© פלילים י

(דצמבר 2001), 326-277

כאשר נשים נעשות אלימות

מאת נויה וימלט*

מבואל נרטיב שיפוטי ק א: שלושה סיפורים על נשים אלימות: נרטיב נשי מו ל ח

א אבו ליבדה נ ו 1. סכבה אדרי 2. כו

ה בשיר מ ט א 3. פם ־ביניים כו 4. סי

ק ב: נשים אלימות — הרחבת מעגל הדיון ל חבה קרימינולוגית ק ג: נשים אלימות — פרספקטי ל ח

ניסטית ה פמי ב י ט ק פ ס ר ק ד: נשים אלימות — פ ל ח 1. פמיניזם אמפיריסיסטי

קודת־מבט 2. פמיניזם של נ 3. פמיניזם פוסט־מודרני

ה ב י ט ק פ ס ר פ ט נוסף מ ב ה בשיר — מ מ ט א פ ה אדרי ו ב כ ו א אבו ליבדה, כ נ ו ק ה: ס ל חניסטית פמי

ק ו: נשים אלימות בראי השיח הפמיניסטי הישראלי ל ח סיכום

מבוא

ת המחזה ״זוטות״.1 המחזה, בשנת 1917 פרסמה הסופרת האמריקאית םוזן גלספל אב על רקע מציאות ת כ 2 נ שהתפרסם כעבור שנה כסיפור קצר, ״חבר־מושבעים משלה״, קשה של הפליית נשים לרעה בארצות־הברית. באותה תקופה נשללו מנשים זכויות רבות,

* המחברת הינה חברת סגל הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה. אני מודה לד״ר ליאורה בילםקי, עורכת הכרך, לסגנית העורכת נעמי אוראל ולחברי המערכת: טלי אלעזר, יפתח קוריאל ושי שנהר על הערותיהם החשובות והמועילות. תודה מיוחדת שלוחה גם לטלי אייזנברג, עוזרת המחקר המסורה שלי, ולאייל קימל על הסיוע הרב

באיסוף החומר לכתיבת מאמר זה..S. Glaspell Plays (Cambridge, 1987) 1

.S. Glaspell A Jury of H e r Peers (Mankato, 1993) 2

277

נויה רימלט פלילים י

וביניהן זכות ההצבעה והזכות להיכלל בחבר״מושבעים. המחזה שכתבה גלםפל נועד למחות נגד מציאות זו, ולהמחיש את ההשלכה שיש לה על יחסה של מערכת המשפט כלפי נשים העומדות לדין פלילי. במרכז המחזה עומדת דמותה של מיני פוסטר, שנעצרה בחשד3 לאחר מעצרה מגיעים לביתה השריף והתובע המחוזי בניסיון למצוא ת בעלה. שרצחה א בזירת הרצח ראיות שיוכלו לקשור אותה למעשה ולספק לו מניע. הגברים מביאים עימם את נשותיהם, גב׳ פיטרס וגב׳ הייל, כדי שהללו ידאגו לארוז חבילת בגדים ואולי גםנה במעצר. הזירה המשפטית נשלטת איפוא ר הנתו ט ס ו מלאכת סריגה בשביל מיני פפקדת רק האחריות לזוטות הקשורות לענייני הבית על־ידי הגברים, ובידי הנשים מות שהתרחש והמשפחה. אולם דווקא אגב העיסוק בזוטות, הנשים מצליחות להבין ולפענח א בביתה של מיני פוסטר. קדרותו של הבית וסגפנותו חושפים את מציאות חייה של מיני פוסטר לצידו של גבר חשוך ושתקן. גב׳ הייל, שהכירה אותה מנעוריה, נזכרת בה כנערהת עצבותה הקודרת בשנים האחרונות. בין חפצי ע א ת פ צחקנית ואוהבת חיים, ומבינה ל המטבח הנשים מוצאות גם כלוב של ציפור ושיירי אוכל של ציפורים. הן נזכרות במוכרת רית היתה זו שהאירה א , ומניחות שציפור כנ הכנריות שעבר באיזור שנה קודם־לכן אומללות חייה של מיני פוסטר בשנה האחרונה. את הציפור עצמה אין הן רואות; רקת גופה שבור־המפרקת בקופסת הסריגה של מיני פוסטר. יותר מזה לבסוף הן מוצאות את בעלה. אין הן צריכות לראות. הן מבינות מה קרה באותו לילה שבו הרגה מיני פוסטר אל זה נעלם. הם מתרוצצים בבית מן הגברים האחראים על אכיפת החוק, לעומת זאת, כת מבלי לראות ומבלי להבחין, והנשים אינן משתפות אותם במה שראו. הן מחביאות א הציפור המתה, ואינן אומרות דבר. במערכת משפט גברית, הן מניחות, אין סיכוי שקולה של מיני פוסטר יישמע; סבירות מעשיה של האשה והגיונם אינם יכולים להיות נהירים למערכת זו, שכן היא נטולת כלים למקם מעשים אלה בהקשר הראוי ולעשות עימד! צדק. חברות המושבעים הסודיות של מיני פוסטר מחליטות איפוא לא להסגיר אותה לידי

מערכת המשפט.

ת אומנם ס פ ת לספל היא טקסט מוכר וידוע בשיח הפמיניסטי. היא נ יצירתה של ג ומנותחת על רקע ההקשר ההיסטורי שבמסגרתו נכתבה, אולם המסר המרכזי העולה ממנה ־ חוסר אמון נשי במערכת המשפט - ממשיך להעסיק יצירות פמיניסטיות נוספות4 שיצא לאקרנים בארצות־הברית בראשית שנות עד עצם היום הזה. הסרט ״תלמה ולואיז״, התשעים, מהווה דוגמה עכשווית ומעניינת למסר מסוג זה. לואיז ותלמה, מלצרית ועקרת־ בית, יוצאות יחד למה שאמור להיות חופשת סוף־שבוע רגועה של דיג. הן מותירות מאחור בעל וחבר, אולם המפגשים שהן חוות עם גברים הנקרים להן בדרכן מולידים משבר

3 את ההשראה לעלילת המחזה שאבה גלםפל, כך מתברר, מאירוע אמיתי*. פרשת רצח של חוואי, ג׳ון הוסק (John Hossack), בשנת 1900. הנאשמת ברצח היתה אשה, וגלספל,L. Ben Zvi :שעבדה כעיתונאית באותה עת, סיקרה את המשפט לעיתון שבו עבדה. ראו " ' : The Genesis of Susan Glaspell's Trifles" 44 T h e a t r e J,Murder, She W r o t e .

. ( 1 4 1 (1992

.Thelma & Louise (Metro-Goldwyn-Mayer Pathe, 1991) 4

278

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

אחר משבר, שבעקבותיהם מבצעות השתיים סדרה של מעשים פליליים. גבר שתלמד!וע ממנו את ביצוע זממו באמצעות רוקדת עימו בבר מנסה לאונסה. לואיז מצליחה למנ איומי אקדח, ויורה בו כאשר הוא קורא לה כלבה, מפטיר כלפיה הערות מגונות, ומביע5 הן מחליטות להימלט למקסיקו ל את צערו על שלא הצליח לבצע את זממו בחברתה. בקו מאימת החוק. לואיז מניחה כי אין סיכוי שמערכת המשפט תטה אוזן קשבת לגרסתה ותהיהת מעשיה באופן הוגן על רקע ההקשר שבו נעשו. בעברה היא כבר גלת לשפוט א מסות גרסתו של חוותה חוויה דומה כאשר נאנסה בטקסס, ורשויות אכיפת החוק העדיפו א הגבר האנס על גרסתה. אי־אמון בסיסי כלפי מערכת המשפט עומד איפוא ביסוד הבריחהת חסרות פרוטה לאחר תרו ו ל אופן התנהלותן בהמשך. הן נ דרומה, ומשפיע גם עלת באיומי ל כספן. תלמה שודדת חנות מכו ת כ נב א שטרמפיםט שהן אוספות בדרך גות המזומנים הדרושים להן להמשך המסע. לבסוף, כאשר הן ת להשיג א מנ אקדח על־ נעצרות על־ידי המשטרה על שפתו של הקניון הגדול מבלי יכולת להמשיך לברוח, הןך כדי נסיעה, אל בוחרות לשים קץ לחייהן, ומתאבדות בהפילן את מכוניתן מגובה רב, תו מעבר לשפתו של הקניון. בסופה של המאה העשרים, ממש כמו בראשיתה, ממשיך איפואת החוק המסר של אי־אמון ביכולתה של מערכת המשפט לעשות צדק עם נשים שהפרו א להעסיק יצירות העוסקות בנשים אלימות, ודומה כי השנים הרבות שחלפו בין ״חבר־

מושבעים משלה״ לבין ״תלמה ולואיז״ רק חידדו והעצימו את הביקורת.

עד כמה הביקורת הספרותית והקולנועית הזאת מחוברת למציאות חייהן של נשים עברייניות? האם התייחסותה של מערכת המשפט כלפי נשים שביצעו מעשים פליליים שלת ה״קול״ הנשי מלהישמע, ועד כמה הטענה אלימות אכן נגועה בהטיה גברית המונעת א שחשיפתו של ה״קול״ הנשי בהקשרים אלה הכרחית על־מנת להבטיח משפט הוגן לנשים

אלימות העומדות לדין פלילי הינה מבוססת? מאמר זה ינסה לדון בשאלות אלה בהקשרה הספציפי של מערכת המשפט הישראלית.6 ובמפגש שלהן עם מערכת המאמר יתמקד אך ורק בנשים שביצעו עבירות של אלימות. בחירה זו נועדה להביא י המשפט, ולא בסוגיית העבריינות הנשית באופן רחב וכוללנ לידי מיקוד הדיון בדפוס העבריינות החמור ביותר מנקודת־ראותו של המשפט הפלילי, שהיבטיו הנשיים עומדים במרכזן של שתי היצירות הפמיניסטיות שהוזכרו לעיל. המטרה תהא לבחון אם היבט המגדר, דהיינו, זהותה הנשית של מבצעת העבירה, הינו בעלת עליה את הדעת כאשר נדרשים לניתוח ביקורתי של ת משמעות מיוחדת ומובחנת שיש ל המפגש של נשים אלה עם מערכת המשפט. בחינה זו, חשוב לציין, לא נועדה להעלים או להשטיח היבטים נוספים בזהותם של עבריינים ־ נשים וגברים כאחד - כגון מוצא אתני,

E.V. Speiman & M. Minow : לציטוט מלא של הדיאלוג הרלוונטי מגוף הסרט, ראו 5"Outlaw Women: An Essay on Thelma and Louise" Gender, C r i m e and F e m i n i s m

.(Aldershot, N. Naffine ed., 1995) 229, 240

6 את ההגדרה לעבירות אלימות אני שואבת מן הדו״ח הסטטיסטי של משטרת ישראל, המגדיר עבירת אלימות כאחת העבירות הבאות: רצח וניסיון לרצח, אונס, מעשה מגונה, תקיפה, חבלה גופנית חמורה ושוד. ראו, למשל, דין וחשבון שנתי ־ משטרת ישראל

.(1999)

279

נויה וימלט פלילים י

גזע, מצב כלכלי וכיוצא בזה, היכולים להיות בעלי השפעה ומשמעות בנקודת מפגש זו, אלא למקד את הדיון במשמעויותיו האפשריות של יסוד המגדר, מאפייניו וטיב הקשיים הנוספים והנפרדים שהוא מעורר כאשר מערכת המשפט נדרשת לעניינן של נשים אלימות.ת סיפורן של שלוש נשים שהועמדו לדין חלקו הראשון של המאמר יציג בפירוט א פלילי והורשעו בגין ביצוע עבירות חמורות של אלימות: סונא אבו ליבדה, כוכבה אדריל אחת ופאטמה בשיר. חלק זה ינסה להצביע על הקשיים שהדיון השיפוטי בעניינן של כ מן הנשים הללו מעורר, ולבחון אם קיימים קווי דמיון בין קשיים אלה לבין הביקורת הפמיניסטית על מערכת המשפט שיצירות כגון ״חבר־מושבעים משלה״ או ״תלמה ולואיז״ מעוררות. חלקו השני של המאמר יציג תמונה רחבה יותר ביחס לאופיו של הדיון השיפוטיספת של בית־המשפט העליון שעסקה ו בעניינן של נשים אלימות. חלק זה יבחן פסיקה נ בנשים אלימות, ויצביע על הקשר שבינה לבין הפסיקה בעניינן של אבו ליבדה, אדרי ובשיר. חלקו השלישי של המאמר יציג את התיאוריות הקרימינולוגיות המסורתיות המרכזיות שעסקו בעבריינות נשים, ויצביע על הדילמות שהן מעוררות. דילמות אלה היו ומהוות עדיין מושא לביקורת פמיניסטית שהתפתחה לצד התיאוריה הקרימינולוגיתת זו תוצג בחלקו הרביעי של המאמר, ותיושם י וכחלק ממנה. ביקורת פמיניסטית כלל בחלקו החמישי ביחס לעניינן של אבו ליבדה, אדרי ובשיר. בחלקו השישי והאחרון של המאמר ייבחן האופן שבו התמודד השיח הפמיניסטי הישראלי עד היום עם הסוגיה של

נשים אלימות. המסקנה הסופית שינסה מאמר זה לבסס היא שעבריינות נשית אלימה נושאת פעמים רבות מאפיינים מגדריים מובהקים, כאשר היבטים מסוימים בחייהן של נשים אלה, כגון יחסי אי־השוויון בינן לבין גברים אחרים בסביבתן ומבנים פטריארכליים שהן מוכפפות להם הינם תנאי הכרחי להבנת הרקע לביצוע העבירה. מאפיינים אלה של העבריינות האלימה הנשית נתמכים בספרות קרימינולוגית פמיניסטית, וניתנים לזיהוי גם בפסקי־ הדין בעניינן של נשים אלימות העומדים במרכזו של מאמר זה. לעומת זאת, הגישה השיפוטית העולה מניתוח פסקי־הדין הללו הינה א־מגדרית מובהקת, המשטיחה מאפיינים מגדריים אלה ונמנעת מלייחס להם משמעות של ממש. באופן כזה, מעשה האלימות הנשיל ל כ טו , והתוצאה היא ניתוח נ ו נ מנותק מן ההקשר הספציפי שעל רקעו יש להבית הקרקע , המכשיר א פרספקטיבה מגדרית של מעשה העבירה ושל מי שביצעה אותו למיצוי הדין עם נשים אלימות אלה. מבחינה זו יש ממש, כך נראה, בביקורת הפמיניסטית הספרותית שנידונה לעיל, העוסקת בהדרתו של ״הקול הנשי״ מן הזירה השיפוטית. זאת ועוד, השיח הפמיניסטי הישראלי, כך יבהיר מאמר זה, טרם נדרש באופן מספק לסוגיה של יחסה של מערכת המשפט כלפי נשים אלימות. עיקר העיסוק הפמיניסטי בנשים במשפטות של המעשה הפלילי, ולא כמבצעות הפלילי הישראלי התמקד עד היום בנשים כקורבנ אותו. גם כאשר נדרש השיח הפמיניסטי לנשים אלימות, היה זה בהקשרן של נשים מוכותת בני־זוגן המכים ותוך הדגשת היבטיו הקורבניים של המעשה הנשי. התוצאה שהרגו א היא שאלה מבין הנשים שהמפגש שלהן עם השיח המשפטי הפלילי אינו ניתן להבניה במונחים מוחלטים של הכפפה וקורבנות נעדרות מן העיסוק הפמיניסטי במשפט הפלילי,ת ק פ ס וטיב הקשיים שהן חוות במפגש שלהן עם מערכת המשפט אינו זוכה בהכרה מ ובהתייחסות ראויה. מאמר זה ינסה איפוא לזהות את הדילמות העולות מן הדיון השיפוטי

280

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

בעניינן של נשים אלימות, למקם דילמות אלה בהקשר רחב יותר, ולהצביע על כיוונים אפשריים לשינוי בתכניו של השיח הפמיניסטי הישראלי באופן שגם לנשים כסונא אבו

ליבדה, כוכבה אדרי ופאטמה בשיר יהיה בו מקום,

חלק א: שלושה סיפורים על נשים אלימות: נרטיב נשי מול נרטיב שיפוטי

ו. סונא אבו ליבדה

ית נשואה ואם לילד פעוט, הגיעה ביום 13.4.97 לגשר נ םונא אבו ליבדה, פלשתי. היא הוציאה מתיקה אקדח טעון, וירתה ממרחק יריות אחדות לעבר קבוצת אנשים אלנביל שלושה אנשים, אחד מהם תושב ששהו בצד הישראלי של הגשר. מן היריות נפצעו ק השטחים. לאחר הירי, שמטה אבו ליבדה את האקדח שבמחסניתו נותרו כמה כדורים, עלתה אל האוטובוס שהסיע אותה אל הגשר, והמתינה למעצרה. בית־המשפט הצבאי,וספות של חברות ות בכוונה ועבירות נ שלפניו הועמדה לדין באשמת ניסיון לגרימת מו ופעילות ב״חזית העממית״, החליט להחמיר בעונשה, ולאחר שהרשיע אותה על־סמך הודאתה, גזר עליה שתים־עשרה שנות מאסר, שמונה מתוכן לריצוי בפועל והיתר על־ל שלושה עמודים בקירוב, אולם רק מילים ספורות 7 נימוקי גזר־הדין משתרעים ע . אי תנ מוקדשות לאופן שבו בחרה אבו ליבדה להסביר את המעשים שעשתה ולהצדיקם. לקורא מן הצד, שאינו בקיא בעניינה של אבו ליבדה, קשה לפיכך להבין, על־סמך עיון בגזר־ הדין לבדו, את גרסתה של הנאשמת ואת הנימוקים שהעלתה נגד החמרה בעונשה. באופן

ספציפי, בית־המשפט קובע: ״במהלך הטיעונים לעונש, ביקשה הנאשמת לטעון, להסביר ולבאר את מעשיה ואףת מסכת חייה האומללים כשהיא מנסה בכל דרך לגונן ולהצדיק ו א נ י גוללה לפנ

8 את המעשים שעשתה, בצורך לעשות מעשה ולהציל בכך את חייה ואת חיי בנה.״

י בית־המשפט הצבאי? מדוע נאלצה איזו מסכת של חיים אומללים גוללה הנאשמת לפנת חייה ואת חיי בנה? ת המעשה שעשתה, וכיצד היה מעשה זה אמור להציל א לעשות א בית־המשפט אינו משיב על שאלות אלה; במקום זה הוא מפזר ערפל נוסף על גרסתה של

הנאשמת כאשר הוא מוסיף וקובע:ע ביהודים כדי ׳לנקות׳ את ו ״התרשמנו כי בלבה של הנאשמת גמלה החלטה לפג שמה. לפי גרסתה של הנאשמת היא נקטה בדרך זו רק לאחר ש׳הבינה לכאורה׳ כי

מידה זו של פגיעה באחרים היא ראויה ונכונה אל מול הפגיעה הצפויה בה.״9

7 תיק איו״ש 4158/97 התובע הצבאי נ׳ סונא מחמוד מוחמד אבו ליבדה (לא פורסם) (להלן: עניין אבו ליכדה ־ בית־המשפט הצבאי).

8 שם, בע׳ 1 לנימוקי גזר־הדין.

9 שם, בעי 2 לנימוקי גזר־הדין.

281

נויה וימלט פלילים י

על־םמך הדברים הללו, אין זה מפתיע שבית־המשפט מסכם וקובע: ״בהקשר זה [יש] להזכיר ולציין כי הנאשמת לא הצליחה להסביר דרך זו וההגיון

1 הטמון בה.״0

אכן, באופן שבו גרסתה של הנאשמת מוצגת על־ידי בית־המשפט, רב הסתום עלל ות ביחס לצורך שבניקוי שמה ובהגנה על חיי בנה, אין כ הנגלה. לבד מהצהרות כללי ניסיון למלא הצהרות אלה בתוכן ממשי, והתוצאה היא סיפור מקוטע, ללא התחלה וללאל היגיון מאחוריו, פירוט רב יותר של גרסת הנאשמת באשר למעשים שעשתה סוף, שאין כ ניתן למצוא רק בפסק־דינו של בית־המשפט הצבאי לערעורים, שנדרש לעניינה של אבו ליבדה לאחר שזו הגישה ערעור על חומרת עונשה, ואילו התביעה הצבאית ערערה עלת הדיון בגרסתה של אבו ליבדה, 1 בית־המשפט הצבאי לערעורים הרחיב א 1 ת העונש, ל ו ק

והקדיש לו שלוש פסקות בפסק־הדין: ״המערערת סיפרה בעדותה כי הייתה חברה בחזית העממית תקופה ארוכה וכי לא חשבה שתהיה חלק מהארגון הצבאי. בשלב מסוים הואשמה המערערת ביצירת קשר עם אדם אחר חוץ מבעלה ונחקרה בארגון החזית בעניין זה תוך שהושפלה ונאלצה לעזוב את טול כרם לירדן וגם בעלה ומשפחתו השפילו אותה והתייחסו אליה כאל אשה חוטאת. בשלב מסוים פנה אליה בעלה ואמר לה כי עליה ללמוד להשתמש באקדח ותוך שהוא מזלזל ומשפיל אותה ביקש ממנה לנסוע לגדה המערבית עם האקדח. כאשר הגיעה לגשר עם האקדח כיוונה את הנשק וירתה לכיוון הישראלים

שעמדו שם. לאחר מכן זרקה את האקדח. ״בחקירתה החוזרת הסבירה המערערת כי הסיבה לירי היתה רצונה כי בנה יחיהד לאחר שאימו הואשמה בחטא. כמו כן סיפרה המערערת כי בתאריך בכבות הפיגוע ביום הזיכרון 11.4.88 נהרג אחיה בכלא רמאללה והתכוונה לעשות את הפיגוע לאחיה, אלא שבאותו היום לא עלה בידה להגיע לגשר ולכן ביצעה א

יומיים לאחר מכן.ת המאזניים ״לשאלת בית המשפט השיבה המערערת כי שקלה את המעשה על כפות ונה למו ת בעצמה ולא להרוג אנשים אחרים. אם אמנם התכו והעדיפה למו בעצמה, שאל בית המשפט, מדוע לא ירתה בעצמה? ועל כך השיבה כי על פי הדת המוסלמית אסור להתאבד והעדיפה למות תוך שהיא יורה באנשים אחרים ואולי

1 תיפגע אף היא.״2

הדיון השיפוטי בבית־המשפט לערעורים בעניינה של אבו ליבדה החל אם־כן לשפוך אור ברור יותר על מעשיה של הנאשמת. הביטויים הכלליים בדבר הצורך שלה ״לנקות

10 שם, שם. 11 ערעור איו״ש 35/99, 21 סונא מחמוד מוחמד אבו ליבדה נ׳ התובע הצבאי וערעור

שכנגד (לא פורסם)(להלן: עניין אבו ליבדה - בית־המשפט הצבאי לערעורים). 12 שם, בעי 3.

282

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ת בנה״ התמלאו תוכן ממשי יותר, וגילו מציאות חיים של אשד. את שמה״ ו״להציל אנתה והושפלה על־ידי , גו נשואה ואם לילד פעוט שהואשמה בניאוף, ונודתה עקב כךת האקדח ודחף אותה סביבתה הקרובה ובמיוחד על־ידי בעלה. זה האחרון מסר לידיה אכל להבטיח לבנה יחידה חיים לעשות שימוש בו נגד ישראלים. המסר היה ברור: רק כך תולת גבורה נגד הכובש הישראלי היה יכול לסייע בניקוי של כבוד בקהילה. מותה בפעות הקלון שהוטל על בנה לאחר שדבק באימו הדימוי של אשד, נואפת. שמה ולהסיר אולי א גרסתה של אבו ליבדה, חשוב לציין, נתמכה בעובדה שאיש מבני משפחתה לא התעניין בגורלה לאחר מעצרה. היא לא זכתה בביקורים או בסיוע בהגנה משפטית, ובית־המשפט1 גם התנהגותה במהלכו של אירוע 3 . ות לה עורכת־דין מטעמו החליט בסופו של דבר למנת האקדח מידה כאשר נותרו בו עוד כדורים - הירי ואחריו - ירתה מרחוק ושמטה א

ת תוקף וחיזוק לסיפור שסיפרה. ת יכלה גם היא לכאורה ל

ת הטענה סיפורה של אבו ליבדה ניסה איפוא לחשוף מציאות חיים מורכבת, ולבסס אלד על רקע נסיבות של יאוש ומצוקה. קודים חברתיים ו כי המעשה הפלילי שנעשה נ פטריארכליים ביחס להתנהגותן הראויה של נשים, שהעניקו לגיטימציה לבידודה החברתי, הכשירו את הרקע ויצרו של האשה והכפיפו אותה לשליטתו המוחלטת של הגבר/הבעל את התמריץ למה שקרה בסופו של דבר. מסקנה זו נדחתה עם זאת גם על־ידי בית־המשפט הצבאי לערעורים. אף־על־פי שנתן בפםק־דינו ביטוי רחב יותר לעיקרי סיפורה של אבו ליבדה בהשוואה לבית־המשפט הצבאי, שישב כערכאה ראשונה בעניינה, דחה בית־ת המשמעות שביקשה אבו ליבדה לייחס לעובדות הללו. היא ראתה המשפט לערעורים א עצמה כמי שנאנסה לעשות את שעשתה. לעומת זאת, בית־המשפט לערעורים בחר להציגה כמי שפעלה באופן אוטונומי לחלוטין, מתוך רצון חופשי ושליטה מלאה במעשיה. לאחר שמנה את פעילותה במסגרת הזרוע הפוליטית של ״החזית העממית״, שכללה, בין היתר,

כתיבת סיסמות, השתתפות בתהלוכות וביקור משפחות אסירים, הוסיף בית־המשפט: ״המערערת לא הסתפקה בכך אלא גמלה בליבה החלטה לבצע פיגוע נגד יהודים ואמנם ביצעה זאת כמפורט בפתיח בפסק דיננו זה. עבירה זו של ניסיון לגרימתות בכוונה הינה אחת מהחמורות אם לא החמורה ביותר בצו בדבר הוראות מו ביטחון, העובדה כי המערערת לא הצליחה לממש את אשר זממה ורק פצעה שלושה אנשים, אין בזה כדי להקל ראש ולהקל בעונשה... אילו היינו דנים בפעולותיה של המערערת אחד לאחד, נגיע למסקנה כי המערערת אמנם ביצעה אירוע אחד, אך פגעה בשלושה אנשים חפים מפשע שעמדו שם. המערערת ירתה ללא רחם באחד אחר השני תוך שהיא פוצעת אחד וממשיכה לירות בשני ואחריו בשלישי. אין מנוס

1 4 כי בימ״ש [כך במקור - נ׳ ר׳] זה יביע סלידתו ממעשיה של המערערת.״

ת מחושבות לו בלשונו של בית־המשפט, אבו ליבדה ביצעה איפוא שורה של פעו ומתוכננות היטב. היא ״החליטה״, היא ״זממה״, היא ״ירתה ללא רחם״. התמונה המצטיירת

13 א׳ דיין ״קחי אקדח ותנקי את שמך״ הארץ 17.10.99. 14 עניין אבו ליבדה - בית־המשפט הצבאי לערעורים, לעיל הערה 11, בע׳ 4.

283

נויה וימלט פלילים י

היא של מי שכלכלה את מעשיה מתוך תכנון מוקדם, קור רוח ושליטה מלאה, ותמונה זו חופפת את האופן שבו הוצגה אבו ליבדה גם על־ידי הערכאה הראשונה שדנה בעניינה,י וביצוע שם הדגישו שופטי המותב כי פעולותיה נעשו מתוך ״הכנה, הדרכה, תכנון קפדנל השופטים שדנו בעניינה של אבו ליבדה 1 כ 5 מתוכנן שיש עימם מעשה לאחר מחשבה״. ראו בה איפוא כמי שפעלה באופן אוטונומי לחלוטין. גרסתה, שנדחתה על־ידי בית־ המשפט הצבאי כבלתי־הגיונית, סווגה על־ידי בית־המשפט לערעורים כבלתי־רלוונטית, שכן ״גם אם נמצא גורמים אלה או אחרים המביאים אדם לידי מעשה זה, אין בכך כדי1 התוצאה היתה שבית־המשפט הצבאי לערעורים 6 לשלול את חומרתו הרבה של המעשה״. הגיע למסקנה כי לא רק שאין להקל בעונשה של אבו ליבדה, אלא יש להחמירו. במקום העונש שהשיתה עליה הערכאה הראשונה, החליטה ערכאת הערעור לגזור עליה עונש של

שש־עשרה שנות מאסר, שתים־עשרה מהן לריצוי בפועל והיתר על־תנאי.

2. כוכבה אדרי

כוכבה אדרי הואשמה בבית־המשפט המחוזי בחיפה בסיוע לשוד מזוין שבמהלכו נדקרו וביצעו עמוס חג׳ג׳ ושניים מחבריו. אדרי, קטינה, שהיתה בעת נ נ 1 את השוד תכ 7 . אדם ביצוע השוד חברתו של חג׳ג׳, התלוותה לשלושה במכוניתו של חג׳ג׳ בדרכם מבנימינה, שם התגוררה, לגבעת־עדה, שבה בוצע השוד. היא המתינה במכונית יחד עם חג׳ג׳ סמוך למקום האירוע, בעוד שני חבריו מבצעים בפועל את השוד, ואז שבה עימם לבנימינה. בית־המשפט המחוזי הרשיע אותה כמסייעת לביצוע השוד, והורה לפיכך על החזקתה במעון סגור לנערות עברייניות למשך שנה. כמו־כן הועמדה אדרי במבחן של קצין מבחן לנוער במשך שנה וחצי. בית־המשפט העליון, שנדרש לערעורה של אדרי על עצם הרשעתה בעבירה של סיוע לשוד, הקדיש פסק־דין ארוך ומנומק לשאלה אם אכן היה ראוי לראות בה שותפה לדבר עבירה רק משום שנכחה במקום העבירה כשהיא יושבת במחיצתת דעת הרוב בפסק־הדין, הסביר כי על־פי ההלכה 1 השופט לוין, שכתב א 8 ה. מבצעי הפסוקה, אין די בנוכחות גרידא של אדם במקום העבירה בעת שמתבצע בו מעשה העבירה כדי לעשותו שותף למעשה ואחראי בפלילים, אלא אם הוכח כי ״נוכחות זו לא הייתה מקרית, אלא הייתה משולבת בתרומה כלשהי לקידום מעשה העבירה, או הייתה משולבת במחשבה פלילית לקדם בעצם הנוכחות במקום את המעשה או לחזק את ידי העושים או1 מכיוון שכך, נזקק בית־המשפט בהרחבה 9 להקל עליהם בדרך אחרת לבצע את המעשה״. להסברים שמסרה אדרי עצמה ביחס לנסיבות שבהן הגיעה לזירת האירוע יחד עם חג׳ג׳לים בהודעתה במשטרה וחבריו וביחס למעשיה שם. פרט להסברים אלה, שהיו כלו

15 עניין אבו ליבדה - בית־המשפט הצבאי, לעיל הערה 7, בע׳ 2 לנימוקי גזר־הדין. 16 עניין אבו ליבדה - בית־המשפט הצבאי לערעורים, לעיל הערה 11, בע׳ 4.

17 ת״פ (חיי) 80/82 מ״י נ׳ כוכבה אדרי(לא פורסם). 18 ע״פ 303/82 כוכבה אדרי נ׳ מ״י, פ״ד לז>1< 309 (להלן: עניין אדרי ־ עליון).

19 שם, בע׳ 313.

284

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

וספות ביחס לפעילותה או ל ראיות נ ובעדותה בבית־המשפט, לא הוגשו לבית־המשפט כ השתתפותה של המערערת באירועים שהתרחשו. המסגרת העובדתית שטווה פסק־הדיןל גרסתה של אדרי, וממנה גזר בית־ בסופו של דבר התבססה אם־כן באופן מוחלט ע

המשפט את העובדות הבאות:ל השוד נפגשה המערערת בשעה 16.00 עם חברה - חג׳ג׳ - ״בערב שקדם לליך כדי שיחה זו ביקש ממנה חג׳ג׳ להשאיל ובילתה עימו עד לשעה 18.15 לערך. תות מעיל הדובון שלה. היא שאלה אותו לשם מה הוא מבקש זאת ותשובתו לו את המעיל ׳בשביל משהו׳ ושלא תשאל אותו שאלות. היא הייתה שהוא צריך א הוסיפה ושאלה אותו לאן הוא מתכוון לצאת באותו לילה, ותשובתו המתחמקתכל להצטרף אליו ואל חבריו, השיב לה, הייתה ׳לאיזה מקום׳. לשאלתה אם תו שתמתין לו בביתה, ואם יחליט לצרפה ־ הוא יבוא ויקרא לה. אכן בשעה 21.30 בא חג׳ג׳, בלוויית השניים האחרים, לקרבת ביתה, כשהוא נוהג במכוניתו. הוא צפר לה, והיא באה והצטרפה לנסיעה כשהיא יושבת במושב שליד חג׳ג׳, ויחדיו יצאו לכוון גבעת־עדה. כשהגיעה החבורה לגבעת־עדה, נשארו הארבעה יושבים במכוניתם לצד הדרך בהמתנה ובשיחה במשך כשעתיים ויותר. בפרק זמן זה לקחו דבוש וברדה גרבי נילון - לבשו אותם על פניהם ופנו אל המערערת בשאלה, אם ניתן לזהותם. היא השיבה להם שלא ניתן לזהותם. לאחר מכן, לקראת צאתם שלת הדובון שהשאילה לחג׳ג׳ ולבש אותו. השניים לביצוע המשימה, לקח אחד מהם אי האחרים שום מחאה, י חג׳ג׳ או לפנ ת לא השמיעה המערערת לפנ ...כל אותה ע לא ביקשה להניח לה ולאפשר לה להסתלק מהמקום. לדבריה ידוע ידעה - שעהנית ־ כי הבחורים עומדים לבצע מעשה עבירה, אך לא ׳שישבו והמתינו במכול, הרי זה מטעם אחד ויחיד הבינה בדיוק במה מדובר. אם החרישה ולא השמיעה קו שפחדה. לו גם ביקשה להימלט, לא יכלה לעשות דבר, שהרי היתה מרוחקת

2 0 מביתה בשעת לילה מאוחרת באזור חשוך ולא מוכר.״

מן הדברים הללו מתברר אם־כן כי לפי גרסתה של אדרי, היא לא היתה שותפהל חלק בייזום השוד, בהכנות לו או בביצועו. ן העברייני המקורי. היא לא נטלה כ ו לתכנ עיקר מעורבותה בשעות שלפני ביצוע השוד ואחריו התבטאה בהתנהלותה הסבילה לצידו של חג׳ג׳, כאשר הוא זה שמכתיב את קצב ההתרחשויות ומשפיע על אופן התפתחותן., המערערת הוסיפה והעידה כאמור שגם כאשר הבינה כי הבחורים עומדים יתר על־כן לבצע מעשה עבירה, היא החרישה ולא אמרה דבר, שכן פחדה. לטענתה, גם לא יכלה להימלט מן המקום, שכן היתה מרוחקת מביתה בשעת לילה מאוחרת, באיזור חשוךל יכולת אובייקטיבית להגיע בחזרה מגבעת־עדה לבנימינה. באופן ולא־מוכר, וללא כ

ספציפי הציגה אדרי בעדותה בבית־המשפט המחוזי את הדברים כך: ״...לא הייתה לי אפשרות להסתלק, לא היה לי כסף, היה מאוחר... לא יכולתי להגיד ׳אל תבצעו את השוד׳, לא ידעתי שהם יבצעו שוד. הייתי בפחד ולא הייתי

20 שם, בע׳ 315-314.

285

נויה וימלט פלילים י

אף פעם במצבים כאלה ולא ידעתי מה לעשות. עמוס חג׳ג׳ חבר שלי. לא נשארתי2 1 . לא היתה לי ברירה, לא היה לי איך להגיע הביתה.״ כדי לעזור לו

תיאיור זה של התנהגותה הסבילה של המערערת עורר קושי מבחינתו של בית־המשפטת לאשר את הרשעתה של אדרי בעבירה של סיוע לשוד, נדרשה העליון, שכן, על־מנ כאמור הוכחה שנוכחותה במקום העבירה לוותה בכוונה מיוחדת לסייע למבצעי השוד. בלשונו המפורשת של סעיף 26(4) לחוק העונשין, תשל״ז-1977 , נדרש להוכיח כי הנוכחות במקום נועדה ״להרתיע התנגדות״, ״לאמץ את המבצע בהחלטתו״ או ״להבטיח2 על־מנת להתגבר על קושי זה, דחה בית־המשפט כבלתי־אמינים 2 ביצועה של העבירה״. ובלתי־םבירים אותם חלקים בעדותה של המערערת שעסקו בתחושות הפחד הסובייקטיביה במהלך האירוע, ואגב כך ניסה לחשוף כיצד היבטים מסוימים ת נ ע ט שחשה ל בהתנהגותה, שהוצגו על־ידיה כהיגררות סבילה אחרי חג׳ג׳, היוו למעשה ביטוי להתנהגות אוטונומית של נערה שקולה ומחושבת. כבר בעצם הצטרפותה לעבריינים

בערב השוד ראה בית־המשפט מעשה של בחירה מודעת, והסביר: ״ברור לחלוטין כי המערערת שעה שהצטרפה אל המערערים, הבינה וגם ידעה כיקפקת, שהרי אין היא יוצאת לבילוי, אלא מצטרפת לבחורים למסע למטרה מפו׳ ר׳] ׳בשביל משהו׳, שאין חג׳ג׳ השיב לה [כאשר שאלה אותו למטרת הנסיעה - נ

2 3 לשאול לגביו שאלות.״

בלשונו של בית־המשפט, ״יצאה״ אם־כן המערערת ו״הצטרפה״ לבילוי המשותף כשהיא ״מבינה״ ו״יודעת״. היא לא נקראה להצטרף על־ידי חג׳ג׳, ששלט במידע והסתיר אותו ממנה, אלא בחרה להצטרף כשהיא שולטת במידע כמעט באופן שוויוני לאלה, בית־המשפט הסיק כי הבאתה של אדרי על־ידי חג׳ג׳ שאליהם הצטרפה. יתר על־כן וחבריו לזירת האירוע נועדה להציג את המתנתם הארוכה במכונית כמפגש רומנטי. אדרי, קבע בית־המשפט, היתה צריכה להבין זאת בשלב כלשהו, ולפיכך העובדה שלא עזבה את המכונית, אלא המשיכה לשבת בה אף־על־פי שידעה שהיא משמשת כסות תמימה לחבריה העבריינים, היה בה משום סיוע פעיל למעשה העבירה. טענותיה של אדרי בהקשר זה, כי שתיקתה והישארותה במכונית לאחר שכבר הבינה כי נקלעה לאירוע עברייני נבעו מפחד וחוסר אונים, נתפסו בעיני בית־המשפט כבלתי־אמינות ובלתי־סבירות. באופן ספציפי,

הסביר השופט לוין: ״אם אמנם המערערת לא רצתה להיות מעורבת בפרשה, צפוי היה ־ וממש

21 שם, בעי 319. 22 ס״ח 226. סעיף 26 לחוק העונשין בנוסחו דאז קבע: ״נעברה עבירה יראו כל אחד מהמנויים להלן כמי שהשתתף בביצועה ונושא באחריות לה: ...(4) מי שסייע את חברו בעבירה על ידי שנוכח במקום העבירה כדי להרתיע התנגדות, או כדי לאמץ את המבצע

בהחלטתו, או כדי להבטיח ביצועה של העבירה.״ 23 עניין אדרי - עליון, לעיל הערה 18, בע׳ 315.

286

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

, ת כ ל התבקש ־ שתדרוש מחברה, שלא יסבך אותה בעניין שכזה, שיניח לה ל שיאפשר לה להסתלק, או לפחות, טבעי היה, שתשמיע לפניו דברי אכזבה ותוכחה

2 4 מלווים במשאלה שיחזירה לביתה או דברים כיוצא באלה.״

ל הזמן שבו חנתה מכוניתו ישיבתה הסבילה של המערערת לצידו של חג׳ג׳ במשך כ בזירת הפשע בגבעת־עדה נהפכה איפוא בלשונו של בית־המשפט למעשה אוטונומי המבטאת ידיהם במעשה העבירה בחירה פעילה להישאר לצידם של חברה וידידיו ולחזק או אליה חבריו של חג׳ג׳ שביצעו. חיזוק למסקנה זו מצא בית־המשפט בעובדה שכאשר פנ כשהם כבר רעולי־פנים, וביקשו ממנה לומר אם ניתן לזהותם, לא דבקה לשונה לחיכה מרוב פחד, אלא היא דווקא דיברה והשיבה להם כי אכן לא ניתן לזהותם. על־מנת לאשרת דמותה במונחים ת הרשעתה, הבנו איפוא שופטי הרוב בבית־המשפט העליון א אך שהם דוחים כבלתי־םבירים אותם חלקים בעדותה שלא התיישבו עם אוטונומיים, תות שופטי הרוב בבית־המשפט הבניה זו. הנמקה מן הסוג הזה, חשוב לציין, אפיינה גם א

המחוזי. השופט נוימן, למשל, תיאר את התנהגותה של המערערת במילים אלה:

״זוהי התנהגות של אדם שלא ציפה לבילוי אלא שידע מראש כי לא צריך לשאול, כדבריה עומד להתרחש ולכן איננה י שמשהו ׳לא בסדר׳ הרבה שאלות מפנל לשם מה הסיעו אותה הנה ואף איננה משמיעה מילה של ביקורת או ל שואלת כת במשך שתי שעות של ישיבה במכונית, אלא עוד מאשרת כי אי אפשר גדו התנ לזהות את מבצעי העבירה. אין אני מאמין שהיא כה תמימה, המומה ומלאת פחדיםל שהוא להביע כלפי החבר שלה, ולו רק במילה עד כי לא היתה מסוגלת באופן כ

2 5 ת מחאתה, רגשי אכזבתה ודרישתה להחזירה מיד הביתה.״ אחת א

בלשונם של בתי־המשפט השונים שדנו בעניינה של אדרי, התמלאה אם־כן שתיקתה תוכן פעיל. היתד. זו שתיקה של מי שבכוונה ומתוך בחירה ״לא שאלה״, ״לא השמיעהגלת ביקורת״, ״לא גילתה התנגדות, מחאה או אכזבה״, וברגע המתאים אף היתד. מסו ״לאשר״ באופן פוזיטיבי למבצעי העבירה כי לא ניתן לזהותם. מה שהציגה אדרי כהתנהגות סבילה של נערה מפוחדת נהפך איפוא על־ידי שתי הערכאות שדנו בעניינהת פעילה ורצונית בביצועה של העבירה. גם שופט המיעוט בבית־המשפט להשתתפו העליון, השופט כהן, שסבר כי יש לזכות את המערערת מעבירת הסיוע לשוד, לא חלק על עצם המסקנה כי הסבריה ביחס לפחד וחוסר האונים שחשה בעת שישבה עם חברה וידידיות במכונית היו כוזבים. התוצאה המשפטית שאליה הגיע שופט זה, שלפיה יש לזכות א המערערת, נסמכה על הטענה כי אף אם נשארה לשבת ברכב מבחירה ומרצון, ותוך שהיאת יודעת כי חבריו של חג׳ג׳ מבצעים בסמוך דבר עבירה, אין בכך עדיין כדי לבסס אונה לסייע לית מיוחדת של כו הרשעתה כמסייעת, שכן עבירה זו דורשת מחשבה פלי

24 שם, בע׳ 316. 25 מצוטט בפסק־דינו של השופט י׳ כהן בבית־המשפט העליון. שם, בע׳ 320.

287

נויה וימלט פלילים י

2 6 . ו ז למבצעי העבירה בביצוע זממם הפלילי, וביחס לאדרי, כך פסק, לא הוכחה כוונה כ התוצאה היתד! איפוא שאיש מן השופטים שדנו בעניינה של כוכבה אדרי בבית־המשפט העליון לא סבר כי טענתה של נערה צעירה, כי חששה מן השיטוט לבדה באמצע הלילה במקום יישוב בלתי־מוכר לה, המרוחק קילומטרים רבים מביתה, כשאין לה כסף ואף לא אפשרות סבירה אחרת להגיע בשלום חזרה לביתה, הינד. סבירה וראויה לאמון. איש מןק לרגע באפשרות כי לו רצתה, יכלה אדרי להשמיע באוזני חברה פ ק השופטים גם לא פ וידידיו דברי תוכחה ואכזבה ולדרוש שיחזירוה לביתה. האפשרות שמערכת היחסים בין אדרי לחברה העבריין המבוגר ממנה לא היתה מבוססת בהכרח על יחסי כוחות שוויוניים, וכי את התנהלותה של אדרי בליל השוד יש להבין ולנתח גם על רקע יחסי הכפיפות בינהל בפסק־הדין. השופט כהן, שופט המיעוט, ציין אומנם בפסק־ ל לבין חברה, לא נידונה כ דינו כי ״מאימרתה במשטרה ומעדותה בבית המשפט מסתבר כי המערערת היתד. כרוכה2 אולם עובדה זו 7 ג״, ו אחר חברה חג׳ג׳, וכי הוא היה האישיות הדומיננטית מבין בני הז שימשה אותו כדי להסביר מדוע נשארה אדרי יושבת ברצון במכונית גם כאשר התבררה לה מטרת הטיול הלילי. האפשרות שמערכת היחסים בין אדרי לחג׳ג׳ גם הטילה מגבלות על האוטונומיה של אדרי, ולא רק עודדה אותה לבחירות אוטונומיות מסוימות בשל, לא נתפסה איפוא גם על־ידי שופט המיעוט כאפשרות מציאותית. סיכומם של אהבתה לו דברים היה אם־כן כי הרשעתה של אדרי, כמו גם עונשה, אושרו ברוב דעות בבית־המשפטת כ ס מ ל השופטים כבסיס ל ת כ העליון. אף־על־פי שעדותה של אדרי עצמה שימשה א העובדתית שטוו, היא עצמה, על מאפייניה המגדריים, נעלמה בסופו של דבר ממסכתוגעות במצבה הנפשי, במחשבותיה הסובייקטיביות ובסבירות עובדתית זו. שאלות הנל פעולותיה הוכרעו, כך ניתן לטעון, בהתבסס על מודל של נאשמת בדיונית נטולת־גי ונטולת־זיהוי מגדרי, הפועלת בסביבה נקייה מיחסי כוחות בלתי־שוויוניים בין נשים לבין

גברים.

3. פאטמה בשיר

פאטמה בשיר הורשעה בבית־המשפט המחוזי בנצרת ברצח אשתו השנייה של אביה, ביצעה בשיר יחד עם דודה ובהתאם להוראות פסק ת הרצח, כך נ ושלושת ילדיהם. א2 היא 8 . ם י פפ שקיבלה ממנו ומאביה. עם הרשעתה נגזרו עליה ארבעה מאסרי־עולם חו

26 שם, בע׳ 322-317. 27 שם, בעי 321.

28 ת״פ (נצי) 791/91 מ״י נ׳ פאטמה בשיר (לא פורסם). במסגרת אותו פסק־דין הורשעו גם אחיותיה של בשיר בעבירה של אי מניעת פשע, בשל כך שלא עשו דבר למניעת הרצח, ובשיבוש הליכי משפט. הן זוכו מעבירת הרצח מכיוון שלא הוכח שהיו מעורבות במעשה הרצח עצמו. הדוד והאב הועמדו לדין בהליך פלילי נפרד, והורשעו אף הם ברצח. ראו ע״פ 6252/92 סאלח חוסין בשיר ואח׳ נ׳ מ״י, תק־על 94(2) 2583 (להלן: עניין סאלח

בשיר).

288

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ערערה לבית־המשפט העליון הן על עצם הרשעתה והן על חומרת עונשה. השופט קדמי,ת פםק־הדין בערעור, נדרש אגב כך לנסיבות חייה של בשיר ולרקע לביצוע שכתב א

הרצח. באופן ספציפי תיאר השופט את מציאות חייה של בשיר קודם לרצח במילים אלה: ״המערערת, בתו של סלאח בשיר (להלן ־ האב), התגוררה עם שתי אחיותיה פאוזיה ופתחיה (להלן - האחיות) במאהל מבודד בגליל, יחד עם דודן איברהים, אשתו השניה של אביהן אניסה (להלן - המנוחה), ושלושת ילדיה (להלן ־ ילדי המנוחה) ועסקה שם יחד עם האחרים בגידול עדרי הצאן של המשפחה. המאהל רחוק ממקום ישוב כלשהו, אין אליו דרכי גישה סלולות, ואין הוא מחובר לרשת המים, החשמל או הטלפון. המערערת שהתה במאהל כשהיא חיה שם בניתוק כמעט מוחלט מן העולם החיצון וכאשר חייה מתנהלים על פי הוראותיהם של האב ושל

2 9 הדוד.״

לאביה של בשיר, כך מתברר בהמשך פסק־הדין, היו יחסים מעורערים עם אשתו3 כלשונו של 0 השנייה. במהלך אחד מביקוריו במאהל, שתכליתו היתה ״ביקור וביקורת״, בית־המשפט, ניצת ויכוח נוסף בינו לבין אשתו השנייה, ואז גמלה בליבו ההחלטהת האשה, להורגה. הוא ביקש מאחיו, הלא הוא דודה של המערערת, לדאוג לחסל א ובמקביל נתן הוראה ברוח זו למערערת, תוך שהוא מאיים עליה ״כי אם לא יבוצע הדבר,ר יומיים ניצל הדוד שעת־כושר והחל חובט באשה, כשהוא מורה 3 כעבו 1 . יפגע בה״. המערערת צייתה לדוד והיכתה תחילה באשה במוט למערערת ולאחיותיה לסייע לו

3 2 ובאבנים, ואחר־כך גם בילדים, הכל על־פי הוראותיו של הדוד, כמצוין בפסק־הדין. המערערת הודתה בביצוע המעשה ואף שחזרה אותו, אלא שטענתה המרכזית היתד. כית המעשה בשל הלחץ והאיומים שהפנו אליה אביה ודודה, ולפיכך מן נאלצה לעשות א הדין לאפשר לה ליהנות מן הפטור לאחריות פלילית שסייג הכורח הקבוע בחוק העונשין3 באופן ספציפי ביקשה בשיר לשכנע את בית־המשפט כי היתד. ״שבויה בידי אביה 3 . ק י מענ, וכי בנסיבות 3 שכל חייה התנהלו תחת שליטתם ומרותם של שני הגברים הללו 4 , דודה״ ו, אחרת היו הללו הורגים גם ו אלה לא היתה לה בררה אלא למלא אחר ההוראות שנתנ אותה. בראשית פסק־הדין היה נדמה שהשופט קדמי מגלה הבנה לנסיבות חייה הקשות של

29 ע״פ 2130/95 פאטמה בשיר נ׳ מ״י, פ״ד נא(3< 456, 459 (להלן: עניין בשיר - עליון). 30 שם, שם.

31 שם, בע׳ 460. 32 שם, שם.

33 חוק העונשין (תיקון מס׳ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ״ד-1994, ס״ח 348. סעיף 34יב לחוק העונשין, העוסק בהגנת הכורח, קובע: ״לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב

כך.״ 34 עניין בשיר - עליון, לעיל הערה 29, בע׳ 461.

289

נויה וימלט פלילים י

בשיר. כאשר נדרש להצגת העובדות המרכזיות הדרושות לבירור הערעור, הוא תיאר,ת המאהל שבו שהתה בשיר רוב שנותיה, וציין שהמאהל מרוחק מכל מקום כאמור, א, ן ללא חיבור לרשת המים, החשמל או הטלפו , ו ת ו ל ו א דרכי גישה סל ל יישוב, ל ושהמערערת שהתה במאהל עד לאירוע נושא האישום כחמש־עשרה שנים, כשהיא חיה שם בניתוק כמעט מוחלט מן העולם החיצון וחייה מתנהלים על־פי הוראותיהם של האב ושל

3 5 ד. הדו נוסף לדברים הללו אימץ בית־המשפט את גרסתה של המערערת בכל הנוגע באופןת האיומים שהשמיעו כלפיה אביה ודודה, והסכים כי חששה לחייה היה סביר שבו הבינה א

בנסיבות אלה. באופן ספציפי קבע השופט קדמי בהקשר זה:י הרצח, ״בית המשפט המחוזי קיבל מפי המערערת, כי אביה הודיע לה יומיים לפנת המנוחה ואת ילדיה עד לביקורו הבא במאהל ואיים עליה שאם לא שיש לחסל א, דרש ממנה דודה לסייע לו פו ו יבוצע הדבר יפגע בה, וכי במהלך הרצח ג. ך י ל ולהצטרף אליו, כשהוא מאיים עליה שיאם לא תגמרי עליהם אני אגמור עת דודה, מותר וכח הכרתה א לנ כח ניסיון העבר של המערערת עם אביה ו ו נ ל להניח לזכותה כי ראתה בדברי אביה ודודה איום אמיתי ולפיו אם לא תעשהל בהמתתה ובהמתת לחיסולה של המנוחה (דברי האב), ואם לא תיקח חלק פעי ילדיה, על ידי השלמת מעשה ההמתה שבו החל הדוד (דברי הדוד) - כי אז עומדת

3 6 היא בפני סיכון של פגיעה בחייה שלה.״

, הגיע השופט קדמי, בסופו של דבר, למסקנה שאין המערערת למרות הדברים הללו יכולה ליהנות מהגנת הכורח. הגנה זו, הסביר השופט, מחייבת עמידה בשני תנאים, והם קיומו של איום מוחשי של פגיעה והיות המאוים אנוס לעשות את המעשה. כמו־כן הגנה זו3 בכל הנוגע בתנאי של איום 7 . ק כפופה למגבלת הסבירות המעוגנת בסעיף אחר של החו מוחשי, היה השופט מוכן כאמור להכיר בקיומו, והניח כי אכן הושמע באוזניה שלת ל א ב ק המערערת איום מוחשי ביחס לפגיעה עתידית בה. לעומת זאת סירב השופט ל טענתה של בשיר כי היתה אנוסה להיכנע לאיום. השימוש בביטוי אנוס מתייחס, כך הסביר השופט, לעשיית מעשה במצב של חוסר בררה. דהיינו, מדובר במצב שבו על המאוים לבחור בין עשיית המעשה הנדרש נושא האיום לבין מימוש האיום גם אם אינו מיידי. בעניינה של בשיר, סבר בית־משפמ, היתה גם היתה לה בררה, שהרי במקום לציית לדודה, יכלה בשיר פשוט להימלט מן המקום. בלשונו של בית־המשפט נוסחו הדברים כך:

ל ״בנסיבות העניין היה בידי המערערת ׳להפתיע׳ את דודה, להסתלק מן המקום א מרחבי המרעה שבסביבה, המוכרים לה היטב, להגיע למקום יישוב ולהזעיק עזרה, ומשלא עשתה כן והעדיפה כניעה מיידית לאיום - שהוא כשלעצמו היה אמנם מוחשי אבל לא בר מימוש מיידי, כאמור לעיל ־ אין לראותה כמי שהייתה ׳אנוסה׳

35 שם, בע׳ 459.

36 שם, בעי 466.

37 שם, בע׳ 467.

290

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

לעשות את שעשתה מכוח האיום. לסיכום: ׳אנוס׳ הוא רק מי שלא הייתה לו - בעת עשיית המעשה - ברירה אחרת, ובמקרה דנן, הייתה פתוחה בפני המערערת

3 ׳ברירת ההסתלקות׳ מן המקום והזעקת העזרה.״8

לאותה תוצאה הגיע השופט גם מכוחה של מגבלת הסבירות, והסביר:ת הגנת ״במקום שנותרת בפני המאוים הדרך להסתלק, להזעיק עזרה ולבקש א המשטרה - עשיית המעשה נושא האיום תיראה כבלתי סבירה למניעת מימושו של האיום, שהרי היה בידי המאוים למנוע את מימושו של האיום בדרך אחרת, ואדם

3 [ההדגשה שלי - נ׳ ר׳.] 9 סביר היה בוחר בדרך זז.״

נימוקים דומים של אי־םבירות קיצונית שימשו את בית־המשפט גם לדחיית טענתה החלופית של המערערת באשר לחומרת עונשה. המערערת טענה שגם אם תידחה בקשתהת, עדיין ניתן להפחית מן העונש שנגזר עליה, וזה לאור סעיף לי לפטור מאחריות פלי 300א לחוק העונשין, המעניק לבית־המשפט שיקול־דעת, במצב שבו חרג מעשהו של הנאשם במידה מועטה בנסיבות העניין מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייג של4 על טענה זו השיב 0 ל ממאסר־עולם כאשר מדובר בעבירה של רצח. כורח, להטיל עונש ק בית־המשפט כי מידת החריגה שחרגה התנהגותה של המערערת מן הסבירות אינה מועטה, שהרי בחרה כאמור באופן בלתי־סביר בעליל לא להימלט מן המקום, אלא לשתף־ ל ל כ4 לפסק־דין זה 1 פעולה עם דודה, ובנסיבות אלה אין מקום גם להפחתה מסוימת בעונשה. הצטרפו בהסכמה שני שופטי ההרכב האחרים, השופט חשין והשופטת שטרסברג־כהן, והתוצאה היתה שהרשעתה של בשיר ברצח, כמו גם ארבעת מאסרי־העולם שנגזרו עליה,

4 2 אושרו פה אחד. בקשתה של בשיר לקיום דיון נוסף בעניינה נדחתה אף היא. האם בריחה ממקום האירוע והזעקת המשטרה הן מעשה סביר מנקודת־ראותה של בחורה צעירה ששהתה רוב שנותיה במאהל מבודד כשהיא חיה, בלשונו של בית־המשפט, ״בניתוק כמעט מוחלט מן העולם החיצון וכאשר חייה מתנהלים על פי הוראותיהם של האב ושל הדוד״? האם פנייה למשטרה היתד, יכולה להוות מוצא יעיל ממלכודת האיומים והטרור שאליה נקלעה? בפסקה קצרה בפסק־הדין מציין השופט קדמי, מבלי לפרט, כי אחת הטענות שהעלתה המערערת בבית־המשפט היתד. כי פנייה של אחיותיה למשטרה

38 שם, שם.

39 שם, שם. 40 חוק העונשין(תיקון מס׳ 44), תשנ״ה-1995 , ס״ח 391 (להלן: חוק העונשין - תיקון מס׳ 44). סעיף 300א לחוק העונשין קובע: ״על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: .,.(ב< במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת

הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב.״ 41 עניין בשיר ־ עליון, לעיל הערה 29, בעי 470.

42 דנ״פ 4200/97 בשיר פטמה נ׳ מ״י, תק־על 97(3) 196.

291

מיה וימלט פלילים י

4 האם בנסיבות אלה אכן 3 ת. רו בעבר בקשר ליחס הקשה שהאב מגלה כלפיהן לא נשאה פית חייה, והאם היתד. המשטרה היתד, המערערת צריכה לצפות שפנייה למשטרה תציל אי נקמה עתידית אפשרית של הגברים במשפחתה? תהיות אלה יכולה להגן עליה מפנוכח מציאות חייה של בשיר כפי שהיא עולה מתיאוריו של נראות רלוונטיות לכאורה לנ בית־המשפט עצמו. אלא שתיאורים אלה, כך מתברר בסופו של דבר, שימשו את בית־ המשפט רק להבהרת המיקום הגיאוגרפי והאנושי שבו התרחשו מעשי הרצח. המשמעות החברתית של מיקום זה והשפעתו על הנפשות הפועלות נעדרות מתיאור זה, והתוצאה היא שכאשר נפנה בית־המשפט לבחון את סבירות מעשיה של בשיר, הוא מייחם לה בפועל יכולת בחירה אוטונומית שווה לזו של הגברים שפעלו סביבה. שלושת השופטים ציפו שהמערערת ״תפתיע״ את דודה: ״תסתלק״ מן המקום, ״תזעיק״ עזרה ו״תבקש״ את הגנתת העובדה שלא עשתה כן ייחסו לבחירתה החופשית, וראו בה כמי שפשוט המשטרה. א ״העדיפה״ להיכנע לאיום. בעוד שהמערערת ביקשה לראות במעשיה כניעה של אין בררהת רצונם על רצונה, בחר בית־המשפט להעמידה על למי שהיו חזקים ממנה והשליטו א מדרגה שווה לזו של דודה ואביה. כשם שהללו הורו לה ואיימו עליה, כך יכלה זו

להפתיעם, להתחכם להם, ולהימלט מידם. מסקנה שיפוטית זו מעניינת במיוחד כאשר היא נבחנת על רקע החלטות אחרות של בית־המשפט העליון בעניינה של בשיר. כאשר התנהל עדיין משפטן שלה ושל אחיותיהפה של שנה. בבית־המשפט המחוזי, ביקשה המדינה את הארכת מעצרן מעבר לתקו, שדנה בבקשה, נענתה לה בהסתמך בעיקר על החשש שאם ישוחררו השופטת נתניהות עדותן המפלילה נגד דודן ות א וכפפו ללחץ מצד בני משפחתן לשנ הבנות, הן י4 נימוק זה התבסס על העובדה שהתברר מן ההודעות שמסרו שתיים מן הבנות 4 . ואביהןק לחץ באמצעות האם, בביקוריה ו ד במשטרה כי לאחר מעצרן, הפעילו עליהן אביהן וות במעצר,״ נ תו בכלא, שיחזרו בהן מהודעותיהן המפלילות אותם. ״אם כך הדבר כשהן נ, ״על אחת כמה וכמה גדל החשש מלחץ שיופעל עליהן בהיותן הסבירה השופטת נתניהו4 חשש דומה מהפעלת לחץ על הבנות שימש נימוק גם להארכת מעצרם של 5 משוחררות.״ל עוד התנהל משפטן של בשיר ואחיותיה, סבר איפוא בית־המשפט שיש האב ושל הדוד. כ להגן עליהן מפני לחץ ואיומים של בני משפחתן, שכן לנוכח המציאות החברתית שבה חיו, היה ניתן להניח שהן לא יוכלו לעמוד בלחצים אלה, וייאלצו לשנות את עדותן. האפשרותת המשטרה ולהתלונן שבמקרה של הפעלת לחץ יוכלו הבנות להימלט מן המאהל לתחנה בעיני בית־המשפט, ס פ ת גד בני משפחתן על ניסיון לשיבוש הליכי משפט לא נ נ כך נראה, כאפשרות ריאלית. אם־כן, במהלך הרצח ציפה בית־המשפט מבשיר למהלך אפקטיבי של בריחה מזירת האירוע, אך בכל הנוגע ביכולתה להתנגד לאיומים שהושמעו כלפיה באשר לשינוי עדותה לא התקיימה ציפייה דומה: בשיר נתפסה בהחלט כמי שתהא אנוסה להיכנע לאיומים אלה. ציפייה זו, חשוב לציין, התבררה בדיעבד כמדויקת בהחלט.

43 עניין בשיר - עליון, לעיל הערה 29, בע׳ 460. 44 בש״פ 1362/92 מ״י נ׳ פאטמה בת סאלח בשיר, תק־על 92(1) 1843.

45 שם, בעי 1843.

292

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

במהלך משפטם של הדוד והאב, נדרשה פאטמה להעיד נגדם. תיאור מפורט של מה שהתרחש במהלך עדותה ניתן למצוא בפםק־הדין שנתן בית־המשפט העליון בעניינם של

האב והדוד: ״תוך כדי עדותה התעלפה עדה זו והדיון הופסק. משחזרה במועד אחר לדוכן העדות ׳היא ענתה בהיסטריה ואמרה אינני רוצה להעיד כשהיא מכה על ראשה ורועדת בגופה׳ (כאמור בפרוטוקול הדיון בעמ׳ 69). על אף זאת הוצגו לעדה מספר שאלות בחקירה ראשית, שבתשובה עליהן אישרה את חתימותיה על אמרות שמסרה במשטרה. בשלב זה החלה החקירה הנגדית, והעדה השיבה למספר שאלות (שהתשובות עליהן תופשות כעמוד וחצי מן הפרוטוקול), עד שהופסקה החקירה משהחלה לבכות, להשתולל, לצרוח ולשכב על הרצפה כש׳שלושה שוטרים לא מצליחים להתגבר עליה׳ (כתיאור המופיע בעמ׳ 74 לפרוטוקול). החלטת ביתות לשאלות... המשפט הייתה כי ׳נראה שהעדה נחושה בדעתה שלא להמשיך לענ

4 6 לפיכך אין טעם להמשיך בחקירתה של עדה זו׳.״

י שנכתב פסק־דינו של בית־המשפט העליון בעניינם של הדוד והאב ניתן זמן רב לפנ פםק־הדין בעניינה של בשיר עצמה. התמונה העולה ממנו ביחס לבשיר היא של צעירהי בני משפחתה הגברים, שסבבו אותה ואיימו עליה. איומים אלה אחוזת פחד־מוות מפנ פעלו כאמור את פעולתם. העדה סירבה להעיד, ובית־המשפט ציין בהקשר זה כי בשיר הסבירה בשעתה שאימה מסרה לה בעת אחד מביקוריה בכלא שאם לא תשנה את עדותהי אביה, היא תירצח על־ידי דודיה כשתשתחרר מן הכלא. הפחד העצום שחשה בשיר מפנל התנהגותה במהלך המשפט זכו דודה ובני משפחתה האחרים והשפעתו של פחד זה ע עם זאת בתיעוד מפורט רק בפסק־הדין שאישר את הרשעתם של אביה ודודה ברצח. בפסק־הדין שנתן בית־המשפט העליון בעניינה של בשיר עצמה לא זכה הפחד הזה בכל אזכור שהוא. מה שהיה יכול להמחיש את טיב מערכת היחסים הכוחנית ששררה בין בשיר לבין הגברים במשפחתה, ולשמש אולי אמת־מידה להערכה של סבירות התנהגותה ביוםנטי בעיני בית־המשפט. התוצאה היתד! הבניית ו , כך נראה, כבלתי־רלו ס פ ת הרצח, נ דמותה של בשיר במושגים של חופש ואוטונומיה, שניתן לכאורה להטיל ספק בתוקפם

לאור החלטות אחרות של בית־המשפט העליון בפרשה זו.

4. סיכום־ביניים

םונא אבו ליבדה, כוכבה אדרי ופטמה בשיר הואשמו כולן בביצוע עבירות חמורות של אלימות. לבד ממכנה משותף זה, קיימים ביניהן הבדלים רבים. אבו ליבדה הינד,. אדרי, נערה יהודייה י ית, נשואה ואם לילד, שביצעה פשע המוגדר כלאומנ נ פלשתי ישראלית ממוצא מזרחי, הורשעה בסיוע לעברת רכוש שלוותה בהתנהגות אלימה. בשיר, בחורה בדווית ישראלית, היתד, שותפה לעבירה החמורה ביותר בספר החוקים - עבירת

46 עניין סאלח בשיר, לעיל הערה 28, בע׳ 2583.

293

נויה רימלט פלילים י

הרצח. האם למרות ההבדלים הללו קיימים קווים של דמיון באופן שבו דנה מערכת המשפט בעניינן של נאשמות אלה ושפטה אותן? הדיון לעיל ניסה להראות כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. באופן ספציפי, נראה כי ניתן להצביע על שני יסודות מרכזייםת הניתוח השיפוטי בכל אחד מפםקי־הדין שנידונו לעיל, ראשית, הסברן המאפיינים אונטי או כבלתי־סביר על־ידי של נשים אלה למעשי האלימות שעשו נדחה כבלתי־רלו הערכאות השונות ששפטו אותן, הסבר זה ניסה, כך התברר, למקם את מעשה העבירה בהקשר של מערכת יחסים כוחנית ובלתי־שוויונית עם גבר או גברים אחרים בעלי עוצמה, והדגיש יסודות של פחד וכפייה ביחסים אלה, שתרמו להתנהגותן העבריינית של שלושנא אבו ליבדה היתד! זו גם עובדת היותה אם הנשים והשפיעו עליה, בעניינה של סווע מבנה את הסבל וההדרה שהדריכה את התנהגותה האלימה, שנועדה, בין היתר, למנ החברתית שהיו מנת־חלקה מפני שחרגה מנורמות ההתנהגות שלהן הוכפפה בשל היותה אשה נשואה. זהותן של עברייניות אלה כנשים וכאימהות ומציאות חייהן כבנות־זוגם של גברים או כבנותיהם שימשו איפוא נדבך מרכזי בסיפור שהשמיעו כולן בבתי־המשפטל משקל ותוקף בל כ ששפטו אותן על מעשיהן הפליליים; אולם ״הקול הנשי״ הזה לא קי בזירה השיפוטית, שכן בית־המשפט התקשה להבין את ההיגיון המונח ביסודו. סיפורה שלתפס בנסיבות אלה כמשולל היגיון; גרסתה של כוכבה אדרי הוכרזה ככוזבת; אבו ליבדה נ והסברה של פאטמה בשיר נדחה כבלתי־םביר בעליל. יתר על־כן, במקום ״הקול הנשי״ת דמותן של נשים אלה במונחים של אוטונומיה ות א שנדחה, בחר בית־המשפט להבנ ושליטה. הוא הכריז עליהן כנשים שבחרו, החליטו ופעלו מתוך רצון חופשי. גם אם זיההת הזירה הגברית שבה פעלו אבו ליבדה, אדרי ובשיר, זיהוי בית־המשפט באופן פורמלי אל הדמויות כ זה נותר נטול משמעות של ממש בניתוח הסופי, שייחס עצמאות וכוח שווים ל שפעלו בזירה זו - נשים וגברים כאחד - מבחינת שליטתם והשפעתם על האירועים העברייניים שהתרחשו. השוואת כוחה של האשה העבריינית לכוחם של הגברים סביבה, כמו גם דחיקתו של ״הקול הנשי״ מן הסיפור הרשמי של פםק־הדין, הביאו בנסיבות אלהל פרספקטיבה מגדרית של מעשה העבירה ושל מי שביצעה ל כ לידי ניתוח שיפוטי נטו אותו. המבנים החברתיים הפטריארכליים שלהן הוכפפו נשים אלה בפועל ואשר השפיעותק מן ההקשר ו על התנהגותן הפלילית נעלמו מן הניתוח הזה, ומעשה האלימות הנשי נ הספציפי שעל רקעו היה צריך להבינו. לדברים הללו היתה השפעה ברורה על אופן ענישתן. משהובנתה התנהגותן הפלילית במונחים של בחירה ושליטה, היה מוצדק למצות עימן את הדין ולהשית עליהן עונשים חמורים ומרתיעים. עונשה של סונא אבו ליבדה הוחמר על־ידי ערכאת הערעור, והיא נשלחה לרצות שתים־עשרה שנות מאסר. כוכבה אדרי נשלחה לשנה למעון סגור לנערות עברייניות בגין מעורבות פעוטה במעשה עבירה4 ופאטמה בשיר קיבלה את העונש 7 , ה ד ג נ ל הגשת כתב־אישום כ ל שספק אם הצדיקה כ

החמור מכל האפשרי בנסיבות העניין - ארבעה מאםרי־עולם.

47 תהייה מן הסוג הזה השמיע השופט לוין עצמו בפתח פסק־דינו, כאשר קבע: ״אין ספק כי אפילו מעורבת המערערת בביצוע שוד, כשותפה למעשה, הרי שחלקה היה מזערי ביותר. קשה להימנע מההרהור, עד כמה היה טעם להעמידה לדין - במיוחד שקטינה היא.״ ראו: עניין אדרי - עליון, לעיל הערה 18, בע׳ 311. הרהורים אלה אינם מונעים עם זאת

294

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ם זאת, לצד הדברים הללו חשוב לזכור כי את התנהגותן העבריינית של שלוש עתח לא רק במונחים של הכפפה וקורבנות. ניתן לזהות בהתנהגות זו גם הנשים ניתן לנק יסודות של בחירה ורצון, שהרי כולן עשו בפועל מעשים קשים של אלימות, ולא היו רולדו אומנם, לטעמי, על רקע ינות של אחרים. בחירותיהן האלימות נ ות לעברי קורבנ מציאות של דיכוי, אולם כדי להציל עצמן ממציאות זו ולא ליפול לה קורבן באופן מוחלט, הן בחרו בדפוס פעולה אקטיבי. םונא אבו ליבדה החליטה איפוא לעשות מעשה שהיה יכולנית לצידו אולי למנוע את הדרתו החברתית של בנה; כוכבה אדרי העדיפה לשבת במכו של חברה העבריין גם כאשר עסק בביצוע פשע, ובלבד שלא תצטרך לשוטט לבדה בלילה במקום יישוב לא־מוכר; ופאטמה בשיר נחלצה לסייע באופן פעיל לדודה ואביה במזימתםע פגיעה דומה בה עצמה. המדובר אם־כן בחיבור מורכב ו הרצחנית על־מנת שתוכל למנ בין נסיבות של שליטה והכפפה, מחד גיסא, לבין יסודות של בחירה ורצון, מאידך גיסא, שלא קיבל שום ביטוי בפסקי־הדין שעסקו בהתנהגותן הפלילית. פםקי־הדין הללו ניתחו כאמור את התנהגותן העבריינית במונחים מוחלטים של שליטה ואוטונומיה, בעוד שבפועל נראה כי לא היה אפשר להבין כראוי התנהגות זו ללא הארת אותם יסודות של הכפפה ושליטה מגדרית שהשפיעו על גיבושם של ההחלטה והרצון שעמדו מאחורי המעשה הפלילי

והשפיעו על ביצועו.

חלק ב: נשים אלימות - הדחבת מעגל הדיון

עד כמה המסקנות הנגזרות מניתוח פםקי־הדין בעניינן של סונא אבו ליבדה, פאטמה בשיר וכוכבה אדרי מתיישבות עם פסקי־דין אחרים בעניינן של נשים אלימות בהקשר הישראלי? האם ניתן למקם מסקנות אלה בהקשר רחב יותר, ומה ידוע לנו באופן כללי על פסיקת בתי־המשפט העוסקת בנשים שביצעו עבירות חמורות של אלימות? בחינה של מחקרים קיימים בנושא מגלה כי סוגיית יחסה של מערכת המשפט הישראלית לנשים אלימות לא נחקרה כמעט. למעט מחקרה של עודדה שטיינברג באמצע שנות התשעים,4 ומחקרן של בוגוש ודון יחיא, שעסק בהיבטים שונים של 8 ת, ו י נ י שעסק בנערות עבריל התייחסות 4 לא קיימת כ 9 , ה נ ש י כ נ פ הפליית נשים בבתי־משפט בישראל ופורסם לת יחסה של מערכת המשפט הישראלית כלפי נשים מחקרית עדכנית ספציפית הבוחנת א אלימות. הדיון הממוקד בפםקי־הדין בעניינן של נשים כסונא אבו ליבדה, כוכבה אדרי ופאטמה בשיר מהווה איפוא ניסיון ראשון כמעט בהקשר הישראלי לעורר שאלות ביקורתיות בנוגע למפגש שלהן עם מערכת המשפט, וככזה, יש להתייחס בזהירות מרובה

למסקנות העולות ממנו.

את השופט לוין, לאחר שהוא מאשר את הרשעתה של אדרי, מלשלוח אותה לשנה תמימה למעון סגור לנערות עברייניות.

48 ע׳ שטיינברג נערות עברייניות בישראל - דפוסי עבירות ודפוסי ענישה (חיבור לשם קבלת התואר ״דוקטור לפילוסופיה״, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1995).

49 ר׳ בוגוש, ר׳ דון יחיא מגדר ומשפט - אפליית נשים בבתי המשפט בישראל (1999).

295

נויה וימלט פלילים י

ם זאת נראה שגם מן המחקרים המעטים הקיימים בעניינן של נשים עברייניות ניתן ע, במסקנה שהקשיים שהדיון ך, ולו באופן חלקי ים היכולים לתמו נ להתחיל לגזור נתו השיפוטי בעניינן של אבו ליבדה, אדרי ובשיר מעורר אינם מקריים, אלא מאפיינים גם, למשל, מהקרן של בוגוש ודון יחיא פםקי־דין נוספים בעניינן של נשים אלימות. כךספת העוסקת בנשים עברייניות אלימות. מחקר זה בחן, בין ו ו לאתר פסיקה נ מסייע לנל התיקים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות חמורות כלפי חיי אדם וכלפי ת כ היתר, א5 שנידונו והוכרעו בבתי־משפט השלום ובבתי־המשפט 0 , ן י גופו של אדם, ובעבירות מל פםקי־הדין של בית־המשפט העליון שעסקו המחוזיים בשנים 1988 ו־1993, וכן את כל פםקי־הדין ל , דהיינו, בין 1988 ל־51.1993 מתוך כ בעבירות אלה בטווח השנים הללו, רק מיעוטם עסק בעניינן של נשים נאשמות. כך, למשל, מתוך קבוצת המדגם של הללו שמונה מאות שישים ושמונה נאשמים בבתי־המשפט המחוזיים ובבתי־משפט השלום, רק עשרים ושמונה היו נשים, כלומר, כ־3%. בבית־המשפט העליון היה שיעור הנשיםי נ האלימות דומה, כאשר מתוך חמש מאות שישים וארבע נאשמים שעניינם נידון לפ בית־המשפט בתקופה הנידונה, היו רק תשע־עשרה נשים. מיעוט זה של נשים בקרבל ובעבירות חמורות בפרט אינו נתון מפתיע או חדש, ל כ נאשמים בעבירות פליליות ב והוא מתיישב עם מחקרים ונתונים סטטיסטיים קיימים בארץ ובעולם המזהים כבר במשך5 2 שנים פערים משמעותיים בשיעורי הפשיעה בין נשים לגברים, במיוחד בעבירות אלימות. למרות זאת, כאשר אנו מאתרים מבין פםקי־הדין הללו את פסקי־הדין של בית־המשפטם, מתברר שכאשר בית־המשפט העליון נדרש לשיקולים נ כ 5 ונדרשים לתו 3 , ן ו י ל ע ה הנוגעים בענישתן של נשים אלה, הוא מחיל עליהן גישה עיוורת־מין, המתעלמת מן

50 שם, בע׳ 107-43. 51 שם, בע׳ 158-108.

52 דו״ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מן השנים 1985 ועד 1998 מגלה, למשל, כי בשנת 1985 עמד מספר הגברים שביצעו עבירות פליליות רציניות בישראל על 34,035, ומספר הנשים על 3,793. בשנת 1995 היו הנתונים זהים כמעט: 38,366 גברים לעומת 3,353 נשים. פערים דומים בשיעורי הפשיעה באים לידי ביטוי גם בסטטיסטיקות אמריקאיות. כך, למשל, בשנת 1989 ביצעו נשים רק 11.3% מן הפשעים האלימים בארצות־הברית,T.J. Durant "The Changing Complexion of :ורק 26.9% מעבירות הרכוש. ראו Female Crimes: A Sex and Race Comparison, 1960-1990" F e m a l e C r i m i n a l i t y -

, T h e State of the A r t (New York & London, C.C. Culliver ed., 1993) 43, 46

53 מחקרן של בוגוש ודון יחיא כולל פרטים מזהים רק ביחס לפסיקת בית־המשפט העליון שעסקה בנשים שביצעו עבירות חמורות נגד גופו או חייו של אדם, באופן שמאפשר לאתר את פסקי־הדין הללו. לעומת זאת, פסיקת בית־המשפט המחוזי והשלום שנזכרת במחקרן מאופיינת רק בנתונים כלליים, ולפיכך אינה ניתנת לאיתור. בנסיבות אלה, מאמר זה מתייחס רק לפסקי־הדין של בית־המשפט העליון שאותרו בהתבסס על הנתונים המצויים בספרן של בוגוש ודון יחיא, בפרק העוסק בפסיקת בית־המשפט העליון. ראו

בוגוש ודון יחיא, לעיל הערה 49, בע׳ 156-108.

296

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ל שאלה באים לידי ביטוי בהיקפה של התנהגותם כ ההבדלים הברורים בין גברים לנשים כ, למשל, מבין תשע־עשרה הנאשמות שעניינן נידון בערעור העבריינית האלימה. כךל ב ק בבית־המשפט העליון בתקופה של חמש שנים, החליט בית־המשפט בשישה מקרים לל שכיחותם של מעשי העבירה ך שהוא מצביע ע ת ערעור התביעה ולהחמיר בעונש, תו א5 לגבי מי שדקרה אחר במהלך 4 עם. י ביצו שבוצעו ועל הצורך שבהרתעת הציבור מפנ קטטה בינו לבין ידיד שלה אמר בית־המשפט כי ״על מעשים כאלה, שזה מכבר חדלו, יש לגזור עונשים שיש בהם משום הרתעת הרבים״, ו ת חריגות בחברתנ פעו להיות תו5 לגבי מי 5 . והכפיל את העונש המקורי שנגזר עליה והעמידו על שמונה־עשר חודשי מאסר שהורשעה בגרימת חבלה לבתה ונידונה לעונש מאסר של עשרים חודשי מאסר, תשעהעל, קבע בית־המשפט כי ״העונש שהוטל על המשיבה אינו משקף מהם לריצוי בפות המדיניות ההרתעתית הראויה הן כלפי המשיבה והן כלפי הורים אחרים שנכשלים א5 6 . על בהתעללות בילדיהם״, והעמיד את עונשה על שמונה־עשר חודשי מאסר לריצוי בפו באופן דומה קבע בית־המשפט לגבי ניסיון של נערה ערבייה לדקור חייל כי ״דקירותת בענישה מרתיעה״, ולפיכך בחיילים וכאזרחים הפכו מכת מדינה שיש להילחם בה לרבו גזר עליה שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל במקום חמישה־עשר חודשי מאסר שגזר עליה5 האמירות הללו, השזורות כחוט השני בכל ששת פםקי־הדין שבהם מצא 7 . בית־משפט קמאן להחמיר בעונשן של נשים שביצעו עבירות של אלימות, מעידות בית־המשפט לנכו, ולבחון את ת מעשה העבירה הנשי בהקשר עברייני כללי שבית־המשפט בחר למקם א שכיחותה של העבירה הפלילית ללא הבחנה בין דפוסי התנהגות עבריינית של גברים ושלת מידת הלגיטימיות והרלוונטיות של שיקולים הנוגעים נשים. דהיינו, במקום לבחון אנים ספציפיים הנוגעים י ביצועה על־סמך נתו בשכיחות העבירה ולצורך שבהרתעה מפנ בהיקפה בפועל של הפעילות העבריינית האלימה הנשית, בחן ביתיהמשפט שיקולים אלהל מאפיינים מגדריים של ממדי הפשיעה בישראל. מכיוון שכך, על־סמך ניתוח רחב ונטול כ השתנתה התמונה ביחס לשכיחות העבירה, ושיקולים של הרתעה נעשו יסוד רלוונטי גם ביחס לענישתן של הנשים המועטות שנקטו בדפוס פעולה עברייני אלים. שהרי אם נשים אלה הן חלק מקבוצה הומוגנית רחבה יותר של נאשמים, יש הצדקה וטעם בגזרת עונשן על בסיס שיקולים המתבססים על ניתוח דפוסי העבריינות של הקבוצה כולה. התוצאהת בכל הנוגע באלה מבין הנשים האלימות שבית־המשפט העליון היא איפוא כי לפחון להחמיר בעונשן, אנו עדים לגיבושה של מדיניות ענישה המרדדת ומעלימה מצא לנכו

54 באחד־עשר ערעורים נוספים נדחה הערעור, וההרשעה וכן גזר־הדין נותרו על כנם, ובשני הערעורים האחרונים התקבל ערעור ההגנה והעונש הומתק. שם, בע׳ 123-121.

55 ע״פ 837/91 מ״י נ׳ דינה בת אברהם חזן, תק־על 91(2) 2488, בפםק־דינו של השופט מצא (להלן: עניין חזן).

56 ע״פ 3098/90 מ״י נ׳ פלונית, תק־על 90(3) 32, בפסקה 5 לפסק־דינו של השופט בן־יאיר.

57 ע״פ 707/92 מ״י נ׳ פלונית, תק־על 92(2) 148, בפםק־דינו של השופט ברק (להלן: עניין פלונית).

297

נויה וימלט פלילים י

מאפיינים מגדריים של מבצעות העבירה, ועושה שימוש בהנחות סמויות של דומותיכרת בעונשן של הנשים הללו לעומת העונש שנגזר עליהן ת להצדיק החמרה נ על־מנ

5 בבית־המשפט המחוזי.8ת ו מנסים לדלו היבט בעייתי נוסף של גישה א־מגדרית זו מתברר גם כאשר אנ מפסקי־הדין את הנסיבות האופפות את התנהגותן האלימה של הנאשמות השונות. רוב פםקי־הדין שבהם בחר בית־המשפט להחמיר בעונשן של הנאשמות הללו בין השניםל ל 1993-1988 מציגים נסיבות אלה בקיצור נמרץ, עד כי לא ניתן לעיתים להבין כת הרקע וההיגיון לביצוע העבירה כפי שהציגה אותם הנאשמת. כך, למשל, מפםק־הדין א ביחס לנאשמת ערבייה, נערה בת פחות משבע־עשרה שנה, שניסתה לדקור חייל, הודתה באשמה והביעה חרטה על מעשיה, בית־המשפט מסביר כי ״המניע להתנהגותה הוא פגיעהות 5 אמירות כללי 9 . ם״ כלי של שירותי הביטחון באחיה, וכן הטרדת משפחתה על ידי מתנ אלה אינן זוכות עם זאת בפירוט נוסף, ובית־המשפט אינו מברר ומבהיר כיצד נפגעו והוטרדו נאשמת זו ובני־משפחתה, ומה הניע את הנאשמת לרצות לנקום בנציג כלשהו של כוחות הביטחון הישראליים. באופן דומה, ביחס למי שדקרה אחר במהלך תגרה בינו לביןל פרט על טיב אחד ששמו אדרי, סוחר סמים שהונה את הנדקר, אין בית־המשפט מוסיף כ6 0 . דקר פת הנ יחסיה של הנאשמת עם אותו אדרי ועל המניע להיחלצותה לסייע לו בתקי

58 מהקרן של בוגוש ודון יחיא עסק גם בהשוואה בין גזרי־הדין שנגזרו על נשים אלה לבין גזרי־דין שנגזרו על גברים בגין מעשים פליליים דומים. השוואה זו העלתה כי תקופת המאסר הממוצעת שנגזרה בסופו של דבר על הנשים האלימות שעניינן נידון בבית־ המשפט העליון היתד. קצרה מזו שנגזרה על גברים. תקופת המאסר הממוצעת שנגזרה על נשים שהורשעו בעבירות כלפי חיי אדם עמדה על מאה שישים ושבעה חודשים, ואילו זו שנגזרה על גברים עמדה על מאה תשעים ושבעה חודשים. בגין עבירות כלפי גופו של אדם נידונו נשים לחמישה חודשי מאסר בממוצע פחות מאשר גברים. ראו בוגוש ודון יחיא, לעיל הערה 49, בע׳ 124. עם זאת, בבתי־המשפט המחוזי והשלום מצאו בוגוש ודון יחיא פערים גדולים יותר בשיעורי הענישה בין נשים לגברים. התמונה הכוללת העולה איפוא ממחקר זה היא מגמה עונשית של החמרה עם נשים אלימות בבית־המשפט העליון, תוך שימוש בשיקולים כלליים של הרתעה המתעלמים כאמור, לפחות ברמה המוצהרת, מן הפערים בהיקף הפעילות העבריינית האלימה בין נשים לגברים. זאת ועוד, בוגוש ודון יחיא טוענות אומנם כי ניתן אולי להסביר את פערי הענישה בין נשים לבין גברים במספרן המועט של הנשים המבצעות עבירות כאלה, אולם הסברן זה נמנע מלייחס משמעות לעובדת צמצומם של פערי הענישה בבית־המשפט העליון ולרטוריקה עיוורת־ המין שצמצום זה נסמך עליה. בנסיבות אלה ניתן איפוא לטעון שאם אכן השפיעו הבדלים בהיקף העבריינות הנשית והגברית באופן גלוי או סמוי על גזרי־הדין בבתי־ המשפט הנמוכים, הרי פסיקת בית־המשפט העליון, שהתערבה בפסקי־הדין הללו בהסתמך על רטוריקה של דומות, משקפת את דחייתם, ולו באופן חלקי, של שיקולי

השונות הללו. 59 עניין פלונית, לעיל הערה 57, בע׳ 148.

60 עניין חזן, לעיל הערה 55, בעי 2488.

298

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

מכיוון שגרסתן של הנאשמות הללו לגבי האירועים שהתרחשו נעדרת כמעט לחלוטין מגוף פםק־הדין, נעשית מלאכת הענישה קצרה ופשוטה יותר. מול שיקולים הקשורים לחומרת המעשה ולצורך בהרתעה, אין בית־המשפט מפרט שום נימוק לקולא, והתוצאה היא החמרה

6 1 ניכרת בעונשן של הנאשמות.ת מגרסתה של הנאשמת בשלב הענישה ניתן לזהות גם מגמה דומה של התעלמו בפםקי־דין החושפים מסכת עובדתית רחבה יותר ביחס לרקע לביצוע העבירה ולמאפיינים של מי שביצעה אותה. כך, למשל, בשלושה פסקי־דין נוספים מבין ששת פםקי־הדין של בית־המשפט העליון שבהם הוחמר עונשן של נשים שביצעו עבירות אלימות, זכה ההסברל שמסרה הנאשמת ביחס למעשה האלימות שביצעה בפירוט מסוים, באופן שהיה יכו להצביע על קשר אפשרי בין נסיבות חיים קשות, הנובעות גם מהיותה אשה, לבין התנהגותה האלימה. שלוש הנאשמות הללו היו ערביות שביצעו עבירות המסווגות על־פי נסיבותיהן כעבירות לאומניות. עם זאת היה אפשר להסיק כי המוטיווציה והרקע לביצוען של עבירות אלה היו נטועים יותר בנסיבות חיים וקשיים בעלי אופי מגדרי ופחות במשנה לאומנית מובהקת. כך, למשל, נורימאן בת מחמוד שמסנה, שנעצרה לאחר שניסתה לדקור חייל, הסבירה כי ״לא רצתה לפגוע באיש וכל מטרתה לא הייתה אלא להיעצר וזאת בשל6 ביחס לאנעם בת מחמוד אלחדור, 2 בעיותיה האישיות ויחסיה המתוחים עם משפחתה״. שנעצרה לאחר שהצליחה לדקור באופן שטחי שוטר של משמר־הגבול, התברר כים התגרשה ת ״המשיבה נישאה בגיל צעיר (15.5) לבעל אלכוהוליסט. לאחר לידת ב המערערת מבעלה ובתה נלקחה ממנה ומאז דצמבר 1990 לא ראתה המשיבה את בתה.ל אלה יצרו אצל המשיבה רגשי כעם הוריה ואחותה של המשיבה מתערבים בחייה. כ6 באופן דומה אנו למדים כי 3 ותסכול, והביאו אותה לעתים על סף התמוטטות עצבים״.ת ות בבחור־ישיבה בירושלים עשתה זאת ״כדי לרצות א קטינה ערבייה שירתה למוקבע, ״היא ראתה צורך להתחרות על 6 שכן, כך נ 4 , ״ ה ל ע משפחתה ולזכות באהדת ב ההערצה והכבוד שרחש בעלה לאשה אחרת עקב פעולתה הלאומית האנטי־ישראלית של אותה אשה. היא חששה שתיעזב על ידי בעלה שהוא האדם היחידי הקרוב לה והיא חשה, בעת אירוע 6 כמו־כן מתברר כי לאור הדברים הללו 5 שהיא נדחית מכל לאום וחברה״.

61 על הקטינה שניסתה לדקור חייל מתוך נקמה השית בית־המשפט עונש מאסר של שלוש שנים לריצוי בפועל, במקום חמישה־עשר חודשים שגזר עליה בית־המשפט המחוזי, ראו עניין פלונית, לעיל הערה 57. על דינה חזן, שדקרה אחר במהלך קטטה בינו לבין אחד ששמו אדרי, השית בית־המשפט עונש כפול מזה שגזר עליה בית־המשפט המחוזי, כך שבמקום תשעה חודשים לריצוי בפועל, נידונה נאשמת זו לשמונה־עשר חודשי מאסר.

שם, שם. 62 ע״פ 5845/91 כדי נ׳ נורימאן בת מחמוד שמסנה, תק־על 92(2) 146, בפסק־דינו של

השופט ברק (להלן: עניין שמסנה). 63 ע״פ 5846/91 מ״י נ׳ אנעם בת מחמוד אלחדור, תק־על 92(2) 195, בפסק־דינו של

השופט ברק (להלן: עניין אלחדור). 64 ע״פ 510/89 פלונית נ׳ מ״י, פ״ד מד.(3) 167, 175.

65 שם, בע׳ 174.

299

נויה וימלט פלילים י

6 התמונה העולה מפסקי־הדין הללו 6 . ת״ הירי ״התרוצצו בקרבה גם מחשבות התאבדו, על מאפיינים מגדריים מיוחדים של ת באופן חלקי מורכבת איפוא, ומצביעה, לפחו הפעילות העבריינית האלימה הנשית. תמונה זו היתה יכולה לעורר ספק נוסף ביחס לצדק ולתוקף שבשימוש בנימוקים כלליים של הרתעה, שאינם מבחינים בין נשים לבין גברים, כבסיס להחלת אמות־מידה עונשיות מחמירות על נשים אלה. ספק כזה אינו מתעורר, עם זאת, שכן גם כאשר הנסיבות המגדריות האופפות את ביצוע העבירה זוכות בתיעוד, ולו חלקי, בפסק־הדין, אין בית־המשפט מייחס להן בסופו של דבר משמעות של ממש בשלב־ הענישה. הצגתן של נסיבות אלה נעשית בקיצור נמרץ, ולאחר־מכן הן נדחות כבלתי רלוונטיות או בלתי־סבירות. ביחס למי שטענה שביצעה את העבירה כדי שתוכל להיאסרו לבעיותיה האישיות של המשיבה אך ולברוח מן הבית נאמר, למשל, כי ״מבינים אנ6 ביחס למי שדקרה שוטר על 7 ״. התנהגותה הפלילית אינה הדרך הראויה להתמודד עמן רקע של רגשי כעם ותסכול כלפי בני משפחתה נאמר כי ״מבינים אנו לליבה של המשיבה6 גישה דומה 8 . דם״ ת תפקי ל זה אין להוציא על חיילים הממלאים א ו ולתםכולה, אך תסכ מוחלת על מי שביקשה להרשים את בעלה באמצעות פגיעה בבחור־ישיבה. התוצאה בכלל המקרים היא החמרה ניכרת בעונשן של הנאשמות, שהרי משנשללה האפשרות לזהות כת ת מעשה האלימות שבוצע, או לפחו הסבר סביר או רלוונטי שהיה יכול להצדיק את הדין עם ת למצות א בלו , חייבו אמות־המידה העונשיות המקו להפחית מחומרתו

הנאשמות.

יוצא־דופן לכאורה הוא פסק־הדין האחרון מבין ששת פסקי־הדין הללו שבהם החמירו בדרך של ערעור. כאן לא י בית־המשפט בעונשן של הנשים האלימות שעניינן הובא לפנ רק שהודגשו מאפיינים נשיים בדמותה של האשה העבריינית, אלא שמאפיינים אלה הוכרו גם כרלוונטיים לצורך הערכת עונשה. דא עקא, ההכרה במאפיינים אלה שימשה בסופו של דבר נגד הנאשמת ובצידוק להחמרה בעונשה. המדובר במי שהורשעה בגרימת חבלה6 על הרקע לביצוע העבירה ניתן ללמוד בפירוט יחסי מפסק־הדין, המתאר 9 . חמורה לבתה היסטוריה של הזנחה שחוותה הנאשמת כילדה, וכן נישואים כושלים בגיל צעיר לשתיין חסר מקצוע, שהובילו להולדת כמה ילדים, שהוזנחו בתורם על־ידי בני־הזוג, ובסופות למסור ו נ כו של דבר הוצאו מחזקתם. נאשמת זו, חשוב לציין, הביעה במהלך המשפט נ לאימוץ את הילדה שחיכתה, וכן את אחיה הצעיר ותינוק נוסף שהיה צפוי להיוולד להת עונשה, במהלך ריצוי עונשה. למרות זאת מצא בית־המשפט העליון לנכון להכפיל א כאשר לצד אזכורם של שיקולי ההרתעה, ציין בית־המשפט כי ההחמרה בעונש מוצדקת גם7 כשלונה של 0 . ם״ ל ״טיפול נפשי מתאי ב ק ל נאשמת זו ל כ ו וכח העובדה שבכלא ת לנ הנאשמת בתפקידה כאם ורצונו של בית־המשפט לסייע בתיקון יכולתה האימהית שימשו

66 שם, שם. 67 עניין שממנה, לעיל הערה 62, בע׳ 146. 68 עניין אלחדור, לעיל הערה 63, בע׳ 195,

69 ע״פ 3098/90 מ״י נ׳ פלונית, לעיל הערה 56. 70 שם, בפסקה 6 לפסק־דינו של השופט בן־יאיר.

300

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

פה ארוכה יותר, אף־על־פי שכפי שציין ק נוסף להשמתה במאסר לתקו ימו איפוא נות לנקיטת נ כו בית־המשפט עצמו, ״המשיבה כבר הכירה בכישלונה כאם בכך שהביעה נ. בפסק־הדין היחיד שבו נתפסו הנסיבות המגדריות של העבירה ושל מי ״ ץ ו מ י י א כ י ל ה

שביצעה אותה כיסוד רלוונטי בשיקולי ענישתה של הנאשמת, נעשה בסופו של דבר שימוש בנסיבות אלה נגדה, ולא להיפך.

וספים של ו נדרשים לכמה פסקי־דין נ ל עולה איפוא שכאשר אנ מן האמור לעיו מזהים, לצד דילמות דומות לאלה בית־המשפט העליון בעניינן של נשים אלימות, אנ שעלו מניתוח פסקי־הדין בענייינן של אבו ליבדה, אדרי ובשיר, גם דילמות חדשות, הנובעות עם זאת, כך ניתן לטעון, מקשיים דומים המאפיינים את יחסו של השיח השיפוטי כלפי מעשים של אלימות נשית. העלמת ״הקול״ או ההקשר הנשי והחלת הנחות סמויותך פרספקטיבה של דומות בין נשים לגברים, מחד גיסא, או הכרה בהקשר הנשי מתו סטריאוטיפית שפעלה לרעתן של הנשים, מאידך גיסא, הניבו תוצאה משפטית שלא אפשרה לעשות צדק עמן. קשיים אלה יכלו לבוא על תיקונם אילו היה ההקשר הנשי זוכה, ואילו היו בידי בתי־המשפט השונים להיות חלק מהותי, ולא שולי, מפסקי־הדין הללות מהותו של ההקשר הזה שדנו בענייניהן של הנשים הללו כלים הולמים להעריך א ולהבחין בין שיקולים רלוונטיים ובלתי־רלוונטיים בכל הנוגע בענישתן. כדי להשיג מטרה זו, נראה עם זאת כי נדרשת פרספקטיבה קרימינולוגית רחבה יותר ביחס לאלימות נשית, גורמיה ומאפייניה, שתוכל להאיר ולהבהיר את התמונה העבריינית הנשית שעלתה עד כה

מן הפסיקה הישראלית שנידונה לעיל.

חלק ג: נשים אלימות - פרספקטיבה קרימינולוגיה

באופן מסורתי, גילתה התיאוריה הקרימינולוגית עניין מועט בעבריינות נשית. הסיבה המרכזית לכך היתד. שיעורן הנמוך של נשים בקרב האוכלוסייה העבריינית כולה, נתון שמאפיין כאמור עבריינות נשית גם כיום. קרימינולוגים כלומברוזו(080^1ז!0ע) ופררו7 עשו 1 (0&1ז&), שנדרשו לסוגיית האשה העבריינית כבר באמצע המאה התשע־עשרה,

זאת על בסים הנחות־מוצא שהסבירו התנהגות עבריינית של נשים על בסים דטרמיניזם ביולוגי, דהיינו, על בסיס מאפיינים פיסיים, מורשים מלידה בחלקם, המבחינים בין עברייניות ללא־עברייניות. הטענה הבסיסית היתד. כי נשים אינן מתאימות באופן ביולוגי להתנהגות פלילית, שכן הן פסיביות ומפותחות פחות מגברים מעצם טבען. מכיוון שכך, אין בהן יוזמה ותעוזה לעבור על החוק. מספרן המועט של נשים בקרב האוכלוסייהספת שנגזרה ממנה, שלפיה אלה ו העבריינית היווה הוכחה ניצחת להנחה זו, ולהנחה נ מבין הנשים הנוקטות בדפוס פעולה עברייני סובלות מפתולוגיה ביולוגית כלשהי, המהווהנובעת מהיותן נשים חולות או לא־נורמליות בהשוואה לנשים רגילות סטייה מן הנורמה וות רי ת נשית שימש בסיס גם לתיאו ו נ י אחרות. דטרמיניזם ביולוגי כהסבר לעברי

.C. Lombroso & W. Ferrero The F e m a l e Offender (New York, 1894) 71

301

נויה וימלט פלילים י

לק (^01ק), למשל, שכתב את חיבורו קרימינולוגיות שנכתבו במהלך המאה העשרים. פו על נשים עברייניות בשנת 1950, טען כי נשים מבצעות בפועל שיעור דומה של עבירותנות 7 באופן ספציפי נטען שתכו 2 בה. לזה של גברים, אלא שהתנהגותן זו לא נחשפה ברו ייחודיות הטבועות בנשים, כגון ערמומיות ורמייה, מכשירות אותן לא רק להתנהגותלק, קשורות למבנה ולבעיות ות טבועות אלה, טען פו נ פלילית, אלא גם להסוואתה. תכו הפיסיולוגיות של נשים, כלומר, למחזור חייה הביולוגיים של האשה, שבו היא נדרשתת גופניות כגון מחזור, היריון, בלות וכדומה. התוצאה היא איפוא, לפי פעו להסתיר תולק, שלפשעי נשים יש אופי חבוי, דהיינו, שיעורי עבריינותן כפי שהם מדווחים פו בסטטיסטיקה הפלילית הרשמית אינם אמיתיים, והם משתווים בפועל לאלה של הגברים.לק טען עוד כי מה שמסתיר את שיעורי עבריינותן של נשים הוא היחס המקל שרשויות פו אכיפת החוק מגלות כלפיהן: הן מתעלמות ממעשיהן העברייניים של נשים המתגלים להןלק להיקף 7 אף־על־פי שבניגוד ללומברוזו ופדרו, התייחס פו 3 . ן ובוחרות לא להעמידן לדילם נות, כו העברייניות הנשית בהשוואה לזו הגברית במונחים של דומות, ולא של שו הסבירו תופעות של עבריינות נשית במונחים ביולוגיים מוחלטים, באופן שאינו מבחין בין מין לבין מגדר ואינו מותיר מקום לבחינה של גורמים והשפעות חברתיים. הדגש הושם בפרט ובעבריינות היחיד, מבלי לבחון את הנושא של פשיעת נשים במסגרת רחבה, ומבלי לעמוד על הקשר בין גורמים חברתיים, היסטוריים וכלכליים לבין התנהגות עבריינית נשית. זאת ועוד, ההתמקדות בהיבט הביולוגי כהסבר המרכזי לעבריינות נשים שללהת האפשרות לראות בעבריינות נשים פעולה רציונלית, שכן משמעות הפעולה מראש א מנקודת־ראותה של האשד,, כמו גם מבחינתם של הסובבים, לא נבחנה כלל. למעשה, לפי גישת הדטרמיניזם הביולוגי, היתד, הפעולה העבריינית נטולת משמעות, שהרי היא נתפסה כתוצר של דחפים ואינסטינקטים המצויים מחוץ לתודעתו ולהכרתו של העבריין. יתר, גישות אלה התייחסו למין הנשי במונחים הומוגניים אוניוורםליים, החלים על על־כן תרבויות ומרחבים גיאוגרפיים, בעוד מאפיינים אישיים, כגון מעמד, מוצא, רקע תרבותי,ל הגישות הללו , התייחסו כ גיל או כוח נעלמים מן הניתוח הזה כליל. נוסף על כךת זכרית בעיקרה, והעבריינות הנשית נבחנה וקוטלגה לו ת עבריינית כאל פעי לו לפעי

מתוך אמת־מידה זו ובהתחשב בה.

ת העברייניות של שני ע פ ו ת דטרמיניזם ביולוגי, חשוב לציין, היה הסבר נפוץ ל המינים במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים; אולם ביחס לנערים, החלה גישה זות את מקומה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים לתיאוריות סוציולוגיות ו לפנ שהסיטו את ההסבר לפשיעה מגורמי אישיות להתמקדות בגורמי חברה, כלכלה ומעמד.

.0. Pollak The C r i m i n a l i t y of Women (Philadelphia, 1950) 72

גישה זו ידועה בכינוי ״הגישה האבירית״, והיא זכתה בתמיכה גם במחקרים אחרים 73 שעסקו בנשים עברייניות. לסיכום מחקרים כאלה המגלים טיפול מועדף בנשיםF.H. Julian "Gender and Crime: Different Sex: Different :עברייניות, ראו treatment?" F e m a l e C r i m i n a l i t y - The State of the A r t (New York & London,

.C.C. Culliver ed., 1993) 343

302

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ת צרה ו פה זו להי ת המשיכה בתקו ו ר ע נ ת זאת, ההתייחסות התיאורטית ל מ ו ע ל ודטרמיניסטית. נשים הוצגו עדיין כיצורים מיוחדים שהתנהגותם מוסברת במונחים7 ספרם של קואי (Cowie) וסלטר (Slater) משנת 1968 הוא דוגמה 4 ם. טי מדעיים פשו7 קואי(Cowie) טען כי ניתן להסביר את הפערים בשיעורי הפשיעה בין 5 . ך כ בולטת ל נשים לגברים במונחים כרומוזומיים; דהיינו, קואי ראה את ההטיה העבריינית הנמוכה של נשים כתוצר של מבנה גנטי מסוים. יתר על־כן, הוא הוסיף וטען כי האישיות הנשית,י התנהגות ותר וחסרת יוזמה יותר, שומרת בעצם על נשים מפנ חדת י שהינה מפו עבריינית. גם במחקרים מן המאה העשרים נמצא איפוא שההסבר להבדלי הפשיעה בין

נשים לבין גברים מושתת על השונות הביולוגית ביניהם.

ות־ י ות מודרנ נ ת של גישות המכו על רקע הדברים הללו ניתן לזהות התפתחו תפקידיות, שניסו להסיט את הדיון בעבריינות נשים לכיוון סוציולוגי יותר ולהסביר אתו 7 גם תיאורטיקאים אלה טענ 6 ם. י ל בסיס גורמים חברתיים ותרבותי עבריינות האשד! עת היווצרותם בתהליכי חברות לקיומם של הבדלים בעבריינות בין המינים, אך הסבירו או בהקשר זה מובחנים ובתפקיד האשד, בחברה. באופן ספציפי, חלק מן הכותבים טענות, סבילות, המעטה ת קיימת הבלטה והכוונה לצייתנ כי בתהליך החברות של נערו בתוקפנות, הימנעות מפשיעה, ולמעשה פיקוח וחברות לקונפורמיות. עם זאת, למרותק הסבר חלופי להסברים הביולוגיים ולהחליפם, ניתן לטעון שקיימים עדיין פ ס הניסיון ל קווים של דמיון בין גישה זו לבין הגישה הביולוגית שקדמה לה. הן גישת הדטרמיניזםת ו נ הביולוגי והן הגישה המודרנית־התפקידית הצביעו בסופו של דבר על סדרה של תכו נשיות וגבריות המשפיעות על גיבושה של התנהגות עבריינית. על־פי גישת הדטרמיניזםת ו נ ו ת, ואילו על־פי הגישה החלופית - תכ ת מולדו ו נ ו הביולוגי היו אלה אומנם תכך ניתן לטעון, במבנה האישיות הנשי והגברי נרכשות; עם זאת נמשכה ההתמקדות, כ, הנחת־היסוד היתד, ונשארה שהתנהגות כמסביר של ההתנהגות העבריינית. יתר על־כן

עבריינית היא בעיקרה דפוס התנהגות גברי.

ועת הנשים, ניתן לזהות כיוון תיאורטי במהלך שנות השבעים, ועם התעוררותה של תנ חדש בעיסוק הקרימינולוגי בעבריינות נשים. חוקרים מסוימים החלו צופים ששחרור האשה וקידום השוויון בין המינים יביאו גם לידי עלייה בשיעורי עבריינותן של נשים. במילים אחרות, ההנחה היתד, שהשוואת התפקידים החברתיים של נשים וגברים תביא גם לידי7 7 שוויון בפעילותם העבריינית, ואנו עדים לצמיחתה של דמות נשית עבריינית חדשה.נות נשית התמקדו בשונות הנשית (הביולוגית או י בעוד שהגישות הקודמות לעברי המובנית חברתית) בהשוואה לגברים, התמקדה גישה אחרונה זו בדומות בין נשים לגברים. עם זאת, הנחת־היסוד באשר לטיבה של ההתנהגות העבריינית לא השתנתה.

74 שטיינברג, לעיל הערה 48, בע׳ 21.J . Cowie, V. Cowie & E. Slater Delinquency i n G i r l s (London, 1968) 75

76 שטיינברג, לעיל הערה 48, בע׳ 26-23.F. Adler & H.M. Adler Sisters in C r i m e : The Rise of the New F e m a l e C r i m i n a l (New 77

.York, 1975)

303

נויה וימלט פלילים י

אלה כאלה הניחו כאמור שמדובר בהתנהגות גברית במהותה. מכיוון שכך, ההנחה היתד,עו מפשיעה. לעומת ל דיוקן אישיותי־חברתי שונה, הן נמנ שכל עוד שמרו נשים עותה לכך גם הנחה אוטומטית תפסו הנשים כנעשות דומות לגברים, נלו זאת, כאשר נ באשר לאימוץ דפוס עברייני גברי. שאלות הנוגעות בהיגיון ובמשמעות של עבריינותותרו איפוא גם בשלב זה מחוץ לדיון ך פרספקטיבה נשית, ולא גברית, נ נשים מתו

. , הקרימינולוג

חלק ד: נשים אלימות - פרספקטיבה פמיניסטית

ת בעשורים האחרונים גישות פמיניסטיות , החלו מתפתחו על רקע הדברים הללו ביקורתיות שניסו לחשוף את מגבלותיהן של התיאוריות הקרימינולוגיות הקיימות בכל הנוגע באופן שבו הן מתמודדות עם עבריינות נשית, ולהצביע על כיוונים חדשים של מחקר ותיאוריה שיש ביכולתם לשפוך אור על דפוסי עבריינות של נשים. באופן ספציפי,תם פמיניזם ו ניתן לזהות בהקשר זה שלושה אפיקים מרכזיים של ביקורת, שנוהגים לכנStandpoint) דת־מבט קו אמפיריסיסטי (Feminist Empericism), פמיניזם של נל אחד Feminism) ופמיניזם פוםט־מודרני או ביקורתי (Postmodern Feminism).78 כ

מכיווני ביקורת אלה, כמו גם תרומתם לדיון בעבריינות נשים, טעון דיון נפרד.

ד. פמיניזם אמפיריסיסטי

אפיק הביקורת הפמיניסטי הראשון שהתפתח במענה לתיאוריות הקרימינולוגיות הכלליות שעסקו בעבריינות נשית התבסס בעיקרו על הטענה כי תיאוריות אלה לא הסתמכו על מחקרים הולמים ביחס לנשים, אלא ביססו חלק ניכר ממסקנותיהן על הנחות, הטענה היתד, כי השאלות כן ת. יתר על־ ־מבוסםו ות בלתי והשערות סטריאוטיפיך פרספקטיבה , גובשו מתו ג לו ו נ ת המחקר הקרימי המחקריות שהנחו באופן מסורתי אנטית למציאות חייהן של נשים. התוצאה היתה שמסקנות מחקריות ו גברית בלתי־רלו שהתיימרו להציג באופן אובייקטיבי כלים לניתוח התנהגות עבריינית היו נגועות למעשהת המחקר בהטיה גברית מובהקת. בנסיבות אלה ניסה הפרויקט הפמיניסטי להעשיר א

78 את המונחים הללו טבעה לראשונה הפילוסופית סנדרה הרדינג כאשר ביקשה לאפייןs.G. Harding :באופן כללי את כיווני התפתחותו של השיח הפמיניסטי המחקרי. ראו The S, כותבות פמיניסטיות c i e n c e Q u e s t i o n in F e m i n i s m (Ithaca, 1986) קרימינולוגיות שאלו מונחים אלה ועשו בהם שימוש על־מנת לאפיין ולהבהיר באופן ספציפי את תכניו ומשמעותו של השיח הפמיניסטי הקרימינולוג, העכשווי. ראו, למשל:

:C. Smart L a w , Crime and Sexuality: Essays in Feminism (London, 1995) 40-46 N. Naffine "Introduction: Feminism and Modern Criminology" G e n d e r וכן: ,

, C r i m e a n d Feminism (Aldershot, N. Naffine ed., 1995) xi, xiii-xxiii

304

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

הקרימינולוגי הקיים במחקרים ספציפיים על נשים, שנועדו להניח תשתית לפיתוחות מדעיות הולמות ביחס לנשים ועבריינות. בנ תו

דוגמה בולטת לגישה פמיניסטית מסוג זה ניתן למצוא, למשל, במחקריה של מדה7 עיקר 9 . ת ערו ) שעסקו בעיקר בדפוסי פשיעה של נ כ ! ^ ^ - • ! ^ צ׳סני־לינד (ית נגד מודל הביקורת של צ׳סני־לינד על התיאוריות הקרימינולוגיות המסורתיות מופנ העבריינית החדשה, שהחל מתפתח במהלך שנות השבעים על בסים ההנחה שקידום מעמדן של נשים בחברה צפוי ליצור דפוסים של דומות בין עבריינות נשים לעבריינות גברים. בפועל, טוענת צ׳סני־לינד, לא חל שינוי של ממש בשיעורי עבריינותן של נשים, שנשארו נמוכים; מה שהשתנה הוא בעיקר הדימוי והתפיסה של נשים עברייניות בעיני המערכת השיפוטית, והדעה שהנשים המשוחררות מתנהגות כיום אחרת מכפי שהתנהגו בעבר. דעהך ההליך השיפוטי, ומשמשת לשופטים צידוק להחמרת עונשיהן של ל תו זו מפעפעת א8 התוצאה היא איפוא פער בין רמות הפשיעה הנמוכות בפועל של נשים לבין 0 . ה ל נשים א

הנחות הדומות המאפיינות את הדימוי הציבורי והשיפוטי של נשים עברייניות.

נוסף לדברים הללו טענה צ׳סני־לינד שגם מאפייניה של העבריינות הנשית עצמהתח ולהבין התנהגות זו ללא פרספקטיבה הינם בעלי צביון מגדרי מובהק, ולא ניתן לנח תיאוריה פמיניסטית לניתוח ת פ מגדרית הולמת. באופן ספציפי נטען כי לא ניתן לנים אמפיריים משמעותיים על נסיבות חייהן של עבריינות של נערות מבלי לקבץ נתונים כאלה, היתה מסקנתה כי הבעיה של אלימות נערות אלה. לאחר שקיבצה ואספה נתו נשית נעוצה בעיקרה במערכות יחסים בינאישיות ומבנים חברתיים שהינם חלק בלתי־פרד מחברה פטריארכלית ותוצר שלה. באופן ספציפי ניסתה צ׳סני־לינד להצביע על נת לבין דפוסי ות אצל נערו קורבנ העובדה שיש קשר בין נסיבות חיים של הכפפה ו התנהגות אלימים ועברייניים שהן מאמצות מאוחר יותר כעברייניות. מחקרים רבים, לדבריה, תימוכין לטענה זו. כך, למשל, מחקר מן העת האחרונה שבדק מאפיינים סיפקות מאסר בבתי־כלא שונים בארצות־הברית מצא כי לחלק ניכר פו של נשים המרצות תקו מהן היסטוריה של ניצול ואלימות פיסיים ומיניים. 43% מן האסירות שנבדקו דיווחו עלסו לכלא. האחוז המקביל של כנ ת מינית שחוו בטרם נ אירוע אחד לפחות של התעללו אסירים גברים היה 12.2%. מחצית מן הנשים הללו דיווחו כי מי שהתעלל בהן היה בן־זוג8 גם ניתוח של אלימות נשים בפרספקטיבה 1 או בן־זוג־לשעבר, וזה לעומת 3% מן הגברים.

M. Chesney-Lind The F e m a l e Offender. G i r l s , Women, a n d C r i m e (Thousand 79

.Oaks, 1997) M. Chesney-Lind "Women and Crime: The Female Offender" 12 Signs: J. of 80

,Women in Culture & Society (1986) 78 Chesney-Lind, s. ממצאים אלה, חשוב לציין, עולים u p r a note 79, at pp. 153-154 81 בקנה אחד גם עם מחקרים אחרים שמצאו כי לנשים עברייניות, הרבה יותר מלעבריינים גברים, יש היסטוריה של ניצול מיני. נסיבות של קורבנות אצל נשים, כך נטען, יכולות לשמש בסיס לניבוי התנהגות עבריינית עתידית. לסיכום מחקרים שעסקוR.S. Katz "Explaining Girls' and Women's Crime and Desistance :בסוגיה זו, ראו

305

נויה וימלט פלילים י

היסטורית מראה, טענה צ׳סני־לינד, על קשר בין נסיבות חייהן של נשים לבין התנהגותןת, ניצול מיני ועבדות בשירותם של גברים העבריינית, כאשר נסיבות של שוליות כלכלי מהוות גורמי רקע היכולים להסביר התנהגות עבריינית ואלימה של נשים גם בתקופות8 מחקריה של ציסני־לינד הבחינו, חשוב לציין, בין נשים לבין נערות גם על 2 . ת קדמו מו בסים גזע, וניסו להראות שככל שמעמדן בחברה שולי יותר בשל שילוב שבין מאפייני גזעך השלכות ברורות יותר על התנהגותן העבריינית, מחד גיסא, ועל כ ומגדר, כן יש ל התייחסותה המחמירה של מערכת המשפט, מאידך גיסא. המסקנה היתד. איפוא כי פשיעת נערות ונשים חייבת לד.יבחן על רקע מציאות חייהן והבעיות שהן חוות. נסיבות אלה הןת הזירה להתנהגות נשית עבריינית בשלבים מאוחרים יותר ויכולות לשפוך המכשירות א

8 3 אור על טיבה, היקפה ומאפייניה.

ק ושל אחרים ביחס לגישה ל ו ת טענותיהם של פ צ׳סני־לינד ניסתה גם להפריך אי נשים. מחקריה הראו כי לפחות בכל הנוגע האבירית של מערכות אכיפת החוק כלפ בנערות שהועמדו לדין בגין עבירות מין ומוסר, ניתן להצביע על יחס מחמיר יותר מצידה8 וניתן 4 , ושא של מערכת המשפט. ממצאים אלה חופפים גם מחקרים אחרים שנערכו בנ למצוא להם תימוכין גם בהקשר הישראלי. בוגוש ודון יחיא, למשל, זיהו נטייה מחמירהת העונש ל ו ל ק יותר מצד התביעה כלפי נשים אלימות: שיעורם של ערעורי התביעה ע עמד על שליש לגבי נשים בהשוואה ל־15% לגבי גברים. באופן דומה גילה בית־המשפט העליון נטייה מחמירה יותר כלפי נשים אלימות בכל הנוגע בקבלתם של ערעורי התביעה:ל 75%, בעוד שיעור קבלתם של הערעורים בבית־המשפט העליון עומד בדרך־כלל ע ששיעור קבלתם של ערעורי התביעה ביחס לנשים עמד על 85.100% שטיינברג, שערכה

in the Context of their Victimization Experiences" 6 Violence Against Women

.(2000) 633

.Chesney-Lind, ibid, at pp. 97-98 82

83 מעניין שתימוכין נוספים לממצאים אלה ניתן למצוא גם בעבודת מחקר שנעשתה לאחרונה בישראל ועסקה בניתוח סיפורי חיים של אסירות המרצות עונשי מאסר בכלא נוה־תרצה. עבודה זו מצאה כי לצד משתנים, כגון הזנחה, טראומה וניכור, ניתן לזהות משתנה נוסף שעניינו תפיסות שמרניות באשר למעמד האשה, היכול לתרום, ולו באופן חלקי, להסבר על התפתחותה של התנהגות עבריינית נשית. המחקר בחן, בין היתר, את השפעתן של תפיסות שמרניות לגבי מעמד האשד. במשפחת המוצא של האסירה על התנהגותה העבריינית המאוחרת. תפיסות אלה התבטאו, בין היתר, בפרקטיקות של אלימות נגד נשים, בחלוקה בלתי־שוויונית, על בסיס מגדר, של נטל העבודה בבית, ובהגבלת ההזדמנויות של בנות המשפחה בהשוואה לגברים באותה משפחה. התוצאה הסופית היתה כי נמצא מתאם מסוים בין התפיסות השמרניות לבין הבחירה באפיק העברייני בקרב אסירות אלה. ראו מ׳ לטה התפתחות עבריינות נשים בישראל - ניתוח סיפורי חייט (עבודה לשם קבלת התואר ״מוסמך בעבודה סוציאלית״, אוניברםיטת בר־

אילן, תש״ס<.. a t pp, 78Smart, s u p r a note . 28-2984: לדיון במחקרים שהגיעו למסקנות דומות, ראו

85 בוגוש ודון יחיא, לעיל הערה 49, בע׳ 120.

306

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

מחקר רוחב על נערות עברייניות, מצאה, בין היתר, כי בתי־המשפט נוקטים בסנקציות חמורות יותר כלפי נערות עברייניות, ראשונות ומועדות, בהשוואה לנערים עבריינים8 גם מחקרים אחרים מצאו שנשים אלימות נענשות בחומרה מיוחדת 6 ראשונים ומועדים. על־ידי מערכת המשפט. ההסבר שניתן לממצאים אלה היה שמערכת המשפט מענישה נשים אלימות לא רק על המעשה החמור שעשו, אלא גם על כך שחרגו מן ההתנהגות המצופה8 במסקנה זו, חשוב לציין, תומכים גם מחקרים הטוענים לקיומו של יחס 7 . ם י ש נ מהן כ אבירי של מערכת המשפט כלפי עבריינות נשית. מחקרים אלה מסכימים שכאשר מדובר בנשים אלימות שנקטו בדפוס עברייני הנתפס באופן סטריאוטיפי כגברי, הגישה האבירית8 בנסיבות הללו נטען איפוא 8 . ת רו גה, ומפנה את מקומה לגישות עונשיות מחמי נסו שחשיפת היחס השיפוטי המחמיר כלפי נשים בהקשרים מסוימים מסייעת לחשוף כיצד הנחות־יםוד מסוימות שהתיאוריה הקרימינולוגית מתבססת עליהן, כגון ההנחה לגבי היחסות ולהעלים וכות בו מצד מערכת המשפט, מסייעות להסו המיטיב הגורף שנשים ז

8 9 ם. פרקטיקות של הפליה נגד נשי

טענות דומות ביחס למרכזיותו של יסוד המגדר בהבנה ובניתוח של התנהגותס היידנסון ס נ ר עבריינית של נשים וגברים כאחד עמדו גם במוקד מחקריה של פ,(Social Control) ל מודל של פיקוח חברתי (Heidensohn).90 מחקריה התבססו עת הפערים בשיעורי הפשיעה בין נשים לבין גברים. ובאמצעותו היא ניסתה להסביר אל נשים לחץ להישאר ונים חברתיים מסועפים מפעילים ע טענתה הבסיסית היתד! כי מנגנים אלה של פיקוח חברתי, שאינם נ ו נ ג ב עברייני. מנ י ת נ ת ל ״נורמליות״, ולא לסטות כלי הניתוח המרכזי מתקיימים, כך נטען, בעוצמה שווה לגבי גברים, היוו איפוא א שבאמצעותו היא ניסתה לשרטט תמונה מורכבת יותר ביחס לטיבה, היקפה ומאפייניה של

פשיעת נשים.

2. פמיניזם של נקודת־מבט

הטענה המרכזית העומדת ביסודו של ציר ביקורת פמיניסטי זה היא שכדי לשפוך אור ברור על התנהגותן העבריינית של נשים, יש לבחון את העולם ואת המציאות החברתית מנקודת־ראותן של אותן נשים. הבסיס האפיסטמולוגי שביקורת פמיניסטית זו נשענת עליו הוא איפוא הניסיון הנשי. הטענה היא כי ניסיון זה מתגבש במהלך מאבק נגד דיכוית מציאות שלמה של חייהן של נ ת תמו ת , ולפיכך רק חשיפתו יכולה ל ו גברי וכחלק ממנת המחקר ת הריחוק המדעי המאפיין בדרך־כלל א נשים. המטרה היא אם־כן לשבור א

86 שטיינברג, לעיל הערה 48.C.C. Culliver "Women and Crime: An Overview" F e m a l e C r i m i n a l i t y - The State 87

,of the A r t (New York & London, C.C. Culliver ed., 1993) 3, 12

, I b i d , at p. 12 88

.Smart, supra note 78, at pp. 28-29 89

.F.M. Heidensohn Women and C r i m e (New York, 2nd ed., 1995) 90

307

נויה וימלט פלילים י

הקרימינולוגי, המתבטא בהצבתם של מושאי המחקר - נשים במקרה זה - במרחק ממי שעורך את המחקר. במקום זאת יש להציב את הידע והפרספקטיבה הנשית במרכז, שכן הןת הפער בין אלה המחזיקות בידע ובתוכנות הרלוונטיות. בצורה זו יהיה אפשר לסגור א

מה שנשים יודעות לבין מה שידוע עליהן.

ניסיון מעניין להציג פרספקטיבה נשית מן השטח ולעמת בינה לבין ידע ״רשמי״ על נשים מצוי, למשל, במאמרה של פטי מורגן(שם בדוי), רקדנית אקזוטית וזונה, הטוענת כי אנו, כקהל חיצוני, איננו מסוגלים לספר את סיפורה במקומה, ואם נעשה זאת, יהיה זה9 מורגן מסרבת לראות בעצמה קורבן, וטוענת כי עיסוקה מאפשר לה ליהנות 1 . י סיפור שגות התנאים של מתן השירותים המיניים ממשכורת שניתן לחיות ממנה, והיא הקובעת א שהיא מספקת. עם זאת, את עיקר ביטויה של פרספקטיבה זו ניתן למצוא דווקא בכתיבהנס, ות למעשים פליליים. או רבנ פמיניסטית העוסקת בחוויה הנשית של נשים שהיו קו תקיפה מינית ואלימות משפחתית - אלה הם התחומים המרכזיים שבהם התפתח הפמיניזם

9 2 של נקודת־מבט.

3. פמיניזם פוסט־מודרני

י, שהינו הזרם הביקורתי האחרון שהתפתח בתוך השיח הפמיניזם הפוםט־מודרנ, המסורתי בעבריינות ג ולו נ , כוון לא רק נגד העיסוק הקרימי , ג ולו נ הפמיניסטי הקרימי, נשים, אלא גם נגד צירי הביקורת הפמיניסטיים שהתפתחו במענה לעיסוק הקרימינולוגניסטי נולוטי שלבש הדיון הפמי רת זו התרכזה באופי ההומוגני והמו קו הזה. בי, והמטרה היתד. להצביע על הבדלים בין נשים לבין עצמן, אם באמצעות , ג ולו נ הקרימי פירוק הסובייקט הנשי ואם באמצעות יציקת תכנים בינתרבותיים לדיון הפמיניסטי בזהותי מדי, נשית. כך נטען, למשל, כי העיסוק הפמיניסטי בעבריינות נשים נעשה קורבנ ועובדה זו תורמת ליצירת תמונה חד־ממדית ובלתי־שלמה ביחס לטיבם ואופיים של דפוסית העבריינות בקרב נשים. דוגמה לכך יכולים להיות כתביה של צ׳םני־לינד, שמיקדה א הדיון שלה בעבריינות נשים רק בנסיבות של הכפפה ושליטה חברתית בנשים; דהיינו,ל התופעות של עבריינות נשית. קורבנותן של נשים שימשה ציר מרכזי שסביבו רוכזו כ באופן כזה נעשה הניסיון הפמיניסטי להתמודד עם פשיעת נשים חד־ממדי ובלתי־מםפק, שכן בפועל, כך נטען, התנהגות עבריינית של נשים היא תופעה מורכבת ומגוונת בהרבה. נשים יכולות להיות גם טובות וגם רעות, גם פסיביות וגם מורדות, ולא ניתן להתייחס אליהן במונחים מונוליטיים אחידים. יתר על־כן, המטרה הפמיניסטית המקורית היתה,ת התיאוריות ת סטריאוטיפיות ביחס לנשים שאפיינו א סו ע תפי ק ע ק בין היתר, ל הקרימינולוגיות המסורתיות. עם זאת, הניסיון לקבץ את התופעה הרחבה של עבריינותת סו ל תפי י ל נשית סביב הסבר תיאורטי אחד לוקה בכשל דומה, ובמקום למגר כ

P. Morgan "Living on the Edge" Gender, C r i m e and F e m i n i s m (Aldershot, 91

.N. Naffine ed., 1995) 167

.Smart, supra note 78, at pp. 43-44 92

308

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

9 כדי 3 סטריאוטיפיות של נשים עברייניות, נראה שהוא פשוט מעודד את החלפתן באחרות.ת את הדעת על מאמרה של ת להמחיש את טיבה של הביקורת הפמיניסטית הזאת, ראוי ל9 לסטר סבורה כי פשע 4 נוקות על־ידי אימותיהם. קתי לסטר, העוסק בתופעה של רצח תיי השיח נשי זה מהווה דוגמה לאתגר המורכב שהתופעה של עבריינות נשים מציבה לפנ הפמיניסטי. המדובר בפשע שהינו גם חמור ביותר וגם בעל מאפייני מין מובהקים. מכאןח אותו באמצעות הנחות של דומות בין נשים ת נ נגזרת לדעתה המסקנה כי לא ניתן ל, בראשית שנות השבעים, וגם לא באמצעות לגברים שאפיינו חלקים בשיח הקרימינולוג תיאוריות פמיניסטיות של הכפפה, כגון זו של היידנסון, המתמקדות בפיקוח חברתית , שהרי תיאוריות אחרונות אלה מספקו ו ת ל כפפו פורמלי ובלתי־פורמלי שנשים מו הסברים רבים יותר לשאלה מדוע אין נשים מאמצות דפוסי התנהגות עברייניים, ולאת שיעורה הנמוך של להיפך. במקום להתמקד בגורמים המגדריים היכולים להסביר א עבריינות נשים, כפי שעשו היידנסון וצ׳סני־לינד, הציעה לםטר לשיח הפמיניסטי להתמקד בטיבם של הפשעים שנשים אכן מבצעות, ובשינויים באופיים של פשעים אלה לאורך השנים. כלומר, השאלה המחקרית שיש להעמיד במרכז העיסוק הפמיניסטית העלייה או הירידה בביצועם של בעבריינות נשים צריכה להיות כיצד עלינו להסביר א פשעים מסוימים על־ידי נשים. שאלה זו צריכה להחליף את העיסוק הפמיניסטי המסורתי,

שהתמקד עד כה בשאלה מדוע נשים מבצעות פחות פשעים מגברים.

נוסף לדברים הללו, הצביעו לסטר וחוקרות פמיניסטיות אחרות על הצורך של השיח, להכיר במורכבות הזהות הקבוצתית הבינתרבותית הנשית, ג לו ו נ הפמיניסטי הקרימי ולזהות יסודות נוספים, כגון גזע, מעמד וכולי, המשפיעים של פשיעה של נשים מסוימות ותורמים ליצירת הבדלים בין נשים לבין עצמן בכל הנוגע בדפוסי עבריינותן, היקפםת בממצאים אמפיריים לגבי עבריינות נשים. בארצות־ 9 טענות אלה נתמכו 5 יניהם. ומאפי הברית, למשל, מחקרים שונים מצביעים על הבדלים בדפוסי העבריינות בין נשים שחורותת. מספרן של הנשים השחורות בקרב קבוצת הנשים העברייניות גבוה יותר באופן ו ללבנית של העבירות לפי סוגיהן מגלה כי יש הבדל בייצוגן של , אולם בחינה פרטנ י כלל הנשים השחורות בעבירות השונות. כך, למשל, מחקר שנערך בלואיזיינה מצא כי מספרן של הנאשמות השחורות שהורשעו בעבירות אלימות היה גבוה פי שלושה ממספרן של9 התוצאה 6 הנאשמות הלבנות. לעומת זאת, בעבירות סמים ורכוש לא נמצאו פערים דומים.ו כלים מספקים לניתוח עבריינות היא איפוא כי יסודות של מגדר לבדם אינם נותנים לנ של נשים, וללא זיהוי יסודות נוספים של השתייכות קבוצתית, לא ניתן לגבש הסברים ראויים לגבי טיבה של העבריינות הנשית, מחד גיסא, ולגבי הבדלים בשיעורי העבריינות

בין קבוצות שונות של נשים בחברה, מאידך גיסא.

. I b i d , at pp. 44-46 93

K. Laster "Infanticide: A Litmus Test for Feminist Criminological Theory" 94

,Gender, C r i m e and F e m i n i s m (Aldershot, N. Naffine ed., 1995) 149

.Naffine, supra note 78, at p. xviii 95

.Durant, supra note 52, at pp. 43-61 96

309

נויה וימלט פלילים י

חלק ה: םונא אבו ליבדה, כוכבה אדרי ופאטמה בשיר - מבט נוסף מפרספקטיבה פמיניסטית

צירי הביקורת הפמיניסטית הקרימינולוגיה, כאשר הם נבחנים על רקע הדיון השיפוטיספת של ו בעניינן של סונא אבו ליבדה, כוכבה אדרי ופאטמה בשיר, ועל רקע פסיקה נו כלים חשובים לזהות ולמקד את ים לנ ותנ בית־המשפט העליון ביחס לנשים אלימות, נו למקם נשים אלה הדילמות העולות מפסקי־הדין הללו. ראשית, הדיון האמפירי מסייע לנו פרספקטיבה מחקרית הולמת על בתוך דיון רחב יותר בעבריינות נשים. הוא נותן לנ הקשר שבין מציאות חייהן הקורבנית כנשים לבין התנהגותן העבריינית. מציאות חייה של סונא אבו ליבדה, כאשד. ערבייה שהואשמה בניאוף והוכפפה לסנקציות של אלימות, הדרה ובידוד, שהוצדקו על רקע תפיסות פטרנליסטיות ביחס למעמדן של נשים בחברה שממנה באה; מציאות חייה של כוכבה אדרי, כנערה צעירה המנהלת קשר רומנטי עם בחור עבריין מבוגר ממנה, המטיל עליה את מרותו; או מציאות חייה של פאטמה בשיר, כבחורה בדווית שכל חייה התנהלו בצילו המאיים ובשליטתו המוחלטת של אביה - מציאויות אלהת כיסודות שאינם טריוויאליים או מקריים לצורך הבנת העבירה שהן ביצעו. מתבררול הנוגע באוטונומיה כ הנחות ביחס לדומותן של נשים אלה לגברים הפועלים סביבן, בו , נותן לנ נולוג ובשליטה באירוע העברייני הן איפוא הנחות שהשיח הפמיניסטי הקרימי כלים להטיל בהן ספק. במקומן, נראה כי נדרש ניתוח הקשרי מגדרי של מעשה העבירה ושל מי שעשתה אותו. יתר על־כן, היחס המחמיר של בתי־המשפט כלפי הנשים האלהות של מקבל גם הוא משמעות על רקע הדיון הפמיניסטי האמפירי, החושף מגמות כללי החמרה עונשית עם נשים אלימות, ומסייע למקם את פםקי־הדין הישראליים שנידונו לעיל בהקשר רחב יותר, שבו נחשפות הן תפיסות סטריאוטיפיות והן הנחות בלתי־מבוםסות ביחס לדמותה של ״העבריינית החדשה״ המשמשות כצידוק גלוי או סמוי למגמות עונשיות

אלה. גם ציר הביקורת הפמיניסטי שהתמקד בהדגשת חשיבותה של נקודת־המבט הנשית מתברר כרלוונטי לדיון בעניינן של סונא אבו ליבדה, כוכבה אדרי ופאטמה בשיר. קולן של שלוש הנשים, כך התברר מניתוח פםקי־הדין שעסקו בהן, נדחק בסופו של דבר מןל זה על־מנת להתוות הסיפור הרשמי של פסק־הדין. גם כאשר הסתייע בית־המשפט בקות המסגרת העובדתית של פסק־הדין, היה זה, כאמור, על־ידי יציקת משמעות שונה א לעובדות הרלוונטיות, שאינה עולה בקנה אחד עם המשמעות שייחסה להן הנאשמת.ת המשמעות ה״נכונה״, ״האובייקטיבית״, הסיפור השיפוטי התיימר אומנם לצקת א למסגרת העובדתית, אולם נראה כי ניתן להטיל ספק סביר במידת הצלחתה של יומרה זו. סונא אבו ליבדה, כוכבה אדרי ופאטמה בשיר, כולן נשים משוליה המקופחים של החברה. האם בית־המשפט מסוגל להעריך את מציאות חייהן של נשים אלה בלא להעמיד את קולן ואת הפרספקטיבה שלהן במרכז הדיון השיפוטי בעניינן? הביקורת הפמיניסטית המדגישה את חשיבותה של נקודת־המבט הנשית משיבה בשלילה על שאלה זו; ודומה שניתוח

פםקי־הדין של אבו ליבדה, אדרי ובשיר תומך במסקנה זו.דת של ל למלכו פו ו להימנע מלי נ לבסוף, ציר הביקורת הפוסט־מודרני מסייע לת ואחידות בשני הקשרים, כאשר אנו דנים בנשים אלימות בישראל. ראשית, יש הכללו

310

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

לשים־לב לגיוונה ומורכבותה הבינתרבותית של העבריינות הנשית הנחשפת כאשר אנוית, השנייה נ נדרשים לעניינן של אבו ליבדה, אדרי ובשיר. הראשונה ערבייה פלשתיי או נערה יהודייה ממוצא מזרחי והשלישית בחורה בדווית ישראלית. יסודות כמוצא אתנ־נפרד מהווייתן, הם תורמים לשוליותן בחברה וממלאים גזע מהווים איפוא חלק בלתי תפקיד גם בהערכת התנהגותן העבריינית. כך, למשל, לזהותה הפלשתינית של סונא אבו ליבדה, כמו גם לפשע הלאומני שביצעה, יש משמעות מיוחדת בהקשר הישראלי, ולא דית היחס ת הדיון השיפוטי בעניינה. א ח ולבקר א ת נ ת ל מנ בפרספקטיבה מגדרית על־ השיפוטי המחמיר כלפיה ניתן איפוא לייחס לזהותה כמחבלת ערבייה ואויבת, שביצעהית נגד נ עבירה שהינה חלק מן המאבק הכוחני האלים שמנהלת האוכלוסייה הפלשתי מדינת־ישראל. קושי זה ניכר גם כאשר אנו נדרשים לפםקי־הדין של בית־המשפט העליון בין השנים 1988 ו־1993 שעסקו בנשים אלימות ושנידונו לעיל. שמונה מבין תשע־עשרה נאשמות שבעניינן דן בית־המשפט העליון בתקופה זו היו ערביות, ושבע מהן ביצעו פשעים המסווגים כלאומניים. בחינת יחסה של מערכת המשפט אליהן אינה יכולה להיות, יש מחקרים ע לאומני. יתר על־כן ק תקת מדיון רחב יותר בפשיעה ערבית על ר ו מנם ביחס מחמיר יותר של מערכת המשפט, בהשוואה ליהודים, המעידים שערבים נתקלי בשלושה שלבים מרכזיים של ההליך המשפטי: ההסתברות של סגירת תיק, ההסתברות של9 ממצאים אלה יכולים 7 ת. הרשעה וההסתברות של הטלת עונשי מאסר בגין עבירות אלימוך גם הם במסקנה כי ייתכן שלזהות הערבית של מבצעות העבירות האלימות היה לתמו משקל לא־מבוטל בכל הנוגע ביחס השיפוטי אליהן. באופן דומה ניתן לטעון כי מוצאה של פאטמה בשיר כבדווית - מוצא שעניינו השתייכות לקבוצה מן השוליים המקופחים ביותר במדינת־ישראל - הוא שעומד ביסוד יחסה של מערכת המשפט אליה. דהיינו, הקשיים העולים מן הדיון השיפוטי בעניינה מבטאים לכאורה קושי כללי של קבוצות חלשות

9 8 בהשמעת קולן ובהישמעות בבית־המשפט בשל עמדת הנחיתות המובנית שלהן בחברה.

ו להבין לפחות חלק מן הדילמות שפסק־ גם מוצאה המזרחי של אדרי יכול לסייע לנ הדין בעניינה מעורר, אף־על־פי שנדבך זהות זה הוא המוצנע ביותר. בית־המשפט אינו מתייחס באופן רשמי למוצאה של אדרי, ועל מזרחיותה ניתן ללמוד רק משם משפחתה.ל תופעה זו של התעלמות מן ההיבט העדתי בפסק־הדין אינה יוצאת־דופן. למעשה, כ הסטטיסטיקות הרשמיות בישראל ביחס למאפייני העבריינות במדינה מתעלמות מן המוצא9 בפועל, 9 . ה העדתי, ובכך הן מציגות יסוד זה כבלתי־רלוונטי או בלתי־חשוב בהקשר ז

97 א׳ רטנר, ג׳ פישמן צדק לכל? יהודים וערבים במערכת המשפט בישראל(1998). 98 לדיון כללי בדילמות אלה המאפיינות את יחסה של מערכת המשפט אל החלש והאחר,

ראו נ׳ רימלט ״החינוך המשפטי בין תיאוריה לפרקטיקה״ עיוני משפט כד (תש״ם) 81. 99 מאגרי המידע הסטטיסטיים הרשמיים בענייני עבריינות הם אלה של המשטרה, שירות בתי־הסוהר והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. גופים אלה מפרסמים דו״חות שנתיים הכוללים, בין היתר, התייחסות להתפלגות העבירות לפי אמות־מידה שונות הנוגעות במבצעיהן כגון גברים/נשים, או יהודים/לא־יהודים. מוצאם העדתי של העבריינים אינו

זוכה בהתייחסות בהקשר זה.

311

נויה וימלט פלילים י

סוד ו י נ י אי ת ד ע ה כי המוצא ה א ר , נ ם י ר ח ם א י ר ק ח מ ם מ י ל ו ע ם ה י נ ו ת ל נ ך ע מ ת ס ה ב ו

, ל ש מ , ל ך ת המשפט. כ כ ר ע המפגש שלה עם מ ת ו ו נ י י ר ב ע ת ה ע פ ו ל ת ח ש ו ת י נ טריוויאלי ב

ם רי ת האסי י י ס ו ל כ ו א י שלישים מ ה משנ ל ע מ ים ל ו ת היא שהמזרחים מהו ל ב ו ק מ ההערכה ה

ת י ט נ נ י מ ו ה ד צ ו ב ק א ב ו פ י בר א 1 המדו 0 0 . ם י י ד ו ה י ם ה רי ת האסי י י ס ו ל כ ו א ל וכ־90% מ ל כ ב

, ל א ר ש י י ב ת ד ע ר ה ע פ ע ה ק ל ר ת ע ר ב ס ו ת זו מ ו י ט נ נ י מ ו ד , ו ת י נ י י ר ב ע צה ה ב הקבו ר ק ב

ם ר ו ת ה , ו ם י ז נ כ ש א ם ל ם בין מזרחי י י ת ר ב ח ם ה י ב א ש מ ת ה ק ו ל ח ן ב ו י ו א באי־שו ט ב ת מ ה

ר כי זיהויו ר ב ת ד, מ את ועו 1 ז 0 1 . ם י ח ר ז מ ת ה צ ו ב ב ק ר ק ל ב ו כ ס ת ורגשי ת ו ת י ח , נ ת ו י ל ו ש ל

יה מת נטי י קי , ו ת י פ י ט ו א י ר ט ה ס נ י ח ב ן מ ושא טעו ו נ נ י הי ז נ כ ש א ם במזרחי או כ ד ל א ש

י שההיבט פ ־ ל ע ־ ף 1 א 0 2 . ת י נ י י ר ב ת ע ו ג ה נ ת ן ה ר בין חזות מזרחית לבי ש ק ת ל ק ה ב ו ת מ י ת ר ב ח

, ה אדרי ב כ ו ל כ נה ש י י ן בענ ו ט העלי פ ש מ ה ־ ת י ל ב ו ש נ י ד ־ ק ם י פ נ ל פ י ע ו גלו נ המזרחי אי

ת זו עם י נ י י ח המפגש של עבר ו ת י נ ם חשובים ל י ן כל כ ־ ם ו א נ ת ל נ ת ו ל היבט זה נ חשיפתו ש

ל ת ש ר ב ג ו מ ת ה ו ח כ ו נ ת ל ר ש ק ת ת מ י נ י י ה בזירה העבר ת ו ח כ ו ת, נ 1 ראשי 0 3 . ט פ ש מ ת ה כ ר ע מ

ת עצם , א ת י נ . ש ו י נ י ל ומאפי א ר ש י ע העדתי ב ס ש ת ל ו ר ו ש ק ת ה ו ב י ס מזרחים בזירה זו מ

את חוסר 1 ו 0 4 ה ר ב ע ע ה צו תר בבי ו ת בי לי ה השו ת ו ב ר ו ע ת מ ו ר מ דה לדין ל ההחלטה להעמי

ת ו ס י פ ע ת ק ל ר ר גם ע י ב ס ה י ל ל תן או י 1 נ 0 5 ט פ ש מ ה ־ ת י ה ב ט שרחש ל ל ח ו מ ן ה האמו

100 ג׳ וימן, א׳ רטנר, ג׳ פישמן ״מי ׳נראה כמו עבדיך? הקשר בין מוצא עדתי לבין ייחוס

עבירות״ מגמות לא(2)(1988) 208, 209.

101 ב׳ רובניק, א׳ איכילוב, מ׳ חן ״היחסים בין העדות בחברה הישראלית בעיני אסירים

צעירים בני עדות המזרח״ חברה ורווחה (1980) 133, 135-134. לדיון כללי בשסע העדתי

ן בישראל ובמשמעויותיו, ראו ה׳ דהאן־כלב ״פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות״ מי

מיגדר פוליטיקה (ד׳ יזרעאלי ואח׳ עורכות, 1999) 217.

ל הערה 100. מחקר זה הגיע לתוצאה דומה גם ביחס לחזות י ע 102 וימן, רטנר, פישמן, ל

ערבית, כלומר, התברר כי עצם זיהויו של אדם במזרחי או כערבי גרם לסיווגו על־ידי

אנשים רבים בקרב קבוצת מדגם כבעל פוטנציאל עברייני. זיהויו של אדם כאשכנזי,

לעומת זאת, הניע נשאלים רבים לשלול לגביו את האופציה העבריינית. למחקר מוקדם

ל ות ש ת עדתי ו פ ד ע יותר שהגיע לתוצאות דומות ביחס למזרחים, ראו א׳ ד׳ יפה ה

דה סוציאלית (1984). ישראלים: עדתיות בעבו

103 הנרייט דהאן־כלב מציינת בהקשר זה שאחד מביטוייו המובהקים של הדיכוי העדתי

תה, בישראל, שיש בה מחויבות בישראל הוא אי־הנראות שלו (invisibility). לטענ

י הכחשה, השתקה והחלשה של נ ו גנ פורמלית לשוויון ולהגנה על זכויות הפרט, יש מנ

ים אלה מובנים בתוך היחסים בין נ ו נ ג ות בדבר הפליה, קיפוח או גזענות. מנ הטענ

הקבוצות ומשוקעים במוסדות הפוליטיים והחברתיים. הטענות בדבר קיומם של מנגנונים

ל הערה 101. אלה נושקות איפוא לדרישה להוכיח את קיום ה״אין״. ראו דהאן־כלב, לעי

104 ראו דברי השופט לוין, לעיל הערה 47.

נו כי גרסתה של אדרי נדחתה על־ידי 105 בית־המשפט העליון מציין בהקשר זה בפםק־די

שופטי הרוב בבית־המשפט המחוזי משום ״שהיא השאירה עליהם רושם עגום ולא אמין,

וההסבר כולו נראה להם חמקני ובלתי הגיוני״. לעיל הערה 18, בע׳ 315.

312

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ב המקדמי ל ש ר ב ב ה כ ג ו ו ס ט ל פ ש מ ת ה כ ר ע ת מ יעו א , שהנ י ת ד ע ע ק ל ר ות ע פי סטריאוטי

. ח ו כ ב ־ ת י נ י י ר ב ע כ

ם או גזע, המהווים ו א ן מוצא, ל ת כגו דו סו ל י ל הוא כי זיהוים ש י ע ל האמור ל כ לה מ העו

ה מ ט א פ ה אדרי ו ב כ ו , כ ה ד ב י א אבו ל נ ו ס ת כ ו מ י ל ם א י ש ל נ תן ש ד מזהו ר פ נ ־ י ת ל ק ב ל ח

ד, . זאת ועו חו ו ענ פי ט ו פ ש מ ת ה כ ר ע ח המפגש שלהן עם מ ו ת י נ ב הכרחי ב ל ר, הינו ש בשי

ת: יש לי ת הפלי טי פו תן בזירה השי כחו ו ת עצם נ ר א ע גם להסבי י ה מסי ל ל נשים א מוצאן ש

ת המשפט לבין כ ר ע ת־מוצא אלה עם מ צו ל קבו ר בין עצם המפגש ש ם הקושרים כאמו מחקרי

ד בהן הן ק מ ת ת שמאמר זה מ מו בדה ששלוש הגשים האלי . העו גדן ה נ ל הפלי ת ש ו ק י ט ק ר פ

א ל , א ת י ר ק ה שאינה מ ד ב ו ע ה כ ל ת א ו ב י ס נ ת ב ר ר ב ת ית מ ו בדו ת ו , מזרחי ת י נ י ת ש ל יה פ ערבי

ק ר, אין בהן כדי לדחו כו ת אלה, חשוב עם זאת לז ו נ ק ס , למוצאן. מ פן חלקי קשורה, ולו באו

חס ו בי נ ק ל פ ס ת שהוא מ נ ח ב ו מ ה ה ב י ט ק פ ס ר פ ת ה א ר ו ד ג מ ד ה סו ת י ת א י ו ו ז ך ר ק ל

ר כי מן כו ב לז , חשו ל ש מ , ל ך ת המשפט. כ כ ר ע ה עם מ ל ל נשים א ל המפגש ש ו ש תי צאו לתו

ת ו פ ס ו ת נ ו י ב ר ת ע ו מ ש א ל נ ן ש נ י י בדה, כמו גם בענ ו לי א אב נ ל םו ה ש נ י י ל בענ י ע הדיון ל

בהק י המו מנ ו הלאו פי ת או ו ר מ ר כי ל ר ב ת , ה ן ו ט העלי פ ש מ ה ־ ת י ב ר ב ו ע ר ע ן נידון ב נ י י שענ

ן ת ו ג ה נ ת ע ה ק ר ם ב י ד מ ו ע ם ה י ר ו ר ם ב י י דר ת מג ו ד ו ס י ם מ ל ע ת ה תן ל י א נ , ל ן ע ש של פ

ען ז ק בג ם ר י ד ק מ ת מ ם ה י ר ב ס ה ה ל א ו ו ש ה , ב ר ח ר א ו ה א י ל ם ע י כ פ ו ש ת ו י נ י י ר ב ע ה

ה ת פ י א די ש י ־ ה על נ ו ש א ר ב ש ו א ר , ב ר ו כ ז עה, כ נ ה הו ד ב י ו ל . אב ת מי תן הלאו ו כ י בהשתי ו

ותה אשה. ל הי ש ה ב י ה על ת פ כ נ ה והדרה ש ל פ ש ל ה ת ש ו א י צ י מ נ פ ה מ נ ת ב ל א י צ ה ל

ה באה, ת שממנ י ב ר ע ם בחברה ה י בן מן הקודים החברתי גזרה כמו ה זו נ פ פ כ ל ה ה ש ת מ צ ו ע

ת הזהות פ י ש ד נשים. ח ג ה נ ל פ פן מ ו באו ל ע א פ ל ם, א י י טרל י א היו נ ה ל ל ם א די ם קו ל ו א

ם ם לנשי ים בין גברי י נ ו י ו ת מיחסי הכוח הבלתי־שו ו מ ל ע ת ה ת זו, לבדה, ו מ ש א ת של נ הערבי

ת ק פ ס ה מ ב י ט ק פ ס ר ו פ נ ק ל פ ס ן כדי ל כ ־ ם ל העבירה, אין בהן א ע ביצועה ש ק ר העומדים ב

ו ם הלל תה. הדברי ל מי שביצעה או ה ש ת ו מ ד ביחס ל רה ו ל העבי ה ש ע ו צ י ב ע ל ק ר חס ל בי

ה ודודה, ת, כמו אבי טי פו ת זו הגיעה לזירה השי מ ש א ה בשיר. נ מ ט א פ ם גם ביחס ל י נ ו כ נ

ם ת ל ו כ ה כי גם י ת הטענ ל א ו ל ש , ואין ל ת בחברה ח פ ו ק צה מ ל קבו ת ש ו ת י ח ת נ ד מ ך ע ו ת מ

גבלה בשל ת המשפט הו כ ר ע ם ולהישמע על־ידי מ ל ו ת ק ע א ה להשמי ל ם בדוויים א של גברי

ל ש ש ג פ מ ה ביחס ל א ל ה מ נ ו מ ט ת ט ר ש בדה זו אין בה עם זאת כדי ל ת זו. עו ו ת י ח ת נ ד מ ע

ו פ ס ו ת נ י ו ו ד ב ת כ י נ ב ו מ ה ה ת ו י ל ו ש , שהרי ל ט פ ש מ ת ה כ ר ע ם מ ה בשיר עצמה ע מ ט א פ

א הכרה ל ם בחייה. ל ל הגברי ם ש ם האלי נ ו ט ל ש ת כאשה ל ט ל ח ו מ ה ה ת פ פ כ ל ה ת ש ו ב י ס נ ה

מות שעשתה. ת מעשה האלי פן ראוי א ח באו ת נ ביסוד מגדרי מובחן זה לא ניתן ל

ם ל נשי ן ש נ י י ל בענ י ע ו ל נ ו ד י ם שנ ן האחרי י ד ה ־ י ק ס פ ף גם ב ש ח י נ ר ד ג מ ד ה סו הי

, שבהם בחר ר ו ע ר ל ע ן ש י ד ־ ה פסקי ע ב ר ו כי בשלושה מבין א נ , ראי ל ש מ , ל ך . כ ת מו י אל

ם י ג ו ו ם המס י ע ש צעו פ ת שבי ו י ב ר ם ע ל נשי ן ש ש נ ו ע ר ב י מ ח ה ן ל ו י ט העל פ ש מ ה ־ ת י ב

ק ת מעשה העבירה ר ר א ו להסבי נ ת ל ר ש פ א נה מ ת שאי י ת ד ב ו ת ע י ת ש , נחשפה ת ם י י מנ כלאו

ח ו ר ב ת ביקשה ל ר ח ת, א ח מן הבי ו ר ב ת ביקשה ל ח ת א מ ש א ת. נ יכותן הלאומי ע השתי ק ל ר ע

ר ר ב ת . גם בהקשר זה מ ר כ נ ת ל מ ע ל ב ו ש ת ד ה א ת ב ו כ ז ת ביקשה ל ם והשלישי י ל ל א ע ב מ

ה היא נ מ מ ל האשד. בחברה ש ה ש ד מ ע מ , ל ו נ י , דהי ד המגדר סו ת לי חסו י א התי ל איפוא כי ל

רה שבוצעה. גם ל העבי א ע ל ר מ ך או ו פ ש תן ל י א נ ם בחייה, ל י ר ב ג ם ה ליחםיה ע באה ו

־ י ת ל ת יחסים ב כ ר ע ך מ מתו ל הגבר בחייה, ו ו ש תי ו רת הפשע בעקב י ה אדרי הגיעה לז ב כ ו כ

313

נויה וימלט פלילים י

ניהם ועושה בה ם בי י המפגשי ל ל ת כ ע א ב ו ת צעדיה, ק ב א י ת כ מ יונית, כאשר הוא זה ש ו שו

ות. י נ י ו העברי תי ו י נ כ ם תו דו שימוש לקי

ל י כ ב ג ת זהה ל ו ע מ ש ל מ ע ז כי היסוד המגדרי הוא ב בן כדי לרמו ל אין כמו י ע באמור ל

ה מ ט א ה פ פ פ כ ו י הכוח שלהם ה נ ו נ ג נ צמתם של מ ת כי עו ק ו ל ח . אין מ ת הללו מו הנשים האלי

ל כ א ב ק כי ל פ , אין ס ן כ ־ ל תר ע . י ה אדרי ב כ ו ה של כ נ י י ה שנחשפו בענ ל ל א לה ע בשיר עו

י פ ת מעשה העבירה כ נ ב ה תי ומרכזי ב ך מהו ב ד מה יהווה יסוד המגדר נ ת אלי ת נשי ו ג ה נ ת ה

ת ו פ ס ו נ ת ה ו מ י ל א ם ה ל הנשי ן ש נ י י בענ ר ו , אדרי ובשי ה ד ב י ל אבו ל ן ש נ י י שקרה בענ

ת ממקרה ו נ ת ש ה ות ל י תו וחשיבותו של היסוד המגדרי עשו , משמעו . עוצמתו ל שהוזכרו לעי

, ר ו כ ז ב ל ה זו, חשו נ ק ס . מ ומו ר בעצם קי י כ ה רך ל רע מן הצו ו ם אין הדבר ג ל ו , א ה ר ק מ ל

, ת י נ ר ד ו מ ־ ט ס ו פ ת ה י ג ו ל ו נ י מ י ר ק ת ה י ט ס י נ י מ פ ת ה ר ו ק י ב ל ה סף ש ו ך נ ב ד ת עם נ ב ש י י ת מ

ל נשים ן ש נ י י ים בענ גים דיכוטומי ו ו י סי נ פ , ומזהיר מ יקט הנשי בי ל הסו ו ש ק ו ר י רא לפ הקו

י ל ת שהיא כ י ש ה זהות נ ת ו ך המגדרי ומהי א ב ד נ ה מהו ה ל א ש , ל ן כ ־ ל ת. יתר ע ו י נ י י עבר

ם כמו , הסברי ל ש מ , ל ך ת ויחידה. כ ח ה א ב ו ש ת אין ת י ש ת נ ו נ י י ר ב ח ע ו ת י רך נ הכרחי לצו

ת ו ג ה נ ת ם ה י א כ ד מ ם ה ל נשי י ע ת ר ב ח ח ה ו ק י פ י ה נ ו נ ג נ מ ם ב י ד ק מ ת מ , ה ן ידנסו ל הי ה ש ל א

ם, ל נשי ת ש ו י נ ב ר ו ק ת חייהן ה ו ב י ס נ ם ב , המתמקדי ד נ י ל ־ י סנ ה של צ׳ ל ת, או כמו א י נ י עברי

ה אדרי ב כ ו , כ בדה י ו ל א אב נ ל םו ן ש ת ו ג ה נ ת ח ה ו ת י נ ם ל י ק פ ס ם מ י ל ו כ נ ם ל י נ ת ו אינם נ

. רה שעשו ה העבי ש ע ן מ ת לבי י ש נ ר שבין זהותן ה ש ק ת ההכרה ב ו ר מ ר, ל ה בשי מ ט א פ ו

ם י ש ל נ ה ש ל י ב ת ם ו נ ב ר ו ל ק ת ש י ד מ מ ־ ד ה ח נ ו מ ט ת ו ט ר ם ש י ד ד ו ע ה מ ל ם א הסברי

ה אדרי ב כ ו , כ ה ד ב י ו ל ב א א נ ו ל ס תן ש ח דמו ו ת י נ ה מ ל ו ע ה ה נ ו מ ת ד ה ו ע ת, ב ו י נ י עברי

ר הרבה ת כאמו ב כ ר ו , מ ן נ י י ו בענ ן שדנ ־הדי ד עליה מפסקי י שניתן לעמו פ ופאטמה בשיר, כ

ת כ ר ע ת בהקשר של מ י נ י י ן העבר ת ו ג ה נ ת ת ה ם א ק מ סו ל י ה אכן נ ל ת א ו מ י ל ותר. נשים א י

ת דו סו י עוצמה, והדגישו י ם בעל ם אחרי בר או גברי ת עם ג י נ ו י ו ־שו בלתי ת ו י נ ח ו יחסים כ

ת והשפיעו עליה. עם זאת, י נ י י ן העבר ת ו ג ה נ ת ה ו ל מ ר ת , ש ו ל ל ה ביחסים ה י כפי ד ו ח ל פ ש

ת הו יתן לז . נ ת ו נ ב ר ו ק ה ו פ פ כ ל ה ם ש חי נ ק במו ת ר י נ י י תן העבר ו הג ת התנ ח א ת נ יתן ל א נ ל

ם של י ש ם ק ל מעשי ע ו פ ן עשו ב ל ו ן, שהרי כ ל בחירה ורצו ת ש דו סו ת זו גם י ו ג ה נ ת ה ב

ע ק ל ר לדו ע ו ת נ מו י ל אחרים. בחירותיהן האל ת ש ו נ י י ר ב ע ת ל ו נ ב ר ו ק ק , ולא היו ר ת ו מ י ל א

פן ן באו רב ל לה קו ו פ י לא ל ת זו ו או ת עצמן ממצי ל א ם כדי להצי ל ו , א י כו ל די מציאות ש

, ת ב כ ר ו ה מ נ ו מ א ת פו ירת היא אי ה המצטי נ ו מ ת . ה בי ה אקטי ל ו ע ס פ ו פ ד , הן בחרו ב ט ל ח ו מ

ת ו ג ה נ ת ה סא, ו י , מחד ג ם י ר ב ג ם ל ל יחסי שליטה בין נשי ת ש ו ב י ס ו זה לזה נ שבה חבר

רית מצידן של נשים אלה, מאידך גיסא. ם אכז תי לעי אלימה ו

ת ו מ ל י ד ת ה כ ר ע ה בים ל ם חשו י ל א כ פו ו אי נ ק ל פ ס , מ ג ו ל ו נ י מ י ר ק סטי ה י נ השיח הפמי

ה בשיר מ ט א בדה, פ ו לי א אב נ ו ס ת כ ו מ י ל ל נשים א ן ש נ י י ת מן הדיון השיפוטי בענ ו ל ו ע ה

סטי הישראלי י נ ה היא: עד כמה השיח הפמי ל ת א ו ב י ס נ ת ב ל א ש נ , והשאלה ה כבה אדרי ו כ ו

ת בהם שימוש? לעשו ים אלה ו ם ביקורתי י ל ם כ י נ בשל להפ

חלק ו: נשים אלימות בראי השיה הפמיניסטי הישראלי

ם י ש נ ת ל ס ח י י ת מ ת ה ל ט ו ב מ ־ א ת ל י ט ס י נ י מ ה פ ב י ת כ ת ל ו נ ו ר ח א ם ה י נ ש ם ב ו עדי נ א

314

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ם ל מעשי ת ש ו נ ב ר ו ם שהן ק י ש נ ז ב כ ר ת ה זו מ ב י ת ל כ ה ש ר ק י ך ע , א י ל י ל פ ט ה פ ש מ ל ו

סטי י נ ם שיח פמי ב י ב ח ס ת פ ת ה נם נושאים ש ם הי ת ורצח נשי י נ , הטרדה מי ם נ ו ם. א י י ל י פל

ת ו ו ת ה יסה ל נ ה ו ל ת א ו י ג ת עם סו ד ד ו מ ת ת המשפט מ כ ר ע פן שבו מ ת האו רתי שבחן א קו בי

ת בשיח הזה. כחו ו נן נ ת מסוגן של אבו ליבדה, אדרי ובשיר אי מו י 1 נשים אל 0 6 . י ו נ י ש וים ל קו

ת ו ז ם. ההתרכ ת בהגדרה זו אין בו מקו ו ל ל כ ה שאינן נ ל א ל , ו ת ו נ ב ר ו ק ל נשים כ זהו שיח ע

, י ת ע ד ה בהכרח. ל ע י ת פ ה מ נ י אי ל י ל ט פ פ ש מ ת ב ו נ ב ר ו ק ם כ ת בנשי ת הישראלי י ט ס י נ י מ פ ה

ם ל מעשי ת ש ו נ ב ר ו ק ל נשים כ ה ש ע פ ו ת ת, ה ים. ראשי י ם מרכז יחס לה שני הסברי תן לי י נ

ג זה. ו ם מס ת בגין מעשי ו מ ש א נ ם כ ל נשי ה ש ע פ ו ת ה ם רחבה לאין שיעור מ מי ם אלי י י ל י ל פ

ה הינד. מ י ל ת א י ש ת נ ו נ י י ר ב ר כי ע ו מ א ם כ י ד מ ל ל מ י ע ו ל ר ק ס נ ם ש י סטי ם הסטטי י נ ו ת נ ה

ך ם הצליחה, כ ר , היא ט ו ככז , ו ת י ר ב מה ג ת אלי ו נ י י ר ב ע ואה ל ט בהשו ע מ ת כ י ל ה שו ע פ ו ת

ה ע פ ו ת היא ת י ש ת נ ו מ י ל , א ת י . שנ ם בהקשר הישראלי ל ו י ה ט ס י נ י מ ר דיון פ ר ו ע נראה, ל

תר, שכן ו ט י פשו ל ו י ק נ רב ד הדיון הקו , בעו ת י ט ס י נ י מ ה פ ב י ט ק פ ס ר פ ת מ ו ד ד ו מ ת ה ה ל ש ק

ת ו מ י ל ם ורעים פשוטה. א י ב ו ט קה בה ל ת ברורה, שהחלו או ת מצי נ ו מ ר לצייר ת ש פ א הוא מ

ת ו ד ד ו מ ת ת ה ב י י ח . היא מ ה ל א ם כ י מי טו ו כ י ם ד י ח נ ו מ ה ב ג צ ה ת ל נ ת י ה נ נ י ם א י ש ל נ ש

דה רר סלי ת ועם מעשה העבירה שעשתה, המעו י נ י י ר ב ע ת האשד. ה ו מ תר עם ד ו ת י ב כ ר ו מ

א אבו נ ים; םו נ ם חסרי או לדי ח אשד. ושלושה י צ ר ה ל פ ת ו ה בשיר היתד. ש מ ט א . פ ם תי לעי

ת בשוד ב ר ו ע ה אדרי היתד. מ ב כ ו תם; כ פצעה או ע ו ש פ ם מ ם חפי ר אנשי ב ע ה ירתה ל ד ב י ל

ג ו ו ס תן ל י ת שנ ו א י צ ת מ נ ו מ ם עם ת ישבי גם אין הם מתי ם ו י ל ם ק ה מעשי ל מזוין. אין א

ק סו . העי ת ט ל ח ו ת מ י ש ת נ ו נ ב ר ו ל ק ם ש י ח נ ו מ ה ב ל ם א ל נשי ת מעשיהן ש ה א ת ר ג ס מ ב

ר שהשיח ג ת , א סטי י נ י השיח הפמי נ פ ט ל ו ש פ ־ א ר ל ג ת א א פו ב אי ל נשים מצי ת ש ו מ י ל א ב

דד עמו. ל להתמו ם השכי ר יסטי הישראלי ט נ הפמי

ת שהמפגש שלהן ו ב ידית היא שנשים ר ו המי ת א צ ו , ת , שכן י ו נ יב שי ם זה מחי ב דברי צ מ

ת ו ר ת ו ת נ י ט ס י נ י מ ה פ ב י ט ק פ ס ר פ ת מ ר ו ק י ב ל ן ו ו י לדי ת ראו י ל י ל פ ט ה פ ש מ ת ה כ ר ע עם מ

סטי י נ , הדיון הפמי ן כ ־ תר על ל שינוי. י ך אפשרי ש ל ה ל מ כ סטי ומחוץ ל י נ מחוץ לשיח הפמי

ת האשד. האלימה. ו מ ל ד ת ש מי טו כו ת השיח השיפוטי להצגה די , א י ת ע ד , ל דד י מעו נ רב הקו

ל נשים ה בעונשן ש ל ק ה ל ת ו ו ב ש ח ת ה ק המרכזי ל דו ת בהקשר זה כצי ס פ ת ם נ ת נשי ו נ ב ר ו ק

ת ו ג י ו ת ת מ ו ב ש ח ת ה ר אהדה ו ר ו ע מ ס כ פ ת ן נ נ י י ה מבין הנשים שענ ל , א ך כ י פ ל ג זה, ו מסו

גן ו ת לסו ר ש פ א נה מ ת אי י ל י ל פ תן ה ו הג , נשים שהתנ ד ג . מנ ל קורבן ת ש י ו ה בתו ל ת א ו ב י ס נ ב

ת ו מ ל ד ל ש י ל ש ת ת זו כ י מ ו ט ו כ י ה ד ק ו ל י ח פ ־ ל ת ע ו ג ו ו ס רבן מ ת הקו י י ר ו ג י ט ק ר ב ו ר י בב

. ם י א ל פש בחירה מ חו ת ו ו א מ צ ך ע ו ת ת מ ו ל ע ו פ ת ה ו י מ ו נ ו ט ו ת א ו י ו מ ד , כ ו נ י , דהי הקורבן

ן בשני דימויים קוטביים; י ת מתאפי ו מ י ל ל נשים א ן ש נ י י צאה היא שהשיח השיפוטי בענ התו

ת ב כ ר ו ה מ ב י ט ק פ ס ר ח פ ו ת י פ ם ל ת, באופן שאינו מותיר מקו ומי נ טו ת או חלט או דמו רבן מו קו

ט יח פ ש 106 ראו, למשל, א׳ שחר ״מיניותו של החוק: השיח המשפטי בנושא האונס״ עיוני מ

ם ו (תשנ״ח< 187; א׳ קמיר י ל י ל ת ״אונס, שתיקה, גבר, אשד,״ פ נ ב >תשנ״ד< 159; י׳ ל

״איך הרגה הסבירות את האשד. - חום דמם של ׳האדם הסביר׳ ו׳הישראלית המצויה׳

בהלכת אזואלום״ פלילים ו >תשנ״ח< 137; א׳ קמיר ״איזו מן הטרדה: האם הטרדה מינית

ם כט (תשנ״ח) 317. י ט פ ש היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?״ מ

315

נויה וימלט פלילים י

ת חייהן או ח מצי כ ו נ ת ל ו ש ע י ל י שהיה ראו פ ת, כ י נ י י ל האשה העבר ה ש ת ו מ ד תר ביחס ל ו י

. על בפו

ן ל אשה אלימה שנידו ם ש לטי ם הבו א באחד המקרי תן למצו י ג זה נ ו ס ביטוי לקושי מ

, ר , אדרי ובשי ה ד ב י ו ל ן של אב נ י י נ ד לע ו ג י נ , ואשר ב ט פ ש מ ה ־ י ת ב ת ב ו נ ו ר ח א ם ה י בשנ

ה נ ו ת. הכו ל והתחשבו ק ה המצדיק יחס מ ר ק מ ט כ פ ש מ ה ־ ת י די ב י ר על־ ב פו של ד ס בסו פ ת נ

ל בה והיכה ל ע ת ה ר ש ח א ה ל ל ע ת ב ט, אשה מוכה שהרגה א ה בוחבו ל מ ר ל כ ה ש נ י י נ ע היא ל

דד השיח ל דמיון בין האופן שבו התמו , אין כ ו י נ ל פ ע שנים. ע ב ר א ם ו תה במשך עשרי או

ה בשיר מ ט א בדה, פ ו לי א אב נ ו ס ן היחס השיפוטי ל ט לבי חבו ל בו נה ש י י השיפוטי עם ענ

גה, דאתה, בהרי י הו פ ־ ל ט המחוזי, ע פ ש מ ה ־ ת י ב ט הורשעה ב חבו ה בו ל מ ר . כ ה אדרי ב כ ו כ ו1 0 7 , ן ו י ל ע ט ה פ ש מ ה ־ ת י ב נשה ל ת עו ר מ ו ל ח ה ע ר ע ר ת מאסר. היא ע ו נ ע ש ב ה ש נגזרו עלי ו

ב ו פטי הר ך ששו ו , ת ר ס א ת מ ו נ ל שלוש ש ת והעמידו ע ו ע ב ד ו ר ה ב ש נ ו ת ע ק א י ת מ ה ש

וחד ן זה, ובמי י ד נשה. פםק־ ה בעו ת ח פ ק ה ק המצדי ו מ י נ ת כ כ ש מ ת מ ה ה ת ו נ ב ר ו ק מכירים ב

ת ו ד ו וחד ה , במי ל ט ו ב מ ־ א י ל ט ס י נ י מ ו כהישג פ ס פ ת , נ ר נ ר ו ת ד ט פ ו ש ל ה ה ש ת ע ד ־ ת ו ו ח

ת וליישם ו כ ו ם מ יזם הרדיקלי ביחס לנשי נ ת של הפמי ו נ ב ו ם ת י נ פ ה ת ל ט פ ו ש ה של ה ת ל ו כ י ל

ל מצבה ם גורמים שידעו ע ת ו ל א ל כ ר הצביעה ע רנ ט. דו ה בוחבו ל מ ר ל כ נה ש י י אותן בענ

פה לה. ת שהיא היתה חשו ו מ י ל א י ה נ פ ת מ י ב י ט ק פ ה א נ ק לה הג פ ס ל ו מ ע נ מ נ ט ו ו חב ל בו ש

ת י ת ר ב ח ת ה כ ר ע מ צד ה ר להמחיש כי נ ר ו ד ה סייעו ל ל ם א רמי ו ל ג ם ש ד ו ק פ ת הליקויים ב

ת פן זה א ת באו ק ת ע ש מ ם, ו ד נשי ג ת נ ו מ י ל א ת ה ע פ ו ל ת ה ש ת ח צ נ ה ת ל מ ר ו והמשפטית ת

ו ל ק ת פאטמה בשיר נ כבה אדרי ו ו נא אבו ליבדה, כ ד שסו 1 בעו 0 8 . ה ר ב ח ן של נשים ב ת פ פ כ ה

ר ש א , כ ן כ ־ ל תר ע . י ת ו ב ש ח ת ה ב ל ו ק ט ביחס מ חבו ה בו ל מ ר , זכתה כ ר ביחס שיפוטי מחמי

ל אבו ן ש נ י י ן בענ ־הדי ן פסקי ט לבי חבו ה בו ל מ ר ל כ נה ש י י ן בענ י וים בין פסק־הד ו משו אנ

ט פ ש מ ת ה כ ר ע ה מ ת ל י ג ה ש דת האמפתי ל במי ל גדו ד ב ר, נראה שקיים ה ליבדה, אדרי ובשי

ט ביחס ו חב ה בו ת כ ר, ז בדה, אדרי ובשי ו לי ב א ד ל ו ג י נ ת אלה. ב ו מ ש א י נ פ ל ה כ ת ו ל ל כ ב

ק מה ר ן להאשי ו כ נ ת מצאה ל י ל י ל פ ה ה ע י ב ת ק. ה ת החו פ י כ ת א ו י ל רשו אוהד מצידן ש

ת כ ס ה ואת מ ל ב ת ס ו נ ת ש ט א ר ו פ פן מ ד באו ע י ה עצמו ת ע י ב ת ה ־ ב ת כ לא ברצח, ו בהריגה, ו

, ר רנ דו , בך ו ן ו ט העלי פ ש מ ה ־ ת י ב ב ב 1 שופטי הרו 0 9 . ה ל ע ל ב ותה מידיו ש ת שחו ו ל ל ע ת ה ה

ל ך גילוי ש תו ל אלה ו ב ל תיאורי ס ך ע מ ת ס ה פו של דבר מעונשה, עשו זאת ב שהפחיתו בסו

י פ ל א כ תן למצו י א נ ג זה ל הד מסו . יחס או ת כ ש מ ת מ ה ה ת ו נ ב ר ו ק ת וחמלה ביחס ל דהו הז

ן ת ו ג ה נ ת ה יחס ל ט התי פ ש מ ה ־ ת י ל הראה כי ב י ע , הדיון ל א ב ר ד ת. א ת האחרו מו הנשים האלי

ן י ־הד י בפסקי ט שנ ב את, מ ל חומרה יתרה. עם ז ם ש י ח נ ו מ ה ב ל ת של נשים א י נ י י העבר

ט - עליון). חבו ט נ׳ מ״י, פ״ד מט>3< 647 (להלן: עניין בו חבו 107 ע״פ 6353/94 בו

108 לניתוח מאיר־עיניים של חוות־דעתה של דורנר מפרספקטיבה פמיניסטית רדיקלית, ראו

ל׳ בילסקי ״נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמיות״ פלילים ו(תשנ״ח) 21-17,5.

ו תיאורים עובדתיים אלה מכתב־ נ 109 השופט בך בבית־המשפט העליון ציטט בפסק־די

התביעה, תוך שהוא מציין: ״במקרה דנן מצאה התביעה לנחוץ, ודבר זה לזכותה יצויין,

לפרט מיוזמתה, וזאת כבר בחיבור כתב האישום, את מה שסבלה המערערת מאת המנוח

ל הערה 107, בע׳ 650. ט - עליון, לעי חבו בשנות נישואיה עמו.״ ראו עניין בו

316

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ן הדיון ו לבי נ ם בי י ט ע מ ־ א י דמיון ל ו רה, קו י סבו ך אנ לה, כ ט מג חבו ה בו ל מ ר ל כ נה ש י י בענ

ס דיון ו פ ו ד ת ו ת א א ר ש ת י ר, וממחיש ב י ובשי , אדר ה ד ב י ו ל ל אב ן ש נ י י טי בענ פו השי

ת גילויי ו ר מ ת, נראה כי ל ת שבוי. ראשי ו מ י ל ם א דיכוטומי שבו השיח המשפטי ביחס לנשי

ים נ י י ת הענ ו ל ש ל ת ש ה ל גרסתה באשר ל תה ש רכבו א מו ו ט, מל ל בוחבו ה ש י ת ו ל ב ס האהדה ל

ל הן ש תי לו ם שקו ש ת־המשפט. כ י בי ד י ־ ה על א ו ל מ מה ב פנ ה לא הו ל ע ת ב ג י ר ה ליכה ל שהו

, ן נ י י ת של ממש בערכאה השיפוטית שדנה בענ ב ש א זכו באוזן ק אבו ליבדה, אדרי ובשיר ל

ת ו מ י ל א ם ה י ש נ חס ל , כמו בי ת י נ ט. ש חבו ל בו ה ש נ י י נ ע ר גם ב ב ל ד ו ש פ ו ס ה ב ר ך ק כ

. אבו טי וחד־ממדי י ל ו נ ן מו פ ר באו ב ל ד ו ש פ ו ס ט ב ו חב ל בו ה ש ת ו מ ה ד ת נ ב ו ת, ה האחרו

ה, מי ו נ טו ך או ו ת ו מ ל ע פ ם ש י ש נ ט כ פ ש מ ה ־ ת י די ב י ם על־ נ מ ו , אדרי ובשיר הוצגו א בדה י ל

ם י י המקר ם בשנ ל ו , א ל ר ו ג ־ ה כ ו ן מ ב ר ו ק ט הוצגה כ ו ב ח ו לו ב חופש בחירה ושליטה, ואי

ך ו ת ל האשה מ ה ש ת ו ג ה נ ת ת ה ת א ח ת נ מ ת ו ט פ ו ש , ה ת י ד מ מ ־ ד ת ח ו ס ח י י ת ה בר ב מדו

ת ההקשר ן א ב להבי , חשו ה ל ת א ו נ ק ס ן של מ ק מ ו ע ת ל ד ר ת צרה. כדי ל ח ה א ב י ט ק פ ס ר פ

ט ט ר ו ש י זה מ ת ד ב ו ט. הקשר ע ת של בוחבו ו מ י ל א ש מעשה ה ח ר ת ו ה ת ר ג ס מ ב בדתי ש העו

ל ה ע א ל ה מ נ ו מ ו ת נ תן ל ו ם יחדיו נ צ ו ב י ק ק ר ה, ו נ י י ן בענ י הד ־ י פסקי י בשנ ק ל ן ח פ באו

קבע: ן המחוזי, שבו נ ת שקדמו למעשה ההריגה. ראשיתם של דברים מצויה בפםק־הדי הדקו

, ת ה ע ת ו א ת שנחה ב מ ש א נ ה ח מ ו ת אחר הצהריים דרש המנ ו ע ש ״ביום 18.2.94 ב

, אך ח ו ת ביקשה שיתן לה מנ מ ש א נ . ה ל מה בכך ר ש ב ד , ב ח ב ט מ תו ב ת או ר ש ת ש

ת ו כ ת מ ת רק ל ך הגיבה הנאשמת: ׳ ל כ י עימה וסטר לה. ע נ ל ו ח ק כו י הוא החל בו

ת תה ע תה אישה שבאו ל או ת גם בשמה ש מ ש א נ ה ה ב ק ת מריבה זו נ ע ה יודעי. ב ת א

כר, ז ך ששם זה או ל כ ח שרגז ע ו ם. המנ י טי מנ ת יחסים רו כ ר ע הל עימה מ י ח נ ו המנ

ע בה. ג פ ן ו ל סכי ט תה. הוא גם נ ג או ק שיהרו ע צ ת ו מ ש א נ ת ה ת א ו כ ה ל ל ח ה

ת ר י ב ש ת ו ו ק ע ך צ ו , ת ה י ת ו ב ק ע ק ב ל ו ח ד ו נ מ ה ש ח כ ו ר ב ה ל ל ח ת ה מ ש א נ ה1 1 0 ״ ם. טי רהי

א ב ו , והוא מ ן ו י ט העל פ ש מ ה ־ ת י ל ב ו ש נ י ד ־ ק ס פ ר ב א ו ת ת מ ו ש ח ר ת ה ל ה המשכה ש

ט המחוזי: פ ש מ ה ־ ת י ב גורה של בוחבוט ב י ט מדבריו של סנ כציטו

ל ת ושובר ע ל הבי כ ח רץ אחריה ב ו ת כאשר המנ המכו ת ו ו ל ב ח ה ה מ ת ס ו נ ״במהלך מ

, ן ו ל ו גלי ת ו ח א נ ו יל, שם היה מ ה החי נ ל איתן ב ר ש ד ח ה ל ס נ כ ת נ י ב ־ י צ פ פה ח ו ג

ל גרונה. כששמע ת הנשק א ונה א ו ת לשים קץ לחייה וכי מ ש א נ , החליטה ה ק ש י נ כל

ל הנאשמת. כאשר הנאשמת שמעה ב א ר ק ת ה מו ו ם ממקו כת הנשק, ק ת דרי וח א המנ

, י לה ודעת מה צפו י ום ו ב אליה באי ר ק ת וח מ ת המנ ראתה א ח ו ו ל המנ ו ש ת מ י ת ק א1 1 1 ״ . ד ח פ ם ו י נ , חוסר או ל ו כ ס ך של ת ה, ירתה הנאשמת צרור ארו נ ו סי י מנ

, הוא ה ל ע ת ב ו מ ט ל ו חב י שגרמה בו נ פ ר ל צ ן כי זמן ק כ ־ ם ר א ר ב ת ר הזה מ או מן התי

ט ־ ו ב ח ו ט, פ״מ נהע< 272, 274 (להלן: עניין ב חבו 110 ת״פ (נצי) 29/94 מ״י נ׳ כרמלה בו

מחוזי).

ל הערה 107, בע׳ 651. ט - עליון, לעי ו חב 111 עניין בו

317

נויה וימלט פלילים י

ע י ג ה תו ל ע או י בה הנ ת הרו כ י ר ל ד , הרחש ש ן כ ־ ל ת. יתר ע ו רי חבט בה באכז ה ו ת ו כה א הי

ם י ר ש ב מ ש כ ר פ ת ה כלו ל ם, שי ימי ם מאי ה בצעדי ר ב ע ם ל ד ק ת ה ל ה ו ר ת ת ס ל החדר שבו ה א

רתה ה כי הירי שי ר מפי ט הסבי חבו ל בו רה ש ו ג י נ גדה. ס ת נ ו מ י ל ל א ת ש פ ס ו ת נ ו צ ר פ ת ה

ת קשה ו מ י ל ר א ל כאמו ל י לה. ניסיון זה כ ה מה צפו נ ו י ס ודעת מנ ל מי שי ה היה ירי ש ל ע ב ב

ל ע ב ת ה ג י ר ך ה כ י פ ל הם, ו אי ישו ת נ ו נ ל ש ך כ ש מ ו ב ת ש י א פ ל ח כ ו נ מ רית מצד ה ואכז

ל סף ש ו י נ ל צפו י ג נ פ ת מ י מ צ ה ע נ ל הג ה ש ש ע מ ס כ פ ת י ה לה ל כו ה היתה י ל ת א ו ב י ס נ ב

ג הזה, שהביאה ת מן הסו ו מ י ל א רבן ל , היתה קו ר כו ב לז ט, חשו חבו ת קשה. בו י ס י ת פ מו אלי

ל ה ש י ת ו א צ ו ת ם ל ם היו עדי י ב ם. ר י ע שנ ב ר א ם ו ך עשרי ש מ , ב ט ע מ ת כ ו ו ף מ ס ה ל ת ו א

ב באשדוד שאליו ם, ר לי חו ת־ פלו בה בבי ת ולא עשו דבר. בני משפחה, רופאים שטי האלימו

ל דמים ג ע מ ט להיחלץ מ ו ב ח ו ב ע ל י ר לסי ב א עשה ד ם ומכרים ־ איש ל י נ ם, שכ , חברי ה ת נ פ

ה היתה ד ג ה נ נ פ ה ת הקשה ש ו מ י ל א ח כי ה י נ ה תן ל י , נ ה ל ע ב רתה ב א הירי שי ל מ ל זה. א

ל ה ש ת ע י צ פ ה או ל ת ו מ לי ל ל המכה, היינו עדים או תו ש ם מו ו ק מ ב , ו א הפרעה ל ת ל כ ש מ נ

, ה ל צ ל ה ה ש ש ע ה הירי מ ש ע מ ת ב ו א ר תן ל י א נ ה ל ל ת א ו ב י ס נ כה. האם ב האשה המו

ת, ו טי נ ו ו ת הרל בדו ספת? קיבוץ העו ו ת נ ת מוחשי י נ פ ו ה ג ע י ג פ ו הצילה עצמה מ ת ו ע צ מ א ב ש

ה לחלץ ת נ ו ו ת הרובה לידה, היתד. כ ה א ל ט ד שכאשר נ מ ל ט, מ ל בוחבו כפי שנמסרו מפיה ש

י ד י ־ ת זאת על ו ש ע ה חשבה ל ל י ח ת. ת מו י אל ל ו ב ל ס ה ש ל ד מחיים א י מ ת ל ת ו ח עצמה א

ל חדש ה בישרה ג ר ב ע ימת ל ו המאי ת ו ל ה נ ת ה , ו ר המכה מרבצו ר ו ע ת ה ש ם מ ל ו , א ת ו ד ב א ת ה

ר ו צ ע ה ל נ ם הראשו ע פ יע לה ב ו וירתה. ירי זה סי ר ב ע בה ל ת הרו ה א נ ו ו י , כ ת ו מ י ל של א

ד. ת, והפעם לתמי ת האלימו ע א ו למנ ת המכה ו ת א לו עי בי

ל ה ש ט פ ש מ ן ב ו ל לדי ל ה כ ת ל א ע ת ל י מ צ ע ה ה נ ת ההג י י ג ו , ס ו ל ל ם ה ת הדברי ו ר מ ל

ת י מ צ ה ע נ ג ה ר ב ב ו ד מ ה כי ״אין ה ר צ רה ק ק באמי פ ת ס זי ה ט המחו פ ש מ ה ־ ת י ט. ב חבו בו

ה זו. גם י ג ל לסו ל ש כ ר ד ן לא נ ו ט העלי פ ש מ ־ ת י לו ב 1 ואי 1 2 , ״ ה פ י ק ל ת ע ש רו ך אי ל ה מ ב

טט ו צו ל אפי , ו ו ת ש ר ה זו בשם מ נ ע , ט ה א ר ך נ , כ ת ו ל ע ה יסה ל ט לא נ חבו ל בו רה ש ו ג י סנ

ש נ ו ת ע ר ע ר ע מ ל ה ל ע י ט ה ה ״כי מן הדין ל נ ק ס מ ם ל י כ ס מ ן כ ו ט העלי פ ש מ ה ־ ת י י ב ד י ־ על

ל בוחבוט, כמו ינה ש י ב השופטים שדנו בענ 1 רו 1 3 . ״ ת י ת ו ע מ ש ה מ פ ו ק ת , וזאת ל ל ע ו פ מאסר ב

, המצדיק עם זאת צדק ־מו ת מעשה ההריגה כמעשה בלתי ג א גורה, בחרו איפוא להצי י גם סנ

ר נ ר ו ת ד ט פ ו ש ת העבירה. ה ע צ ב ל מ ה ש ת ו נ ב ר ו ק ה ו ת ו נ כ ס ל מ ש נש ב ת והקלה בעו ו ב ש ח ת ה

תה ו ש באחרי ר ו פ מ ב שהכירה ב כ ר ה פטי ה , שהיתר. היחידה מבין שו ן ו ת־המשפט העלי בבי

לתה להיחלץ כו י ־ לאי ט ו חבו ה בו ע ל ק ו נ ם שאלי י ת רב־השנ מו ל האלי ג ע מ לה ל ו ל החברה כ ש

ם זה ת. במקו ה עצמי נ ה של הג ש ע מ ת מעשה ההריגה כ ג א ה גם היא מלהצי ע נ מ ל זה, נ ג ע מ מ

1 ואת מעשה ההריגה הגדירה 1 4 , ״ ש ו א ל י ע ש ג ר ל מי ״שירתה ב א ט כ חבו ר לבו רנ התייחסה דו

ל ת ש ו ב י ס נ ת ב ע צ ב ת מ גה ה תה להרי ו יתן להשו ת שנ ו ל ל ע ת ה רבן ה ל קו ת היאוש ש ב ו ג ת כ

ל ה ש ת פ פ כ ה ה ו ת ו ל ל מ ו , א ה ת ו נ ב ר ו ק א ב פו ה אי ד ק מ ת ת זו ה טי פו ת שי חסו י 1 התי 1 5 . ר ו ט נ ק

ט ־ מחוזי, לעיל הערה 110, בע׳ 277. חבו 112 עניין בו

ט ־ עליון, לעיל הערה 107, בע׳ 652. חבו 113 עניין בו

114 שם, בעי 655,

115 שם, שם.

318

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ט ו ב ח ו ב ה ב ר ו א כ מו ל י ת ובחירה שהתקי ו י ל נ ו ל רצי ת ש דו סו ר גם בי י רבה להכ סי בוחבוט, ו

, ת ו ר ח ם א לי ת. במי ה העצמי ת נ ג זיטיבי למען ה ת מעשה פו ו ש ע , וסייעו לה ל ת אלה ו י בשנ

ת ט פ ו ש ל ה ה ש ת ל ו כ ת י ו כ ז ט ב ו ב ח ו ויחה ב ר הרו נ ר ו ת ד ט פ ו ש ת האהדה שרחשה לה ה א

ה ע ו נ תה כ , היא הי ה ל ב , היא ס ה ת כ ו לה. היא ה ת סבי ו נ ב ר ו ל ק ג ש ו י ת ה ב ת ו ג א י י ת ל

א ו ל מ רבן ב ל מי שהינה קו י ש ל נ ו י צ ר ־ י ת ל ך יאוש ב ו ת רתה, היה זה מ ת, וכאשר י י תנ י צי ו

ר ש א ע באחר כ ג ו פ ת למי ש ד מ ו ע ה מן הדין, ה נ ט הג ו ב ח ו ב ק ל י נ ע ה ם ל ו ק מ בן המלה. ב מו

נה של חסד ק לה הג י נ ע ה פו וחייו, היא בחרה ל ו ל ג ה ע נ ם הג ש ר ל פן סבי הדבר דרוש באו

ד ו ג י , בנ ך פט ב ם. השו י י נ ו י ־הג ם למעשי יאוש בלתי ת ו ה א פ ח ם ד ת ו נ ב ר ו ק ה ש ל א השמורה ל

ת בעלה, ו מ ם ל רו ועד לג ט ומודע, שנ ל ש ל בוחבוט מעשה נ , ראה במעשה ההריגה ש ר רנ ו לד

י הזה, ל י ל פ ל המעשה ה ה ע ל י פ א ל אשד. זו מ ת ש כ ש מ ת מ ה ה ת ו נ ב ר ו ר כי ק ב א שהוא ס ל א

י זה כמו זו ת בה והקלה בעונשה. התוצאה היתה כ ו ב ש ח ת ע המצדיק ה י ר כ ל מ קו ומהווה שי

בן גם השלכה ו היתד. כמו ם הלל י ר ב ד ה בעונשה. ל ל ק ה י ל ם יחיד ומרכז ע ה ט ת ו נ ב ר ו ק ראו ב

לה כו , היתד. י ה נ מ ה מ ל ל ש נ ת, ש ה העצמי נ ת ההג נ ע ט ד ש ו ע ת עונשה. ב ד י ל מ ידית ע מי

נשה ל עו ה ש ת ח פ ותר ה ל הי כ ת החסד שבה זכתה הצדיקה ל נ ג , ה ן א לידי זיכויה בדי להבי

ת חמורה. י ל י ל ת פ י נ י ל עברי ם ש ת , והטילה בה כ ת מאסר ו נ לשלוש ש

ם י כ ו ר כ ם ה י . קשי י הישראלי ט ס י נ י מ פ ת השיח ה ט א ע מ ־ א ה ל ק י ס ע ט ה ו ב ח ו ת ב ש ר פ

ים ם השיפוטי בי רטי ת שהנ למו גה, כמו גם הדי ם מסו ת מנשי ת ההגנה העצמי נ ע ת ט ל י ל ש ב

ם מן ל ע נ ך מה ש 1 א 1 6 . ה רת בהקשר ז קו בבי ם, זכו בדיון ו ררי נה מעו י י נים שהושמעו בענ השו

ט חבו ה בו ל מ ר . כ ד ר פ ר דיון נ לה להיבחן כצי כו ה י נ ט אי חבו ת בו ש ר בדה כי פ העין היא העו

ה נ י י ח השיפוטי בענ תו י ת שהנ למו את הדי , ו ת מו י ל נשים אל ותר ש ב י ח ר ר בו ק מצי ל היא ח

ו האופן שבו נ י י תר, שענ ו ע ההקשר הרחב י ק ל ר ק ע אן ר , במלו י ת ע ד , ל ן יתן להבי רר נ מעו

דד השיח ת, האופן שבו התמו לים אחרו ות. במי י נ י ת עם נשים עברי ד ד ו מ ת ת המשפט מ כ ר ע מ

. למעשה, ת שהרגו ו כ ו ל נשים מ ת זו ש רי ו ג ו ייחודי לקטי נ ט אי חבו ה בו ל מ ר השיפוטי עם כ

ה אדרי ב כ ו בדה, כ ו לי א אב נ ו ל ס ו בהקשרן ש נ דו י ה שנ ל א ת ל ו מ ו ת ד ו מ ל י ר ד ר ו ע הוא מ

ל ת ש מי טו כו ה די ך להצג י ל ו ת. הוא מ ת אחרו ו מ י ל ם א ל נשי ר, ובהקשרן ש ופאטמה בשי

ם י י מו י הדי ת הם שנ י מ ו נ ו ט ו ת א ו מ ט או ד ל ח ו ן מ ב ר ו ר ק ש א , כ מה ת האשה האלי ו מ ד

ת השיח השיפוטי בהתמודדותו עם נשים כאלה. המשמשים באופן קוטבי א

לי תן של נשים שהמפגש שלהן עם המשפט הפלי נ ל מבחי ו פ ם זה יוצר קושי כ מצב דברי

בדה, ו לי א אב נ ו ם ת עבירה. נשים כ ו נ ב ר ו ל ק ד ש מ ע מ לא ב ת, ו ו י נ י י ל עבר ד ש מ ע מ נעשה ב

ת ו נ כ ו ל ס ד ש מ ע מ ת זו ב י מ ו ט ו כ י ה ד ק ו ל י ח פ ־ ל ת ע ו כ ו ר ז ה בשי מ ט א פ י ו ה אדר ב כ ו כ

, ה פ פ כ ה ת ו ו נ ב ר ו ל ק ך חופש בחירה, רצון ושליטה. היבטים ש ו ת ת מ ו ל ע ו פ ות ה ומי נ אוטו

ם ו לי ל הערה 108; ג׳ פ׳ פלצ׳ר ״הגנה עצמית של נשים מוכות״ פלי י ע 116 ראו בילםקי, ל

ם ו (תשנ״ח) 89, לי (תשנ״ח< 65; ל׳ שלף ״בין הריגה פלילית לבין הגנה משפטית״ פלי

י בסוגיה זו ובפעילות פמיניסטית שנעשתה בעיקר בארצות־הברית ונועדה לדיון כלל

, ראו: ת שהרגו ו כ ו ת ההגנה העצמית גם על נשים מ נ ע לאפשר החלה של ט

E.M. Schneider Battered Women and F e m i n i s t L a w M a k i n g (New Haven &

.London, 2000)

319

נויה וימלט פלילים י

ן ת ו ג ה נ ת ת ה כ ר ע ה י ל ט נ ו ו ל ע ר ק ה ר ר ו א כ ם ל י ו מהו ם ו י ש נ ת חייהן כ ם א י נ י י פ א מ ה

ר ש א , כ ד ג נ י הדין עמן. מ ת הדרך למיצו ל ל ס ך נ כ ב ח הזה, ו תו י ם מן הנ י מ ל ע , נ ת י נ י י העבר

ט, הכרה זו דוחה חבו ה בו ל מ ר ל כ נה ש י י י שקרה בענ פ ל נשים בהכרה, כ ן ש ת ו נ ב ר ו זוכה ק

ת ע ג ו ה זו פ י ת זו. הבנ י נ י י ת עבר י ש ת נ ו ג ה נ ת ה ומיה ושליטה ב נ טו ל או ל היבט ש ומעלימה כ

ל ת ש ו י ל נ ו ה ברצי ר כ ה ת ל ו ר ש פ ל א ת כ ל ל ו ג זה, שכן היא ש ו ס ת מ ו מ י ל ם א ת בנשי ו ח פ ־ א ל

ק פ ס י מ ל י ל פ ט ה פ ש מ ה ת ש ו נ ג ל ה ן ש ת ל ח ת ה ו ר ש פ א ב ת ו י ש נ ת ה י נ י י ר ב ע ת ה ו ל י ע פ ה

ק י ר נ י פי ו או נ ן זה אי ם. קושי אחרו ם וסבירי י י ל נ ו ם כרצי ג ו ו ס יתן ל ם שנ י י ל י ל ם פ י ש ע מ ל

ת קק א , אימץ המחו ו ן הלל נה של בוחבוט; זמן קצר לאחר מתן פסקי־הדי י י ן בענ ־הדי לפסקי

ה ת ו ג ה נ ת ת ה כ ר ע ה ת הרשמית ל י ל י ל פ ה ה ב י ט ק פ ס ר פ תה ל הפך או ת ו י נ ב ר ו ק ה ה ב י ט ק פ ס ר פ ה

ט, ה בוחבו ל מ ר ת כ ש ר ת פ ו ב ק ע קן בין היתר ב ל אשד, מוכה שהרגה. חוק העונשין, שתו ל כ ש

ר ח א נשו של מי שרצח ל ת בעו י ח פ ה יתן ל ו נ ל חסד, שלפי ום בסעיף 300א הסדר ש ע כי ב ו ק

ם בגין ל ו ע ־ ר ס א נש חובה של מ ם עו ו ק מ , ב ו נ י . דהי ת בו או בבן משפחתו כ ש ו מ ת מ ו ל ל ע ת ה

ת ו כ י ר ת שהרגו צ ו כ ו ת שנשים מ ו ר ש פ א 1 ה 1 7 . ת ו ח נש פ ל עו י ט ה ט ל פ ש מ ה ־ ת י ל ב כ ו רצח, י

ל ה ש תי דו סו י קא ביחס ל ו ו ת היא ד ש ק ב ת מ ה ה מ ר ו פ ר , וכי ה ת ה עצמי נ ג ה ת מ ו נ ה י י ל ל או1 1 8 . ה ל לדיון בהקשר ז ל ה כ ת ל הגנה זו, לא ע

י ל ב 1 מ 1 9 י ל א ר ש י סטי ה י נ ם בשיח הפמי י ק ל די ח י ה על־ כ מ ת , נ ן י ב לצי חקיקה זו, חשו

, אחר ו קה זד, או אחרי ל הליך חקי , במהלכו ש רתי קו פן בי י להרהר באו נ שנעשה ניסיון רצי

ג זה ו י ו של ת ת ו ע מ ש , ואחר מ ו ת שהרג ו כ ו ת בו נשים מ ג י י ת ה זו מ ק י ק ח רבן ש ג הקו ו תי

ד , בעו ן כ ־ ל 1 יתר ע 2 0 . ט פ ש מ ת ה כ ר ע ם מ ה ע ל י של נשים א ל א י צ נ ט ו פ ש ה ג פ מ ת ה נ י ח ב מ

117 סעיף 300א>ג< לחוק העונשין (תיקון מס׳ 44) קובע: ״על אף האמור בסעיף 300, ניתן

להטיל עונש קל מהקבוע בו אם נעברה העבירה באחד מאלה: ...>ג) כשהנאשם היה נתון

, במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו

בידי מי שהנאשם גרם למותו.״

118 את סקירת ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 300א ניתן למצוא בדבריו בכנסת של דדי

צוקר, שהיה אז יושב־ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט, בעת הקריאות השנייה והשלישית

של הצעת חוק העונשין(תיקון מס׳ 44), התשנ״ה-1995, שכללה סעיף זה. ראו ד״כ מ״א

(תשנ״ה) 11650.

ם י הנשי נ ד נשים ־ קשרי הגומלין: ארגו ג 119 ע׳ הרבסט לא מתים מאהבה! אלימות נ

ת התואר ״מוסמך במדע המדינה״, ל ב ט (עבודת־גמר לשם ק פ ש מ רת ובתי ה תקשו

אוניברסיטת תל־אביב, 2000).

ת לעמוד על טיבה של עמדה פמיניסטית זו, מעניין לעיין במכתבה של יושבת־ 120 על־מנ

ראש נעמת אל היועץ המשפטי לממשלה. המדובר במכתב המתייחס, בין היתר, לנימוקים

ב שם: ״נכון הדבר כי ת כ שעמדו ביסוד תמיכתו של ארגון נעמת בתיקון 300א הנ״ל. נ

בזמנו תמכה נעמת בתיקון חוק העונשין באופן שתינתן אפשרות להתחשב בצורה כלשהי

במסכת החיים טרם ביצוע הרצח, בעת שגוזרים את דינו של הנאשם או הנאשמת אשר

סבלו מהתעללות בן משפחתם אשר בסופו של דבר הביאתם עד כדי ביצוע הרצח.״ שם,

בעי 83-82. מן האמור במכתב זה מתברר איפוא כי הדילמה שעוררה פרשת כרמלה

320

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ן נ י י , ענ ת י ט ס י נ י מ ה פ ב י ט ק פ ס ר פ ת מ ר ו ק י ב דה, דיון ו ט זכה בתהו חבו ה בו ל מ ר ה של כ נ י י ענ

ן מחוץ טי ו ר לחל ו מ א ר כ ת ו ה בשיר נ מ ט א פ ה אדרי ו ב כ ו , כ בדה י ו ל א אב נ ו ס ם כ ל נשי ש

י שהשיח ו ג העכשו ו אל ק מהדי ל ן ח נ ג הזה אי ת מן הסו ו מ י ל ל שיח זה. נשים א ו ש י ת ו ל ו ב ג ל

ש ג פ מ ת ה ם א י נ י י ים המאפ ך הקשי כ י פ ל , ו ם השיח המשפטי ל ע ה נ סטי הישראלי מ י נ הפמי

ת ראויה. יחסו ם זוכים בהכרה או בהתי נ ת המשפט אי כ ר ע שלהן עם מ

א שינוי פו דרש אי ם, נ ל הנשי כ י ל ט נ ו ו ל סטי הישראלי יהיה ר י נ ת שהדיון הפמי נ מ ־ ל ע

י כזה הוא משימה ל שינו . קידומו ש תו ת או ו ח נ מ ת ה ו נ כ ו ת ב ל שיח זה ו ו ש י נ כ ת תי ב משמעו

ת או ד עמה. מצי ד ו מ ת ה ל ל י ח ת ה ם ל י נ ו ש א ם ר י ל סטי הישראלי כ י נ שיש בידי השיח הפמי

, סטי י נ נה זרה לשיח הפמי בדה, אדרי ובשיר אי ו לי ל אב גן ש ל נשים מסו ת ש ב כ ר ו מ חייהן ה

יסטי נ ת שהשיח הפמי ת אחרו למו ת לדי קו ת מעשה העבירה שעשו משי ת א ו פ פ ו א והדילמות ה

ן נ י י ת בענ טי פו ת ההשוואה בין הציפייה השי נ י י נ ע , מ ל ש מ , ל ך דרש להן בהרחבה. כ ר נ ב כ

־ י ק ס פ ו ב ת שעל מו ת דו למו ת לבין די י נ י ל אדרי ובשיר שהן יברחו וייחלצו מהזירה העברי ש

ה ה ל ד מ ע ר ש ו מ א ט כ פ ש מ ה ־ ת י ע ב ב י ק ר ד א חס ל ם. בי ס נשי נ ו א ו ב ק ס ע ם ש י נ דין שו

ל ך ממעשה העבירה. הסבריה ש כ ק עצמה ב להרחי ל חברה ו ו ש ת י נ ו כ מ ת מ א צ ת ל האפשרו

א ל ל ה ו ת י ב קה מ , כשהיא רחו ת ר כ ו מ ־ א ה ל נ ו לה בשכ ד שחשה באמצע הלי ח פ ר ה ב ד אדרי ב

ו ם שדנ פטי ל השו ה. כ נ י י ו בענ ת שדנ ו א כ ר ע די שתי ה י ם על־ בי ז ו סה, נדחו ככ ף בכי ס ל כ כ

ת הישארותה ת בריחה, וכי א ו ר ש פ ה א י נ פ ה ל ח ו ת , היתה פ ה ת צ ו ר מו כי ל ה הסכי נ י י בענ

פטי פן דומה, איש משו ת. באו מי ו נ טו רתה האו ע בחי ק ל ר ק ע ר ר י ב ס ה ע יש ל רו רת האי י בז

ת ה בשיר. האפשרו מ ט א ל פ ק בתרחיש הבריחה האפשרי ש פ ל ס א הטי ט העליון ל פ ש מ ה ־ ת י ב

ל חייה ת הגברים ששלטו בה כ ר א י ג ס , ת ח למשטרה ר ב ה ודודה, ת ד אבי ג ם נ מ ו ק ת שהיא ת

ת אומצה י ר ש פ ה א מ ק י נ נ פ ח מ ט בטו ל ק מ פן כזה גם ב ת החוק ותזכה באו פ י כ ות א י די רשו לי

פרשה י שנ פ ת חייה, כ או ת מצי ו ר מ רה, ל ת סבי ו ר ש פ א ב כ כ ר ה ל שופטי ה די כ י ד על־ ח א ־ ה פ

־בררה שבה ן ת האי ד ו כ ל מ ה ביחס ל י ת ו נ ע ל ט דחו כ ך נ כ ם ל א ת ה . ב ט פ ש מ ה ־ ת י י ב נ פ ל

ה ר מ ו ח ת ה ש א י ג ד ה , שרצו ל ם י ט פ ו ש ו ה ק ק ז ט נ ו ב ח ו ה ב ל מ ר כ ס ל ח י ם ב . ג ה ד כ ל נ

ט המחוזי, פ ש מ ה ־ ת י ל זירת האירוע. שופטי ב ת הנטישה ש י י ג ו ס , ל ת י ל י ל פ ה ה ת ו ג ה נ ת ה ב ש

ט פ ש מ ה ־ ת י ב פט קדמי ב , והשו ת מאסר ו נ ע ש ב ה ש ה והטילו עלי ר מ ו ח נשה ל ת עו שגזרו א

ה ת ל ו כ י ק שלו רצתה, היה ב מו י ך הנ מ ס ־ ל צאה זו, עשו זאת בין היתר ע ך בתו מ ת , ש ן ו העלי

. גם ה ת ק ו צ מ וחה ב ת הרו ו י ף רשו ה או שיתו ר ט ש מ וח ל ו י די ד י ־ ה על י ת ו ל ב ס ם קץ ל לשי

ם געי ו ם הנ גדי ו ם נ לי קו ר כי יש בשי ו מ א ר כ ב א שהוא ס ל ה זו, א ע ד השופט בך היה שותף ל

ר הקלה בעונשה. ב פו של ד ק בסו ת כדי להצדי כ ש מ ת מ ה ה ת ו נ ב ר ו ק ב

ת הסכמתה ל א ת ש ־המשפט במשך שנים א ו בתי ס, בחנ נ ת האו י י ג באופן דומה, ביחס לסו

ם , נשי ר מ ו ל ע. כ רו רת האי י ח מז ו ר ב ן ל ו סי י עה בנ ת המאמץ שהשקי ד י י מ פ ל האשה ל ש

בוחבוט מנקודת־ראותו של ארגון פמיניסטי זה היתה רק העובדה שהכרה בקורבנותה לא

יכלה לאפשר הפחתה בעונשה לו היתה מורשעת בעבירת רצח. הנחת־היסוד היתה איפוא

ל שיכולות נשים כאלה לצפות ממערכת המשפט ביחס למעשה העבירה שעשו הוא כי כ

התחשבות שבחסד, ולא הגנה מן הדין, כגון הגנה עצמית, השוללת הטלת אחריות

פלילית בשל נימוקים מהותיים, שעניינם הצדקת המעשה פלילי.

321

נויה וימלט פלילים י

שטענו כי נאנסו נדרשו להוכיח את אי״הסכמתן למעשה הבעילה באמצעות הוכחה שניצלותפסה כמי ת ההזדמנות הראשונה לברוח מן המקום. מי שלא עמדה בדרישה זו, נ א שנשארה בזירת האירוע מרצונה, והישארות מרצון זו שימשה בדיעבד ראיה להסכמתה1 שאלות כגון מדוע לא נמלטה האשד. מזירת האירוע אינן איפוא שאלות 2 1 למעשה הבעילה. המייחדות את הדיון השיפוטי רק בעניינן של אדרי ובשיר. המדובר למעשה בדפוס החוזר על עצמו, והבוחן את התנהגותה של האשד, במשפט הפלילי מתוך פרספקטיבה א־מגדרית לחלוטין. דהיינו, אותה התעלמות ממציאות חייהן של נשים שהניעה את השיח השיפוטי בסוגיית האונס לייחס לאשה אוטונומיה שווה לזו של הגבר בכל הנוגע ביכולתה להימלטת יחסו של בית־המשפט לנשים מן הזירה העבריינית ממשיכה לאפיין, כך ניתן לטעון, א

גם כשהן על תקן של עברייניות, ולא של קורבנות. ההתמקדות של בתי־המשפט באפשרות הבריחה של האשד, בהקשרה של סוגיית האונסניסטית נרחבת, בהקשר זה הוזכרו, בין היתר, המבנים היוותה מטרה לביקורת פמי החברתיים הבלתי־שוויוניים שנשים מוכפפות להם, והובהרו חוסר הסבירות וחוסר ההיגיוןי או אחרי שנאנסה. השיח הפמיניסטי שבהטלת הדרישה של בריחה מן הזירה על אשד, לפנ עמד בהקשרים אלה על חוסר האונים של נשים במצבים כאלה, על הפחד והאימה מן הגברים סביבן, על השפעתו של מעשה האונס על מצבן הנפשי ועל יחסי הכוחות הבלתי־ת לם יחד א ס, ולעיתים בינה לבין אנסים רבים, העושים כו שוויוניים בין הנאנסת לאנ מעשה הבריחה למעשה בלתי־סביר ובלתי־אפשרי מנקודת־ראותה של הנאנסת. ביקורתונטית גם ביחס לנשים אחרות שהמפגש שלהן עם המשפט מסוג זה יכולה להיות רלו הפלילי נעשה במעמד של מי שמבצעות עבירה. באשר לכרמלה בוחבוט עמד כבר השיח הפמיניסטי על חוסר ההיגיון וחוסר הסבירות שבהעמדתה של דרישת הבריחה כשיקול1 ועתה דומה שהגיעה העת 2 2 , ה רלוונטי לעניין גיבוש עונשה של האשד, המוכה שהרג להעלות הרהורים ביקורתיים מסוג זה גם באשר לנשים אלימות אחרות. מדוע לא נטשות הזירה? האם היה סביר בנסיבות העניין לצפות שהן ינהגו כוכבה אדרי ופאטמה בשיר אל שלא עמדו בציפיות ההיפותטיות של כך, והאם היה מוצדק להענישן בחומרה ע בית־המשפט בכל הנוגע ביוזמה ואוטונומיה? לשיח הפמיניסטי הישראלי כלים ראשונים ראויים להתחיל להתמודד עם שאלות אלה ולגבש פרספקטיבה פמיניסטית ביקורתית

באשר לאופן שבו השיח המשפטי מתמודד עם נשים אלימות. באופן דומה, השיח הפמיניסטי הישראלי העכשווי מספק כלים ביקורתיים נוספים להערכת דילמות אחרות העולות מן הדיון השיפוטי בעניינן של סונא אבו ליבדה, כוכבה אדרי ופאטמה בשיר. ביחס לאבו ליבדה ובשיר, הראה הדיון לעיל כי למאפיינים הקשורים

121 דוגמה בולטת ללוגיקה שיפוטית מסוג זה ניתן למצוא בפסק־הדין בעניין פרג׳ון, שם קבע בית־המשפט: ״בתי המשפט הדגישו פעמים רבות שאשה, המתנגדת ברצינות לקיום מגע מיני עם גבר נותנת ביטוי לכך בהתנהגותה ומנצלת הזדמנות ראשונה הניתנת לה כדי להסתלק או להזעיק עזרה.״ ע״פ 579/76 פרג׳ון נ׳ מ״י, פ״ד לא(3) 219, 224. לסקירה

מפורטת של פסיקה נוספת שהביעה תמיכה בעמדה זו, ראו לבנת, לעיל הערה 106. 122 ראו בילסקי, לעיל הערה 108.

322

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

ת מעשה נ ב ה ת ל ו י ט נ ו ו ל ל ר ה באו היתד, מידה רבה ש נ מ מ ת ש י ת ו ב ר ת ה ה ב י ב ס ל צאן ו למו

, ה ד ב י ו ל ב א א נ ו : ם ת ו י ת ר ו ס ת מ ו י ל כ ר א י ר ט ת פ ו ר ב ח הן באו מ . שתי ה שעשו ר י ב ע ה

רה ר, בחו ה בשי מ ט א . פ ה ת ח פ ש י מ ד י ־ ה על ת ד ו נ ף ו או י נ אה שהואשמה ב ת נשו י נ י ת ש ל פ

ל יישוב. כ ק מ ו ח ל ר ה א מ ה ודודה ב ל אבי ל ש ב ג ו מ ־ י ת ל ב ם ה נ ו ט ל ת ש ח ה ת ל ד ג ת ש י ו ו בד

ם ל נשי ת הבחירה ש ל ו כ ת י פן ראוי א ך באו י ר ע ה יתן ל א נ ך כי ל כ י פ ראה ל ה נ ל ת א ו ב י ס נ ב

ם י תר למושג ו ת י י פ י צ פ ת ס א הידרשו ל ו לה ל פ פ כ ו ה ת ש י ר ב ג ת השליטה ה ד י ת מ א ה ו ל א

ם רוצים פן דומה, א . באו ה באו ל נשים בחברה שממנ ד המשפחה ובמעמדן ש ו ב כ געים ב ו הנ

ת ו ט ל ח ה ת ה נ ב ה ע ל י י ס ל ל ו כ י י ל אדר ה ש נ י י נ ע י ב ת ד ע בט ה ה שההי נ ע ט ת ה ס א ס ב ל

ל השסע ו ש ת ו ע מ ש מ תו ו תר במהו ו ט י ר ו פ ש דיון מ ר ד , נ ה נ י י נ ע ו ב ל ב ק ת ה ת ש ו י ט פ ש מ ה

ים י בישראל. בשנ ו סטי העכשו י נ ח הפמי ת לשי רו ן ז נ ה אי ל ת א ו י ג העדתי בישראל. שתי סו

ת ב כ ר ו ה מ ב י ט ק פ ס ר ח פ ת פ ה ל ת ס י נ ת ש י ל א ר ש ת י י ט ס י נ י מ ה פ ב י ת כ ו עדים ל נ ת א ו נ ו ר ח א ה

ים אחידים, ליטי ו נ ם מו חי נ ל ציבור הנשים במו כ יחס ל ם להתי ו ק מ ל הזהות הנשית. ב תר ש ו י

דרש רך להי ת הצו א ן עצמן ו ם לבי ם בין נשי י ל ד ב ה ת ה י מדגיש א ט ס י נ י מ פ ל הדיון ה ח ה

ה ב י ט ק פ ס ר ח פ ת פ ת ל נ מ ־ ל , ע ם י י ר ד ג ם מ י נ י י פ א ד מ צ , ל י ת ד מוצא ע ע ו ז ג ם כ י נ י למאפי

ת זו ו ח ת פ ת . ה ו ק ממנ ל ח ק ל לא ר ל ציבור הנשים, ו כ ת ל י ט נ ו ו ל ת שתהיה ר מ ל ו ת ה סטי י נ פמי

עד נים. ממו ת השמו ו נ ל בסוף ש ח ת ה סטי י נ י מהותי שעברה המחשבה הפמי ו נ ק משי ל הינד, ח

ת ח ל ת ל כ ־ ך ר ד ת ב ג ו ו ת המס י ת ר ו ק י ת ב י ט ס י נ י מ ת פ ו ר פ ל ס ל חדש ש ג ו עדים ל לך אנ אי זה ו

ת ס י פ ל ת ת ע ר ו ק י ב ח כ ת פ ת רתי זה ה קו . זרם בי ״ י נ דר מו סט־ זם פו י נ ת ״פמי י ל ל כ ת ה ר ת ו כ ה

ה ב ש ח מ ם ב י י ל הזרמים המרכז ם ש ע צ ד מ ק ו מ ה עד אז ב ד מ ע ת האחידה ש י ש נ ת ה הו הז

רת קו . בי ל נה לעי ידו ת שנ י ג ו ל ו נ מי ת הקרי סטי י נ רת הפמי קו אבת הבי ו שו , וממנ ת סטי י נ הפמי

ה רי ו ג יחס לקטי ם להתי ל והצרכים הנשיים. במקו ו ק ם של ה ת ו י נ ו ג ב ת ר זו ביקשה להדגיש א

פה סי , הו ם ל נשי ת זהותן ש ר ד ג ך ה ר ו צ ת ל י ט נ ו ו ל ר ה היחידה ה רי ו ג טי ק ל ה א ״אשה״ כ

ה של החוויה הנשית ת ו ב כ ר ו ת מ , שסייעו לחשוף א ת ו פ ס ו ת נ ו טי נ ו ו ת רל ו רי ו ג ת זו קטי ר ו ק י ב

ם ם בין נשי , הודגשו בהקשר זה ההבדלי ל ש מ , ל ך ן עצמן. כ ם לבי ם בין נשי את ההבדלי ו1 2 4 . ת ו י ב ס ן נשים ל ת לבי ו י אל םקםו ם בין נשים הטרו 1 או ההבדלי 2 3 , ת ו ר ו ח ם ש י ש נ ת ל ו נ ב ל

ת והאופן ו י ת חייהן של נשים ערב ת זאת, בין היתר, מציאו מ ו ע בהקשר הישראלי הודגשה ל

ם ת אליה מנציחים ומשעתקי כו י ת החברה שהן משתי ים א נ י ם המאפי י תי שבו הקודים התרבו

ו ק ס ר זה ע ש ק ה ו ב נ דו י ת שנ ו מ ג ו ד . ה ת להם ו פ פ כ ו ת שהן מ י ר ב ג י השליטה ה נ ו נ ג נ ת מ א

A.P. Harris "Race and Essentialism in Feminist Legal Theory" 42 : 1 2 ראו, למשל 3

Stanford L . Rev. (1990) 581; K.W. Crenshaw "Demarginalizing the Intersection

of Race and Sex: A Black Feminist Critique of Antidiscrimination Doctrine,

Feminist Theory and Antiracist Politics" F e m i n i s t L e g a l Theory: Readings i n

. L a w and Gender (Boulder, K.T. Bartlett & R. Kennedy eds., 1991)

P.A. Cain "Feminist Jurisprudence: Grounding the Theories" : 1 2 ראו, למשל 4

F e m i n i s t L e g a l Theory: Readings i n L a w and Gender (K.T. Bartlett & R. Kennedy

eds., 1991); S.A. Law "Homosexuality and the Social Meaning of Gender"

.(1988) Wisconsin. L . Rev. 187, 218

323

נויה וימלט פלילים י

ד ו ב ע כ ק ל ר ם ע ן רצח נשי ו ם, כג ל נשי ם בחייהן ש י ט ל ח ו ם מ י י נ ב ר ו ם ק בטי אומנם בהי

ם י ל תן כ ו ל דיון נ ג כזה ש ם דומה כי סו ל ו 1 א 2 6 , ם י ש נ ת ו ו ד ל ל י ם ש נ ו 1 או א 2 5 ה ח פ ש מ ה

ה מ ט א פ ם כ ל נשי ת חייהן ש ו א י צ מ ותר ביחס ל ת י ב כ ר ו ה מ ב י ט ק פ ס ר ח פ ו ת י פ ם ל י נ ראשו

ל ת ש י נ י י ן העבר ת ו ל י ע פ ת ההיגיון הטמון ב ן א ן להבי ת י נא אבו ליבדה. האם נ בשיר או םו

ל מוצאן? האם ש ו ב פ פ כ ו ים שלהם ה י השליטה הגברי נ ו נ ג נ מ ת ל א הידרשו ל ה ל ל נשים א

ל עוצמתם ש ת טיבם ו נ י ח ב ן בין נשים לבין עצמן מ י להבחי ת נשית מבל ו נ י י ניתן לדון בעבר

ח ל השי ? ע ת י ל י ל פ ן ה ת ו ג ה נ ת ל ה ם ע י ע י פ ש מ ם ה י י ל כ ר א י ר ט פ ם ה י י ת ר ב ח ם ה י נ ב מ ה

ה ב י ט ק פ ס ר ל פ ע בגיבושה ש י לסי , ו לה ה בשלי ל ת א ו ל א ל ש ב ע סטי הישראלי להשי י נ הפמי

ת ת יבת ל ה כזו חי ב י ט ק פ ס ר ת. פ מו יה עם נשים אלי ת ראו ו ד ד ו מ ת ך ה ר ו צ ת ל ב כ ר ו מ רחבה ו

ים כגון נ י ם של מאפי ת מ ו ר ת ת , ולבחון א ות שרצחו נ , בין נשים שו ן, למשל ם להבחי י ו כל נ ל

מות שעשתה. ת ומעשה האלי י נ י ח ראוי של האשד. העברי תו י רך נ ם לצו גזע, מוצא או לאו

סיכום

ותר י י נ פ , בחרו ל ר ט ס ו י פ נ ל מי ות ש די ם הסו ת המושבעי ו ר ב גב׳ הייל, ח ס ו ר ט י גב׳ פ

ת הראיה א א פו ת המשפט. הן החביאו אי כ ר ע תה לידיה של מ ר או י א להסג ם שנה ל י נ משמו

רה ע בהרשעתה בעבי י לסי ר ו ט ס ו ה ההמתה שעשתה פ ש ע מ ע ל י נ ח מ כי כלה להו היחידה שי

ת ו נ ה ל רצח. מאז חל שינוי מהותי במעמדן המשפטי של נשים ובהיקפן של הזכויות שהן נ ש

ל ל כ י ה ת ל ו ל ו כ , והן י ט פ ש מ ת ה כ ר ע מ ה ל א ל ת מ י ל מ ר ו ת פ ו ש י ג נ ום מ ת כי ו נ ה ם נ מהן. נשי

תן וצרת דמו , י ל פ ס ל . סוזן ג ן ת או עורכות־די פטו ל שו ד ש י ק פ ת ם ולשמש ב ־מושבעי בחברי

תי ל שינוי מהו ל ו ח ת כזו ת י ל מ ר ו ת פ ישו ג ך נראה, כי נ גב׳ הייל, סברה, כ ס ו ר ט י ל גב׳ פ ש

ת. מחזה מו ל נשים אלי ן ש נ י י ך משפטי הוגן בענ ל הלי ה נ ט ל פ ש מ ת ה כ ר ע ל מ ה ש ת ל ו כ י ב

ר ט ס ו טה היסטורית, ומיני פ קדו ל היותר, אנ כ ום, ל ן ״זוטות״ היה צריך איפוא לשמש כי כגו

ראה עם זאת כי ל נ ע ו פ ת משלה. ב ו די ם סו ת מושבעי ו ר ב ח קק שוב ל ז לא היתה צריכה להי

ר לידי ט ס ו י פ נ ה של מי ת ר ג ס ת ה ל א ש ום ב ע כי י ר כ ה ת ל כו גב׳ הייל צרי טרם ו לו היו גב׳ פי

ת ו פ צ יתן ל תר משהיה נ ו ת י ב כ ר ו ת מ ו ט ב ל ת ה ה ב ו ו ה זו מל ע ר כ , היתד. ה ט פ ש מ ת ה כ ר ע מ

בראשיתה של המאה העשרים ואחת.

ן ת להבי נ מ ־ ל ת ע מ ל ו ת ה דרי ה מג ב י ט ק פ ס ר ת פ ש ר ד ם נ ו ת שגם כי ו א ר ה ר זה גיסה ל מ א מ

ת ת להם ומציאו ו פ פ כ ו ת מ ו מ י ל ם שנשים א י י ל כ ר א י ר ט ם פ י נ ב ת נשית. מ ו מ י ל י א פן ראו באו

ל ע ש ק ר ם ב ם רבי ם עומדים במקרי ל גברי תיהם ש ו ם או בנ ג ו ז ־ ת ו נ ב ה כ ל ל נשים א חייהן ש

ל עיה ש י מנ ה ו נ ו י ת הג ן א ת להבי נ מ ־ ל ך הכרחי ע ב ד ם נ ם, ומשמשי י ת נשי ו נ י י ר ב מעשי ע

ך ו ת , שנעשה מ מי ו נ טו י נשי או נ י ה עברי ש ע מ ם כ י ת י ע ראה ל ת זו. מה שנ י נ י י ת עבר ו ג ה נ ת ה

125 מ׳ חסן ״הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה״

מין מיגדר פוליטיקה >ג׳ רוזן עורך, 1999) 267.

126 נ׳ שלהוב קיבורקיאן ״תגובה על אירוע של התעללות מינית בילדה בחברה הפלשתינית:

הגנה, השתקה, הרתעה או ענישה״ פלילים ז(תשנ״ט) 161.

324

פלילים י כאשר נשים נעשות אלימות

, ד ג ת. מנ ו רבנ קו ה ו פ פ כ ע במציאות של ה , מעשה הנטו תו של דבר רצון ובחירה, הינו, לאמי

ת ו מ י ל ל א ת זו ש ב כ ר ו ה מ נ ו מ ת ך אחד ב ב ד ק נ ם הינה ר ת של נשי י נ ב ר ו ק ת חייהן ה או מצי

פן שבו ת המהווים ביטוי לאו י ב י ט ק ל שליטה ובחירה א ת ש ו ל ו ע ת פ הו יתן לז נשים. לצידה נ

ל ת ש ו מ י ל לם מעשי א פן הו ח באו ת נ ל ן ו ת להבי נ מ ־ ל ת חייהן. ע או ת עם מצי ו ד ד ו מ ת נשים מ

ת או ד עם החיבור שבין מצי ד ו מ ת ה ל ל י כ ש ת , ש ת ב כ ר ו ה מ ב י ט ק פ ס ר א פ פו ת אי ש ר ד נשים, נ

תן האלימה. השיח ו הג ת בבירור מהיותן נשים, לבין התנ ע פ ש ו מ ת, ה ימו ל נשים מסו החיים ש

ת זו בהקשרה מו ם אלי ק מ ת ל נ מ ־ ל ם ראויים ע ח כלי ת פ ל ל ת זאת, טרם השכי מ ו ע , ל השיפוטי

־ י ת ל ב ה כ ל ת א ו ב י ס נ דחה ב ה שעשו נ ר ב ע ה ה ש ע מ ת ל ו מ י ל ם א י ש ל נ . הסברן ש ן כו הנ

ת לו ת ל והתוקף שיש ל ק ש מ ת ה ל עדיין א ב ק ו מ נ ל הנשי״ אי , ו״הקו ר י ב ס ־ י ת ל ב טי ו נ ו ו רל

בזירה השיפוטית,

ל ת מסוגן ש מו י ק בנשים אל ת לא ר ע ג ו ת פ פוטי ל הנשי״ מן הזירה השי ל ״הקו הדרתו ש

ל ציבור ל כ ו ש ת נ י ח ב צאה קשה מ ה תו ב י נ ה בשיר. היא מ מ ט א פ ה אדרי ו ב כ ו בדה, כ ו לי אב

ל נשים ת ש י נ ו י ו ־שו ת חייהן הבלתי או העלמה של מצי ואה ו עת בהסו י ם, שכן היא מסי הנשי

ד שחשה ח פ ר ה ב ד ה ב ר ע ל נ ה ש ת נ ע ד ט י ־ י ח מ ת ב ל ט ב מ , ה ת י ט ו פ י ה ש ד מ . ע ה ר ב ח ב

ף ס א כ ל ל ה ו ת י ב ה מ ק ו ח א ר , כשהי ה ל י ן ל ר באישו כ ו מ ־ י ת ל ב ב ם יישו ו ק מ ת ב ו ט ט ו ש מ

ם י ר ב ג ה כ ומי נ טו ת ואו ו תה חופשי ת באו ו ל ה נ ת נן מ ם אי ה כי נשי ד ב ו ע ת ל ש ח כ ת בכיסה, מ

ל ש , ב ה ל י ל ך ב ב חשו ו ח ר ל זה ב ל כ ב ת, ו רי בו הצי ת ו י ט ר פ ה ה ר פ ס ל ה ם ש י נ ם שו י ק ל ח ב

ן נ ם בי י י נ ו י ו ־שו ח הבלתי ל יחסי הכו צר ש , שהן תו ן ה י פ ל ת כ ו נ פ ו מ ת ה ו מ י ל ת א ו ק י ט ק ר פ

נה ות המדי י ת שרשו ו ר ש פ א ת ה ט א ל ח ו פן מ ת באו ל ל ו ש פן דומה, עמדה ה ם. באו ן גברי לבי

ד ו ב כ ת ב ו ע ג ו ם וכאשר הן פ ה בשיר, א מ ט א פ ם כ ל נשי ת להגן ע ו ל ג ו ס ת או מ ו כ ו ר ן ע נ אי

יעה כזו ת מדי שנה בשל פג רצחו ת נ ו ב ת קשה, שבה נשים ר המשפחה, משטיחה מציאות נשי

ה נ כ ל ס ת ע ו ח ו ו ד ר הן מ ש א , גם כ ק ת החו פ י כ ת א ו י רשו , ו ה ח פ ש מ ד ה ו ב כ ת ב ר ח או א

1 כך גם 2 7 . ד ע ו ד מ יע להן מבעו ם לסי ו ל כ ־ א ט או ל ע ם אלה, עושות מ ת לנשי פ ק ש נ ת ה אפשרי

ח העובדה כ ו נ י ל נ ו י הג ־ י נשי כבלתי נ י ל מעשה עברי ת המכריזה ע טי פו ת שי חסו י ביחס להתי

ה ת ר ד ה ת ו ו מ י ל א ה ל ת פ פ כ ר ה ב ד ל האשה ב ה ש י ת ו נ ע ר בין ט ש ת ק ו א ר תן ל י א נ ל ש

־ ת ו ר א ת ן מ נ ה אי ל ת מעין א ו י ט ו פ י ת ש ו ט ל ח . ה ת י נ י י ר ב ע ה ה ת ו ג ה נ ת ן ה ת לבי י ת ר ב ח ה

ת טי פו ו השי מ ל ו ע ־ ת פ ק ש ה ו ו ת ס י פ ר ת ו א ה במידה רבה ל ת ו ת א ו נ נ ו כ . הן מ ת בלבד או מצי

, היא ת מ ל ו ת ה י ר ד ג ה מ ב י ט ק פ ס ר ת פ ר ד ע ת זו נ טי ו פ ה שי ס י פ ר ת ש א . כ ט פ ש מ ה ־ ת י של ב

ים ח המגדרי י הכו נ ב מ ד מ ב ל ת ב מ ל ע ת נה מ ת שאי או ת מצי נ ו מ ל ת מביאה לידי הצגתה ש

, י רמל ט השיפוטי הפו ס ק ט , במרכז ה רת קו י א ב ל , בעצם הצבתה, ל ת מ ר ו א גם ת ל בחברה, א

ח אלה. ו י כ נ ל מב ם והנצחתם ש ק ו ת ע ש ל

א ה ת ת טי פו ח שהזירה השי י ט ב ה א ל פו סטי הישראלי הוא אי י נ ל השיח הפמי ו ש ד י ק פ ת

ר ב ך ברור כ ע ולהישמע. משימה זו, כ ל הנשי״ להשמי כל ״הקו ו ם באופן שבו י נגישה לנשי

127 פרשת כרמלה בוחבוט היא דוגמה מובהקת כזו, ודיווח מפורט על אוזלת־ידן של הרשויות

השונות מצוי גם בפסק־דינה של השופטת דורנר בעניינה. ראו עניין בוחבוט ־ עליון,

לעיל הערה 107, בע׳ 666-655. לדיון נוסף באוזלת־היד של הרשויות ביחס לרצח נשים

ערביות על רקע כבוד המשפחה, ראו חסן, לעיל הערה 125.

325

נויה רימלט פלילים י

י ו נ ה בשי כ ו ר ס השיפוט. היא כ ל כ ם ע ת של נשי י ס י ת פ ו ח כ ו נ ק ב ה ר צ מ ת ה מ נ היום, אי

ח י הכו נ ו נ ג נ ה ושל מ ר ב ח דר ב ל יסוד המג ו ש ת ו ע מ ש ת מ פ י ש ו ח נ י י י בהרבה, שענ ל ק י ד ר

י ל ק י ד ך ר ל ה ל מ ו ש ת ו ש ח ר ת ה רה. עד ל ם לשימו י מ ר ו ת ת זו ו ו ע מ ש ם מ י נ נ ו כ מ והעוצמה ה

פן ת באו ו הנ כבה אדרי ופאטמה בשיר לי ו א אבו ליבדה, כ נ ו ס ת כ מו י וכלו נשים אל כזה, לא י

י נ ל מי ות ש ת המושבעים הסודי חברו ת, ו ת והשפעה בזירה השיפוטי ו ח כ ו ת, נ ישו ג שוויוני מנ

ד כה עו ט צרי פ ש מ ת ה כ ר ע מ י ש ו נ ג השי ו ס ת ל י ט נ ו ו ל ת ר ר ו כ ז ת ת ו ו ה כו ל ר ימשי ט ס ו פ

. ר ו לעב

326