תרצה חביב גרין )*(

קומש-יונה דמארי-מזרחי

(, ילידת תימן, פורצת דרך בעדתה ובתקופתה,1987-1899קומש-יונה דמארי-מזרחי )

שהפכה כל אחד מהאסונות שפקדו אותה מנוף להתפתחותה, להשכלתה, ובה בעת,

לקידומן של נשות העדה למרות סירוב הבעלים.

יונה נולדה בשם 'קומש', במחוז באשר, שבמערב תימן, בת בכורה לאביה יוסף נגר –

נגר במקצועו. בת שמונה, לשה בצק, בישלה ורקמה, קלעה סלים וטחנה ברחיים

ביתיים, כדרך כל בנות הסביבה. אולם, שלא כדרך חברותיה הילדות, סלדה

מהעבודות הללו, ובניגוד למקובל, הצטרפה לעבודתו של אביה בנגרייה: הרימה

קרשים, ניסרה במשור, ואף הייתה ליד ימינו בתפקידו כשוחט במקום מגוריהם.

כאשר נישאה לאברהם דמארי, עברה כנהוג לחיות בבית חמותה. אבל קומש, כדרכה,

לא הסתפקה בתפקידים הביתיים שהוטלו עליה. ביקשה וקיבלה פרה, בה טיפלה

ואותה טיפחה, ומחלבה הכינה מעדנים שלא ידעו כמותם בבית דמארי. בנוסף, עזרה

במילוי תרמילי רובה באבק שריפה, מקצועם של בני המשפחה )בני דמארי התמחו

בייצור תחמושת ותיקון כלי נשק עבור שכניהם הערבים(.

אחר רצח חותנה, מורי יחיא דמארי, החליטה המשפחה לעזוב את תימן ולעלות לארץ

, יצאו לדרך בשיירה כשחמורים משמשים אותם למשא1924ישראל. בשנת התרפ"ד,

ולרכיבת הנשים והילדים. קומש, נאמנה לדרכה, סירבה להצטרף אל הנשים ולרכוב

עמן על גבי החמור וצעדה כל הדרך לצד הגברים.

בארץ, התיישבה המשפחה בראשון לציון, ושנתיים לאחר מכן נחת עליה הראשון

33שבאסונות: אברהם, בעלה של קומש, נפטר בדמי ימיו והשאיר אותה אלמנה בת

עם שלושה ילדים קטנים. קומש, שכל חייה עד כה הייתה עקרת בית ואם, לא היססה,

ומיד עם תום השבעה קמה מאבלה להביא לחם לילדיה. תחילה עבדה כעוזרת בית,

בביתו של אחד ממייסדי המושבה, וכאן גילתה לראשונה השכלה מה היא. מכאן ואילך

החליטה נחרצות שעליה להעניק לילדיה היתומים – לבן, אבל גם לשתי הבנות –

השכלה בכל תנאי, ולו גם בניגוד למקובל בעדתה שלה. ואכן, קומש הייתה הראשונה,

מבין משפחות התימנים במושבה, שהעזה על דעת עצמה )כאישה וכאם( לשלוח את

בתה הבכורה ללמוד קרוא וכתוב בשעורי הערב שניתנו בהתנדבות על ידי מורי בית

הספר שבמושבה. בעקבות בתה של קומש, החלו בנות נוספות ללמוד בבית הספר,

אבל אז התעוררו חכמי העדה ובהתנגדותם כי רבה למהלך זה, ניסו לסכלו בכל דרך,

אפילו על ידי נישואים מוקדמים של בנותיהם הצעירות. אלא שהן, שטעמו טעמו של

לימוד, התמרדו ותבעו את זכותן ללמוד. מכיוון שכך, דרשו האבות לפחות להפריד בין

הבנות והבנים, "שלא ישבו בנים ובנות יחד בכיתה אחת שמא יהלך ביניהם יצר הרע

ומי יודע אלו צרות צפויות מישיבה זו". וכך ענתה להם קומש, החכמה והאמיצה: "ראו,

חכמים אתם, זיכרו את הכתוב "אתה חונן לאדם דעת". טענתכם נגד יצר הרע נכונה

היתה בתימן. אבל כאן, קרוב לשכינה, בטלה דעה זו ואין לה אחיזה במציאות. ואם

נאמר שיצר הרע קיים, והבנים והבנות ילמדו בכיתות נפרדות, מה יהיה? הם יפנו

ראשם אלה לאלה מכיתה לכיתה, שסמוכות הן, ואז יופיע יצר הרע יכנס ביניהם וישבש

דעתם. אך כאשר ישבו יחד בנים ובנות יראו זה את זו וישביעו את סקרנותם כאמור,

(.106"ראתה עין, שבעה נפש" )טבעוני, שלמה, בקומה זקופה, עמ'

טענות האבות עוד לא נסתתמו, וגם האימהות החלו להביע את חששותיהן מקרבתן

של בנותיהן אל הבנים בכיתות הלימוד. מה עשתה קומש במטרה להרגיען? הזמינה

מספר אימהות אל הכיתה כדי לצפות מקרוב בהתנהגותן ובהתקדמותן של הבנות,

חרף ישיבתן ולמידתן בצוותא עם הבנים.

בהמשך, נישאה קומש לשלום מזרחי, חבר מושב נחלת יהודה הסמוכה לראשון לציון.

שלום התאלמן זה עתה מאשתו וקומש עברה עם שלושת ילדיה להתגורר עמו ולהיות

אם גם לילדיו ואף ילדה לו שני ילדים נוספים. כאן, במושב, גם החליטה להחליף את

שמה מ"קומש" ל"יונה" )כמו נולדה מחדש(.

אלא שגם כאן, אסונות ותאונות לא פסקו מלפקוד את ביתה: צעיר בניה מבעלה

הראשון נהרג מנפילת עמוד שער ברזל עליו; בעלה השני, שאתו ראתה ימים יפים אך

מעטים, נפטר מנשיכת שועל חולה כלבת; ילדיו הבוגרים נישלו אותה מהבית והיא

מצאה את מחייתה מחלקת אדמה קטנה ופרה אחת. בשל מצבה הקשה, מכרה את

תכשיטיה, ובתה הבכורה נאלצה להפסיק את לימודיה בסמינר בתל אביב כדי

להירתם, יחד עם אחיה הצעיר, לסייע לכולם לשרוד.

ושוב המר לה גורלה. בנה רמי, שנפשה קשורה בנפשו, נפל במלחמת ששת הימים.

בכל אלה, יונה דמארי מזרחי לא קרסה. שוב, כמו אחר כל אסון, אספה את עצמה,

קמה על רגליה, והפכה את הכאב למנוף של כוח, עוצמה ופעילות מוגברת. עתה,

בשנות השבעים שלה, התעורר שוב רצונה ללמוד ולהשכיל, ואף לעודד את נשות

העדה ללכת בעקבותיה. כידוע, בחברה היהודית בתימן, לא לימדו את הנשים קרוא

וכתוב בכל שפה שהיא. ואילו יונה מזרחי, עם התאלמנותה וצאתה לעבודה, התעקשה,

כאמור, ולמדה לקרואולכתוב, וכשבגרו ילדיה ועזבו את הבית, יכולה הייתה לשמור על

קשר מכתבים עמם.

עתה, בגילה המתקדם, לא היססה להמשיך ולהתפתח, והפעם בכל מאודה: למדה

תנ"ך, ידיעת הארץ, תולדות עם ישראל, השתתפה בחוגים, קראה ספרים, והעיקר,

עודדה כל אם תימנייה, שנשללה ממנה האפשרות להשכיל בצעירותה, לפנות אל

ספסל הלימודים ולהרחיב דעת. אפשר לומר שיונה הייתה מעין "מיסיונרית" להשכלת

נשים, ובשם אמונתה זו השפיעה לא רק על האימהות אלא גם על האבות. ושוב, ללא

הבעלים המתנגדים, לשכנעם בזו הלשון: "חמורים מורא ועם הרבה להט, פנתה אל

אתם שאין כל הבדל ביניכם לבינם. הם רואים למרחק אמה בלבד, ואתם לא תרחיקו

ראות מעבר לזרת; החשבתם על הבושה הנגרמת לנשותיכם כשילדיכם שואלים אותן

מדוע אינן יודעות קרוא וכתוב? ומי הם ביאליק, הרצל ושאר אישים דגולים? יודעת אני

או שפלי קומה מכפי שהנכם. עצתי לכם, אם חפצים אתם ר2 ממה תחששו, שמא ת3

באושר בבתיכם – לפחות תחרישו אם אינכם מבינים מה ערך יש ללימודי נשותיכם.

שיתקו לבל תהיו לקלס בפי הילדים. גם אם אתם אינכם יודעים לפרש את התורה,

מוטב שתלמדו מאבותיכם מהו כבוד אשה, שכבר כתבו חכמים בספריהם שהאשה לא

(.178רק לפריה ורביה ולהשקטת בני מעיכם נועדה". )שם, עמ'

. בחייה ובמותה הייתה לסמל ולמודל88יונה דמארי מזרחי הלכה לעולמה והיא בת

לאישה העולה מתימן. יונה הקדימה את זמנה ואת סביבתה כשמרדה בחברה היהודית

התימנית והפטריארכאלית, שהגבילה את האישה, ובנתה את עצמה בכוחותיה היא,

ומתוך צמא בלתי נלאה לידע, וזאת יחד עם החלטה נחושה למשוך אחריה גם את

אחיותיה התימניות. בפעילותה זו, היוותה מוסד של אישה אחת. לא הסתייעה בגוף

שלטוני זה או אחר, אלא את אשר יזמה ביצעה כמנהיגת נשים בשטח, ובאופן לא

"פורמלי. במילים אחרות: יונה דמארי מזרחי היא דוגמה מובהקת למה שנקרא

Grassroots"ללמדנו שהמאבק למישכול ולשחרור האישה, בתקופת היישוב, פעל לא .

רק למעלה )במסגרת תנועות מאורגנות כמו "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות

בארץ ישראל" או "הסתדרות נשים עבריות"(, אלא גם למטה, בקרב נשים יחידות,

פשוטות עם, אבל עם מודעות עזה לקדם את האישה באשר היא, ויהי מה.

ביבליוגרפיה: . טבעוני,שלמה, בקומה זקופה, סיפורה של יונה-קומש דמארי-מזרחי ובני תקופתה1

בראשית המאה, 1987הוצאת הקיבוץ המאוחד,

. אלבום המשפחות, מוזאון ראשון לציון 2

ראשון לציון )משפחת לובמן חביב(.ראשוני)*( תרצה חביב גרין, בת למשפחה מ פסיכולוגית חינוכית וגנאולוגית. עבדה במשך שנים בארכיון של מוזאון תולדות ראשון

לציון, והקימה את אלבום המשפחות של "בני עדת ראשון לציון".