רונן אביהו ד"רהאחר: של בסבל הכרה

ויהודים לערבים וגזענות שואה הוראת נחתומי אוהד , בעריכתהישראלית החברה במבחן תרבותיות רב בקובץ: התפרסם

.2003מאגנס, הוצאת

. מבוא: אושוויץ ושלילת הזכויות1 על פניו, נראה מושג הרב תרבותיות, על משמעויותיו השונות, ובפרט פרשנותו של

"הפוליטיקה של ההכרה" - the politics)טיילור of recognition )i[1]כמושג מבטיח , לצורכי התמודדות עם נושא השואה והגזענות.

הנאציזם, על מקורותיו השונים, נשען בין השאר על הנסיון להחזיר אחורה את רעיון זכויות האדם, כזכות אנושית מולדת; על המאמץ למחוק מהתרבות המערבית את

ולהחזיר בצורה מעוותת את מושג הכבוד של המשטר(dignity)מושג הכבוד האנושי במידת(honor)הישן נמדד אינו האחר שבו חדש" ""סדר להקים היומרה ועל ;

שלו עצמו, אלא במידה הפסאודו-אוניברסלית של ההרארכיה(autencity)האותנטיות הגזעית.

אמנם אזרח גרמני צייתן, יכול היה להנות גם מאי אלה זכויות ב"רייך השלישי", אך נמנעו ממנו חופש העיסוק, ההתארגנות, הדיבור והמחשבה. במידה והשתייך לקבוצותלחלוטין חירותו הוגבלה קומוניסטים( או )סוציאליסטים מילטנטיות פוליטיות - גזעיות שונות או והשתייך לקבוצות א-סוציאליות ריכוז. במידה באמצעות מחנות הזכות גם ממנו נמנעה ויהודי צועני פציפטיסט, מועד, פושע זונה, הומוסכסואל, ועד צ'מברלין דרך מגובינו הגזענות בכלל. לחיים הזכות גם יותר ומאוחר להוליד דרך ההכרה על כמובן שלא אך היתה מבוססת של השונות התרבותית, להיטלר ההדדית אותה שללה מכל וכל; אלא להיפך - על יסוד ראיית השונות כמאפיינת דרגותמחריבי ל"גזעים ועד התרבות" נושאי מ"הגזעים - התרבות התפתחות של שונות

כבודו של האדם העליון, בהתגלמותוii[2]התרבות", מהאדם העליון ועד לתת האדם. במסדר הס"ס למשל, הוא שהיה לאמת המידה לאנושיות כביכול, ואילו כבוד האדם

נשלל עד היסוד במחנות הריכוז וההשמדה. מבחינה זו אושוויץ היתה ניגודה המוחלט, שלא לומר היפוכה המוחלט של ההסטוריה המערבית בשלוש מאות השנים האחרונות. די אם נהרהר בהקשר זה בשלושת הזכויותלקנין הזכות באושוויץ: המוחלטת ושלילתן המערבית התרבות מורשת הטבעיות, - לחיים והזכות התיל; בגדר המוקפת לחירות הזכות המחנות; המופקעת מאסיר המגיעה לסיומה המוחלט בתאי הגזים. אושוויץ היא "שבר תרבותי" או בלשונם של

- היא שוללת את הרעיונות המרכזייםiii[3]אנשי אסכולת פרנקפורט "שבר ציוליזציוני" של התרבות המערבית, לא כגורם חיצוני לה, אלא כתוצר מובהק שלה.

אך במובן מסוים האתגר שמציב הנאציזם והשואה כתופעות הסטוריות לפני מושגכל תפיסת לדחות באמצעות ניתן הנאציזם למדי. את הוא פשוט הרב תרבותיות כי מושג הרב - ותהא אוניברסליסטית או פלוראליסטית. נראה תרבות הומניסטית תופעות אותן של הזכרון עם בהתמודדותו דווקא במיוחד פורה נעשה תרבותיות

הסטוריות, ודרכי עיבודו ועיצובו בחברת זמננו.

. זכרון ופוליטיקה של העבר2 מקץ חמשים וחמש שנים, בשעה שאושוויץ ההסטורית שוב אינה קיימת, והיא הופכת להיות לזכרון, מציב זכרון זה אתגר לפני הרב-תרבותיות. שכן, תהליך ההזכרות בה, מצריך סוג הכרה מסובך יותר באותנטיות של האחר מזה הרגיל - עליו להכיר בסבלו

של האחר. הפוליטיקה של ההכרה נעשית למורכבת ולבעייתית. רוצה לומר, אין זה מסובך יחסית להכיר בזכותו של בן תרבות נתונה החי בתרבות רוב שונה לו, להוציא עיתון בשפתו, ללמד את ילדיו בשפת אמם, להקים מרכז פולקלור, לבחור את מלכת היופי עם לפי הקריטריונים האותנטיים שלו ליופי, לשמור על מצוות

הדת שלו וכו'.

אלא שבמפתיע, מציב דווקא העבר ובמיוחד הסבל של האחר בעבר - אתגר מיוחד בכל הנוגע להכרה באותנטיות של האחר. אמת - ההכרה בסבל היהודי באושוויץ, לאכפי - להיפך השניה. העולם מלחמת שלאחר הגרמנים עבור מכשול היוותה שמצביעים חיזוריו הבלתי נלאים של אדנאואר אחרי בן גוריון בשנות החמישים - היאהסכם העמים. למשפחת גרמניה של המחודשת לקבלתה התנאי את הוותה והסכמי הפיצויים למיניהם היוו את הסמל לתהליך וישראל, בין גרמניה השילומים זו החרטה הפומבי שנאלצה לעבור גרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה. הכרה בסבלו של האחר היתה ביסודה אינסטרומנטלית, בהיותה מועילה קודם כל לגרמנים

שונים מסוף שנות הששיםiv[4]עצמם. והסטוריוגרפיים סוציולוגיים מאידך, מחקרים ואילך מצביעים עד כמה לא הופנמה הכרה זו בלב בני החברה הגרמנית. ומחלוקת

v[5]( מצביעה על כך בצורה המובהקת ביותר.1986ההסטוריונים )

מאידך, בשעה שהכרה זו בסבלו של האחר בעבר, אינה אינסטרומנטלית בהווה עבור המכיר, הרי שהיא מהווה בעיה קשה עבור הפוליטיקה של ההכרה. אותם גרמנים עצמם שהכירו בסבל היהודי המובהק, מתקשים עד היום להכיר בסבל שגרמו לצוענים- ההחשפות לתביעות פיצויים ולהומוסקסואלים, מן הסתם בשל אותו חשש עצמו של והעקשני המתמשך סירובם מזדקר יותר, עוד בוטה בצורה שונות. ושילומים התורכים להכיר ברצח העם הארמני במהלך מלחמת העולם הראשונה, סירוב המקבל גיבוי בצורה זו או אחרת גם ממוסדות מדינת ישראל )משרד החוץ, יד ושם וכו'(. ואשר

, מקרי1948לנו, אין ספק, כי ההכרה בסבל שנגרם לעם הפלשתיני במהלך מלחמת השוד והאונס בכפרים הכבושים, הוצאות להורג של בני ערובה, פעולות גירוש יזומות וספוראדיות, והפיכת עם היושב על אדמתו לעם של פליטים - הכרה זו בזכרון העבר,ערביי של ובזכויות באותנטיות להכרה הקשים המכשולים אחד את כיום מהווה

vi[6]ישראל.

גם במקרה זה, ההכאה על חטא במקרים מובהקים של רצח המוני, הופכת להיות לאינסטרומנטלית באשר אין היא מאפשרת התמודדות עם תמונת העבר הכוללת.

( שבהם הודה1982( וסאברה ושתילה )1956(, כפר קאסם )1948מקרי דיר יאסין ) - מטשטשים את הצורךvii[7]בפומבי הממסד היהודי/ישראלי באחריותו לסבל הפלשתיני

, הנתפסת על ידי ערביי ארץ ישראל כ"נקבה" -1948להתמודד הסטורית עם מלחמת האסון, השואה.

בוודאי - הפוליטיקה של העבר אינה מנותקת מהפוליטיקה של ההווה גם במקרה זה. , עלולה מבחינת מוסדות מדינת ישראל לגרור1948ההכרה בסבל הפלשתיני של שנת

להגדרת לתביעות גם כמו ובעלות, פיצויים לתביעות יותר החשפות רחבה הרבה יותר מהמקרים שהוצגו למעלה, אשר כן היא מאיימת הרבה ועל זכויות מחודשת,

ההכרה בהם יכולה להסתיים בצורה חד משמעית.

. זכרון אושוויץ3 זכרון אושוויץ בתרבות הישראלית משחק תפקיד מיוחד באותה פוליטיקה של העבר,

המעוגנת בתביעה להכרה בסבלו של האחר.הזהות בבנית מכונן יסוד בבחינת הוא השואה זכרון כי לב לשים יש אחד, מצד היהודית/הישראלית, ותפקידו הולך ומתחזק דווקא ככל שגדל מרחק הזמן מהאירוע ההסטורי עצמו. לא כאן המקום להכנס לדיון המורכב על דרכי פעולתו של זכרון זה. ייאמר אך זאת: אם בשנים המעצבות של החברה הישראלית )סוף שנות הארבעים והחמישים(, נבנתה הזהות הישראלית במידה רבה על יסוד הנגדתה לזהות היהודית הגלותית כאשר השואה מייצגת את כשלונה האולטימטיבי של הזהות היהודית הישנה;כיפור, יום מלחמת של המשבר בהשפעת ובעיקר ואילך, השבעים שמשנות הרי שהביאה לערעור הזהות הישראלית החדשה, קיים תהליך מתמשך של חיפוש זהות, המוצא דווקא בזכרון השואה עוגן להגדרה מחודשת של זהות זו על יסודות יהודיים,

viii[8]חילוניים והומניסטים.דווקא באושוויץ בה מסתיימת ההסטוריה באופן מוזר מוצא הנער הישראלי הצעיר נגמר בו במקום הסטוריה; לאותה שלו החיבור נקודת את האירופאית היהודית

ההומניזם הוא מוצא למצער את מחאתו ההומניסטית הסוגרת את החלל שנוצר עםלהתחבר יכול והוא הסוציאליזם(; )ובפרט המודרניים ההומניזם נושאי התמוטטות למורשתו ההסטורית, דווקא עם היהודים המתים, המספקים לו אליבי חילוני להיותו

יהודי. יצויין, כי מלכתחילה, נושא תהליך חיפוש זהות זה, יסוד של הכרה בסבל של האחר.או ובשואה, בגולה היהודי שנים אחרונות מהסבל הישראלי שהתעלם במשך שכן לחליפין ראה בו הוכחה לצדקת זהותו שלו, מכיר על ידי תהליך ההזכרות באחרותו של היהודי הגלותי. הוא אינו בבחינת "נשמה מתה" אלא "נשמה חיה" שעימה הוא נדברהיודנראטים, הדהמיתולוגיזציה של מרד הגיטאות כשווה בשווה: ההכרה באנושיות וכו'. )נקודה זו, שולית כביכול, תשמש לנו בהמשך נקודה משמעותית להבנת התהליך

הבסיסי של ההכרה בסבל של האחר(. מצד שני, מהווה אותו זכרון שואה עצמו, איום כביכול על יחסי ההכרה ההדדית שביןזכרון השואה ל"טאבו" וערבים במדינת ישראל. במשך שנים ארוכות נחשב יהודים כי היתה שני הצדדים ערביים. תחושת יהודים ביחסי וחינוכי אינטלקטואלי כנושא מוטב להניח לנושא מאיים זה ולא לגעת בו בכלל. הנושא כמעט ולא נלמד במסגרתידי חובה. ונלמד הדבר נעשה כדי לצאת ובמידה תכנית הלימודים במגזר הערבי, פרסומים ולהוציא מהנושא; רוב פי על מנותקת היתה הערבית האינטלגנציה ולא היה לנושא אזכור. תעמולתיים שונים אינסטרומנטליים מטבע הדברים, כמעט בצורה דומה, קיימת היתה רתיעה מסורתית בציבור היהודי מהעלאת הנושא כחלק

ix[9]מהשיח התרבותי או החינוכי עם ערביי ארץ ישראל.

i[1] Charles Taylor, Multicultaralism, Princeton University Press, Princeton, New Jersey 1992.

ii[2] :מהספרות הרחבה בנושא, חשובים במיוחד מחקריו של ג'ורג' ל. מוסה, ובפרט Mosse George L., The Crisis of German Ideology , New York 1964.וכן ,

לקראת הפתרון הסופי: הסטוריה של הגזענות באירופה,ג'ורג' ל. מוסה, ; על השקפת עולמו ותפיסת התרבות של היטלר1989אוניברסיטה פתוחה, תל אביב

, ירושליםפרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלרעצמו ראה: ירון דן )מתרגם(, תשנ"ב.

iii[3] Dan Diner, Zivilisationsbruch: Denken nac Auschwitz, Frankfurt 1988iv[4] ,נעימה ברזל,1992, ירושלים המיליון השביעי על השילומים ראה: תום שגב ;

: התפתחות יחס החברה והמדינה לגרמניה בעקבות1945-1956ישראל-גרמניה . 1990, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת חיפה השואה

v[5] , בצילו של היטלר, לענין מחלוקת ההסטוריונים הגרמניים, ראה: אוונס ריצ'רד . 1991עם עובד, תל אביב תרגום: עמי שמיר,

vi[6] לידתה של בעיית הפליטים ראה בעיקר: בני מוריס, 1948 לענין מלחמת . למרות הפולמוס הרחב שהתעורר בעקבות פרסומו,1991, עם עובד הפלסטינים

הרי שלמעשה ממצאיו העיקריים לא הופרכו, והוא מהווה על כן את הסקירה השיטתית )מלחמת העצמאות(.1948והנרחבת ביותר אודות סבל העם הפלסטיני במלחמת

vii[7]בנושאים אלה עסקתי בצורה נרחבת למדי דווקא במסגרת מחקרים שערכתי עבור צה"ל, על יסוד פרסומים רבים, בחלקם רשמיים. ראה: אביהו רונן, "טוהר הנשק -

.24 - 5, ע' 1991(, אפריל 3 - 2)מספר , סקירה חודשיתגלגולי המושג והתפתחותו", viii[8]על התהליך של שינוי העמדות וחיפושי הזהות בקרב הדור שלאחר מלחמת יום

זהות יהודית-ישראלית: מחקר על יחסם שלהכיפורים, ראה למשל: יאיר אורון, , פפירוס, תל אביבפרחי הוראה מכל זרמי החינוך ליהדות בת זמננו ולציונות

סוכנים של הלקח,; פירר רות, 1992, ירושלים המיליון השביעי, ; תום שגב, 1994 יד יצחקאחים זרים: ניצולי שואה במדינת ישראל, תל אביב תשמ"ט; יבלונקה חנה,

.1994בן צבי, ירושלים ix[9]הדברים נכתבים בעיקר לאור שיחות עם מורים יהודיים וערביים בתחילת שנות

התשעים, כאשר הוחל בנסיונות הראשונים ללימוד הנושא.

בנושא ערבים של מעיסוק הדדית המנעות של תהליך בכך לראות ניתן בדיעבד היתה קיימת ב"זמנים", במאמרו בשארה עזמי כך על שהצביע כפי השואה. מלכתחילה בעיה של "וו החיבור" בין "הערבים" ו"השואה", נושא שלא היה רק מסתורי למדי... אלא גם פרובוקטיבי וחשוד". ההמנעות הערבית לעסוק בנושא, על פי מאמרו

של עזמי בשארה וכן תגובות שונות, היתה נעוצה בעיקרה ביסודות הבאים: השואה כתופעה אירופאית, אשר כאירוע הסטורי אינו רלוונטי לערבים ואינו מעלהא.

כל בעיה מהותית עבורם. היותם של הפלסטינים קרבנותיה הלא ישירים של השואה "באשר מולדתם נלקחהב.

מהם על ידי קרבנותיה הישירים".החשש כי הדגשת הסבל היהודי תביא לטשטוש הסבל הפלשתיני;ג.מדינתד. של הלגיטימציה לצורך בשואה האינסטרומנטלי מהשימוש ההסתייגות

x[10]ישראל.

על פי תגובות שונות נראה כי יחסם של הערבים לשואה עד לעשר השנים האחרונות נע בין בין התעלמות הנובעת מתפיסת אי הרלוונטיות של השואה; לבין הסתייגות

הנובעת מראיית סיפור השואה כמניפולציה תעמולתית של המדינה הציונית.ניתן לה ביטוי חד משמעי בכתב, ועל כן היא ההמנעות היהודית, אשר מעולם לא

מבוססת בעיקר על אמירות ותגובות בע"פ, נשענה על היסודות הבאים: החשש כי חשיפת סבל היהודים בפני קהל ערבי, בשואה תביא להתפתחות רעיונותא.

הנטיה למעשה, השואה. של ולהשנותה הערבים בקרב השמדה של דומים להתייחס אל הערבים בעולם הדימויים הלקוח מזכרון השואה, לא נעלמה עד שנות

xi[11].שואה בחדר האטוםהתשעים, כפי שהצביע על כך משה צוקרמן בספרו

, העלולה1948החשש מפני השוואת הסבל היהודי בשואה לסבל הפלשתיני בשנת ב. xii[12]ליצור רלטיביזציה של השואה, אשר תפחית מייחודיותה של השואה.

וכך, נע סולם התגובות היהודי כלפי יחס הערבים לשואה בין אזכורה המניפולטיבילהשוואתה מהחשש שנבע מאזכורה ההתעלמות לבין להשנותה, מהחשש שנבע

וחשיפת הסבל הפלסטיני. למרות שאין סימטריה בין שני סוגי החששות והפחדים, הרי שבכל זאת מקשר ביניהם יסוד ברור אחד והוא יסוד הקרבן. למעשה, העדר השיח הערבי-יהודי בנושא השואה מצביע בצורה ברורה על המאבק על המונופול של הקרבנות. גם הערבי וגם היהודי בישראל רצו בהכרה בהיותם קרבן מוחלט. לא קרבן למחצה, לא קצת קרבן, לא גם קרבן וגם מבצע - קרבן בלבד. היותו של היהודי קרבן בתקופת השואה, הוא מבחינת יהודים רבים, קרבן מוחלט. קרבן, שלא ניתן להשוותו לשום קרבן אחר, ואשר כל אזכור של קרבנות אחרים לצידו, נתפס בעיניו אם לא כחילול הקודש )החילוני( הרי שלמצער

xiii[13]כהפחת ערכו.

בצורה דומה, מערערת ההכרה בשואה מצד הערבי הישראלי, על היותו בבחינת קרבן מוחלט של הסכסוך הישראלי-ערבי. ההכרה בסבל היהודי בתקופת השואה בעצמתה המדהימה, עלולה להפחית ולהקטין את מימדי הסבל הפלשתיני, או כפי שניסח זאת

לאחרונה, בבהירות רבה, האינטלקטואל הערבי, חאזם סאריה: קורבנות לא רק שהיא מונעת את פתרון הבעיה הפלשתינית, היא חוזרת

ומדגישה אותה עד אין קץ. שכן לקורבנות לא נשאר מקום לחוש אהדה

x[10] ,"מספרזמנים עזמי בשארה, "הערבים והשואה: ניתוח בעייתיותה של אות חיבור , .54, ע' 1995, קיץ 53

xi[11] ,1993, הוצאת המחבר, תל אביב, שואה בחדר האטום משה צוקרמן.xii[12].תגובות אלה, מושמעות בדרך כלל בעל פה, אך לעיתים הם משתקפות בעתונות

ראה למשל, רונה רענן שפריר, "ערבי באושוויץ" )על קורס להוראת השואה למורים.29.1.1993, חדשותערביים בגבעת חביבה(, מוסף

xiii[13] ,על חידוש‘ את הביטוי הביקורתי המובהק של גישה זו מביא עדי אופיר במאמרו . לאחרונה2-5(, עמ' 1986)יוני-יולי ,פוליטיקה, ’ שואה, מסכת אנטי תיאולוגית–השם

לשון לרע: פרקיםהופיע ספרו המלא של עדי אופיר העוסק בין השאר בנושאים אלה: .2000, הוצאת עם עובד וואן ליר, תל אביב באונטולוגיה של המוסר

xiv[14]כלפי מישהו אחר, שהרי, לפי הטיעון - "כולנו" הם "כל" הקרבנות.

וכך, בצורה מוזרה, חושף דווקא זכרון אושוויץ את הפרובלמטיקה המוזרה של הכרה בסבל של האחר: כדי להכיר בסבל של האחר, עלי להפטר מתחושת הקרבן המוחלט. עלי להכיר, בפשטות, שקיימים גם קרבנות אחרים. ויותר מזה, כפי שנרמז כבר על ידי דברי סאריה: אי ההכרה בקרבנות של האחר, היא שמונעת ממני גם את היכולת

לפתור את בעיייתי שלי. וכך חוזרים אנו מזווית חדשה לבעייתה המרכזית של "הפוליטיקה של ההכרה": הכרה חייבת להשען על רעיון של הדדיות. התביעה להכרה באותנטיות שלי אינה יכולה שלא להתבסס על החובה להכיר באותנטיות שלך. אך הכרה באותנטיות של האחר, ככל שהדברים נוגעים לסבלו בעבר, אין פירושה דרישה לויתור על ייחודיות סבלו. פירושה

ויתור על התביעה למוחלטות סבלו.

. תהליך השינוי5 הערות אלה על הבעייתיות הפילוסופית-פסיכולוגית של זכרון אושוויץ בחברה יהודיתבשנים המתחולל השינוי תהליך את במעט ולו להבין לנו מאפשרות וערבית, האחרונות בנושא זה. עם זאת, חשוב להדגיש כי הדברים הם בגדר הערכה בלבד, שכן עדין לא נערך מחקר מקיף בנושא, והם מתבססים על מאמרים בודדים ובעיקר על

התרשמויות ותגובות שנוצרו כתוצאת השיח בנושא זה. אין ספק, כי לתהליך השלום, על כל פיתוליו, מעצוריו והשהיותיו, יש השפעה מכרעת על שינוי היחס בקרב יהודים וערבים כאחד לגבי השיח בנושא השואה. מרגע שיחסי יהודים-ערבים בישראל מופיעים תחת הכותרת של "תהליך השלום" המחליפה אתנתפס בו הישראלי-ערבי", מתחלף הסטריאוטיפ של האויב "הסכסוך הכותרת של האחר, בדמותו האנושית הפרטיקולרית. הסטריאוטיפ לא נעלם לחלוטין, אך נפתחתוהולך בתרבות נחלש וכך שלו. באותנטיות להכרה לראיית האדם שבאחר, הדרך היהודית הישראלית זיהוי הערבי כנאצי, ונחלשת תפיסת ההמשכיות שבין הנאציזם לבין העוינות הערבית. בצורה דומה, שוב אין הערבי הנאבק למימוש שוויון הזכויות שלו בחברה הישראלית, מגדיר את המדינה הישראלית כמשטר דיכוי מכל וכל, ונפתחת

לפניו הדרך לראות ביהודי אדם ולא מדכא. שינוי המומנטום של התהליך המרכזי במזה"ת, מתהליך של מלחמה בלתי פוסקתשני מרכיבי החברה של בהתבגרותם גם כרוך והולך שלום מתקדם של לתהליך כי לב נשים המוחלט. הקרבן תחושת על לויתור הקרקע את היוצרת הישראלית מנטרות טיפוסיות לחברה הישראלית בשנים המעצבות - "העולם כולו נגדנו", "שנית מצדה לא תיפול", "מלחמת אין ברירה" מאבדות את אחיזתן. היהודי הישראלי אינועל כפיצוי המדינה ואת המוחלט, היהודי הקרבן של כנציגו עוד עצמו את תופס הקורבנות - אחיזתו בארץ היא איתנה והלגיטימציה שלו היא אקזיסטנציאלית וחוקית כאחד. בקצרה, כדי להיות ישראלי הוא אינו צריך את הקרבן היהודי. הוא גם אינו רוצה לתת קרבנות משלו. אל מולו מתייצב הערבי הישראלי כאזרח ולא עוד כקרבן. נציג של מיעוט המוכיח את עצמו במסחר, בכלכלה, בחינוך, בספורט בכל מגזרי התרבות. גם הוא אינו נזקק עוד לתחושת הקרבן המוחלט כדי להאבק על מה שמגיע לו בגין היותו אזרח - מימוש מלא של זכויותיו. בקצרה, כדי להיות ערבי-ישראלי הוא אינו זקוק עוד

ללגיטימציה של הקרבן הפלשתיני.הוא מסיים את מיוחד. זכרון השואה תפקיד שינוי עמדות משחק זה של בתהליך תפקידו כסוד מטהסטורי אפל העומד בבסיס חרדת הקיום של היהודי כקרבן הנצחי,זכרון נושא חרב; יהודי - יהודי חדש גלויה להיותו ובתור שכזה הצדקה סמויה או השואה הופך להיות לנקודת חיבור הסטורית, המאפשרת ליהודי-ישראלי להציץ אל האפשרויות ההומניסטיות הטמונות בעברו, ובתוך כך לזהות את היהודי כאדם ולא כקרבן מוחלט, אשר פיצויו הוא גיבור מוחלט. פתיחות מחודשת זו מאפשרת לו להכירנזכיר די אם גרם. או סבל שהוא עצמם לרבות קרבנות גם בקרבנם של אחרים, בהקשר זה את מחקריהם של הסטוריונים ישראלים צעירים כיאיר אורון העוסק בטבח

xiv[14] ,"21.3.1997, הארץ חאזם סאריה, "גם השטן היה פעם מלאך.

הארמנים; גלעד מרגלית העוסק בהשמדת הצוענים; ובני מוריס העוסק באסונם של הצגות כגון "ארבייט מאכט פריי" של תאטרון עכו, או "אוונטי פופולו"xv[15]הפלשתינים.

שבה נתפסים דמויות החיילים המצריים הנודדים במדבר כדמות היהודי הנצחי. הסבל היהודי שוב אינו מאפיל על סבלם של אחרים, הוא נקודת המוצא המאפשרת להכיר

בו. סימניו של תהליך דומה מצויים גם בקרב הערבים. מספר אינטלקטואלים ערביים בולטים החלו להתייחס לנושא השואה בשנים האחרונות: עזמי בשארה, חאזם סאריה וסאלם ג'ובראן. זאת, למרות השוני שבתפיסתם, הנע מגישתו ההומניסטית של סאלם ג'ובראן המדגיש את צדדיה האוניברסליים של השואה, אל מול גישתו הבקורתית שלחוסייני פייסל של ביקוריו שלה. האינסטרומנטליזציה את המדגיש בשארה עזמי בלוחמי הגיטאות עוד בסוף שנות השמונים, ושל יאסר ערפאת במוזיאון אנה פראנק )

(, כמו גם אזכור השואה בנאומים פוליטיים מהווים סימנים ראשונים של הכרה1997 ערבית בסבל היהודי בתקופת השואה. בצורה דומה, מצביעה הנהירה הגוברת והולכת של מורים ותלמידים ערביים לבית לוחמי הגיטאות, גבעת חביבה ויד ושם, על הנכונות הבסיסית להתמודד עם שאלה זו. זכרון השואה הופך בדרך זו מגורם המעצים את אי

ההבנה בין שני העמים לגורם המקרב אותם.

. שיטות הלימוד: מעורבות וחוויתיות6בשנת החל ערביים למורים השואה בנושא קורסים לערוך בגבעת1993הנסיון

חביבה. )על ידי סאלם ג'ובראן, אולק נצר ועל ידי הח"מ( ולאחר מכן במסגרת המרכז ההומניסטי בבית לוחמי הגיטאות )ביחד עם רעיה קליסמן וענת לבנה(. אך המדובר היה בנסיון ראשוני )למרות שככל הידוע התקיימו נסיונות דומים גם קודם לכן( ואישמאתנו לא חזה בתחילת הדרך את התפתחות הנושא ואת התהודה הגדולה שהוא יצר.למורים והגזענות הוראת השואה ושיטות ההוראה שפותחו במסגרת היסוד מושגי ערביים אמורות היו להתמודד עם פרובלמטיקה זו. תנאי ראשוני, שגובש עוד בקורסערבי מורה היתה ההוראה המשותפת, של גם בהמשך, ונשמר בהקפדה הראשון ויהודי. בהתחשב בחששות המוקדמים בפני מניפולציות ותעמולה, נראה לנו תנאי זה כתנאי בסיסי. נראה שהחשדנות והחשש מפטרונות, מוסר רק כאשר שומעים המורים את בן עמם שלהם, מתאר את חוויותיו כמבקר במחנות ריכוז, ואת השקפותיו בנושא

הגזענות והשואה.תלמידים בקרב ובעיקר ההוראה מסגרות להתרחב החלו כאשר הדרך, בהמשך ערביים, יושם צעד נוסף חינוכי-תרבותי, אותו פיתחה רעיה קליסמן, בהשראת שיטותוהדרוזים הערביים )מבתיה"ס התלמידים בוושינגטון: השואה מוזיאון של ההדרכה

מפגשים אחת12בסביבה: עכו, כפר יאסיף, ג'וליס, מכר-ג'דידה(, העוברים סדנה של לשבוע, מוכרים עם סיום הסדנה כ"מדריכים צעירים", ואקט הסיום של הקורס, הואעל הדגש זה, במקרה גם בילה"ג. במוזיאון משפחותיהם ובני הוריהם הדרכת מעורבותו האישית של התלמיד הערבי בתהליך לימוד ההסטוריה, מסייע להתגבר על

מכשולי החשדנות והחששות הראשוניים. לכך יש להוסיף את קיומו של צוות ההיגוי של המרכז ההומניסטי, אשר למרות הקשייםצוותי ההיגוי( הרי שבהרכבו היהודי-ערבי הוא מייצג )כדרכם של בתפעולו השוטף

נאמנה של שיתוף הפעולה ההדדי. שיטות הלימוד במהלך השיעורים הפרטיים, מבליטות יסוד טיפוסי ללימודי השואה בכלל: השענות חזקה על היסוד החווייתי בתהליך הלימוד, כאשר תהליך ההמשגה והלימוד התאורטי מהווה את המסגרת המסכמת והמעבדת. הסתבר, כי שיטות לימוד חוויתיות אלה, שהן בעלות השפעה ניכרת על תלמידים יהודים, הנושאים עימם אתמטענים הלימודי לתהליך איתם ומביאים בינדורי, משפחתי כזכרון השואה זכרון

xv[15] ,לידתה של; בני מוריס, 1995דביר, תל אביב הבנליות של האדישות, יאיר אורון גלעד מרגלית, "גרמניה האחרת"; 1991, עם עובד בעיית הפליטים הפלסטינים

, לרדיפת הצוענים ברייך השלישי1945והצוענים: יחסם של הגרמנים אחרי .1998ירושלים

ערביים. ומורים תלמידים על גם פחותה לא השפעה בעלות הן חזקים; רגשיים המפגש עם העדים )ניצולים המספרים את חוויותיהם( גורם לא רק לחוויה רגשית אלא גם משמש כהוכחה המכרעת לנכונותו של הסיפור ההסטורי; הצפיה בסרטים תעודיים )דוגמת "לילה וערפל" של אלן רנה( או בסרטי עלילה )דוגמת "הבריחה מסוביבור"(דברים מהרצאת יותר השואה, של והיקפיה עצמתה את הערבי לצופה מעבירים מלומדה. לא אחת אירע, שמורים ערביים היו מבקשים להפסיק את הסרט, או יוצאים

להפסקת עישון משום שלא יכלו לעמוד בעצמת התמונות שבסרט. המאפשרת כשיטה רק לא החווייתית ההוראה שיטת שימשה זה, במקרה גם

התחברות רגשית לנושא, אלא גם כהוכחה להתרחשות ההסטורית.כזו, היא הנכונות גישה שלישית, הנראית כביכול מובנת מאליה, אך למעשה אינה לגיטימית. בכל שאלה, שאלה ולראות לדיון, נושא כל לפתוח במסגרת השיעורים ברגישותם של העדים להתחשב היתה בקשתו של הח"מ זה דופן בהקשר יוצאת וכן השונים, הקורסים במהלך שעוד מכיוון פוגעות. מהערות ולהשמר הניצולים, בהמשכם עלו שאלות אקטואליות הנוגעות לגזענות או לרצח המוני )גולדשטיין במערתלדיונים גם שיעורים מעט לא הוקדשו וכו'( טרור באוטובוסים, פיגועים המכפלה,

שהתייחסו ישירות לתרבות הפוליטית האקטואלית.

. סיום: הפרקטיקה של הכרת האחר.7פי שלוש נבנו על נבנו הקורסים השונים. הקורסים לקונצפציה שבאמצעותה אשר

קונצפציות, שהן בעלות זיקה הדדית אך נבדלות זו מזו בעיקר מבחינת הדגשים: הוראת השואה - במרכז הקורס עומד האירוע ההסטורי של השמדת יהודי אירופה, תוך הדגשת ההיבטים האוניברסליים של הגזענות מחד, ושל ההומניזם מאידך. קורס

זה הועבר בפרט למורים ערביים, אך נושאין המרכזיים מועברים גם לתלמידים. גזענות: הצגת השאלות האוניברסליות הנוגעות לטבע האדם ולהתפתחות התרבויות הנבדלות, כאשר השואה משמשת מקרה מבחן מרכזי לשאלות אלה. קורס זה פותח בתחילה כקורס הבסיסי בגבעת חביבה מתוך מגמה שלא להתרכז רק בסבל היהודי,

ושמר על מינון שווה בין נושא השואה ונושא הגזענות.הקורס בוגרי וערביים יהודים למורים המועבר מתקדם, קורס והומניזם: גזענות בהוראת השואה בבילה"ג. הקורס מתרכז רובו ככולו בהיבטים אוניברסליים של נושאי

הגזענות וההומניזם, כאשר השואה משמשת כרקע הסטורי, שאינו נידון ישירות.באסון העוסק ייחודי הסטורי כסיפור השואה עם שבין ההתמודדות אלה, מינונים בשבר העוסק אוניברסלי כסיפור והגזענות השואה עם ההתמודדות לבין היהודי, התרבות המודרנית, מציביעים על ההתלבטות הקיימת לגבי דרכי ההתמודדות עם הנושא, התלבטות הנעוצה במתח הדיאלקטי שבין המימד הפרטיקולרי והאוניברסלי

הטמון בנושא השואה.ההסטוריוגרפית, הספרות אוניברסלי? אירוע או ייחודי אירוע היא השואה האם כאן המקום לא ואף התאולוגית מתחבטת בשאלה שנים רבות, אשר הפילוסופית לטפל בה. לעניננו חשוב יותר האקלים התרבותי-פוליטי ועל כן גם האקלים החינוכי שבה נידונה שאלה זו. כאשר מדגישים הסטוריונים גרמניים כנולטה או הילגרובר אתאו הסטליניזם, לפשעי השוואתם ידי על הנאציזם פשעי של האוניברסלי המימד של האחריות ממידת בכך מפחיתים שהם הרי - ובאסיה באפריקה עם רציחות ההסטוריה הגרמנית לסבלו של האחר. על כן בצדק יוצאים כנגדם הוגה דעות דוגמתבייחוד ההכרה את התובעים פרידלנדר, שאול דוגמת הסטוריון או הברמס יורגן

)ויכוח ההסטוריונים הגרמנים ידי על היהודי העם כאשר1986השמדת (. מאידך, מבליטה אסכולת "יד ושם" בהנהגת ישראל גוטמן ויהודה באואר את ייחודיותה של השואה, מתריעה פעם אחר פעם בפני גימודה )גוטמן(, דבקה בגישה יודיאוצנטריתלרוע המזל יסודות אתנוצנטריים שאינם חסרים לחקר השואה, הרי שהיא מחזקת

xvi[16]בשיח התרבותי הישראלי.

הנסיון שנרכש בתחום הוראת השואה במגזר הערבי, מבליט כי לשאלה זו אין פתרון פילוסופי או הסטורי חד משמעי, וכי התשובה לשאלה זו היא תלוית קונטכסט. פתרונה

כהסטוריה אלא הסטוריה ללמד ניתן לא אחד, מצד תאורטי. לא פרקטי הוא פרטיקולרית. המשכיל והתלמיד הערבי יכיר בסבלו של היהודי רק אם ילמד את סיפור השואה כפי שהוא. מצד שני, כדי להכיר בסבלו של היהודי כאדם, עליו להתמודד גםהדיון באמצעות מכך: ויתרה והגזענות. השואה של האוניברסליים הצדדים עם במימדים האוניברסליים, יכול הוא לתבוע את ההדדיות שבהכרה: משמע את ההכרה

בסבלו שלו. אך מה באשר לסבל הערבי, והדרישה להכיר גם בו? כמי שפעלנו ופועלים במסגרת מוסדות לחקר השואה, קיימות מגבלות ידועות על יכולתנו להרחיב את הנושאים. עם זאת מסגרת הקורסים השונים כוללות כבר עתה פרקים המתייחסים ישירות גם לסבלשל בנושאים הרצאות גם השואה בנושא הראשון הקורס כולל למשל כך הערבי. תנועות פרו נאציות בקרב הערבים בשנות השלושים והארבעים והשפעות פשיסטיות וגזעניות על תנועות לאומניות יהודיות באותה תקופה. הקורסים בנושאי גזענות וגזענותפתוחים דיונים ומאפשרים אלה, בנושאים יותר רחבים פרקים כוללים והומניזם, בנושאי הגזענות, הסובלנות וזכויות האזרח בחברה הישראלית, תוך הדגשת האפלייה

כלפי המיעוט הערבי. . בחלקה מתוך שיקולים דידקטיים ובחלקו מתוך1948הקורסים טרם הגיעו לשאלת

המנדט שעליו מופקדים המוסדות הנושאים בכך. אך אין ספק כי זהו הצעד המתבקש הבא, אשר סימניו מורגשים כבר עתה במהלך תהליכי הלימוד. וכך למשל, מציירים תלמידי בתי הספר בביקורם ב"יד לילד" את סמלי השלום וההתקרבות ההדדית בין שני העמים - כתוצאת מפגשם עם חוויית הילד היהודי בשואה; בקורס הומניזם וגזענותיוצגו דמויותיהם של מרטין בובר יידונו בגלוי יחסי יהודים ערביים בישראל, וכנגדם ונג'יב מחפוז כנביאי הסובלנות. בקורס איר רב לאומי, הועלתה לראשונה מפי עדים,

שאלת מגורשי איקרית. האם גורם תהליך זה לשינוי עמדות? עדין אין בידינו מחקרים מסכמים, אך משיחות הסיכום, מתגובות בכתב ובע"פ נראה לנו, כי התהליך יוצר התקרבות רבה יותר מאשרוערביים. אחדים מהמורים נשארים קשורים עם יהודים בתהליכי מפגש דומים של הבית לאורך שנים, כשהם לוקחים חלק בקורסים השונים ובאירועים נוספים; מורים יהודיים מציינים כי לראשונה הם לומדים להכיר את הערבי כאדם; את ארחות חייו,של הראיה מזווית מוכרת היא כשאר דווקא האחר, של תרבותו תרבותו. מנהגיו, או סטריאוטיפית להיות מפסיקה היא שלי. לזו ערך שוות להיות הופכת הסבל,

פולקלוריסטית - היא מציגה אותו כאדם.

הערות

xvi[16]סיכום מפורט ומרתק של הגישות השונות בנושאים אלה, מצוי בספרו של יוסף , הוצאת עם עובד, תלבין אושוויץ לירושלים: זהות יהודית בחברה משתנהגורני, . על הגישה האוניברסלית ראה למשל: 1998אביב

Baumann Zygmunt, Holocaust and Modernity Cambridge Mass. 1981 ספרית פועלים, תלהשואה - היבטים הסטוריים, על הגישה הייחודית: יהודה באואר,

; או ישראל גוטמן, "השואה ורישומה בתולדות ישראל", ילקוט מורשת,1987אביב .34 - 17, ע' 1991אפריל