שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היום
TRANSCRIPT
htm.[13:25:35 19/11/2014]ישראל היום
[[email protected] [[email protected] :13:01 2014 19 :
[email protected] : / :
לחץ כאן כדי לקרוא עוד באתר שלנו
שירת הארכיוןהביוגרפיה של ויסלבה שימבורסקה, המורכבת מחפצים, מידידים מרתקים ומהומור מעודן, יכולה להיקרא כהיסטוריה
פולנית, אך גם כמבוא לשירתה של כלת פרס נובל
עמר לחמנוביץ'
"נקמת היד בת־התמותה". ויסלבה שימבורסקה, בתצלום משנת 2009צילום:
איי.אף.פיבתערוכה "המגירה של שימבורסקה", שמוצגת בימים אלה בשלוחה של המוזיאון הלאומי בקרקוב, אפשר להתוודע לאספנות ולתשוקת הארכיון שאפיינו את המשוררת שזכתה ב־1996 בפרס נובל: יש בה גלויות, עיטורים, פסלוני
ברונזה, מלחיות, קופסאות תכשיטים, קולאז'ים, פוחלצים מלאכותיים ותחתיות לכוסות. אך בתערוכה בולטת בעיקר מגירה אחת ובה עשרות מציתים; מכל הצבעים והאיכויות - נראה ששימבורסקה שמרה על כוננות גבוהה לסיגריה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוקהפסיפס שמוצג בתערוכה מורכב יותר מתחושת האקראיות העולה ממנו. למעשה, הוא משתלב באופן שיש לקרוא את
"שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה" - הביוגרפיה היסודית פרי עטן של העיתונאיות אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה. ראשית, זהו סיפור חיים של דמות עירונית חשובה שחיה על רקע תמורות אדירות שעברו על פולין במאה ה־20: מזהותה
המתחדשת לאחר קץ הסיפוח לרוסיה הצארית, דרך חילולה של "הרפובליקה השנייה" על ידי הכיבוש הנאצי, עבור בעשור הסובייטי הטראומתי ועד הדמוקרטיזציה שלאחר מכן. הביוגרפיה של שימבורסקה גדולה משימבורסקה עצמה -
וזו משימה כלל לא פשוטה.
htm.[13:25:35 19/11/2014]ישראל היום
עטיפת הספרהצעת הקריאה השנייה בספר, הרלוונטית ללקטנות השימבורסקית הידועה, היא התבוננות בדיוקן נפשי של משוררת.
בחלק הזה ביקונט ושצ'סנה פועלות במשנה זהירות, כיאה לעיתונאיות. הן נמנעות מניתוח ספרותי של שירי שימבורסקה ונסמכות אך ורק על ציטוטים שלה מתוך ראיונות, שיחות עם ידידים, יומנים של קולגות לעולם הספרות הפולני, ועדי
ראייה (משימה קשה כשמדובר בתחילת הדרך של שימבורסקה, שהתרחשה מאחורי מסך הברזל). אלא שלפני השתיים עמד עוד מקור רב־ערך: ארכיון ביתי שהותירה אחריה שימבורסקה. אצל משוררת שהפכה את
הרגעים הטריוויאליים של החיים לנשגבים, ושהתמחתה בהוצאת חפצים וספרים מאלמוניותם, הפרטים הקטנים הם, הלכה למעשה, החיים עצמם. לעתים נדמה כי דרך המציתים הפזורים במוזיאון, ואולי רק דרכם, אפשר ללמוד באמת על
ויסלבה שימבורסקה. היא היתה אגדת שירה כבר בחייה, מילאה אולמות כמו היתה כוכבת רוק, אבל ככל שגדלה בציבוריות קטן המרחק שלה מן הרחוב. בעוד מהדורות מספריה נחטפו ממדפי חנויות בכל אירופה, היא ויתרה במופגן על גינונים והתחפרה בדירת
השיכון שלה בקרקוב. הפרקים המתייחסים לזכייתה בפרס נובל ולשנים שלאחריה רק מחדדים את המשוואה: הנובל נפל עליה כרעם ביום בהיר בעודה נופשת במשכן הסופרים בזקופנה, ולנציג השבדי המנומס שמעבר לקו אמרה כי "אפילו
להרי הטטרה איני יכולה לברוח, כי קר ויורד גשם". הפרס המלכותי יצר אצל שימבורסקה, לראשונה בחייה ובגיל 73, מחסום כתיבה שארך שלוש שנים וכאב ראש עצו ם; ההמולה התקשורתית עייפה אותה, ודווקא אז היא התנתקה
מהתרחשות שמעבר לחלון. ביקונט ושצ'סנה כתבו חלקים נרחבים מהביוגרפיה בתיאום עם שימבורסקה, אך התוצאה רחוקה מלהיות דיוקן־מטעם. עובדה זו ניכרת בתיאור חשבון הנפש שהמשוררת נדרשה לו, כמי שבעידן הסובייטי כתבה שירים מגויסים ואף עבדה
בעיתון המפלגה. שימבורסקה התייצבה באומץ לעריכת חשבון הנפש, וכבר בשיר שכתבה ב־1955, תחת השלטון הקומוניסטי, כתבה:
"היום אני יודעת על הנצח יותר: / אפשר לתתו ולקחתו". עם זאת, בדיעבד הודתה בתחושת אשמה הנוקפת אותה בהקשר לכתיבתה המגויסת, כשהבינה "כמה קל לא לדעת את מה שאין רוצים לדעת, ולאיזו אקרובטיקה מחשבתית אפשר להגיע
בעימות עם צדק שאינו הצדק שלך".בלב פרקי הספר משובצים שיריה לפי שייכותם האקטואלית - היקסמותה מן הטבע שהתגברה בתקופת הזוגיות עם הסופר
קורנל פיליפוביץ, קרבתה לאמנות התיאטרון, וכמובן חיבתה לפתקים ולתיעוד באשר הוא - "נקמת היד בת־התמותה", כפי שכתבה בשירה "שמחת הכתיבה". הבחירה של המחברות למקם את שיריה בין קורותיה, הכוללים גם את ביקורה בישראל, את תגובתה לאסון התאומים ואת ידידותה עם חתן נובל פולני אחר - צ'סלב מילוש - הופכת את הספר גם
למבוא לשירתה. זו החלטה נבונה שהופכת את הביוגרפיה לנגישה עבור כל קורא. הליריקה השימבורסקית נעה בין קומדיה לטרגדיה קיומית, שכן "ההומור הוא הקשר החיוני בין עצב לצחוק". אין זה פלא
שהיתה דמות חברתית אהודה ובו בזמן קנאית לפרטיותה. דירתה בבית הסופרים ברחוב קרופניצ'יה היתה בשנות ה־50 "בית פתוח" לבוהמה הקרקובית, אך היא ובן זוגה באותה עת, אדם ולודק, "הזמינו את חבריהם ליום ראשון בחצות היום,
htm.[13:25:35 19/11/2014]ישראל היום
שהרי ידוע כי בשתיים כולם יוצאים לארוחת צהריים". כמו לאחר הזכייה בנובל, כך גם שאר הפרקים בחייה מלמדים על דיסוננס קבוע בין הפרטי לציבורי, קונפליקט בין הרצון להיטמע בחוכמת ההמון ובין אינסטיקנט המשוררת להתכנס
בעצמך.זהו ספר שכמוהו כשמיכת טלאים, גם כי נכתב בהמשכים ועודכן (הוא פורסם לראשונה ב־1997), אך בעיקר כי הוא נאמן
בסגנונו ליכולת ההכלה של גיבורתו, שמצטיירת בטקסט כאישיות "מגניבה" ושנונה, אדם שמסקרן להימצא במחיצתו (לא עניין טריוויאלי לעומת ביוגרפיות של כותבים אחרים). בשנים הארוכות כבעלת הטור "קריאת רשות" בעיתון
"ז'יצ'יה ליטרצקה" היתה שולחת את הספרים החשובים למבקרים, בעוד היא עצמה כתבה על ספרי "המדף התחתון". היו שם מדריכים, ספרי לימוד ולקסיקונים למיניהם - שחלקם זכו משימבורסקה ליחס היאה לקלאסיקה. היא האמינה, באמת
ובתמים, בביטוי "האדם המשחק" של יוהאן האוזינחה, כי "האדם המשחק שספר בידו הוא אדם חופשי... הוא לבדו מחליט על כללי המשחק ומציית רק לסקרנותו".
המשפט האחרון שכתבה בחייה על פתק, שנשר מיומנה לאחר מותה בפברואר 2012, היה: "זהו אחד מאותם כדורגלנים שהכדור לא מפריע לו במשחק". לא ידוע כי היתה אוהדת נלהבת של כדורגל, אבל היא לא נתנה לעובדה הזו, או
לאחרות, להפריע לה. למשחק של שימבורסקה היו חוקים משלו.
שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה / אנה ביקונט, יואנה שצ'סנהמפולנית: מירי פז; כרמל, 372 עמ'
קרא עוד »
למהדורה מלאה בפורמט דיגיטלי > | כל הזכויות שמורות לישראל היום
Created by Linnovate | Designed by Design Factory