דף ח,א- י,אדף ח,א- י,א

אם האמת עם הבעל דנים בית הדין שני דיונים:

דין ממוןיש להפחית את כתובתה

ככתובת אישה שאינה בתולה

דין נפשותאישה מאורסת שזינתה

נסקלת

הבעל אינו נאמן בדין נפשות ויש להביא עדים

לקיום המעשה

הבעל נאמן בלא עדים. חכמים תיקנו את כתובת

האישה והאמינו לבעל משום שיש לו חזקה שאין

אדם טורח לצורכי החתונה לחינם

א- נידון אין לו עדיםם הבעל בא וטען שאשתו אינה בתולה, אולם

בשלושה כיוון שיש כאן דין ממון.א

המעידים שזינתה בעודם מאורסים- נידון יש עדים ם לבעל בעשרים ושלושה.

במשנה נחלקו חכמים ורבי מאיר. לדעת רבי מאיר דין המוציא

שם רע בשלושה ולדעת חכמים בעשרים ושלושה. ה

דיון בגמרא- מהו המקרה בו מתקיימת המחלוקת, מתי יש לנו ספק נפשות או טעם לדיון בהרכב עשרים ושלושה.

הבעל רוצה להפחית את כתובת האישה כי טוען "פתח

פתוח מצאתי". נ

קודת המחלוקת: האם חוששים ללעז. אחר טענת הבעל יגיעו עדים ששמעו את הטענה וראו אותה מזנה

(.23תחתיו ויעידו ואז הדיון יהפך לנפשות )

ה. 23בעל הביא עדים שזינתה ונידונה ב

עדות העדים הוכחשה ולכן התפזרו הדיינים.

הבעל ביקש שידונו לו דיני ממונות.

ל )גם אם אין עדים(23כו"ע כשהבעל טוען שלא מצא בתולים דנים ב

א משום החשש ללעז23ם בא בלא עדים בתחילה דנים ב

א משום החשש 23ם בא בתחילה עם עדים, גם אם הוכחשו, דנים ב

לכבודם של ראשונים.

רק במקום שמתחילת התביעה ברור שלא תגיע התביעה לידי צורך של

עשרים ושלושה, גם אם תתפרסם- די בשלושה.ה

שאלה- האם יש מצב כזה שבו ברור מההתחלה שהמקרה לא יגיע לידי דיון בנפשות.- לרבי מאיר יש, לחכמים אין.

הגיעו מתחילה עדים שהעידו שהם העדים היחידים והתרו

באישה. אולם לא פירוט את צורת המיתה.י

שנה מחלוקת בין ת"ק ור' יהודה האם צריך להתרות על סוג המיתה.

לדעת ר' מאיר צריך לפרט את סוג המיתה )כר' יהודה(,

בלעדי זה אין דין נפשות ולכן כאן דנים בשלושה. ל

דעת חכמים אין צורך בפירוט ויש דין נפשות )כת"ק(

אין מדובר על אישה רגילה אלא על חבירה )בקיאה

בהלכה(. וישנה מחלוקת בין רבי יוסי ורבנן האם אישה חבירה צריכה התראה או לא.

רבי מאיר כרבנן- גם אישה חבירה צריכה התראה וכיוון

שלא היתה- אין דין נפשותח

כמים כר' יוסי בר יהודה- בשל היותה של האישה חבירה היא אינה צריכה התראה, היא בקיאה ויודעת שהמעשה

אסור ומה העונש עליו. הדין בעשרים ושלושה.

העדים התבלבלו והתרו באישה שאם תזנה בעוד

מאורסת תתחייב מלקות. י

שנה מחלוקת האם דין מלקות בשלושה )רבנן( או בעשרים ושלושה )רבי ישמעאל(

את המעשה ראו שלושה אנשים. אולם שניים מתוכם אחים. מי

שהתרה באישה היה אחד מהאחים בלבד וחבירו. ה

מחלוקת שאלה האם הצטרפות האח פוסלת את כת העדים?רבי יוסי ורבי בשיטת ר''ע.

לדעת ר' מאיר בדיני נפשות כת העדים נפסלת )כר' יוסי( ואין כאן

נפשותל

דעת רבנן כל עוד האח שתק ולא התרה, לא נצטרפה עדותו )כרבי(.23ואינו נחשב חלק מכת העדים והעדות מתקיימת, דין

העדים שעומדים לפנינו ראו את האישה מזנה תחת ארוסה

וכן ראו זוג אנשים אחר שמתרה באישה, אולם לא ניתן לקבל את עדותם.

מחלוקת ר' יוסי ורבנן( האם חייב שהעדים יהיו אלו שמתרים

לדעת רבי מאיר יש דרישה כזו )כר' יוסי( לכן מתבטלת

העדות ואין דין נפשותל

דעת חכמים גם אחר יכול להתרות )כרבנן(.

כל עד עובר בדיקות וחקירות. החקירות נוגעות לטיב המעשה, זמן, מקום

ופרטים מדוייקים. העדים עברו את החקירות בצורה טובה ועדותם אושרה.

בדיקות נוגעות לפרטים שאינם ישירים כגון- באיזה צבע היתה החולצה

של הנערה, האם שיער הגבר היה שחור האם הפירות שבעץ שמתחתיו התייחדו היו בשלים וכדו' בבדיקות אלו העדים הוכחשו.

ישנה מחלוקת האם אי דיוק בבדיקות פוסל העדים.

לדעת רבי מאיר- פוסל )כבן זכאי(- אין דין נפשות

לדעת חכמים אינו פוסל )כרבנן(

בכל מקום שבו מופיעה סוגיית מוציא שם רע הדיון הוא על חיוב של

סלעים ולא על נפשות.100ר

ש"י פירש "חוששים ללעז"- "שמא ישמעו עדים ויבואו". קשה על רש"י בהסבר הלשון "לעז" בשיטת עולא. חשש ללעז הוא חשש

לשקר ולא כמו שפירש רש"י העברת שמועה. ל

ממון בשלשה" הבעל לפי רש"י אינו תובע אלא תבעומה כתוב "מבקש להפחית את שווי הכתובה ולא תובע ממון.

אחרי שהבעל אינו מצליח באפיק דיני הנפשות יש חשש שיפנה

לממונות. מדוע שהדיונים יהיו סמוכים )ובשל כך יהיה חשש ללעז הראשונים(- הרי האישה לא תבעה את כתובתה.

הזוג התחתן באושר, אולם אחר החתונה טען הבעל שרעייתו לא היתה בתולה כפי שנכתב בכתובה. כלומר, הוציא עליה שם רע.

ל סלעים על כך שהוציא 100אור כך, תובע אותו אבי הנערה

עליה שם רע.ה

חשש ללעז= לעז הדיינים. הבעל הביא עדים שהאישה זינתה סלעים. חששו 100והוכחשו ולכן חייב הבעל לשלם לאב

חכמים במצב זה להפחית את כמות הדיינים שמא יגיעו עדים . הלעז הוא 23אחרים שיאששו את טענת הזנות והדיון יהיה ב

שיאמרו על הדיינים הראשונים שבגלל שהם לא ידעו לדון היה צריך להוסיף עליהם דיינים נוספים.

חשש לכבודן של ראשונים )תוד"ה רבה(= הבעל הביא עדים להוכיח שהאישה זינתה. הביא האב עדים שיזימו את עדי הבעל אולם בית הדין לא הספיק לקבל אותם והיה צריך להתפזר משיקולים שונים. כעת נשארו רק שלושה דיינים ואומר אבי הנערה שידונו הבי"ד לפחות

דיני ממונות את הבעל.

הבעל נשא נערה בתולה. אח"כ הביא עדים שזינתה בעודה מאורסת. בשלב

זה בי"ד פוסקים שני דברים:א. האשה

נסקל על זנותה.ב. האשה

מפסידה את כתובתה )סוטה יוצאת בלא כתובה(.

כעת בא אבי הנערה ומביא עדים שהזימו את עדי הבעל. כעת בי"ד פוסקים:א. העדים

הראשונים )של הבעל( נסקלים )"ועשית לו כאשר זמם" וכן "קים לה בדרבה מיניה"(.

ב. הבעל מתחייב לשלם קנס של מאה שקלים )הוציא שם רע על אישתו(.

חזר הבעל והביא עדים שהזימו את עדי האב )אמרו

שהעדים של האב היו עימם ולא עם עדי הבעל הראשונים(. כעת בי"ד פוסק:

א. עדי האב נסקלים.

ב שקלים. אין מחילים עליהם את 100. עדי האב משלמים

הכלל "קים לה בדרבה מיניה" כי הכלל חל רק כששני החיובים מחמת אותו האדם, כאן כל חיוב מחמת אדם

אחר )להרוג עדי בעל ולחייב ממון את הבעל(.

אגב דבריו של רב יוסף בעניין זוממין וזוממי זוממין מביאה

הגמרא ברייתא נוספת משמו לעניין כשרות עדים:א

- כשר להעיד על כך עם אדם אונסודם שפלוני רבעו לאחר ולחייב את הרובע מיתה, אינו נחשב נגוע בעדות.

א- לרצונודם שפלוני רבעו

למכיוון שהנרבע לרצונו פסול לעדות, באותה דעת רב יוסף

העדות האדם פוסל עצמו מלהעיד על הרובע ולחייבו מיתה.ל

למרות שהנרבע לרצונו פסול לעדות, אינו נפסל דעת רבא- אלא אם יעידו עליו אחרים שנרבע לרצונו. כשהוא אומר

זאת הוא אינו נאמן על עצמו ולכן יכול להיות עד להעיד על הרובע ולחייבו מיתה= פלגינן דיבורא- נאמן לומר פלוני

רבע, אינו נאמן לומר "אותי".

מחד אמר רבא שאדם שהוא רשע, נוהג בצורה לא ראויה

אינו יכול להעיד. מ

אידך, ישנה גמרא )כו,ב( שאומרת ש"החשוד על העריות כשר לעדות". האם אדם רשע רשאי להעיד או

לא?!

ת- יש לחלק בחומרת העברות- הגמרא בדף כו לא אמרה ירוץ א'

שהאדם בא על העריות אלא גס בהם ומתייחד עימהן. לכן שם התירו להעיד וכאן כאשר נרבע לרצונו פסול להעיד.

ת- יש להבדיל בחומרת הפיתוי והרשעות. בנשים הפיתוי ירוץ ב'

גדול יותר והאדם נפל בו כיוון שיצרו של אדם תוקפו. במשכב זכור היצר קטן יותר ולכן מימד הרשעות גדול יותר ולכן פסול

לעדות.ת

- באמת אין הבדל ברמת הפיתוי. הכוונה בדף כו שהאדם ירוץ ג'נאמן להעיד על דברים אחרים וגם אצלנו יהיה נאמן. אלא,

שאומרים לאדם שנפל במשכב זכור )נרבע( שכיוון שנכשל בדבר , אולם בנושאים בנושא זההוא אינו יכול להעיד על אחרים

אחרים רשאי.

פלגינן דיבורא של אדם על עצמו- ראינו שהמעיד על

חטא שעשה הוא ואחר אינו נאמן על עצמו אבל נאמן על חבירו- ייסודו של הדבר על פי ההבנה כי "אין אדם

משים עצמו רשע".

פ- אדם שאמר ראיתי יחד עם )י,א(לגינן דיבורא על אשתו

אדם אחר כיצד פלוני בא על אישתי. הגמרא דנה האם מקבלים את עדותו )שהרי כשם שנאמן להרוג את

(. )תוס' ד"ה אצל(הבועל, נאמן להרוג גם את האישה ה

גמרא מסיקה שהבעל מצטרף לאחר כדי לחייב את הבועל מיתה, אך אי אפשר להרוג את האישה על בסיס

עדותו. כלומר, עושים פלגינן דיבורא בעדותו על האישה.

פלגינן דיבורא על רכוש- אדם שהעיד "פלוני בא על שורי".

במצב זה אומרת הגמרא שהאדם אינו נחשב קרוב לרכושו ולכן נאמן בכל דבריו ומקבלים את עדותו גם על הבועל וגם

על השור ושניהם מתחייבים מיתה.

כלומר:

פלגינן דיבורא כשמעיד על עצמו או על אישתו

אין פלגינן בדיבורא כאשר מעיד על ממונו.