בקופסאות הבטוןנשים מזרחיות בפריפריה הישראלית

פנינה מוצפי-האלר

'ספריית אשכולות' של מכון לוי אשכול באוניברסיטה העברית בירושלים מוציאה לאור, בשיתוף עם הוצאת מאגנס, מונוגרפיות וקובצי מאמרים שנועדו להביא לפני ופוליטיקה תרבות וכלכלה, חברה בנושאי המחקר מפרות העברית קוראי קהל

בישראל ולעודד את השיח האקדמי והציבורי בנושאים אלה.

מערכת מדעיתדן אבנון, יורם בילו, נורית גרץ, ורד ויניצקי-סרוסי, גדי טאוב,

סטיוארט כהן, עאדל מנאע, דליה עופר, מיכאל שלו

עורכתנורית שטדלר

פנינה מוצפי-האלר

בקופסאות הבטוןנשים מזרחיות בפריפריה הישראלית

ספריית אשכולות, מכון אשכול, האוניברסיטה העברית בירושליםהוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים

עריכת לשון: זהבה כנען

ההפצה: הוצאת מאגנסת"ד 39099, ירושלים 91390, טל' 02-6586659, פקס' 02-5660341

www.magnespress.co.il

©כל הזכויות שמורות

להוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנסהאוניברסיטה העברית

ירושלים תשע"ב

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם,לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט

בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכניאו אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה.

שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זהאסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

ISBN 978-965-493-650-7 מסת"בeBook ISBN 978-965-493-651-4

נדפס בישראלסדר ועימוד: רונית גולדברג

הספר מוקדש לזכרה של ד"ר ויקי שירן,חברה, מנטורית, וממובילות הפמינזם המזרחי

]190[

פרק שביעי

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

פגשתי את גילה בפעם הראשונה ב-1996, כשעברתי עם משפחתי לגור במדרשת שדה בוקר. גילה הייתה מורה לתנ"ך וסגנית מנהלת בית הספר היסודי היחיד ביישוב לתפקיד כשהתמנתה כך, אחר "המדרשה". בפינו שנקרא והאליטיסטי המרוחק מנהלת בית הספר המקומי, כבר היינו חברות ואני בירכתי אותה על המינוי החדש. ש"אצל המקומי, הספר בבית שלמדו מבני שמעתי אותה שפגשתי לפני עוד גילה אף אחד לא מפריע בכיתה". יש בהופעתה הדרת כבוד שאינה מוטלת בספק. היא אישה מרשימה ונאה מאוד. שיער בצבע דבש מעטר את פניה העגולות ולבושה גילה אינה אישה שנפתחת מהר. מוקפד. הידידות האישית בינינו התפתחה לאט. זו לזו בשנים הראשונות להיכרותנו נפגשנו באירועים שארגן בית הספר, וחייכנו יש כי בשבילים הקטנים של היישוב. הקשר שלנו התחזק כאשר התברר לשתינו קווים דומים בהיסטוריה האישית שלנו. גילה, כמוני, הצליחה לפרוץ את מגבלות החיים בעיירת הפיתוח שבה גדלה, בתיווכה של פנימייה המבטיחה לימודים בבית ספר תיכון יוקרתי )היא בירושלים, אני בכפר סבא(. גם היא, כמוני, נישאה לגבר לא-ישראלי, שממנו נפרדה, ובנה, שאותו היא מגדלת בכוחות עצמה, הוא בן גילם

של שני בני. בשנת בירוחם שהתחלתי האתנוגרפית המחקר עבודת על לגילה כשסיפרתי נוכחתי לדעת שאני מספרת לה על גילתה עניין רב במחקרי. אט אט 2000, היא המחקר יותר מאשר לכל אדם אחר במדרשה או מחוץ לה. סיפרתי לה על מפגשים שהיו לי עם אנשים ועל הפרשנות הראשונית שלי לכל מיני מצבים חברתיים שחוויתי בעיירת ילדותה, ירוחם. גילה הקשיבה ברצינות לתיאורים שלי, הוסיפה פרשנויות משלה ושאלה שאלות נוקבות ומעוררות מחשבה על מטרות המחקר שלי ועל דרך ניהולו. הצעתי לגילה לקרוא טיוטות ראשוניות של שני פרקים שהתחלתי בכתיבתם.

גילה קראה אותן בעיון והציעה שאבוא לביתה לשמוע את הערותיה. שאלותיה על משיבה עצמי את מצאתי 2001 ביולי ב-9 שהוקלטה בשיחה בה מוצאת אני הזו המוקלטת השיחה של חוזרת בקריאה גילה. של המאתגרות סיכום מוקדם אך מעמיק של התפיסות שהניעו את כתיבתו של הספר, את עריכתו כדי זו גילה בשחזורה המדויק של שיחה על פותחת את הפרק אני של המחקר.

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]191[

על מבוססות אינן הקודמים הפרקים במהלך פרשתי שאותן שהתובנות להדגיש הידיעה( אלא תוצר של תהליך ממושך של )בה' פרשנות עצמאית שלי, החוקרת חשיבה משותפת, תהליך שבו לסובייקטית המחקר יש הרבה מה להגיד לא רק על עצמה אלא על הניתוח והפרשנות שלי את סיפורה ואת המחקר בכללותו. ובעיקר,

שהקווים המפרידים ביני לבין הנחקרות אינם תמיד מובחנים. אני: הרעיון של המחקר הוא לתעד את מה שאני קוראת לו "עולמן של נשים מתוך שלהן, במילים עולמן את לתאר להן, להקשיב רוצה פשוט אני מזרחיות". מערכת הערכים שלהן. אני לא חושבת שהן "בעיה". אני לא רוצה ל"תקן" אותן. הן מרתקות אותי. אני רוצה להבין, ואחר כך לכתוב על האופן שבו הן רואות את העולם, הן מסבירות את חייהן, הן פועלות. בלי שיפוטיות, בלי הנחות מראש של מה נכון

ומה לא נכון.גילה: כן. זה מעניין. אני רוצה לשאול אותך עוד על שיטות המחקר שלך וכן הלאה. אבל קודם תאמרי לי, אני מבינה שאת חוקרת רק נשים מזרחיות, שלא הכנסת למחקר שלך נשים אחרות. שאת מתמקדת רק בנתח המסוים הזה של האוכלוסייה

בירוחם...ירוחם על מחקר לא זה שלי. המוקד הן המזרחיות הנשים כן. בהחלט. אני: לא גם זה צודקת, ואת בירוחם. שקורה מה כל על בירוחם. האנשים כל על או מחקר על כל הנשים בירוחם. התחלתי את המחקר מהקבוצה המתחלפת של עובדות הניקיון שהגיעו לנקות את משרדי במכון. והן היו או מרוקאיות או הודיות. וכמובן הן נשים שאין להן השכלה פורמלית גבוהה. הן נשים צעירות, רובן בשנות העשרים בתוך שלהן החיים את לארגן שלהן והמאבק לחייהן. השלושים או המאוחרות המשפחה, בעבודה, בקהילה ריתק אותי. כבר שנים אני חושבת על הקטגוריה הזאת קבוצת על מחקר מאוד מעט יש מובטלות. פועלות, עובדות, מזרחיות נשים של הנשים הזאת. בדקתי את הנושא. בעצם כתבתי על כך מאמר שסקר את התחום. והעניין שלי היה בנשים עצמן ולא בהכרח בירוחם. ירוחם הוא מקום שמגדיר בעבור הנשים האלה סדרה של מגבלות חיצוניות חמורות מאוד. הריחוק וחוסר האפשרויות לא רק לתעסוקה אלא גם לחינוך טוב מגביל את חייהן, את האופציות הפתוחות לפניהן. רציתי להבין מה הן עושות בנידון, מה הן חושבות על החיים שלהן. עובדים עם בסדר לא למיניהם מתחילים בשאלה: מה טוב ושוחרי עיתונאים סוציאליים, הנשים האלה? למה הן מדברות באופן שבו הן מדברות? למה הן חיות בעוני יחסי וכן הלאה. ואני רציתי לשאול איך הן מתמודדות? האם הן מסתובבות בתחושה שהן כישלון? אבל, גילה, אני חייבת להדגיש שהמחקר לא חוקר רק נשים. אני מעוניינת ביחסים בין נשים אלה לגברים בחייהן, למשפחות שלהן, לאנשים שמעסיקים אותן...

גילה: אני מבינה. את רוצה לתעד את החיים שלהן. אבל תגידי לי בכנות, את מי זה יעניין? את מקצוענית. את דוקטור לאנתרופולוגיה... בשבילך זה אולי מרגש... ואת אני מכירה את הנשים האלה יחדש הרבה... לא זה לי זה מחדש? למי אבל

פרק שביעי

]192[

החיים שלהן. אוהוהו כמה שאני מכירה את מה שאת כותבת ברשימות שלך! אבל אולי התיעוד הזה, שאת אומרת שהוא לא קיים, אולי הוא יחדש למישהו מרמת אביב, מישהו שלא מכיר את החיים של נשים כאלה, את המציאות הזאת. בשבילו זה יהיה כמו לקרוא על איזה שבט אפריקאי שאת מתארת בספרים שלך. אבל אם את שואלת

אותי, הייתי אומרת: זה נושא מחקר, אבל את מי זה מעניין?

האתגר הזה של גילה הזכיר לי את תגובתה של עינת, בתה של אפרת, כששמעה על נושא המחקר שלי )ראו פרק שני(. גילה, כמו עינת, דחתה את הנושא כראוי למחקר החיות מזרחיות נשים לגבי שליליים סטראוטיפים כמחזק אותו שתפסה מפני בפריפריה. עינת הסכימה להשתתף במחקר והביאה אותי אל אמה רק כששמעה על התעניינותי בתהליך ההתחזקות שהיא ואמה גאות להשתתף בו. היה עלי להסביר לגילה מדוע המחקר שלי אינו מתכוון לעשות אקזוטיזציה לנחקרות, להבהיר מיהו

קהל היעד שלי ומדוע מה שאני מתעדת הוא נושא ראוי.

אני: עם כל הכבוד לאיש מרמת אביב, הוא לא הקהל שלי. אני לא רוצה לבדר אותו עם תיאור "מנהגים" של "אקזוטיקה מזרחית". אני לא כותבת את זה כאקזוטיקה בשביל האיש מרמת אביב... אני רוצה לתעד את חייהן של הנשים המזרחיות בירוחם כי אני מציעה דרך סיפורי החיים שלהן ניתוח ממשי של החברה הישראלית. אני שואלת בעצם למה יש פה שכפול של שוליות ושל חיים בתוך עוני גם בדור השלישי נשים גילה, אלה זה על כי, תחשבי מאז ההגירה המזרחית של שנות החמישים? שנולדו בארץ. האימהות שלהן נולדו בארץ או הגיעו לארץ כילדות קטנות ועברו את תהליך הסוציאליזציה הישראלי. הטענה הייתה שדור המהגרים המזרחים, ה"עולים הם והשישים בשנות החמישים מהודו או ממרוקו לארץ אלה שהגיעו החדשים", "דור המדבר", משום שהיו חסרי השכלה, חסרי כישורים, ולכן הם נמצאים בתחתית ובנות בני ממשיכים מדוע היא שנשאלת השאלה בישראל. המעמדית ההיררכיה הדור השני, זה שנולד בישראל וזה שזכה להשכלה ישראלית להיות חסרי משאבים, לחיות בעוני? ומה קורה עם הדור השלישי? אלה שנולדו לפני עשרים ושלושים שנים בירוחם? ולמה בעצם הנשים האלה שחיות בעוני הן מזרחיות ברובן? האם זה מקרי? האם העובדה שהן נולדו בירוחם או בדימונה קובעת את הסיכויים שלהן

לניעות חברתית?גילה: חכי... חכי... אבל השאלה שלי היא האם זוהי ישראליות? את חייבת לראות את הסרט הזה שנקרא "המספרה של מימי". זה ממש ירוחם! יום אחרי שראיתי את הסרט קראתי ביקורת שכתבה עליו אורנה לנדאו. והיא אומרת שאצל המזרחים הקטע של החתונה והאירוע עצמו תופס חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר ההתנהלות של

הנישואים עצמם. זה ממש עצבן אותי. זה קטע שכתוב מתוך פטרוניות איומה.אני: את שואלת אם מציאות של חיים בירוחם או בשלומי ]שם נמצאת המספרה

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]193[

המתועדת בסרט[, הם "ישראליות"? בהחלט כן. השאלה היא כיצד אפשר לתאר את הייחוד של החיים שם בלי להיות פטרוניים.

גילה: למרות הביקורת שלי על הפטרוניות שיש בתגובה של לנדאו, היא אמרה משהו שאני מסכימה אתו. היא העירה שבכל הסיפור הזה, הנשים המזרחיות מנהלות את הגבר כמו מריונטה. כמו בובה שאפשר להוביל אותה באף. הוא ייתן לך לעשות מה שאת רוצה. הוא ילך לעבודה ואת תנהלי את החיים. וזה נכון פנינה. הן עושות מה שהן רוצות. רוב הנשים האלה )ואני לא מדברת על גברים אלימים(. הן אלופות יזוז לא הוא בעצם אבל המלך, הכול, שהוא קובע ההרגשה שהוא את לו בלתת

בלעדיה. תופעה שאינו בהכרח פטרנליסטי. את תיאור על כאן את מצביעה הנה, אני: מציעה פה ניתוח מעניין של יחסי מגדר בפריפריה המזרחית, ואומרת שזה בעצם הפמיניזם כניעות. לא כוח, נשית שמביעה כפעולה פמיניזם אחר. מסוג פמיניזם הידיעה, בה"א כפמיניזם מכירות דגלים, שכולנו המנופף הגלוי, זה לא הוא הזה שמתברר בעצם כפמיניזם צר מאוד המוגדר על ידי המעמד הבינוני הבורגני. את טוענת שיש פה כוח נשי משמעותי, אבל שאלה שכתבו על הנשיות המזרחית פספסו את המשמעות שלו. הן הסתכלו על פני השטח והחליטו בשביל כולנו שמה שהן ראו זה מה שהן הגדירו "חוסר קדמה" וכן הלאה. וזוהי בדיוק הנקודה שלי. מי קבע מה זה ה"חברה הישראלית"? הנשים האלה הן לא החברה הישראלית? מי קבע מה זה פמיניזם? היום כשאנחנו קוראות על "פמיניזם" אז תמיד מתייחסים ליעל דיין שהציעה חוק כזה או אחר בכנסת, חוק שעוסק בשוויון שכר לנשים בדירקטוריונים. החיים של הנשים בירוחם שאותם אני רוצה לתעד אינם אקזוטיקה. הם חלק בלתי

נפרד מכל הדיון על מה שקורה בחברה הישראלית...

באותה גילה עם שניהלתי רבות מני אחת הזאת, המוקלטת לשיחה כשהקשבתי האלה", "הנשים אומרות: אנחנו "עליהן". מדברות ואני שהיא לב שמתי תקופה, אנחנו אומרות "הן" ואף פעם לא "אנחנו". אף ששתינו "נשים מזרחיות" כמו "הנשים האלה", אנחנו מודעות מאוד למיקום המעמדי שלנו ולעובדה שמושא המחקר שלי עמדת את לאמץ גילה את שהזמנתי מבחינה אני האלה. ה"אחרות" הנשים הוא ה"מסבירה", זו שעוזרת לי "לנתח" את המציאות, ולא כמישהי שהיא "בת ירוחם", לא לעמדת ה"ילידה", בת הכפר. עם זאת, שמתי לב גם לכך שהתשובות שלי מתמשכות, את המבססים סוציולוגיים במושגים ושאני משתמשת הרצאה, טון של להן שיש וללא ברצף עצמי את להסביר לי אפשרה מצדה, גילה, כ"מקצוענית". מעמדי הפרעה. שאלותיה נגעו ללב העניין. הן היו מאתגרות, אך תמיד כרוכות בהערכה שיש לה כלפי ה"מקצוענות" שלי. שתינו מדברות בקול מהוקצע, ושתינו רהוטות באותה מידה. שתינו כואבות את השיח החיצוני, המרדד כלפי אנשי ונשות ירוחם בפרט וכלפי נשים מזרחיות בכלל. היא אומרת: "כן, אני ממש יודעת על מה את

פרק שביעי

]194[

מדברת. הכרתי את ההסתכלות הפטרנליסטית הזאת מקרוב. כשגרתי בירוחם, הייתי חברה בחבר הנאמנים של המתנ"ס, ופגשתי שם אנשים שעם כל הרצון הטוב לעזור ולא משכילות בזלזול ולהתנדב בירוחם הן הסתכלו על הנשים שהיו עקרות בית

מוחלט. מתוך חשיבה שהן כישלון".

גילה הפכה להיות סובייקטית מחקר ממשית, לדמות שביקשתי להקדיש לה פרק שלם בספרי — ולא רק מאזינה, יועצת ובת שיח — רק בשלב מאוחר יותר, כשלוש סיפור את שאתעד הסכימה גילה התנהלה. פה המתוארת שהשיחה אחרי שנים חייה, ואפילו הציעה להצטרף אלי לנסיעה לירוחם כדי לפגוש את אסתי, שעליה קראה ברשימותי רק ב-2004. כלומר, זמן קצר לפני שסיימתי את עבודת השדה שלי בירוחם, ותוך כדי השלבים הראשונים של עיצוב אופיו של הספר. הבנתי שגילה מייצגת דפוס נוסף למגוון ההתמודדויות האקטיביות של נשים מזרחיות עם תנאי החיים בירוחם — דפוס "ההצלחה". סיפורה הוא סיפור של אישה מירוחם ש"עשתה את זה". במושגים של ירוחם, מי שעזבה את העיר, שפרצה את המגבלות המובנות המעצבות את מסגרות החיים בעיירה, היא סיפור הצלחה. גילה מייצגת אפוא את

האופציה של פריצת הגבולות, של התגברות על הכוח המעכב של שוליות והדרה.לסיפורה האישי מאוד של גילה, כמו לסיפוריהן של נשים רבות בירוחם, יש לכן השלכות חברתיות החורגות מעבר למרחב הפרטי. ההשלכה המוחשית ביותר של כל אסטרטגיית התמודדות היא המחירים האישיים והחברתיים שלה — הן אלה שמשלמת המתמודדת והן אלה שמשלמת סביבתה החברתית. בהמשך פרק זה אדון במחירים שמשלמים אלה ש"פרצו", כמו גילה, אל מעבר למרחבים הגאוגרפיים והחברתיים ובהשלכות ומתעצבות, גדלות )אנחנו( הן המגדירים ממדים של שוליות שבתוכה

הפריצה וההצלחה של נשים עוזבות על הקהילה הנותרת מאחור, בשוליותה.

משפחה, קריירה, וזהות מסוכסכת

את סיפור חייה של גילה הכרתי כמובן. אבל כשהסכימה להיות חלק מהמחקר שלי, מדויקים שלך", הסברתי ציטוטים צריכה "אני חייה. סיפור את להקליט ביקשתי לה. ניהלנו את הראיונות המוקלטים האלה בהמשכים כי מדי פעם מישהי נכנסה לבקר או גילה ואני נסחפנו לשיחה אחרת ועצרנו את מכשיר ההקלטה. רק ב-2007, הקלטות ארבע את לתמלול בגילה, שלחתי המתמקד הפרק את לעצב כשישבתי הרצוף הנרטיב את פגישות. בחמש שהתנהלה שיחה של שעות כעשר המכילות שהתקבל לאחר קיצורים והשמטות ארגנתי סביב שלושה צירים. הציר הראשון של הסיפור מתמקד במשפחתה של גילה, משפחת אבוטבול, ומראה את מקומה של גילה ובקריירה האישיים בחייה עוסק השני הציר הזאת. והמיוחדת הגדולה במשפחה

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]195[

שלה: סמינר למורים, צבא, נישואים, גירושים ועוד. בציר השלישי של סיפור החיים ריכזתי קטעי שיחות המתמקדים בחשיבה רפלקסיבית, פתוחה וישירה שבמהלכם גילה בוחנת את התהליכים המורכבים שעוברים עליה ביחסה לעיר הולדתה ולזהותה האתנית. "המקומות האלה של לחזור לירוחם", אומרת גילה, "הם לא קלים". את הפרק סוגרת מה שאקרא לו כאן "דרמה אתנוגרפית". בדרמה זו משתתפות שלוש מיקומינו עם שלושתנו את מעמתת והיא ואני, אסתי גילה, מרכזיות: שחקניות

השונים השזורים זה בזה. אחרי הריאיון המוקלט האחרון שערכתי עם גילה כתבתי במחברת הרשימות שלי את הדברים האלה: זהו סיפור יוצא דופן בירוחם על משפחה בעלת אמצעים, גם חומריים וגם תרבותיים, שמצליחה לדחוף החוצה את כל עשרת ילדיה, מי להשכלה היא שבו תהליך עוברת גילה הזה הכללי המשפחתי הסיפור בתוך למסחר. ומי מתנערת מהמוצא שלה — גם האתני וגם הגאוגרפי-ירוחמי — ומגיעה רק אחרי שנים רבות למצב של קבלה עצמית. אבל תהליך הקבלה העצמית של גילה אינו שלם. גאה היא אין כך. ועדיין חשה בכאב אמיתי עקב היא עדיין מסוכסכת עם עצמה באופן ההתייחסות שלה לאנשי ירוחם. יש בהתנהגותה תבנית חוזרת של הכשלה עצמית, ודווקא ברגעי ההצלחה שלה. בכל שלב של הקריירה המקצועית שבה יש הצלחה מוכחת, היא בורחת, ממלכדת את עצמה. האם זוהי תבנית כללית המשותפת לכל "עוזבי עיירות הפיתוח"? האם סיפורה של גילה מעיד על דינמיקה חברתית המשותפת לאנשים היוצאים מהשוליים הגאוגרפיים והחברתיים בישראל? מסיפורה ש"הצליחו" מאלה להיבנות העיירה של סיכוייה על ללמוד גם אפשר גילה של

ומהתקווה שהם יהיו אלה ש"יקדמו" את העיירה. והנה סיפורה של גילה.

משפחת אבוטבול: "אבי היה אדם מיוחד"

לאה גם גילה. של הבכורה אחותה לאה, גם נכחה המוקלטת הראשונה בפגישה גרה במדרשה, אך דיבורה רהוט פחות ולשון הגוף שלה מתוחכמת פחות מזאת של ויש שיירים אחותה הצעירה. לאה התחנכה במרוקו ולמדה בבית ספר "אליאנס", ברורים של מבטא צרפתי בדיבורה. כשאני מסבירה ללאה שבאתי הערב להקליט את סיפור חייה של גילה ושאני מבקשת להתחיל מהסיפור המשפחתי, לאה ולא גילה שיתפה אותי בסיפור העלייה של המשפחה לארץ. "הם הביאו אותנו לירוחם בערב שבת. אני עד היום לא מבינה את זה. אתם יודעים שאנחנו שומרי שבת אז למה לשלוח אותנו ליישוב המרוחק הזה מתוך ידיעה שלא נגיע למחוז חפצנו לפני כניסת השבת. אבא שלי, זה היה השוק הראשון שלו. הוא אמר שזה לא ארץ של יהודים. התחילה שלי וסבתא קולות בקולי הרדיו את הדליק הנהג כופרים. של ארץ זו

פרק שביעי

]196[

זו הייתה חרפה. הם לא התייחסו לדת שלנו. הם העליבו אותנו בכוונה". לצעוק. גילה הקשיבה יחד אתי לסיפור של לאה והוסיפה בטון מהוקצע, "פנינה, זהו כמובן הסיפור הקלסי... כמו כל הסיפורים... אני כבר לא בטוחה כמה זה אמיתי. נהיה זה וכך סיפרו אחד לשני, סיפור שהם זה קולקטיבי. סיפור להיות זה הפך הסיפור שלהם. אימא שלי, למשל, מספרת את הסיפור הזה: ממרוקו הגענו באונייה למרסיי ב-1962 ומשם טסנו לארץ. אבל הטיסה התעכבה כי הייתה סערה אווירית ונחתנו נחיתת אונס בקפריסין. אימא שלי תמיד מתארת בצחוק איך התחלנו לנשק צחקה הקודש....", אדמת לא שזו עלינו צעק שלי ואבא ]בקפריסין[ האדמה את

גילה."בת כמה את היית אז? את לא זוכרת כלום?"

"אני הייתי רק בת חמש, אבל אני בהחלט זוכרת את היום הזה. נכנסנו לאולם הנוסעים. נתנו לנו תפוזים וגבינה. מהגבינות המותכות האלה. אני עדיין זוכרת את ומתן למשא להגיע ניסה אבי ללוד. הגענו שעות כמה אחרי הגבינה. של הטעם עם הפקידים בקשר למקום שבו הוא רצה לחיות. בנאיביות רבה, הוא ביקש מהם לשלוח אותנו ל'מקום עם מים'. כי הוא היה שחיין. את האלמנט הזה של 'מקום עם יום שמעתי, באותו קרה מה האחרות של הוורסיות את בבירור. זוכרת אני מים' אבל אני לא בטוחה באמיתות שלהן. בכל אופן, הסיפור ממשיך בכך שהם אמרו לו 'בסדר בסדר' ושלחו אותנו לירוחם. הורי היו מטופלים בעשרה ילדים, פלוס אחות של אבי שלא הייתה נשואה פלוס סבתא. ושוב, יש את הסיפורים הקבועים שהוא, אבי, שידע לקרוא עברית אומר להם: 'לאן אתם לוקחים אותנו?' כי הוא ידע לקרוא עברית וראה את השילוט. ואז יש את ההמשך של הסיפור המוכר של: 'הם החליטו ובמשך שעות וכעסים'. והיו צעקות והנהג התרגז יורדים מהאוטובוס... לא שהם ארוכות הם התעקשו להישאר באוטובוס ותבעו שיחזירו אותם חזרה למרכז הארץ. עד שבאיזשהו שלב אחד הילדים היה צריך פיפי. ואימא שלי ירדה אתו. ואז כשאימא שלי ירדה היא זיהתה מישהו מהעיר שלה, ממרוקו, בפינת הרחוב של מה שנקרא אז 'כפר ירוחם'. והאיש הזה זיהה אותה ואמר לה: 'אחותך, חנה, גרה פה, בכפר ירוחם'. הם, ההורים שלי, לא ידעו את זה. וכמובן שהיא רצה מיד לבית של אחותה. וכמובן

שהיא חזרה לאוטובוס ואמרה לאבי: 'אני נשארת פה עם אחותי...'".

סיפור קולקטיבי של משפחה מיוחדת

גילה הגישה לי וללאה קפה ועוגיות, והמשיכה בסיפורה מן המקום שבו הפסקנו.

אבל שוב, פנינה, לדעתי זהו סיפור קולקטיבי. ובכל זאת, את צריכה להבין שהמשפחה שלי הייתה תמיד מיוחדת, לא כמו כולם. תראי, אבא שלי היה מנהל תלמוד תורה ורב במרוקו. הוא ניהל בית ספר יהודי בעיר שבה הוא

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]197[

היה רב. הוא היה אדם נורא קפדן. אני זוכרת, הייתי רק בת חמש כשעלינו, שהוא לימד את כולנו עברית כבר במרוקו.

כולנו נולדנו במרוקו. אחותי הצעירה הייתה בת שלושה חודשים כשעלינו. אני זוכרת שאבי לימד אותנו משפטים כמו: "יגעת ומצאת תאמין" ושהוא בחן אותנו בקריאה. הוא היה אדם מאוד מיוחד. הוא היה דתי, אבל לא דתי קיצוני. הוא שלח את לאה לבית ספר צרפתי, חילוני, לא דתי. גם בארץ הוא התעקש לשלוח את הילדים שלו לבתי ספר חילוניים ולא דתיים. הוא טען יקבלו שילדיו מוכן היה לא והוא נמוכה ברמה היו הדתיים הספר שבתי חינוך נחות. אנשים בירוחם מאוד כעסו על כך. הוא בעצמו לא הצליח לקיים את מעמדו בישראל, לאחר העלייה. הוא ניסה לקבל משרה של מורה, אבל נכשל. במשך תקופה קצרה הוא היה המזכיר של המועצה הדתית, ובסוף הוא פתח חנות מכולת. הוא הגיע עם סכום כסף לא גדול אבל מספיק לרכישת חנות. ומהחנות הזאת הם הרוויחו מספיק כדי לקיים אותנו ברווחה יחסית. חברות ילדות אומרות לי שהיה ברור שאנחנו היינו משפחה "עשירה". אנחנו הגענו עם סנדוויצ'ים לבית הספר. עם נקניק, קלמנטינות. והילדים האחרים הגיעו עם רוטב של שעועית אדומה בתוך פרוסת לחם. אבל, פנינה, מה זה "עשירה"? זה הכול יחסי. אני זוכרת שלא היה לי אפילו צעצוע אחד. אבל שוב. הדגש על חינוך ועל יוזמה והצטיינות היה מאוד חזק בבית שלנו. אני זוכרת שהייתי משאילה לילדים בשכונה ספרים שהיו לי בבית. אני לא יודעת מאיפה הגיעו הספרים האלה. כנראה שאבא שלי הביא אתו אוסף ממרוקו.

לא ברור לי מאיפה היו ספרים. אבל תחשבי, שילדה תקיים ספריית השאלה פרטית. היו לי כרטיסיות... מדהים!

אני פניה. על בי כשהבעה מהורהרת והביטה דבריה לרגע את שטף עצרה גילה הנהנתי. לא אמרתי דבר. ואז היא הוסיפה דברים שביטאו את מורכבות הסיפור של המשפחה המיוחדת, העשירה יחסית, הזאת. היא מתחה ביקורת על התנהגויות לא שהתביישה בכך והודתה בחייה, יותר מאוחר שפיתחה הקריטריונים לפי ראויות

במשפחתה.

בתים שני לנו נתנו לבית. עברנו מהר די הרבה. סבלנו לא הכול, בסך היינו כזה. "בית" בכל חדרים שני היו פצפונים. כי הבתים אם מחוברים. עשרה ילדים בשני החדרים של אחד הבתים, וההורים שלי היו בבית השני. הם ישנו בחדר אחד והחדר השני נשאר ריק. עד היום אני זוכרת שהיה לי כזה. זה שהיה חדר סגור שיועד רק לאורחים. מין סלון גדול על אז כעס שנותר ריק. וזה הרגיז אותי. גם מוקדם מאוד אני זוכרת תחושה של כעס על זה שאימא שלי, כך חשבתי על זה, לא על ההורים, רק על אימא, למה היא עשתה כל כך הרבה ילדים. והיו לי גם כעסים על זה שהם ויתרו על נסיעה

פרק שביעי

]198[

לקנדה. תשמעי איזה סיפור מדהים. בשנה השנייה לשהות שלנו פה בירוחם הייתה לאבא שלי הצעה לנסוע, להגר, עם המשפחה לקנדה. אני לא בטוחה איזה ארגון זה היה. אני זוכרת שנקבע עבורו ריאיון בירושלים ושכולנו נסענו לירושלים ביום של הריאיון. אבל איכשהו, אני לא מבינה עד היום מדוע, הוא ויתר על זה. הוא הודיע להם שהוא לא מעוניין. וכך הוא פשוט נתקע בירוחם, במכולת הקטנה. אימא שלי, לעומת זאת, מאוד רצתה לעזוב. היא הרגישה כלואה, כמו מלכה שירדה ממעמדה. אבל הוא החליט. הוא לא היה אדם קל. הוא היה אדם כעסן. הוא היה אדם עם המון השפעה. התלמידים שלו היו פזורים בכל הארץ. היו מגיעים ומנשקים את ידו. הם העריצו אותו. לו מזכיר של ה"מזרחי". הוא היה אחד מהראשונים שהייתה היה גם הוא מכונית. אבל בגדול הוא לא ניצל את כל הכישורים שלו. ואחרי כמה שנים הוא קיבל סכרת שהוליכה אותו בסוף לעיוורון. כשהוא התעוור הגיעו אליו

מלא אנשים, תלמידים שלמדו אצלו במרוקו. כל הזמן היו אנשים בבית.

גילה מעריצה את אביה, אך מבקרת את עריצותו כלפי האם. היא מבכה את ההזדמנות שהוחמצה כשאביה החליט לא להגר לקנדה. היא מספרת על הביקורת שהייתה לה בשלבים מוקדמים של חייה כלפי הוריה שבחרו להביא לעולם עשרה ילדים, ועל כעסה על כך שהקצו חדר לאורחים בלבד, בשעה שעשרת ילדי המשפחה הצטופפו זו משום שהיא נמצאת היום בשני חדרים זעירים. היא מסוגלת להודות בביקורת בשלב אחר בחייה. בנקודת הזמן שבו היא מדווחת על תחושות מוקדמות אלה היא גאה בהישגיה ובהישגים של כל בני משפחתה, ולכן יכולה לבטל את דבריה היא

ולראות בהם ביקורת לא ראויה.

"האושר של אימא שלי זה ההשכלה של הילדים שלה"

לפני שהחלה לספר על עצמה ועל הקריירה האישית שלה, פירטה גילה את ההישגים של כל בני המשפחה המיוחדת שלה.

בירוחם עם הרבה דופן. אימא שלי מסתובבת יוצאת המשפחה שלנו היא גאווה. יש לה הילה. מאוד מכבדים אותה. היא אישה מרשימה בפני עצמה, אבל גם בגלל הילדים שלה. האושר של אימא שלי זה ההשכלה של הילדים זה בהחלט בהשפעת אבא שלי. גם שלה. הייתה אווירה של לימוד בבית. פיני הלך ללמוד פיני. כזה. אני בעצם הלכתי אחרי פיני, אחי, הוא למדן בסמינר מורים בשדה בוקר, אז גם אני הלכתי לסמינר. פיני היה מנהל בית ספר, גם אני הלכתי אחריו. גם שאר האחים שלי מוצלחים אחד אחד, אם כי הם עשו מסלול אחר. כולם למדו פה בתיכון, חלקם במגמות מקצועיות.

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]199[

אח לי יש שלהם. הלימודים את להשלים הצבא אחרי התעקשו הם אבל אחד שהוא מנהל מתנ"ס, אח אחד מנהל במפעל פניציה בירוחם, אחד עושה את הדוקטורט שלו בתכנון ערים. שלושה אחים שלי פנו לכיוון של יזמות ומסחר. הם המשיכו את הכיוון של אימא שלי. אימא שלי לא ישבה בבית. כבר בשנים הראשונות, ובנפרד מאבא שלי, היא פתחה חנות לבגדים בעיירה. היא הלבישה דורות של אנשים בירוחם. החנות שלה הייתה גם חצי גלנטריה כזו. היא הייתה נוסעת לתל אביב באוטובוסים. היא הייתה עוברת חנות חנות והיו שולחים לה משלוחים לירוחם. והיא עשתה הכול: תמחורים, הזמנות, תיאום משלוחים, הכול. והיא אכן הצליחה לא רע. כעבור פחות משנתיים הם קנו חנות שנייה בנתניה. אם כי ההשקעה הזאת מעולם לא השתלמה. החנות לא צלחה. אחר כך הם קנו עוד חנות, שלישית, בירוחם, ברחוב הראשי. אמי זוהי החנות שהיא רצתה שאני וחיה מדמי ההשכרה. משכירה אותה היום אנהל בזמנו. אני לא אהבתי את זה, לא התחברתי לכיוון של מסחר. אבל יותר מחצי משפחתי כן אהב את הכיוון והיום לאחותי יש חנות בגדים בטבריה. לאחי יש רשת של 16 חנויות לבגדי גברים ברחבי הארץ. רשת שלו, פרטית. ומצד שני כל האחיות שלי התאימו עצמן למודל הפמיניסטי הזה של אישה קרייריסטית, שעובדת. אנחנו חמש אחיות וכולנו יצאנו לעבוד ולמדנו. יש לי אחות אחת שהיום לא עובדת כי היא ילדה לא מזמן ולא השיגה עבודה ולה

ולנו מאוד קשה עם זה. כולנו משכילות, כולנו בעלות קריירה.

"אני תמיד אהבתי ללמוד"

שאלתי את גילה אם היא המשכילה ביותר מבין חמש בנות המשפחה, אף ששיערתי שאכן כך הדבר. והנה תשובתה:

אפשר לומר זאת. אני תמיד אהבתי ללמוד. והמשפחה תמכה בהצלחה שלי בת רק הייתי כי ארצה המעבר בגלל קשיים כלל לי היו לא מההתחלה. בעיות. שום ללא בירוחם לגן נכנסתי אז עברית. קצת ידעתי וכבר חמש זימון לריאיון לפנימייה בירושלים, כל המשפחה וכשקיבלתי בסוף היסודי את כשעזבתי רק התחילו אקדמיים, וגם רגשיים גם הקשיים, אתי. חגגה ממש של נפילה לי הייתה בירושלים. בפנימייה ללמוד והתחלתי ירוחם בכיתה ט'. לא הייתה לי הכנה מתאימה והתמודדתי עם חומרים ועם סגנון למידה שלא הורגלתי לו בירוחם. אבל על זה די התגברתי. הבעיות היו יותר האמירות את זוכרת היום עד אני גזענית. ממש מורה לי הייתה רגשיות. הקשות שלה על כך שהמזרחים, שום דבר לא יצא מהם... הם לא לומדים... חבל על הכסף שהמדינה משקיעה בהם וכן הלאה. אבל החיים החברתיים

פרק שביעי

]200[

בפנימייה פיצו על הכול. אהבתי את הנוף הנפלא של עין כרם בירושלים. ברירת הייתה כרם בעין והפנימייה לבויאר להתקבל מאוד רציתי כי )אם מחדל(. היה אוכל מצוין, בריכת שחייה, גנים של ורדים, והיו המון חוגים. זו הייתה חוויה מעצבת. החבר'ה עצמם היו ממש כיפיים. ארבע שנים גרתי

עם אותן בנות. נוסעים היינו מהבית, מהמשפחה. רגשי, ניתוק ניתוק. היה המחיר אבל ללכת פעמים הרבה בוחרת הייתי ואני הביתה. שבועות בשלושה פעם לחברה בסוף שבוע ולא לנסוע לירוחם. וככה היה מצב שלא הייתי בבית חודש וחצי. זה לא הפריע לי. לא רציתי את הקשר הזה. התביישתי בו. אני לי שלחה אכן והיא ג'ינס. לי שתקנה שלי מאימא ביקשתי שפעם זוכרת חבילה עם ג'ינס, ושכשראיתי אותו פרצתי בבכי איום. אני זוכרת את עצמי יושבת ככה על סלע ובוכה. ולמה? כי הג'ינס שאימא שלי שלחה לי לא היה

בסטנדרט, כי התביישתי בה, בעצמי.בסוף התיכון חזרתי הביתה. רק לתקופה קצרה, ומיד פניתי ללמוד בסמינר למורים בשדה בוקר הסמוכה. אחרי שסיימתי את לימודי ההוראה התגייסתי לצבא, לגרעין נח"ל. רציתי ללכת לקיבוץ, אבל שלחו אותי להיות מורה-חיילת בדהב. זה היה בלגן אטומי. שירתי בלי מדים. בלי כלום. גרתי בדהב, בסיני, שנתיים. זו הייתה תקופה הכי פרועה בחיים שלי. ביום הייתי מורה בערב הייתי ברמנית. ואז, כשהשתחררתי, שוב נפלתי חזרה לירוחם. שכרתי בבית הספר המקומי. ולימדתי אימא שלי. לגור עם רציתי לא לבד. דירה בשיא כי שהצלחתי? מציינת אני למה והצלחתי. כיתות. שתי חינכתי ההצלחה הזאת החלטתי שאני עוזבת את ההוראה. אני זוכרת שפשוט נמאס לי. הלכתי למנהל בית הספר שממש אהב אותי ולא רצה לשמוע על החלטתי לעזוב. הוא הציע לי לרכז פרויקט חדש ותנאים משופרים. אבל אני דחיתי לי חברים היו וללכת. ורציתי לעזוב. לקום את כל ההצעות. חשתי מחנק מקנדה שפגשתי כשהם באו לירוחם במסגרת קשר בין מונטריאול לירוחם. הייתי עם החברים האלה, וטסה למונטריאול. עוזבת הכול החלטתי שאני ואז חזרתי ארצה חסרת כול, בלי כסף לסיגריות. וטיילתי שישה חודשים. בירוחם לבגדים חנות לה הייתה בי. תמכה והיא שלי אימא אצל גרתי והחלטנו שאני אנהל את החנות. שנאתי את זה. אבל גם לא רציתי לחזור להוראה. אמרתי לעצמי: אני ארד לכביש ולא אחזור להוראה. אחרי החנות עבדתי שלושה חודשים בלשכת העבודה בירוחם. ואז אסתי אחותי אמרה לי שמחפשים מדריך בפנימייה בשדה בוקר. לקח הרבה זמן עד שקיבלו אותי. אבל התקבלתי. שלוש שנים הייתי מדריכה חברתית במדרשה. את צוחקת, פנינה, אבל לא הזכרתי את זה עד היום כי כל הפרק הזה של החיים נדחק לי

מהזיכרון. כי לא אהבתי את התקופה הזאת בחיי.

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]201[

שמחתי לעזוב כאשר הוצעה לי משרה כרכזת תרבות בבאר שבע. גרתי במעונות הסטודנטים. זו הייתה תקופה יפה. הרווחתי טוב. הייתי מטופחת, התלבשתי היטב. אחרי שנתיים ביקשו ממני להקים יחידה מקבילה בחיפה. וחשבתי שלושים בת הייתי גם מזל. משנה מקום משנה לעבור. שמחתי על נישואים. היה לחץ חברתי. רווקה. בגיל הזה. אז עברתי לגור במעונות בחור הוא ג'ון. את הכרתי שם מצוין. מקום היה זה בחיפה. הסטודנטים אנגלי. ציוני. אוהב ישראל. הוא התגייס למשטרה ועבד כשוטר סמוי. ואז התחתנו. אני הייתי המפרנסת העיקרית, כי העבודה שלו לא הכניסה כלום.

קנינו דירה על בסיס משכנתא בחיפה.

תמיד ואליה ממנה לברוח ניסתה שגילה דבש למלכודת הפכו וירוחם המשפחה חזרה. גילה חוזרת לירוחם אחרי הלימודים בפנימייה, אבל לא נשארת שם. היא חיה חיים פרועים בתקופת שירותה הצבאי, לומדת בסמינר למורים, טסה לקנדה לטיול ממושך, ומתקדמת למשרות המאפשרות לה להתקיים באופן עצמאי, להיות מטופחת ולגור לבדה. אבל בין תקופה אחת לאחרת בחייה הבוגרים היא יודעת שתמיד תוכל לחזור לירוחם, לעבוד שם ולקבל את תמיכת משפחתה. ואולם, עם נישואיה הפכה

מלכודת הדבש להרסנית.

"המשפחה פשוט לקחה אותנו תחת חסותה"

"האידיליה נגמרה מהר מאוד. כשבני דוד נולד, הייתי מחוסרת עבודה. את חייבת להקשיב, זה סיפור מדהים. הכנסתי את דוד די מהר, בגיל שלושה ארבעה חודשים שרוצות האלה האימהות כל כמו כמו, להיות מסוגלת הייתי לא פשוט למעון, להישאר עם הילדים בבית... זה עלה לי עד כאן. אז שלחתי אותו למעון. אבל הבעיה הייתה שלא עבדתי אז. לא השגתי עבודה. והמעון עולה כסף. וההוצאות לא נפסקות. וכך נקלענו למצב כלכלי נורא נורא קשה. אני זוכרת שהתקשרו אלי מהבנק, ג'ון היה בקורס של חוקרים במשטרה, וגם לא ממש עניין אותו מה קורה. הוא בעצם לא הבין שהחיים גם עולים כסף. אז התקשרו מהבנק ואמרו שיש לנו משהו כמו 13,000 שקלים מינוס. שזה סכום עתק. אי-אפשר בכלל לדמיין את זה היום. תחשבי שג'ון הרוויח משהו כמו 2,000 שקל לחודש, ואני, אני אז לא הרווחתי כלום. ואחרי חצי שנה שחשתי הכי מושפלת בחיי כי חייתי על דמי אבטלה, ראיתי שהמצב הכלכלי

שלנו כל כך קשה שיצאתי לעבוד בניקיון, ניקיתי בתים. "את אומרת את זה בהרבה כאב...", ציינתי

"תשמעי, זה לא פשוט, זה בא מתוך ייאוש גדול. אני החלטתי שאני לא חוזרת להוראה גם אם אצטרך לרעוב. ניסיתי להתקבל לאיזושהי עבודה, אני זוכרת, כרכזת תרבות של משהו. ולא קיבלו אותי. זה כנראה כל כך פגע באגו שלי, הדחייה הזאת,

פרק שביעי

]202[

הלכתי אבל לכביש, ירדתי לא אז אחרת. עבודה לשום לגשת יותר העזתי שלא שלי וההורים חודשים. ארבעה כשלושה שם עבדתי רופא. איזה של בית לנקות ומחמיר ידעו. אבל האח שלי, שגר בחיפה, ראה שהמצב הכלכלי שלנו הולך לא אימא שבוע, אותו של שבת במוצאי מיד, וככה, שלי. לאימא זה את אמר והוא החליטו הם ודי, אוכל. המון המון עם בבית, אצלנו התייצבו גיסי וחיים שלי נגמר הפרק הזה של חיים בחיפה. המשפחה פשוט לקחה אותנו בשבילנו, שזהו, תחת חסותה, אפשר לומר. הם סידרו לי מיד עבודה בירוחם, שם אחי היה מנהל ג'ון? הם החליטו שלא תהיה בעיה בשבילו לעבור למשטרת באר בית ספר. ואת

שבע.אבל ג'ון לקח את זה מאוד קשה. הבעיה היא שאני בכלל לא קלטתי מה הבעיה שלו. אמרתי לו: "תראה הם באו לעזור לנו, על מה אתה מדבר?" ובאמת הם באו ועזרו לנו. פשוט, כל המשפחה אספה כסף וכיסתה את המינוס שלנו. השיגו לנו עבודה, דירה. אבל היום, בדיעבד, ברור לי שהייתה פה סוג של התניה. כי הייתי צריכה לחזור לעבודת ההוראה שאותה כל כך לא רציתי, ובשורה התחתונה היינו חייבים לעבור לגור ליד המשפחה. וירוחם מדהימה דרך אגב. אז בהתחלה ג'ון היה מגיע מחיפה כל שישי שבת, כי הוא לא יכול היה לעזוב פתאום ולקום. ואז אסתי אחותי העלתה רעיון שאולי ג'ון יסכים להיות מדריך פה, בשדה בוקר, כי התנאים

מצוינים ונוכל לקבל דירה בחינם והמעון של דוד יהיה חינם. "והוא עשה את זה?", שאלתי בסקרנות.

"הוא עשה את זה. לא הייתה לנו בררה. ואני לחצתי. אז הוא עזב את המשטרה למין שנת חופשת כזאת ואני המשכתי לעבוד בירוחם. אבל הסיפור היה שג'ון היה מאוד לא מרוצה מהירידה ביוקרה של התפקיד שלו, הוא ראה את זה כפחיתות כבוד להיות מדריך אחרי מה שהוא ראה כימי הזוהר שלו במשטרה. והוא האשים אותי בכך שקטעתי לו את הקריירה. ועל הרקע הזה היו לנו הרבה ויכוחים והיו דיכאונות קשים שלו. ואז גם חלה הידרדרות בריאותית שלו כי פעם אחת הוא ישן פה עם תנור דולק, ולמחרת התפוצצה לו ריאה. וזה הוליך למצב שהיה ברור שהוא לא יוכל

לחזור למשטרה. וכך החלטנו להתגרש והוא חזר לאנגליה. "אבל אני די מהר התאוששתי מהסיפור של הגירושים. די מהר התלבשתי על המצב החדש של לגדל את דוד ולבנות את עצמי. אולי זה בא ממקום של הדחקה. בכל אופן, שמרנו על קשר טוב ונסעתי לאנגליה עם דוד כמה פעמים, ואפילו הייתה גירושים היו לא הגירושים כי כזה. ביחד. משהו להיות נחזור איזו תקווה שאולי מכוערים, נפרדנו באמת בנשיקות וחיבוקים. אבל החיים הוליכו אותנו הלאה והוא חזר לאנגליה והתברג באיזה חברת חקירות, ואחרי זה בעוד חברת חקירות באנגליה, ומשם הוא נשלח לג'מייקה. ושם, בג'מייקה הוא בנה לעצמו חיים חדשים. ואני? אני וככה כשהמנהלת עזבה מצאתי את עצמי עם הצלחתי, והמשכתי לקורס מנהלים

משרה של ניהול.

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]203[

"למה אני מכשילה את עצמי, מוותרת בשיא ההצלחה"

גילה קיבלה את משרת ניהול בית הספר כששני בני היו תלמידים ביסודי. רק עכשיו למדתי ממנה על המחירים הרגשיים והפיזיים הגבוהים שהיא שילמה בשלוש שנות הניהול של בית הספר, שמן הבחינה המקצועית היו מצוינות וראויות לכל הדעות.

"שלוש שנים עסקתי בניהול עד שבסוף החלטתי שזה גוזל ממני מחירים שאני עשרים עבדתי לחוצה. ממש "הייתי בסיפורה. גילה המשיכה לשלם", מוכנה לא שעות ביממה וזה גבה ממני מחיר בריאותי כבד. התחילו לי כאבי ראש איומים ואז התגלה שהיה לי אירוע לבבי, והייתי מאושפזת חמישה ימים במחלקה הקרדיולוגית,

עם גלי סינוס נוראיים.""מה גרם לך לכזה מתח?"

דוקטורים פה כולם האשכנזיות. של המרכז זה פשוט. לא מקום זה "תראי, ופרופסורים ויש להם דרישות בשמים. אבל אני גם חייבת להאשים את הפרפקציוניזם שלי. הכול חייב להיות אצלי מושלם, הכול חייב להיות נקי, ואני לא יודעת להגיד לאנשים לעשות את העבודה. אני עושה הכול בעצמי. ובסוף פשוט החלטתי לעזוב. ושתדעי שיצאתי מהעבודה עם הראש למעלה, זאת אומרת עם המון פרגון, עם המון הצלחה. קיבלתי כאלה ציונים גבוהים מהמחוז שהם החליטו לוותר על השלב הנוסף של ההערכה שלי לקראת קביעות. הם החליטו לתת לי קביעות באותו ביקור. ואילו אני, באותו יום של הביקור ושל כל המחמאות שלהם, הגשתי את מכתב ההתפטרות שלי. הם לא הצליחו להבין, הם כעסו עלי, שאלו אם יש לי דרישות נוספות. אבל אני פשוט לא יכולתי יותר. ולא מזמן חשבתי על זה. למה? למה אני מכשילה את עצמי, מוותרת בשיא ההצלחה... עם כל הפרגון מבחוץ... גם הגירושים שלי, זה עבד באותה צורה... תראי, ברגע שהוא אמר 'אני רוצה להתגרש', אני לא חיכיתי דקה. לא דיברתי, לא שאלתי, רצתי ממש למחרת כדי לוודא שאני הראשונה ברבנות, שהוא

לא יהיה לפני. למה התבנית הזאת? אין לי מושג."אההם, אני לא פסיכולוגית, וזה לא התחום שלי להציע פה הסבר, אבל אולי זה

אומר שאת, אהה... כאילו רוצה להקדים את ה..., את ה... כישלון.""כן, כן, כן, מין מחשבה פנימית שאולי בכל זאת אני לא כל כך טובה, אז לפני שאכשל אני מפילה את עצמי... כן... בהחלט... אני מרגישה עם זה נורא... ואני אומרת לעצמי שלא הכול חייב להיות פרפקט ואני רואה הרבה אנשים פחות מוכשרים שכן ממשיכים ועולים ומצליחים. אני מודעת שיש לי בעיה קשה מאוד שקשורה לביטחון עצמי, וקשורה למקומות האלה שאני לא מסוגלת להתמודד עם מילת ביקורת אחת אפילו. מספיק שאיזה הורה יגיד לי משהו ביקורתי, איזו הערה קטנה שתגרום לי

לחוסר מנוחה מדהים במשך שבועיים שלמים..."."תראי, גילה, אני לא חושבת שזה רק אישי, כלומר שהכול טמון בהסבר ברובד פסיכולוגי. אני מכירה את התופעה שאת מתארת כדבר חברתי, מבני, כתבנית ידועה

פרק שביעי

]204[

שמשותפת לבני מיעוטים, לשחורים, לנשים, ליהודים — לאנשים שחשים צורך ענק להצטיין מתוך תחושה שהם לא מספיק טובים. אבל לא משום שבאופן אישי הם לא

ראויים, אלא משום שהמסר של הקבוצה החזקה הוא לבחון אותם כל הזמן..."."כן. אני מסכימה. זה בדיוק המקום הזה של... את נמצאת תחת זכוכית מגדלת ויש לך תחושה שתמיד בוחנים אותך. זה לא נעים לי להגיד, אבל דווקא במקום הזה, בשדה בוקר, חשתי הרבה פעמים שהם כאילו שואלים "מי זאת המרוקאית הזאת

שתחנך את הילדים שלנו?" "ולכן הרגשת שאת צריכה להיות הכי טובה..."

ולכן כל מילת ביקורת... גודעת "בדיוק. בדיוק, אני צריכה להיות ללא פגם... לך את הביטחון. אני לא מסוגלת, פנינה, להתמודד עם מילת ביקורת אחת הכי הכי פשוטה ולא חשוב ממי. זה משהו מדהים. זאת אומרת הצורך הזה, להיות כל הזמן הכי טובה... הוא גובה ממך מחירים. ולכן ברגע שהבנתי שזה גובה ממני מחירים בריאותיים אמרתי: 'די, אני לא ממשיכה'. בשביל מה אני צריכה את זה... אבל תמיד

מנקר בי הספק שאולי זה תירוץ? שאולי באמת לא הייתי מספיק טובה..."ומה עם כל הפרגון הברור, החיצוני, שקיבלת? אני זוכרת שהמורים ארגנו לך

מסיבה ענקית... שההורים באו לדבר אתך ולבקש שתמשיכי...""נכון, נכון... איזה אלבום המורים עשו בשבילי... וכל האהבה... זה נתן לי הרגשה טובה... אבל אף פעם לא התהלכתי בהרגשה שמגיע לי. תמיד שאלתי את עצמי למה הם עושים לי דבר כזה? זה לא בא מצניעות מזויפת... אולי יש פה גימוד עצמי. כי גם כשהייתי מנהלת והיו נותנים לי מחמאות, את יודעת גם מחמאות צריך לדעת לקבל, אמרתי: 'נו די, נו באמת, איזה שטויות את מדברת, מה כבר עשיתי?" אף פעם לא לקחתי את זה בקלות... אני מרגישה שהרבה פעמים הקטנתי את עצמי, אף שכל הסביבה שידרה לי בדיוק ההפך. אבל... זהו... היום באמת אני רוצה לעשות לביתי... ככה, כמו שהפוליטיקאים אומרים. אני חושבת על הלימודים שלי, זה מרכז ההוויה,

אני לא רוצה לחנך, לתת מעצמי, לעשות ציונות... את מבינה?"

בשיא גם מכישלון פוחדת היא שבו הזה העצמית ההכשלה לדפוס מודעת גילה ההצלחה. היא מסכימה אתי שזהו דפוס לא הגיוני, אבל אין ביכולתה להתגבר על חוסר הביטחון האינהרנטי שלה. בחלקו השלישי והסוגר של הריאיון היא מספרת על

פגיעות ברמות נוספות, אינטימיות יותר.

"המקומות האלה של לחזור לירוחם הם לא קלים"

"אף פעם לא אהבתי את השם אבוטבול. רק אחי הדוקטור שינה את השם כשהתחתן 'גלית'. הייתי בפנימייה, בתיכון, שיניתי את שמי. אני גם עם אשכנזייה. תשמעי,

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]205[

תקופה ארוכה הייתי 'גלית'. רק אחרי שחזרתי ללמוד בסמינר, אחרי הצבא, החלטתי מתוך נעשה שזה לזה מודעת אני היום ל'גילה'. שלי, המקורי לשם חוזרת שאני ליד באר גרה במקום קטן, 'אני הייתי אומרת: אני, אותי מאיפה בושה. כששאלו שבע... אתם לא מכירים'. אם אני אתקשר היום לחברים שלי מאותה תקופה ואגיד:

'שלום מדברת גילה', הם לא ידעו במי מדובר"."המקומות האלה של לחזור לירוחם הם לא קלים. אני מודה בכך. זה לא קל. עם הלכתי כמה שבועות לפני דוגמה. לך אתן קל בשבילי. היה לא אף פעם זה מרוקאית להצגה בוקר, בשדה במדרשה, עכשיו גרה היא שגם מירוחם חברה שם יושבות הקהילה, של מבשרה בשר מירוחם, בנות שתי ואנחנו, בירוחם. ומסתכלות על הכול מבחוץ. כאילו: איזה מקום זה? איזה אנשים מוזרים. העברנו אחרת. לליגה כשייכות עצמנו את ראינו והיא אני האנשים. על בנחת מבטים לליגה שייכות אנחנו כאילו מהכלל עצמנו את והוצאנו בירוחם, פה, היינו

אחרת"."מה מוזר באנשים בירוחם?"

"מבחינה חיצונית, תסתכלי על הבגדים שלהם. את מצפה שאנשים יבואו לבושים חוסר השיער, זוועה. ממש הגיעו... ואנשים שוק. לא זה הצגה, זו תראי להצגה. טיפוח, חוסר תרבות. אז ישבנו שם ועשינו ממש סקירה. אני ידעתי שאני מתנשאת,

אבל הייתה לי כל הזמן התחושה שהם פשוט לא בעניין. אנשים מוזרים...""אני חושבת שאני יודעת על מה את מדברת. וגם לי יש תמיד צורך להתמודד עם התחושות המורכבות שלי כלפי אנשים ממגדל העמק שבה נולדתי. אני זוכרת שכשהייתי סטודנטית בירושלים הלכתי עם אחיותי, המורות, לסרט 'לאדוני באהבה' בקולנוע 'תמר' במגדל העמק. בהפסקה של הסרט, כשכולם פתאום נתפסים ברעב פתאומי ורצים לקנות מנה פלפל בקיוסק של הקולנוע... )אנו צוחקות(, ניגש אלינו בחור צעיר מקומי וממש בחרדת קודש, ככה כמו שמדברים אל 'המורה', ניסה לומר המורה של בסרט, המתוארת שהסיטואציה חש הוא וכי טוב ממש שהסרט לנו שמנסה לעניין תלמידים מופרעים בלמידה, מאוד דומה לחוויה האישית שלו במגדל העמק. הבחור אמר בהערצה: 'זה כמו אצלנו במגדל העמק'. אני זוכרת שהשתקתי אותו בביטול במשפט קצר, משהו כמו: 'זה לא אותו דבר...'. כאילו רציתי להגיד שגם המופרעים מאנגליה הם איכשהו מעל למציאות המקומית העלובה של מגדל העמק ואיך הוא מעז לעשות השוואות. במשך שנים, ועד היום, אני מתביישת בהתנהגות

שלי.היא מתארת את אזולאי-הספרי שבה "את מכירה את הסצנה בסרט של חנה המדריכה מול לשלנו דומה מרקע שמגיעים התלמידים של ההשפלה תחושת

האשכנזייה? מאוד הזדהיתי עם הסצנה הזאת." למה שהגעת זה את מסביר זה ידעתי. לא בבויאר? למדת את גם "מה

שהגעת."

פרק שביעי

]206[

החינוך. לקידום אגודה אותה מטעם סבא, בכפר מקבילה בפנימייה "למדתי אחי למד בבויאר. לעומת זאת, אחותי שנשארה במגדל העמק ולמדה שם בתיכון הולכת אני שהשגתי הבגרות שעם ברור היה לי אחרים. מחירים שילמה המקיף לה היה לא הצבא ואחרי הרעיון, את הפנימה לא היא אבל לאוניברסיטה, ישר את הביטחון שהיא שייכת לקטגוריה של אנשים שהולכים לאוניברסיטה. וכך היא עשתה שלוש שנים של סמינר למורות לכלכלת בית, ונישאה, והתחילה ללמד. ורק אומץ אזרה היא קטנים, ילדים וגידול עבודה כדי תוך שלושים, בגיל כך, אחר והתחילה לעשות את התואר הראשון שלה בחינוך באוניברסיטת חיפה. היא פספסה והיום, אני חותמת לך, שהיא לא פחות כמעט עשר שנים במסלול הקידום שלה. הזה המסלול שלה. הקריירה קידום מבחינת נתקעה פשוט היא ממני. מוכשרת רק או לך רק מיוחד אינו הפיתוח בעיירת בחיים שמעוגן נמוך עצמי דימוי של

לאחותי."לשיחה המוקלטת הזאת בין גילה לביני הצטרפה גם לאה. והיא הוסיפה: "זה לא רק את. זה לא רק הביטחון העצמי שלך. זה סטיגמה. זה החברה שאומרת לך שאת לא שווה כי הגעת מעיירה כמו ירוחם. תיקחי למשל את הבת שלי. אם שואלים אותה מאיפה היא, והיא אומרת משדה בוקר, אז ההתייחסות לגמרי אחרת מאשר הייתה אומרת שהיא מירוחם. ישר מתייחסים אלייך אחרת. אם את מירוחם, ישר חושבים

עלייך כעל פריחה. ואת צריכה להוכיח שאת שווה."וגילה הוסיפה על דברי אחותה. "כשהייתי בפנימייה והיו שואלים אותי מאיפה גאה להגיד שאני הייתי כך כשהצלחתי, הייתי אומרת מבאר שבע. רק אחר את? מירוחם. כי עכשיו אין לי מה לפחד. אני עובדה. אני הוכחתי את עצמי. זה לא כמו ילדה בת ארבע עשרה שמגיעה עם ציונים של 100 וחוטפת שוק כי בתוך חודשיים היא יורדת ל-60 ולא מבינה מאיפה זה בא לה. המורה מדברת ואין לה מושג מה נאמר. כי זה לא השפה שלך. כי זה לא הקודים שלך. בטח שיש סטיגמה. זה לא כבוד גדול להיות מירוחם. יש תווית. הרבה יותר נעים להגיד אפילו "אני מדימונה". גם זה עדיף. הכי כיף להגיד 'אני משדה בוקר'. זה מתגלגל ככה על הלשון. תראי, למשל, כשאת נותנת צ'ק שהכתובת המצוינת היא "ירוחם", מסתכלים עלייך כאילו הצ'ק

שלך עומד לחזור.""כן, נשים סיפרו לי שכאשר הן אומרות שהן מירוחם, אז לא מוכנים לתת להן

עבודה בבאר שבע. פשוט כך. בלי התנצלות."

גילה מתרווחת ומאמצת שוב את נעימת הדיבור המרוחקת, זו המציעה ניתוח חברתי ולא התייחסות פנימית, אישית, רגשית. היא מגיבה לדבריה של לאה אחותה. היא מדברת על ההפנמה של הסטיגמה המגדירה את ירוחם ואת העבודה בירוחם כחסרת

ערך. המסקנה שלה לגבי עתיד העיירה היא פסימית מאוד.

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]207[

"אי-אפשר לשנות את המציאות שם"

העיירה לעתידה של בנוגע הרע שלה התחזית מבשרת את להסביר ניסתה גילה הדרומית. לדעתה, מקור הבעיה אינו רק בגורמים חיצוניים, אלא גם בתושבים עצמם. "אני עבדתי בירוחם שנתיים וברחתי. מישהו אמר לי: מה תעשי? תגיעי להיות מנהלת? מפקחת? ראש עירייה? זה בסך הכול ירוחם. זה לא כמו הצלחה בעיר. זו לא אוכלוסייה שיכולה להעריך. תראי את אחי שהיה מנהל בית ספר ומה הוא ספג. ההורים היו נוראים. ממררים את חייך. אי-אפשר לשנות את המציאות שם. יש שם גרעין של אנשים שממש לא רוצים לראות הצלחה. יש את ההרגשה הזאת של אין נביא בעירו. כאילו מי את? את מתנשאת? ולכן אנשים מירוחם נשחקים על הרקע הזה. יותר קל לאנשים מחוץ ליישוב. אח שלי ממש מוכשר. והוא אכל מרורים. אני אומרת שכדי לגרום לשינוי צריך להביא את המורים הכי טובים ממרכז הארץ ולשלם להם כראוי בחוזים אישיים. אבל המורים המקומיים חוסמים את זה. הם לא יסכימו שיהיה הבדל בין המשכורת שלהם לזאת של אלה שיגיעו מבחוץ. ולכן זה נראה כמו שזה נראה. ולכן הבוגרים של בתי ספר מירוחם לא מצליחים לפרוץ ובאמת להשתלב

בחברה.""ככה את חושבת? זה מעניין מה שאת אומרת", אמרתי.

"זה צירוף של גורמים. זו תחושה כללית של רווחה חברתית. אתה גדל באווירה שיש לך תמיכה. שמותר לך. שאתה מצופה לעשות דברים עם החיים שלך. וזה כמובן גם גב כלכלי. יש לך את האפשרות לפרוס כנפיים. וזה לא הרבה כסף. אבל זה בסיס הכרחי. שיש לך ממה להתחיל. הכי חשוב: הילדים שלנו אף פעם לא ידברו ככה, כמו ילדי ירוחם. אבל אני אכולת כאב. זה בשר מבשרי. אימא שלי גרה שם. ועם זאת, אני לא הולכת לשוק. אם אני אלך לשוק אני הולכת לדוכן של הפירות הכי יקרים. ואז, אני מודה, ההתנהלות שלי היא כזו שהוא חס וחלילה לא יחשוב שאני מהנייטיבס. אז אני לא אשאל את המחיר, כי מה זה משנה לי? זה לא מעניין אותי המחיר. אני אשחק את ההצגה שאני לא מבקשת הנחות. אני לא צריכה הנחות. העניים האלה כשאני הירקן סמי מול למעמדי מודעת אני שוב, אבל אני. לא להנחות, זקוקים אומרת לו: 'תארוז לי שלושה אנונה', או תותים שאנשים אחרים עוברים לידם כי הם נורא יקרים. ואחרי זה אני יכולה להיות מופתעת עד אימה כשהוא זורק לי מחיר כמו תשעים ומשהו שקל על כמה פריטים. ואני משלמת את זה בכאב נוראי, אבל לא אגיד כלום. לא אעיר משהו מתבקש כמו: מה זה המחירים האלה? זה המקום שאני

פחות אוהבת את עצמי בהתמודדות שלי עם ירוחם."בדבריה אלה הביעה גילה לא רק את כאבה על יחסה המורכב כלפי ירוחם. היא גם ניתחה תהליך חברתי רחב, שבו הקהילה דוחה, מקיאה מקרבה, את בני העיירה שהצליחו. התהליך הזה גרם לה לשנוא ולאהוב, לרצות לברוח ולא להיות מסוגלת

להינתק מהמקום שהפך לבית, לזהות.

פרק שביעי

]208[

"עברתי תהליך"

בריאיון מוקלט אחר הוסיפה גילה לדבר על השניות הקיימת בה, על רגשות הקרבה והריחוק, הכעס, השנאה, ההתנשאות והקבלה, שהיא חשה כלפי העיירה.

יצאתי מזה. אבל לא ממש השתחררתי מזה. "אני ממש נקרעת. אני, לכאורה, אני רואה את כל קשי היום האלה כשאני באה לבקר את אימא שלי. ואני לא יכולה להיפטר מהתחושה של 'אני עשיתי את זה'. אני שונאת את המקום הזה. אני מודעת לזה. כשאני יורדת מהאוטו החדש שלי. כאילו אני כל הזמן באיזה חשבון שיש לי אני ... "תשמעו אומרת להם בעצם ההתנהגות שלי: הזמן כל לסגור אתם. שאני עשיתי את זה, אני גם מנהלת בית ספר, יש לי ילד מוצלח, יש לי חיים, יש לי קריירה, אני לא זקוקה לאף אחד שיעזור לי, אני לא נתמכת על ידי אף מוסד. אני יוצאת

ממקום של: אני אעזור לכם. וזה ברור לי שזה בא ממקום של פטרונג' כזה."תראי, כלפי חוץ כאילו עברתי את זה. שנים הייתי אומרת: אני מירוחם, אבל אף אחד מאתנו לא נשאר שם. והיום אני מסוגלת לספר שאימא שלי מירוחם, בביטחון כזה, בלי התנצלויות. אבל ברובד הפנימי אני לא ממש שלמה עם זה. למשל השפה המרוקאית. שנים טענתי שאני לא יודעת לדבר מרוקאית. ופתאום זה חזר אלי. יש לי תחושה ששחררתי מין מעצור פנימי ואני מדברת היום קצת יותר מתוך מקום של חוזק. אין הצגה מרוקאית שלא הלכתי אליה. האחיות שלי מתפלאות: 'מאיפה את יודעת את המילים האלה?'. פתאום אני מספרת בדיחות במרוקאית. זה הפך להיות הכיף שלי. במסיבות המשפחתיות אני מספרת בדיחות וכולם שוכבים על הרצפה. וקודם לא עשיתי את זה. ממש לא. את יודעת, פנינה, שכבר שנתיים אני מארחת

אנשים למסיבת המימונה בביתי. ואיפה? בשדה בוקר! מרכז האשכנזיות!אני ממרוקאיות. שהריח דבר מכל נבהלתי שלי החתונה עד תהליך. "עברתי זוכרת שאימא שלי נתנה לי במתנה לחתונה שמיכה מרוקאית כזאת ואני, תאמיני או לא, פשוט החזרתי לה אותה. לא רציתי שהשמיכה הזאת תהיה בבית שלי. היה חינה, אף זאת התעקשתי לעשות זאת? אבל לעומת איזה שמיכה כזה. בי תיעוב שהמשפחה של בעלי היא מאנגליה. ממש משפחה יהודית אנגלית כזאת. ויכולתי לומר מה הם יחשבו על כל "הצרחות" האלה... אבל אני רציתי בזה. והתעקשתי על

חינה ועל הליכה למקווה." "את מחברת פה בין המרוקאיות לירוחמיות", הערתי לה.

"כן, אבל יש ביניהן נקודות השקה. לא אהבתי את הנקודה שאני מרוקאית ולא בהכחשה, האלה המישורים בשני פעלתי אז מירוחם. שאני הנקודה את אהבתי

בהעלמת אמת, בבושה."

גילה עוברת תהליכים מורכבים במהלך שנות התיעוד המחקרי, וכמו רחל יש לה תרומה לא מעטה בעיצוב של הרעיונות שאני מפתחת בספר זה. גילה משתמשת

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]209[

בתהליך הרפלקסיבי שהמחקר מעודד כדי לעצב באופן חדש את דרך החשיבה שלה על עצמה ועל יחסה לסביבה האשכנזית — המעמד הבינוני — שבה היא חיה בשדה

בוקר. אחרי שקראה את הרשימות שלי על אסתי, ביקשה גילה להצטרף אלי בנסיעתי לירוחם כדי לפגוש את "האסתי הזאת". המפגש המשולש עימת את גילה עם מרחבי

ילדותה והתברר כחוויה מורכבת.

דרמה אתנוגרפית: המפגש עם אסתי

תיאמתי את הביקור הכפול עם אסתי בטלפון. "מי זאת? מי זאת הגילה הזאתי?", היא שאלה. הסברתי לה שגילה היא במקור מירוחם ועכשיו גרה במדרשה, ושהיא תצטרף אלינו ליום השוק. ואסתי לא התנגדה להצעה: "אני לא זוכרת מי זאתי", היא קבעה בהחלטיות, "אבל שתבוא, חופשי, חופשי". וכך נסעתי ביום שלישי, 19 באוקטובר

2004, כדי לפגוש את אסתי ואת גילה ביום שוק בירוחם.גילה התעקשה לנהוג במכוניתה ולהיפגש בירוחם ליד הבנק. היא הסבירה שהיא ולכן אינה רוצה להיות וייתכן שתלך לבקר את אמה צריכה את העצמאות שלה, תלויה בי ובמכוניתי. נפגשנו, כמתוכנן, בשעת בוקר מאוחרת ליד הבנק, ונסענו יחד במכונית שלי לביתה של אסתי. אסתי פתחה את הדלת עם מברשת שיניים בפיה, ועליה מכנסיים קצרים מרושלים וחולצת בית. היה ברור שהתעוררה משנתה לא מזמן. היא נכנסה לחדר השינה שלה, וגילה ואני נותרנו בחדר האורחים. התריסים היו מוגפים למחצה והבית נראה לי יפה ומעוצב יותר ממה שהיה זכור לי. הערתי בקול רם כדי שאסתי, שהתלבשה בחדר השני, תשמע: "איזה יופי, מה עשית פה? ומרווח בהיר לי נראה הזאת חדשה?" הסלון הקטן יפה. התמונה שינויים? מאוד יותר, אבל אסתי התעקשה שחוץ מהתמונה שום דבר לא חדש. "אולי הניקיון", היא

צהלה במין ביקורת עצמית לא מוצדקת, כי הבית תמיד היה מבריק ומצוחצח.גילה התבוננה בתמונה המצוירת שעל הקיר, ואמרה לי שהיא מכירה את אמה של אסתי: "היא עבדה במטבח בשדה בוקר במשך שנים", והוסיפה בהרמת קול כדי

שאסתי תשמע: "אימא שלך הייתה אישה יפה. תמיד מטופחת, אני זוכרת אותה".אסתי פרשה למטבח להכין לנו קפה, ואני הצטרפתי אליה. במטבח ניצלה אסתי את ההזדמנות כדי לשאול אותי בלחישה מה גילה עושה היום, ואני הצעתי שתשאל אותה בעצמה. אבל כשחזרנו לסלון אסתי לא הפנתה את השאלה לגילה. במקום זה היא ניסתה להכניס את גילה ל"צחוקים" שלנו. היא התעקשה שאבוא למדוד גופייה יצרה את המצב הזה שבו ואף שהייתי מודעת לכך שאסתי לי. רוצה לתת שהיא אני מועמדת לקבל בגדים ישנים שאין היא רוצה בהם דווקא בנוכחותה של גילה, עשיתי כדבריה. עמדתי מול המראה במסדרון הצר ומדדתי גופייה צמודה עם שסע

פרק שביעי

]210[

ענק בחזה. הגופייה הייתה קטנה עלי בשתי מידות והבליטה הכול. צחקתי וסיפרתי לשתיהן שאף פעם אני לא לובשת בגדים כל כך הדוקים כי החבר האשכנזי שלי חושב שאני מתלבשת בצורה פרובוקטיבית מדי. אסתי עטה על ההזדמנות שסיפקתי לה כדי להדגיש שאני מתלבשת "כמו נזירה", ולצחוק על החבר שלי ש"בטח לובש ואני יחד, צחקנו לסנטר. מתחת קו על והצביעה לפה", עד שלו המכנסיים את סיפרתי לשתיהן על הרגע שבו עמדתי עם החבר האשכנזי שלי ליד קופת הכרטיסים

בקולנוע ושאלתי אותו בלשונה של אסתי, אם הוא "משחרר". "נו, את לא רצינית", אמרה לי אסתי. "מה זה כרטיס קולנוע? זה כלום! זה נקרא לשחרר?". ואחר כך הוסיפה בחיוך שובב: "מה השאלה, בטח שהוא צריך לשלם. למה מה קרה? אני לא מתחילה לדבר עם בחור שרוצה לצאת אתי לפני שהוא שם

לי ביד איזה מאה מאתיים שקל". גילה צחקה והסתכלה עלי בחיוך נבוך.אסתי הצליחה להפיק את סדרת ההברקות הרגילות שלה, אבל הכול היה הרבה הלצה עם הבריקה שהיא פעם ובכל אלי קרוב עמדה היא ופרוע. חופשי פחות חדשה, נגענו זו בזו בחיבה. הבחנתי שגילה מעט נבוכה ועושה מאמצים להסתיר את מבוכתה. כשסיימנו לשתות את הקפה ואת סצנת מדידת הבגדים, אסתי יצאה ושערה, בגדיה על בנדיבות לאסתי החמיאה גילה ומסורקת. לבושה מהמקלחת דנו בפרוטרוט באיכות ג'קלין. שתיהן ושאלה אותה אם היא צובעת אצל דבי או של שתי הספריות המרכזיות בירוחם, וצחקו על השיער חסר ההשראה שלי. "את מוכרחה להוסיף איזה כמה פסים", אמרה לי אסתי, "השחור הזה שלך זה מה זה לא

יפה לך. קצת פסים זה אור בפנים". גילה חייכה, אך הייתה קפואה קצת.

גילה התאמצה להיות בת שיח נעימה. היא ניסתה למקם את אסתי ברשתות חברתיות מוכרות, והצהירה כי אף שאינה זוכרת את אסתי, היא מכירה וזוכרת את האחיות הבוגרות שלה. "מי הייתה המורה שלך?" היא שאלה. וכשהתברר לה שהמורה של אסתי הייתה החברה הכי טובה שלה, היא חייכה. אסתי הצהירה שהיא לא כל כך זוכרת את המורה או את המנהל כי היא "לא למדה כל כך, אולי עד כיתה ו' או ז'", ולא היססה לנדב הסבר בדחני: "המורות, המנהל, כולם היו בסדר, זה אני שהייתי

מופרעת ולא אהבתי ללמוד".מצאתי את עצמי מסנגרת על אסתי בפני גילה. הערתי שאסתי פרשה מלימודיה כי טיפלה באימא שלה בשנותיה האחרונות. אבל אסתי קטעה את השיחה כשהכריזה ישב שהיא כבר מוכנה לצאת. בכניסה למכוניתי היה רגע קצרצר של היסוס: מי לידי, הנהגת, ומי תשב מאחור? אסתי בחרה לשבת במושב שלידי, ואני חשבתי שיש פה הצהרה: היא חשובה לא פחות מגילה "המורה", ואולי אף עולה עליה, לפחות

במושגי הקרבה אלי. גילה ישבה מאחור.

אסתי שיחקה את תפקיד "הילדה הרעה" מול ה"מורתיות" של גילה. היא חשה מיד

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]211[

שגילה שייכת לקטגוריה של אלה שניסו ל"שפר" אותה, ל"עזור" לה, אלה שהפכו אותה לכישלון במסגרת הערכים שלהם. כשהיא הצהירה ש"המורות היו בסדר, זו להגדיר הכוח שלה את אסתי הציגה מופרעת", הייתי כי ללמוד רציתי אני שלא בעצמה את חייה ואת עוצמתה. היא אינה מקבלת את הניסיון החלוש שלי ל"הסביר" את כישלונה במערכת החינוך הרשמית, להצדיק את העובדה שהפסיקה ללמוד עוד לפני סיום שמונה שנות לימוד מפני שהייתה צריכה לטפל באמה החולה. אסתי אינה

זקוקה לרחמים.

במשך כל אותו היום הקצינה אסתי את ההתנהגות המצחיקנית ופורעת החוק שלה. היא השתמשה בי ללא היסוס כי בטחה בי שאהיה קהל אוהד. המשחק שלה היה כוחה היא הדגישה את מול המראה בגדיה מרהיב. בכך שהתעקשה שאמדוד את כלפי. היא יודעת היטב שאני משתכרת יותר ממנה ושיש בידי לקנות בגדים לעצמי. נפלאים בגדים בו, אמר שיש לאסתי הזה, ששמחתי להשתתף אך המשחק הקטן שבהם אין היא חושקת עוד, ומדגיש את עמדת הנחיתות, הרגעית והשברירית אמנם,

של זו המודדת בגדים מיד שנייה.היא מרשה לעצמה, בגלל מערכת היחסים המיוחדת שיש לה אתי, להתנהג כלפי גילה המורה באופן שלא יכלה לנהוג בו במציאות אחרת. רק לרגע קצר היא מהססת לפני שהיא בוחרת לשבת לידי, במושב הקרוב לנהגת, במושב המכובד, ובכך לדחוק

את גילה לכיסא האחורי. דחיקתה של גילה לכיסא האחורי, המטפורי, נעשתה לאורך כל אותו היום.

בשוק של ירוחם: "הולכים קדימה ברוורס"

חניתי במגרש החנייה העמוס שליד רחבת השוק ההומה. השוק הצבעוני הוא אירוע של פעם בשבוע, בימי שלישי. דוכנים מלאי ירקות, דברי סדקית וערמות של בגדים ממלאים את הרחבה הנפרשת מעבר למרכז המסחרי. בשאר ימות השבוע עומדת גולשים הדוכנים השוק ביום בשיממונה. הקטן המסחרי למרכז הנושקת הרחבה עד למגרש החנייה ממש, והחנייה היא מבצע של השתחלות בין דוכנים למשאיות הפורקות סחורה. אסתי עלצה: "היום יש הרבה אנשים, שבוע שעבר היה מת". יצאנו מהמכונית ואני אימצתי את ההתנהגות שאסתי ואני היינו רגילות אליה מימי שוק קודמים: היא הולכת בראש, מחבקת ומברכת את כולם, כעין "קזבלן" נשי, חוגגת את הטריטוריה שלה. ואני משתרכת מאחור, במרחק כמה פסיעות. מקשיבה מהשוליים. מחייכת לאנשים. לא פותחת בשיחה עצמאית משלי. הפעם אסתי לא טרחה להציג אותי בפני האנשים שאתם דיברה. עמדתי בשקט. וגילה עשתה כמוני. ואולם אחרי מלמול בחצי הצהירה גילה ותיק, מכר עוד לברך נעצרה כשאסתי צעדים, כמה

פרק שביעי

]212[

שהיא צריכה לקנות משהו ושתצטרף אלינו מאוחר יותר. אני המשכתי אחרי אסתי. השיחות חזרו על עצמן: מה שלומך אסתי? מה העניינים? מה חדש? לכולם יש חיוך גדול כלפי אסתי שעונה במשפטים כמו: "הכול מתקדם בעמידה", "הולכים קדימה ברוורס". כל פעם שהיא זרקה את אחד המשפטים האלה שלה היא זכתה בצהלות צחוק מהשומע, שממש ציפה למטבעות הלשון שלה. בנות השיח של אסתי הציצו אלי. אף שאסתי לא הציגה אותי, הן התייחסו אלי בעקיפין, והתחילו לספר בטון רציני ש"חבל על הזמן, אין עבודה, קשה...". אבל אסתי סירבה לשתף פעולה עם הסיפור המוכר שמוטח בפני אנשים לא מוכרים שלשון הגוף שלהם אומרת זרות כולן וכך, כאשר את אסתי נשאלה שאלה צפויה שעליה יחסית. רווחה גם ואולי יודעות את התשובה: "ומה אתך אסתי? מצאת עבודה? משהו?" אסתי השיבה: "למה מה קרה? למה ממתי היה לי אני עבודה?" וסיימה במשפט כמו: "אין חדש תחת

השמש והכול חר)א(גיל". השומעים חייכו והביטו אלי בחיוך נבוך.

של הקבועה התלונה את ככישלון. מוגדרת להיות וסירבה חייה את חגגה אסתי אנשי ירוחם, "אין עבודה", מנטרה קצרה, חד-ממדית שמופנית כלפי אנשים כמוני, אנשים מ"בחוץ", אסתי הפכה לבדיחה, לקרנבל. תגובתה לשאלה הצפויה: "נו, מה חדש? מצאת עבודה?", "למה מתי הייתה לי עבודה, שעכשיו אני יעבוד", הפכה את האין אונות של חוסר התעסוקה למצב שבו היא בוחרת שלא לעבוד. אסתי מדגישה בתגובתה שהיא גם לא מצפה לעבוד. בכך הופכת אסתי את כל השאיפה לעבודה בירוחם למשחק מגוחך, שאין טעם אפילו להתחיל ולשחק בו. השומעים צחקו מכל לב למשמע תשובתה של אסתי. היא הציגה להם אופציה של מרדנות, של הגחכת

הסיטואציה חסרת הפתרון שבה לכודים חייהם.

"את הבת של הרב ברוך?"

והצטרפה חזרה ארוכה שעה בלעדיה בשוק לשוטט ולאסתי לי שהניחה גילה אלינו עם כמה שקיות של מזון ופריטים שרכשה. היא שאלה אם נישאר בשוק עוד בשוק. לעצמי פריטים כמה לרכוש כדי אליה להצטרף החלטתי ואני זמן, הרבה אסתי המשיכה לכיוון אחר. קבענו שנשוב וניפגש בקצהו האחר של השוק הפתוח הקטן. מוכרים לא מעטים זיהו את גילה. "את הבת של הרב ברוך, נכון?" שאל אחד המוכרים ביראת כבוד. בדוכן אחר נכרך אחרינו גבר עלוב מראה כבן חמישים. פניו נפוחות ולבושו מרושל. "אבוטבול, תביאי משהו. אני צריך סיגריות", הוא התחנן. גילה נבוכה. היא ניסתה להתחמק, אבל הבחור המשיך להשתרך אחרינו עוד דקות

ארוכות. גילה פתחה את ארנקה, נתנה לאיש מטבע והוא נעלם באחת. אישה לי אמרה שקל", בעשר "הכול זולים: תכשיטים של דוכן ליד נעצרתי

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]213[

כבדת משקל שהבחינה בהתעניינותי. גילה הביטה בתכשיטים ואמרה: "פנינה, מה קורה לך, זה ממש לא לעניין". היא הסבירה שהתכשיטים האלה מתפרקים אחרי פעם אחת שעונדים אותם. ואני סיפרתי לה שפעם קניתי פה תכשיט שאהבתי מאוד הזולים. הבגדים דוכני לעבר לשוטט המשכנו עליו. לי החמיאו אנשים ושהרבה הבגדים היו תלויים על קולבים בקרוסלות כבדות. חליפות אימון צבעוניות לילדים ולמבוגרים, ג'ינסים עם נצנצים בחמישים שקלים, חולצות בטן. בחנו את הבגדים והמשכנו הלאה ועצרנו ליד הדוכן של חנה. לחנה יש תמיד פירות וירקות טובים יותר, איכותיים יותר משל השאר. החמאתי לחנה על שערה הארוך ועל כך שרזתה מאז שראיתי אותה לאחרונה. חנה הנהנה בראשה בחיוך, אבל השיחה הקצרה שלנו על שהכריז וממחלות מרובה משתייה נפוחות פנים עם גבר של בצעקות טבעה הסחורה של חנה בקולי קולות: "רבותי, המחיר ירד, רק בשקל, רק בשקל". "הוא עובד בשבילך?" שאלתי את חנה. "לא, הוא פשוט מתחבר אלי", אמרה חנה בנועם. ברור שהאיש הוא שבר כלי ושהיא, בחיוך, מרשה לו להרוויח כמה שקלים ואולי גם נותנת לו כמה פירות בחינם מהדוכן על "עזרתו" במכירות. אחר כך נעצרנו ליד דוכן ממכר של נענע, פטרוזיליה וכוסברה, ושם חזרה אסתי והצטרפה אלינו. המכירה נעשתה מפתחה של משאית חונה, והמוכר, גבר כבד גוף חבוש כיפה, פנה לאסתי אסתי ענתה בטח", "כן, "פנויה". )כמוה( אני גם ואם שלה חברה אני אם ושאל בחדווה, "היא פנויה להובלה". חייכתי והתיישבתי על כיסא פלסטיק שהוא הציע לי ליד ערמות הפטרוזיליה. גילה התיישבה על קופסת קרטון הפוכה במרחק כמה צעדים מהמשאית. קיבלתי בשמחה את הסיגריה שהאיש הציע לי. "את לא מפה...?", הוא אמר בתשומת לב מנומסת. "לא, אני מהמדרשה", עניתי בחיוך. "את מורה פה? בירוחם?" הוא המשיך לשאול והגיש לי פלח של פומלה שקילף למעני. "לא, היא לא מורה", ענתה אסתי במקומי. "את היית מורה פה, אני מזהה אותך", הוא פנה לגילה. גילה חייכה במבוכה: "בטח, מה אתה לא מכיר אותי? אני הבת של אבוטבול", והאיש אמר: "בחיי, לא זהתי אותך". גילה חייכה לעברי, והאיש הגיש גם לה פלח פומלה.

היא לקחה את הפרי אבל סירבה לסיגריה המוצעת. לנו הודיעה אסתי מכוניתי. בתוך החבילות את והנחנו החנייה למגרש חזרנו להצטרף החלטנו ושתינו גילה על הסתכלתי לבנק. לרגע להיכנס צריכה שהיא

לאסתי לבנק.

"אני, המצב שלי, על הפנים"

בסניף בנק הפועלים המקומי חזר הטקס המוכר על עצמו. אסתי אמרה לפקיד "רק רציתי שתאשר לי איזה מאתיים שקל", והוא ענה לה בקרירות "תשמעי, אין מצב. את יודעת איך החשבון שלך". אבל אסתי, כדרכה לא ויתרה: "תשמע, אולי תקבל

פרק שביעי

]214[

אישור ממנהל הבנק? אני מה זה חייבת את הכסף הזה. יש לי חתונה מחר ו... אתה יודע מה? תביא מאה שקל. בסדר? תקבל אישור על מאה שקל".

לשתינו ברור היה עינינו. לנגד שהתרחשה בדרמה בדממה צפינו ואני גילה שאסתי ניהלה את כל הדיון הזה מתוך ידיעה שאנו צופות בה ושומעות כל מילה. כמו בפעמים קודמות שבהן ליוויתי את אסתי לבנק, חשתי בצורך להוציא את הסכום הסיטואציה לכל גרמה גילה של נוכחותה אבל לאסתי. ולהגישו מכיסי המבוקש הזאת להיות מסורבלת ומורכבת יותר מהרגיל. גילה ישבה על מקומה קפואה, צפתה במתרחש ולא אמרה מילה. אסתי חזרה אלינו בחיוך והצהירה, כמו להרגיז: "בסוף ואחר כך הוסיפה אין בעיה", יקבל את האישור. לי חמישים שקל. הוא ייתן הוא בשובבות: "אני ישים אותם על המספר הנוסף. כי המצב שלי על הפנים. אולי יצא

לי משהו".פעמים כמה כבר שהייתי בלחש לגילה סיפרתי לדלפק, חזרה כשאסתי בסיטואציות דומות ושאלה הם חייה של אסתי. "זה לא פשוט, אבל החלטתי שאני וגילה כבר לא אוציא אותה מההימורים שלה ולא מחדוות הקניות שלה", אמרתי

הביטה בי ללא מילים.

הקולני, המשחק מול שלה הכאב את ראיתי במבוכתה, וחשתי בגילה צפיתי הראוותני, פורע הגבולות של אסתי. היה לי ברור שאסתי מודעת למבוכה שהמשחק בנו הצופות כקהל שבוי. במקום להסתתר, והיא משתמשת בנו הזה שלה מעורר של פניהן פנינו, מול אל בהם נופפה היא שלה, הכלכליים הקשיים את להצניע שלהן. הבנק מחשבון מזומן כסף להוציא כדי לאישור זקוקות שאינן נשים שתי הייתי מודעת למשחק של אסתי ולכוח שהיא הפגינה כלפינו. החלטתי לפנות לה את הבמה. אסתי דחפה את גבולות השיח של המסכנות, של החסך החומרי והפכה בפנינו הבורגניות, השבעות, היא ממש הטיחה אכזרית. גדולה, הכול להלצה את הבטוחות את העובדה שהיא חסרת כסף. כשנאמר לה לחכות כי פקיד הבנק צריך אישור של מנהל הבנק לחריגה הנוספת בחשבון הבנק, אסתי חזרה אלינו, היושבות בלתי בצהלה והסבירה הקופאים חלונות מול המונחים המרופדים הכיסאות על לא כמונו כמובן שנשים ידעה היא הזה. עם הכסף להמר הולכת מוסתרת שהיא מהמרות. מול השתיקה הרועמת, השיפוטית שלנו, היא לא ניסתה להתנצל, היא לא הסתירה את נטייתה להמר. היא הצהירה שכל הסיטואציה שהיא רקמה מול עינינו אינה באה למלא צורך מיידי המסמן אותה כחלשה, נהפוך הוא: שהכסף נועד למטרה

פראית, לא מקובלת על שכמותנו.חייה. את חגגה היא בכך עד הפרט האחרון. הרעה הילדה את אסתי שיחקה את קשריה החברתיים, את שנינותה, את התרסתה כלפי מערכת ערכים של מורות ועובדות סוציאליות שניסו ל"החזיר אותה למוטב". אסתי לקחה אחריות על חייה

וסירבה לקרוא אותם במושגים של אותן מורות ועובדות סוציאליות שיפוטיות.

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]215[

בסופו של הביקור בבנק הצהירה אסתי שהיא הולכת לדבר עם בעלת הגלנטריה, שלה היא חייבת כסף רב. ואז היא נידבה הסבר סוציולוגי רפלקסיבי שאמר שהיא הולכת לא כדי להחזיר את החוב, אלא כדי לשמור על קשר: "ככה להרגיע אותה, כי אני חייבת לה ולא שילמתי לה". גילה החליטה להיפרד מאתנו. היא הודיעה שתחכה לי ליד ההיפר, ביציאה מהעיר. התלוויתי לאסתי לגלנטריה, שם העלו השתיים זיכרונות משעשעים מימי עבודתן בבסיס רמון. במהלך כל הביקור בגלנטריה לא הוזכרה אף מילה אחת על החוב של אסתי. היא הלכה להראות לבעלת הגלנטריה שהיא עדיין שם, שהיא לא שכחה את החוב ובכך לבסס את האמון ההדדי, את הסולידריות של של הזאת המשותפת החוויה דרך יחד. צחוקים" ו"עשו רצפות ניקו שפעם אלה ולמעשה המוכרת, עם קשריה את מדגישה היא שוב מבססת שאסתי "צחוקים" מבטיחה שהיא אדם אמין ושהחוב הכספי )שעליו לא מדברים, שאותו לא מזכירים(

הוא סוג של קשר המבוסס על יחסים של כבוד הדדי, של אנושיות משותפת. לקראת השעה שלוש הסעתי את אסתי הביתה. בדרך הקצרה לביתה הצהירה אסתי: "הגילה הזאתי הייתה מה זה קרה... אף פעם לא צוחקת... ממש רעה כזאתי שלא אומרת לאף אחד שלום. כל המשפחה שלה היו 'מחזיקים מעצמם'. ופתאום היא

מה זה נחמדה... אני לא יודעת מה קרה לה...". אחר כך מיהרתי לפגוש את גילה שחיכתה לי ביציאה מירוחם. ישבנו על ספסל האוטובוס הריק. גילה ישבה לידי מכווצת. התנצלתי על זה שגרמתי לה לחכות והיא הרגיעה אותי שלא חיכתה. היא הייתה עם אימא שלה בהיפר ואחר הסיעה אותה הביתה במכוניתה. "את בטח מודעת לכך שזאת הייתה ממש חוויה קשה בשבילי, פנינה", היא פלטה, ומיד הצהירה שהיא לא ממש יכולה לדבר על זה עכשיו. "תבואי

אלי הערב לכוס קפה, ונדבר", הבטיחה גילה.

אנתרופולוגיות, סובייקטיות מחקר, ובנות כפר שעזבו

באותו ערב עשיתי את דרכי לביתה של גילה. חציתי את הכביש הצר המחבר את שכונת ה"לגו" שבה אני מתגוררת עם שכונת ה"מיטרנים" של גילה. פסעתי בשבילים צרים העוברים בין גינות מטופחות, המתמזגות זו אל תוך זו בשתי השכונות הקטנות המשתרעות מעבריו של בית ספר השדה. צעדתי בין אופני ילדים וצעצועים הזרוקים על הדשא, כמו "פעם בקיבוץ". אכן, חשבתי בלבי, החיים בקהילה הרוחשת כבוד

לרכוש פרטי משרים הרגשת ביטחון. בהליכה הקצרה אל ביתה של גילה ניסיתי לעכל את מה שקרה הבוקר. מיד עם שובי למשרדי רשמתי רשימות המתעדות את אירועי אותו היום. כתבתי באריכות ניסיתי לנתח את על משחק התפקידים של שלושתנו: של אסתי, של גילה ושלי. הדרמה שכולנו לקחנו בה חלק: אני בתפקיד האנתרופולוגית, המשתתפת במשחק

פרק שביעי

]216[

אך עומדת מבחוץ, צופה ומתעדת, הוויה של "טפלון" אני קוראת למיקומי במשחק שבו אני מרשה לעצמי להיחשף אך לרגע בלי להיות פגיעה. גילה נכנסת לדרמה בתפקיד כפול: היא הוזמנה לפגוש את אסתי לאחר שקראה את הרשימות שלי עליה, ובכך הוזמנה למעשה למלא את תפקיד ה"מנתחת, הסוציולוגית". אבל במהלך היום נחשפה הפגיעות של גילה כשזוהתה שוב ושוב כבת המקום על ידי אנשי השוק, וכשניצבה מול אסתי וכל מה שאסתי מסמלת בעבורה. המשתתפת השלישית בדרמה לנו באותו בוקר הייתה אסתי. אסתי אינה קורבן פסיבי של שתי הקטנה שיצרנו נשים מנתחות, רהוטות, בעלות הון תרבותי וחומרי גדול משלה. להפך, אסתי עיצבה לעצמה תפקיד מרכזי ופעיל בדרמה של הבוקר, ותוך כדי כך מיקמה את עצמה ביחס

אלינו והכתיבה לנו תפקידים לאורך כל המפגש. ברשימותי כתבתי על אסתי את הדברים האלה:

ההליכה ה"קזבלנית" בשוק שבה צפיתי פעמים רבות, נעשית היום בחגיגיות, בעוצמה חדשה. אסתי דוחפת את הסיפור עד הסוף וכל מה שגילה יכולה לעשות הוא לפרוש מדי פעם מהבמה שעליה מהלכת אסתי, אך היא תמיד חוזרת. ואסתי יודעת זאת. בגלל הקשר אתי גילה היא קהל שבוי. וכך הופכת לחוויה לפחות או ולעינוי, אסתי, של המתמשכת לחגיגה בשוק ההליכה

מביכה בעבור גילה.

בסופו של אותו יום, כשאסתי שיתפה אותי בהרהוריה על המפגש עם גילה, היא הצהירה בעצם על ניצחונה. במערכת הערכים השברירית שלה, שבה כבוד עצמי מבוסס על קשר אישי, חם ותומך עם אחרים, גילה מצטיירת כ"רעה", כמישהי שאינה אומרת שלום לאנשים וכמו שאר בני משפחתה מישהי ש"מחזיקה מעצמה". במשך כל היום הפכה אסתי את גילה לצופה שבויה של החוזק, החיבורים, העוצמה שיש גילה ריק. ככלי מעצמה" "שמחזיקה גילה את עוצמה שהציגה אסתי. של בחייה שלום" אומרת "לא החברותית לאסתי שבניגוד מישהי, היא כי כ"רעה" מוגדרת לאנשים. אסתי רואה ערך בקשרים החברתיים שלה. היא מרגישה חובה לשמור על קשר עם בעלי החוב שלה. היא הולכת לשוק כדי לאשרר את קשריה ואולי אף את קיומה החברתי, היא "אומרת שלום" לכולם. זו מהות חייה בירוחם. גילה מוגדרת כ"טובה" או כ"נחמדה" לפי ערכיה של אסתי כאשר היא מסכימה לחוקי המשחק

החברתיים ומפסיקה להיות מישהי ש"חושבת את עצמה". לאסתי, הלב תשומת כל את הקדשתי האירוע אחרי מיד שרשמתי בניתוח לצרכיה, לטקסט החבוי המציץ מתוך מעשיה. ומה עם גילה? אני צריכה לשאול את גילה מדוע החוויה הייתה כל כך קשה בעבורה. מה היא ראתה? כיצד היא מפרשת

את הדרמה של אותו הבוקר שאותה הגדירה כחוויה קשה? ומה אתי? האם שיחקתי פה משחק מניפולטיבי? העמדתי אנשים במצבים לא נעימים כדי לקדם את המחקר שלי? חזרתי והזכרתי לעצמי שגילה היא שביקשה

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]217[

שבו באופן שלי, בפרשנויות שלי, בהרהורים אותה ששיתפתי אסתי, את לפגוש על ולא עם מתמשכת ושיחה עצמית חשיפה של כאקט המחקר את עורכת אני הנשים בירוחם. כמו שהראיתי בפתיחתו של הפרק הזה, תמיד ראיתי בגילה בעלת ברית שוות ערך, שותפה לתהליך המחשבה שלי על המחקר. הסברתי לה ולעצמי והן במחקר, משתתפת של בעמדה הן אחת ובעונה בעת מצויה כמוני, שהיא,

כפרשנית.1 עם זאת, בערבו של אותו יום, כשצעדתי לכיוון ביתה של גילה, ידעתי בבירור שגילה עברה חוויה לא פשוטה ודי שונה מהאופן שבו אני חוויתי אותה. השתיקה בשוק הממושכת בסיטואציה נינוחה להיות ל"התמזג", שלה היכולת חוסר שלה. ובבנק. דווקא הפגיעות הבולטת שלה עימתה אותי עם חוסר הפגיעות היחסית שלי בסיטואציה המתוארת. ההתנהלות של שתינו — בדירתה של אסתי, בשוק ובבנק — הדגישה את העובדה שבמשך כל היום מילאתי את תפקיד האנתרופולוגית, הצופה, בת מזרחית אישה גילה, כמו טענותי שאני, כל למרות הלא שיפוטית. המקבלת, עיירת פיתוח, המיקום שלי היה הרבה יותר קל, תובעני פחות מבחינה רגשית מזה של גילה. כך למשל, החיזור של מוכר הפטרוזיליה לא התקבל אצלי כלל וכלל כאקט להובלה", "פנויה במונחים של אסתי, תוצאות הדדיות. אף שהייתי, ממשי שיניב כלומר אישה לא נשואה ובגיל המתאים, ההתנהגות החביבה, המקבלת לכאורה שלי מירוחם, איש השוק החיזור של ניסיון חוסר התוחלת של יותר מכול את הביעה אחרי, המרצה החוקרת האנתרופולוגית, האישה שמחוץ לתחום בשבילו. הנינוחות שבה קיבלתי את הסיגריה המוצעת שלו, ישיבתי על קופסת הירקות ההפוכה בקצה ואולי גם לאסתי, )לי, לגילה המשאית, ה"סחבקיות" שלי, נבעה מכך שהיה ברור אבל אולי לא לבחור הנדיב( שאני לא חלק מהתמונה, שאני לא מעורבת פה רגשית ושהגדרת הזהות שלי אינה עומדת במבחן, אינה מאותגרת בסיטואציה הרגעית הזאת ה"חיצוני" מיקומי של הזאת מעורערת הבלתי המודעות ירוחם. בשוק חיזור של דווקא למוחשית הפכה התמים, המחזר ואת אותי המחברים הקווים כל למרות המוכר ציין מורה?" "את אלי שהפנה בשאלה גילה. של למיקומה הנגדתה בשל את ההכרה כי משהו בדפוס ההתנהגות שלי סימן אותי כ"משכילה", בעלת מעמד חברתי גבוה יותר משלו. אבל את גילה לא היה צורך לשאול. כולם ידעו שהיא הייתה מורה ביישוב, שאחיה היה מנהל בית ספר, שהיא באה ממשפחה ידועה ומכובדת. הפנייה אליה כ"אבוטבול" מחקה את הפער הזה והדגישה את היותה בת המקום, בת למשפחה בעלת שם מרוקאי מאוד. ההתייחסות אליה כבת של "הרב ברוך" החזירה

אותה אל מרחב השייכות שהיא ניסתה להתרחק ממנו.

צליין כאנתרופולוג )111 :2005( חיים" "עבודות בספרו מגדיר גירץ שקליפורד מה או 1 שמזדהה מישהו כפול: בתפקיד המשמש אנתרופולוג כלומר, קרטוגרף. ואנתרופולוג לחלוטין עם הנחקרים )צליין, בעל אמונה( וגם משמש בתפקיד המחבר, זה שכותב עליהם.

פרק שביעי

]218[

"היום הלא פשוט הזה"

באתי לשמוע את דבריה של גילה. ישבנו ליד שולחן הקפה בביתה המטופח להפליא בשדה בוקר, וגילה קידמה את פני באמירה: "פנינה, אני מבינה שאת כמקצוענית מנתחת את ה'אסתי הזאת' כמשהו מיוחד. אבל אני חייבת להגיד לך שאני ממש לא

התרשמתי ממנה". "אני אומר לך זאת בגלוי", היא הצהירה בסערת רגשות בלתי מוסתרת, "אחרי שקראתי את הרשימות שכתבת על הבחורה הזאת רציתי לבוא אתך לירוחם מתוך סקרנות אמיתית. לא זכרתי מי היא. אבל אחרי היום הלא פשוט הזה, אני חייבת להגיד לך שהיא פשוט בטלנית והיא… היא... כל מה שהאימא שלי חינכה אותנו לא להיות. אני מצטערת, אבל אני לא רואה בה שום דבר ממה ש… איך קראת לזה? משוויצה עוד והיא כישלון. פשוט היא נוצץ. דבר שום בה ראיתי לא חתרנות?

ומנפנפת בזה!""אמרת לי במכונית, בדרך חזרה, שזאת הייתה חוויה ממש קשה בעבורך. מה היה

קשה כל כך, גילה? את יכולה להסביר?""בהחלט. כן. תראי. ההליכה הזאת בשוק. העצירה מדוכן לדוכן. אני לא זוכרת מתי עשיתי את זה בפעם האחרונה. אמרתי לך, אם בכלל הייתי הולכת לשוק הייתי מתעכבת. לא האפשרית. במהירות צריכה שאני מה את עושה 'אשכנזייה'. ממש הפירות הכי יקרים. והיום, האיש הזה: 'אבוטבול, תביאי לי שקל!' זה ממש הרג אותי. תראי, את האיש הזה אני מכירה היטב. הוא היה במחזור של האח שלי. אני זוכרת אותו כגבר יפה. בריא. והיום, תראי אותו, הוא נרקומן ושבר כלי. זה ממש כאב לי. זה לא היה פשוט. אולי בשבילך זה אנתרופולוגיה. אני לא מבקרת אותך. אבל זה

חלק מהחיים שלי. זה היה קשה. ממש קשה".

המפגשים עם אנשי ירוחם וההליכה האטית והממושכת בעקבותיה של אסתי, לא היו אירוע שבו גילה צפתה, שהזמין אותה לפרש אותו. בעבור גילה הנרקומן שתבע "אבוטבול, תביאי לי שקל" לא היה סטטיסט בדרמה חד-פעמית. היא מכירה את האיש וכואבת את נפילתו. את סמי, מוכר הירקות, שהיום אורז בשבילה את התוצרת היקרה שהיא מזמינה במהירות כשהיא מופיעה בשוק, היא מכירה כבחור צעיר שהיה

במחזור שבו למד אחד מאחיה ואחר כך כהורה לתלמידים שהיא לימדה. כך הפך הניסיון שלי להפוך את גילה גם לקוראת וגם לסובייקטית מחקר לסיפור מורכב ומרובה גוונים. ברגע קצר אחד, בבוקר יום השוק בירוחם, כשהיא מזדנבת באטיות מאחורי אסתי, התעמתה גילה עם הכאב הנשכח באופן שלא חוותה או לא הרשתה לעצמה לחוות זה שנים רבות. וכך הפכו השיחות האקדמיות שניהלנו במשך השנים, השיחות המנתחות והמפרשות את העבודה האתנוגרפית שלי בירוחם, עיירת עם הזה המפגש ורגש. זהות של מרחבים מערבולת בתוך אחד לאפיק מולדתה,

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]219[

אסתי ועם מי שהיא מגדירה כ"קשי היום" של ירוחם עימת את גילה עם המערבולת הרגשית המאפיינת את יחסה לתושבי העיירה ולזהות שלה הקשורה למקום. באותו היום גילה גם למדה על כברת הדרך שעשתה בשנים שבהן התמודדה עם מוצאה

כבת ירוחם ועם המרוקאיות שלה. הפגיעות הזאת של גילה בסופו של יום הביקור עם אסתי בירוחם תרמה אולי לצורך שלה לקבל את המורשת המרוקאית שלה. זו השנה השלישית שגילה מארחת בביתה את ה"פרופסורים האשכנזים" של שדה בוקר למסיבות המימונה. והיא בעצמה מכריזה שרק לאחרונה גילתה שהיא בעצם מבינה לא מעט את השפה המרוקאית שהלכה במרוקאית הצגה על סיפרה היא יודעת. שאינה הצהירה שנים שבמשך לראות לאחרונה עם חברה ועל כמה עונג היא חשה במהלך אותו ערב. במימונות שהיא ערכה בהוצאה לא קטנה, היא הדגישה את הגאווה של הזהות המרוקאית שלה היא לבני משפחתה. להתלוות הזמינה אשכנזים" שאותם "פרופסורים אותם מול ערכה שולחן מפואר עם הסברים כתובים ליד הצלוחיות המסבירות את המשמעות של המנות השונות שהוצגו. גילה גילתה, הכירה והציגה לראווה הזדהות מחודשת

עם מסורת מדוכאת.השילוב הזה של פגיעות ועוצמה, אני מסכמת לעצמי, מאפיינים גם את גילה וגם אותי וגם, אולי, הרבה אחרים כמונו שעזבו את עיירת הפיתוח או השכונה שבה גדלו. אני מסתכלת על גילה ורואה את המקבילה של עצמי. גם אני עברתי תהליכים דומים כאקדמאית מזרחית, פמיניסטית, בת לעיירת פיתוח. ברור לי שהעבודה המחקרית שלי בירוחם היא חלק מתהליך ממושך של קבלה, של עיבוד, של עיצוב הזהות שלי.2אבל, כמו שנראה בדפים הבאים, יש לסיפור הזה של גילה ערך מעבר למחשבה הרפלקסיבית על מיקומים של חוקרים החוזרים "הביתה" או ממשיכים לחקור את חוסר — וחשוב מאוד ממשי תהליך על גם מדבר גילה של סיפורה ה"אחרים".3

ההצלחה של היישוב הפריפריאלי להחזיק באוכלוסיה ה"חזקה".

המצליחנים והאוכלוסייה הנותרת מאחור

ניסתה היא חייה מסוימים של בשלבים זה". את המקום ש"עשתה בת היא גילה לחזור ולתרום את חלקה לירוחם המוחלשת, אך נפלטה ממנה שוב ושוב. יש בסיפור

העימות הזה עם גילה, הממלאת בעבורי הן את תפקיד הנחקרת והן את עצמי כילידה, מדגיש 2את הדילמה האנתרופולוגית שאינה נותנת מנוח לעוסקים בה, לפחות מסוף שנות השמונים. וחיים" "עבודות בספרו מגדיר גירץ שקליפורד מה של הקטבים שני בין הזאת בתנודה כ"המרחק העצום בין החומר הגס... לבין ההצגה הסמכותית והסופית של התוצאות )2005:

.)112את מיקומי הבו-זמני, הן כחוקרת והן כילידה, ניתחתי במאמרי, פנינה מוצפי-האלר, 1997. 3

פרק שביעי

]220[

הזה על כישלונה של גילה ליצור חיים משמעותיים בירוחם, מצד אחד, ועל כישלונה כללי לקח אחר, מצד גילה, כמו מצליחים באנשים ולהחזיק להמשיך ירוחם של החורג מסיפור פרטי של אישה אחת. מחקר של בנק ישראל שהתפרסם בסוף 2006

מכניס את הסיפור הפרטי הזה למסגרת רחבה יותר )ברוידא ונבון, 2006(.של פנימית" כ"הגירה מגדיר שהוא מה של התופעה בהיקף מתמקד המחקר האוכלוסייה היהודית בישראל. בצד תהליך הפרבור המתעד עזיבה של אוכלוסיות פרבריים יישובים אל חיפה או ירושלים אביב, תל כמו הערים ממרכזי חזקות עיירות "היחלשות של מקבילה כלל-ארצית תופעה מתעד המחקר קהילתיים, הפיתוח". בניגוד מוחלט למדיניות של עידוד עיירות פיתוח, מתועדת עזיבה של כ-17 אחוזים של אוכלוסיית עיירות הפיתוח.4 האוכלוסייה העוזבת את עיירות הפיתוח גילה, רק לא יותר. גבוהה ובעלת הכנסה בה יותר מזאת שנשארת היא משכילה אלא גם יתר בני משפחת אבוטבול רוכשים השכלה גבוהה או כישורים המבטיחים להם הכנסה גבוהה מן הממוצע ביישוב המוצא שלהם. לפי אחד המחקרים, מספר העוזבים את ירוחם בשנים הראשונות אחרי 2000 היה כמעט כפול ממספר הנכנסים מאז לירוחם לשעבר המועצות מברית עולים של ההפניה למרות וזאת ליישוב,

תחילת שנות התשעים והתיישבותם של כמה גרעיני "בני עקיבא" ביישוב.5 כלל-ארצית חברתית משמעות יש הפיתוח עיירות של העזיבה לתהליך שהחוקרים מגדירים כ"התבדלות" או "קיטוב". כלומר, ריכוז של אוכלוסיות חזקות בעיירות אוכלוסיות חלשות מאחור וברירה שלילית המותירה ביישובים מסוימים הפיתוח. "ההשפעה השלילית של ההגירה על עיירות הפיתוח", מדגישים החוקרים, במידה המשכילה אוכלוסייה של בעזיבה מדובר כמותית: רק ולא איכותית "היא משמעותית מזו הנשארת ביישובים" )שם: 26(. לפי המודל האקונומטרי של החוקרים, יש קשר הדוק בין מאפייני היישוב, כמו גודלו או מידת בידודו, לבין היקף העזיבה. תעזוב החזקה שהאוכלוסייה ההסתברות יותר, ומרוחק יותר קטן שהיישוב ככל אותו היא גבוהה יותר. לפי מודל זה, בירוחם יש הסתברות גבוהה מאוד לעזיבה של

אוכלוסייה חזקה. ליצירתן והשישים החמישים בשנות שהביאה האוכלוסין פיזור מדיניות מאז של עיירות קטנות ומרוחקות כמו ירוחם, ולהפניית אוכלוסיות של עולים מזרחיים

המחקר מתייחס לשנים 1983–1995. מספרם של העוזבים קטן כאשר מפחיתים ממנו את 4מספר המצטרפים החדשים לעיירות הפיתוח. אך גם כאשר מחשבים את "מאזן ההגירה" "עזיבה החוקרים ידי על המוגדר כ-8%, של ממוצע מתקבל מצטרפים( פחות )עוזבים

משמעותית".לפי "פרופיל מועצות מקומיות — ירוחם", פרסום מס' 1279 הרשויות המקומיות בישראל 52004. מתוך 8,700 התושבים של ירוחם ב-2004, 267 היו תושבים נכנסים חדשים ו-419 רשומים כיוצאים. המחקר הארצי של ברוידא ונבון )2006: 18( מצביע על כך שהעוזבים הם בעלי השכלה גבוהה מזאת של הבאים אליה, והכנסתם דומה או גבוהה רק במעט מזאת של

המצטרפים. השכלת היוצאים והנכנסים גבוהה באופן ניכר מזאת של הנשארים.

משמעות ההצלחה: גלית חזרה להיות גילה

]221[

לעיירות אלה, לא נעשה ניסיון דומה לכפות מדיניות התיישבות כזאת באזורי הספר הישראלי. העזיבה של האוכלוסיות החזקות אינה תופעה חדשה. ניסיונות המדינה בניסיון משהו, הססניים בצעדים התמקדו, העזיבה את לצמצם השנים במשך ל"עודד" התיישבות בעיירות הפיתוח על ידי הגדרתן כאזורי עדיפות המקנים פטור זול. אבל הצלחתה של מדיניות דיור הון או הספקת חלקי ממס, עידוד השקעות מצומצמת למדי. כך למשל, מחקרים מצביעים שקיומה של תעשייה מפותחת לא הגדילה את שיעור ההגירה אל העיירה משתי סיבות: )א( מכיוון שענפי התעשייה המתמקדת בעיירות הפיתוח דורשים כוח אדם בלתי מיומן אין נהירה של כוח אדם תורמים לתדמית השלילית של הוא, מפעלי התעשייה נהפוך מיומן אל העיירות. העיירות; )ב( מחקרים מראים שרבים מן המועסקים החזקים במפעלים ובמוסדות החינוך אינם גרים בעיירות )אלפנדרי ושפר 1992; שוורץ 1990(. המחקר התמקד אחד ליישוב. מחוץ אל החזקה האוכלוסייה את הדוחפים הדחייה בגורמי ברובו אזורי "גורמי הדחייה החזקים של כי החוקרים התנבא כבר בסוף שנות השבעים הפיתוח יביאו לכך שרק האוכלוסייה החלשה, בעיקר ממוצא מזרחי, תתרכז באזורים

אלה".6 אבל למרות חשיבותו של האתגר שמציבים מחקרים אלה על המדיניות הרשמית כלפי עיירות הפיתוח, אין בספרות המקצועית הרבה נתונים על הקבוצה שעזבה. אלה שמשלמים והחברתי האישי המורכב למחיר צוהר פותח גילה של סיפורה

שעזבו.הסיפור של גילה, שניסתה לחזור לירוחם להיות מורה ואחר כך מנהלת של חנות בגדים ביישוב, מדגיש את האופן שבו הדימוי השלילי של עיר הולדתה פועל כגורם הדוחף אנשים כמוה לעזוב את היישוב ולא לתרום לקידומו. ההפנמה של הדימוי השלילי של המקום פועלת את פעולתה גם על העוזבים וגם על הנשארים. גילה ולאה אחותה מדברות על הבושה הכרוכה בשיוך לירוחם. גילה מתארת כיצד הבינה בחושים המפותחים של נערה בת ארבע עשרה, שהיא תינזק אם תאמר לשואלים אותה שהיא מירוחם. לכן היא נהגה במשך השנים שבהן למדה בפנימייה לומר שהיא מ"הדרום" או מ"באר שבע". התחושה הזאת ש"הצלחה" מוגדרת בעצם המעבר אל מחוץ ליישוב עמדה במרכז השאיפות המוגבלות של עדי, בתה של נורית, שפגשנו בפרק הראשון. עדי מדברת על חברותיה שעברו לתל אביב כמי שהצליחו לצאת מהמלכודת של החיים בירוחם, ללא כל התייחסות למקצוע, להשכלה או להכנסה

קלאף, 1977. מצוטט אצל ברוידא ונבון, 2006: 7. כאזום, 2002, מוסיפה נופך חשוב להבנת 6של היווסדן עם ממש השישים, שנות בתחילת כבר הפיתוח עיירות עזיבת של התבנית עיירות אלה. היא מבדילה בין קבוצות מזרחיות בעלות הון תרבותי מערבי, כמו העיראקים, יוצאי מרוקו. הניתוח של כאזום כישורים מערביים, כמו יכלו להפגין לבין קבוצות שלא את בחלקו ומסביר אבוטבול, משפחת של הדופן יוצא הניעות לסיפור במיוחד מתאים

ההצלחה של בני המשפחה לצאת מהיישוב בגלל הון תרבותי שהיה לאב משכיל.

פרק שביעי

]222[

של העוזבות. גילה הדגישה בכאב שאיש משרד חינוך בכיר יעץ לה לעזוב את ירוחם, כי ביישוב עלוב ושולי כל הישג שלה יתבטל ולא יחשב להישג רציני.

הסיפור של גילה חושף אפוא את העובדה שדימוי שלילי מעצב מצב שבו היישוב מקיא מתוכו את המוכשרים, המוצלחים, וכך הוא נותר בעליבותו, בחוסר האונים שלו, משווע לוועדה קרואה )ממשית או וירטואלית(, שתנהל אותו, ש"תציל" אותו.

אבל יש פה רובד עמוק יותר. בסיפורה של גילה מתגלים קווים של תבנית הכשלה עצמית, של פרישה, התפטרות ועזיבת הזירה דווקא ברגע השיא של ההצלחה. הצלחה זו נרכשה בעמל רב והיא מתפתחת במרחבים חדשים, מחוץ לעיירה הביתית. אבל כמו שגילה מעידה על עצמה היא תמיד הורסת את הכול, יורה לעצמה ברגל, אפילו בשיא ההצלחה. האם זוהי תבנית נפוצה? האם אפשר ל"התגבר" על דפוס הרסני פעם בכל חשה שהיא הממשית הרגשית המצוקה את מציינת גילה בדבריה זה? שהיא חוזרת ליישוב המתחבר אצלה עם אבטלה וכישלון ועם אנשים "קשי יום". את המצוקה הרגשית הזו גילה ניסתה לבטל על ידי התעלמות, הכחשה, השתקה של הקשר עם השפה, עם התרבות, עם המקום השולי. הסיפור של גילה פותח פתח לשאלות חשובות הנוגעות למחירים שמשלמים בני ובנות עיירות פיתוח, מזרחים

ומזרחיות, גם כשהם פורצים למרכזי התרבות ההגמוניים. גילה פותחים פתח לניתוח הקונפליקטים האישיים המרבדים את סיפורה של ולהבנה של המחירים האישיים והחברתיים שזהות מסוכסכת כזאת גובה מ"יוצאי" של משמעותה לגבי נוקבות שאלות מעלה הסיפור שהצליחו. הפיתוח עיירות "הצלחה". גילה נאלצה לעבור תהליך ממושך ומיוסר שהוליך אותה להכרה שהיא רוצה להיות גאה בעברה, במורשת שלה. היא התחילה לעצב לעצמה זהות המכילה את המרוקאיות שלה )חגיגת המימונה( וגם את ה"ירוחמיות" המבוזה. הניסיון האמיץ מחירים ממנה גבה בשוק אתנו ולהלך אסתי את לפגוש כדי אלי להצטרף שלה ולא לברוח מהם. לא פשוטים. אבל היא רצתה להתעמת עם הרגשות המורכבים האופציה המיוסרת של גילה ושל מצליחנים המנותקים מעיר הולדתם יכולה להפוך

למעיין של גאווה, אבל רק בעקבות הבניה מחודשת של דימוי היישוב ותושביו.