה. ממסילת הברזל הדמשקאית היא רחוקה רק כשלוש שעות, מירושלים - כעשר או שתים־עשרה שעות. וסמוך לה מסביב נמצאות ערים גדולות ערביות, מרובות באוכלוסין, והשכנים הם

אנשים שקטים.

הארץ ההיא היא שבעה מים, עינות ונחלים. גם קל מאד לחפור בר, בארות מים חיים.

והנה מה טוב היה, אשר נחלץ חושים ונשתדל שתפול חלקה נחמדה זאת לנחלה לישראל. ובעוה״ר רבתה מאד ההתרשלות בדבר הגדול הזה של גאולת הארץ, בעת כזאת שקול ה׳ בכח קורא לגו סכל מסיבות המעשים, לעלות ולהתנחל בארץ חמדה. וכל אחד פונה

בסבך של מלכויות / גולה בנכר 85

לעברו, ובתוך כך המחירים עולים, והארץ מתישבת ונקנית ע״י זרים. ע״כ חושו נא, אחים אהובים. אשר נתן ה׳ בכם זיק אורו וחום אחבת חבל נחלתו, והשתדלו נא להוציא מן הכח אל הפועל את מחשבתכם והיתר. זאת התחלה לטובה. ומכם ילמדו רבים להאחז

ת ה׳...״ כ ר ב ה ו ח ל צ ח ה ר ו א ן ב ד ר י ר ה ב ב ע , ץ ר א ב

אילו שמעו ציוני ביאליםטוק שבפולין וכן ציונים אחרים באשר היו, לעצות רבנו. והיו מזדרזים לגאול קרקעות בעבד הירדן המזרחי, אפשר לא היינו מגיעים לחרפה הלאומית. שעבר הירדן תהפך

למדינת ישמעאלים...

בשנת תרע״ד קיבל הרב הזמנה לנסוע לגרמניה אל הועידה של ״אגודת ישראל״, שעמדה להתכנס בפרנקפורט שעל נהר מיין. קיווה הרב שיעלה בידו להשפיע מרעיונותיו הלאומיים־הדתיים על צירי הועידה ההיא, ולהסתייע בהם להגשים את תכניותיו התורניות והישוביות. הרב נסע איפוא לאשכנז והגיע לברלין. אולם לדאבון־ לבבו פרצה פתאום המלחמה העולמית הראשונה. קשה לתאר מה עמוק היה הצער שתקף את לבו. הלא עצם היציאה מן הארץ, שהיה קשור בה באלפי נימים נפשיות. קשתה עליו ביותר. והנה נותק

! ממנה, ואלהים יודע עד מתי ז

בבואו, בעצת הרופאים. לעיר המרפא הגרמנית קיסינגן, הזמינו רבה של העיר, הרב במברגר, להתארח בביתו וגהג בו מידת

הכנסת אורחים ביד רחבה. בעין טובה וכבוד רב. בידידות הנלבבת, בחדרים המרווחים, באוצר הספרים שמצא

בבית מארחו, חש הרב הקלה פורתא בגלותו. בקיסינגן שהו. אותה שעה, רבים מנתיגי חוץ־לארץ, והגרמנים עצרו את כולם וכלאום במחגות ריכוז. לגורל זה צפוי היה גם

הרב קוק. אולם בזכות התערבותו של הרב מקיסיגגן גיצל ה ד ב מן המעצר. הוא נאלץ להמלט מגרמניה, מפאת גזרת המעצר, וגמד

בלבו לצאת לשווייץ, שהיתה נייטרלית במלחמה.


תהלה עשה הרב בציריך ופנה אל הקונסול הטורקי, כדי לקבל

ויזה לארץ ישראל. אך בינתיים נסתבכה גם טורקיה, ואיתה ארץ־

ישראל, במערבולת המלחמה, וכל מעבר לארץ נסתתם.

י תלאה ועמל וסבל נפשי נורא נשא האיש: נע ונד, מנותק מבנ

משפחתו, מידידיו, מארץ הקודש כולה. דאגה כבדה לאחיו בני עמו

שבישוב, הנתונים במצוקה, הקדירה ודכדכר. את רוחו.

למרבה הרעה: אף היה שרוי במצוקה חמרית גדולה.

לרווחתו נזדמן באותה שעד. סוחר, חובב תורה ובעל מדות

נאות - אברהם קמחי מס״ט גאלן של שווייץ. זכור היה הרב לקמחי מארץ ישראל, בשעה שהרב קוק היה

שרוי במלוא־זהרו. עוד שנים מספד לפני המלחמה העולמית הראשונה, סייר הסוחר הזה את הארץ, והשתוקק להכיר פנים אל פנים את רבה של ארץ ישראל. נכנם לבית הרב קוק, התודע אליו ונתבשם ביותר מגדולותו. מאז רחש רגש הערצה עמוק לרב. ומשנודע לו, שהרב שוהה בציריך והוא נתון במצוקה, הזדרז לילך אצלו ולהפציר בו כי יבוא עמו לס״ט־גאלן. כאן שכר דירה לרב ומשפחתו וסיפק להם,

בעצמו ובהצניע - את כל מחסורם משך שנה ומחצה.

דגשי הערצה כלפי אישיותו הדגולה של הרב נעורו לא בלב יהודי ס״ט-גאלן בלבד, אלא אף בקרב הנכרים תושבי המקום.

מעשה וטייל הרב עם בנו ר׳ צבי יהודה על גבי המדרכה בעיר, וחגיעו למקום אחד בקצה המדרכה שעמד שם שווייצי וסח עם

חבדו, שעמד בביתו והוציא את ראשו בעד החלון,

הרב ובנו, במקום לעבור באמצע, סר עם בנו מן המדרכה

והקיפו את דרכם.

- אין לנו להפסיק בין שני חמשוחחים ולא להםריעם, ובמיוחד

שהם כאן תושבים ואנחנו איננו אלא גרים - הסביר הרב לבנו.

משהרגישו השווייצים בדבר, התפעלו ממידת החסידות של הרב.

אף כאן, בפינת הגולה המרוחקת, הרבה לעסוק בתורה בשקידה

ץ י ן ש י ל א ט ג ״ ם ב ב ר ה

בסבך של מלכויות / גולה בנכר 89

עצומה. אף העלה על ספר כמה וכמה מכתביו בדברי־הלכה ובעניני׳ך שהתפלל בביתו, והיה מעניק לו מאורו• י מחשבה. נקבע ״מנ

עם בנו יחידו - ר׳ צבי יהודה, היה שונה יומם ולילה.

מימרה היתד! מורגלת בפיו: ״וילן יהושע בתוך העמק, בעומק

של הלכה (מגילה גי) — דוקא בתוך עמק המלהמה יש ללון בעומקה

של ההלכה״.

יהודי שהיה עובר בחצות ליל ברחובות ס״ט־גאלן והגיע עד

ביתו של הרב, נמלא רגשי גאון, על שצדיק הדור שרוי בתוכם

ואינו מפסיק משנתו אף בעתות־לילה.

ממרחקי גולה ונכר, הקרין הרב מהסדו ומאורו, וקרב פזורי

אחים, עקורים מאדמתם.

פורענות המלחמה חתגברח. גלי זוועות ורדיפות עברו על הקומץ הישראלי הקטן שנשאר בארץ. ענן של קדרות כיסה את הישוב בארץ ישראל. כל עזרה כספית נפסקה והתושבים עמדו על סף היאוש.

אותה שעה גכמרו רחמי הרב ביותר. געגועים וצעדים תקפוהו. במר־נפשו שגר אגרות רצופות כיסופים, רגשי־חמלה ודברי

תנחומים אל אנשי־הישוב בארץ.

באחת האיגרות מתנה הרב על שחםער אשר התחולל בעולם,ת ו ל ע ה , ל ת י ב ב ד ל ח א ה ל ל ו ג ס ב ם נ י ר ה ל מונע ממנו ״

״ . ה י ח ת ת ה ד ו ב ע ת ל ו ק ק ו ת ש ו מ ש נ י ב ו ב ר ח ו א

מעוצם ערגה למולדת הוא קורא: ״אימתי אבוא ואראה שוב את ארץ חחמדה ואת החלוצים במלאכות ה׳?!״

בהשתפכות נפש ובלב הומה ידבר: ״מרוכםי אדמת נכר אזכדכם, אחי?״ והוא מסיים אגרתו בדברי עידוד ותנחומים לציון:י ציון-שעליחם לדעת נ ב ל - ם ה ״ציון, אל ירפו ידיך!׳ - ומזכיר ל את גודל תפקידם, וכי עיני כל ישראל נשואות לשלומם ולהצלחת־

מפעלם.

בס״ט־גאלן הוסיף הרב לפעול למען ישוב הארץ ומוסדותיה. על יד ״הועד לעזרת יהודי אי ץ ישראל״- שימש הרב מתווך


בין שווייץ הנייטרלית לארצות האויבות זו לזו, והעביר מכתבים

ליהודי ארץ ישראל מקרוביהם וכן שלח אליהם כספים, שנתקבלו

מארצות ה״אוייב׳ השונות.

׳ ת ו ר ו א ,

בעוד קולות ההתפוצצות של פגזי־התותחים מילאו חללו של עולם, ונחרות־נחלי דם ניגרו על פני חצי כדור־הארץ, חיברס לאחר מכן בירושלים), ובו הביע פ ד נ ) ״ ת ו ד ו א הרב את הספר ,

הגיגים נעלים על היהדות והאנושות, על התורה והארץ.

האמן האמין ברוחו הגדולה, כי מתוך העלטה והצלמות שהקדירו תבל ומלואה, יצא אור־הישועה ליהדות ולאנושות. אולם האומה הישראלית, מרכז האורה לגויים, חייבת לגייס כל הכחות הצפונים בה לקראת התגלות רוחח בארץ הקודש. חכוחות האלה עשויים להביא פדות לכל העמים: להקים מחדש את בנין העולם

המתפורר על תלו.

׳ ו נ ת ר ח ה ב ת א .

״ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע״כ, גם דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הן משוגותיגו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. טעות יסודית היא לחדול מן ההכרה של ״אתה. לא רק משונים אנחנו מכל העמים - משונים ונבדלים ׳ ו בחרתנכי אם - ן בחיים היסטוריים מצוייגים, שאין דוגמתם בכל עם ולשו גם מעולים וגדולים מאד מכל עם. אם נדע את גדולתנו נדע גם את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו - נשכח גם את עצמנו.

ועם ששכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל.

נשמתנו מקפת עולם ומלואו, ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון.

נשמתנו היא בקרבה תמה, ואין בה כל אותם הניגודים הרגילים בנשמות עם ולשון.

בסבך של מלכויות / ,אורות״ 91

גוי אחד אנחנו, אהד כיחידו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני בכוח. והדרך ההיסתורי שלנו ההולך את מהלכו בדרכים שונים, בדרכי אורה העוברות בין הררי חושך וצלמות, הוא

מדריך אותנו להוציא את עומק טבע הויתנו מן הכוח אל הפועל.

כל הדברים הקטנים, הנדרשים לכל עם ולשון בעצם ענינם, הנם טבועים בנו במטבע־הגדולד, של כללותנו.

אי אפשר לנו לקצוץ ענף אחד מעץ חיינו הגדול והענף ולתת לו מהלך ויניקה בפני עצמו. כל היש שבנו יתעורר ויתנגד לזח במלוא עז כחו הפנימי. הדרך הארוכה שואפת להקמה גמורה לתחיה,קו אחד מקוי קלסתר ז אותנו ואת כל אשר לנו: צרור לא יפל ארצה

פני לאומנו לא ניתן להמחק.

ל כ ם מ י נ ת י . א ם י נ מ ז ה ־ ח ו ר ם מ י ק ז ו ח נ נ ה. ל ב י ת נ ת י א

הננו שואפים לקום לתחיה באותו הגודל של אבותינו, ולהיות גדולים ונישאים מהם. מוסר השםעתנו רב בעולם והננו גכוגים להשפיע

עמו גם כן עונג וחיים רעננים. את האנושיות כולה הננו מקפלים ברוחנו בגלוי, ואת כל המציאות כולה - במצפוננו. וכל מה שיש עמנו, ושהיה חי מאז בקרבנו,י נ פ א מ ר ו י נ נ י ו א נ ח ו הכל יהיה מלא וחי, דבר לא יעדר. רם ה י ל ע ע י ב ט מ ם ו י נ מ ז ת ה ר א צ ו א י ו ה ז מ נ י ם ז ה

. ו ת ר ו ת צ א כח־היצירה שלנו מטביע את הרוחניות חיותר עליונח, בחומר ריאלי־מעשי, שכל מה שתגדל ההתפתחות, יגדל כשרון היצירה

האמנותי הנפלא הנותן חיים לעולם. וזה יקום עוד לתחיה

בכל מלואו בתחיתנו השלמה. מה גדולה היא הריקניות הנשארת בלב אחרי כל ההתרגשותהרבה של המלחמות והמהומות, כשאין בה תכלית גצאית. כ״א חיים עוברים של קבוצות יחידים. - — - אבל אנחנו שבים אל המגמה האלוהית, אל הטוב הכללי המקיף את הכל ומתגלה.

בהשלמתו של כל פרט ושל כל קיבוץ.


אמנם, בשעת ירידתו כהים הם ניצוצי האורה, החיים בזכרונות, המתגלמים בחיי האומה המסרתיים, בכל המצוות וההלכות המסתעפות מהעבר ופונות אל העתיד. אבל כח־ חיים אדיר יש בהם. בתנועה חרוצה רוח התעוררות פנימית לחפץ חיים לאומיים מלאים שלנו יפזר מעליהם גל האפר של טמטום־ הלב, הצבור עליהם מחמת כשלון רוחנו ויראו חזיקוקין די־נור העומדים להיעשות שלהבתיה מחממת עולם ומאירה אל כל הפינות.

צללי הענינים שלנו העתקות הם מהעבר חגדול. ופונות הןד אל העתיד הנשגב. שהוא כל כך נשגב, עד שהוא מאיר את תמי

ההוה ועושה אותו להוד. מעשי אמנם הכל מדוד לפי ערכו:

יש עתיד שיוכל לחמם ולהאיר דק את ההוה הקרוב והסמוך ביותר, וכל מה שיגדל כוחו של העבר וערכו של חעתיד. כך יכולים חם לעשות את ההווה, חמזריח מכוחם, להוה גמור, מלא חיים ותנועה אמיצה. גדול הוא עברנו, ויותר מזה גדול הוא עתידנו, שמתבאר

*סה בחפצנו בצדקת האידיאלים חגנוזים בנשמותינו.

בכה הגדול הזה חיים וקיימים בקרבנו ברוח חיים מלא כל רגעי ההוה, וכל הזכרונות מלאים הם בעוזם כוח־חיים. המון־מעשים רבים וכוח־בינה מיוחדת, כוה־יצירה בצביון מיוחד, השקפת עולם מסומנת, מצוות, מנהגים וסדרים. וכולם מלאים לקח וליבוב, אהבה ועדי ומושקים מטל של חיים ושל גבורה והוד, מעדן שלנו,

•מגבורה שלנו, מחודנו היחידי.״

ד מ ו ח ־ י ר ו ב ג ח ו ו ר ־ י ר ו ב ג

י סוגים של בני־אדם באומה. השותפים בחחיאת הארץ: ,שנ בסוג האחד בעלי נפשות, אשר נטיתן לישוב ארצי ומדיני; ובסוג השני - בעלי נפשות אציליות חמזריחים אור עליון על ישראל ועל העמים. שני השואפים האלה מתחברים יחד ליצירת גויה לאומית

גדולה, שאור חיי נשמה כבירת־כוח זורח עליה.

בקרב אנשי הכלכלה החיים בעולם המעשה, אף הסופר והחכם •שבהם, ארציים הם וכל מעיניהם לחיי הזמן והעולם, מבלי שתהא

בסבך של מלכויות .אורות״ 93

היכולת בידם להקיף את העולם הקפה רוחנית« אף אלה שייכים להמון. ואילו אנשי־האצילות נעלים מחיי ההמון; אלה מאצילים

בקרני זהרם הוד־קדושה אף על גבורי־הגשמיות.

חגלות אין בכחה להקים מקרבה לאגבורים המוניים ולא חכמים קדושים. הראשונים נרעדים שם מקול עלה נדף׳ והשגיים — רוח הקודש נסתלקה מאדמת־נכר. שרידי־הקדושה שבנכר אינם אלא ניצוצות של גחלים עוממות. עם בנין־ביתנו הלאומי בשלישית לא יוכלו אנשי המעשה והכלכלה להעמיד גוי איתן, כי אם ע״י

זרע אדם״ היוצרים בעוז קודש.״ ,

ח י ש מ ־ י ל ב ח ־ י מ י

,״האומה גדלה והולכת ורוחה גדלה עמה. אולם את עצם־ עצמיותה אינה מכרת עדיין. עיגה לארץ ולשמים לא תביט. אמנם חייה מתחדשים בכחות הגונזים בשרשי־נשמתה, אעפ״י ששם שמים לא שגור בפי רבים מנושאי־דגלה ועודרי־מעדכתה. התופעה הזאת

מכוסה מעין האומח ומעין העולם.

אולם, ברדפם אומץ וגבורה, כוחם זה ממקור אלהי הוא נובע. אך בהגיע האומד, לשיא־תכליתה, אז יוחל האור האלהי להגלות.

כגסת־ישראל לא תשוב למקומה, כי אם קודשא בדיך הוא וכל חייליו יבוא אליה תחלה ויקימו אותה מן עפרה.

פרק הזמן שבין תופעות התהיה וההתחדשות בישראל. ובין״ . ח י ש מ ה ־ י ל ב ל ח התגלות אור־הגאולה השלמה, הוא זמנם ש

ר ו א מ ם ל י ש ד ם ח י ל כ

״מפני שהציור של גדולי האור האלהי הוא גדול מאד בפנימיות הנשמות של דור האחרון של עקבא דמשיחא, בסדר, כזו שאין להם עדיין הסתגלות איך להנהיג את ההיים הממשיים על פי גודל עליון כזה, מתוך כך באה הכפירה ואיתה הדלדול הרוחני הדומה לחורבן, שאנו

רואים אותו בדורנו.

אבל דרך־הרפואה הוא רק להרבות כלים. הסברות ותכניות

94 חיי ד.י־ב היק

ותר רות הי ת מעשית לאו ו ל ג ת ס ל ה י ב ש ם ב י כ ר ל ד ם לסו לי עי המו

ח ואימוץ לה לתרות־הרו ים. מטעם זה באה ג״כ הדרישה הגדו נ ו עלי

כם . יכולים להכיל בתו א ואיתן ח הזק ואמיץ. וגוף ברי הגוף. כי רק רו

ת ו י תנ ד בסעסד־האי ת ולעמו ו נ ו ותר עלי ת הי ת ההארו י זעזוע א ל ב

ם עוז של יצירה. ולהמשיך מתוכן הםשכות ם. מלאי י לחיים פועלי הראו

ת דרושות הן ו ך צרוף םנימי. כל אלה ההכנ ו ת ים. מ ל אורחות־חי ש

מדת אחר כתלנו.״ ה השלמה, העו ב ו ש ת ל

ו ת ד . ם ד ? ב י ק י ה

: ר מ א נ . ש ב בית המקדש לא נראה רקיע בטהרתו ר ח ש מ ,

ת ושק הושם כסותם. אם כן הארח ההורה מן אלביש שמים קדרו

ח ושק המכסה. בעת ת היא קדרו פ ל ו ע ת מ לו השמים של זמן הג

ת הקץ יבוא רוח המטהר את השמים מקדרותם. המסיר את השק ב ר ק

רה העולה למעלה. ו לתו ל המכסה עליהם. ואז אלה אשר לא הסתג

ת והשק. חושבים שאין להם תורה מן השמים. ת את הקדרו ע ק ו ב ה

וצדיקים דורשי ה׳ ועוזו, מוסיפים אורה ושמהה. ומבשרים צדק

גלה אור הדש ושמים בטהרחם יראו. בקהל רב׳ שדוקא כעת י

ת יעקב לבי ל ו א ר ס ת י ר ה׳ לבי ב וידעו כל באי עולם כי מן השמים ד

הגוי כולו.*

ה ז מ ת ז ת ן ו ד ל ג ע

ן של שווייץ ועיניו כלות אל ל א ג י ט י ם עד שהיה הרב יושב ב

י ת ד בל הזמנה מקהלת ״מחזיקי ה ארץ הקודש ולישועת בית ישראל, קי

בל את ההצעה והתנה , לכהן אצלם כרב. הרב קוק קי ן ו ד נ ו ל ב ש

. סראל י ור לארץ־ אי מפורש. שכתום המלחמה הוא רשאי לחז תנ

: לונדון היתה אותה ה ב ו ר הרב בשורה ט ש ב ת אמנם נ

גים נות ושאיפותיה, וטובי המנהי ו שעה ערש האידיאלים של הצי

גי הממשלה הבריטית היהודים ישבו בה והכשירו את הקרקע בחו

. ר ו ם ל ת ב ר ה צ ג את ה להשי

חלים ל:יבח ןייין זל החסזר,

ל סלכייות זל גדות התסזה 97 בסבך ^

ר ת לעז ו ל ותקוה. כי יוכל להי י ב וחרד מג ח לב הרב קוק ר

ת ישראל. ת פדו א ר ק לסעד ל ו

ת, ו נ ת שו בו כל הרבנים. םליטי ארצו ו סבי אך בא לונדונה. התרכז

ה. לשם היזוק היהדות גלי די הכמים אשר באנ וגם כמה וכמה תלמי

. ׳ ת י ל א ר ש י ה כ נ ם י ה ה ם ואגד אגודה בשם: , י יסד את ועד הרבנ

׳ ם י י ץ ח ע בת , ה בישי ר ו ת ל םעלו לחיזוק ה אף החל להגדי

. ם י להב ם נ מי ם נאו ה לנאו ב ר ן ובערייהשדה. היה מ בלונדו

ם ת. אף בתהו מה של תורה פעל נמרצו ד בתהו ב ל אך לא ב

ה ע ה יצאה גזרה ר : הנ ת ו ל ו ד לל ג ות של היהדות בכלל חו הציבורי

גיה. ת כל נתי סיה א ה: לשלוח חזרה לרו י טנ ת ברי ל ש מ מטעם מ

ת תו י ת החז נ כ ה גויסו לצבא הרוסי. ס סי רי ישראל שהוחזרו לרו בחו

י ישראל. הרב עמד ר ו ח ב ת צפויה היתר• איפוא לאלפים מ ו סי הרו

ך ו ת , והדגיש בו מ ה הבריסי מ ה ל מ ון ה בפרץ ושלח תזכיר למיניסטרי

ת , שיקיים א ך י ת, שהוא םונה לעם מוקיר התנ ו גאון לאומי ואהבת הברי

. , והגזרה גתבטלה ו ו גתקבל ר עבד אל אדוניו״. דברי א תסגי ל , : ב ו ת כ ה

ת רו ה משי לי ג -הישיבה באנ י כן עלה בידו לשחרר את כל בנ

מר ל חו דות־רב. וכשהזהירוהו מוגי הלב ע בצבא. וצייד אותם בתעו

א ל , : ר א ש ות שבמעשה זה׳ השיב להם להרב קוק בין ה האחראי

: ו נ רה ל ו ברו נ ת ר ט לך ולא נכוה. מ ג אתור מכל פתר׳ במו אש נ נסו

ומן ת בקי ו ב ן ר ימי ה בנ י להציל את נשמת היהדות בממלכה זו. התלו

. ת׳ בו של הישי

: ר ת י ב - בין ה ת ת כ טי רתו המפורטת לממשלה הברי באג ו

זרים ה הם מגינים על הארץ ועו ר ו ת י הכמים העוסקים ב ד י מ ל ת ,

ל הלוחם. ומזה ותר מכל החי ת וגם י ת הנשק הלאומי. לא פחו ח ל צ ה ל

ף ו כ תוצאה בטוחה־ שממלכה אידיאלית. המכרת את הוד־הקודש לא ת

ק לעסו ם ו ת ד ו ל את ת ט ב רה ל ־התו את התלמידים השוקדים על דלתי

. גלים להי בעבודה גשמית. שאינם מסו

ב ד ־ ת ד ו ע ת ד חכם שצויד ב : וכל תלמי ואמנם עשו מאמציו פרי

- שוחרר משירות בצבא.

98 חיי הרכ קוק

ב למרכז הכילשת בלינדון יהיזהד ר א ה ר ק אולם פעם אחת נ

. כי על ידן הוא נמצא מעכב רב תי דו רבה במתן תעו ת, בל י רו חמו

, ה למלחמה באויב. אף איימו עליו ל ק א ומביא ת ב צ ס ל י י ם מהתג י ב ר

ב קוק. שנפשות י הו לרין צבאי. ה ת זאת, יתבעי שאם יוסיף לעשו

, והיה נכון בכל שעה למסור נפשו ו מכל י נ ל היו יקרות בעי א ר ש י

ת והוסיף לעשות את שלו! סי עליהן, לא שעה לאיומי המשטרה הברי

. ן רבנ . והישיבות - פהו ת ו מו תי , מסכנ רה תו ל־ טו ע בחורים םבי ו למנ

: מ ל י ן • י י ,

רקמה הגות גדולה בלב הרב ן ושדרותיה, נ דו נ לו ־ י נ בטיילו בג

* ן י ל ש מ י ר ת בשם: . ו רי ת ומקו כו על סודות הקבלה—ספר רב אי

ה למדרש ב ש ח מ ר הרב שענינו , ת הספר מגדי מ ד ק ה (לונדון תרע״ז). ב

ן והטעמים*. והוא מנמק על שום מה עסק ברזי״תורה י ות, התג האותי

בעיצומה של מלחמה. דווקא משום שאירופה שסוסה בים של דם

לות־רשע ותהו׳ ! החיים שוקעים במצו ם ד ני בני א ו ן מילי ד ב א מ

ית רק חנ . ואכ אדם יהא יונק חיות רו ם י מתערבבי לם הגלו ־העו וסדרי

ל נורא בעולם, אשר יהרוס מן הצד הנגלה שברוח. אזי יבוא דלדו

, אל הנסתר . ואזי ילהט צמאון גדול אל הנעלם ו ת תמימותו יכלה א ו

ה שבחיים. ל ג נ ם מעל ל ם המתנשאי י ר ב ד ב ד הפנימי ש הסו

ר הזה. כלפי המעיינים פ ס ה ל ר ת ב קוק יחם חשיבות י ר ה

ף כל ישר־לב סי ו ל עי כ ת, העיר: , ח הסתומו ו בספר, שמתקשים בפענ

דעה והשכלת רי ם. יחשפו לו אוצרות חיים באו ת בו לפרקי להגו

לה להאיר אור ו ו גם כן סג , יש ב קודש. ואפילו הלשון הסתום שבו

י בו ה׳ מאוצרו*. נ ת חנם הנ נ ת ! כי מ ן ו י על

ה הרב ושהיה נוביץ. שהעריץ א נד רבי ר זיםקי ד נ ס כ ל פד א הסו

ק ב ד ד מובהק ה . כחסי ו ובתורתו תי כו ק בהלי ב . ד ו מבקש את קרבת

א) על ת תרפי נ ש ׳ (שיצאה ב ה ר ו ר ת ת כ ת , ר ב ו ח , מספר ב ברבו

: ה ל ב ק השקפתו של הרב ב

י אברהם יצחק הכהן, שהוא מטבעו בעל נפש סיוטית. ב ב ר ר ה ,

ככבך דיי כייכייוח דיי גדיח החסזה 99

: א ו מו ה ק באותם המדעים המוגבלים. פתג פ ת ס ה לא היה יכול ל

חו של האדם שואפת אל . רו ע ב ט ת י ב ס י א מ ו ם ה ד א ה

ד ת. ולפי כך עוד מימי נעוריו שקד ללמו ה שאין לן !^-s ותכלי מ

ת הצורה המעורפלת. שלבשה ח ת את ספרי הקבלה וראה כי מ

ות נ ו נפלאים. והרעי ת עמוקים ו ו נ ו הקבלה. צפון אור גדול של רעי

בא - ההם דורשים לא רק הכנה שכלית קרה. אלא גם רעותא דלי

ם מגמתו של לב חי ומרגיש. חכמי הקבלה הסתפקו ברמזים, לא מרו

וגיתיהם י שרעי י שלא היו הדברים ברורים אצלם. אלא מפנ נ ספ

ל יש ל כ ק ברמזים. ב פ ת ס ה נאנסו ל הגדולים לא מצאו להם ביטויים ו

ו תי ע את רגשו י ב ה לפעמים. שהאדם מתקשה ואינו מוצא במה ל

ו קראו נ נים הרמים. שחכמי כ. ובסרט במה שניגע לעגי ימי היותר פנ

. ׳ ה ב כ ר תי ו״מעשה מ ה בראשי ש ע מ להם בשם ,

ם עם״י תורת־הנםש. סתר של הי־אייה מתפרשי י הנ נ י הרבה מענ

ת י אלהו נ י ר את ענ א ב ׳ כבר השתמשו ל ת ו ד י ס ח ה בידוע. גם גדולי ,

. י אחזה אלוהי ר ש ב מ ב: , י חכמת־הנסש וסמכו על מה שכתו עי

ה ב ר ב והעמיק את השיטה הזאת כיד חכמתו ה יה הרחי והראי

ת. הקבלה היא כולה עברית־מקירי . הכמתי בהכמת הנפש. לדעתו

ות את קות שבה. לרו ועכשיו הגיעה השעה לגלות את המהשות העמו

ם שכבר דשו בהם גסשות הדור הזה. שאינו יכול להסתפק בדברי

׳ רבים׳ וצריך לאורה יותר גדולה.

ו לו םניטין של אהד קדוש א צ י - ו י ת ו ד מ עקב הסידותו הגדולה ו

, היה וטהור. למשל. כשהיה מטריף עוף של עני, שבא ב״שאלה׳

רת העוף שהטריף. הערצת הרב, מוציא כסף מכיסו ומשלם לעני תמו

ה ר ב ג , הלכה ו ן נדו די חכמים והן מצד פשוטי עם בלו הן מצד תלמי

ו כמו לו מתיחסים אלי מיום ליום. הדברים הגיעו לידי כך. שהתחי

אל רבי קדוש. שבידו להושיע כל נצרך. קשה יום וכל מקשה לילד.

ירות מטעם ל גז ״ להלאים, לביטו ת ו ל ו ג ס ו , לכן התלו לבקש ממנ

לכל כיוצא בהם. ת ו המלכו

ת הדין הלונדוני. י ב ומעשה באחד שנסתבך במשפט והובא ל


ל ל פ ת י ו ש ר היה צפוי להלה. הוא בא אל הרב וביקש סמנ עונש חמו

אמר ש מלין* ו י ר ו . תן לו את ספד בעדו שיצא זכאי. הרב נ

ת המשפט. ואמנם יצא האיש זכאי בדין... ע ש לו. שיחזיק בספר ב

ח ת פ ש פעם אחת — עם שחר. שסע שדופקים על דלת ביתו. כ

ה ת ר ב תפלל בעד ח . כי י ת שבאה לבקש ממנו ח ו אשד. א י ראה לפנ

המקשה ללדת. הרב השיב לה

ים הא לך עלים נתי ך להרב. אלא שבי ת ש ק ת ב ר א — אמסו

לד הולד בריא ו . ואכן נ ך שתכלעס ת ר ב ח י אותם ל אחדים של הדם. תנ

ד ב כ ת . וביום שהוחג ,פדיון־הבן*. נ ולדת החלימה כדבעי ושלם וגם הי

. ן ו . שכהן היה. בדמי הפדי הרב

ת בלונדון. ביום ס נ כ ת ה י ב ועוד מםשרים על גם שהתרחש ב

ה. נ ת הראשו י מ ל ו ע הפצצה אחד, בזמן המלחמה ה

י הפצצת ה מפנ ס ח מ ־מקלט היפים ל ה בתי הממשלה סימנ

. שהרב קוק ז ם האלה עמד סמוך לבית־הכנסי המטוסים. אהד הבתי

ל בו. פעם אחת. בעיצומה של תפלה, התקיפו מטוסי ל פ ת היה מ

ת הכנסת. פלו והתםוצצו סמוך לבי ת נ האויב את לונדון. פצצו

־ ת י ב ת להכנם ל ה ולצאת. על מנ ל פ ת ק את ה ם נאלצו להפסי י ל ל פ ת מ ה

המקלט הסמוך. אולם בעל הבית, שאנםישמי היה, נעל את הדלת

ת ולהתחזק בתפלה. ואמנם ס נ כ ה ־ ת י ב בפניהם. הרב צור. לשוב מיד ל

ו ל פ תו של שינא ישראל! נ בבי , ו ו י סת על מתפלל ת הכנ יצל בי נ

. ר פ ס ו בו אנשים מ ת וגהרג פצצו

* ת ו ד י ס ח הנ , ג בו םנ ם ממעריצי הרב החלו לנהו כאמור. רבי

ה א ו ה ר י , לא הקפיד. ה ו ב ללב והרב. שרעיון החסידות היה קרו

. ם ע ב ה ר ק ת ב ו י ד י ס ח ת ה ו ד י ח מ ו פ י ם ט ו ש ך מ כ ב

ו על חחםידות : ואלו דברי

ח בימי ר.1הרוז בייםיד 1 101 ו י ו ב י י ס , r בסכך

ל א ר ש י ר ל ז ת נ י ד י ס ח ה

ו ב ב ר ע ת ם נ זר ועטרה לישראל. אמנ ״...החסידות. היא לעולם נ

ל ו ב חו הג ם עד או רד פלאי המושגים מאפס דירש ומבקש. והרוח י

ת הקדושה דו ם עוד בין החסי י נ ביה שרבים אינם מבחי של הערבו

יה. ובין ההסידות והטהורה. שהיא מחיה את האומה בהמצאה בין בנ

ה ר ו בלי ג ר ו א י ת נית. שהיא מכלל גלמי ההסידות. בל ו הדמי

ת מ א ירא־אלהים ב י תיקון. השפלה והסחותה. שכל בן־דעה ו בל ו

ת הנקיה דו . החסי ו ת היא לנ ש ר ד ל לה. כמה נ ע מ ישתדל להתנשא כ

ם להכיר מ ו ר ת ה ו צריכים ל הנ הרמה והטהורה. לעת כזאת! וכמה אנ

ל ל כ ת ל כ ר צ ך הרגשה לאומית בריאה את צרכה הגדול שהיא נ מתו

האומה.

י נ ר ס ק י רושם הקדושה והחסידות. כשהוא עומד בזהרו. מכנ

.. ת יבשות. ה גם על נפשו ת רחוקים ומרעיף טל תחי ך לבבו אורה גם לתו

עד מהרה נבין. שכל עם לא יוכל לחיות ולהתעודד. אם לא יהיו

, ו ת בריס בקרב ו ב ב ו המוסריים הולכים ונוזלים. אם לא יהיו ל רי מקו

ת של ההגשמה ח טהור שבקרבם יפיצו את ערפלי ההשתקעו אשר ברו

הבזויד. והשפלה...

ד ס ת ח ב ה ר גודע לכל. שהיא א ב תואר החסידות הטהורה כ

פש טהורה. באופן רחב. ת בנ ב ח ר ת במלואה. אהבת החסד כשהיא מ

ת ב ה א מם ל היא מוצאת את כל סעיפיה : מאהבת חסד באה להתרו

ת החסד ב ה א ם אשר אמר: עולם הסד יבנה. מ ל ו ע ־ י ה ל א - ד ס ח ר ה מקו

. וישתוקק להעצים חילו! ו ם ע ל - ב צ ו ו ת ימלא באהבה רבה לצור ממנ

ת ישראל״. ס נ ד עם קונו. עם קן דיליה דא כ ס ח ת מ זהו חסיד ה •אי

ת כ ל פ ו ר י כ.צ ה ד מ י ב

ת ר ה צ ן ה ת ת מ נ . ההיסטורית לישראל. ש ז שנת תרעי

נים - ווייצמן, םוקולוב, ו . הםנהיגיםיהצי ן נדו . והרב־בלו ב ל ס ו ר

צילנוב, ויתר ראשי הציונות - מאמצים כל כחם, כרי להכשיר את

102 ח•• ר.יב קי?

: ל א ר ש ל CP י י ש ת י כ ת ז ע י ב ם ת ש . ל ם י י ט י ר ם ב י א נ י ד ב מ ר ק ע ב ק ר ק ה

ץ ר א י ב מ י א ת ל י ת ב ו נ ב ר ל ש פ א , ל ת י ת ו כ ל מ ה ה ר ה צ ה ת ה ג א י ש ה ל

. ד ל י ש ט ו ד ר ר י ל ד ל י פ ל ד ב ר ו ל ת ה ר ג י א י ב י ט י י ב ד י ה ל א ב . ש ל א ר ש י

־ ת ו מ ו י א ד י ס ח ם ו י ד ו ה . י ה ל ע מ ־ י מ ם ר י מ א ו . נ ת ו ס נ כ ת ת מ ו ם ס א

ם י ד ו ה י ל ה ת ש י ר ו ט ס י ה ת ה ו כ ז ל ה ד ו ת ג ת א ו ב ה ל ת ה ם ב י ר י ב ס . מ ם ל ו ע ה

ה ח ל צ ה ב ת ו ו י מ מ ו ק . ב ז ו ע ר ב ע ש ם ב ח ל ק נ ו ב ק ר . ה ל א ר ש י ־ ץ ר ל א ע

. ו י ת ו ר ג י א ת מ ח א ב ב ת ו א כ י ם ה ה ם ה י מ י . ב ה ר ה צ ה ת ה ג ש ה ה ל ב ר

ם י צ צ ו נ ת ם מ י ש ד ת ח ו ר ו א ה - . ו ק ת ר ו ש ו ת א ו ש ג ר ה מ מ ו ו ה ב ל ש

״ . ״ ב ו ר ק מ ק ו ו ח ר מ

ם לאל את טענות המתבוללים היהיייס. י ש ל עליו ל ט ד נ ח ו , 0 ב

ה ש י ר ד י ת י ק ק ז ה נ נ י ו א ל י א כ . ש ת י ל » « ר מ י « יR R ׳ י ח א ר ש י ת ה ד ם ה ש ם ב י ד ג נ ת מ ה

ת י ר ו א י י ה ה ד י ג ב ד ה ג . נ ץ ר מ ת נ ע י ד ו ל א ג , ג ו ב ה ר . ה ת י ם ן א ל 1 ד

. ת א ז ה

ם ע ז ש ו ה ר ש ע ן ו ו ד נ ו ל ב ת ש ו י ם נ כ ה ־ י ת ב א ב ר ק ת נ ע ד י ה ו ל ג

ת ה א ל ש מ מ ה ה ת ה ב ד ר י ה ר ב ד ד ו ס ל י ! ע ם י י ט י ר ב ם ה י ג ו ח ל ה ף ע א

. ת ו נ ו י צ ה ת ו ד ן ה י ד ב י ר פ ה ו ל ר מ א . ש ם י נ י ט ש מ ם ה י ל ל ו ב ת מ ת ה ו נ ע ט

, ל א ר ש . י א ו ה ־ ך י ר ב ־ ש ו ד ק ה ח ש י כ ו ב ה ר ה

. ם ד ה ל - ח א ר ש ץ י ר א ל ו א ר ש ת י ר ו ת

ת : ע ד ה י י ו ל ך ג ו ת ם מ י ד ה ם א י ר ב י ד ר ה ו

. ם י ק ח ת ש ע ר ו ק ה ה ל ו ו ע . ה ת ו מ ל ש ם ב י ע ב ו ו ת נ ח נ ו א נ ת ל ז ת ג א . . . .

ת י א ל פ ה ר ו ד ה ת ה א ל , מ ה ר ק י . ה ה ש ו ד ק ו ה נ צ ר . א ה ל ו ן כ ק ת ה ת ל ח ר כ ו מ

. . . י ר מ ג ו ל נ י ל ר א ז ח ה ת ל ח ר כ ו מ

. ם י י ח ח י י כ ש ו נ א ר ה ס ו מ ו ב נ ח פ . ה ת ו י ש ו נ א ה ל ב ר ו ה נ ת ו נ נ ח נ א

ו נ ח נ . א י נ ח ו ר ו ה נ ש ו כ י ר ת ח י ת ו ב ר ת ת ה ו י ת ד ל ה ל כ ת ש י צ מ ת ב

. ה כ י ש ח ת ה ו י ל י ל א ה ד מ ח ד א צ . מ ת ו י ש ו נ א ל ה ת כ ם א י ל י צ מ ו ו נ ל צ ה

. ה ת מ כ ה ד ה י ת ר ס , ה ה ש ל ה ם ה י ה ל א ה ־ ת ה כ ש ר מ ה ד א צ מ . ו ת י ת ו ד כ ע ה

ל ס ש י ס ב ד ה י ס ו ח י ה י ם ו נ , ה י ר מ ג ם ל י י ה ל א ׳ ה ם י א ל פ נ ו ה נ י מ י ־ י ר ב ד

א י ם ה כ י ת ת מ י ש ו נ א ת ה ו נ י ד ע ל ה כ ׳ ש ר ו ה ר ט ת ו י י ה ש ו נ א ח ה ו ר ה

א ת ל ו נ א ו ת א ו ו ת ש ו ל י ל י ע נ י ל מ כ ו ב נ י ל ם א י א ם ב י י ו ג . ה ת ח ת פ ת מ

בסבך של סייכיייח / בימי הצהרת בל1יד 103

תם ממעין החיים ו י חנ תה שעה שהם שואבים את כל רו אנושיות - באו

. ׳ ת ו ר ד ה נ ו ה נ תי לו ים במלוא הםה מםעו נהנ החי־הקדוש שלנו ו

ת ח י צ ר וה מ לם המקו ן־העו ...הם םע:״דים בסכנה את כל תקו

העםיש הנכחית, יהש עושים בזה את כל שפיכות הדמים הזאת

׳ . . ת כל תיצאות. ר ס לרצחנית גסה ח

ב כל חוגי היהודים ר ק ק היה הד חזק ב לדברים אלה של הרב מ

ם ללי ת המתבו ו ט הבריטי. ומשהושמעו הענ שבלונדון ואף בפרלמנ

נות - כגון: הלורד מונטגיו - באמרם. שהצהרת בלםור ו המתנגדים לצי

: ה ב ו ש תהא בניגיד לדת ישראל - קם ציר אחד והכהו בדברי ת

רד ת זו. על הלו ך ייתר בשאלה דתי ו לסמו נ - על מי עלי

מונםגיו או על הרב קוק ז

י את ך כראו נית להערי ו ת הצי ואמנם ידוע ירעה ההסתדרו

פעלו ועמלי המדיני של הרב קוק למען השגת ההצהרה, וציינה זאת

בציוני שבח.

א ל מ ת יתנה בו ההצהרה היה יום חג גדול להרב. הוא נ יום שנ

ך רגשי־אושר וחדוה לאין קץ. ובאחת האיגרות הוא רושם׳ תו

ם׳ הם ו מי י מרו ב ו כ ר השתפכות נפש רבה: דומה עליו, שכל ישראל .

ם; שהולכת י ר חי באו שמתגברת יהולכת הבטחה בישועה קרובה ו

ומשתפכת על נשמת הגוי הקדוש, שפעת רוח חיים חדשים. והוא

נן את עמו פלאה עצת ה׳ לתו : מה נ קורא בעוז יבי־חשי תירה לה׳

. להתהלל בנחלתו

ד יום המאורע. שבה באחת האספות החגיגיות הגדולות לכבו

: ה ל ם א ם, נאם הרב בין השאר דברי נתכנסו יהודים ונוצרים לאלפי

לא באתי להודות לעם האנגלי על הצהרתו שנתן לנו, . . . .

ד המאורע שאנגליה , לכבו ב ו ל ט ז ת מ כ ר ב באתי לברכו ב

זכתה שממנה תצא הצהרה זו לישראל.

רה דבוק ק בתו ת קיום לעולם היא התורה. כל הדבו הרי תכלי

רה ם בתו די חכמים דבקי בנצח אלהים. וכמו שיש בישראל תלמי

104 חיי ו.רב קוק

י תורה. כך גס עם ק בידי בנ י דם הוא להחז ועמי־הארץ שתפקי

ה לעולם את חנ ד־חכם שנ רה. אומה תלםי ל הוא עם־התו א ר ש י

ת עם הארץ. נ הנביאים ואת ערכי־המוםר. ושאר האומות הן בבחי

. שיחזיקו ם כ ־ ה ח ד י מ ל ן י - שיחזיקו בידי האומה - ת ת נ ק ומה ת

דה - עם ישראל״. די ע ם ־ א ל ה י ם ועם התו בי

י אך ץ ת מ ה. ןיל ב

ל א ר & י ־ ץ ר א ה ל ר ז ח • • : י » • . ־ י־ T י :

י ירושלים. בתי הדינים נ ב עוד בשבתו בלונדון שגרו אליו ר

ת בירושלים. ו נ וראשי המוסדות אגרות משא ומתן. שיסכים לכהן ברב

ת נ ה ת ו לארץ ישראל. בהגיעו ל ל שגת תרע״ט, הוזר רבג באלו

ל פניו. י לוד. הופיע לפגיו קהל רב של חשובי הארץ, שבאו להקב

ת בעיר הקודש. ו כם גם אנשי ירושלים ובידם כתב רבג בתו ו

ד הזה, אולם חרד הוא ת החפקי א ר ק אם כי בלבו שש הרב ל

ת מצב הדברים ששרר בירושלים של הימים ההם, מחמת א ר ק ל

ת, ובשל היחסים זית והספרדי המתלוקת שנפלה בין הקהלה האשכנ

שבין אהדים ממוסדות הישוב הישן•

נות הבריטיים שמשלו ו הקהלות ע״י השלטו תאחד ים נ בינתי

ת מאוחד. ו ר בארץ, והקימו משרד־רבנ ב כ

על גבי כתב הרבנות שהגישו לו באו על החתום כמעט כל

ת המאוהד. ראשי מוסדות וראשי ו י ירושלים, משרד הרבנ רבנ

ה ל ב ק ת ות ובתי מדרשות. הההלטה הזאת נ ישיבות, גבאי בתי כנסי

ל תרע״ה באספת הנציגים האלה. עוד באלו

: ת ו נ ב ר ב ה ת חת כ ו בפתי ואלו החרוזים שנחרז

שלושת הכתרים בכתב התורה

י חפץ כל אכן יקרה׳ ממולאים אבנ

יחדו יהיו תמים נזר תפארה.

ת עם יפה וברה. לכהן הגדול מרבבו

נשיא עם ה׳ יושב בציון פארה והדרה

ו הגדול, רבנ ו ו ד מורנ ת כבו ל ע רום מ

רה וליראה מגדול... ועוז לתו

ק ו 106 חיי הרב ק

על המינוי הזה התרעמה קהלת יפו, שהיחד, מצרה על שמעבירים מתוכה את רבה־גאונה. הנערץ על כל תושביה.

ב וכל הנאספים ר משקרא הרב יעקב משה חרל״פ, באזני ה בתחנת לוד, את כתב הרבנות ואמר להגישו להרב קוק, קמו וערערו נציגי קהלת יפו שהיו אף חם באותו מעמד, ועמדו בתוקף על

הזקתם, שהרב יסע אליהם ויוסיף לכהן על כסא הרבנות ביפו.

וכאשר הושיטו את כתב המינוי להרב - מאן לקבלו. סוף סוף באו לידי הסכם׳ שהרב אמנם נתמנה לרבה של ירושלים, אלא שירדה ליפו, כדי לסיים שם את כהונתי על כסא הרבנות. והנה מ ך מ ז ל בא חרב לביתו ביפו לראית בשלום משפחתו ולבקר אצל נכבדי־

העיר.

באותה שעה לא היו שלוחי ירושלים׳ שלווהו ליפו. זזים מביתו ופוצרים בו ומזרזים אותו שיסע עמהכ, ירושלימה. הרב, שחתיחם למינוי זה כאל מאורע גדול וקדוש בחייו׳ נשתהה בכל זאת בתל־אביב, משך ירחים מספר, על מנת לשקול בדעתו ולעיין במינוי זה עד שנקבעה עמדתו הגמורה, כלפי ,משרד הרבנות״ חירושלמי וסבך־עניגיה. ומשראה שהחלטתו הברורה גמלה בלבו׳ להשתקע בירושלים ולהתעטר בעטרת רבנותה, הלך לטבול במקוה לפני

הנסיעה, באמרו:

ת העליה לירושלים זקוק אני להטהרות מיוחדת. א ר ק ל - הנה כי כן נוסע הרב בדרך העולה לעיר הקודש, והדריה הנשקפים אליו מרחוק מרוממים את נפשו ומעוררים בו תקוות, הרי אוירה של ם י כ ח ושאיפות: אם אוירא דארץ ישראל כולה מ ירושלים הקדושה — על אחת כמה וכמה! אם אוירה של כל הארץ.ת הוא. אוירא דירושלים עיר הקודש - על אחת ו מ ש נ ־ ר י ו א

כמה וכמה!

הבוקר אור והרב הגיע עם מלויו למוצא. שם המתינו חברי בית הדין הירושלמי ונציגי המוסדות השוגים, שבאו להקביל פניו. משהגיע לשערי ירושלים. יצאו לקראתו רבני העיר ויקיריה

ובאי־כח מוסדות שונים ונשאו נאומים של ברכה .

ת ב נ י ו ־ י ו ר ק ו צ ת מ י פ ת א ע ש ב

ז הרב 109 על במתי ארץ / ישיבת מרכ

ככה הוליכו יקירי ירושלים את רבם ברוב חשיבות והדר לתוככי עיר הקודש.

והנה עד שירד מעל המרכבה, הזדרז הרב ומהר לילך אל הכותל המערבי. בתפלה חמה הודה לח׳ חסדו. אשר חונני והצילו מכל פגעי המלחמה הרעים, שעברו עליו בנדודיו, והביאו בשלום

למנוחח ונחלה בעיר הקודש. מאז היה בא בצנעה אל הכותל ל״תיקון חצות״ שארך לפעמים כשעתיים, בעמדו בחרדת־קודש ורוממות־נפש לפני שריד חומת

הקודש. והיה נזהר מאד מתכנים אצבעות ידיו לבין אבני חכותל...

ב ר ז ה כ ר י ש י g ת מ- T - I V = • :

לא היו ימים מועטים לשבת הרב בירושלים ותלמידי חכמים צעירים וזקנים דבקו בו לאחבה. בדבקות מיוחדת יצקו מים על ידו ויבקשו בכל עת את קרבתו והשפעתו. והתאמצו בכל שעת כושר

לקלוט מוצא שפתיו ולהתבשם מתורתו.

אז חחל הרב לפעול במרץ לטובת פיתוח המוסדות התורניים שבעיר. וכך כתב אז המשורר י. צ. דמון:

.הישיבות וכל המוסדות הירושלמיים קיבלו על ידו צורה מאירה. בפרט אחרי ימי החושך של המלחמה. אין לצייר את אפשרות קיומה של ירושלים, בלעדי השפעת האור, שיצאח על כולה מאת

. ב ר ה

ות רוממות האידיאלים שלו זרעה אור נדיבות על כל פנ חחושך של עיר האלקים המושפלת עד היסוד.

אמנם לא היתד, ישיבח אחת בירושלים שלא נהנתה מתמיכתו, אם במישרין אם בעקיפין״.

, ה ק י ר מ א ומשגברה המצוקה בין המוסדות נסע הרב ל על אף מצב בריאותו הרופף, לנהל מגבית גדולה לטובתה ב י ש הישיבות, ועם זה לחגשים את חלומו מאז : לייסד י, שתרכז בירושלים מיטב בני־התורה הצעירים ת י מ ל ו ת ע י ז כ ר מ


. ת לישראל ר א פ ת ל ה ו ר ו ת ם ל ל ד ג , כדי ל ת ישראל ו צ ו פ ל ת כ מ

ר ב קוק. ראש העי ר ה ם ל י כ ל מ ־ ד ו ב ה כ ק ל ה ח ק י ר מ ת א ו ד ה י

ייורק״. כל מקום ו י ד של נ ו ב רח כ : ״אז ר א ו ת ו ב ד ב רק כ ו י ־ ו י נ

ת די חו ת הי ו נ ו ת ע ת ז ה ו אר ם מפו י נ פ ־ ת ו ל ב ו היהודים ק ם ערכ ש א ל ב ש

ת י ב ג מ ת ה ח ל צ ה ב וסייעה ל ר ו של ה תי פעו ה את הו ט י ל ב ת ה י ל ל כ ה ו

ל רהבי־אמריקד, כ ו ב כ ו להערי ל ח ך כך ה ו ת . מ רה ת התו ו ד ס ו מ ל

לם. ת בעו ז היהדו ת במרכ ד מ י ע לה, ה ו ת דג די הו ת י ו י ש י א כ

ל ד ע מ ל וצאת ל ת יהודים, י צ ו ב ק ב ל ר ב ה י ש ה ה ש ב ו ש ת ה

ה ההיא : פ ו ק ת ה ב ק י ר מ ת א ת שלי הרו חו ו על הלך״הרו ב ר ו של ה ת ו פ י ר ח

ו נ ר ל י ת ה ל ו ו נ ל עלי ק ה צר ל י עצה כי נ ב ו ר נ ר יעוץ ל ש פ - א

ת ? ו י ב שני של גלו ה ביום טו כ א ל מ ר ו ח ס י מ ק ס ע

ו בה. ל ח נ ת ת ל ו א ר ש ו אל ארץ י א ו ב , כי ת ב ר ב ה - כן, השי

ו אל הרי ירושלים, כ ר ד ץ והגיע ב ר א ה ל ק י ר מ א ר שב מ ש א כ

: ר י ע ה

ן ם נישאים״ מעשי ד׳ אדו י הרי ת י א ה ר ק י ר מ א ם גם ב נ מ - א

י קודש אלה כאן׳ ר ר ה ו כ נ י ו אל ר ב ם ההם לא ד לם ההרי ל הארץ או כ

. רה ה ברו פ ש ו ב נ ב ל ל ם א י ר ב ד מ ש

ת ר ת י כ ה ־ ת ל ו ע את ג צ ב ש מיד ל ג , נ מה רושלי ר י ז ח ש מ

ימת פאר עד היום. , הקי ״ ב ר ז ה כ ת ״מ ר ב י ש ן את י נ : לכו ו י ת ו ל ע פ מ ב ש

הרצה בה ה ומפקדה, ו ל ה נ מ ה כ נ ו ש א ר ב ב צ י ת ו ה מ צ ע ב ו ו ד ו ב כ ב ב ר ה

ם רושלי י י נ ב י ר נ פ ב ל ר ר ה י ה ב ת ה ח ה א ש ר ד . ב ה ד ג א ב ה ו כ ל ה ב

פי ת לכל סעי ו פ ע ת ס מ , ה ת ו י ת ו ר פ ס ת ה ו י נ ר ו ת ו ה י ת ו י נ כ ה את ת י מ כ ח ו

ת י ש א ר ת ה ו נ ב ר י ה נ י ו ענ ו עלי פ כ ת ש ה והאגדה. אף כ כ ל ה רה׳ ה התו

ת ד מ ת מ ו ה ת ע פ ש ה מ בה ו ם בישי י ע ו ב ק ו ה רי ק שעו ס ל לא פ א ר ש ץ י ר א ל

ה ר ו ח ה ־ י ל ו ד בה ג ש הישי א ר ב ב ר ד ה ק העמי ר ו פ ת ו א . ב ם י ד ל התלמי ע

ב ר׳ צבי ר ב - ה ר ו של ה , בנ ה חרל״פ ש ב מ ק ע ן ר׳ י : הגאו ש פ נ ה ־ י ל ע ב

בה - ל הישי ה נ מ ם כ ה י ל ף ע ס ו ; נ ן ה ד כ ׳ דו ב ר ר ר ה י ז ה קוק, הנ ד ו ה י

ה נ מ ת י נ אל ב ר׳ יצחק ארי ר ל הרב. ה ו ש נ ת ן - ח נ ע ן ר ת ׳ נ ב ר ר ה

. ח י ג ש מ כ

«ל במחי ארץ / ישיבת מרכז הרב 113

אחד התלמידים מספר זכרונות: שעוריו ההלכיים של הרב הרימו את קרן הישיבה. שעורים אלו היו מצטיינים בפשטות גאונית ובחתימת אמת. שיחותיו, שהתנהלו בלשון פיוטית עשירה, היו מרגליות בחכמת הנפש ז בבליטות רבה היה מביע את דעותיו בשירה ובפילוסופיה של ר׳ יהודה הלוי. מפיץ אור צח על ,שמונה פרקים לרמב״ם״ ועומד על הערכים חמיוחדים

שבמרומי־המחשבה של חנשרים הגדולים.

מטרת הישיבה ״מרכז הרב״ היא (עד היום):

לחנך צעירים לידיעה בשני התלמודים, המפרשים והפוסקים, בתנ״ך, בבירור יסודות היהדות׳ הלכה ואגדה וחכמת ישראל.

תלמידים אחרים העידו, שישיבת ,מרכז הרב״ לא היתה שוגה במעלת תודה ויראת שמים מהישיבות הגדולות בליטא׳ אלא שעלתה עליהן בכמה דברים: בשפת הלימודים שעברית היתה, בשעורגם בתנ״ך ובספרי העיון והמחשבה של גדולי ישראל,ו ת ו י נ ו א ג ק ב ו ב ק ר ח ה ו ר - ש ל כ וביתרון העולה על ה

. ה י ל ת ע פ פ ו . ח ד ת י ו ה ת ו ק ד צ ב ו

,...אישיותו האצילה שהיתר, בה מזיגת פלאים - שקידה בלתי מצויה בתורה, יראת שמים ודקדוקי מצוות, גובה־לב בדרכי הי ומדות טובות, ענוותנות, אהבת ישראל וחיבת ארץ־ישראל — היא שהטביעה

את חומתה על תלמידי הישיבה.

הטבעת חותם זה באה גם על ידי שעוריו התורניים, אולםו י נ , ק ר נ י ה ו ד פ ת ו ו י ם ה צ בעיקר השפיע כאן ע״ (הרב משה «בי נריה) . ו ד ו ב ר כ ד ו ה י ז ם ו י ר י א מ ה

בשעת השעורים בישיבה היה הרב מדבר בלשון הקודש, ויש כשהיה מזדמן לסביבה של דוברי אידיש׳ שלא היו שומעים עברית, נאלץ היה לדבר בלשונם המדוברת. ופעם פתאום קרא אהד מז

״ ! ת י ר ב ע , הקהל -

ה ז אז קרא הרב את המשנה (םאח די): ש ו מ ע י ן לה - ועבר מיד לדבר בלשון הקודש כ ל ה ר כ מ א ד ש י ח י ה

ק ו י ב ק 114 חיי ה

א ו ה ה על ש ת בטענ אי הלשון העברי ו קנ ת באו אלי ח פעם א

: ם ה ם אידיש. הרב השיב ל י ד ר ח ר עם ה ב ד מ

, ה א ו ל י מ ישראל ב ת־ נ אמו ת של תורה ו י חנ ו ה ר כ ר ד ת ה ע פ ש ה

ן כמו כ ה ו פ ש ה ־ ת י ח ת ה גם ל ח י ט ב ת ה עו ת יסוד הקבי ת א נ ת ו נ א ה הי

ת ו י ת ו כ א ל מ ות ה י ותר מאשר ההתאמצו מה והארץ, י ת האו י ח ת - גם ל

ת לכך. חדו ו ת חמי ו י נ צו החי

, ם י י נ צו ת אלה. באו אליו אנשי ה״אגודה״ הקי נ ע ת ט מ ו ע ל

ה פ ש ת כ ן העברי ת הלשו י ח ת יע ב ל שהוא מעז לסי ו ע ו עלי מ ע ר ת ה ו

ר שעוסקים בו פורקי עול דת ומסירה. ב , ד ת ר ב ו ד מ

: ו כ ר ד ב כ ר ב ה ם השי ה אף ל

ל א ר ש ת בישיבה של ארץ י ה הישראלי ת ו י מ צ ע ן ב ך הלשו ר ע

ת א ז ת האימה ה פ ו ק ת ב ב י ת גדולים כפלי י ש מ מ ה ה ת י ח ת בי ל ו והיחס החי

ת עליו בעו^כ. פו ת זרם הרדי ר ו ב ג ת ל ו א ר ש כת דמי י ל שפי ש

ת ר א ק י ב אי אחד, ש נ ב של עתו י מ ש א כאן ר י ב ה י ל מהראו

, ו ל תש״ ו ל ג׳ אל י ל ב זצ״ל, ב ר ת ה ר י ט ום פ ה בי ב י ש י ה

: ו י ר ב ו ד אל ו

ה ר ש ל. אחת ע ל ג׳ אלו י ל ת ״מרכז הרב״ ב ב י ש י י ב ת ר ק י ב

ד ס י ם יצחק קוק ז״ל, מ ה ר ב ב ר׳ א ר ו של מרן ה ח ו ק ל ת ס י ה ר ח ח א נ ש

ו י ד י מ ל . ת ו בי ב הישיבה כקרו ל ו א ו ב ס נ כ ת ן ה ב הזכרו ר ע בה. ב הישי

ב ר ב ה א מפה לפה, הבנין (ברחו ל ו של הרב. האולם היה מ צי ומערי

. ה ר ב ע ן ישן הוא. מסוף המאה ש י נ ב - ( ״ ם י נ ב ״ ר ל פ ס ת ה ד בי י , ל ק קו

ל יה ע ו היהה נטו ת ע פ ש ה ם, ש פלאי ד האישים המו ה צר והגה א ן י א כ

. ה פ שנ י ר ש ע ב ל ך קרו ע מ ם, ב לאו דוקא על חרדי , ו ם י ב ח ם ר י ג חו

ו ד פ ס ת ח ע א ל אלח, שבאו לשמו ה על כ ע י פ ש ד מ ב עו ר ו של ה ח ו ר

ם ל א ה היתר. ודומיה ה ב ו ר ה מ ב ש ק ה . ה פ י ל ר ב ח ר בה ח ש הישי א ל ר ש

א רחמים״ היתד. עמיקה. ל ת ,״אל מ ר י מ ת א ה א ת ו ו י ל ש

ת ר י צ י ק ל ס ו י פ ת ל ת בה מאמץ ב ו א ר , יש ל ב ר ז ה כ ר ת מ ב י ש י

ב ר ן הישוב החדש והישן. ה ה ובי הישנ ה ו ש ד ח ה ה פ ו ק ת ן ח ר בי ש ג

: ב ת ד שלנו״, כ י ת ע ה ר ו ב ע ת ה ר י ב ם את • י רושל ה בי א ר ק ז״ל׳ ש ו ק

ו ם של סב ת ו י מ מד ע״י כסאו ה ו כד הרב ל : נ ה ר י ט ס בישיבה, ביום ה

על במתי ארץ/ישיבת מרכז הרב 117

ו להקים בתוכה ישיבה מרכזית עולמית, לא רק בעד נ ,עלי בני ארץ ישראל כי אם בעד כל הגולה כולה, כדי להחזיר עטרה לישנה ולהשתלם בה בתורת ארץ ישראל ובתחית הקודש על אדמתב סימן בחוברת קטנה את דרכה הלימודית של הישיבה, ר הקודש״. ה שמלבד הלכה ילמדו בה גם את כתבי הקודש. תולדות ישראל, מדע ארץ ישראל וחכמת ישראל העיונית וחמחקרית. הכוללת את ספרות הפילוסופיה והמוסר. כן נקבע בתכנית לפחח את כשרון הדיבור וההטפה החיה של התלמידים. הוא דאה בישיבה פעולה חלוצית רוחנית, שחשיבותה

גדולה לאין־ערוך בבנין הישוב ובהפצת התורה בתפוצות ישראל.

בסך הכל לומדים כאן כ־70 תלמידים ו־50 נמצאים בהכנה לכניסה למוסד. החידוש הנאה של הישיבה הוא יצירת קורסים מיוחדים לבני הקבוצים הדתיים של ,הפועל חמזרחי״. בחורים מכפר עציון, טירת צבי, כפר הרואה, כסר פינם, שדה יעקב וכר באים להשתלם כאן. אלה יחיו אח״כ למדריכים התורניים בישובים השונים וידריכו אותם בעניני הלכה. ישיבת בני-עקיבא ב,כפר הרואה׳

שואבת מכאן את מוריה ושיטתה.

פ ״ ל ך ם ה ״ י ב ך ר ה

בשער משערי חסד של ירושלים עיר־הקודש, בקרן רחוב ר״חנאים״ ע״י רחביה, יושב איש מיקירי קרתא.

כל הבא במחיצתו. משהו מרוח עילאית ילפפהו, פשטותו החסידית, במובן חקדום. תקח לבו. אי־אתה יכול שלא להמשך אחריו עם פגישה ראשונה. מחריש האיש עד שידבר. ומשיפתח פיו, ימלל חרש־חרש. כל מלה - רסיס טל, כל אימרה - סניגת־אמת. ושוב שותק. ברם על נקלה תבהין כי שתיקה זו מדובבת ללא קול ודברים. מתוך הכרה שסתם דיבור אינו עדיף ממנה לעולם« זוהי דומיה המתנגנת בצלילים נסתרים, כצלילים שבין חלקי הניגון החסידי העתיק. פניו משולהבות. זקנו רחב־מידות. עיניו השקטות מפיקות


חום והגות־לב « גינינים של חסידות וענווה, שנוהג בעצמו ובאחרים, משווים עליו מהוד של אדמו״ר (•־- אדוננו מורנו ורבני) ולא של רב., נהנה משפע, כי כל שרואהו פנים אל פנים ונעשה בךביתו כולו שופע חסד ואצילות. לכך יפקדוהו׳ מפרק לפרק, גדולי תודה וספרות, מנהיגים, אנשי שם אף מחוגים בלתי חרדים. נראה הדבר., אחד נסתר - בגינוגים, במחשבה שתכונה זו להיות י ח י ד ־ ם ג ו ל ה

. ק ו ב ק ר ובהרגשה - ירש מרבו ורעו הגדול - ה

כל שהסב בשבת עם דמדומים ליד שולחנו והאזין לתורתו, לא

במהרה ישכח, לא את התורה ולא את איש־התורה.ר הוא האיש, אם כי רב הוא לשכונות ״שערי חסד״ ת ס נ ו״רחביה״, ראש הישיבה המרכזית-״מרכז הרב״ של מרן הרב קוק, ונשיא ״מדרש גבוה לתלמוד״ - ״בית זבול״. אף זו םגולח וזה סודו של יחיד: עם כל הגלותו והופעתו, נשאר מכוסה לרבים ז אם משום שמקור־אורו נפתח רק בפני אנשי־םגולה בלבד, או מחמת הזיו הנגלה שבו, מתעלם מן העין החן הנסתר שבו. משל לספר יקד־ המציאות, שמחמת שפע מקוריותו אינו נפתח אלא ליחידים ! לאו

כל אדם יודע לדפדף בו ולמצות תוך־תוכו.

חן חרב חופף על מקומו באותו שיעור שחן רחוב ״התנאים״,

הפתוח להר ולאופק. מוסך עליו מקדמת רבנות ישראלית.

הרב רי״מ חרל״פ הוא תלמידו. איש סודו ונאמן ביתו של הרב קוק. הוא היה והווה התלמיד והריע המהימן, כיון שתורת הרב וביתו, ״מרכז הרב״. נכונו לעד. ל״ב שנים, מראשית בואו של הרב קוק ליפו (תרס״ד) ועד היום שנתבקש בו לישיבה של מעלה (תרצ״ה), מלווהו בדבקות קמאית. מוסר נפשו עליו, הרד לכל הגה של תודה וחכמה שיצא מפי רבו, ואינו מאבד ניד אחד. קרן אור אחת של

גינון ונימוס או דבר אחד מזכרונותיו.

ונעים עד מאד לחאזין לרי״ם חרל״פ בספרו זכרונית. חמים ומאירים יוצאים הדברים מפיו:

על במתי ארץ הרב ריימ חרלים 119

הימים לפני חג השבועות תרם״ד. ירדתי ליפו במצוות הרופאים

עלי. כדי לטבול בים.

בשבועות שחל ביום ו׳ התפללתי בבית הכנסת ״שערי תורה״.

בן כ״א הייתי אז.ב אומר ״אקדמות״ לפני הקהל ברטט ר והנה שמעתי כיצד ה ובבכיה - נזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי בהרב באהבה עזה והייתי לתלמידו ותסירו לעולם. אך לא העזתי

לגשת לרב ולבוא עמו בדברים. ובשבת, באסרו חג של־שבועות. כבדני גבאי בית הכנסת ב״הוצאה והכנסה״. תמר, חרב על כך. כי בבית כנסת גדול זח לא היה מן השכיח לכבד במצוות כאלה את חצעירים. אחר התפלה נגש אלי חרב פרנק (כעת רבה של ירושלים, ששימש באותם הימים, כדי ב ר ח כריש מתיבתא בישיבת ״שערי תורה״ ביפו) וקרבני ל להציגני לפניו. הרב אמר לי לסור לביתו אחה״צ. נרגש הייתי מן ההזמנה. כשנכנסתי אליו שוחח אתי שעה ארוכה בעניני הלכה ואגדה, פלפול ודרשנות. הרב היה אז בן ל״ט שנה. עם ששקע הרב קוק בשיחה של תורה׳ לא חסיח דעתו ממחלתי ושאלני לפרטי פרטיה. ומשנתכנסו לביתו אנשים, לא שעה לכך, אלא תוציאני מתוך הקהל והיה מהלך עמי אילך ואילך. בתוך כך חתחיל מראה לי אותות

אהבה ורעות והביע זאת בכל לשון שמקרבת לב.

הרי״ם חרל״פ הוסיף לספר כמה וכמה זכרונות רבים ענין, ה ר ז פ ס ופליאה, משבחי הרב קוק, דברים שנרשמו במקומם ב ובתוכם דברים, שסופרו ע״י אחרים, ולא היו אלא שאולים מפי

הרי״ם חרל״פ:

במוצאי יום כפור, כדרכו בקודש, שרוי היה הרב בחדווה עצומח, מחמת הרגשת חשמחה בכפרת היום. ויש שהיה יוצא גם במחול. מיד לאחר ״ההבדלה״ אץ החוצח, נר בידו וחתחיל בודק

בםוכח, כיצד להתקינה ולשפרה לקראת חחג.

למען גכיר מה רבו רגשי היקר, שרחש הרב קוק לתלמידו

ק ו ב ק ר J 20 חיי ה

ורעו המהימן, הרי״ם חרליפ, יש לקרוא באיגרותיו אליו. הרצופות אהבה והערצה, המיה וחרדה. ודברים של עידוד ותנחומים.

והרי איגרת תנחומים למות אמו של הרב חרל״פ. ושבה מודגש: אבל - אם יש באדם מישראל קרבת ר׳, לא ישכנו בו דאבון ו

, ה י ע ר י ח ד ש , ח ו ס ו י ב״ה עהיק תי

ח מכת״ר ק ל היום הגיעה השמועה המדאיבה לב׳ בי נ

ה ר ו ר ת אמו היקרה תנצב״ה (תהא נשמתה צ ר א פ ר ת ז ידי״נ נ

( י ש פ / איני צריך להודיע לכת׳יר ידיינ (ידיד נ ר החיים. ו ר צ ב

י ב ב ו הטהור ידאיב ל ב ב ן ל שליט״א, כי בצרתו לי צר ודאבו

ג״כ (גם כן). אמגם בטוח הנני בגבר חכם בעז, כ׳ ידידי שי׳

, ו נ ח נ ח ה׳ אשר ת ו ל חפץ ובעז ר כ שידע ג״כ עת ומשפט ל

ת ו ד ח ) ו חברך ג עלי יגון, ובאור אהבת השייח (השם י ידע להבלי

, שגם ה נ מ א ת האבל. וידע נ ו ר ו ד כ את מ י ק ג י ת מ ה . ידע ל ישועתו

ב ת ל ח מ ש ררהו ל ת ד׳ תעו ב ר בבל אדם מישראל בעת אשר ק

ל ת כהן גדו נ ו כ ת - ן ר ה ו זוהר מזקן א נפש, יתניצץ עליו ק ו

ל ק ך בעפר יסודם, ו ת ואבל, אשר א ו נ ו ה מעל כל דאב ל ע ת מ ה

לה י . חל ת ד׳ תשעשעהו ר ו ר ת״ח (תלמיד חכם) אשר ת מ ו ח ו

ת מ ת א ר ו ר ששון ת ו א ד ידידי לחסר את נפשו היקרה מ ו ב כ ל

ת ל י ג ק בשמחת ד׳ ו ה כי ד אמנ . וידע נ רת לבב ועבודה טהו

ק ״ ה ו ת ר החיים. ו ים יגילו הורים אשר בצרו ישרים של הבנ

ה ת ו ד ה היא עוד בעז ח ל ע ת ם מ י נ י נ קרה מפ ו הקדושה) הי נ ת ר ו ת )

ה ר ו ת ולדתו שהניחה בן יגע ב ג (כהן גדול). ואשרי י ממעלת כהי

. . . מה נעים גורלה. ו רי עו ראת ד׳ מנ בי

ק י ד,ק׳ אברהם יצחק ה

חלפו שנים אחדות בלבד, מיום שהרב התקשר בתלמיד, וכבר הגה בו ודאג לו וחרד לשלומו בחיבה אמיתית.

עמו חלק ימים של הגות גדולה וימים של כיסופים עזים לארץ ישראל, בהיותו גולה בם״ט־גאלן שבשוויץ (בימי המלחמה

ימ חדלים 121 על במתי ארץ י הדב רי

י ד י מ ל ת ד ל חו בי י הר צבי״ ו כנ ו יהמה ל״שו ב . ל נה) למית הראשו העו

ר ברי״ם חרל״פ׳ ם. ״והרב מפצי ק העתי ר בצו ע צ ים ב י הנמים השרו

רים״ י קדשו המאי ר ב ד ב ד ״ שישמחהו עו

רת : ג ה של האי ב ו והרי כאן ר

ד. , י״ט שבט העתי ן ית, סיטיגאללי בעזהי

לבבי נמלא נחת לראות י ו נ ת הוםיע לעי קרו .אורו - אור י . .

. והנה מאת ד' מימין־עליון היתד. זאת, ( ב יד קדשו ת כ יק ( כי

, עד אשר יגלה ויראה י ח ו ת הקודש חמדת ר מ ד א י מ נ ק י ח ר ה ל

ה צמא ו ק . והנני בזה אסיר ת בו רב טי ו ישעו באור חסדו ו לנ

ישע. בנפש כמהה בארץ ציה,

ם רעים, אשר נצפה ת חמי אמנם מה גדלו עלילות מפלאו

ו אל ארץ חמדה, ונזכה אז ב רחמי ר , כי ישיבני ב ו נ ת י י פ צ ב

ועם זיו עליון אשר בנחלת די, ן בין אור צל צח מלא נ להבחי

ת יאיר שביב קו ם רחו ק לעתי ך של ארץ העמים, אשר ר ש ו ח ל

. . ה ארץ. ס כ מ אור, לגרש מעט את העלמה ה

, פל ר נעים זה׳ הוד אורות מאו ק חזיון או י ת ומה מ

ם גם בארץ י ציון. אמנ ר ר ה ף במכין הקידש מ ק ש תו נ ו בהי

, ומשעות גדולוח אשר תרעש ו אמת נדחה לא יעזיב ד' חסדו ו

ר עולם לא נעלם כליל. עת הזמיר הארץ — חזון עתיד לאי

- זמיר עריצים. עוף השמים וחיתו ארץ אשר עיטים

ת עבדי ד׳ הנופלים ל ב ר חסידים נ « אל השלל של ב

, ן ו ר כ ש ם דם ל ח ו ת ש ב בע ו ת. באכלם בשר לשו במערכת המלחמו

ק ודאי מזורניחו׳ ר מ ח . העולם מ זרוע רמה תשבר , ו יתערו ישכרו ו

ות בסדרי החיים והחברה י ת גלו ו לות רב טהרתו תגלה בעלי ו

פל. ו ו כל משואות הישן הנ נ החדשים, אשר יכו

ע גדול הוא נ ו , אשר אמנם מ ם י י ו ר כל אלה הם דברים כ

ת ו י כ ו ת ק מ ו נ י יי שרוי בו, ל י בענ נ יר ארץ טמאה, שהנ או

ר ו הקודש אשר באור חסד הגנוז בסיד ד׳ ליראיו. אבל כעי

ו נ ב ג ש עת ד׳ ח ק אראה ברק זוהר, ותשו מרחי באפלה אמשש ו

ק ו 122 חיי הדב ק

ן ו צ ר י אלד. ל ה יהיו דבר ל פ י ת ו מקודש. ואנ ת ר ז ע לצפות ל

. . יתעלו בבואם אל הקודש. ו

, ם י ב ו ה א ב אחינו ה צ י על מ ב ר ק חי הומה ב ם רו נ מ א

ד יחידי , וביחו ם ק ל י הר צבי קודש - אשרי ח כנ ידידי שו

ר ע די חכמים) המטולאים אשר כמה גדול צ לה ת״ח (תלמי ו סג

חי רו ן כזאת. ו ו עת נסי חייהם בכל הימים ומד. גם בזמן קשה ו

ב ב ס לחי ל ו כ י ישתוחח כי מעטה מאד הפעולה אשר י ב ר ק ב

ק לטובתם. ח ר מ מ

, ו ק חז חי כי יחידי הסגולה איש את רעהו י הנה זאת תקו

ה שלום לאהבת רעים ב ר מ ך הגדול אשר ל ר ע רו את ה כי י ו

ת ארץ צבי קודש. ש ו ד ק / היושבים ב חביבים, עם יודעי ד

ק י ק ה ח צ ם י ה ר ב הק׳ א

קראנו בשיטין המופלאים שבאגרות הרב הגדול לתלמידו

הגדול. וקראנו בין השיטין. עמדנו על שעוד האהבה ומדת

, יבדל ד ושהתלמי הענוותנות הבלתי שכיחה, שמצויה היתד, ברב -

לחיים ארוכים וטובים, ירש ממנו. הנה כי כן יעיד התלמיד הדגול

על עוצם־גדולתו של הרב.

י מ ל ש ו ר י ר ה י ז נ ה

נר אישי יהל - עלי ראש כל אישיות. מי האיש אשר לא יבקש לראות עין בעין במאוד אדם. שמעתי עליו תחילה מקצת־משהו. מיד קמתי ושמתי פעמי אל ביתו שברחוב הנביא עמום, אשר בתוככי

ירושלים.

ו מעין זהבהב, מנומר בשערות של כסף. שערות נ ק ז - ר י ז נ ה ראשו מגודלות פרע בקווצות־תלתלים. תלויות ויורדות לו על כתפו.

לראשו חבושה כיפת משי שחורה הטובלת ביער תלתלים. רוח נשבה בעד חחלון הפתוח וגדילי משי מתולתלים שבשערו

נישאו־על, חיפו פניו ושיוו להם דמות מיסתורית.

על במתי ארץ / הנזיר הירושלמי 123

פניו זוחרים באדמומית של מחשבה. לבוש חלוק כחול בעל פסים אדומים, העוטרים את קצות חשרוולים וחדשים. מבעד פתח החלוק הציצה טלית־קטן רבנית בעלת־פסים כחולים, רחבים וציציות

ארוכות ניטלטלו אילך ואילך. זקוף קומח חוא ועדין־גזרח. נזיר הוא ר׳ דוד כהן, לא מתוך נדר, אלא בשביל שקיבל עליו אורח חיים נזיריים מימי־בחרותו,

״ - כמאמרו. ם י י ח . ש ד ד ק י ל ד כ , מי חוא חנזיר חזה ?

בהור ישיבה היה בעיירה ראדין שבסביבת וילנא. בעל כשרונות בלתי מצויים. הכשיר עצמו לתעודת בגרות ונסע לשווייץ.

לאוניברסיטה שבבזל ולמד שם שבע שנים פילוסופיה. יום אחד חש הבחור בן הכ״ו׳ שרוחו אינה שלמה עם מעשיו. אף־על־פי שמתפלל היה בהשכמה ומקיים מצוות אחרות, חש שלבו בל עמו, סיפוק נפש - ממנו והלאה. והנה נודע שהרב קוק בא

לס״ט גאלן שבשווייץ.

הסטודנט הצעיר הריץ איגרת ל ה ר ב ובקש ממנו שיקבלו לשיחה בענין אמונות ודעות שהוא מתלבט בחן, לשמחתו הגדולה קיבל תשובה חיובית. אולם לא היה לו כסף להוצאות חדרך. מיד הלך לבית חמשכונות, מישכן את שעון חזחב שלו וקיבל סכום כסף

להוצאות הדרך.

נזדרז וטבל במי הריין ובערב ד״ח אלול עשה את דרכו לס״ט גאלן, להכיר פנים אל פנים את הרב קוק.

הרב קיבל את הסטודנט הבזילאי בסבר פנים יפות. השיחות הראשונות נמשכו כל חיום. בעיקר נסבו על חכמת יוון, על פילוסופיה יווגית ועל הטרגדיות היווניות. הרב קוק הקשיב בהתפעלות לבקיאותו של חאורח הצעיד בספרות יוון במקורה. אולם דוד כהן דאה מעין אכזבה. וכי לשם כך בא אל הרב? לשוחח על פילוסופיהת חאפשרויות לפניו באוניברסיטה בבזל ובהוג ו ב ר - ן ו ו וטרגדיות י חבריו הסטודנטים. לשם מה איפוא טרח כל חטרחח הזאת למשכן את שעון הזחב ולבוא לכאן ? באין ברירה קיבל את הזמנתו האדיבה


תו ט על משכבו ושנ דנ ך הסטו פ ה ת לה ה י . כל הל ו ת י ב ן ב ב ללו ר של ה

ר ן האם יישב ח י יום מ בשח ת צפיה• ושאלה: מה י מ ח . מ ו י נ ח מעי ד ד נ

ו ן הוא חש תי ך ספקו ב ר לו את ס ו ת פ ם י א ו ? ה תי ו ת בעי ב א ר ה

. . ם. ועעי ם מתנ י נ ל כף מאז טל ע שהוא מו

ת ו נ ו ש א ר שהר ר י או קרנ ר ו ד ח ת ה י ל ו ל פ א ו כך ב ב כ ש ב ו

. ו ך לחדר ת סמו עו ל פסי ם קו ו א ת ן. שמע פ ד החלו ע ץ ב נ ה ו ל ל ח ה

ט בלבו — דנ ר הסטו מ ב - א ר ו של ה י ת ו ע י ס ו פ ־ הרי אל

? ל ל פ ת . מה מ . . ל ב מתפל ר ה י ש מנ דו

. רר . מעו ב י ה ר ן מ ו ג י ר פיישת ״העקדה״ בנ מ ו ב א ר ה

ה א ל פ ו ת מ ו ק ב ד ו של עולם״ ב נ ו ר ״רב מ א ל ל י ח ת ה היא מ נ ה ו

ב ר ה זו. שיצאה מפי ה ל פ . ת ו מרבצו ה ו ד י ר ח ח ד ש ע ו ר ב ו ר ל ע ו ק ב ו

תו ה או ת ש ע , ו ט ב ל ת מ ט ה דנ בטהרה, הפכה את לבו של הסטו ה ו ש ו ד ק ב

. ם ל ו ע ק ל ו ב ק ר ל ה ן ש מ א נ ו ה ד י מ ל ת ר - ל ח •לאיש א

: * י ו ת ר מ א ש ר ל ז ה של ב ב , ר ר כהן ״ ד ת ל ר ג ד הריץ א מי

. ״ ב י ר י ל ת א צ מ - י ת א צ מ י ת ל ל פ

ר ו פ ב יום כ ר ע ב ה ארצה. ו ל . ע ר ה לעשו ס , בין כ ב י ׳ פ ר ת ת נ ש ב

ת *כל נדרי״ ע ש י תורה*. מ ת ״שער ס נ כ ת ה י ב ל ב ל פ ת ה פו ו ע לי י הג

ת. ו החרישי ת ל פ ת לא זע ב ע ו לא נ . ו ו ד על רגלי מ ה ע ל י ע ת נ ע ד ש ע

. ם י ל ל פ ת מ ב ה ר ק ת ב ו ל ע פ ת ה - י ש ג ר אה ו דד פלי ח עו ר ו א ה

לאי י ז ט הב נ ד ו ט ס ל על עצמו ה ב י ר ההוא ק ו פ ב יום כ ר ע ד ב עו

וצא מכל הי ם ו בי ת ענ ל י כ א ת יין. מ י ת ש ש מ ו ר פ : ל ת ו ר י ז •לשעבר נ

ר ו׳). ב ד מ ו (ראה ב ש א ת ר ר ו פ ס ת , וכן לסרוש מ מהם

ס ו נ י ב אם גוהג הוא שיטה בכ ר ר ל י ז ל הנ א ת ש ח ם א ע פ

ה ב ש ח י מ ר ב ה של ד ב ר ם ח י ב ת ב לידו כ ר ר ה ס ה שער. מ ת ו . א ו י כתב

. ח כ י ד ע ל ר ו ד ס ה ם ל י ל ע נ

ד כהן, ת הקודש״, רושם ר׳ דו רו ב ״או ר י ה ר פ ס ו ל ת מ ד ק ה ב ו

: ה ל ם א י ר ב , ד רך העו

ה ט י ש , כ ב ר ת ה ר ו ר ת ר ב י ל ת ט ל ח ה ח ל מ ״מאז ג

ר ו ח ב ת ועל פיהם ל דו סו ה, ויסודי הי תי דו סו , י ה מ ל י ת ש ל ה א :

י ארץ / הנזיר הירושלמי 125 ת מ על ב

י ת ו רר א עו ו ו ש ד י ק ב ת די כ ר לי ס ב מ ר . ה ת ו ר מ א מ ם ב ר ד ס ל ו ו י ב ת כ

ו ש ד י ק ר ב ד ת ב ו ג ה י ל ת י ב ר . ה רי , כי הוא סומך עלי בסידו ו י ר ב ד ב

ש ד ו ק ה ־ ת מ כ ת ח כ ר ע מ ת ב י ה ל א די השיטה ה ק בהם, ובמצאו יסו י מ ע ה ל ו

ב ללת! ד. הטו ת הכו ו ד ח א ת! ג. ה ת העולמי ו ! ב. החי דש הכללי א. הקו

ת העולם.״ ו ל ע ת ! ה. ה י ל ל כ ה

ת ר ו ד כהן את ת ק ר׳ דו ל י ת אלד, ח ו ק ל ח ם לפי חמש מ נ מ א ו

ת ו ר י ש ע לא ה ו ל ת ההי ר כ ז א ב ת הקודש״. ו רו ו ״או י ש בספר ו הקדו ב ר

ל ת ש פי סו ו ל י ו הפ ת ר ו ו על ת ת א צ ר ת ה ד כהן א א ר׳ דו ש , נ של הרב

: ה ל ם א י ר ב תר ד ע בין הי הרב והשמי

ה נ ו י ה העל מ ג מ ה , ו ה ל ע ת מ ת ה ו ח ת פ ת ה לם, ה ת העו ו ל ע ת ת ה ר ו ת

ב זצ״ל, ר דש ל ת הקו מ כ ח הדר זהרה׳ ב א אורה ו ל ל מ כ פיעה ב מו

ל ד ב ה ב , ו ת י נ ר ד ו מ ת ה ו ח ת פ ת ח ת ה ר ו ת ה ל מ א ת ה רשת, ב מפו ת ו ר א ו ב מ

ת. מי י ה הפנ מ כ ח ת, ב י ל ת האצי ו ל ש ל ת ש ה : ה ה ד ו ס י ש ה, כ ממנ

, ר ת ו י ר ו ת ו ר י ב ו כל מה ששורש הזמן ע , ו ד ה תמי ל ע ת לם מ העו

. ה נ ו ב רך ימים ת ה ואו מ כ , בישישים ח ה ב ר ת ה מ מ כ ח ה

ה ל ע ת מ ף ו סי ר חדש מו , שכל דו ת ו מ ד ק ת ח ת ח ע הרי זה כמו ד

ה מ כ ח ה ת הזמן ו ו ב ר ת ב ו ב ר ת ת מ ו ע י ד י , ב ם ת חדשי ו נ ו םי ל הקודם בנ ע

לם חדש, , עו ת ו ש ד ת ח ו צ ר י א ו ל י , בג ה החדשה פ ו ק ת ד ב ו ח י ב . ו ה ב ר ת מ

ל מ ש ח , ה ו תי ו נ ו מכ ר ו טו ת - חקי ו ש ד ח ת ה ו א צ מ ה ה , ו ב ח ר ת פק ה האו

, ת ו ל ע ת ה ת ו ו מ ד ק ת , זו ה ם אי י ם המפל ה י ל ע פ מ ם, ב ר החדשי י האו נ קר ו

. ה נ ו ב רך ימים ת או , ו תר ו י תר ו ו ר י ב ו י שהזמן ע נ מפ

, י ד א חחידוש התמי ו ח ח ד ו ס , י תר ו ק י ת עמו ו ל ע ת ה ד ה סו ם י אמנ

ה, ד מחהו ר שהוא תמי ב ד ת היצירה כ ש א ו ח ה לאדם ל א ב פעה ש ההו

ה ל ע מ ת השמש ל ח ת תו מ ה או ל ע מ , זו היא ש מם מתרו ח ו ת פ ת , מ ה ל ע ת מ

, ש ד ח ת ל ישן, שחכל מ ם שאין כ ו ק מ ש ל ד ל ח ם שאין כ ו ק מ מן חשמש. מ

ה ל ו יח כ . וההו ת ק ס ו י פ ת ל ח ב ע ו נ ת. ת רו י ספו ל ת ב ו ע ו נ א ת ל הכל מ

ת ועולה. ר ז ו ח , ו רדת ו י לה ו אפת, מקוה, עו שו

ל כ ה ת, ש קה, הסטטי ת העתי י ע ב ט ה ה פ ק ש ה ת ה מ ו ע הרי ל

ל כ ה ת, ש מי נ ת החדשה, הדי י ע ב ט ה ה פ ק ש ה ח — זו כ ח ו נ מ עומד, ב

ק 126 חיי הרב קו

ת מ כ ח ב . הכל שוטף. ו ה מ ו ד ק ה ה ק י ח ע ה ה ר מ א . בכה, שיסודה ה ע ע ו נ ת מ

. ת ו ל ע ת ה הכל שואף ל טף ושואף. ו ל שו כ , ה ש ד ו ק ה

. ת י ל ת האצי ו ל ש ל ת ש ה ת יסודה ב ו ל ע ת ה ר עמוק. ה ת ו ד י ו ע

מה עד עמקי עמקיה. לה. משמי מרו ה והעליה. ההויה ירדה בתחי ד י ר י ה

ה אל מקור שרשה. וכשם תי דו די ל י כ ת ס ו ל ע ת ל נ כ ו ך היא מ ך כ ו ת מ ו

י לו ך עי ל ה ה אטית. מ ג ר ד ה ה ב ת י ל , כך ע ת אי ה דרג ת י ה ה ת ד י ר י ש

פה ה והשאי ר י ב ש ד ה ו ס י ב , ת י ל י צ א ת ה ו ל ש ל ת ש ה ת ה ו ג ר ד א ב ם הו ל ו ע ה

. ו גי ו ותיקו י ת ו ר י ב ש ו - ו ה ת לם ה . עו ן ו ק לתי

ת ב ר ק ת , מ י ד ת׳ שיסודח החידוש התמי י ד ת התמי ו ל ע ת ה ת ה ע ד

ת. י נ דר וצרת. המו ת הי ו ח ת פ ת ה ת ה ע ד ל

ת ו ח ת פ ת ה ת ה ע ד ת ל ו ב ר ק ת ו מ תי י הרב, שדעו ו בהי ב ת ד כ ב כ ו

. ן . של ברגסו ת י נ ר ד ו מ ה

ר ק י ע . ב לק עליו חו ו ו טה הימנ ו ב נ ר ף ה ו ס ל ב ב ם כן, א נ מ א

. ה ט ל ח ו מ ת ה ו מ ל ש ה

ת ט ל ח ו מ : ה ת ו מ ל ש י ה י ערכ , או שנ ת ו מ ל ש ת ו ו מ ל ת ש יש ה

ל ד ה ת, שעדי עד לא ת ת שלמו ס ס ו ת של ת ו מ ל . יש ש ה ל ע ת מ ה ו

ת תמיד, שזהו פ ס ו נ ת ו כ ל ו ה ת ה ו מ ל ש , ה ת ק ס ו פ י ת ל ה ב , עלי ת ו ל ע ת ה מ

ת ו מ ל ש ה ה מנ ה הי ל ע מ ל ל ב ל חיל. א ל א ה מחי כ י ל חד, ה ו ן מי עד

לה דו יך בה הוספה. וכשם שהחשכה ג ן שי , שאי ה ט ל ח ו מ ת ה י ה ל א ה

. ת י ת י ל כ ת ן זה של המגמה ה ו ז עלי דעת ר ו ה שאיגה י ר כ ה היא זו ה

ן ל ידי היצירה כולה. לאי , ע ה ל ע ת מ ת ו כ ל ו ה ת ה י ת ל א ת ה ו מ ל ש ל ה ש

ן ת שאי ב ש ו ח דה היא הדעה ה ו ה מג ל פ ח א ר מז ת ו « כן י ת י ל כ ת ף ו סו

ן ת מוחלטה, שאי ו מ ל לא ש . ו ת ו ל ע ת ה ת של ה ו מ ל ש כאן כי אם זאת ה

ה י ה השרו ל פ א זאת היא ה . ו ת ו ל ע ת ה ה ו פ ס ו ה שום ה ד צ מ ה ו מ ך ע י שי

ם (ברגסון). י י דרנ ם המו י ל י פ ע מ ם ה פי סו לו ל הפי ם ש ת ט ש ב

ת י ח צ נ ת ח ו ל ע ת ה ת ה כ ר ב ר מ ב ע מ ה קדושה - ה כ ר ד ב חו י

ד עליון. חו ר אין סוף, בי , או ה ט ל ח ו מ ת ה ו מ ל ש ל

זיר הירושלמי 127 על במתי ארץ / הנ

ה המשיחית״ מ ג מ ת הקודש היא ה רו ה של או נ ו י ה העל מ ג מ ה

ת הקודש. רו ת מאו ח ק ו ל נ י זאת על ת הכוללת״ ו ו ל ע ת ה ה

ה ל ו ד ג ת ה ל ש ל ש א ב י ל ו ח ת עצמו כ ח א א ר ו י נ ת א ד מ ח ל א כ

מה חיינו?! ו ו . מה אנ ך כ א ל מ ל א ו . ת ל ל ו ת כ ו ד ח א לם. ב ת העו ו ל ע ת ל ה ש

ה י ו ל ף לעי ר ט צ י הוא מ , הר ה ל ע ת ן מ ל כשרו כ , ו ח ת פ ת ח מ ל כ כ

, ב ל ך ה ו ת ר ל ו לים לחד כו ת י ו י מ י ס פ ה ק ו פ ס ה ה ש ע ש ב ל ההויה. ו ש

ך ר כל ע ו . לא י ר יעשה האדם כי הכל הבל ש ה א ש ע ר על כל מ מ א ל

. בו ו ג ל משי ט ב ת ת מ ו ח להי צ נ ה ל ו ל כ ה

ה א צ ו מ - ו ת ר ו . וכן ת ל הכלל י ב ש ל חייו היו ב ב זצ״ל כ ר ה

ה - ת מ ג מ , ו ל א ר ש ת גשמת י ו ל ל צאה כ ת חקודש מו מ כ . ח מגמתה. הכלל ו

ה מ ג מ נה. ה ו ה העלי מ ג מ זו ה לם. ו ת האדם והעו ל ו א ג , ו ל א ר ש ת י ל ו א 1

. ת ל ל ו כ ת. ה חי המשי

: ת הקודש (מ״ב) מ כ ח ום ב וכן חסי

. ת ו ל ע ה ם ל צי , אגו רו ה מ ש נ ת כל ח לם, א ת כל העו , א ת הכל א

ן לרומם, לעד א ו ל מ ו שואפים ל ם אנ למי ל העו י של כ ה ל א וחר ח ת הז א

. ו לם שלנ ת עו ו ע ב ת ג ו א למי עד, ת ת עו ק ו ש ת ת ש ב ל ת ל מ כ . ב ב לשג ו

ל עדי עד. א ר ש בצח י

ת ״מרכז ב י ש י ם ב י צ ר מ ש כיום אחד מן ח מ ש מ , ח ד כהן ו ׳ ד ר

ו ס נ ו ם כ ה ב ת הקדש״ - ש רו ם מ״או ם אחדי ר כרכי ב ך כ ר , ע ״ ב ר ה

לים ם גדו י . כמה כרכ ת של חרב ו ת ל ו ס מ ת ה ו י ר ו ק מ ת ה ו ב ש ח מ ה

. ר רב דו עו בהי פי ר הו ב כ

ף , א י הרב ב ת כ ן ב י ך לעי ת אי ע ד ך ל ר : צרי י ע ד כהן מ ׳ דו ד ו

ם - הושמטו י ר מ א מ י ה ש א ר ב ת ש ו ד ו ק נ . יש לשים לב גם ל ן בין השיטי

. ה כ ל ח א כ ל ים ש ן פנ א ו כ ל ג י חשש שמא י . מפנ ם י ר ב ד

ת ר ו ת ם ל געי ו ת הקודש״ הנ רו ם ב״או י ק ר יים פ ף: מצו סי ר הו י ז הנ

ר ו א ה ב ת ו ם א י ר ת ו ן וגם ס םו דע ברג ו ף הנ סו ו ל י ת של הפ ו ח ת פ ת ה ה

ת. רי דית המקו הו ה הי ב ש ח מ ה

ם י ב ת ת כ ע פ ך ש ו ת תם מ ך או ר ע ר ו י ז ר הנ ה הסדי ל ם א י ב ת כ

ק זצ״ל. ב קו ר ל ה ו ש נ ו ב ז ע ו ב ר א ש ר נ ש , א ה ל ו ד ג


ל ורעת אור ע בדה אחת, הז ׳ עו וסח לי האיש, לפי תומו

: ו ת ו ה מ בו ו טי

ו נ מ ב קוק וביקש מ ר ם זקן אל ה ״ ת ר ס פ ו ת בא ס ח ם א ע פ

ר י ז נ ב ל ת כ ו והגיש את ח נ ב עשה כרצו ר ב לו צוואה. ה ו ת כ י ש

ם ת זאת, והוסיף - א ו ש ע ב ל ר ר ס י ז ם. הנ ד העדי ח א ו כ ם עלי ו ת ח י ש

t ר י ז נ תה שעה אמר הרב ל . או ו נ ת רצו ו ר מ ם ל חתו ו י י ר על ו ז ג ב י ר ה

י נ מ בקש מ רע לי שיהודי י לם לא אי ודע שמעו ך י נ ם אי — כלו

? ה נ ש ע לא א ה ו ב ו ט

ה ש ל . ח ם במקומו ת אהר ח ר, ו י ז ם הנ ת י כן לא ח פ ־ ל ע ־ ף א

ה ש ל ה ש ל ח , ו , שכה חעריצו ב ו ל ה ר ב ו ר י ל ס ר ע י ז ו של הנ ת ע ד

. ש פ נ ־ ת מ ג ע ם מ מי י

ל י ט ה ו ל ביקש ממנ ב קוק ו ר פר םת״ם ל תו סו ם או נ כ ם נ מי לי

ב ר ם ואמר ל ת ר שלא ח י ז ה שער. שמח הנ ת ו אה שלו. א ו ים בצו י ו נ שי

: ה ם עד כ י ל ע ה ם ש ע ט ת ה א

. . ימא. ו בר־קי נ נ ר שאי ב ל ד ם ע ו ת ח י לא ל י על ת ל ב י - ק

ל א ך ש י ־ ץ ך א י ל ש א ב ר ר

. ו נ צ ר א ר חדש ל , בא תו ת תרע״ד נ לם של ש ת העו מ ח ל ר מ ח א

ה ע תה ש . או ן ו ב העלי י צ נ ל כ א ו מ ט ס ר ב ר ל ה ו ש נ ם היו ימי שלטו הימי

ב ר . ה ץ ישראל ר א ת ל י ש א ר ת ה ו נ ב ר ת ה ן א נ ר לכו ש ו ת כ ע ב ש ר ה ה א ר

: ר מ א ב ל ת ר כ ת י ן ה ב ובי י צ נ י ל ר גלו מ א מ ה ב נ פ

ו נ ת י ה ר בארץ ת ע נ ת ה ו ל תנ ם אנ בי י לה זו מחו דו ה ג ע ש ב

ם בי י י . עכשו מחו ת ו נ ב ר ת על ה ו ל ג ה ה צ י ב ר ר ה ש ל א ו ד ג ק ה ב א ל ה כ מ

, ת ו נ ב ר ב ת ש ו ל ו ג ס ל ה ת כ ת א ו י נ ו מ ד ם ק י נ ש ב ם כ ע פ ד ה ד עו ח א ו ל אנ

ת א ש גם מ ו ר ד ל ת ו ע ג ה מ מ צ ע ת ב ו נ ב ר ה שיד ה מ ד כ ן ע ד ח א ל

. לה ו בשכל ה ו ד ו ח י א , ב ת ו נ ב ר ר ה ו פ י ש ו ב ר לנ ו י לעז ר ב ע ר ה ו ב י צ ה

ך ל כ ם כ די ן בי ו ד עלי ס ה ה ב ד ק פ ו ה , ש ת י ל א ר ש י ־ ץ ר א ה ה ל ש מ מ ה

ר ו ז ע ה ל ד צ כה מ ן - גם היא צרי ו י ב העל צי ו הנ נ די אהי ת - בי ו נ ו מ א

, ת ו נ ב ר ל ה ך האישי ש ר ע ת ה ם א מ ו ד . ל ה ס ו ס י ב ל ת ו ו נ ב ר ל ה ו ל כ ש ל

י ארץ / רב ראשי לארץ־ישראל 129 ת מ דל ב

ת ו ר ח א ת ה ו ת ד י ה , שכל כהנ ת ד ב ו כ מ רה ה ה הצו ת ו א ר - ב ע צ מ ל

ם הם״. ר ו ב י ג צ ם בה בחו י ד ב כ ת מ

ל ן ע נ ב לכו ר די ה ר בי ב ד ם עלה ה ם רבי ר מאמצי ח א ם ל אמנ ו

י ש א ר ר ב ח ה ר כ ת כ ו ב ה ר ה ם ו י רושל ת בי ת הראשי ו נ ב ר ה את ה ל ת

. ל א ר ש י ־ ץ ר א ל

ת ם א ב להקי ר יעים בידי ה . ל. פישמן שהיה מן המסי ב י ר ה

: ם ש ו ת ר י ש א ר ת ה ו נ ב ר ד ה ר ש מ

ם ה ה זו ושהיתד. ל ד ו ב ע ם ההם ב מי ו בי נ ב ר ה שעזרו ל ל ״כל א

ת ו נ ב ר ת ה דו ת על או ו ר צ ק ת ו כו ו ארו ת ח א ח ו ש ת הכושר ל ע ש

ת ר א ד ס ם ל י א נ ו ת ל באי ו עצת חכם. איך ו ע ממנ ו מ ש ה, ל די תפקי ו

ו נ את רצו ל ו ת את כוחו הגדו ע ד רו ל ה - הללו הכי ל ל כ ש ל ת ו ו נ ב ר ה

ו ל ג ת נ ו ו ש ג פ ם נ נ מ ז כי א ז ע חו ה את רו י ו ו חעקשנ צ ר את מ ף ו המקי

ל ת ש ו מ ו ל : ח י נ או ח ג ת של רו ו נ ת שו ו נ ו כ ת רה ה ך נפשו הטהו ו ת ב

ל כ ם ש ע ר ו ק ו ל ח ת ש ו ק ו מ ת ע ו ב ש ח ם מ ר ע ר ו ש מ

ת ו נ י ד ם ע ם ע ח ו ל ל ר ש ב ג ת ץ מ ר , מ י ש ע מ ר ו ש י

. ב ״ ח ב ז ל ש ו פ נ

ב ר ה ל ש י ל ע , ראו הכל ב ת י ש א ר ת ה ו נ ב ר ו על כסא ה ת ו ל ע ב ו

ל כ בעל־פה, מ ב ו ת כ ו ב ים אלי נ ׳ שהכל פו פ י ו ת ת ת ל ־ מ א הנהו ב

ת, ו נ ו ה, צי נ י מדי נ י נ ע ץ־לארץ, ב בהו ת בארץ ו ו ר ד ש מכל ה ם ו גי החו

. ת ו ר פ ס ת ו ו ב ר י ת ק ס ע ב ת ו ד

. ת ו י נ ר ו ת ה ־ ת ו י ת ו ר פ ס ו ה תי רו צי ב בי ר חו גילה ה קר כו לם עי או

ס פ ד נ לך ו , הו ת ח ת א כ ס ר מ ה לאו א צ י ) ס ״ ש ה ב רו ר ה ״ ל כ ל ה : ״ ן ו כג

״ ת ו ר ו א : ״ ו י י ח ב ד ו ר ע ו א ה יצאו ל ב ש ה י מ ר פ ס ל הש״ס). מ כ ש ל ו ר פ ה

ו נ י נ ע ש - ״ ב ה ו ת ה ת ש ו ר ו א ז ״ ו ת י ח ת ל ו א ר ש ץ י ר ת על א ו ס בץ מ קו

ן י ע ש מ מ ש ר זה מ פ ר והיחיד. ס ו ב י צ ל ה צ ה א ב ו ש ל ת ה ש ת ו ב י ש ח

ת. ו נ ת השו ו ב י ש י י ח ר ו ח ב ע ל ב סר של ק ר מו פ ס

ו י ד י מ ל ו ר׳ צבי יהודה. ת נ ת ב כ י ר ע ה יצאו ב ל א ם ה י ר פ ס ה


״ ה ב ו ש ת ת ה ו ר ו א ר ״ פ ס תר ה ו י ב ב ב ח ב היה מ ר ה ם ש די מעי

ת ח ל - אחר התפלה. פעם א ו י אל ש ד ח ת בו ב ו ג ה והג ל והיה נ

ז ה ב ר ו ה י ב ת ל מ , ע . ״ ה ב ו ש ת ת ה ו ר ו א ל ״ ב ע ר ד ה י ע ה

. ״ ה ל מ ה ו ל ל מ כ ר ב ו א א צ מ י ן ג ו ה כ ו ל ב כ ת ס י י ש מ

ד ל י ב ע ר ר ה ב י רים תרצ״ד, אחרי הצום, ד צאי יום הכפו במו

ה ח י ך כדי ש בה. תו ום וכחה של תשו ת הי ש ו ד ף ק ק ו ן ת י לחן בענ השו

ך ל כ ו שמח ע נ ב רות התשובה״. ר ך ״או ו ת ד מ ח ר א ב ע מישהו ד השמי

. . . י גבולי ל ד ב ו מ ם ל כי ה צרי ב ו ש ת ת ה רו : ״או ר מ א ו

ב ר ל ה ה ש ל פ ת ד ה ך ם

,הנשמה - תמיד מתפללת״״.

ת טי ו תו הפי ו ת מיטב הג ר א ב ת ב ל ר ן גגש ה ו ד ג ו ו בל ת ב ש ד ב עו

סועד. ת ו ב ל חול, ש ת ש ו ל פ ת ר ה ד ל ס ע

ת ו ג ק י ד ב ה ו ב ת ר ו נ ד ק ש ר וערך ב ס הסדי נ י יהודה, כי , ד׳ צב ו בנ

ה ל פ ת ר ה דו ו לסי י ת כתב צרו ך או ו ת ם של הרב. מ רושי ת הפי ה א ר ו מ ג

״ ו. —״ע ו ל ת

ב יצא ו ר ק מ , ו ן ך ראשו ר . כ ר םדר־תפלה ו א ט יצא ל ״ צ ר ת ת ג ש ב

״ ה י י א לת ד : ״עו ו ם אל רושי א לפי ר ו ק י ד בחי ו ב ע ר ך שגי. ה ר גם כ

( ן ה כ ם יצחק ה ה ר ב ה ראי״ה ( ר׳ א ל ע ה ה ש ל ו ע ן ה ב ר : זה ק ר מ ו ל — כ

. ו ת ל פ ח ת ב ז ל מ ל ע י ל כ

ש א ר ל, ל ת החו ת של ימו ו ל פ ת ם ל רושי ל פי י ן מכ ך הראשו ר כ ה

יפה ת ומועדים. ו ב ת ש ל פ ת ך השגי - ל ר כ ה ה ופורים, ו כ ו נ ח , ל ש ד ח

ת חז״ל — מרו מי ך ו י נ ת ת מן ה ו ר ו ק ד שציין מ ב ל ב - מ ר ה הבן ה ש ע

ם קטי י תפלה״. מלו נ י ה על ״ענ מ ד ק ן ה ך הראשו ר כ ל ה א ש ו ב מ ם ב י ד ק ה ש

, ם י ק ר ן - ז׳ פ רות: הראשו ה מדו ע ב ר ה א ב , ו י הרב ר ב ך ד ו ת ם מ י ר ד ו ס מ ו

י — . השנ ״ ה מ ש נ ת של ה ד מ ת מ ה ה ל פ ת ה : ״ ם ש ם - ב י ר צ ם ק ה ב ו

« השלישי — ז׳ ׳ ה י ק ל ח ה ב ל פ ת ת ה כ ר ד ה : ״ ם ש ם - ב י ק ר ז׳ פ

: ם ש ם - ב י ק ר י — ט״ו פ ע י ב ר « ה ׳ ה ר ו ת ה ו ל פ ת : ״ ם ש ם - ב י ק ר פ

. ׳ ר ו ב צ ל ד ו חי ה לי ל פ ת ת ה ל ו ע י פ ״דרכ

על במתי ארץ / סדר התפילה של הרב 131

ם ד א : ה ם י נ י נ י ע ר לפ ו ד ם מן הסי טי פרושי קו ם כאן לי י א ב ו מ ו

. ו נ צ ר ל א ה ש ת ר א פ , ת ע ב ט ה ־ ר ד , ה ו י ר ב י א ו

ם ד א . ה א

ה נ י י ח ו ת י נ ר שעי ח א מ ״ - ש ו ב ב ל ת ב מ ר א ב ו ד ו ״ , : ב ל ה

י א לו עי בו , שי ת מ א ל של ה דו ר הג ו ו הצי ת ו א ת ל ו י ו ל ת

ם ד א ל ה ל ד כ ח י ת , לא י ו בים ממנ לים וטו ם. גדו הם של אחדי תי הערו

, ר ב ד א כן ה . ל ו ב ר ק מי הוגה ב י חו הפנ ת מה שרו ע ד , ל ו ת מ ש ם נ ע

ך ל כ ם כ י ק פ א ה מ א ב , ה ה ב ח ר ת ח מ א ל ה דאה ע א שיחד עם ההו ל א

ו י ק מ ע מ ת מ מ א ח ־ י ת את מ ו ל ד , ל ו ב ב ל ת ב מ ר א ב ו , יהיה ד ם י ק ו ח ר

. (ק״ב). ו ב ב ל ר ב ב ו הוא. ויהיה ד

ת ו פ י ע לה. ה ה כפו נ ו כ ת א ב ה ב נ ח של השי ר כ ה : ח ה ע י נ י ם

ל כ ם מ ל רשמי ב ק , ל י נ ו ה החי ל מ ע קיה ב ח חו א ל י שהנפש מ ר ח א - ת י ש פ נ ה

, מה י נ י פ חנ ה הרו ר צ ו א אם ל להבי , ו י ד דוחנ בו ם עי ד ב ע , ל בה י הסב

לם ק מן העו ת ע ה ת, ל מי י נ ת פ י ש פ חה נ ו קח מנ ש בחז ו ר ד ת ל מ ר ו ג היא ה

ת י ש פ נ ה ה ל ו ע פ את היא ה . ז ם ת ק י ק ח ם ב י ש י ע ר מ ו ה מכל רשמי ב ו ב ו ס ה

ש פ נ ת ה ר א ש ק מ ים, הכלי ה נ ה ביחש לעי ר ק י ע ה ב א ב ה, ה נ ל השי ש

ה העמוקה, נ י ש ת היה ה א ב לו. ז י ב ס ר מ ש גש א לם חחי והרו ל העו ל כ א

ל עם זה ב ת. א פשי ה הנ ע ג ר מ ה ה של * ת ע י ב ך ת ו ת ה מ א ב ה

, ת של הכח החמדי או ב הלי ק ע ה גם ב א ה ב מ ו נ ת ה של ה ע י ב ת ה

ל כ ם וקודם ל י ר מסו ת ו י ם ה ים, והמקו נ ם חחיצו ברי ת על האי ר כ י נ ה

ר ב א ם ל י ר כל ו ת ם, ב י ת מורגש — הם העפעפי ו ם להי י ר ב י א ה

ה ל ק ה ה מ ו נ ת ת היא ה נ כ ו ם ש ה י ל ע ה - ש מ ש נ י - ראי ה הפלא

ה. נ צו חחי ו

ם י ת חחי ו ל ו ע ן של פ ת כ ש מ ת ה ת א ו ע י ר פ מ חד הן ה ח י ל י א ת ש

ל ר חי ז א ת מ ח ה ו ר י גם יחד. ה החמר י ו חנ ד הרו צ ם, מ י נ ם והרענ הערי

־ י ר י ש כ ם - מ ת כלי ו ם להי י נ נ ו כ ת מ ר ה ש ב כלי ה ה ו נ י ש ה ־ ת ח ו נ ע״י מ

ם ת ר ט ת מ ד מוצאים א ח יהם י ת החיים. שנ ד ו ע ת ם ל י ד ב כ נ ם ה י ל ע פ מ ה

ל ש ע ד ח ת נה. שהאדם מ ה של השי כ ר ו ב מ ה ה ח ו נ מ י ה י , ע ת ה כ ר ב ב


, ם ת י ו רל ה ו ם על ג י ל ב א ת מ ם, הרי הם כ י היעדי כ ב ס ה ב ז ו נ יה, הג ההו

א רשע ושוד. ל לם מ ל עו כך ע ים לסו כנ ת מו ו י ה ל

ה י ו ה ו ב ת ו ט ש ם ת ה א צדק ומשפט. ב ל מ , ה ר ה ו ע א פי ה בהו נ ה

ו ד י מ ע ה ט על כל היקום ל ש פ ת ר ת ש ת האדם, א ש ו ד ד ק ו ס י כולה. מ

ו נ נ ר דש. 1ואז י קו ת־ נ א חי ל מ ם׳ הכל י ק ומישרי ד צ ם ל י א ת מ ב ה צ מ ב

ת ימצאו אז א , ו ץ ר א ט את ה ס ש / כי בא ל י ד נ פ ל ער מ עצי הי

ה י ד ה ב ע ב של ה צ מ יתם הארוכה, שכל ה ת הו פ ו ק ת א ב ל מ ם ה נ ו י ב צ

׳ ת ה ש ו ד ת ק ע פ ו ה ד המאושר, אשר בוא יבוא׳ ב מ ע מ ו ה ת ו א ד ל ב ע מ

, ו ת ד ו ע ם ת ו ר מ א ל מבי ם את כל היקום ו ט העליון׳ המקי פ ש מ ר ה ו א ב

״ (ר״י). ץ ר א ת ה ט א ס ש א ל י ב כ ״

ל כ ת ס י ש ם כ ד א , שימצא ה י ופי הכלל ר והי ד ס ב ה : טי ם ע ר ה

ב ו ט , אדון החכמה, ה ר ד ס מ ל ה תו ע רה או ו , י ה ל ל כ ת ב ו א י צ מ ב

, ם ת ו ל י ס מ רם מ הי ם בהז כבי , הכו ו ו בהדר ת א צ ש ב מ ש . ה ת ר א פ ת ה ו

נם. ו י ל חז ת א ר ר ו ע ת מ פש ה ת הנ נעימו א ה י ל ל א ך - כ ל ר הו ק רח י הי

ועות, ם - כמו זיקין, ז וחדי ם מי י ת טבעי ו נ ו י ז ם שח י מ ע פ ם יש ל נ מ א

א הי ה ו ת ו מ מ ו ר ת ה ש מ פ נ ת ה עו א פרי כאלה - י ת ו ו עד ת סו ו ח ו ד

. י בשר נ ם לעי ־סדרי אי ת ו ו ע ר ורים של פ ל וצי פ ה או ב ל ת ב ס נ כ מ

ל כ ק חלק קטן מ ה ר נ , כי ה ל לבו ם א ם לשו ד א ך ה ל צרי ב א

ב ו ט ל ה ב כ ב לו ר ר , ו ו י נ ה עי נ י ז ח לה של חבדיאר. ת דו ת הג ל ש ל ש ה

ל כ ד ב י מ . ת . . ה לעיגיו א ר ת מ , ה חסד ר חיים ו א או ל מ , ח א ל פ נ ר ה ד ס ה ו

, ב ו על ט ת על יוסי ו ג נ ע ת פשו מ ו נ י נ ד עי ג נ ל ה ש א י ר ב י ה ב ח ר מ

ת ו א ב ת, ח עי ההרגשו ו עז ם שבז ן הסדרי ו ת של חסר ו ע ר פ ה ה ה ל כל א ו

ף ק י ה ת ה ו נ ט ד ק צ ת מ ק באו ם זדים לו. הן ד י א ר נ ת ה ו א ר מ ך ה ו ת מ

ם י פשי ו הנ תי ך של רגשו ר ע י נ ת ל ב ק ה ל ח , ב ם ד א ת עיני ה ו א ל ר ש

ו ת ע . וישא ד תו א או ל ן ב״ה מ ל אדו לם המלא, שכוחו ש ת העו מ ו ע ל

ם ל ו ם כ ל המעשי פלאה. ואיך כ ת הנ ו א י צ מ ל של ה דו ב הג ח ר מ ל ה א

ה ר פ ד ם ס רעי ם בפו י א ר נ , ו ם . ואם הם מרעישי ת ר ב ו ח ם ב י ז אחו

ם ל שג י . ומזה נשכ י ו של המצו ל ל כ ם ב כ ר א ע ר הו ד ה ה נ . מ ו נ י לערכ

ו ת ו א ר ך ב ר ב ך י ד וסדר. על כ ו הנם מלאי הו נ י כ ר ע ף ל ה א ר כ ה ק ה מ ו ע ב

על במתי ארץ , סדר התפילה של הרב 135

ם ל ו א ע ל ו ויג ב ו ר ת ו מ ח ו כ ך ש ו ר ב : ב ש ו ב ח ק ל מ ע זאת, מ

(שפ״ר).

ת ו נ ה י ם ל ד א י ל ת מצו ו כל להי ו א י ר ל י ה ב ר האלהי ה : באו ת ש ק ה

ל כן מר. ע ת חו י ל ב ע ר הוא אדם, אנוש. ב ש א , ב ו ר ת באו כ ל ל בו ו

ר ו א ש ה ב ל ת ה ן לאדם׳ כי אם ב ל הרושם האלהי לא תכו ה א ל ב ק ה ה

פש. ת הנ ו כ פ ת ש ה י הצדק ו ג ש ו מ , ב ת ו פשי ת הנ ו ש ג ר ה ה ם ו י חמעשי נ נ ע ב

ם י ה ל א ת ה ע ל סוף ד ף כ ם סו נ מ ת. א מי י נ ו חפ ת ר כ ל ה י א י הראו לפ

י ה ל א ר ה ו א ל ה ב ב לבדם, א ל לא ברגשי ה , ו ם לבדם ה במעשי ל ג לא ת

, ם ד ך עמקי גפשו של א ו ת גה ל ה הצפו מ כ ח ק ה מ ו ע הוא הזורם בהם מ

ם י ר ב ד ך ה ס ם ע״י מ , כי א ה ת ר ה ט ה לו ב ל ג ת ל ש ל ר כ ש פ שאי א

ח ר ז ן י . על העגי ת י ע ב ה ט ש ג ד ה ם ל י ב ו ר ק ש ה פ נ ־ י א ש מ ם ו י המעשי

ת ע ד י ד׳ ב ר ח ת א כ ל , ל ח לישועה להאדם י ה את ת ה הז ק ה ב ה ה , ו ר האו

י החיים. כ ר ל ד כ ב ו

ה א ר מ ת, ל ו נ ו י ה חג ל ב ק ה , ב ד א ל מ י ב ק מ ה ה על כן זהו המחז

י ר צ ל י ל כ ט ב י ש ך ו ר כרע האדם ב י שי ה ראו ת מ ו ע ל , ש ד ד׳ ו ב ת כ ו מ ד

כה . כי אי ן קוגו ו כרצו ג ת רצו ו ש ע , כי אם ל ו תי ו גטי ם ו י ו הפרטי ב ל

ק ע״י פש, הוא ר ת נ ע ד ם ב י ה ל א ־ ת ב ר ג ק ר להשי ו האו י זרח על זה י

ר ש ת א ש ק ת ממש, ה ש ח ק ־ ה א ר י הענן, שהוא מ ק עי י ה ב מ ר ה ו א ה

ום הגשם (שפ״ד). ן בי ה בעג תהי

ל א ר ש י - ץ ר ל א ה ש ת ר א פ . ת ג

ת בארץ, כשהן ו י ו ל ת ת ה ו וחד, שיש במצו ר המי א פ ח ד ו ההו

ץ ו ל ח ל ח י ו ח ת ו ל על ידיגו׳ ע״י א א ר ש י ־ ץ ר א ו ב ת עכשי ו מ י י ק ת מ

ר ת ו י קה ו תר חז ו ח י תקו ת ו י ר ח ן א ת ומכי ו ב א ץ ח ר ת א ך ובוגר, א ל ו ה ה

ם ע פ מ , ה ימי ו הפנ ך עז חפצנ ו ת , מ ו נ ה חוא ל ל ג ת ר יבוא, מ ו ה לד ר י ה ב

א ו ל מ ו ב נ י ת ו ב ל ארץ א ו ע מתנ או ־ ן ו י ת צב ד א י מ ע ה , ל ו נ ת מ ש ב נ ר ק ב

ם י ל ג מ , ה ה ת נ ו כ ת ת ם א י מ י ל ש מ יה ה ו ל .שדטוטיד, וקו כ . ב ה ר א ת

, י ר ם המקו ר ה ה כ ר ע ו ב ו אנ נ ת מ ו ת היא א א ז ם, ש טי מבלי ו

ו נ י ל ש ע ד ח ו שואפים ל נ ח נ ת א א ז . ל ה ת מ ש נ ב ה ו ח ו ר , בנפשה, ב ה ת י ו ג ב


ה מ ד ר ו שנת ת ת. הנה ישנ ו י נ ם קדמו י כשנ לם ו ם. כימי עו י נ ימים קדמו

ם י ע ו ל ו אז ב ר א ש ם נ י מי ו הלאו נ י ת ו ח קשה מאד. כ ה ו כ ו ר ת א ו ל ך ג ש מ

ל ם ט י נ פ ב ל מ ב ט מזוקן׳ א מ ו ק ה מ ש ע ץ הכל נ ו ח ב ימה. מ ו פנ נ ב ר ק ב

הן אי ו ל מל כ ן ב ל ל כ ת ב ו ת המעשי ו ם שהמצו ש ורם. כ ז ך ו ל ים הו חחי

, ו חנ ת חותם״רו א ו ו נ י י ח ת לח־ ו בה א נ ו ל לה, ושמר ו ו בג הלכו עמנ

ת פ ו ק ת ת ל ח ת ה ימי ה ל א ו ל תנ או או , הבי ת י מ י נ פ ו ה נ ת ו מ צ עפ״י ע

ו נ ת ו או א בי ו - כן י נ צ ר א ה ב מ ו א ה ־ ת י ת ל הפץ ת ים ש ה לחי ר א ה ה

ה מ ל ש ם ה ת ר ו ת החיים, שעל פי צ ו מ מ ו די ר ץ לי ר א ת ב ו י ו ל ת ת ה ו המצו

ת ו י ו ל ת ת ה ו ן של המצו ת ו ה מ ן ב נ ו ב ת ה ף ל סי ו ר נ ש ל א כ . ו ו קבע הם נ

ת ו י ה ה היינו צריכים ל מ . כ ו ת הן מאתנ ו ק ו ח ה ר מ ה כ א ר נ , ו ץ כולן ר א ב

ת ו מ י ק ת ת מ ו ה המצו ל ו א ם וחזקים, עד שיהי י א י ר ר ב ת ו ם י י א נ ת ב

ו , שאנ ק ל ח ה ו ת י ר את א ק י ב ה ו ב ה א ים ב ק לקי ש ח ו ה גדל בנ ך י כ , ם ה ב

ים שלמים, , זכר קודש, זכרון לחי ר ר זכר לדב ו ת מו ב י ם לקי לי כו י

ם. ת עולמי ע ו ש ת ו ל נ ת מ ד ו על א נ מ ע ה ל מ ל ה ש ע ו ש א ת ו ב ו ב נ או ל בו שי

תו ו באו נ ת מ ו א ־ ת מ ש ת נ ם א רי ו מעשי נ , הנ ו תו עכשי ו או מנ י ר בקי ש א ו

ת היה ע ת החיים ל א ל ש מ ד ו ק ה ־ ת ב ה ל ש ה ל י ה דש, אשר ת אש־הקו

(שנ״ב).

ר פו ם - סי י ש ו ר י ם פ ו ר ע ן - ס י ד י ו ענ ת ו א ן ב י ן לענ י ומענ

. וכה ל ר ש ״ י ע ג נ ו ן ל ר המהו פ ו ס ק ל ב קו ר פר ה ה נאה שסי ש ע מ

: ר ט ו ע מ ו ה נ ו נ ג ס ב ת ו רי ו ו הצי נ ן בלשו ו י עגנ ר ב ד

ק ח צ ם י ה ר ב ל ר׳ א דו ל רב׳ינו הג צ ו לישיבה א נ ס נ כ ת נ ח פעם א

ץ ר ליפשי ר מאי ז ע י ל ק ור׳ א י אל חמן בי י ור׳ חיים נ ק ז״ל אנ הכהן קו

ד ת הדו ו צ ר פ ם ב י ו דנ נ י ד, והי ן ועו ימי ף ור׳ בנ ס ה א ח מ ב ר׳ ש ר ה ו

ם י ג י ת הסי ו נ ג ה וסיים ב ר ו ת ח ה ב ש ה ב ר ו ב ח ד מן ה ח ל א י ח ת . ה ו ת נ ק ת ו

ך ו ת ו מ א ם כ ב מ ר ע ה ת ר ר ודור. נ ל דו כ ם ב י נ ב ר פו ה סי ם שהו י ב ר ה

ה נ ע ש ו ד ו ק ו ב כ ר ד ו כ ב ל ו ב ס ע ע כ י ל ב ד ה י ל מ נ ה כועס, א א ר נ ר ו ע צ

זדמן ד שנ ח ל א ו ד ה בג ש ע כרתי מעשה. מ ז ג ר ו ב י ד ת ע מ : ש ה מ י ע ג ב

ן ס כ א ת ג י ש ר פ כ ש מן ה ק י ב . ם ן ש צרך ללו הו ה ו מ ו ח י ר ושקעה על פ כ ל

ש ק י לא היה לו. ב ת ו ו י נ ש א היה לו. ביקש מ ל ד בה. ו ו מ ל א ל ר מ ו ג ל צ א

רה 137 על במתי ארץ יי הלכה בדו

ר יש לך ? הביא דו סי : ו י ף שאל את הכפר לא היה לו. לסו עקב ו י ־ ן עי

ה ב ר מצא בו ה לה, ו ל הלי ר כ דו רושי הסי ב בפי ר א ה ר ר ישן. ק ו ד י ס

. ו י למכר ה הכפר צ ר ת לא נ ם ו בי ם מרו ו בדמי ת ו נ ק ש ל ק ם נאים. ב י ר ב ד

ת. ת נאו ו א ל ב ט ר חדש מקושר ב דו ו סי מ ו ק מ ב : אתן לך ב ר ר לו ה מ א

ל י ג , ר י ב : ר ו ר ל מ ? א ם ע : מה ט ב ר תו ה ל או א . ש ה הכפרי צ ר ת א נ ל ו

י הג אנ ו נ ן ו ת חמי ו ת ש י ל הב אנ י קם או כשאנ . ו ר ק ו ב ם ב י לקו אנ

ר י י י נ טל אנ ו ר נ ה כדי שתאהז האש מ . ו ן בעצמי ת חחמי ח לי א י ת ר ה ל

הג ו , נ ת י ב י ב ר מצו י י ל ואין הנ . וחואי ן ת חקיסמי ח מו ת ו ומשי ת י צ מ ו

פעם ת חאש. וכן כל פעם ו ז בו א ר ומאחי דו ש דף מן חסי ו ל ת י ל אנ

. והרי ח בו ת י צ מ ר ו דו ש דף מן הסי ל ו י ת י אנ ת ר ט ק ת מ ה א ל ע י מ נ א ש

ן לא י ו עומד, שעדי נ י ע ר עצמו ב דו ן הסי י ה ועדי ם שנ י ע ב ן ש ב י כ אנ

.. ף ה״סידור״. ו י איגם מג ת ש ל ת ם ש ל הדפי כ י ל״מה טובו״. ש ת ע ג ה

ה ר ו ר ה ב כ ל הT : T T —

ק ל ח ל י ו ל ב ד ב ו מ ל ת ר ל י ה ב מ ק ו ף, מעמי רוש ענ ר פי ב י ב ח ר ה

ת כ ס . מ ״ ה ר ו ר ה ב כ ל ה . : ש ו ר י פ . שם ה ד הירושלמי ו מ ל ת ל ה ש

״ ד ו מ ל ת ת ה ש י ר ד ל ל ש י י פ ד ע ת ה״מכון ה א צ ו ה ה ב נ ו ש א ״ביצה״ יצאה ר

ה כ ל ה ף , ם הש״ס בצרו רושלי לך בי ס והו פ ד ה נ ת ת ת״ש־תש״א. ע נ ש ב

. רה״ ברו

ד ו מ ל ת ם ב ל מקו כ ט ב י ל ב ה ה ל ת מ ג ? - מ י ה רה״ מ ה ברו כ ל ה ,

ל ל ע, קיים ח לחן ערוך״. כידו ם ו״שו ״ ב מ ר ל ה ת הפסק ש א

ב ר ל פה. קם ה ע ב ן זו ש י ב לב ת כ ב רה׳ בין זו ש כל־התו בהי

ת צד לאחד• א רה״ והורה. כי ב ב״הלכה ברו תי ל ג ל ס ו

ע ב ך ק ם כ ש . ל כל ל בהי ל ח ת ה א א ל מ ל ה ו ר ו ת ח ־ ת ל ש ל ש ע ב ר ק ה

ד חד - את ר׳ דו ו ה מי צ ר ב ומיגה מ ר ת מרכז ה ב י ש י וחדים ב ם מי רי שעו

ר ק ח י ו , ספרא. ספר א ת ל י כ : מ ם י א נ ת ת ה ר ו ד ת מ ל מ יר, ה ז כהן הנ

ת בהן. ש ר ד ה נ ר ו ת ה ת ש דו המי

ב ר ה ה ב ר , ה י והירושלמי ל ב ב ל שבין ה ל ה ת ה א א ל מ ל ל י ב ש ב ו

ו י ושאי כל נ ו ו י ד ז גם את תלמי ר רושלמי והיה מז ד י ו מ ל ד ת ו מ ל ל

ק י 138 חיי הרב ק

ל ל ח ד ה ב ל . מ ם י ד ו מ ל ת ת של שני ה ו כ ל ה ת ה ר א ש ק ל ל ד ת ש ה לכך, ו

סק ב הפו , דיין או ר ם. למשל סקי ד והפו ו מ ל ת ע בין ה ר הזה קיים ק

ך״) ם (עפ״י ״שולחן ערו סקי ל פי פו ר ע ת י ה ר ו סו ת אי ו ל א ש ה ב כ ל ה

ם ש . ל ד ו מ ל ת ן הדין ב בי רה ו ה שהו כ ל ה ן ה ת הזיקה שבי ה א א ו ו ד נ אי

ה כן מ ש . כ רה״ ה הברו כ ל ה ״ ת ה ב א ר ר ה ב י ה ח ל א ם ה י ע ר ק י ה איחו

ה ת ו ה . מ ד ו מ ל ת ת ה ה ל כ ח ב ה א ר י ה ב מ ת ו ר ר ב : מ א י ה

: א ב ר ה ב ס ה ר ה תר לאו ו ד י ר עו ר ב ו ״ ת ה ר ו ר ל ״הלכה ב ש ו

ת. למו ם שני עו י פ ע ת ס ו מ , שממנ ר אחד ו ק ד מחוור, מ ו מ ל ת ה

נקים מן ו הם י י . שנ ם י ק ס ו פ ה ם ו י ש ר פ מ ה ד זה - צ זה ב

ן י ר שב ש ק א הרי ה ל א ש ל . א ו תם ממנ ו ם הי י ל ב ק הם מ י שנ ד ו ו מ ל ת ה

י לו ן ג ו ש א ר ר ה ש ק : ה ם י ק ס ו פ ו ל נ י י זה שב ם כהר י ש ר פ מ ד ל ו מ ל ת ה

י ו ל י ד בא לידי ג ו מ ל ת : אין ה ך ד י א מ . ו ש ר פ ת י מ ל ש ב ר פ לט, אין מ בו ו

ר ש ק לו ה . ואי תו ם או י ש ר פ מ ם ה י נ ו ר ח א ה ם ו י ג ו ש א ר א ה ל ה ב ס י פ ת ו

א ל ק ממש - א ת י . נ תק י לא נ ק ( ת י נ ה כ א ר ם נ י ק ס ו פ ד ל ו מ ל ת ן ח שבי

ו נ א שאי ל , א ו ל תקפ כ ר זר. ב ש ם קיים ק צ ע : ב ר מ ו ל , כ יתק) ו נ ל י א כ

ת. ו י ג ך הסו ו ת ת ההלכה מ ו נ ק ס ק מ י ס ה ם ל ודעי ם י נ י ד א ו מ ל ת יכר. הוגי ה נ

ן ל הדי ו ש ת ו ל ש ל ת ש ך ה ר ת ד ם א רי ד מכי י מ ם לא ת סקי לומדי הפו ו

״ . (הרב ר>ז״י דוין) ד ו מ ל ת ב ו ש ר ו ק מ מ

ד ו מ ל ת י ה ל פנ ם ע י ר ש א ג פו ת אי ר ש ג ״ — מ ה ר ו ר ה ב כ ל ה ״

ל י ש מ ה ם - ש י ג הפל ר ו ה נ ל ה ש מ ע - ב י י שגסתי . ומהראו ם סקי הפו ו

: ״ ב ר ז ה ת ״מרכ ב י ש י י ד י מ ל י ת נ פ ו ל י ת ו א צ ר ה ב ב ר ה

ה ק ח ר ת נ ם ו סקי ת הפו ע פ ש ה ה כ ל ים ה הזמנ ת ו ו ר ו ד .במשך ה . ״.

ה א , ומזה ב ם ר ו ק מ ב - ם מ צ ע ם ב י ד ו מ ל ת ה ר היסודי, מ ו ק מ ה ם מ י ב ל ר צ א

י ל דו ק ג ל זה ר ל כ ד וההוראה. יצאו מ מו ת הלי ו ח ר א ת ב ו נ ט ק ת ו ע ר ג מ

ד ו מ ל ת ה ה ש ע ם נ ה ב ם ש י ב ו ש ח ה גם ב ם ו י ד מ ו ל ן ה ל בהמו ב ת. א רו הדו

ו ם יחד. וכן הלכ ד ח א ע קלוש י ג ק מ ר ם ש י ר ב י ד ם לשנ י ק ס ו פ ה ו

ה. ו זה מז ק ח ר ת ה , ו ו ג ממנ ל פ ת מ ג ה ל פ ה ר ו ה נ , ה ו ל ל ם ה י ג הפל

ד ו ר י פ ת ה ן א ק ת : ל ו נ י נ פ ת ל ד מ ו ה ע ל ו ד ת ג ח ה א כ א ל ל מ ה ש ד ו ב ע

ד י מ ע מ , ה ושר ד מי מו ר לי ד ס ו ב נ ד של מ ו ל לם ה ת העו ל א י ג ר ה הזה. ל

ת הרב 139 דל במתי ארץ / אגרו

ת יחד״. ד ג ו א מ 'מחוברת ו ת ' ח ה א כ ר ע מ ם ב י ד ו מ ל ת ה ם ו סקי ת הפו א

: ר פ י ת ס ו י ל ג ר ן מ ב ב ראו ר ה

ח ע : ש ו ר ל מ ״ א ה ר ו ר ה ב כ ל ה ר ״ ו ב י ח ו ב ג ב ק ר ס ע ש כ

ם, י י פ סו ו ל י ו הפ י ר ק ח מ ת מ צ ק ש מ ס נ ה ט ל נ ף ק סו ו ל שהיה חפץ הפי

, ם י ט ק ר ט ם ב א י איש ה ת שאנ מ ח : מ ר מ ו כך היה א ה. ו גרפי או י ק בג ס ע

ם מוצקים׳ י ר ב ד ן ב י י מעי נ א ש ת. כ ף כחו ו ל חי ש ו פ ו נ ־ ת ש ג ר י ה חש אנ

י נ . הרי א ב ר כי כך, ציין ה : הר, נהל׳ עיר, כפר וכיו״ב. אף אנ ן ו ג כ

ה כ ל ה סק ב י עו פש, אנ י להנ א ו ב לם ב ה והרגש. או ב ש ח מ י איש ה ע ב ט מ

י שמונה• ת ש ד ק ך ה כ י פ ע מוצק. ל ק ר ת על ק ו ד מ ו י ע ל ג ר ואני חש ש

. רה״ ים ל״הלכד. ברו שנ

ת ם א י ח י ר ב מ ד, ה מו ת לי דו סו ב י ר ח ה י רה״ הנ ה ברו כ ל ה ד ״ ב ל מ

ת י פ ו ס ו ל י פ ה ה ב ש ח מ ת ח ם א י ר ש ק : מ ר מ ו ל , כ ת ו ע ד ה ־ ת ו כ ל ה ה ו כ ל ה ה

ה י פ ו ס ו ל י פ ל ב ל כ ב זרי״ ו ם ב״כו י ר ו ע ע ש ב ך ק י הלכה., לשם כ נ י נ ע ל

ה וממצה. פ י ק ה מ ר ב ס ך ה ו ת ם. מ י נ מי הכי ת של י י ר ב ע ה

ב ר ת ה ו ר ג א

האנשיס הגדירי• באים לגזביקשיס היזוזר קסדם בדרכינן

של גד0ת (,א1ר1ת הקודש', nu׳ שפ־ס).

ל ר ש ש נה ג ת ז אי י ל כ א ת ל , א ד ב ל י ב ע צ מ ה א נ י ו א נ ב ת ר ר ג י א

- ת ר ב ו ד ן ה ו לבי נ ! בי ד י ח י ה - ו ב ו ר ן ק י ו לב נ רת זיקה בי צי י ד ל ב ל ר ב י י נ

, ה מ כ ח ה ו ר ו ו גופי ת ב - ם י כ פ מ , ש ה ל ו ע ר אישי מ ו נ ו - צי ת ר ג י . א הכלל

, ה ח פ ש , מ ט ר י פ ק ס ע ה - ב ב ש ח מ ם ו י ש ח פי ר , גו ר וחשכל ס ו גופי מ

ד ו ס ך הי ו ת חד ב י ד המי סו ע הי ל ב ו ת אלד. מ ו ר ג י א ם וכוי. ב , לאו ת ד ל ו מ

י ש א ר ד ב ח ו י מ . ב ו עליהן מ ת ו ת ח ע א ב ו י שבהן ט ת ח פ ש מ . ה ל המכלי

ת ו ל א ש ת ל ו ב ו ש ת ב ה ואגדה, ו כ ל ם של ה י נ כ ח ת ובסיומן! אף ב ו ר ג י א ה

ב ו ב י , ח ה ר ו י ת ר ב : ד ת ו י ת ח פ ש ת מ ו ר ג י א ן ב א חדי ר והיתד. הו סו אי

י הרב קוק 140 חי

ו נ ן ב ו לבי נ י ם שב י ר ב ך ד ו ת ם ב קמי ים, מרו ח חי ר ו א ה ל כ ר ד הארץ׳ ה

. ו ו ומקורבי ן אהי ו לבי נ י ! ב ו י ר ו ן ה י ו לב נ י יהידו« ב

ו דר ג ת הרשות״ שהו גרו ג ״אי ו סו ת ו א ו מ י ב ת כ ים הם מ נ שו

נמצאו ד ו ן מאו נ ו ק י ת זהר ב ו אין אדם נ ת אל ו ב י ת כ ש , , ם ״ ב מ ר ע״י ה

ן נה אלא מעי ו אי נ ב ת של ר ר ג י ל א . כ ת״ ו ט במלאכ ו ה הדי ש ע מ כ

, ת ו פ י ר ח ות ו י ו ת רו ו י ת ו א ב שלו ב ת כ ה א מאירה. וכשם ש י ר ל ק פ ס א

, ן ו נ ך גם הסג , כ ה ב י ת כ ה ־ ב צ ד על ק ם׳ מעי י י נ י ן האפי ה י ל ו ס ל י ל ס ע

ת ם א י ר י ה ב ת - מ ו ר ת ו כ רי ה ם ועיטו י ר א ת ת והםיומים׳ ה ו ח י ת פ ה

ט פ ש מ ח ה סו י ע נ ב ו ! כך ק ת ר ג י א עדת ה ו ו מי י ל א ב לאיש ש ת ו כ י ה ס ח י

. ב ת כ מ ו גשלח ח ן והאדם שאלי י ה לפי הענ נ ת ש מ ה ה מ י ת ח ם ה ע ש

ה מ י ת ם ח ת ו ח ! ויש ש ק ה ״ ק ח צ : ה ק ׳ א ב ר ח ם י ם ת ו ח ש ש י

: הק׳ ר ת ת י ו ב י ש ת ח ר ג י א ת ל ו ו לשו נ ו ו כ ח ה , ב ת צ ר מ נ ת ו ש ר ו פ מ

ת הקדש פה מ ד ל א ד לעם קדש ע ב יש: ע ! ו ק ו ה ן ק ק ד• כ ח צ ם י ה ר ב א

ה אמן). ר ה מ ן ב נ ו תכ ה ו נ ב ת ) א ״ ב ב ו ת ת ו ב ש ו מ ה פו ו עה״ק (עיר הקודש) י

ת י כ ש מ ־ י ל א כ ל ה א נ ו אי נ ב ר ־ ת ו ר ג י א ת מ ר ג י ל א ט כ ע מ כ

ד. מו ה לי כ י ר צ מ רה אישית ה צי ה - י ב ו ר ק מ י ז ח מ י ה ר ו ט א י נ י מ

ן ופנ1מן׳ לא היה ב קוק, גאו ר ר להיה ה ש א ת ב ו ר ג י א ל ה ע ב

ה ב ת ו כ ד א י ל ר ש ח א , מ ת ר ח ת א ל ו ז ק ל ק ז ה , ל ת ר ח ב א ו ת כ י ל עשו

חו , רו ה ת ע י ב נ ו ו ת צ ו ת נ ל י ב ן עם ט ו י ל ג ־ ה עלי פ ח י חו ר ! רו ו ב א ל ל א

א ו צ מ א ל ל ל ש ו כ י ה ת א ־ י רה, א , לכאו ב משרדי ת כ מ . אף ב ן ת האנפי ב ר

. חו יצוץ מדו ו נ ב

ב א . ה ש י א ו ה ת ו ל ד ם ג צ ו ע ה ב ל ג ת ת מ ו ר ג י א י ה כ ר כ ב

( ו ו לאחי תי רו ג באי ו להוריו), האת ( י ת ו ר ג י א ב ן ( ב ו לבגו). ה תי רו ג באי )

, ת ו ר ב ח ו ל י ת ו ר ג י א ב ) ג י ה נ מ ה ־ ן ב ר . ה ו מנוער) י ר ב ח ו ל תי רו ג באי ר ( ב ח ה

׳ וער) ו לנ י ת ו ר ג י א ב ר ( ו ך הד נ ח , מ ם) י ג הי למנ ם ו י נ ב ר ת׳ ל סדו למו

״ ועוד). ל א ל צ ב ת , ר ב ח ו ל ת ר ג י א ב ן ( ק י ט י ת ס א ה

או ליצור ו גרף, בב או ע לבי י י ס ת יש כדי ל ו ר ג י א ה ה ל ל א כ ב

ר ק ו ח ; ל ת י נ ח ו ר תו ה ת דמו ר א י ו לצי א ו ב ב - ג ו ל ו כ י ס פ ! ל ה ד ל ו ת

ו ת ו צ ר ר - ב ו ב י צ ג ה י ה נ מ ! ל ה ד ג א ה ו כ ל פי ה ו גו ר ק ח י - ב נ ר ו ת ה

ר ו ק ח ו ל ת ש ג ן — ב ו רי ! להיסטו ם ע ת ב כ ר ד ה ה ו ע פ ש י ה כ ר ל ד ד ע ו מ ע ל

ת הרב 141 י ארץ / אגרו ת מ על ב

ו עמד ן י כ . מתו ו נ ב צר ר י ל ו ע פ ה, בח חי ו ת התחי פ ו ק , ת פח ת חתקו א

י ר י פ מ ם ב ח ל ר נ ש א אי ציון׳ כ נ ב בשו ר ם ח ח ל נ ה ש פ ו נ ת ת מ ח ל על מ

ת ד ל ו מ ה ־ ד ו ת ה רו א י , בצי ר ר ו ש מ ב גם כ ר ה ח ל ג ת ! כאן מ ת ר ו ס מ

ו של ת ו מ ת ד ר א ו ם מ י ב ת כ מ ת ה ו ת ל ך ד ו ת ם. ב י נ נ ם רו י ק י ה ב ים מ נ ו ו בג

ן ע מ ל ה ו ג ה והאמו ר ו ת ת ה ר מ ש מ ל ל א ר ש ת י ש ו ד ' למען ק ב ה ל אי נ קנ

ר ש א ל יהודי ב בהק על כ ה מו י ר ו ג י נ ס ־ ד מ ל מחיי הארץ וחלוציה, ושל מ

ן הקודש. ר בלשו ב ד מ ח ו ת מ ד ץ חקודש עובד א ר א יהודי חוא, חי ב

ת ד י ה על מ מ ת ה ו ה ו ד ת מ ו ה ע ת ם א י ב ת כ מ ת ה א י ר עם ק

ם י ח כ ו ו ת מ ם ש י ד ג נ ת מ ו ל י ת ו ב ו ש ת ד ב חו , בי הם י ת של בעל ו נ ת ו ו נ ע ה

ת ו ר ג י א ת הן, ו ו ר פ ת ס רו ג ו - אי נ ב ת ר ו ר ג י . א ו ל דברי לקים ע עמו ותו

ו ת ר ו י ת ב רה דו , המו ת ו ל ו כ ש א ־ ב א ב כ ר ע ה פי ה מו ל א חיים. ב

ל י ש ל א י ד י ט א ה ת ל ו מ ע ו פ ה מ מ ו א י ה ק ס ע ת ב ו ר ג י א ם, לדור. ה י לבנ

ו ת הארץ והעם, שהי י ת ת ם ב דרכי ת ו טו ים. שי ר אידיאלי ו מעשי צב

. ו י ת ו ר ג ם באי י פ ק ת ש . מ ב ר ים ל גי י ם ואפי חדי ו מי

, ת ו מ ו ק מ ים ו . זמנ ן ך חשיטי ו ת ת ב ר ס נ ם מ ת ה ו החם ו ב ל ־ ת ו מ ל ה

ת ע ד ל ש כ ם ו ת ומעשי ו ב ש ח ! מ ם י נ י נ ע ת ו ו ע ר ו א ת. מ חברו אנשים ו

, ן ב ת כ ו ל ח ת ע י נ , ה כן ם מתו בטי י הנ ם ו י ל פ ו ק מ ם, ה י נ ו ו ־הג ם רבי י ר ב ד ה

ם ב ת ו ם כ ת ו ה א א ם, כי בעין של גשר ר כו ם בסי די - אף הם מעי

ל א ת מעלה, היא כ מ ת ר ו ל אישי ת ש ר ג י ל א כ ל . כ ו תי רו ג יהסו לאי ו

. ן בלבד ת ע ש , לא ל ת כ נ ה מ ת ו פ ל א ת מ י ל כ ת

ע ו ב ק ד ל א ..״הייתי חפץ מ . : ב ר ב ה ת ו ו כ תי ו ר ג ת מאי ח א ב

ם י ר י ע צ י ה ג ל גבו ם ש די ה עם כל חשרי ע ו ב ה ק צי דנ נ רםםו קו

ם י נ ק ס ע ת ו ו ה ומצו ר ו ם ושומרי ת י נ י אמו צר ו ה נ הבי או ה ו ר ו יודעי ת

״. ורז ן ומז ן הגו פ ם באו י ע ד מ ב

ד ח ו י מ הם ב י נ ׳ שלפ ם י ב ו ר ק ם ל י נ ו ו ת המכ רו ג י אי ע ט ק ן ל נ ו ב ת ה נ ב ה

ה נ . ה ח ל ע מ הב של אדם רם ח ב או ל ־ ן ו ח ת ך פ ו ת צה מ א חצי ל ה ל ל ג ת נ

: , הרישא והסיפא) ת ר ת ו : כ ן א ם כ י א ב ו מ ) ן מ ל ו ר׳ שלמה ז י ב לאב ר ב ה ת ו כ

י אבי עמיר (עמדת נ ד אדו ת ד׳ על ראש כבו כ ר ב ׳ ו ו של

רה ויראה) בחו ד ( י י ג בחו פל ב המו ר י ונפשי ה ב ב ראשי) חמדת ל


׳ (יתושיה) ן כש״ת (כבוד שם ד מלא עצה וחושי מ ח אוצר נ

ו הרב ר') שלמה זלמן שליטיא נ ב ר ו ו י (מורנ ״ ר ה ו ) מ תפארתו

. ם טובים אמן) הכהן ך ימי ר ו א (שיחיה ל

ם נ י ו א י ש אב א ר ד הבן קושר ל ש ם א רי טו העי ת ו ו כ ר ב ת ה ע פ ש

ה ב ה ך א ו ת טם כמשמעם. מ ם מליצה. אלא פשו ש ה או ל ר ג י ך ש ו ת מ

. ם נ כ ת עם ת ט ל ח ו ת מ דהו ך הז ו ת , מ ם י ע ו ג ע ג ז

: א ש י ר ה ה נ ה ו

ו תי ו נ י דש ישלח עזרו, להצליח בכל פ ברכהו הי. מקו . . . .

ר י ט קרת נעימת ימין מר אבא ע . י ת חו ו ו על מי מנ ל ה נ ל ו

ר ב ע י ביום עש״ק (ערב שבת קודש) ה ענ י שליטיא הג

ו החוה״ש (החיים והשלום) . ביה עמנ י ונפשי ב ב לשמחת ל

. . . י כה לחי

ע ב ט ו הדגול, מ י ן לאב ו כב ב ת ל ך המי ו ת ב מ ת ו ב כ ר ה ד ש ו ע ב

א: לדו הו ם על י י ר ב ד ך ה ש מ ה ב ב ו ת כ י ם ש י ר ב ד ה

יש (בחיים ושלום) י הילד שיחי׳ (שיחיה) ביה כחו נ ב . . . ,

ל (חודה לאל). מי יתן ר יודע הוא איזה אותיות תי ב כ ו

ר (משלי כי, ייא). יזכני השיית (השם כ נ ת ו י י ובמעלל

נפשי י ו ב ב דתו כחפץ ל ו ועבו ת ר ו ת ו ל דל יתברך) לג

ם י ב ת כ מ י ב נ ד ק פ ני אבי) ל ד אדו א (מכבו ש מאד מכאי ק ב א

ו ודיענ י , ו ו ה לשמח נפשנ כ ר ב ׳ (שלום) ו ם מבשרי שלו רי תדי

נה ו ת דרכו ומהלך העסק הק׳ (הכו ש ר פ ך נסיעתו ו ל ה בו מ בטו

ין) ׳ ז קז ובבוכרמ לטובת ישיבת וואלו ו , בקו ם י ר ק ו ב י ת ו ע ס מ — ל

.. . ו הזכה׳ ת ל י פ ת י ב רנ כי ת חסר אדוני להז ו י ה א ל . נ בכלל

י ע ט ם האב. והרי ק ו ל ש ה ל ד ר ח ה ו ב ה ה א י ו ה רו ל ו ת כ ר ג י א ל ה כ

ד מ ו ל , ה ה ד ו ה י י ב ר צ ע נ , ה ו יחידו נ ב ב ל א ה ־ ב ר ל ה ת ש ר ג י א

ם : י ל ש ו ר י ן ב י רח אפשטי ׳ ז ל ר צ ת חיים״ א ר ו ת ת , ב י ש י ב

ג 143 ר י ארץ ׳ אגרות ה ת מ על ב

רי שליטיא! קי בני י

ה שנראה ממכתבך, שכבר הסכמת י מאד שמחתי ב

ה ותכונן). נ ב ם ת רושלי י ) ו רושחי ע עצמך בזה הזמן בעה״ק י ו ב ק ל

ת וביראת בו , במידות טו י ר קי י י ק התאמץ, בנ חזק ואמץ. ר

ד ולסבור) ו מ ל ל ) ר ב ס מ ל ר י מ ג מ רה. ל , בשקידת התו השיית ואהבתו

רה) שנונים ומחודדים ת (דברי תו ר יפה, שיהיו די ו לחז ו

ידיעות ת ו ת ומעלו בפיך, ולהשתלם כמה דאפשר בכל מיני שלמו

ת לאדם. ואל תק«ון בעינ־ך אפילו מעלה קטנה, ר א פ שהן ת

ותר ן הי להשתדל להשתלם בה, ואל ימעט בעיניך כמו כן חסרו

ם ולשכללם. והיה ך לתקנ תי ו הג הנ ך ו תי דו ך. במי , בדרכי קטן

. והתחבר ב ב ב ל ותר לשמחה וטו טה י ו נ ן ו ד מלא רצו י מ ת

ך י הדעת ויהיו ל י ק נ ן ו ו רה זכי הרעי לים בתו גדו ראי ה׳ ו לי

, אחרי אשר תשים לזה ם ד גיכ לפעמי מו דרכיהם ללי שיחתם ו

י אהובי, , בנ ם בברכה ך ושכלך הישר, ביה אחתו נ ו רעי

ך ומגשקך. ק ב ח ך מ נפש אבי י (כנפשך היקרה) ו הי נ ׳ כ ב שלו ר ו

( ק ו אברהם יצחק היק (הכהן ק

אג ו הדו ג ב ה ל ו ו ה ענ א ל ה מ ב ו ש ב ת ר ב ה ת ו ת כ ר ח ת א ר ג י א ב

, י ב ת כ ד הן מ א ים מ נ י . אפי ו ם על אבי פי ת חרי ר ו ק י ב ר ב רסמו ד פו פן י

ב הכשר״ ת כ ר , מ א ך ל , אם צרי אל ר בן־יהודה. השו ז ע י ל א ה ל ב ו ש ת ה

ר ש פ א כיח ש ר ומו י ב כ מ ת ל ו ר ו ק ו מ י ש לפנ ר ו ב פ ר ח או ״הכשר״. ו

ר ו ח ב ן ח ו נ ו לש״י עג ת ב ו ש ת ת י ג י נ ע כן מ . ו ד ב ל ״ ב ר ש כ ה ר , מ א ל

ב ו ת כ פר סת״ם חייב ל , אם סו אל ת ושו ו ר פ ס ת ב ו נ ו ש א ת ר ו ע י ס ע פ ס ו פ ה

ת, או רו ה וחיה טהו מ ה ת של ב רו י עו ב ל ג ק ע ות ר ז ו ן ומז י ל פ ם ת י ר פ ס

ת רו ו עו ל ב עוגה לו. שאפי ר ה ת כשר. ו ו ר ו ה ל לא ט ף ש ל ק ר ה ו ם ע ג ש

ם לםת״ם. ת כשרי ו א מ ת ט ו חי ת ו ו מ ה ל ב ש

ה ר ב ח י ה ש א ר ב ל ר ת ה ר ג י י א ע ט א כאן ק י ב ה י ל ף - מהראו ו ס ב ל

ת. ו קה באמנ ה עמו נ ב ל ה ע ב ב כ ר ה ה ל ג ת ת זו מ ר ג י א . ב ת ״בצלאל״ ו נ מ א ל

ים את יטנ ט פי ע ר ב י ־פלסטי הוא מצי רי ו ל צי ש מ . ב ב ב ל ה נ יחסו אלי

ה מ ק ם, ש חי פו ת טי ד ל י ה ל ת ו מדמה א ם ו ת העמקי ם שושנ רושלי י

תיקון טעות׳־םופר: ל י צ בה ו החשו כן השאלה ו ת 7-5 מלמטה. נשתבשו הדברים בתו ו ר בעמי 143, השו

ל ג ות דוקא על גבי עור של בן־םקועה או ע ז ו ן ומז י ל ם, תפי ספרי

ה נ ב עו ר ה ? ו ך כ ד ל ש ם - כ רי ר בהמה, חיה ועוף טהו ק, או כל עו נ ו י

ת ו ל ב ו נ ל , אפי ם - כשר רי , כי כל עור בהמה, חיה ועוף טהו לו

ת שלהם. ו פ ר ט ו

. כ פ ר • (היא ״כפר עציון*) ב ם ה ר ב ת א צ ו ב ק תחלפה . ף נ בעמי 192 בסו

. ׳ ם ה ר ב א


ת ו ע ר ו ז ת ה רו ת שו ו א ל ב ש ט נ ה ת בובה. בצד המשל ו ש ק ב מ מחליד, ו

: ה ל ל כ ת ב ו נ מ ת על א י ת ד ת ה ו ד ה י ת ה פ ק ש ל ה ר ע או

י נ או , ג ן י הכשרו ב ו ר נ ת את אחי ו א ר ב ל ה המרהי .מלבד המחז . ״.

ל ת ש ו ה ו ב ג ה ת ו ו ב ח ר ת ה ו ר ד ש ם הגון ב ם מקו , המוצאי ת ו נ מ א ה היופי ו

ר ט ע ם ירושלימה, ל א י ב ה תם ל א או ש ם נ ח מרו רו , ו ם י י ם הכלל י החי

. ם י ד מ ח נ הם ה , בפרחי ו ם על לבנ ת ו ח ו הקדושה. שהיא כ רנ ת עי א

. ת ל ע ו ת ה ו כ ר ב . גס ל ת ר א פ ת ל ד ו ו ב כ ה ל ב ר ק ת ב ו להי

י ר ח א ת חנחמדה, ש ב בה, ה ה והאהו מ י ע נ ה ה ד ל י ה

ם י נ ל פ ה ש א ר ואשת. אחרי מ , גם נ ת כ ש ו מ מ ה ו כ ו ר ה א ל ה מ

ר ו מ י , ס ר ו נ ת ר כ ע ו , חום ב ת ל כ ת ה ח א ר מ ם כ י ת פ ד, ש ורים כסי חו

. ת ו ר ו ג ס ה ה ח שפתי ת פ ת יה ו נ ה עי ח ק ה פ נ — ח י ר ו מ ר מ ר צ ו פ ר פ ו

ת ו ק ד ת ה ו ע ב צ א ח של חיים, ה ע ו נ ת ת ב ו ע ע ו נ ת ת מ ו נ ט ק הידים ח

, ת ו ע ם נ י ת פ ש . ה דן ת את תפקי ו ש ק ב ה ואנה, הן מ ת אנ ו כ ל ו ת ה ו ח צ ח ו

: ״אמא, אמא - ע מ ש ב מחן נ ל כאו קו , ו ר ש ה ב א ר מ ת ל ו ב ט ש ע מ כ

. בה״ ת הבו י לי א נ בה, ת הבו

ם ם: האב והאם. האחי ל שמחה. הכל שמחי קו ן ו ל ששו קו

י ק ח ש ת מ ים א ב שנ ר שכחו מרו ב כ ה ש נ ק ז ה , גם הזקן ו ת ו האחי ו

ה - ב״ה ב ו ב ת את ה ש ק ב ה מ נ ט ק יהם. שושנה ה ת של בנ ו ד ל י ה

ף, תי ל ו ד ג ה שושנה, ת י ח ת כי ת ק ת ש ה מ ו ק ת ה ה ת בה. ע ת לטו ו א

ד ש עו ו ר ד ך וחזק, ת ו לכו הל תח י י ו ג ה ו ח ו . ר ת ו נ ב ת ב ר ב ג י ל ה ת ו

ם י נ ו ם ושהר י ס י ב ר ולחם. גם שלמה, גם ש ש ק גם ב ר . גם מ גם מרפא

. . ד ועוד. עו ו

, ה ר ק י ת ציון ה את ב ם. ז ת העמקי נ ש ו בח, ש ם האהו י רושל י

. כה ת המרה. הזעומה והממשו ו ל ג ת ה ל ח לה מ ת היקירה, חו ב את ה ז

ה ת . ע ה ר ו ב ה וחיים ע ו ק ת , מ ב ן ל ו י ואשו מרפ ם נ . רבי ה ה שכחו י נ ב

ת ש ר ו ת, היא ד לו החו ת ו כאו ת המדו ו מ צ ע ת ה ם א עי ד נ ע ר ד ב י ע ר רם מ ז

. ״ ת ב ש ח ת מ כ א ל , מ ת ו נ מ , א י פ ו י

על במתי ארץ / המנון לראי״ד. 145

ה ?? נ יו ן ל ך א י ״ ה

ה הי , ו ו ת ב מראשי ר י ה ב ר ו ק מ , שהיה מ ן ימי פר הוועיק ר׳ בנ הסו

ד ו ״ ע ה י י א ר ת ה ו ר ג א ״ א ב ר ק מ ם מ ש ר ת , ה פו ו בי ת י ב ס ב נ כ נ יוצא ו

: ( ״ ם י פ ו צ ר פ J ר פ ס ו ב ע רשמי ב ק י הרב, ו בחי

ל מ ר הוא עצמו ס ש ושב איש• א ם י רושלי ת בי ו נ ב ר ל כס ה ע

ר ד ע ר גם ה ש , א ו משושו נ , וששו ד צערו : צער הדו ה ע ש ה ד ו הדו

ה מ ו ד * ד ח א ם כ פעי ם ושו רהי ו ת הז ו ר ו א מ י ה ו ב ר ו בא מ ש פ נ חה ב ו חמנ

ה חדשח, ר א ת ה א ר ק ר ל מ ש מ ד על ח י מ מד ת ו חוא עו ל ר כאי ב ד ה

ם. ל ממרו ב קו י ש ק ה ל

ו הוא שט ל מה כאי י ספק, שר ההלכה, דו ב קוק הוא, בל ר ה

. דו ו בי ד ו מ ל ד ת י מ . ת י שלו קר ט העי נ מ ל א ך ה ו ת ד כמו ב ו מ ל ת בים ה

ה צ ר א י הו י ו ד ו מ ל א ת ש ו ו איזה נ י נ ו והצע לפ ת נ ש תו מ א או הער נ

ון ך עי ו ת קא מ ם דו ד ר ו נ ל י א , כ ל היקפו ועומקו כ בו ב ו ו ו ממנ עלי

. ם ל ו י ע ל ו ד ג ד מ ח א תו כ עמקו י ו ל נ מ ו נ ו הוא פ נ : זכרו ה ושא ז נ ב

ד ר פ ל הלכח. הוא נ ת ש ו מ ׳ א ד ם ב צ מ ט צ ח ל ל ל ר כ מ ו ו א נ אך הוא אי

״ נטען ת ״טוען ו ו כ ל ה לח ב או ת חג ש א ק ב , שאין הוא מ ו י בזה מחבר

ל ת ש צ ת ק ש י ו ב מ ה ה ת ו ח ם של א י נ מו ם רי ד ר פ קא ב - כי אם דו

. ה ד ג א ס ה ד ר פ : ב ה כ ל ה ה

ר הזה. רת הדו ת שי ו ב ר ה, ל תי רו צו ה ו י ת ו נ האגדה עם כל ב

ד י ע ה ר מה ש , העי ן ו נ י עג ר של שי ת הספו ב היד א ת כ א עוד ב ר ק ש כ

ם. י נ ת ראשו רו ו נ ך צי ו ת קה מ י נ : זוהי י ר מ א ו

ם י נ ו ר ח א ד ה ע ם ו י נ ו ש א ר ת ה רו ט מן הדו מבי פה ו ם הוא צו אמנ ו

יהם. נ ר בי ש ר א ו ב ־החי י מנ ר בסי י כ והוא מ

ם י ד ד צ ת ה ב י ז ע : ״ ב ר ל ע צ מר ב . הוא או ר ת ס נ ו ל לב

ה - היא היא ש ב א י ת י י ר ו א ן ל י ד ב ע ה ד ה — מ ר ו ת ב ים ש י חנ הרו

ת ב י . היא היא ס ו נ תי סו ד כל הרי ו ק ת האיום. היא היא מ ו המעו

. י ת ו ל ג ך של ה ר ו א ה ת ו ו ל פ ש ה

ם י ש ק ב מ ה ה ל ת א ו א י ת ו ד ג א ד ב ד ו ע ל ר ו י ע ה סק ל ו פו נ הוא אי

. ה ר ו ת ב ם״ ש י י חנ ם ״הרו י ד ד צ ו ב ק מ ע ת . כי י ה מפיו כ ר ד ה ה ו ר ו ת

ק ו ב ק ר 146 חיי ה

א ו ד ה י מ ת ה ו כ ל ה י ה ה והוא שליט בכל מכמנ ר ו ת הוא שר ה

ן י ע מ ע ה ב ו ד נ י מ ם, ת י ר חדש על הנושאים ההלכתי מפיץ או

. גדולה' ח ב ת ר ו י ב י ס נ ט נ י א ב

ד - ו ק זה מ ו אי ם ממנ ל ע ם י : א ד ו מ ל ת ו ב ע לחיפושי ג ו נ ן ב י יש ענ

ר ב ו ל ע י ח ת א מ ל , א ר ־העז ג להשתמש בספרי ה ו , אין הוא נ ר מ א איזה מ

א ל . א . . ר המבוקש. ו ק מ תו ה ע לאו י , עד שהוא מג ד ל התלמו שוב ע

ת ו י ה ו מין א ל צ האגדה אין א , כי ההלכה ו ר ב ד ר ה ו ר ד עם זה ב ח י ב ש

ה ב ב ו ה תה א או ״ ו ל ח ר ת . ג י ח דה חיא לו ב א האג ל . א ה י ב צ ־ ת ו מ ו א ת

א ו ה. כאן ה נ ש וראשו א ר ו כ י ת ו ב ש ח ת מ ו נ ו ת נ ־ ת ו נ ו ת לה נ ה ו הג

ו א ו ב ר י ש ה א ל א ת ל ו ב י ת ס ג ל פ . כאן הוא מ רו ן בדו ה ראשו מ ו ד מ כ

ך ר ע ת ה ת ראי״ה״ א רו ד ל״אג , ביהו ו תן לספרי ו ה שנ זהו מ . ו ו אחרי

. חד ו המי

, י ר סטו ן ההי ב ו מ אף לא ב , ו ל י ן הרג ב ו מ ׳ ב ת ו ר ג א ו * אין אל

ה הי״ח. א מ י של ה ס א ל ק בן ה ת במו ו ר ג ו הן א ד העם אל ח ל א ה ש ל א כ

. ת י ת ו ר פ ס ה ה ע ב ה קרי של ה ה האמצעי העי ת י ת ה ר ג א ר ה ש ה א ע ש ב

א ת ל ו ר ג א י ה ל ב ק ת מ רי לא הושם הלב, שמו סטו ד ההי צ קא ל דו

ם ה זהו ג א, הנ א־הו : הו ם י ר ב ד ת ה י ש א ר י ב ת ר מ . ואם א ן ו לזכדו ע ב ק נ

ש ד ק בושם ח פ ת ראי״ה״ אלו, שהן בלי ס ו ר ג א ״ ל מ ב ק ת מ הרושם ה

ד עתה. ע ן ו מ ם ר פ ת ר מזמן ה מ ו לא נ מ ע ר ט ש , בושם א י נ ת ו ר ם ס ב

ד רוח* ש ך א ה ל מ ד נ ת הזה, ש ו נ ו י ל ב הג בץ ר ם בקו יש עלי

. . ת השלוה. ד מ ה ו מ מ ד לה גם ה דו ת בהם. ג ב ש נ ח מ צ נ ה ־ ת נ ב ה ח ו צ נ ה

א גם . הוא ב ר ת ס נ ת ה מ ק ר מה ב ת הארץ הרקו ב י ך ח ו ת מ

ת ו ב ש י ת ה ה היא. ה נ נ ח ת ל ו ע נ . ״בימי י נ ו ל ב החי ת הישו כ ר ע ה ל

ך ל ו ה ת ה י ר ב ך ה א ל ו על צעדי מ נ ת היא ל פ ו מ ת ו ו ך א ר ע לה ב ו ד הג

, ם י ל הדרכ כ ת ד׳ ב ד א ו ב ע ך ל י ר צ , ש ׳ ״ ר הבעש״ט ז מ א וקרב״. כשם ש

ה י ל ר ע ש א ת ד׳ ו ד ו ב די ע סו עה - שהיא מי ת לישו ו פ צ ך גם ל י ר כן צ

. ל ל ו כ ד ב ת ת ר א ת ו ד ס ח ך א ר ל ד״דרכים, ואין ד כ ן - ב ום חדי ן בי י נשאל

ו ת א ק מ ר פ ה ש ו לז ל י ר החדש. אפ ו ן לד חס העדי מכאן גם הית. ו ה ומצו ר ו ל ת עו

ת ה א ב ר ן ה י ם להרכ כי ו צרי חנ ץ החזון, אנ ק , ב ״בימים הללו

ן לראי״ה 147 ו י ארץ / המנ ת מ על ב

ם לה, י ק ק ז ן שהם נ ם בלשו י נ ב ר עם ה פ ס ת, כדי ל ו הקדושו נ י ת ו ש ג ר ה

ל כ ש ל ו א ר ש י ד מ חי י ד ו חי ל י ל כ ר ד׳ שורה ע . שאו . ם זה להאמין. ע ו

ם עי ת טו ו ג ר ד מ , והם ב ת ו ל ו ד ת ג ו ג א שג ל ן א נ ר אי ו ח א ת ל ו ג י ס הנ

ר מצויה״. ב ד ב

: ר ו ד ת ה ו ע ת של ד ר ח ח א כ ר ע ח ל ל ל כ א ב : חוא ב ן כ ר מ ת י

ם ל משו ל כ ל ו ל ש כ א י ת ה ו ל נ ן ל , שאי ת מ כ ס ה מ י ״דעתי הענ

ל ע ך פ ל כ ף כ ר לי״. סוף סו ב בחושך - ד׳ או ש ׳ וגם כי א ־ישראל בן

ו הקדושה, נ ת ר ו ם על ידי ת י י שנ פ ל לם א ע בעו פי ר הו ש ר ד׳ א ו א

ם מי . שהיתר! בי . ת הארורה. ו נ י מ ה ה ת ו ו א ר אין לנ ב ו כ שעכשי

ת ש ק ס ב ל בסי ת ע ו ד מ ו ר ע ת ו י ת ב ו ע ר ת ה ו ע ד ו אף ה ם. עכשי י נ הראשו

ו י , על ו נ ם אבי ה ר ב ר צור. א ש ס דרך ד׳, א י ס ל ב ושר והצדק, ע הי

. . * ו י ו אחר י נ ם, את ב השלו

י מ ו ר מ מ ו ו מ צ ע אמן ל א נ הו ו ו ת ו נ מ ו א ־ י נ ל ב כ ה מ בו הוא ג

ו יביט. תי הרגשו ו ו י ת ו פ ק ש ה

הו ו וישטמו ב רו ו ו ה ו ר ר מ י ו ״ : א ר ק מ ם בו ה י י ק ת , אם נ א ל פ ת האם נ

־ ם ש ל ם ו ת מ ו ת , ל ם ת ע ש דו ב י , שנ הם של אלו י נ י ב נ י חיצים* ן ב ל ע ב

ו ב ב ר ע ת נ ה ש ע ש ד ב חו בי ם, . ־אםשר לד , אי ם ״ ב מ ר ת ח ו א ל י ם, אפ שמי

ם עם י ל ש ה , ל ת ו נ עסקי ממו ת ו ו נ ו מ ל, עסקי א י קודש וחו מ ו ח ם ת ל צ א

. ם י ל ש ו ר י ת ב י ש א ר ת ה ו נ ב ר ה ישב על כס ה ר כז ש , כי איש א ן ו הרעי

ת ק א לא ר הם - ו תי ו י ת כל ת א ח ל ו ת שלו ס מ ת א ר מ י ל א כ

ר ס י ס ק ו לי ו . י ם לגמרי י ר ח ו בו גם חצים א ע ג ף פ ו ס ב . ל הם תי ו י כל

ר הוא ש א , ב ס - כי הוא מסוכן טו ר על ברו י פ ס ק ו של ש נ ו י ר בחז מ ו א

ק ם - לא ר י נ גים שו ן הוא לסו כ ב קוק מסו ר . אף ה ר מדאי ת ו ב י ש ו ה

ר ש א . ב יש הרבה מרג ה ו ב ר ד הוא חושב ה ש א ם - ב י י ו הגלו י ד ג נ ת מ ל

. הוא ח ו ם פ ו ר ט י ס א ע ל נ כ ם ואין הוא נ י ר ח ת של א ו ר ל מ ב ק אין הוא מ

ם. הוא ת הגלי י מ ל ה לא ישעה א ו ו ב ל ב ו ומה ש ח ו ר ב ר מד. ש מ ו א

. ת שו ו ד האנ חו ל אי ו א ל י אפ ל ו א ר ש י ל דו ש חו ד, אל אי חו שואף אל האי

ר ב ד ן יפה ב : ״כשנדו ר מ ו ! חוא א * ו ר ו מ ת ״ ש י ר ע אל ד מ ש ו נ נ הוא אי

׳ י ר ר ב ד ו ל ל ם א י ר ב ם ד מי ה דו מ ו עוררים״. כ נ ד א ה ם א ר כ ב א ש צ מ נ


א ם ל י ח ת א י ר ב ו - ם ל ו ו כ נ נ ו ב ת י : ״ ר ב י ל ה ו ל מ א ו מ ש

! ״ ר פ ו ת

ן ע ח פ ו ם ש י ת פ ב ש י נ

ו י ת ו ב ש ח י מ ל דהם מג חת היה נ ב בשי ר ס עם ה נ כ נ ל ש כ

ו ר ב ג ת א ה ל , א ו , שוב לא פסק ו ת מפי ו כ פ ו ל ל ח ה ם. כיון ש השופעי

, ם י י ר ו ק מ ם, ה רי ת חגיגיו חעשי ו רי ה פו א י ל פ ם חיים. ה עי ו ו כמב ר ח נ ו

ך ל ה ל ש כ , כ א ב ר ד ה. א קנ ־הז מי לא בי ה ו ד י מ ע ה ־ י מ י , לא ב ו ל א דל ל ש

. ו עמקו ורבו תי ו נ ו רעי ו ו ת ע ו ד י ה על ב ש י ת ן כן נ והזקי

ן זו ב לבי ן זו ש ב כ ת!י ו בי רת צי ם בי י מ ו ח ם ת ו ח ת אין ל

ת מו זה א י ו זה עם זה והשל ל ב ה ג ל א ם ה י מ ו ח ת . שני ה ה ל פ ע ב ש

ע י ב ה מ ח ידו מהם. הי י ב לא חנ , שו ח ב ש ח מ ־ י ק ר ו ב צ נ צ נ זח. כיון ש

, ר מ א מ : ב ב ת כ ב ל פח, ו ע ח, ב ו נ ת שו ו ר ו צ ב ים ו נ ם שו י פנ ם באו ת ו א

ם ת ר ו ת צ ם א ה ה צר ל ל א ת ה רו ת מן הצו ח א ב ד ש . ע ת ר ג א ב א ו ש מ ב

י ל ו ב על . שצצו ו ת ו ר ח ת א ו ב ש ח מ , ואז גפגח ל ת ד מ ג ו מ ח ת ו ש ב ו ג מ ה

. ר ב ג ת ן מ ־מעי לי , כג ת ו ג ו פ ה

, ו ת היו שיחותי גהדרו רבות ו . . : ״. ו י ד על רא״ם ליפשיץ ז״ל מעי

. ב ו ט ה ו כ ר א ב ל ו יצא מ ס אלי נ כ נ ל מי ש . כ ם י ב ר ד בין ב חי בין בי

ה ת ל ג תו נ ו ו רק לו. אישי ל ר לו, כאי ו מ ש - שהיה ש ד ם עושר ח עמו

ו של ש פ נ ל פה, ב ע ב ות ש ה האישי ל ד ד ג א מ י גווגים, ו נ ו ו ו בג ת ח י ש ב

. ת איש שיחה לו ו האיש. שזכה להי

ה ר ו ה ת ת י חתו ה . כל שי ן כמוחו ח מאי ח ו ש ל ח ו דע לשי הוא י

, מע ת השו ם א י ס ק ה ל ר ו ת, להעשי ו נ ו ו רעי פ ד ר ת י ו נ ו י ע ר , ו ה ב ש ח מ ו

ה מ כ ת לא היתד, שיחתו חסרה. ו ע ת ד ח ו ד ה ב צ י ל ן של מ י ל ב ואף ת

ת ו ע ו מ ר ש ו ס מ ל , ו ם י בחי ה ו ר ו ת ם ב י ל ו ד ת לג ו מ ת ד ו ו ת ה ע ל ד י

ת ו י ש י א ד ל ם של הו י נ ר ת ישוו ק ד ג י א ר ו פ סי ת ו חו ת. זירי שי ו י נ י אסי

״. ת יבואו ו ר ו ד ה זו ב א ל פ ו מ

על במתי ארץ / רבן ופיטן 149

ו ט ל פ ן ו ב ר

ם גם כ ו ת ב ק ו ו ב ק ר ם ל י ר ת ת כ ר ת ם קשרו ע צי ם־מערי די חסי

, מהם רסמו , מהם שפו ד ב ל ם. לא על שום שיריו ב י ת חפיטנ ר ט ע ב

א על שום כך, שאף ל קה (ע״י גראד) א סי לבשו במו הו ו ו ת י ב ו ב שהושר

רה. ן בבל־השי ג ה שלו התנ ז ו בפר

י ר ת י מ ם בו כ י ח ו ת , היו מ ת ל צ א נ תו ה ו י אישי ר ת י ל מ ם כ נ מ א

ת. י ־ההג ימי ו נ ב ר ק ת ב ו כ ו ר ור, כשם שהיו ד נ הכי

ישאו ילים, או נ י גו ל ו ע כ פ ת ש , נ הו חי גוגה פיעמו ם זרו י פ ע ר ש

ם י נ נ ו ר ח ם מ י ש ח ג ר ו ר א ג היה ל ר ו ע - ו י פ ת מ ו י ל ג ר מ פקו כ הו ת ו ו א ש מ ב

לם ת. או רז י מחו ת ל ה ב ר י ש רה, אם כי ב ו בשי ש פ נ ־ י כ ר ע ת מ ע ב ם ה ש ל

ח י ו שהנ י ת ו מ י ש ת ר ע פ ך ש ו ת ך ידו. מ ש י לא מ ז ר חחרו אף מן השי

ם ש ם כי לא ל י ד מ ו ל לה, אנ ו ת יומן סג ו , שהיה בהן כדי להו ו י אחר

ך ו ת פש, מ רך נ ך צו ו ת א מ ל , א ב ר ל שר ה הצלצו ה ו צ י ל מ ה ־ ת ר א פ ת

ל . א ל עמו וארצו , א ו ת ר ו ל ת ר־יה, א הט אל או כוםף לו ה ו א ר ש ה

אל גאולה. ה ו ל פ ת

: ו ל א ש כה ישיר הפיטן ב

ם ח י נ ו מ נ י חנפש, ואי ת של חי פעו ק את חי נ ח מ ״מי הוא ה

י ב ר ק ם ב י י חנ תי הרו ם ? - כחו ה י ת ו ת ו י א ע ב צ ־ ל ל ר ש א ת בכל פ ו ל ג ת ה ל

״ 1 ם י ע ג ב י ו ר שואגים מ

א ל ! ש ם י י ם מנ י ב ח ו ר חי ו נ ו י : שהג ם ש ת ר מו ת הרשי ח א ב

ל ק ש מ ר ל ת קשו ו י להי ל ב , מ ר ר ו ש ת מ ו י ה ו ל י ל ו ע ת ב ו ט ב

. ז ולחרו

ו יםייט ח ר . על כ ו י ת רה בעצמו רה כאש עצו היה היתד! השי

ל ו ע ו ב ת ר י ת ש ן א ט י פ ה ך ב ר ה ואם יחדל. לא הכגיס ה ב א וישיר, אם י

י ל ל ט ו ב ב ב ת ל ל א ל י ׳ ט ת ו ב ג ש נ ו ל פ א ש , כי ב ם י ס ו פ ד ־ י ל ב כ ת ו רו צו

ע ב ש א י ר ל ו ־ ה א א מ ! צ ה נ נ ה ר ב י ל ת כ ה ב א צ מ נ ת ו ו מ ש נ ־ ר ו א

ם י ה ל א ־ ת ו ה ו ג ג ת ל ו ק ק ו ת ש ב ה ו ר ף ב ס כ ף נ ו ס כ . נ י ר מצו , או ר ו א

ם בו יוסי ל מקו כ ך ב ל ו מ , ו ל כ ע ב ו ר ז ! לזיו ה ו נ נ ק ת י ו מ ש נ ר ב ש א

מם, רו י ח ו ר פ ה - י י ה בהו ל ג ת ר י ש א ן ב ו ר העלי ו א . ה ם י ל צ א ים נ חי ו

יפאר. יחיד, ו

ק ו ב ק ר 150 חיי ה

, רתו ה של שי ר ו מ א ג י ר ל ק פ ס נם א ו * אי מ ס ר פ ת נ ל השירים ש כ

. ו י ב ת כ ־ ל ל כ מ ם ב י ב ה ב ה מ ד ה ב ל ת ב צו צו י א נ ל א

ו ה ג ן נ ר ורו , או ו ב ב ל ץ ב צנ ן פיוטי אשר נ ו ל רעי : כ ר ב ד ה ה א ר נ

ה ו י חדו ר ב ם ד י ר ב ד ם ז היו ה ל ו ע אתו ל צי ת י ע ש ב אתו ו צי ם י ר ט ו ב י על

ר טו י עי ר ב ם ד י ר ב ד ! היו ה ת נ נ ו ח מ ן רכה, חמה ו תה הלשו ד — הי ס ח ו

ב צ ק ת מ א ש ו , נ ת י נ ו ת־םסג די ו ן צי ה - היתד. הלשו א י ר ב י ה י לו י לג

ב ר י ה ר י ש ן ל םי לו י קי ר ב , ודאי לא כיוון את ד ק י אל נ בי ח. רח״ נ רנ ו

ת ל כ ת מן ו ורה ארג ׳ השז ה ת ו ל ל כ . כולה, ב רתו צי א לי ל . א ד ב ל ב

: ק י ל א י ר ב מ ה א ם. כ י ג ו ת זוהרי שירה ענ ר מ ו נ מ ו

ה ש ו ד ל ק ת ש ו צ ו צ י ק ז ״ ל נ ו ב ק ר ן ה ו א ג ה ״

ת י ל ם ר ב י נ י א ־ ת י ש ו נ ה א ר י ל ש ש ת ו י ל א ר ש ת י י ת ד

ר ו א ש מ מ ש ה מ י ו — ה נ י כ ו ז ל י . א ו ב ר ק ו ב נ כ ש י

ר ת כ ן ב י ב ה ו ש ו ד ל ק ר ש ת כ ן ב י , ב ה מ ו א ל ר ו ו ד ל

. ״ ה ר ש י ל ש

ת ל ע מ ת מ רדו ו ם י י ר שירה ? מל מ א טן ל ־הםי ר הרבן ר ו ע ת כיצד מ

ת ו מ ו ל ע ראשי ת ת ו ו מ ש נ ־ י ש ר ו ז ש נ ימי רצו ל נ ת ע ו ט ר ו פ ו ו ת ו י נ ח ו ר

ר ב ד י יאולץ ל ! אז ו ת מ ש ת נ י ע ק ר ק ת ב פקו ת, הדו ו תי ם לו או נעשי

י מתאוה״). ים שלו״ (״כשאנ ר חחי צ ו ך א ו ת מ ״

ח י ־ ב ח ר מ ט אין קץ ל ח ל ה ב א מ צ ו ה ת מ ש נ ל ש ר מיצר. ע ר ו ש מ ה

. ב י נ ג ל יערו ם ו קי י ל אפ ד ע ל יעמו י ב בגוף. כאי ו ל כ אה ב ה, כלו י ר־ לאו ו

א ב הו א ו ו * כ ע ו ב ת מ ע א י ב נ ה ר כוח ל עצו א י ר הוא כי עטו ל ו ב ס

ת עצמו אה א , עד שהוא רו ת מ א ל ה ה א ג ר ע ת ו ו ק ק ת ש ר ה צ ו ע מ

: אי ל א ו . הוא ש ת מ א ה של ה כ ו ך ת ו ת ע ב ל ב ו ב מ ע ־ י ת מ ל ב ב ע כ ו ר

, או ם ומלו ל ו ר והתום ?ןבל ע ת האו ו ר צ ו ת א לה א ג ר י ש האיש א

י ל ב ו — ח נ ו ג , י תו רו ן מרי ג נ ר י ש ר א ו נ י כ ו ! אי ה ש פ נ ם ב רי העצו

ם ר י א ה ה ל ן אדם. חפץ הי א צ ־ י ר ד ה ע ז ח מ ב ו כ י נ ו לעי ר ב ע ה י . הנ ו י ביטו

יועם , ו ו ת מ ש נ ־ ם י נ פ ז ב ו נ ה זהרו הג ס כ ת , כן י דבר ל שי כ , כ ם ר . ב רו באו

יקדס נ , חש׳׳ה. הקדימם ו ״ ק ו ב ק ר ד ה ס ו מ , הוצ׳ ״ ״ ן ו ר כ ז * בקובץ ״

. . הברמן א. מ

על במתי ארץ / רבן וםיטן 151

ו נ נ חו י ד לו׳ ו ו מ ע י ם ש י י ת ם ש ־ ב י א נ ר ו ב ל ל ל ם א ל ל . אין לו א אורו

. ם י ב ח ר מ . ו ( ת אלהי ו ת י מ ת א ת א ו ל ה ק מ ר ב פ ס , כדי ל ן ־לשו במערכי

. מרחבים״)

ו בעוצר׳־ ש פ י נ ט ב ת ל ב א ב ו ד . י ם י ר ח ־ ג ל פ ת כ ר ג נ רתו ח בשי

ר ו א * : ה ז ש ע פ ת נ ו כ פ ת ש ח יטן ישאג ב . חפי ועם האלהי ה לנ ת ג ר ע

״ הוא ! ו ע ו ש ע ש י ו ל ח ג א ו נ ע . ת י ו ל ב ם ה ל ה י א

. ם ה לאלהי ב ה ת א ר ו כ ה ש מ ש לו נעשה נ כו ת ו תו הגשמי ט מישו ש פ ת מ

ל ע ם, מ י ת חחי ו נ ט ק ל ל ע ה מ ל ע ת ו מ ת מ ש נ תה שעה חש חוא, ש או

ה מ ש נ ן ה ה בו בי מ ת עזה ק ו ם כ ר ם ה ים. ה י פנ ו ים, הג ם הטבעי י ת ב צ ל

ם י ב ב ו ס ם ה י ם הגשמי י ר ב ד ת ה ע פ ן ש טפת כים של אור״. לבי ״השו

ר פה ״באו ה יהא צו , ב ה ן לא זכה למדרג י צר על שעדי אותה. הוא מי

ם ר ״דו י כ ה י ל ׳ כד ת ו מ מ ו ר ת ל ל ע כ ה ב פ צ י עולם״׳ אך י כ ש ח מ ב ש

ר אהב. ש ח א י ת־ ו ע במצו ש ע ת ש ח ל ן״ ו ו ן ועוז עלי ו חבי

ל ! לא כ ה ר י ש ב ה טי ה ו ר י ש ה ־ ב ת ל כ ת היא השקפתו ע רי מקו

, ה ד י ש ה ־ ת ה היא ב ש ו ד . ק תעטר י א ו בו ה י ת ר ט ע ר ב ט ע ת ה צה ל הרו

ה ע י פ ו , מ ת ו י ל א ר ש י צ ר ת א ו מ ש ר נ י ת באו פ ח ר ת, מ מי יחודית, לאו

י ר ב ע ר ה ר ו ש מ ה ל נ ו ה פ ר י ש ת ה ! ב ן ו י השר ל ורז מ ר כ מי ה ממרו

: ח ר ה ז א ב

ו בו, ר ר ו ע ת קודש י ר י א ש ף, ל ו ץ נ ו צנ נ ל ציוץ עוף ו אם כ

: ח ל ו ו ק ן עלי ת . חיא ת ת י ר ב א עמה ב ו ב ה לו ל ל י ל זרה — ה אלא אש־

י לך אסורה!*. נ דה, הרי . סו דה מני ״סו

ודייר יקום וסי

י (סיים פ י ר ל ישי

ה בלי די עדנ ו• 1 T I V I

. ם ינק מטל־שמי י

ת ומישוריה׳ ד ל ו מ ־ י ר ר ה ב יה ש ו ־ההו י ן לרז י ר זה יאז ואם דו

מלא העם ם - אזי. י ככי ו ם, מז רי הן ושיר, טהו ־ סי ם רסי כ ו ת ט מ ו ל ק י ו

ך י ל נ י ר , ה י ר י ח : ב ב ב ו ד ה ת ל ו ה כ י ו ו ה ה ו ר קודש. ״ או

י״ה״) ! (״לחשי ההו ת ר ת ו מ


, ישיר שירי ציון ת ד ל ו מ הט ל ו ף ל ס ו נ ת ו ו ק ס ר ת צר ה מעו

ב צ ק מ ם ב י ע ו , ר ם י ע ב צ ־ ל ל ש רים ב ו ם צי מי , רקו ם י ב ב ל ם, נ י רז מחו

: ז י ז פ ד ו ח

י א כךמל ל ת - מ ו חבצל י ו ל י ל כ לי ןם ת

ם ם־פרחי י - י נ ו ושרו שיש טח1ר - גלי

ד לי פלא, סו י ו ל ע חכלי י ק ך ־ ם ך א

ם. דחי ץ נ ב ק . ל ב ל ח ־ ב י ת ן - נ ב ל ו

ת, רו רו חמו זהי , י , לעמו ו ת שעלי ו י ר ח א א ה ו ל מ ד ב ר ח טן ה הפי

ה י ח ת ה ־ ל ט ה ב ח ו י ח ה ל ן ו י ר חו ה בת־ ת ו ש ע , ל ו ת מ ש נ ־ ר ה ו ט ג ל א ד י י כ

: ה מ ל ש ו למען חתחיר. ח ב ב ח ל ת ו , כי ר ז ו ג בעז א ש י ו

ים לדאג לנשמד. לעוירר החי

ת העם י ח ת ה ל מ א ת ה מ ש נ לT T ־ • : • T \ T — : • :

ם י מ ש ב ץ ו ר א ה ב מ מ ש ה ל כ פ ה נ ש• — T — י T T T T I • T : V V 1 •י

. באשר הם שם. ה מ ו ח ת ה מ ת ל ג ב

צאי שבת״. ר למו מ ז ה ן , ת פזמו ו פ ו כ ב היה מושר ת ר ת ה י ב ב

ל האומה ל דהה עם כ טן מז ת הפדות. הרב־הפי א ר ק ו ל בעו רתשי ו הו ב

הו א - אלי ת יקיץ ״הלבי ע ל ל י ג ־ י ו ישישו אל י ב ר ל ק « כ ררו בשו

: ו י ת ו מ צ תדשן ע ת של אושר אין קץ ו צו ו עלי פ י צ י ת . אז א״ בי הנ

קרא ךריור ת לי י ו ל ג מ

ר ו א ממחשך אצא ל ו

ר המו־ר. ס ה ל י ומארץ מאפל

ח ו ר ך , ו ש מ ן זה, כדי ל מו ם שבפז י נ ו ר ח א ם ה י ז יש בהם, בחרו

מה ל האו ל ל כ ם ש לי ם קמו י ח ר פ ל ת ו ו ל ו מ ת א ו ב ב ל טל שמים״ ל ם ו י חי

ל כ ת גויים, ב ו ר ב ד מ י ימים ו ט י ל ם פ י י ל א ר ש ם י לי ד של מעפי ח ו י מ ב ו

ם. י מנ הז

ת. רו לדו ר ו ו ד טן ל פי רב־ ן ו ב ב קוק - ר ר ה

על במתי ארץ '/ המקבל 53[

ל ב ק מ ה

י ק ב ם ש בהקי ם המו פרי ד הסו ח ו לברכה, א נ ן זכרו ל צייטלי ל ה

ר של ת ו כ ר ל ש ק ו ו נ ב ר ר ל מו ר מז ה וחסידות״ שר שי ל ב ק ה ב הי

: ת ב ה ל נ ו ח ת ס מ ע מ ט . וחדי ק ל ב ו ק מ

ת ; א ם י ב ר ת ה מ ש ח נ ה א ל ב ק ה ב ל י ב ג ״...ה ר

ה תי ו יכוכיה. עלי ז ה ו פי רו ה, צי לותי ה. הצלותיה״ גאו תי ו מאורעותיה״ סכנ

ל כ ת ס ה ת ישראלן ו מ ש ת נ ו ל ל ל כ ש - ר מ ו ל ה ההיא, כ מ ש נ ל ה יה ש ג ושגשו

ם. ת הרבי מ ש א של ג י ר ל ק פ ס א ך ה ו ת ק מ ד ר חי ל הי ו ש ת מ ש נ ף ב א

ה. נ ט בשכי י ב ל ומשם הוא מ א ר ש ד י ח ו של א ת מ ש נ ל ב כ ת ס החב״ד מ

ם י ש ד ש ש ה ר ו ש ר ב מ ו ל , כ ת ישראל ס נ כ ת. ב נ ט בשכי י ב ב קוק מ ר ה

ו של חיחיד. ת מ ש נ ל ב כ ת ס . ומשם הוא מ ל א ר ש ת י ו מ ש ל נ ש

ו נ ד שאי ב ל . ולא ב הו ם שקדמו י בל לק על המקו ב חו ר אין ח

א ל ק בהם. א ר ו בהם ו י ת ו פ ק ש ל ה כ ע ב י י ת ס א אף מ ל ק עליהם, א ל ו ח

ה ל ב ק ת של ה ו צחי ת חנ ו ת מ א י ח ת כלפ ו הפרטי ת ד י מ ם ע ה מקו ששנ

־ ך ל ה מ ל ב כ ת ס מ ה ו ו ב ל ג ד ג מ ד ידוע ב ח ם א ד במקו מ ע ל למי ש ש מ

ל כ ת ס מ תו ח . או דל תו חמג ם אחר באו עמד במקו הלך ו ם ו כבי הכו

ת זוית ד ו ק נ תם מ אה הוא אי ם, אלא שרו תם הכוכבי או ל ו ד ג מ תו ה או ו

. אחרת

ס ו ת פ ב ז מכאן ה ר ת ח ל ב ק ב פית ש ־סו ן ה חאי ר י ש מכאן כל ה

ד ב ל מ ם ( י נ ו ת חאחר רו ו ה שבד ל ב ק ה ־ י ר פ ל ס כ , שאין דומה לו ב האלהי

. ( ך מברסלב ״ ר ה י מ ט ו ק י ל ב ׳ ו א י נ ת ״ ם ב עי דו ם י י ק ר פ

ת, ת אלוהי ו ק ב ע בלי הרף. שפע של ד ב ו נ ן ה י מכאן המעי

ם נ כ ש חד עם זה מ ת אציליים, שבי למו ם עו ת ומשאי נפש לרו ו נ ו י חז

, ומה המשיחי ל קי ל ע א ר ש ת י ס נ ה של כ ח ו ק ב א ה גם פה בארץ, ב

, צירופם, ת למו ם של העו ת ל ו א ה, שהם עם זה גס ג תי ו ו תק יםוריה ו

. . ה דאדם הראשון״, א ל י יהורא ע לם ל״ז ם כו ת ב ש ה יכוכס ו , ז ם ת א ל ע ה

: ( ה ר ת ס ת הח״ן (חכמה נ ר ו ב קוק על ת ר י ה ר ב ואלה ד

ה אין ר ו ב ר אמת אין סוף, יופי אין קץ, ג ן, מקו ו ן העלי ״המעי


ף ל ח ה רה. עוונד הוא ל י תו ר של רז ו ק מ ה ב כ פ מ לך הוא ו , הו ל ו ב ג

י ת ב ש ח מ י ה טו ת הבי ו ח ד ל א כ ה ב י ת ו ע פ ו וריה, ה , צי ה תי ו תי ת או ש י ר ד ב

. י נ והלשו

ל כ , מ ל ע הגדו ד מ ר ב ש ם א ל המצרי כ ה מ א ל ה נ מ ש נ ה ש כ ו

ל צ רם ב א מז ב ה ה מ א ל צ מ ם. אז ת ם צרי י מ ו ח ת ת ב ו ר ו ר צ ת ה ו פ י א ש ה

. ה ר ו י ת ר ת ת ס ש י ר ד ר ב ש ת קודש א ו א י ל פ לם ו י עו צח של הגיון רז

. ם י ר פ ס ון מ ו ר - כי צ י מ כס ו ם כר י א ר נ ם ה י ל ו ל ת ם ה ך ההרי ו ת מ ו

ש מ ר ש דה - או אג ה ו כ ל רמי מקרא, ה ת ז חו י שי ת, רמז ו ימטרי ת ג כ ר ע ה

ם י ט י ב מ כל ה , ו ראה ה נ נ א ה פ ר מ ה ו ק ד צ ת ל ו י ה ה ל ת ר ו ב ג צאת ב ו י

ו והיו״. ב ש ו ו ר ה נ ה י י ל א

י ן ש ר ־ ס ם ג נן1 ן ק ב , ה ן ד ק ש ה

־ ת י נ ר ו ת ו ה ת ד ו ב ל ע ו ע ת ד י ק ש ל ל ו ב ג ר ו ה שעו י א ה ל

ם ת כימי ו ל י ת גמשו עליה. עשה ל ר א ס ו . היה מ ת י ת ו ר פ ס ה

ה ל מ הה׳ ע ו בתמי י רב תו מקו ם או ו שואלי . כשהי ש ד ו ק ה ־ ת ד ו ב ע ב

ה ד ו ב ע ת ה ל עצמו גם א ם ע יעמי ו ו ת ו א י ר ס על ב חו ה לא י מ ל ו

ה כ ל ה ו ״ ר פ ס ס ב י נ כ ה . ש ה כ ל ה ה ־ י ק ס ת ם ו ר ו ק מ ה מ ק ת ע ל ה ה ש ר ו ח ש ה

ם י ל ו ע ם ה צי : הנה החלו ב י ש ם) ז היה מ ל השי כ ר ל ב י ח ש רה״ ( ברו

ם י ד ב ו ה גבוהה, ע ל כ ש ה ־ י ל ע ב ם ו י ד מ ו ל ם מהם מ י ב , ר ה ישראל צ ר א

ם, כבישי לת־ סלי ם ו י נ ב א ־ ת ו ת י : ם ן ו , כג ה ר ו ח ה ש ד ו ב י ע נ ל מי ם כ מ צ ע ב

ף סי . גס לי, הו מה האו ת־ תחי ־הארץ ו ן י נ ל ב ל ש א י ד י א ת ה ש ו ד ם ק ש ל

ת ש ו ד ם ק ש ה ל ק ת ע רה זו של ה ת שחו י נ ח ו ה ר ד ו ב ד ע ו ב ע י ל , ראו ב ר ה

ה ת א י ח ה ה ו ת ו מ ל ש ־ ף ק י ה ה ו ד ו מ י ל ־ ת ל י ל ס ה ב ר ו ת ן ה י ל בנ ל ש א י ד י א ה

ת. דו לדו

ת פה א , ״שחקי ב ר ל ה ו ש ת ו א י ק ת ב ר א י ד ג ץ מ ס ליפשי י א ר

ם, ילקוטי ה ו ד ג י א ש ר ד , מ ה כ ל י ה ש ר ד , מ ת ו ת י י ר ב ה ם ו י ד ו מ ל ת י ה שנ

ו ת ו א י ק ב . ו ת ו ב תשו ם ו סקי , פו ם י נ ו אחר ם ו י נ ם, ראשו י נ או ת הג ו ר פ ס

t ה שעה ת ו א ש ב ר פ מ קקת ל ו לא היתד. ז יעה ו ג י ל ו מ י ע ר ה פ ת י א ה ל

ן 155 ו י ארץ ו השקדן, הבקי ושר הסגנ ת מ על ב

ן זה, לא מעי , ו ח ו מ ו ק מראי מ ת ו ו א ק ת ת פ כ ר ע תה כאן לא מ לא הי

, דמן ש לו, מז ר ד נ כל ה . ו ו י ם לפנ חי פתו ם ו י י ה גלו ר ו י ת ר ד ל ח א כ ל א

ו א שהי ל , א ב ו ק ואף מקר ם מרחו באי ת מו ו מ ו ק מראי מ , ו ו י ו מאל ל כאי

ם לכאן״. ת א י ב ו ה ת ר ב ס ח ו ו ת ר א רק ה , ו ם י מ ל ע נ

ק ב קו ר ן עם ה ינשטי ט אי ר ב ל ר א םו פי ו ש פר ג פ ג נ ״ פ ד בשגת ת

־ ת ר ו ת , ש ר ו ס י פ ו ר פ ב ל ר פר ה ן סי י ינשטי ה עם אי ש י ג פ . ב ישראל בארץ־

ו ב , ״ ם ל ו ת ע י ב ד בשם ״ ח י א ל ב ר ק פ ס ת ב ז מ ו ר ת שלו מ חסו הי

ו ק ן ב מ ז ה ־ ת ע ו נ ל ת ת ש ו ר ש פ ת א מ י י ק : אעפ״י ש ח י ע ב ר ב ב ח מ דן ח

ה מ ש ל נ כ ב לם ו ל העו כ ף ב ל ח ת ל זאת, חוא מ כ ר אחד, ב ו ע ש ב ד ו ח א

ה פ ו ק ת יחוור. ת ח ה א מ ש ל נ ע ש ג ר ך ש , עד כדי כ לה ו ב קי לפי כח־

. ת ר ח ה א מ ש נ ב ר ו ח ם א ל ו ע ה ב ב ר ם ה י ה של שנ כ ו ר א

ד י ב כ ו ה ל כ ש ־ ת ר ו ב ג ע ב ק ן ב י ר אייגשטי םו עפי ב ציין, שפי ר ה

ת ו נ ו י ע ר ה ־ ך ל ה מ ל ל י ב ה ומצא בו ש ב ש ח מ ל של ח ת הים חגדו א

ם. ל המדעי כ ם ל י ב י ת ם נ י ג ל פ ת ו מ ת, שממנ הדעו ו

ב ותעיר, ר י ה ר ב ד ה ל ב ח ר ו נ י נ ע ת ה ן שמע ב י ינשטי ר אי םו פי פרו

ם ל ו ע ה ־ ה נ ב ת של מ י נ כ ת ה ה ס י פ ת א ל ל ה א נ י טתו אין ענ ששי

. ד ב ל ב

: ה ר ו צ ה ב ל הי דו ן כן ג כ ו ת ב ב ר ה ה ל הי דו ם שג ש כ

ן ו נ ג ס ל ב דו ה ג ר שהי ד בדו חי ה הוא הי ר ו ת לי ה ן גדו בי . . . ,

ן חדש. ואף ו נ בסג ן חדשה ו ו בלשו תי ו נ ו א רעי ט ב מ , היחידי ה ן ובלשו

ם י נ כ ת ה ה ב ו ג ם ל מ ו ר ת ו מ ג ו נ ש הוא. םג ד ח ח ב ש ח מ ה ־ ן ו נ ג ס

ו ת ב ש ח מ לה ו דו חו הג ו שי י לאי , ביטו י ואישי ר ו מקו ג ו נ , םג ם עסק ח ב ש

ר ש ו ע ם אישי. ל ת ו ת ח א ש ו צח מעטו נ י ל מל רה, כ ל שי ישאה. כ הנ

ת ו פ ו ק ל ת כ ן מ ־לשו ך. יש כאן חמרי ו אין ערו י ת ו ב כ ד ר ח ש ו ע ל ו ו נ ו נ ג ס

ה ד ג ת א ו ג ת נישאח. לשו י א ר ק צה מ : מלי ח י ת ו נ י ל פ כ מ ת ו ו ר פ ס ה

וק די מי מן ההלכה, שטף ו נ ן די כ רי תו ן עשי ת לשו ו ע ב ט ת, מ ו י ר ו צי

ם מצמי ר מצו ו ב י ד ־ י כ ר ׳ ד ר ח ס נ ה ־ י פ ו נ ן מ ־לשו מי לו , ג י נ ן רב ו נ של סג

ת ו ד י ס ח ת ה ו ר פ ס י מ נ ו י רעי נ ע לשו פ , ש ׳ ם י נ ו ק י ת ״ ן ה ם מלשו חדי ו

ק ו •156 חיי הרב ק

ו ר נפשו הפכ ך כו ו ת ן החדש - ב ו נ ת מהסג ו ע מ ש מ ־ י פ ו ל י ח •וסממנים ו

גה - שלו הם י ף והמז רו ת. הצי ה עצמי ב י ט ח ה ל ל ן א ל חמרי לשו כ

ת ו ח ת פ ת ה ת ה ע פ ש ה ר זה גוון אישי וגוון חדש. יש מ ש ו ע •ומשלו הם. ל

ן ו נ ־הםג לי , והוא מגדו ו נ ו נ ל סג ת ע י ר ב ע ן ה ל הלשו ה ש נ ו ר ח א ה

ה ובדור״. פ י ק ת ן ב ־הלשו צרי ו מי ם ו י ל ו ע מ ה

־ ו נ ק ו י ת ד ו מ ד

ת מהן ו ד ח א לח ו י ת הדג ו מ ד ת ה ת א ו א ר תי ל כי ת ז ו י י א ת ר ו ב ר

. ר פ י ס ת על ו ל ע ה י ל ו א ר ה מ

ם ה שלושה אנשי הנ ת ירושלים. ו צי י בחו ת כ ל ת ה ח ם א ע פ

ש אטייאם ו ב לו ל , כו ך ו ו ת רב ב אחד מזה ו ד מזה ו ח •עוברים על פני. א

. ה ר ה נ ק ב ו הרם הבהי ח צ מ . ו ח ר ו ז י ם. פנ י י ן השנ י ד ב ע >שיראים. דומם צ

. ן של ישראל ט י פ ה ך ב ר ה , ץ ר א ר ה . מאו י בלבי ת ר מ , א א ו ה ה ז -

ה י א ר : ה ו ל ד ש ו ב כ בה ו י חי ר א י ח ב תה שעה עלו על ל או

ב ר . ה ן ה כ ק ה ח צ י א ב ר ח ם י ב ל ה ר ב ר ת ש ו ב י י ת ש א — ר

ו עד היום. לנ י כו פ ר ב ו ה השם השג ז ־ ־ ר י צ י ק דיעה לשם ה —בה״א הי

. ב ב ל י ם ו ת ך־נשמה ו ו ו ז ת הי קו י י כייפי עיניו. מפ נ י עי ת א ש נ

. י ת ר ה ר ה — ה ע ו ר ה ה ־ א ו ר . ד

. ו ה ראיתי י י נ ה ש י ראי ו

ת הדו ה של הי נ מ ש מ ה ו ת ל ם ו מ ס נ כ ת , נ ה כ י נ ח ת ב ח ם א ע פ

ם י ר פ ת ס א צ ו ה ה ל נ ן פי ב ח א י נ ן ה ע מ ם, ל י רושל ת י ו מ ל ו א .באולם מ

ם ״ירושלים״. ש ת ב י ר ו ק מ

ם, פרי , סו ם י נ ב ר ה ־ י ל ו ד ג ו מ לחן ישב ש השו א ר ב ת ש ו א י ש נ ב

. תר ו י ו ב ת מ ל ה ו הנאה ש ח ע ב ג מ ק. ב ׳ הדמן שטרו פ ו ר פר י ם והצי י ר ק ו ח

ת ר ו ח ש ת ־ י נ ך הקהל גראו ב ו ת . ב ו ו בפי ת ר ט ק מ י יפה־יפה ו ו העשו קנ בז

ת. ספרו ה ו ר ו י ת ש נ י שיבה — הכל א נ ב י

מה ו קי י ל ג ל ר ד קם ע ח א ל כ ה ק . כל ה ב ר ס ה נ כ ה נ והנ

ו 157 נ ק ו י ת ד על במתי ארץ / דמי

ז ן קם וםתז ב י . ה לם ה באו ר ר ת קודש ש מ מ ד. ד ת כבו ד ר ח מהירה, ב

א ל ב ה הכרה, ש ח האדם, ישנ מ ש : ,״...בתוכיותה של נ ו א ש ת מ א ש םיו ל

ת ם א י יצוצי הקדושה המחי א נ ל יציצי הקודש. ב א נ ל ר הקודש, ב או

. ו ת ו י ו כ ל מ ל ו ו ת ו מי , ללאו ו ת ר ב ת ח האדם ולא ל ו ה לא לר ד מ הכל, אין ע

י ו ה - ז ז ו , גנ ו ת ר ה ט ם צ ע והיכן הוא האוצר, אשר האור תזה, הקדוש ב

ת ושא א ם הנהו נ ל ו עד ע י אז ו ו גוי קדוש׳ אשר מנ ת ו א : ב ר מ ו א

. . . * ם ל ו ע ב י ה ת ר ה ט ת הקדושה ב ע י ב ל של ת ג ד ה

- ת ו ר מ ו ת כ ב א ת נ ו ו ו על ת ר ט ק מ מ ו ו י נ ק עצם עי הרמן שטרו

ורי ת צי חו א י רו נ ה בעי א ר ר ש ש ם , א ר־חחשמל ה באו ב י ה ז ת מ ר ו ט ק

י ו ג ז ב ו נ צר הג ו האו י ג ץ לעי נ צ ת הקדושה. ושמא נ ע י ב ל של ת ג ד ה

.. ר הגנוז. ת באי וצצי ר הנ ק י ה ־ י נ ב א ו ו הב הקדוש על שפע ז

ו י ת ו ע ב צ ל א ע ־ ל אה היתד. א ת של הרבן הפיטן נשו ח א ידו ה

רה. אף הן ו ת של מנ רו עי ב ז ה ז ־ ת ו ר ת נ צ ת כ צו לתו ת ו צו ו ת, מכו פו קו ז

. עו בי הנ

ואם ? כיצד היה נ ו

ך ש מ ה לם ב . או . ת הדיבור. י ש א ר ק ב ס ו ר לו מ לכאורה היה קו . . .*

, ם מ י ע ט מ למם ו . ההו ן ו ם ולרעי י ר ב ד ר ל ד ה לו כלי נ ה קו ש ע , נ ם י ר ב ד ה

. ו מ ח ע ו ר ה ־ ת ו ל ע מ מם, והשומע עולא ב עי מנ םששיעם ו

׳ י ק מ ך ע ו ת . הכל זרם מ ו ר בו יה מעושה בדי לא היתד. שום העו

ו ל ו לם כ נעשה כל העו ת ו ר ב ד . נפשו היתה מ . ש והמחשבה. פ נ ה

. ״ ת ס כ ר פ א כ

ת ח י ת ת פ ע ש , על הר חצופים, ב ת י ש י ל ה ש י ו ראי תי ראי ו

. ת י ר ב ע ה ה ט י ס ר ב י נ ו א ה

, ק י ל א י ר. ב ד בלפו ר י ל ת שטיהים יקרים ישבו ה ד ו פ על במה ר

ה ב ר ם ה י נ ב ר . ו ת של ארגמן ו ג ם עוטי ת רי סו םי קהל פרו וייצמן ו ו

. ם דרי נ י ל ם צי חבושי ת ו ו א ל ט צ י ם א י ש ו ב ל

ה א ר ד וצל« נ פי סו , אטו ם י ל ח ל ח כ אב ה ק קרצו הרי מו ו ח ר מ

ר מ ר א ב ד מ ז הוד ה ה ב ר ע ך לים ה פ ת ש מ , שנעשו בו ניסים, ה הירדן

ק י 158 חיי הדב ק

ל כ ! ה ת ו מ ש נ ר ה י ם, מאו מי ת קדו א פ ת ן ב ו ר ל ו ף כ ו נ , ה ה ל פ ת דה ו שי

ה זוהר. ט ע

ת ו ב ב ר של ר ע ם י מ ו ר ת ם. ה לי ת עטוף הדג ו ל ע מ ן ה ו ר ט א י ת ב

ת משאו א ש ם וקם ל מ ו ר ת ה ה נ ה ה ו מ ב י ה ם כלפ י י טו ם נ י ש א ר

ר י י האו ל ג ת ב ו ר ת ו ו ה תי עו רו דש, ז קו ת באש־ ו ר ע ו ו ב י נ : עי ק ו ב ק ר ה

ל ת בציצת ראשן ע ישאו ת נ ו ג ג ו ם ח ע ־ ת ו ל ה ק ת מ ו ב ב . ר ״נשד םי ככנ

ת ו ב ה ל ־ ת ו ב ה צב ל ן החו י הגאו ת מפ ע מ ש נ . ה ה ב ש ח מ ה ־ י מ ו ר גפי מ

: ו ה ז ל י פ ל ת ל פ ת ם ה ו א נ ם ה ו ת ! כ ת ד ־ ש ל א ש

ר חיים. ך מקו מ ר ע ש ם א י מ ל ו ע ל ה ן כ ו ב ר

ל ומלואה. ב ת ת נ נ ו ת כ ע ד ה ו מ כ ר ח ו א ב ו

. ד צלמך ו ה ת ב א ר ך ב י פ ר כ צי ם י ד א ת ה א ו

. ב טי להי ל ו י כ ש ה ב, ל ל טו כ ש ו בחן ו ה ר ט ע ת ו

. ך ל ו ב הר מז ת טו מ ש ו נ ת עלי ל צ א ך ה ש ד ר ק ה ו ז מ ו

ם. למי ך גוי קדוש לעו י נ פ ת ל ו , להי ת ר ח ל ב א ר ש ך י מ ע ב ו

ם. ה וצדק ומישרי מ כ ה ח א ל . מ ת אמת ר ו ן לו ת ת ת ו

ר גויים. ה לאו ל ו ג ם ס ע ת ל ו י ה ו ל ה ג י צ ת ו

ת הקודש. מ ד א ה ו ד מ ץ ח ר א . ב ן בן־שמן ר ק ו ב ה ע ט ת ו

ם. דש קדשי ת קו ר ד ה ב ה ו כ ל מ ת מ ר א פ ת ו ב ה ר י ת כ ת ו

, ת למו רי ר הו ש ך א י ט פ ש מ ך ו קי ר חו ו מ ש הו ל ו תצו ו

. ה ל ה ס כ ר ו ב מ ו ה ת ל ח ל נ ב ל ח ד ע ד עדי ע מ ע ן י ע מ ל

. י הדרך ר סר מנ ש א ו כ ת ר ס ו י נ ת ב סר איש א י כאשר י ו

. הו רו ח פז ו ל ר כ ל , ו ו ת ל ח ו נ ת ח י יים ש צי גו ערי ו

, ץ ירושתו ר א ו ל ה ב י ש ה ת לו. ל ר ם כ ל ו ת ע י ר ל ב ב א

. ד א מ ־ ד א ו מ כ ר ו א ד דו גם אם ימי ג

. ו צו נדחי פו ם נ ם עד קצח השמי ה חשמי צ ק מ ו

, ת צדקך ו א ו ו ר נ י נ ת הימים, עי י ר ח א ה ב ת ע ו

, ל ב י ת ס פ א ת מ ו ב ר ת ק ב ש י ה ר ח א

. ת י ח ש מ ם ל ה ו ב ת ת ו י כ ו שגוי בג

ו ת דיוקנ by במתי ארץ / דמו

ר ישע. ו א ך ב מ ע ח ל ו ר י א ף צרח וצוקה, ה ך מעו ו ת מ ו

ה, י טנ ת ברי כ ל מ מ ל ל ת הגוי הגדו ת א ר ז ה א ר ו ב ג ו

׳ החמישי יר״ז רג ו ׳ ו ג ח מ ל ד מ ת ידו של דו ל ש מ ץ מ ר א

ו האדירה. ת ל ש מ ת מ ת חסו ח ת ח ת י ג ב צ ץ ה ר א ו

ם זה. ר עמי ב אדי ל ת ב ו ר י ע ה ואור צדק ה ב י ד ח נ רו ו

ו ־ נ כ ו ת ת ב ע ע כ פי ו מו ד ו ח שכב ל רו אצי ל ו ו ד ד שר ג י ב ו

ך שמו — ר ו ב ד י ע , ל ר ו פ ל ר ב ו ת ר ד א ר ו ל

ם׳ ם רבי בעמי , ו עקב ת בי ח ל ר ש ב ד

, ת ארץ חמדתו ת א י נ ר ק ש ך א מ ע ב ל י ש ה ל

ה הגביהה, ל ש מ מ א ה ס ב בה על כ להושי ו

ו השר - נ ו אחי ת ל ע ת הוד מ א

, אל ט סמו ר ב ר ר ה חם סי מנ ־ ר בן ז ע י ל א

ן לא״י יר״ה. ו י ב העל י צ נ ה

רו — פז ר נ ש ך א י נ ב ב ל ת ב ר ר ו ר ע ח טהו ו ר ו

הם, רי עו ר נ ש נ להדש בה כ , ו ם ת ש ו ר ב לארץ י ו ש ל

ושבי ארץ הקודש ל י כ ת עמים ל כ ר א ב י ב ה ל

ל עמי הארץ כ ל ו

, ם ת ב צ ח ר מ ו ק ט שכחו מ ע מ ר כ ש ם א י ב ם ר י נ גם ב ו

ת קודש ב ה ל ם ב ם ושבי לכי ם הו הנ

ן חיי עם בארץ היים. נ לכו ת ו ו מ ש נ ת ח ו נ ב ל

, ת י נ ת בעם זו ק נ נ ו ק ר מאז היא מ ש ת א ע ד ת ה ב ה א ו

ה. ה ותושי מ כ ח כל ל ת חי ו נ ב ם ל ת כ מ היא ס

ו יחד. פ ס א ת נ ו ב ב ר ם ו י פ ל והיום הזה א

ת ע ד י ה ת שער חה א ו ת לב לרו ו ו ח בחד ו ת פ ל

! ו אל ו ג ל ו א ר ש , צור י ן ו ך חחנ י נ פ ם ל י ל י פ ו מ נ הנ

, ת ר ח ר ב ש ב עמך א ב ת ל א ואמץ א ק נ חז

ל חוקיך, ת כ ב א ל ל כ ר ב ו מ ש ל ח את שם קדשך, ו ב ה א ל

צח, ר חייהם לנ ך הקדושח, מקו ת ר ו ת קרן ת ם א מ ו ר ל

! ה ר י ד א ה ל ה ו ר ו ל ת י ד ג ה ל


ר. יאדי ה ו ר ו ל ת די ג ו י : ד׳ חפץ למען צדק ב ו ת כ כ

ת ר א פ ת ב הוד ו ר פן ב ו כג ח ר פ למען י

. ה ל ח נ ת להם ל ת ר נ ש ך א ש ד ת ק מ ד ל א ע

! ך א י ב ד נ ת על י ר מ ר א ש ך א ר ב ן ד מ א ן י ע מ ל ו

ם ! רושלי ר ד׳ מי ב ד ה ו ר ו א ת צ ן ת ו כי מצי

ה כ ל ה ו ושירתו׳! ב ת ר ו ר ת ו א : ל ת י ע י ב ה ר י ו ראי תי ראי ו

י ד ם עליו בי י ב ו ת ם כ י ר ב ד ב ו ו מי ! בנאו ו י ר מ א מ ב ו ו י ת ו ר ג א ! ב ה ד ג א ב ו

־ ת מ ו . ק ו מת קו ר־ ת משעו צ ק א מ ל ליתי א י ה לא ג ל ל א כ ם ב נ מ ם. א אחרי

• ם ה י ת ו נ ו ר כ ז ו מ ו עלי ר פ ס ו ש בי קרו ו ו י ד י מ ל י מפי ת ת ע מ ף ש הענקים« א

ו - ב ר׳ צבי יהודה, אהי ר ה ־ ו נ ת מפי ב ו נ ו ר כ ז ת ו ו ד י ע ת י ב ר ג ק י ע ב ו

. ם חרל״פ י י ב ד ר ו - ה ד י מ ל ת ו ו ע י ר מפ ק ו ר׳ ש״ח קו

־ ו י ז ת ב ו כ ו ר י א ת ל כ ת ס ר ה ת : יום א ת י ש י מ ה ח י י א ו ר תי ראי ו

ר ע ש ה ־ ע פ ך ש ו ת ר מ י א ם מ י נ ל הפ ג ל ! ג ו י ת ו ג י מ ת ב ו - ן של י נ קו האי

ה ל ו ג מר כ ח המקו צ מ ל ל ע מ ר הגביה, מ ע ש ע ה ב ו ! כ ב י ב תו ס ר או ט ו ע ה

ו ק ל ח ק ב ! האף ד ם י י ה ־ י ע ו ב י ם ת מאד. כשנ ו י נ ר י ם ע י ג ! העי ש י ל ש ש

ת ו ד ו מ ת, צ ם דקו י ! השפתי ם י ר ע ם ו י כ ד א נים, מ ם עדי י י ר חי ! הנ ן ו י העל

. ב ח ת שפם ר ו ס ו כ מ ו

ב ך ר ו ת חכמה, ר ו ע י ב . הן מ כן ס בתו י ת ר ח ת ס נ ר ו ך עצו ו חי

. ל ו ב ח בלי ג ת רו ו ב י ד ג ב ו ל ־ ב ו ל ט ג ש מז ו

ם י י ל א מ ש ים ה לי בע, השו מרו ב ו ח ה הזקן ר א ר ת נ ה ה א נ ו מ ת ב

ר ט ו נ י מ ל א כ י ר ט פ . הזקן ה ם ת י ר ו ר ח ש ה מ ב ו ר ם מ ת י נ ו נ ב ל

ה ל ו ע ת ו ר ק ד ז גה. מ י ד. ה*יזן השמאלית״ הדקר. והענ ר תמי ע או רו ז ו

. . לן מואר־שםש. ל אי ע ק מ ר ד י מ א , כ י השער כ ב ך ס ו ת מ

ם י ע ב ן ש ב ב כ ר ה

ת 163 ו מ ו מ על במתי ארץ י בימי מ

ת ו מ ו ה י מ מ י ב

־ ת י ק ס ע ו ה ת ו י נ ו ג ס ס קן ב ו ט הדי ל ב ת מ ר ו י ה כי כן מצטי הנ

ם ו ח ת ד ב ב ל ת והפיוטית. אך לא ב י ת ו ר פ ס ה ־ ת י נ ר ו ת ת, ה האישי

א אף ל , א ם - כהו רב י ל ד ב נ נים ו ח שו רו ת ו ו ב ר ת ת ו ד ש ת, ב ו רי בו הצי

. ת נפשו ו ר י ס ה מ א י ל פ , ה ו נ ק כשרו י ה ב י ה נ י ד מ ה ה ד ש ב

ב מידי ל הישו כ ע ח־דמי מו באו מהו ו ו ש ג ר ת ט ג ״ פ ר ת ת נ ש ב

ה י ט י נ ר ב ק פה ש ה טרו נ י פ ס מה ל ה שעה היתד. הארץ דו ת ו . א ם י ב ר ע ה

ס ר ג נ ו ק ו ל ע ס לם נ ם ככו ב ו ה. ר תי סדו מו ת ו ו נ ו י הצי ג י ה נ ! מ ה ו א צ י

י פ ל ם כ י ם רשמי י נ י ת בענ ו כ מ ל ס ע ב ה ו ע פ ש ל ה ע ד ב חי ג הי צי הט״ז. הנ

ע ב ת ה ו ל ש מ מ ד ל ה מי נ ת פ ו ע ר פ ו ה צ ר פ ש . מ ו ה בארץ היה רבנ ל ש מ מ ה

ם. י לל ר המשתו ב ד מ ה ־ ת ו ח ו י כ כ כלפ י פ י חרי ט באמצעי דיכו ו ק נ ת ל במדצו

ש ב ה ל ל ש מ מ ת ה י ב ו ל ת כ ל נמהר. ב ד ו ת היה, יום מ ב ום ש י

רעו י ם ו י ע ר ו פ ה ־ ם י ב ר ע הו ה רו כי לה, פן י ה הגדו נ ת הסכ מ ח ל. מ ־חו בגדי

ם י ט ע ם. מ רושלי ת י צו ה שעה לא נראחר. נפש היה בחו ת ו לה. א ו חלי ל

ב י צ נ ר הראשי של ח כי י לוק, המז נ ב בא לפ ר ו ליווהו. ה י ב ר ו ק מ מ

ה י ט ב על ה״ישיבה״ שבה. ליק ה ן ו ו ל יהודי חבר ש ע ק ב ר, ל נסלו צי

רגש ו המה ו ב ת. ל א לו רעו ב י ב נ ר לם לב ה . או . ע מאומה. ר א א י ל ש

, לכאן ר לכאן ו ע צ ב ה ו ד ר ח ט ב ט ו ש , והיה מ ת ב ש ו יום ה ת ו ל א ו כ ב

ו ר ג ס ם נ י ם הפרטי י נ ו ה (כי כל הטלפ ל ש מ מ ן ל פ ל ט ואץ ל״הדםה״ ל

מה של ת על שלו ע ד ו ל ק ק ו ח ש ה ת זדון ע״י השלטון). ב נ ו ו ך כ ו ת מ

י נ ב ב ן ו ו ר ב ח ם ב י ב ר ע ם ה י ע ר ו פ ו ה ח שערכ ב ט ל ה ע ע מ ש ש מ . ו ן חברו

ים והתעלף. נ ל אין או פ בה״ - נ הישי •

. ן הרב , לבי ר סלו נ ב צ׳ צי ם הנ א מקו ל מ ן לוק, מ ח בי והרי דו־שי

י ע ר ו ת פ א א כ ד מה כדי ל ה עושה מאו ל ש מ מ ע אין ה - מדו

. ? - שאל הרב ר ב ד מ ה

ת ? ו ש ע - וכי מה יש ל

! ם י ח צ ו ר ת ב ו ר י - ל

ת. ח לירו ד ו ק ה לי פ נ ת י - לא נ


! ת ו ש ו נ א ה ל ו א ר ש ך זאת, בשם מצפון י ד עלי ק פ י מ - אנ

ק ב קו ר ב ה צ י ת ר מחוץ־לארץ, ה ו ל ם נ ׳ ן צ ו ב העלי י צ נ ר ה ז ח ש מ

ה פ י ר ה ט ה כ ע ש ץ ב ר א רו את ה ם, על הפקי ו משפטי ת ר א ב י ד ו ו י נ פ ל

. ב ר ם ה ה ליק ע ר ק מ ש ב ג פ . לימים נ ו י ד י ן ת של פ ו נ מ א י נ ת ל ם ב די בי

ע נ מ ב נ ר ך ה ת שלום. א כ ר ב ב ר ת ה ך א ר ב ידו ל ה הושיט- ל ה

ה נ י א ד ש : י ש ר ר ח מ א ת ו ט ש ו מ ד ה י ת ה ל א ו ט י ל

י א ש י ר נ י ם א י י ק ל נ א ר ש י י מ ת ד כ י פ ש ה מ י ק נ

. ה ת ב ע ג ל

י ד ו ה ל י ה רושם עז ע ת ש ת ע ו פ י ק ת ה ן ו ת הגאו ב ו זו ר דת עמי

ד ח א ר גודע. ב ר ו ש ם ההם הדגיש מ מי ת הגולה. בי ו צ ו פ ת ל ו א ר ש ארץ י

ה ע ש ד ב מ ע ד ומיוחד, ש חי ד י ח א איש א ל ו ל , : ץ ר א ת ב ע ה ־ י ב ת כ מ

ם ה ג ע י ר ם ק י ע ר ו , כי אז היינו ק ושי מי והאנ ו הלאו נ ד ו ב זו והגן על כ

ק ח צ ם י ה ר ב י א ב ב ר ר ו - האיש האחד הזה היה ה נ ד ו ב ת כ ו על מ

הכהן קוק.״

י ב ר ע מ ל ה ת ו כ ח ה ו ד י ו נ ו ו ל

ץ ר א ת ב י ט י ר ב ה ה ר י ק ח ת ה ד ע ם י י רושל ה בי ת ש בקיץ תר״ץ ע

ו נ י ת ו ע י ב נתו ת ט הו פ ש י מ נ ל כף מאז . ע י ל המערב ת ו כ ת ה ל א ש ב

ה ל ש מ מ . ה ן ו האחרו נ ש ד ק ם ־ ת י ד ב י ־ ל ש ו ע נ תי ו י כו ת לז ו ק ד ו צ ה

ם ת ע י ד ת שישמיעו גילו י ש א ־ ת ה ו נ ב ר ה ת ו הדו י הי ג הי ת מנ א ה מ ש ר ד

ה ר ה צ ר ה י ה צ ה ם ל י מי ת הלאו ו ד ס ו מ י ה ג ו נצי ה אמר ע ה ש ת ו . א ה ר ו ר ב ה

ו ד ל י ה ע ל י פ ת ת כו ם ז י ד לקי ב ל ב , ו ל ת ו כ ת ה ו ל ע ר על ב תו י ל ו ש

א 1 ל ־ ו ת - ו

ה ל י ל ח , : ו ק מ נ קף ב ל תי כ ד ב ג ג ת ה ה י ח , מ ר לרב ב ד דע ה ו משנ

ר ת ו ו ו ל נ ח ו ת כ ל לא יפה א א ר ש ת לכך 1 עם י ו ש ו שום ר נ ! אין ל ו נ ל

ת ו ל ע ל היא ב ת ו כ ו על ה ת שלנ ו ל ע ב י ה ב ר ע מ ל ה ת ו כ ל ה בשמו ע

. ל ת ו כ י ה נ ל לפ ל פ ת ה ם ל ו באי ה אנ ת ו כ ז ב , ו ת אלהי

ה א י ר ק ב ב ר ה ה נ , פ ל ת ו כ ן ה ל עלבו ל ג כרז ב ביום הצום שהו

. ת ו ג ו ת ע ה ב ל ו ד ג

! ם ל ו ת כ ו ב ר ת י ה מ ע ל ל ו א ר ש י ל

ל שמו. א ר ש לם — י ד יש בעו ח גוי א

ת 165 ו מ ו ה על במתי ארץ / בימי מ

ו מן ד ו להכחי ם עמדו עלי רי ת אדי ו ח ו י הזה. כ א הגו וזקן הו

ב י ר ח , ה או ארצו ם חמושי כח זרוע־בשר׳ בז י ב לם. עמים ר העו

. ם ק נ ־ ת מ ח תו ב ו או ר ר צ . ו ל עבר כ ו ל י ת בנ רו א , פז מקדשו

ל כ ו ר לא ת ש ם א י נ ו א ־ ת ב ה נשמח אדירת, ר ולעם הזה ישנ

לם. ים כו וצר חחי ד של י ש ויח ל יב רו ת חי מ ש , נ ד ח כ י ה ל

ב ו ת כ , ה ם י ר הספר פ ל ידי ס לם ע ה בעו ת ל ג ת את נ ה הז מ ש נ ה

א הקדוש הזה הו ל ו דו ר הג פ ס ר ב ש ז ה׳ א ש קדשים׳ ועו ד ו ב ק ת כ ב

דה. ה והעתי ת, ההו ושו ת האנ ו ב ר ת ד ל סו הי

־ א ו ל מ ר ב ש ש א ד ק ל מ כ ו מ ת ש ו י ק ב ב ג ש ש נ ד ק לעם הזה היה מ

ר לו א ש ש גאונו, נ ד ק ב מ ר ח נ ו ו צ ר ה א ד ד ש ד נ ש אחרי א . ו לם כולו העו

. י ב ר ע מ ל ה ת ו כ ו - ה נ ל ת ד בארץ החיים — זהו כ ח ד א ך שרי א

ן ת לגאו י ה מ ת כ ו מ ש נ ם ב י ק ח ר מ ם מ , חבאי ו י י בנ כשסאר ו

ל ד כ ם הקדושה הזה — שרי ו ק מ פכים שיה ב ם הם ושו , באי למם עו

ת מ ש ו זיק ניצוץ נ ל עם שיש ל ת - כ ו א ל פ ת ה מ ו ם של א המחמדי

ה ב י ש ת ה ר ד י ה נ פ ת קודש ל ד ר ט של ח ט ר ד ב כרח הוא לעמו אנוש. מו

ר י א ת מ מ א ת ה א ו ב ק היומין. אשר אור נ ר לעם עתי ש וגאון הצפיה, א

. ם י ת ח ת ח ת ה א ל ו מ ת דרכ ו א ל

ל כ ר כל האומה, ב ש כ, א רי ל והקדוש, ביום הכםו דו ם הג ו בי ו

ם י י ת ע ב ד ש ש ן גאון קדשה מימי קדם, א כרו ה, הוגה בז תי צו תפו

ל ע כל איש ב ב כל עם ו חקק על ל ר י ש ל אז רושם הכבוד. א ד ג י

ו ת מ ש ג ־ ר ה ו ז חן הזה. המפיץ מ י חאי ת הגו מ ו ע ס ל ימו נ ת ו ו ב ר ת

חו ל % ויהידי העם׳ שהם באי כו ב י ת ת קודש על פנ ו ר ו י א נ ר ק

ם י ח ס י ת ת קודש׳ מ ו מ מ ו ר ם ב י מ מ ו ר ת מ ם ו ל אפסי ארץ, עומדי כ מ

הם חם מידי מדכאי ה ויגון מכל אשר עבר עלי ע ר ר צ ו ע ם מ י ג ג מתמו ו

ם ת ד א ש ם א מי ת המרו ל ח ה נ ל ו ד ג ה ה מ ש נ ר ה ם הם באו י מ ח נ ת נם, מ חי

. . ת חייהם לנצח. ב ו ר שהיא ע

ל - דו י הג ת י ב ר ת חים של העם ה ה באו אלה, שחם כמו שלו הנ ו

ת עין, ו ר צ מ ת ו ו ב ר סר ת ה מחו א ב ה ה ב שטנ ק ע ב טי — ו העם הברי

ת ו ל י צ א י ה נ י נ ת הזהב. את כל ב ו ב ש ת ל מ ת את כ סו הרסו בג

ם. ל אפסי כ י מ ל א ר ש י ר ה ו ב צ , שליתי ה ם י ל ל פ ת מ ת ה מ ש נ ם ב י מ ק ר ת מ ה

ק ו ב ק ר 166 חיי י

ר 1 כ ע ב נ א כ ן ו ה מיגו צ ל פ ת ה ה מ ו א ה

י מ ו ! וידעו ע ד מחמד י ר ש ר נעשה ל ש ת א ל א א ר ש דע י י

ד ! ו ח י ׳ בעל המנדט, ב ם ־ והעם הבריטי מי ר הלאו ב ח לם ו ו ת כ ו ב ר ת ה

. ם י ש ד ת קודש ק ל ח נ פו לגגוע עוד ב סי ו לא י ת ו ו ו ע מ ת ה ן א ק ת יראו ל ו

ר ח ד א מ ו ע ה ה א ז ו י ה ו מ ר י כ י ל ו ע ד י ו

. ו נ ל ת כ

ר $ פ ס ב מ ר ל ה ו ש דה, בנ י יהו ב ר׳ צב ר ה

ת נ ע ת ט ב א ר י ה נ ן באז ו ב העלי צי ע הנ ת השמי ח ם א ע פ

ת ו ק ת ע ו ת מ ו נ ו מ ת ׳ ב ש ד ק מ ם ה ת ״מקו רים א י דים מצי , שהיהו ם י ב ר ע ה

ך מסגדם. ו ת מ

ם י כ י ר ע א שהיהודים מ ל את א ב — אין ז ר ב ה א - השי ב ר ד - א

ה זרה.... ד ו ב ל ע א ה כ י ם אל חםי נם מתי אי ם ו ת המושלמי ת ד א

ב ר ת ה י ב

ת כ ו נ ח ב בירושלים. ב ר ת ח י ו ב ל ל ת קם ע ג הו ״ פ ד ש סיון ת ד ח ב

י ג י ה נ ת, מ סדו י המו ש א ם, ר י י הרבנ ל ו ד , ג ב ר י ה ב ר ו ק ו מ פ ת ת ש ת ה י ב ה

ב י צ נ ה ת ו ת זרו ו ל ש מ ם של מ י ל סו נ ו ם, ק הי ה גבו ל ש מ י מ ד ר, פקי הצבו

ם. ל יהודי ירושלי גג ש ל חו ו ד ל ג ה ק ל ו א ו מ ט ס ר ב ר ן ה ו העלי

א ש ת החדש, הוא נ י ב ל ה ם ש ת השערי ח י ת פ ד ב ב כ ת ב ג י צ נ ה

: ר מ תד א ן הי ב ענין. בי ר ר ו צ י ק ג י ם חג או נ

ב ר ת ה י ה של אושר, כי ב ש ג ר ה עם ב דאי מפו ם בו י ב ״לב ר

ל ו ד ג ד ה ו ב כ ה שזכיתי ל מ י ש נ א . ו ו נ ל מכו ר ע א ס פ ם ו נ ח ר מ ב י כ ש א ר ה

. ת״ י חנ ה חרו י ל ע ד ה ע ש ת ״ ח א ו ת פ הזה ל

: י ג י ן הג דו סיים בטו ח שבי ת פ מ ת ה ו א ת ו א ר ה ב ו

״ ! ש ד ו ק ץ ה ר ל א ה ש י ל ת ה ע ת פ ו מ ה ז ״

ם י ל ש ו ר י ב ב ר ת ה י ב

על במתי ארץ / אירח חייי 169

ו י י ח ח ר א

ת ,״מים ב י א ש ו ב מ צ ע ת חמץ, חיה עוסק ב ק י ד ב של ב ר ע ב

ס של ו עם מכ ת מן חמים כטו צ ק ח וטועם מ ל מצו ה ש ד ר ח שלנו״ * ב

ה ו ח מ ש ב קי דין ו . בדקדו ת ו ב ה ל ת ה דק את חחמץ ב ה ז חיה בו כ ר ב

י ד בנ מ ע מ , ב ר צ ח ו את חחמץ ב י ד ו י מ ר ב י ע ב ת היה מ ר ה מ ל

. ו רבי •משפחתו ומקו

י ה לכל בנ ו ת מצו ת מצו י פ א ר ל ק ו ב ת ה ר ו מ ש א ם ב היה משכי

ת הלישה ע ה ש ת ו מד כל א עו ת ו ו ר ש כ ל ה ה ע ד פ ק ה ת ב י תו ומשנ בי

וה. בת המצו חי ת ו ו ב ח ל ת ך ח ו ה ת והאפי

, ם ד ר ״ ב

ם, ת מצרי א י צ י ר ב פ ס ה ל ב ר ר ן היה מ ב פאר והידו ו ר ל ב ה נ ת ה״םדר״ ה

ת ש ר פ עו ל י בהג לת ישראל. ו או ג ם ו את מצרי צי ן י י והיה דורש והולך מענ

ך ת י ה ב ל״בנ ...״ ו ו וכו, ענ י ג . כן י . ״. ו נ ת אבותי גאל א ו ו נ אל *אשר ג

רא ם היה קו ף הנפש. לפרקי ס ו כ ת מ ו ע מ ו ד י נ ״ - זלגי עי ב ו ר ק ב

ש ד ק מ ה ״זכר ל ק ס י פ ע ל י ד בהג ח ו י מ ך גיל ובכי כאחד. ב ו ת דורש מ ו

ת המקדש. ה״םדר״ של ד ו ב דוש ע ר בחי פ ס ה ל ב ר ״ - היה מ כהלל

ת הלילה. ר חצו ח פ א ח היה נמשך עד שעה שתי ס פ

א ל ם ו די חו ס חשובים, י רחי ו לשולחן: אי ן חסב ו ב ומגו ל ר ה ק

ם, ם, מלומדי י חכמי ד י מ ל ם ת צה לה. היו באי מחו ם ו רושלי יהודים, מי

ם. הי ח גבו ל ש מ די מ פקי ם, אנשי שם ו רי י תי

ת ו ב ה ל ת ה ב ם ה״סדר״ היה שר ״שיר השירים״ בקדושה ו כתו

אין קץ.

לת מצה - ו על אכי ר מ א מ והרי קטע מ

: ״ ו ה ז צ מ ,

ם על ידי ד ח א ת ה לת, ב ת קמח או סי ק ב ״מגרגרי א

ם אותם י נ י ל מ ם ש ל נ ו י — לפי הזיל : מים שאובים בערב, ש י מ ״ .

ם אפית מצות למחר. ש ל

ק ב קו ר 170 חיי ה

ובא באש וד\ז7 מר אשר י א הבצק, זה החו בו , י כם זילוף המים לתו

ה י תחח. ככה ה ם המפו ת ר ו צ ת חיי אדם ב ך א י ש מ מ ד ה סו . הי ללהם

ת מ ש ם נ פ א ן תורה, ב ם, באי י ־ ע בעבדות־מצי ו ל תו ב ו ב ישראל בהי צ מ

, ת ו ר ר ו פ מ ת ה רי הנפשו י ת גרג ל ידה א ד ע ח א ד ל ש ח ל חיים - שיש ב

ד מ ו י ע עה לגו ו תג תן חיים ו ל כח לי ע ד ב ח צק א לו מו ת כו ו ש ע ה ל

ן ת י ת את עצמו לעולמים, אלא גם ל ו ק לחחי ד לא ר י ת ע ס עמים, ה נ ל

ה ל ת מהחל עד כ רו ך הדו ש מ ת כולה, ב ו שי ו לם לכל האנ חיי עו

ת הימים״. י ר ח א ב

ק י פ ס , כי לא ה ת ו נ ת ש ח ו לא יכול היה ל נ י ת ו ב .ובצקם של א . ״.

ם י כ ל מ ך מלכי ה ל ה עליהם מ ל ג נ ו להחמיץ, עד ש נ תי ו בצקם של אב

ם ע ק ה צ דה את ב , העמי ה ש א ־ ת ב ל לה ב או הג הקב״ה, וגאלםן ו

רות״. יים ותמו ו נ ל שי כ ממתו מעל ל רו ו הנצתי ו נ ו י בצב

ם י נ מ ז ל ה כ ב , ץ ר א חמר ב ו קל־ , ו ה ל ו ג ב ו נ י נ ד ב א זאת דו כרו נ «... ז

י ל צ ל ה שהדם של צ ע ש לם זו, ב ת עו ר ת ה ע מר ב חו קל ו ם ו העתי ו

ל ך שטף ש ו מתו נ י ם על לת העולמים׳ באי ל גאו ו ם מק הנצח, הבאי

ת ם א ת ר מ ש ו ו , ׳ שמר ; זכרו והתאוששו ם י א ר ו ם נ בי ם ומכאו רי יםו

ת ב ש ח ה מ ל ע , כי אם גם ת ם ודעו רי ת ליל שימו ר מ ש ו מ , שמר ׳ ת ו צ מ ה

י נ ב ו ו נ י נ ו — שהיא בצקם של ב נ י ת ו ב ם של א ק צ ת ב ת א ו נ ש ל ל פ ת

ץ י מ ח ה ק בצקם ל כם. כי לא הספי ל מעשי לו כ עי ו ד - לא י ע ו ל נ י בנ

ה מ ע ט ב חה ו ד ברי ו מ ע ת, אך ת ו הכללי נ ת ם י ץ ע ד לא תחמי ע ל ו

• ת ו א ל פ ו נ ראנ ם י ך מארץ מצרי ת א , וכיום צ ת ו נ ה רענ א ל מ

! ה ז י ז ע ם ה כ ת מ ש ר נ ו או א ש , נ גידלו

. ם י ל כ ו ו א ל מצה זו שאנ ר ש ם האדי ש ו ר ת ה ל א ב ק ב ל ו ל נ הכי

ץ י מ ח ה ו ל נ י ת ו ב ל א ם ש ק צ ק ב א הספי ל על שום מה ז על שום ש

גאלם״. ך הוא ו ו ם הקדוש בר י י המלכ ך מלכ ל ה עליהם מ ל ג נ עד ש

ס י א ר ו ם נ י מ י ב

ו היה ת ימי י ר ח א ב , ו ע בעצמו ו ק ת ה היה גוחג ל בראש השנ

ת י ב זר ל , חו ח ר ח ט ־ י מ ־ ה ו ק מ ל ב ב ו ת היה ט ו ע י ק ת י ה נ . לפ ד ב ל א ב י ר ק מ

ה. בבכי ב ו ת הל ו מ י מ ח , ב ח ב ת ר ו ק ב ד ל ב ל פ ת מ ת ו ס נ כ ה

על במתי ארץ י׳ אורח חייו 171

ל כך, אלא מי ל פ ת ד ה ב ל ם ב ראי ו ם נ ם. שלא בימי מספרי

ו הוא שומעו ל י א ו כ י ל מה ע ל, היה דו ה ביום־הו ל פ ת שראהו עומד ב

י נ פ ל ם ש קי , בפסו ז י ת של ראש־השנ ו ל פ ת וראים״. ב ל ב״ימים נ ל פ ת מ

ן המיצר״, מ , ר״ ו ה מזמו ר ו י ק נ ת שופר. ״למנצח לב ע י ק ת

לח ורעדה״. י ה : ״ג נ י ח ב ד ב ח א וח כ ה וחדו י ו נפשו בבכ ה עלי נ פ ת ש ה

ק ו ס פ ה ל עצב, ו ר בקו מ י יה״ - א ת א ר צר ק ק ״מן המי הפסו

לה אין קץ. דו ״ - בשמחה ג ך ת ר מ א כי ב ״שש אנ

ר לקבל־ ם אנשי חעי ״ היו באי ר ״כל נדרי ח ל יום כפורים, א י ל ב

ו ת ו ק ב , כי ד ו ת ל פ ם שעה ארוכה עד שיסיים ת י נ י ת מ מ , ו ו ת כ ר ב

ת. כו ה שעות ארו כ ש מ ם נ רי ה ביום כפו ל פ ת ב

ת ס נ כ ת ה י ב ם ב י ל ש ו ר י ל ב ל פ ת ם היה מ בי ם־טו מי , בי ך כלל ר ד ב

ה ש ר ד ה ו ש ר ל ד י מוסף. כ דורש לפנ ד ו ׳ יהודה החסי ת ר ב ר ו ה ב ש

. ם ל ו ע י ם ד א ־ י ו ג ־ ל א ר ש י ־ ל ה על א ל ע נ ב ו ה ל א משא נ ל לא היתד, א

ם ם ו ר י

. יש שהיר ת ע ש ע ש ת מ י חנ ת רו ו נ ל מ ב ע ב ח ם היה מ רי בפו

. ה ל ב י הלכה, אגדה. דרוש או ק ם מספר י ר פ י ס ו שנ י נ ם לפ אי מבי

ר זוז פ ס ד ב ח ר זה ודף א פ ס ד ב ח ר יד דף א ח א ל ח כ ת ו מישהו היה פ

ר ש ו בו היה ק ו ו ב ממנ ר ה , ו ט אהד מכאן ומשפט מכאן פ ש ה מ א ר מ ו

. ה ל א ם אלה מ קי ם הרחו י נ י ה לענ ר ו ם של ת י ל ת ־ י ל ת ת פו ב חרי ו ר ב

: ם י ר ו ו על פ ת ב ש ח י מ ם מדרכ י כאן קטעי ר ה ו

ת ו ד ו ס , ש ו נ י ם בחי כי ו צרי ד אנ מאו ד - ו ו ם יין יצא ס כנ ״... נ

. ו ת עצמנ ר א כי ת נ דו יהם של הסו י לו י . על ידי ג יתגלו ם יצאו ו י מ ל ע נ ה

ה נ י ח ב ה ה ת ו א א ל ו ב ו נ נ ח נ א ה ש ע ש . ב ו נ ב ר ק י ב ר את מח שחבו כי נ

ת עו די ה מכל אותן חי ע ש ת ל ו ח פ ר ל ט פ א ידע״ - נ ל מי עד ד של ״לבסו

ן ם ואי רי , כאסי ת ו ם ואין לפד י י ו כשבו תנ ת או כו לי , חמו ו ת אותנ ו ע ט מ ח

— . ״ ד ו ס י ו את ה ת ממנ ו ר י ת ס ו הן מ ל ת הל גיעות המטעו הי , ו ר י ת ה ל

ל י ב ש ב ם כדי הטעיה, ו ה מים שיש ב םו ו מבי נ ח נ רים א ״... שכו

ו ת ו ל, של א לם הגדו ו של העו נ ו ו את חשב נ ב ו שמים אל ל כך אין אנ

ק י ררב קי 172 חי

ה ל א ה ב ת ו ר ת כ י ר ו עמו ב נ ו יש ל חנ אנ ו ו ג ן עולם מנהי לם, שאדו העו

. ח ישראל ונצחו ח עולם׳ השומר על רו ל ת מ י ר . ב עה בשבו ו

ו נ ל ב ן ק רים הימים, אשר ברצו ו ימי הפו נ «... יהיו ל

ה על ידי ,״כפיית ו נ ל ב י אז ק רה׳ אשר מנ את התו ו את ז נ י על

. ח ל ל ו כ ם ה ת ס י פ ל ת כ ו הימים ב ו אל נ ו ל הר כגיגית״; יהי

ת ו י ה ס את כל היהודים״ צריכה ל ו נ ימים אשר האימרה של ״לך כ

ה א ו ב ח מ ו מ נ ־שמע! לימים שתפרוץ, אצל י בצלצלי נ י נ ז א ת ב ל צ ל צ מ

ל ה ש נ ו פ צ ך מ ו ת ה מ א ב ה ה ע ד ו ת ת, ה מי י ו הפנ נ ת ע ד ו די ת היהו

תר ו ה י נ ימה, החסו ה פנ ב ר ק ל ב א ר ש י ל נפש מ כ ה ב י ו ב ח ה ה מ ש נ ה

ה ב ו ב נ ה ה ו א ג ך ה ו ח ת מ ו א כ , ה תר ו ת בי פו ת החצו ו תן של ההעז ו ל עז כ מ

ם ע ו פ ל את עצמנ ט ר ע . נ ו ת אותנ ו ב ב ם ת שהן מ ו ע ס מ ת ה עו די ל הי ש

ו נ י נ י ר ענ ב ם על ד י ר ב ד י מ חנ ו ר גם בהי ש ת א עו די ה הי ל ל א כ מ

, ו נ י הב ם את או ו אוהבי ו ואנ נ בי י ת או ם א בי י ו או ה שאנ ע ש ם, ב י הכלל

ו דנ ג בת עילם אשר לג ה של אי ר כ ה ל ה ו עומדים ע ה שאנ ע ש גם ב

ל כ ם אהבה ל י א ל מ ת ה שאגו מ ע ש ב ת, ו רו ל הדו כ ב ים ש ל ההמנ כ מ

ים - גס אז ל הזמנ כ ב ם ש י ל המרדכי כ . ל ו נ ם עלי י נ י המג ם ו לי המצי

ו חג , גם אז אנ ר ר הבהי ת את האו ו ע ט מ ת ה עו די ו הי נ י ו על ל אפי י

ל י כחה, ש פ ל ה כ ת ת פעיטים של כ י נ צהי ר נ ב ל ד , ע ו נ ב ו ח ם ב י ב ש ו ח

ל פ ט ת ה ת א ח ק ת ל ו נ ש ק ע ם ב גדי ו ו מנ הן גם אז אנ י מפלג פ ל ה כ ג ל פ מ

כ של זעיר שם י ל ע פ ים, מ ם פרטי י נ י ק על ענ ר ר ב ד ק העיקר. ל ו ר ז ל ו

ה ר ו ב ג ד ה ת סו ו שוכת־ם א , ואנ ל צו לצו וקו לקו זעיר שם, ש ו

. ו נ ח מ ש נ ־ ת ו י כ ו ת ה ב י , החבו ו ת אותנ ר ט ע מ ה ה נ ו י ת העל ר א פ ת ה ו

ש י ח ה , כדי ל ם ל ו ע י ד ו ס ה את כי1 י ש י ע ר מ ה ה ו נ ו ב ל ת ע ו א ת ממנ ע ב ו ת ה

ת דה יראו כל אפסי ארץ א ר רק עיי י ש , א ה מ ל ש ו ה נ ת ל ו א ת ג א

. י נ עת אלקי ישו

ת ד מ ו ע , ה ה י ת ו א ל רים הזאת בכל פ ת הפו ר ג י ת א א א ה נ ל ג נ

, חד ל המאו א ר ש ז על כהו של י כרי נ ת. ו טו ו הפעו תי עו די ל י כ ל ל ע מ מ

, ת י ח צ נ ת ה הדו ד של הי ׳ שהוא הסו ו ל פלגי כ ת כל עם ד׳ ל ד א ח א מ ה

ו נ ת י ה ת ־ ך ר ד ר ב ש לים א ל כל המכשו ע א מ ש נ ת נ ם ו מ ו ר ת ל ידו נ ע ש

יצא סוד״. ס יין ו נ כ נ א מגילה. ו ר ק . והי לד׳ לשם - זה מ ת מי -הלאו

על במתי ארץ אורח חייו 173

ו י י ח ח ר ו א ם ל י ח ב ש ם ו י ש ע מ

ל א ר ש י ־ ץ ר ת א רי ו פי י אכל נ פ ל ידיו ל הג ליטו ו ו היה נ נ ב ר

. ץ ר א ה ־ ת ו ר י ה של פ ש ו ד ק ה ־ ת ב י ם ח משו

ם תה. ו בכו ה ו ד ב י . כ ו ד מידידי ח ת א י ב ר ב ק ב ם ל נ כ ד נ ח יום א

ו עלב ו הכלים. ומחשש פן י ל ב ט , שמא לא נ ת ו ת ש ל ב מ ר זהר ה נ

, ד ו ד ע לא הקפי ה ו ת ש ת ו י ת ח ת ה מן הכוס ל ת , יצק את ה ם רהי א המ

לה. ך טבי ו צרי נ ם, שאי י ת היתר. כלי חי י ת ח ת ה ל ו הואי

ם ו ש ם ב ת ״מרכז הרב״. לא היה מסכי ב י ש י ד ב מו ת הלי ע ש ב

ו ת ש ת א א ו פ ר ו ל ל ם אפי י ל ה ר ת מ א ר, כדי ל ק את השעי ם להפסי י פנ

ת ש ק ב ף נענה' ל ו ס ב . ל ח ת נ ה ושה היתה יעמדה ל ה אנ ל ו ח , ש ת י נ ב ר ח

ר ח א . ל ם י ל ה ת ת ר י מ , לשם א ד ב ל ת ב ק לתמש דקו י ס פ ה י הישיבה, ל בנ

. . ת - ובהצלחה. ו ת י נ ה ח ש ע ם נ ה ב ם ש , שאלו היו הרגעי ברר מכן הו

ר ת ל א ג ל , שנהוץ לו להשי ו י ל לפנ ב ק די ו ו יהו יום אחד בא אלי

ך ה מוצא אי א ו לא ר נ ב לה אנוש. ר י חו ל ריפו י ב ש ם כסף הגון ב סכו

ת ך א ר צ נ ד ה ר לי ס ד את הסכום הנדרש. מה עשה? מ י ג מ להשי

ם י ב . ימים ר קה תו באמרי ה בשהו נ ת מ בלו ב , שקי כ שלו ה ז ה ך ו ע ש

ך איתו ל לא גילהו לאיש. לימים ה ת המעשה הזה ו ם הרב א י ל ע ה

ת ו ל מי ג מידו ״ג ד כדי להשי ח ה א ו ל מ בל את השעון, ל האיש שקי

ר מי ה הכי . המלו ן ב במשכו ר ן־הזהב של ה ר לו את שעו ס מ חסד״ ו

. ב ר ר לידי ח י ן החז ן ואת השעו די בלי משכו ה ליהו , הלו ן ו של השעו בעלי

. ה ל ר ו ג ־ ר מ ל ה ע ל ב ק ב ו ר ת ה ם לבי ו י ה אשד. קשת־ ס נ כ יום אהד נ

ר ד ח ב ל ר ס ה נ כ . נ רטה טה לפו תה שעה לא היתר. בידי הרב אף פרו או

טו לאשר. ה והושי נ ב ה ל י פ צ , עטפו ב ו תי ד ממראשו ת, הוציא כ טו המי

ת י נ ב ר ה ה ת ו ה א ש ג הכר בידה, פ ה ו ת י ב ת ל כ ל העניה. כשיצאה האשד, ל

לם ת הכר, או ה א ב נ ג ה ש ה חשדה ב ל ח ת ד הכירח את כרח. מ מי ו

ה ר ז ח ר ב כ ה את ה ש ר ת ד י נ ב ר . ה תס י ם כהו י ר ב ה לה ד ר פ י האשד. ס


ו ר ד ח ר הכסא ב ן שמו י י ד ע ) ת ח ת א י נ ב ת ים ב י ת חיו עשו י הכםאי ושנ

ל כ ם ב י ת יושב עליו). פעמי י ב י ח נ ב סה שטיח. אין איש מ מכו ב ו ר של ה

ה י מם. ה ב ושואל לשלו ר הם ה ׳ היה סר אלי ת י ב ר ע ת ו י ר ח יום, ש

ם ה י כ ר ת את כל צ ו ב ח ר לספק להם ב ם ו ש ו ב ל ר ב ד ה ד ל א אג מ דו

. רם מחסו ו

ו י מ ת י י ר ח אT ־ י ד ־־ ז

, ם י ע ב ש ובלו ה ג את י ם להו י ב ר ו ה ו וידידי די ו חסי ר מ ה א ״ צ ר ת ב

ל ב ו ת י ג י ר חג ב ד ת שום ענין ב ו ש ע דרש : ״לא ל ד לכך ו ג נ ת ב ת ר ה

. ת״ תי בה אמי טו ת ו מי י נ תר פ ו ח הי ו ר ה ־ ת ר ו ה לי ק ם שלי. וזה יהי י ע ב ש ה

ח ר ז א אר: ״ ת התו ב א י ב א - ל ת ת רי ה לו עי ק י נ ע ה שעה ה ת ו א

ס נ כ נ ש מ . ו ת פשי וה נ ך חדו ו ת ו מ בל קי ב ו ר ת ח אי ר זה נ א ו ת . ל ״ ד ו ב כ

ל ר ת״א בימים ההם ששכב ע ש העי א ח, ר ו גגוף חמנ ז ל די צ ר א ק ב ל

: ב ר ר לו ה מ , א י ו ערש־דו

י נ נ ם שלי ה י ר א י ת לם בשנ . או ם י ר א י ת הב ני מאו י אי — אנ

. ו נ ל ת ש י ר ב ע ר ה ד בעי ו ב רח כ ר אז א ו ת ב ח ו נ ו ה כ ה ־ ר א ו ת : ב ה א ג ת מ

ם כרי י ה עדיין לא היו ג י נ פ ל ה ש נ ש ב ו ו י ם לחי י ע ב ש ת ה נ ש ב

ת ו ב ו ש . ספרים. ת בתו ת כתי ו ל אה ק . עדיין הפלי ת בגופו ו ש י ש י ת מג סי

, ם י ר מ א ת מ ב י ת כ סר ב ז וכן לא חי ו ד ב בעצם י ת ה כ ב ר ת ה ו ר ג א ו

ת. זים, המלצו כרו

: ו י ל ם ע די ו מעי י ד תלמי

ו איש־ ת י ב , עד שיצא מ א ר ב ג א ל ר ב ב בין ג ת ת כ ו ב ו ש ת ם ו י ר פ ס

, ו מ ל ו ע ם אליו, שקע חיש ב נ כ ה ן כדי ל י המתי שיחו האחר והשנ

ת ע ח ד י ס ה ץ ל ל א ס השני, נ נ כ נ ש . מ ם שמלאו לבו בי ו הנשג י נ י נ ע ב

י מ ו ר מ ף ב ח ר ב חזר ל ציאתו שו , ועם י ת ו י ת ר ו ם ס ח ־ ת ו י נ ר ו ת ו ח תי ו מבעי

. יצירתו

־ ת ו ע ש ב ה ו מ כ ש ה ה ־ ת ו ע ש : אף ב ה ב י ת כ ת ל ו ד ש ת היו כ כל השעות. חרו ה המאו ל י ל ה

ת ימיו 177 «ל במתי ארץ / אחרי

, ם י נ עסק ם ו פרי ם, סו י ם, רבנ י חכמי ד י מ ל ת ת מ י ב ל היום חמח ה כ

ק ומרי נפש. וסתם אנשי מצו

ד י ב קק לעזרה. ו ז ה נ כל שהי . ו ם י נ פ ־ ר ב ס ל ידו ב ו ע ל ב ק ת הכל נ

ר לו ־ עזר מיד. ו ז ע הרב היה ל

ת, שזהרו לו ת גדו ו מ ש י נ ת ש קר מ ה בעי ב צ ח ו הקדושה נ ת מ ש נ

חמן י נ ק, רב ת הפיטן הצדי מ ש נ : מ ת ו ד י ס ח ח ־ ע י ק ר ת ב כ ל ־ י ב כ ו כ כ

ב ל הקדוש, ר א ר ש הב י ת או מ ש נ מ רה ו ח־השי ו רו נ ב , נאצייה על ר ב ל ם ר ב מ

־ ת ק ו ש ה עליו ת ת ר ש ו ת לוי״), ה ש ו ד ק ב (בעל ״ ו ש ט י ד ר ב לוי יצחק מ

ל צ ך אף ב כ י פ . ל ת על ישראל כו ד ז מ ל ת שבו, ל י ד י מ ת ריה ח ו ג י הםנ

ב ן אף ה חשף ניצוץ של קדושה ושג ג ר ד מ ל ה פ ש ר ז אף ב ראה או

א דימיגא. ר ט י ם ה משהו מ א א ר ל א מ ש א ד ר ט י ם ב

־ ״ ר א ב ת ה י ר כ טי . ו ו הפי ר מ א מ ב ל ש ש מ נ ה ל ו ש מ ה ה הנ ו

ם י ל ש מ ד ה ח א ו כ נ י נ ר לעי י י ט צ ל מ ש מ ! ה ( ״ ץ מ ו ף א י ס ו ה ל (או ״

ל א ר ש ת י ב ה מר א ו או ל ו ל - כ ש מ נ ה ב ו ל ם ר ב חמן מ ים של ר׳ נ רי חלי

ם ב ר ק ב ץ־הקדושה ש צו י ם. שנ י נ ו ם־הב י ר הבנ ה על דו רי ו ג י ד סנ לימו ו

ך ך כ ו ת מ ת של גישושים, ו ו ק פ ס ב ן ו לי ת של חו פו י סה עדיין בקל מכו

ה ר י צ י ער - ל נ ר את האומה כולה. על זרמיה ועל1שדרותיה, זקן ו ר ו ע מ

לה. לגאו ה ו י ח ת , ל ן י ולבנ

ל ש מ נ ה ל ו ש מ ה

ים ג מים חי קה, כדי לחשי ר עמו א י אדם חופרים ב ״כשבנ

ד א ע ו לה להם לב ב עו ל ר מ ע , ב ם עי ג רים מתי בארץ ציה וצחיחה, הכו

ב ל ב ב נ ג ת ם חיאוש מ י מ ע פ ל ם. ו ת חמי ע א י ב נ ה מק המוכשר ל העו

ם עלה בידכם. ומים ר ח ה ו ב ר ך ה ל כ ם כ ת ע ג ר י ב : הלא כ ם ה ואומר ל

, ו , לכו איש לאהל ם כ ת ד ו ב ע ו מ ל ד ח ת תר ש ו ב י . על כן טו ם ת א צ לא מ

תר לשכר. ו ם י י ב ו ר ם ק י נ י נ בקשו לכם * ו

ה ד ו ב ע ם מן ה י ש ר ו ש ודאי פ פ נ חלושי ה פי הגוף ו ם מעי י ב ר

ה עם מ ש ג ־ י ר ש ק ם ב רי ה הקשו ל ל א ב . א ר ילכו ש א ם כ ה לכים ל הו ו


ה ק ז נה ח ד אלה, שהאמו חו ד, בי ר ההיה שבעתי א ב ה ־ ת מ ג החפץ של מ

ם רמי ו ות ז ים מוכרהים סוף כל סוף להי ם שהמים החי כ ב ל היא ב

ם ת ע ו י ח ה א תהפך על ידם לגן עדן, ל מ צ ה ־ ת ח י ח ם זה, והארץ צ ו ק מ מ

ו כ י ש מ פש י נ בחרף־ י תולעת׳־היאוש ו ר מפג ו אחו ג פו ב - אלה לא י ר

. ם ת ד ו ב ת ע א

א ה זרם מים פרץ והרי הו הנ ת די עמל, ו ע י ב י ש והנה אחר

לא ש וחול, ו פ ר ם ב רבי ם הם. מעו חי ל המים דלו ב עולה ושוטף, א

ת ד ב ו ע ה ה ק המהנ ל ח ת ם ובהמה. אז שוב ת ד ן א ת צמאו ו ו ר ה צלחו ל י

ע צ ו לריק, ומח ב עתנ י ג ה כל י א הנ ו נ א ת : ר ר מ ו ת א ח א ם, ה י לשנ

ם י ש פ ר ו עד מים נ ת הגענ כ ר פ דה כל כך מ י עבו , אם אהר ו נ בעמל

ה ? י ת ש ו ל ח ל צ אשר לא י

ר ש , א ן ואשה של החלק חיאשי ך הנ ר ד ה ב ת לכים ע והם הו

ר מצא. ש א הלך לו ב ת הכריה ו ד ו ב ע ר מ ב כ ן ידים פירש זה מ ו י מרפ

ר מ א א הגו וחסון הנשמה. הוא י ק של העם, ברי ל ח ם זה ה אמנ ו

ה מ ר מ ח ו י לה, ו ם הגדו כ ת ו ע ט א י ת ה נ כ ו ס י אחים, כמה מ : ראו ם ה ל

לה' ו הקדושה והגדו נ ד ו ב ע ם את הפורשים מ מי ו מאשי שאנ

ה א ר ר עליהם לא נ ב ע רח הגדול ש י הטו ר ח ר א ש ה בעת א נ ו ש א ר ב

ף ת כ ד ו ם אשר יד בי ת , א ם כ ת ם א מי ו מאשי נ ן חיים, הנ י רמז שלי מעי

ו ל י ח ת , עד אשר חמים חחיים ה ו עד כה באנ , ו ו נ ד ב ף יהד ע ת כ ב

. ת ב ר ק ת מ לכח ו ו הו ת הנפש שלנ א ש ר מ ש ת א ע , ב ח ע כם כ לזרום, הנ

ה ד ו ב ע ם מן ה כם פורשי ורח, הנ ז לך ו ת הו ו ושמש השאיפה החל להי

ת י ש א ר ה לכם בשרץ המים ב א ר ר נ ש ד השוא, של הרפש א ח ל פ י ב ש ב

תם. לו הג

ו עד י שעדיין לא באנ ק מפנ כם שמים על לב. כי ר נ ע אי מדו

ש פ נ י ה ב ס משי , עד המקום אשר שם המים חצחי י ק הרצו מ ו ע ה

ם? חי ן מים דלו ו רואים כעת עדי נ ל כך הנ י ב ש ורמים. ב ז

ש ד ח ם יותר. נ רי ת כבי ו ח כ ותר, ב ר י על כן, אחי, במרץ אדי

ם י ל ו ל צ ם, עד מוצא חמים ה ד התחו א ע ו ב בוא נ , ו ל ו הגדו נ ל ע פ את מ

. נהרו י והזכים! ואז הכל יראו ו

ם ה הפורש, ג נ ח מ ב ־ ה ישו ל א ם ישי־ים כ י ר ב ע ד מ ש ל

ת ימיו 179 על כמתי ארץ / אחרי

ע פי ה תו כ ר ב , ואז ה ה ד ו ב ע ה יצטרף ל ה, ו נ נה וגם בראשו .באחרו

רם דל הז ג , כן י ם ת ר י פ ת ח ו ק מ דה של ע ל ידם. וכפי המי ע

. ר א ב ר במי ה ש ש והטיט, א פ ר ל המים החיים, וכן יסופו כל ה ש

ו הרים על ם, י רי בהי ם ו י ל ו וים, צל ם ומרו קי ם, מתו ם, קרי לי ז ו ומים נ

. . ת גוי ואדם רב״. כ ר ב ת, והיו ל •וירדו בקעו

, ו איתן ין זקופה, צעד מתו עדי ם, היתד. קו תו השבעי עד שנ

׳ופניו זורחות,

ד ת ו עם א ד מ ל ד ב ח ת הגוף. יום א ש ל ו ח ף תרצ״ה, חש ב ר ו ח ב

.. ל הש״ם״. ל כ ח ע ו ר י ח מ ר ב ו ב ע צח ל י רו ת י י ח , : ו ר ל מ ו א י ד מתלמי

. ם ע פ ם ל ע פ ק מ ו ר רד ממג ו , והיד. י ב כ ש מ פל ל ח נ ס פ אחר חג ה

, ואמר, ב משה חרל״פ ק ע , ר׳ י ו ד ־תלמי ו של רעו נ •פעם אחת לחש לאז

ת קם מן ו ע ו ב ל ש י ה מסוכן״. בל ל ו ח כמו על ח ל ס ת ו ב ץ עלי מ א ת י ש ,

ם י ב ו א כ ו מ ו עלי פ ק ם ת ו א ת ת״ לרמב״ם. פ ו ד ב״םפר המצו מ ל המיטה ו

ת ו ש ג ר ת ה ״ ב ת ו מ ד ק א א , ר תו של החג ק נאלץ לשכב מיד. בשתרי ו

א ב י ו נ ב ה ל א ר נ ו בקודש. כ וה עצומה, כדרכ ה של חדו בבכי נוראה ו ,

. ו ת ל ח מ ה לו מ י ו ה הצפ נ כ ס ש וידע את ה א ר ת. הוא חזה מ רו לו חמו

: ו ש ל ח ב חרל״ס שליט״א ל ר ו ח ל צ ר א ק י ב ש ז כ ו מ ח ת י ר ב

ה ר ע ה ל ה ב חרל״פ תמר. ע ר יעברו עד מהרד. חחודש ומזלו.״ ח אי ו י הל , .

ל ז מ : ש א צ מ ן ו נ ו ב ח ו ח ת י ב ס ל נ כ נ ש פה. אך מ רד מיד לסו לא י הזאת, ו

ל ודע את כ ב י ר ה ק מכאן ש הסי . ו . . ן ט ר ז הוא ס חודש תמו

. ו ה שבמצב ר מ ו ח ה

ו ת ו א י ר ב ב צ מ ו לו. ש ר מ א ב ו ר דד את ה ו לעו ל ד ת ש ם ה פאי הרו

לך. הו ימשתפר ו

. טב - אמר י הו ב צ מ א בעיון, אדע ש ר מ ג י ף ד ד ו מ ל ל ל כ ו א ש כ - ל

ע ק ר ק ד מן המיטה, ישב על גבי ה ר י ץ ו מ א ת ב ה א ה ב ע ש ת ב

כר היה שהקץ י ך נ ל י א ה שעה ו ת ו א י מר. מ ״ בבכ ת ו נ י ק ה ת כל , •וקרא א

רה. על אף ת בתו ו ג ה ו ל א גודל חשק י ן הפל י לך אך עדי הו ב ו ר ק

. ״ ת ו ב ב ל ת ה ב ו ת , א ו ר מ ת, ג ו י , משנ ך י נ ד יום־יום ת מ ם, ל רי •יסוריו הממאי

ק 180 חיי הי־ב קו

ו הרב חרל״פ. כשראהו הדב קוק: קר אצל חם אב׳ בי בכ״ז מנ

״ - ל ו ל : ״כבר ברכו חודש אלול... ביום השישי א׳ א מר או כח ו ל בו י ח ת ה

ת ימי הקץ... ר א פ לו ס כאי

נים: ות הראשו נ ו ו הנזיר. ר׳ דוד כהן׳ את הגלי ד ו תלמי י א לפנ הבי

תם הימים לה ובבכיה. באו י בלם בג ס. קי של ״אורות הקודש״ מן הדפו

ת הישיבה. ל ה נ ה ך ב , להמשי ן ן רענ ת ם נ ציוה על חתנו״ הרב ר׳ שלו

ו מ ו נ ת. ב ו י ״ך ומשנ ו את ידו מתנ נ ב ית ר , לא הנ ו י ל ח י מ י ל אכן כ

ם י מ כ י ח ד סו תלמי כנ ת ותפלה. ומשנ ר ו י ת ר ב ת ד ו מרחשו תי היו שפתו

ל ל כ ן ה ב י ה ת ל ב ות, ל ו קורנ י נ ד היה מסיח עמהס התורה׳ כשפ י מ , ו ר ק ב ל

ה ר כ ה , והיה שרוי ב ם לא קצרה רוחו ומי ו אנושה. הרף יםוריו האי ת ל ח מ ש

. ו י ב ו א כ ר מ י ת ס ח ץ ל מ א ת תו היה מ י בי נ ת ב א לצער א ל צלולה, כדי ש

: ק ו ח צ ־ ת ב נה ב , היה עו ו לטעום משהו ישו לפי כשהג

ד על ,״בל תוסיף״.״ ב ע א שמא א ר י ת י מ י אוכל. אלא שאנ ת י י ה -

ך ר ב ת ם להשם י י ל ל פ ת מ ש כ ר: ״ כי רה הז י הפטי נ יומים לפ

. ה״ ם שנ ך שבעי ש מ ה עמדי ב ש ע ד ש ס ח ה ב ו ו את הטו ה כ ש י ל . א מי לשלו

, פשטה השמועה שהקץ.׳ ל ו ל א י ב ש י ל ו של יום ש ר ק ב ב

ר : מ א ך חיור ו ו ׳ צונדק. קדמו בחי פ ו פרו ס אלי נ כ נ ש בא. מ ב ו ר ק ת מ

ם יהיו גם גדולי יראי ח׳. פאי לי הרו י שגדו ג ח ט ב ו מ -

לה האנוש׳ שיםיריו הם ל החו ג ו ס צד מ מם כי ד תשתו םו פי חפרו

. ו . בחיי י ו נ ו חאחרו תי ה בשעו ל א ת כ ו ב ש ח ת מ ו י נשוא. לחג ת ל ב ל

־ ת ו ע ש ו ב ס נ כ ת ם בני הוגים שונים, ה ־חכמי די תלמי ם ו י נ ב ר

ל ה ק , מקום שם שכב החולח, ו ה ש מ ־ ת י ר ק ר ב ש ה א א ר ב ה ־ ת י ב , ב קר הבו

ף בחוץ. ס א ת ב ה ר

י ל ב - ם י מ ח ה כילל, כל איש ביקש ר ל פ ישאה ת ם נ על כל שפתי

. ר ישראל כבה מאו י

על במתי ארץ / ר.נ7~ה נתבקשה לישיבה של מעלה 181

ה ל ע ל מ ה ש ב י ש י ה ל ש ק ב ת ה נ מ ש נ הT . > : - : • T T־ T T T : —

וורה נ ל להטה וםי ו ם הגיעה. אם כי שמשו של אל י ר ה ת צ ע ש

ר ד ק ת ה מד ל ום היה עו ו הי ל י א ר כ ל המה ב ה ק ה ־ ב לם ל בחוץ. או

גש אלי ש אליו. כשנ ג י ש . ה ד ו ה ו יחידו, ר׳ צבי י נ ב ב רמז ל ר ה

ח אחת. ציוה ט ו ר פ ף ב א י י ח ר א ש ל י ע כל חוב, ב , הזהירו לפרו ה ט י מ ה

ם על גבי י ר א ם ת ל ירשו רו ב הי הז ס ו ו פ ד ו שיכין ל י ב ת ר כ ב ד עליו ב

ס שנ*ה נפשו... י ר א , כי ה ״ ב ר ה ר ״ א ו ח ד ד ב ל , מ ם י ר פ ס שער ה

ם מן י א יצאו הרבנ ב ל ם שו י ר ה צ ר ה ח ם א י ת ה ש ע ש מ

ת הלמו מהרדה. ו ב ב ל ם. ה י כו כל פנ ך לחולה. לפי.ע החשי ר הסמו ד ח ה

. . רי תהלים. מו מז ם ו י א כ ות הגו נ ת פי . מאו יכ אדמו מבכי נ העי

ד ו לי צב החי ו ו ס נ כ ם נ י נ ב ר ת הגסיסה. ה תו ראו או ש נ מ בשעה ח

ח ק ו פ נ ב ם וגו׳״. ר ני אל ההרי ת, אשא עי : ״שיר למעלו ו ר מ א טה ו המי

ע ג ר ר. ב ו אל הקי י נ ב פ ס ה ׳ ו . רמז בידו מם יסה להתרו , נ ם ו פתאו י נ עי

, ע ג ר ת את ההדר ל א צ ם ל כחי ו , וציוה לנ ו נ פא את רצו ן הרו זה הבי

ר ד ה ו ל . מששב ה ר ה ט ו ב ת ר י ט ת פ א ר ק ו ל נ ב ת ר היתר, זאת הכנ

ו נ ב ה שעה הפך ר ת ו ח וגו׳״. א כ ח ״אנא ב ר י מ א ו ב ח ת חחולה. פ

. רה עליו ה היה שו א ל פ ו וה מ ו שוב כלפי העם וזוהר של שלו י פנ

ו א ר ה הגיע, ק מ ש נ ה ־ ת א י צ . שרגע של י כיון שראה כל הקהל

: ל ו ד ל ג ו ח בק ת ר ו מ ע ו ב קרו ל :הכל ב

׳ א ל ה י נ ו ה ׳ א ח ד .׳ ל ה א ר ש ע י מ ש

: א ו ר ק ל ל ה ק יחד עצמו ב . הוא י ו נעו ו את עיניו. שפתי נ ב ח ר ק פ

! ד ח ד,׳ א

נ ו יצאה ב״אחד״ ת מ ש נ ו

ו ס נ כ ל ״אחד״, נ ת הקו ״ א ב ר ת ״מרכז ה ב י ש י י ד י מ ל שמעו ת

ה ב ב י ם ב ע פעמי ב ם ש ראי ו קו ל התחי , ו פטר ם הנ ב ר ר ד ה אל ח ד ר ח ב

ח : ל ו ד ג

! ם י א ל ה א ה ו ׳ ה ה

ק י 182 חיי הרב ק

ה שעה קרעו הכל •קריעה״* ת ו הם. א וכל הקהל קוראים אחרי

. ת־שבר זעקו ת ו ו ח פ י ת ך ה ו ת מ

ל א ר ש ב י כ ל ר ה שמשו ש א . ב ה מאורם של ישראל ב ך כ כ

. . . ופרשיו

. ה י י ת ת י ח י ל ה ת ר ו ה בעי ט ש ה הרעה פ ר ו ש ב ה

ת גער ו ב י הישי . בנ פטר ן הנ ת הרב י ב ם נהרו ל י אנשי פ ל א

ו ד ר מ ם ו ו כפי ק פ ים ס ם זקנ י נ ב . ר ו פ ם התעל י ב ם. ר י ללו כתנ י ה ו י כ ב ב

״! ו נ י ם הי מי תו ! י י נ ר ו ו מ נ ! אבי ה ה א , : י כ ב ב

ה ז ח מ . ח ל ת ו כ ם ב ה י ש א חו ר חטי ו שערם ו ש ל ם ונשים ת י ר ב ג

ד ומזעזע. י ר ח היה נוגה. מ

ו ק י ל ד י הארץ. ה ב יה הקדושה על ג ו בו את הגו כיון שהשכי

ם י ח ו ח ם על הקרקע, ש ם ושוממי דרי ת הרבה. הזקנים ישבו קו ו ר נ

ר השירים״. דמע •שי ה ו ה נ ך א ו ת נם. ואמרו מ ו ג בי

. ר ט פ נ ת ה ם אל בי רושלי ת י ל קצו כ ו מ הר ת נ ו י נ ת המו ו י נ המו

ה ו ו ק מ ו ב ל ב ט ו בני הישיבה׳ ש א ש ב נ ר ע ת ב ע שעו ש ת ב

ם ה י נ פ ת שוטרים צעדה ל ג ו ל ם על ידיהם. פ ב ת ר ט י , את מ לה תחי

ך ר ו ל א . כ ל ב א ־ ת ו א ת ל ו י ו ל החנ ו כ ל ע נ ם נ רושלי ת י צו . בחו ו דרך נ פי ו

ם׳ י ו י מלו פ ל י א פ ת מ ו לל י ת ו ו זעקו ר ב ת המיטה. ג ו א א ש נ ך ש ר ד ה

ם. ו עד לב־השמי שעל

ל ו ד ג ם ה ל ו א ה על הכל. ב ט ל ת ש ל ה ת ושכו תמו גה של י ענ

. ה ב ר ת ה ו ר קו נ ר הקדוש ושוב הדלי ט פ נ בו את ה ב השכי ר ת ה י ב ב ש

ל . כ י ונהי כ ב ם ב י ל ה ו ת ר מ א ת ישבו על הארץ ו בו י ישי ם יבנ י נ ב ר

. ו ב סבי ב ו ר ת ה י ד ב י ל ל ה ק ת ה מ ר ו ו ה נ ים מ נ ו המו ק ס ו לא פ ל ה כו ל י ל ה

ו מ ד . נ ם י ע ו ש ע ש ה ־ י ת ל ב ו כ ל ע נ ישאו למי־חוק. נ ה והנהי נ נ ת הקי ו ל ו ק

ל כ ם. ב רושלי ת חוצות י ח עטפח א ד ב גה כ ת תו נ נ ת שיר וניגון. ע ו ל קו

״! - קיגים והגח והי... י ! הו י : ״הו ת י ל ב כ ך הם. ב ל ש ם ה מקו

נשמה נתבקשה לישיבה של מדלי. 183 ץ / י י עי במתי א

. ץ ר א ה ־ י ב ח ה בכל ר ע י רה ה ה הבשו ט ש פ ת תו ערב נ עוד באו

ם כפיים. פקי ם ״קריעה״, סו רעי ם קו ו רבי א ר ב העיר נ י ב א ־ ל ת ב

ר ה ונגינה! העי ר מ ל ז ת קו ב ת שליש. אף כאן ש ו ע מ ד ים ב נ נ ומקו

. ת ו נ מ ל ה א ש ב זה ל העלי

ר הערים א ש ם וקירות. ב די י עמו ת כיסו פנ רו ל שחו ב ת א דעו מו

ו ל ם ע ה. אלפי י ו ה לשעת־ההל כ א ל ל מ ת הוכרז על ביטו והמושבו

ם הקדוש. ב ת עם ר מ ד של א ס ל ה ם לגמו לירושלי

ו ת ב ש , ה ם י ר ה צ ה י נ פ ת ל ה שעו ר ש ת ע ח א , ב ל ו ל ׳ א ד ב

, ר כל שבעי ת או י ב ר ו ח ס ת מ י ד וסדנא, בכל ב ר ש ל מ כ ה ב כ א ל מ דה ו עבו

ו אלפי ת ב י ב ס ל ת הרב ו י ב ו ל הר ם נ י אנשי . אלפ ה ר ו ב ח ת ה כל ה ק ס פ נ

ם ה י ט נ מ ם ב ב ר ן ל ד אחרו ו ב ק כ ו ל ח ו על הגגות, כדי ל ב צ י ת אנשים ה

יקירי קרתא, ב ו י ג ב ח ר םו מאו ה גתכג ב י ב ס ב ב ו ר ת ה י ב . ב הם תי בדמעו ו

ר וראשי צבא« י עי ש א ם וקצינים, שופטים, ר ם ושרים, מושלי י ס נ ר פ

ת על ו ת י ד כמר ם, ו י י נ ו ת ומשמשיהם על מדיהם הססג ו נ רי מדי שגרי

כ. דרי מדיהם הקו

, ם י נ ב ה וכמה ר מ הו כ דו ה של עיר הספי ב ו ה ר ב ו ו נ ב ת ר י ך ב בתו

. תו ו נ גאו ו ו ת ר א פ . ת ת גדלו ל נם א והרימו ע

: ו ד פ ס ה ם ב ו א ת א פ ר ם ק ת הספרדי ד ב של ע ר ה

ל ה ! - געה ק ש ד ק מ ת ה י ת ב פ י ר ש ם כ קי ת צדי ת י לה מ דו - ג

. ת ו ש ג ר ת ת ה מ ח ו מ ם ל ע ת , ער שנשים ג ה ד י ר ח מ לה ו דו ה ג ב ב י ם ב י האלפ

ם ה י ר ח ם! א קי תהלי ו פסו אמר די ת״ת ו ו תלמי כ ל ה ה י ו ל ה ש ה א ר ב

ם י ב ו ר ק הם - ה ! אחרי ״ ב ר י ,״ישיבת מרכז ה גושאי המיטה בנ

הם - באי ם, אחרי י החכמי ד י מ ל ת ל ו א ר ש י ארץ י נ ב ם, כ ל ר רבי והמקו

ת ו ד ע ל ה י כ ם, בנ י ת מלו ו ב ב ם - ר ת י ר ח א ת, ו סדו ת והמו ו ל ש מ מ כח ה

ים. ׳ רג , גו ם רדי ם, קו כרי ם, בו י מנ , תי ם י ד ר פ ם, ס י ז : אשכנ ת ו י ר ב ע ה

. . פרסים.

ם רושלי ה י ת א , ר ד ב ל י יהודה בימי קדם ב ת מלכ אפשר שבמו


ת ם סיים א י נ ב ר ד ה ח יה. א ה ההלו ר צ ע ן נ ו ה הר־צי ל ע מ . ב ו יה שכז לו

ל י כ נ פ ץ ב ר פ ד ב מ ע ד הענן, ש ו עמו נ : ״היה ל ה ר ה מ ל א ש ו ב ד פ ס ה

״ י ו נ , מי יגן עלי ק ל ת ס ן ה נ ע ה ש ו כ לם עכשי , או ו נ אי נ שו

: ר ת י ן בין ה נ ב פרום׳ שמהה אסף קו ר ה

ל ב הגדו ל ה , איש המוח ו ד לא קם כמוהו ג עו ר פ ״ממהר״ל מ

. יחד עם זה איש המעשה , ו רה הל ושקוע בחו יושב או ש. ו י הרג ו

ם ארי ם המפו ד האישי ה ו א נ כ י העם. לא ישכח בתו נ פ ת ל כ ל דע ל שי

ה שלנו״. רי סטו ר בהי ת ו י ב

הו שוב שלושה דו ח בהר הזיתים הספי ו ת פ ר ה ב ק ל יד ה ע

. ם י מ ס ר ו פ ם מ י נ ב ר

ת ר י מ א בבה ו י ה ו נ ל קי ו לק ר ו ט פ נ ב ה י ב ת ס ו פ ק ע ה ב פו ש הקי

ם. למי ת עו ח ו נ מ ויה הקדושה ל ה הגו א ב ו ת. ה ה מידו ר ש ש ע ל ש

ה הקדוש לעד. ר ו ר ת פ ז ס נ ג ך ג כ

ו י ת ו ב ב ר ם ל י ו רד עם המל ם. י ף יגון משמי ך ועטו ד כ ו ד מ ח ו שחו

בעה ה החמה שצי ע ק ר הבית, ש ה ר ל ב ע לם. מ ם. ממו יתי ל הר־הז ע מ

. . ש החרב. ד ק מ ם ה ת מקו ן הדם א בעי

י ת ב , העיר ר ת. י ציון אבלו כ ר : ד ן נ קו י בכה ו לך העם ו ך י ו הל

ר פ ו ע , העל ן ו י בת־צי . ידמו זקנ ץ ר א . ישבו ל ה. עם - היתד. כאלמנ

. . . ו ת ראשנ ר ט ה ע ל פ .. נ ו ואין אב. נ י ם הי מי תו . י . ל ראשם. ע

י ה נ ד ו פ ס מ

י מ י נ פ ש ה ד ק מ ה

, ו ב ת קרן ר ם א י מ א י ר נ ר ק הרי״ש חרל״פ הניף ב

י מ י נ פ ך מקדשו ה ו ת ה הכל ב יה המחי רי הוא חשף את או

ל ל הרים ע ו רעו הדג ו ו ד י מ ל . ת ה כ ר ב ק ל ב קוק, זכר צדי ר של ה

י , כד מר ף בחו ו ג ־ ל רגשי ת כ ח אורו א כ י ב נ ב ל ר ט ב צד היה מ נם. כי

עי במתי ארץ , ממסד ונהי 185

ם ל המעשי ת כ א ף ו י א את כל הג ל מ ת י הנשמה, ש לו וח לגי לרו

. הבאים ממני

ת קדושת ג ס פ ת ל ו ל ע ת ה ת ל כז את כל הכהו מי רי י במקדש הפנ

ק ו ד ש ל - * א ר ש א על ידי י ל לם א ת בעי י ל ג ת ת מ מ א האומה. שכן אין ה

גורות־ ת ת ב ו א ת ה ״. מכאן יצאו כל צי י ש א ׳ ר ד ל ל א ר ש י

חד ו במי , לציוץ. ו ת ו ו צ מ , ל רה : לתו ו ם ל ידעי יהם, שהיו נ נ האהבה למי

ל ו ב א ג ל ת קודש ב ב י ת ח ט ה ו ו כאש ל ו אצל ח ק ל ת ! שכל אלה ה ׳ ד ל -

ומידה.

ר ת ס נ ה י ו ו ל ג ה

ת ו ב ב : ר ו ב ר ש ת ס נ ך ה ו ת א מ ל בע א ו גלה שבו לא היה נ כל הנ

ו י מ ו א י נ פ ל ם, א ם ושרי י מושלי ו לפנ תי דו ל ופרט, עמי ו עם כל חסדי

א ל ם א בעי ו א חיו נ ר - ל ו תו לד הג הנ תו ו או , נשי ו הנלהבים, מאמרי

, גוף ר ת ס נ גלה ו ם ג י י ם מצו ד ל א כ ם ב נ מ ז שבו. א ו ר הגנ ך האו מתו

ם זה מי ם ומשלי י מ א ו ל אדם שרויים שגיהם ת כ ונשמה, אלא שלא ב

ו ב י ש ק מן ההבו ל י שבו ח ו היה הגלו נ ך רב את זה. בתו

ד כל ע ר ב ד ר שבו ח ת ו י ר ב הנשגבה. הטמי — נשמתו הקדושה ו

. ת הוד־קדשו ע פ ל י כ ר ב מסך והיה מאי

י מ י נ פ ו ה ש ד ק מ , לא יצא מ ה ש ע מ ה ־ ם ל ו ע ת שירד ל ע וגם ב

. ת צחי ת חנ ו מ ל ש ם של ה י נ ל העד ח נ ד ב י מ , ויחי שרוי ת ו — נשמת

ה ד י מ ם ב ס ר ו פ מ י ו גם גלו גםתר מאין כמוהו ו ם ו ל ע הוא היה נ

ל ה כ אלי רתו ו ל שי את היתד. כ ם הגיע. כי ז שאין כמוה, שיאו לשמי

ש א ר ק ב ל ח ח ק ם זה ל ע ר בהיכלו״. ו ק ב ל ועם ד׳ ו ת בנ ו : ״לתז ו ת מ ג מ

־הארץ. ן י ך של בנ ב ד ל נ כ ה וארצה. שמח ל מ ו א ה ־ ת י י ח פי ת ל ענ כ ב

. א בארץ־ישראל ש ק כל ד ב ח מ ה ו י נ ב מנשק א

. ועל הכל היה ל א ר ש י ב כל אדם מ ב ח מ , ו ו ק בה׳ אלהי ו דב

ד ד ו ב ת דש כשהוא מ ת הקו ד ו ב ד ע ב ו ל ז ע ההל רה ו ת השי גומר א

ה ו ל התייב? על הכל מחו ו פרושה על כ ת ד ו צ הד עם זה - מ באה־יו. י

ם. רי י האו ר ב ד ו כ דברי דעה ו


ל ו ד ג י ה א ק י ס ו מ ה

, ה קי דקדו ה ו י ט ר ל פ כ ה ל נ י ג ת הנ מ כ ח ל, הבקי ב סיקאי הגדו המו

כל , ו ת אזנו ת א מ ר ו ו צ ת נ י ג נ מ ה ב ק ד ימה דקה מן ה גם פג

ה ע ש ! ב ו את הרגשיתי ו ו ת מ ש ה את נ ד י ע ר ה מ כ ל ה ה שלא כ ל ה ק ע ו נ ת

ל ם ע י ג נ ע ת סיקה, מ למו רה ו ך לשי ל כ ם כ נם מומחי שאחרים, שאי

ת ההלל. ה א ם עלי מרי ו ג ו ו ת נ י ג נ

, ת ו ל ד ג ו ב ה, כפי ערכ נ י ג בנ רה ו עתו בשי די דל י ו כי לפי ג

ו ה י ר ל, ה ותר גדו כל כמה שהוא י ; ו ת ו נ ט ק ו ב ת ש ג ר כך היא ה

מה, לי האו תר. הוא הדין גם בגדו ו ב הקטן בי צ ו של ק מ ג פ ש כ י ג ר מ

מלא ל ו ותר גדו א י . כל כמה שהו ן ו ת» האדם העלי הדו ררי הי ומשו

ו ה י ר ר קדושתה, ה ו ד ר ה ת ו , כל כמה שהוא י ה ר ו ת ה ־ ת ע י ד י וגדוש ב

ם ש אף בפג י ג ר , והוא מ ה י מרת־ לה היא ז ו ה כ ר ו ת ר כי ה י מכ יודע ו

ם יש כי א ודע ומרג ; הוא י ל י ג י מן העין של איש ר כל שהוא, הסמו

ה מ י ג ם, הרי זו פ ת האלהי ר ו ת של ת ר ת ו כ י ה ג ת ג אתד מ ו ת ל י פ ר א ס ח י

ך ס כ ו ש מ ד שיח שרפי קודש. ו סו ל חי, ו ת, שירת א הי ו ה האל ר מ ז ב

ת כמו ו נ ט ת לכל ק ו נ ל הרצי כ ם ב ה י ת ת מ מ א ל ב , אם הגדו א ל ל פ אין כ

ק ד ק ד ל חמורה. והוא מ ע ה קלה כ ל מצו ד הוא על כ ר , ח ת ו ל ו ד ל ג כ ל

פרט. ט ו ר ל פ כ ה ב ר ע ש ט ה כחו

ע י פ ש מ ה ע ו פ ו ש ה

ם י ר י ב א ם ו י ר י ד ך א ל למשו ו ד ג ו ח נ ב ל ר ת ש י ש פ נ ה ה ל ו ג ס ה

ה ב ר ה רה בו ו תה אצו ל הי א ר ש ת כל י ל ו ג : ס ה א ל פ נ לה ו דו היתד, ג

ה ל ו ד , קסם של ג ו תי דו במי ו ו ם היה בשפתי ס , כי ק ו ו אלי ת ערג ו ש פ נ

ת ב י ח ל ו א ר ש ת י ב ה א ת ה׳ ו ב ה , של קדושה וטהרה. של א ת ר א פ ת ו

. ארץ־ישראל

ה ל ע ן מ כ ו ת ת ב ו ל ל ו כ ת כמו זו, ה קדושו ת ו הו בו ת ג ו מ ש נ

ת ו ד כ ל ת מ ת זו מזו ה קו נ ו ת הי ו נ ת השו ו י הקצו ל ג ר ומטה. שמים וארץ, ל

ם ת. אנשי ו נ ת שו ו הן הם מקצו ם אחרי הרי ו בהן יחד, הרי גם הנ

הם דומים. פי הם שוות, כשם שאין פרצו תי ם שיגים, שאין דעו סי פו מטי

ם של ה י נ ר פ ף, באו ך רפרו ו ת ק, מ ל מרתו כ ת ס מ רם כי ה ו ל זה ג כ ו

הי 187 נ על במתי ארץ / מספד ו

י ל ב גודים׳ מ י נ ת ו ו ר י ת ם ס י א ל ה לו שהם מ מ ד ת האלה, נ ו מ ש נ י ה ל ע ב

, ז מתרכ ד ו ת א ת ם הכל מ י י ר ו ק מ ת הקודש ה ו ר ו ת שאצל א ע ד ל

ת׳ ואין לך ו ל הקצו ת כ ה א פ י ק מ ת עד ש ב ח ר ת מ ת ו כ ל ו ם ה ת ע פ ש ה ו

ה מהם. ע פ ש ה רה ו ת או ל ב ק ה מ נ נ ל שאי א ר ש י ש מ פ נ

ת ו י ל ע ת ו ו ד י ר י

ך ר ו צ ה ידידה שהיא ל נ ש ת ממש, י דו רי ת הן י דו רי ל הי לא כ . . .

ה עם הגוף, מ ש נ ר ה בו ה היא. הי ה עלי מ צ ה וישגה - שגם היא ע עלי

ה מ צ דה זו ע די , הדי י ה מ ש נ י ה י ו ת עצמו למאו ם א י א ת ף מ ו כשהג

ה מ ש נ ה היא גם ל עלי

ד שאיגן ב ל , לא זו ב הן ת מהלכי ת א ו מ ק ע ת מ דו רי כאשר הי ו

, חם ת מ ר ג . אז נ הן י ך בפנ ר ד א הן תוםמות את ה ל ת א ו י ת על ו א י ב מ

ת דרכי מות״. ו ד ר ו ה י י ל ג ר ת ״ נ י ח ב ח ב א ר ו דה נ די ם, י ושלו

ה ה ו ב ם נשמד, ג י מ ו ר מ לח מ ׳ שו חלתו נ מל על עמו ו , החו ם ד׳ ר ב

ה זו מ ש ם. נ ל חמחשכי ד כ ע רה ב מאי , ו ת ו ל הסער י כ נ פ ת ב ד מ ו ע ה

־ י נ ב ת א ק ל ם מ ז. ו ך בעו ר ת ד ל ל ו , היא ס ת ו ל ו פ ת נ ו מ ש ם נ ה להקי ח ו כ ב

ת ו צ ל ח ך נ ך כ ו ח . מ ו י ם של חאדם ומעלל ־היצרי ה כלי ל , א הו הבו

. . ם אל־על. מ ו ר ת ה ת ל ו פ י ת ת ד ו ל ב ק מ ד ו ר ו מ ל ב ג ל ג ת ה ת מ דו רי הי

י כל, ל פנ ה ע ת ש ש ר ו ר פ ת ה ארץ ו ס כ ה ת ל פ א ה ש , כ ו נ ובימי

ם י לכ ל שהעם ההו י ב ש , ב ו נ ל ראש רב ה ע א ל פ ו ה מ מ ש ד נ ק נ ל ד ו ה

ו ה שומה עלי ת י ה ם, ש מי ל. הוא היה שלית מרו ר גדו ראו או בהושך י

, אף ב לעמו י ת ר נ ר האי ש ת קודש! הוא א רו י או ל ל ט ת ב רו ת דו ו י ח ה ל

ע השמימה. י ג ו מ ש א ר ה ו צ ר ב א צ ו מ ם ה ל ו ס ה! הוא ה ך המאפלי ו ת ב

גפח ת הבגיה׳ ו קדש א ח על הישוב שי י ח זה השג כ ב

ת ם א ו להקי ו שאמר ל ל ם ה י נ ו ד הב ג נ ה יוצא כ ת חיים. הי מ ש ה נ פ א ב

רא השכם ם היה קו ה י ל , א ד ב ל ל ב ה על ההו ת ד ל ו מ ן האומה ו י בנ

ח קדשו גם את החול״. והיה בטו דש ו ת הקו תו א י נ ב : ״אל תז ר ע ה ו

ל ואה״כ מקדישים״. ו ה ים ב נ : ״בו א, באמרו ה לבו מ ה מ ת , אם כי ה ו נ בנצחו

, ו ו ל בזי כ ת ס ה ים ל י א היו ראו ל , ש ו ם שקמו עלי היו גם אנשי

. ל געגה לו בראשו ג ל גל ו כ ל ו גלים שונים. ו קמו עלי ו

188 ח•• הרב קיר;

ל ל כ ת ל לו פי הנ ת י דו רי ת את הי ו ל ע ה ה קדושה זו ל ל ו ע ם פ ל ו א

, אלא בשעה שחיים ן ת, לא תתכ ו ת העלי ר א י ב ג ה ת, שבכחן ל פו דחי

ך שגים עשר ש מ יורדת! אף ב לה ו . גיף קיים ונשמר, עו ת י אדמו על

ר ח א ע עם הגיף. אולם ל ג ן יש לגשמה מ י רה, כשעדי ר הפטי ה החדש א

ת דו רי ר אין לה עם הי ב רדת, ד ו ה י נ אי נשמה עולה ו ל ו ט , גוף ב מכן

ם ת ו א לך ב ר זכאי ושואף לי כל אימת שהדו ת. ו ו ת ועלי ו ד עלי ב ך ל א

ה פ ו ק ת ל ה כ ו ב נ ק ת ו ל ה אלי ח ל ש נ ה, ש נ ו י ה הנשמה העל ל ל ס ם ש המהלכי

לה עו לה ו ת עו ו ה זו להי ג ר ד מ ר ל ו א הד ש נ ת , מ כו ה בתו י שהיתר. שרו

ת מ ש תה נ לם עם או עו ־ י ר קשור קשר ו ך כך נמצא הד ו ת לא ירד. ב ו

. . רה ארץ מכבודה. ם שהאי י א ל פ ה

ק י ד צ ש ל פ נ

ו 189 ו ופתגמי תי מרו פל במתי ארץ / ממי

ו י מ ג ת פ ו ו י ת י ו ר מ י מ מT T I T :

ת ט ע מ / שהיא מ ת ה ע ל ד ם ע מרי ה האו נ י ן ב ם באי א. טפשי

ע פי ך להו ו צרי ודע אלהי עם י ץ הם עומדים. ו ו ח ב ן החיים. מ ו את צבי

ם. ר אלהי ו א ם ב י ת החי ו מ ל ת ש ם בידיעה של ה ל ו ע ב

ם. רוח האדם. י ר לחתקי ש פ ם אי א י ה ל ת א ד ו ב ר ע ד ע ה ב. ב

ת ו נ ט א של ק ל כ ו ב ץ בהעצר ע ו ר , יהםך ל ת הכל ו ל ל כ ל ת ו ו ל ו ד ג השואף ל

י ואדיר ל ל ח כ ל מכיווץ רו ו ב ס יה י ך ההו ל ה ל מ כ ת, ו י חנ ושל שביתר, רו

, האדם. זח כשל

ן ה הרצו ו מ ל ם ל כי ה צרי מ כ ת ה׳ חיא חכמה״ - ח א ר ג. ״הן י

ק. ו מספי נ ת חכם אי ו ד לחי ב ל ב

ת א ר ן ע״י י ל ט ב ה זוחל ו ש ע ם נ ד א ר עד היכן ה ע ש ד. אין ל

שמים שאין בה דעה.

ר ה ע״י האו י ח ח ה ל כ ח ו מ ת שמים שלנ א ר צר של י ה. כל האו

ת הקודש. י ח ל של ח הגדו

ץ זרם של ר פ ת ה, מ פי ל סעי ל כ ת ע י ל ג נ ה ה ר ו ת ך ה ו ת ו. ב

ח צ נ ת ש ו נ ו י ת העל ו ב ש ח מ י ה ק מ ע מ ם מ בעי ו , הנ ם י ר ת ס נ ת ה ו נ המעי

ל חי בהם. א ר ש י

חדת, ו ת מי י ל ק י ס ו ה מ נ ו כ ה יש לה ת כ ל כל ה ז. כל מצוד• ו

ה. ת עלי ג ג ע ת מ ה לה ו ב י ש ק ל מ א ר ש ת י ם נ כ ש

ם י ר ב ת ד ו א: שאין המצו ת הו ו י קר ת העי עו די די הי סו ח. אתד מי

. ת י צ י ר י ו ת ו ל ו ע א הן פ ל . א י ז כ ר ו ן מנ ם כמו סי י י ל ו ב מ י ס

. י ל פי הסימבו ו ל הי כ ל ל ב גדו ת ר ל מקום יש בהן מ כ מ

ע ב ט ך טיפוח. כי אם גם ה ת צרי תדו ק השכל של הי ט. לא ר

ה לו י גית הראו י י ג ה הי כ ו ל ה ת א ב ל ך א ר ב ת מ גו גשמר ו ע אי ב ט ה , ו שלה

ותיה של תורה. - כל מצו

ן ה, והן הנ נ ת - האמו ו המצו , ו ה ב ה א ה היא ה ר ו ת י. ה

כל . ו ד לך תמי הו פע ו ה שו ב ה א ה ה ו נ ל ידם שפע האמו ע ת, ש רו ו נ הצי

ם. י מי ת חייה הלאו ו ד ר ו ע ת ח , ב ת של ישראל י ר ט ח ה ת ו י תנ ת הרו ו ב ר ת ה

ק ו J 90 חיי הרב ק

הד הזה. שתים שהן ל המאו ז הכפו כ ר מ ב ה י ז כולה סב כ ר ת ה כה ל צרי

. ה ב ה א ה ה ו נ ו מ א , ה ה ו ו צ מ ה ה ו ר ו ת ה : ע ב ר א

ו נ נ . אי ל ל פ ת ו מ נ ן מי שאי ל ובי ל פ ת מ ל בין מי ש ד ב ה י״א. ה

ה ע חד ש י ו מי נ נ י אי ו והשנ ת ל פ ת יחד שעה ביום ל ן מי בזה שהראשו

ה נ ה שו ל יהם של שני א . אופן חי זו לשם זה. יש כאן הבדל עיקרי

והד על כ ל היום ם מי ת ו ה ח ע י ב ט ה מ ל פ ה שעה של ת ת ו י - א ר מ ג ל

. ו ל ו כ •

ח ו ד ח הקודש׳ ו ח של רו ת ו פ מ ן ה ו ה היא הכשר א ו ב י״ב. ה נ

ר. על הגמו ל הפו ח א ו מן הכו ת א אי טרמ צ בו ש הוא הכח חנ ד ו ק ה

רה. ה של תו ח א ו ב ן היא. רק נ י ג ל םידו ד ש ה או א ו ב י״ג. ד. נ

ו גםע ר לאו י פוסק, ו ת ל ולף ב ר ז א או , הו ו ה רבנ ש ל מ ו ש ת א ו ב ג

. ־ מלן

ה ע י פ ש ? - היא מ ה ע י פ ש ה היא מ מ ל ב א ר ש ת י ס ג י״ד. כ

ל אין ב ם אותה. א י פ ד ו ם ר י ב תה, ר נאים או ם שו י ב ! ר ה ח י ו ם ה צ ע ב

ת ו ב ש ח מ ע על ח י ת מהשפ ק ס ו ה פ נ י תה א או מצי . ו תה או •מכחיש במצי

והמתה. ת מז ושו ת האנ ככת א מז ו

ם. ים מזהירי ם וחפץ חי י נ ת מלאד• או י ת ר ב ח ה ה י ח ת ט״ו. ח

ה מ ש נ ך ה ו ת ת ב מ ם א קא אור אלהי ך דו פה צרי ם י ל ל כ ש כדי ל

. ל א ר ש י א כי אס ב צ מ , וזה לא נ ת י ת צ ו ב י ק ה

ל א ר ש ה י נ ח מ ה ב ל ו ה כ ל ד ג ת ה שלא נ ב ש ח מ ל ה ט״ז. כ

ם. י ים הישראלי ה והחי נ ו מ א ס את סידרי ה לה להרו כו י

, ת י ת ל א אה ה די ת האי ח ו ת ד ב א ל ב י ש ת ד ש ח ג ר י״ז. ה

ר ש ת האדם, ע מ ש ג ר ל ש ת, א י אל די ה, האי נ ו י ה העל ר ו ב ג ד את ה רי הו

, ה נ ו י ת העל י נ ח ו ר ה ה מ צ ע ח ה ס פ , א ימי . חדל הששון הפנ ת בשפל ו ל ע מ

ת ר י ש ו ב נ ג י נ ו ת י ה ו ת ת צ נ מ ת, ה לו י האדם כאי ל ה את רג ו המשו

עוזה.

ת ו ר ד ג ה ת ב הדו ר את הי די ם להג י ש ק ב מ י״ח. טועים הם ה

ה ר י ד ג ה ר ל ש פ א , אף על פי ש י חנ ה חרו נ כ ת ה ו ת מ ש ד נ צ ת - מ עו דו י

י וחמוחש שלה. כן הגלו •מצד תו

ו 191 ו יסחגמי י ת ו ר מ י מ על המתי ארץ / מ

ם י ש ד ח ה ־ י מ ג ת ם

ת האומה מ ש נ ר ישראל, ו ו ק מ ת ב ר ה ט י ת היהיד מ מ ש ת ש ר י - נ

ל - ד׳ צור עולמים. א ר ש לה במקור. י כו

ר ו א ם י ק י פ מ ל פ ר ם עוטי ע ה מאירה. גם שמי מ ש נ ה ש כ מ ר ח ש ו ן -

נעים.

י ת ו צ ו צ י נ ץ ל צ ו פ ת ם נ י א נ ו מ ש ח ת ה מ ש נ ב ק האלהי ש ר ב ו - ה ל ס כ

. ת ו ל ג י ה ב ל ת ישו ח תקבצו לאבוקר. א כשי

ר׳ ית הפכו לאו נ ו ה לי ר ו ת ת ה ק ת ע ־התושך של ה ט ב ת - צללי

. י בטהרו ר ב ע ר ה לה המקו ג כשנ

ת רו ת הדו ב ט ע מחפץ ה ב ו ת נ ו נ ל י ת א ע י ט ק נ ש ח - ט ב ש

ב. ו בעץ החרו פ ק ת ט ב ל ב ו מ הבאים, ח

ת יהושע בן־נון, לא ו מ י ם מ קפי מו ם סרזים ו י ר י כ ז מ ה - ר ד א

ר עבדי אחשוורש. א ש ה יוכלו ל

ל ב של כ י ב א ד ה ע ר ל א ש ם ת י ר צ מ ת ישראל מ א י צ י - ן ס י נ

. לו העולם כו

נה בא, והצםו י עקי י רב ד י מ ל לאה של ת ה העי ר ו ב ג ה - ר י י א

ן י שמעו ל רב ים ש ר הרז צ ו א ת יחד ב ו ר ב ח ת ת, מ ו — של קדושי הקהל

ר יוחאי. ב

/ ח ה ד משי ר פ ם ג ע מ ׳ ו ך ערפל ו ח ר תורד. מ ן - או ו י מ

ה ר ו ב ג ם חמושים ב רי ל עם ע״י מו א ג ם נ ן חמצרי י ב מ - ז ו ת מ

ם. בלי ל חו ק מ נם צריכים ל ת. שאי י חנ רו

ת ם א מ ו ק עה ת ר ישו ו י א ב י ב ש ת עם ב ל י ג - א ב ם ־ ג ח מ

ם נ י ה של ח ה בכי ס ר ר ה ש א

ל כ ף ל ס א מ ל שופר, ה ת היא קו י ל ל ה כ ב ו ש ת ה ל נ כ ה ה - ל ו ל א

ת. ו חמחנ

ה פ ־ ל ע ב ת ש ו ר מ י מ

ם ת ם ס רי סו ם: י רי סו י י נ י מי י אלא שנ ת ע ד 1. מימי לא י

ם ח ד מ ח א רים ו י יםו נ י שלושה מי ו יודע אנ ויםורים של אהבה: עכשי

. ו באמריקה) י ת פנ ל ב ק . (על ה . יסורים של כבוד.

192 חיי חרב קוק

ה ו של ז ותי ם אותי ו ל ש ל ו ש ו ן־הקודש, מ , לשו ו נ נ 2. בלשו

. . ן שלום. בתו של מושל להשכי דיעך, שחו ו של זה. להו ותי באותי

. (לםטורם. מושל ירושלים)

ו ל אי ק עושים אלו מישראל המשוקעים בגולה. ו 3. שלא כתו

ה ב ו ש ת ב ) .. ק הם עושים. לח לארץ ישראל - כחו ו העולים מן הג

י חוקיים). ת ל ב לים ה ת העו ב ו ט ש ל ק ב מ ל רב, ה לנציב שהתפלא ע

ץ ר א ס ״שיריים״ וכל מה שאתה מוצא ב י ב ב ת ם מ די 4. חסי

ם, ירי . (אל חםידים־תי . אינו אלא ״שיריים״ של קדושה ראשונה.

. ה עליהם) ב ב ח ת שהארץ לא נ

ם. נ ת תי א נ י ש י בא מפנ ת שנ רבן בי : כשם שחו ר מ ו הוא היה א

ת חינם. ב ה י א ו מפנ נ נ י כך יוקם בנ

ה כ ר ב ק ל י ד ר צ כ ז

ב קוק״ ר ת, הוקם ״מוסד ה רו ב לדו ר נון שמו של ה למען י

ן . ל. פישמן. בי ב י ר ו של ה ת ו ש א ר , ב ת ע ־ י ב ת כ ם ו צאת ספרי להו

: ״אזכרה* ב ר כר ה ם לז סד שני קבצי ם הוציא המו בי ו המרו פירםומי

ב ר י ה ב ת ה של כ י פ ר ג ו י ל ב י ו״זכרון*. ב״אזכרה״, בין היתר. באה ב

. רפל . ו כה בידי י ערו

ה ש א ר ב ש ק ז״ל״ - כ י הרב הגרא״י קו ר פ ת ס א צ ו ה דה ל ו ״אג

י עטו. ת כל פר ס א ו פ ד א ב י ב ה ת ל ד ק ו ן - ש ב מ. ברלי ר ה

ה נ ש ה ב תן מדי שנ י , הנ ס על שמו ר ה פ ע ב ב ק י ב א ־ ל ת ת די עי

, , מהקר י נ ר ר תו ו ב : תי ו ת אל ו ע ו צ ק מ ם ב י נ י ם מצטי ה י ר פ ס ם, ש פרי לסו

לי האומה. ת גדו ו ד ל ו ת

: ״כסר ו מ ו על ש א ר ק על המזרחי נ ם של הפו שני כפרי

ת ב י ש בו י ) ו״כפר הרואה״ (בעמק חפר), ו ה ו ק ת ־ ח ת אברהם* (ע״י פ

ב ר ו של ח ד י מ ל ח - ת י ר ב מ. צ. נ ר מד ח ה עו ש א ר ב ש בא, כ ־עקי י נ ב

. ל א ר ש י ת ל מ י ק ן ה יטע על ידי הקר ב קוק* נ ר ״יער ה

. ם על שמו י ר פ כ ב ם ו י ד ע ת ב ו ב ו ח ר ת ו ו נ ו ה שכ מ ו כ א ר ק כן נ

חיי הרב קוק \ אפרים צורף

Documents