מי אשם בפרוץ מלחמת 967 ו ל ירדן ומלחמת ששת הימים

דוד בוקעי

מלחמת 1967 היתה מלחמה בשוגג. אף לא אחת מן המדינות שהיו מעורבות בה ־ אם ברמה האזורית (סוריה, מצרים, וישראל) ואם ברמה הבין־לאומית (ארצות־הברית וברית־המועצות) - לא רצתה בה, ולבטח לא תכננה אותה. היא היתה בלתי צפויה, והתפתחה בשל פחדים ולחצים פנימיים ובשל התערבות פוליטית של מערכת בין־ערבית מתלהמת. היא היוותה את שיאו של משבר, שהחל בהנהגת מדיניות של דיפלומטיה כופה לשם השגת מטרות של הרתעה מורחבת,1 הסלים והגיע לנקודת ה׳אל־חזור׳2 עקב ניהול לקוי של משברים לאחר הצטרפות ירדן ל׳קואליציה המנצחת׳ של ג׳מאל עבד אל־נאצר, והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה מקדימה. מרבית המשתתפים במלחמה זו מצאו עצמם לכודים בתהליכי הסלמה בלתי מבוקרים שהיו תוצאה של התפתחויות פנימיות ואזוריות, ובהן הסלמה בפעילותה של ברית־המועצות, שעודדה את מחויבותה של מצרים למדיניות הרתעה מורחבת להגנת סוריה: כשלון מדיניות האילוצים של ארצות־הברית; מדיניות אופורטוניסטית של ירדן: ומלחמה

מקדימה שיזמה ישראל עקב האיום של חיסול היעילות למלחמה׳ שלה. משטר הנאו־בעת׳ בסוריה ביקש להקל את הלחצים הפנימיים והחיצוניים שבהם היה נתון באמצעות מימוש הסכם ההגנה שנחתם בין סוריה למצרים ב־4 בנובמבר 1966. ברית־המועצות ביקשה לסייע לסוריה בהפחתת האיומים עליה, שנתפסו כאיומים קיומיים, ועודדה את מצרים להזיז לסיני כוחות בהיקף מוגבל - בדומה לתזוזת הכוחות שקדמה ל׳כוננות רותם׳3 מפברואר 1960 - כמדיניות של דיפלומטיה כופה. סדרת

P. K. Huth, Extended Deterrence and the Prevention of W a r 1. לסוגיה תאורטית זו ראה: ,New Haven, CT 1988, pp. 28-83

В. M. Russett, 'The Calculus of Deterrence', J o u r n a l of :2. לניתוח סוגיה זו ראה pp, 97-109. C o n f l i c t Resolution, 1 , 2 (1963)

3. ב־1 בפברואר 1960 ביצע צה״ל פעולה צבאית נגד המוצב הסורי תופיק תחתא, והמוצב נהרס. הפעולה התבצעה בתגובה למתיחות שהשתררה באזור מאז דצמבר 1959 - תקופה שבמהלכה נהרגו שני שוטרי משמר הגבול(ב־24 בדצמבר וב־30 בינואר). בתגובה הכריזה סוריה על כוננות עליונה בצבאה ובחיל האוויר שלה. בהשפעת לחצים שהפעילה ברית־המועצות על סוריה מ־15 ועד 19 בפברואר (אל־חיאה, 26 בפברואר 1960), התריע המפקד הצבאי העליון של קע׳׳ם, עאמר, על ׳מזימה אימפריאליסטית ציונית להילחם בחזית סוריה׳, וב־18 בפברואר, יום איחוד קע׳׳ם, הורה לרכז את כוחות צבא מצרים סמוך לתעלת סואץ. ממסמכים שהעביר משרד החוץ הישראלי לשגרירויות ישראל בחו׳׳ל עולה כי עד אז העריכה ישראל שמדובר במתיחות מקומית שלא תוביל למלחמה ־ לבטח לא בשתי חזיתות. ב־22 בפברואר החל הגיס השני של מצרים, שכלל דיביזיה משוריינת ושלוש חטיבות חי״ר, לנוע לסיני ולהיערך סביב אבו־עגילה, קצימה ואל־עריש. ב־18 בפברואר 1960 פרסם

246

ת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים מ ח ל מי אשם בפרוץ מ

, ת י ב ר ע ־ ן י ב ת ה כ ר ע מ ם ב י ד ק ת ת ר ם ת ח ו מ ה ל ת ה ה ל ל י ב ו ר ה צ א ט נ ק נ ם ש י מ י ל ס ם מ י ד ע צ

ר צ א ל נ ׳ ש ת ח צ נ מ ה ה י צ י ל א ו ק ׳ ף ל ר ט צ ה ל ש ו ר ח ו מ ת ו י נ י ד ת מ ל א ו ק ש ן ל י ם ו ח ה ל מ ר ג ו

.('bandwagoning') י ו נ י ש ת ל ו פ ר ט צ ל ה ת ש י ט ס י נ ו ט ר ו פ ו ת א ו י נ י ד ת מ ר ג ס מ ב

ע ו ג פ מו ל י אי ל ו א ר ש ל י ה ש ע ת ר ה ת ה ו י נ י ד מ ש ל מ ל מ ר ש ג ת ו א מנ י ה ז ל ת א ו י ו ח ת פ ת ה

ת ו י נ י ד מ ה מן ה ר ע נ ת ה ה ו ע ת פ ה ה ה מ ת ש ע ת ה ר ש ח א , ל אכן . ו ה ל ׳ ש ה מ ח ל מ ת ל ו ל י ע י ב

ת ו י נ י ד ה מ צ מ א ה ב מ י ד ק ה מ מ ח ל מ ל ל א ר ש ה י ת נ ה פ נ י ג פ ה ת ש ו ש י ח נ ה ־ ר ס ו ח מ ת ו ס ס ו ה מ ה4 . ת י ל ו ק י ש

ו ל י ב ו ה ה ש ל ר ־ א ב ש מ ם ב י ב ר ו ע מ ל ה ל כ ם ש ה י כ ל ה ו מ ח ת ו נ ן י ל ה ל ר ש מ א מ ב

ר ש פ א ן זה י ו . די ו ת ו צ ר פ ת ה ל ׳ ו ר ו ז ח ־ ל א ׳ ת ה ד ו ק נ ו ל ת ע ג ה , ל ו ת מ ל ס ה , ל ו ת ו ח ת פ ת ה ל

ה א י ב ה ת ש ו ע ר ו א מ ת ה ו ל ש ל ת ש ל ה רדן ע י י ד ע ל צ ם ש ת ע פ ש ת ה מ צ ו ת ע ם א ן ג י להב

ת 1967. מ ח ל ץ מ ו ר פ ל

׳אשמת׳ סוריה

א י ב ה ר ש ב ש ת 1967 - מ מ ח ל מ ם ל ד ק ר ש ב ש מ ת ה ר י צ י י ב ט נ נ י מ ו ד ם ה ר ו ג ה ה ת י ה ה רי סו

ת ע ת פ ה ל ם, ו ת הצדדי ו ד מ ע ד ל ו ג י נ . ב ר ו ה באז ש ע נ ת ב י מ ו א ל ־ ן י ב ת ו י ב ר ע ־ ן י ת ב ו ב ר ו ע מ ל

אל־אהראם כי לצבא ניתנה פקודה להלום קשות בישראל בתגובה לכל התגרות שלה ב׳אחות הסורית׳. לטענת אלי זעירא (מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות, תל־אביב 1993, עמי 26, 28), מערכי האיסוף של אמ״ן ושל המוסד לא גילו את כניסת הכוח לסיני, דבר שהיה כשל מודיעיני מוחלט. הידיעה הגיעה ממדינה זרה, ש׳רצתה לעשות טובה לישראלי, ועוררה הפתעה רבתי בצבא ובקרב מקבלי ההחלטות (י׳ רבין, ׳עם המכנסים למטה׳, פנקס שירות, תל־אביב 1979, עמי 135). גיחות צילום שערכה ישראל ב־23 וב־24 בפברואר אישרו את הידיעות על פריסת המערך המצרי בקדמת סיני, ובתגובה הועמד הצבא בכוננות גבוהה ומערך המילואים גויס באופן חלקי. ב־24 בפברואר העבירה שרת החוץ גולדה מאיר אזהרה חמורה לקע׳׳ם באמצעות שגריר ארצות־הברית בישראל, לאמור: ׳אם ההכנות המלחמתיות תמשכנה וימשך קצבן הגובר ומידתן המתרחבת, נצטרך לנקוט באמצעי זהירות, ולרכז כוחות בגבולי. בתגובה לתלונת ישראל באו״ם הודיע סגן מזכיר האו׳׳ם, ראלף באנץ׳, כי שום חייל מצרי לא נכנס לרצועת עזה. או־אז הוחלט לערוך מבצע חשאי נרחב לגיוס מילואים, שכונה ׳כוננות רותם׳. מעצמות המערב, שנחרדו לנוכח האפשרות שתפרוץ מלחמה, חידשו את ׳ההצהרה המשולשת׳ מ־1950 בדבר מחויבותן לשלומן ולבטחונן של כל המדינות. בתחילת מרס ביקר מזכ׳׳ל האו״ם בקהיר כדי להרגיע את הרוחות, והצליח בכך (זאת היתה הסיבה לכך שגם בפרוץ משבר 1967 הוא העריך שיצליח לשכך את הסערה. נראה שמסיבה זו גם המעיט באנץ׳ מחומרת המשבר של 1967). ברית־המועצות, שבמידה רבה היתה האחראית לתהליכי הגיוס וליצירת המשבר, לחצה על מצרים למתן את פעילותה. היא הצהירה כי ישראל הורתעה והסיגה את כוחותיה מהגבול הסורי, ולכן מצרים ׳עושה כל מאמץ להרגעת הרוחות ולמניעת מלחמה׳(אל־אהראם, 28 בפברואר 9,1960 במרס 1960). ואכן, מאחר שמטרת ההרתעה הושגה, החליטה מצרים ב־13 במרס להסיג את הצבא המצרי מסיני אל מחנותיו שממערב לסואץ. ביקורו של בן־גוריון בבריטניה ובארצות־הברית ב־27 במרס

1960 סימן את הרגעת האווירה ואת החזרה לשגרה.A. L. George, The L i m i t s of Coercive Diplomacy, Boston, MA :4. לניתוח סוגיה זו ראה

1971

247

דוד בוקעי

מרביתם, הלך המשבר והסלים והגיע למצב שבו נתפסה המלחמה כאפשרות היחידה. עם זאת, כל הנתונים שבידינו מורים כי מאמצע חודש מאי ואילך מילאה סוריה תפקיד משני לחלוטין בתהליכי הסלמתו של המשבר ופעילותה לא היתה הגורם הישיר לפרוץ המלחמה. אמנם עימותיה עם ישראל היו אחד הגורמים העיקריים להתפתחות המשבר,

אולם היא לא יזמה את המלחמה, ובמידה רבה נגררה אחר האירועים. ב־23 בפברואר 1966, לאחר מאבקי כוח פנימיים חריפים במפלגת הבעת׳, הצליח פלג הצעירים הקיצוני לתפוס את השלטון בסוריה ולכונן את משטר הנאו־בעת׳. בראש ההפיכה עמד צלאח ג׳דיד, ובעקבותיה הוקמה ׳ממשלת הרופאים׳, שחבריה היו ד״ר נור אל־דין אל־אתאסי בתפקיד הנשיא, ד״ר יוסוף זעיין בתפקיד ראש הממשלה, ד״ר אבראהים מאח׳וס בתפקיד שר החוץ, וחאפז אל־אסד בתפקיד שר ההגנה. בכך הוקם ממשל מובהק של צעירים, רובם קציני צבא, שהזדהו עם הגוש המזרחי ועם הפלג הסיני

ושאפו להיות ׳קובה של המזרח התיכון׳. משטר הנאו־בעת׳ היה נתון בלחצים פנימיים קשים שנבעו מפלגנות סיעתית בתוך הצבא ומתהליכי פוליטיזציה עמוקים. תחושת האיום שחש המשטר התעצמה עוד יותר משנדמה היה לו כי מופעלים עליו גם לחצים חיצוניים ־ צבאיים, מצד ישראל, ומדיניים, מצד ארצות־הברית ־ מצב שהביא להקצנת עמדותיו. זאת ועוד, בשל אופיו הרדיקלי היה המשטר נתון בבדידות בין־ערבית מזהרת ובעימות פוליטי חריף עם מצרים ועם עיראק - השחקניות הראשיות במערכת הבין־ערבית. שורש הבעיה היה נעוץ בנסיונותיה של סוריה להשיג סיוע ותמיכה צבאית ממצרים, מתוך הנחה שסיוע כזה יפחית את הלחצים המופעלים על המשטר מבית ויעניק לו לגיטימציה. תופעה זו דמתה בעיקרה למציאות שהתפתחה בסוריה בקיץ 1957 והביאה לכפיית האיחוד על מצרים ולהקמת קע״ם.5 ואולם, הטראומה של פירוק קע״ם ב־28 בספטמבר 1961 גרמה לנאצר להתחמק הפעם ממחויבות צבאית כלפי סוריה ־ זאת גם בשל הערכתו הראלית באשר להשפעת המערכת הבין־ערבית הקונפליקטואלית, בשל הסתבכות צבאו במלחמה בתימן ולנוכח הכרתו בעליונותה הצבאית של ישראל. מסוף שנת 1963 ואילך הצהיר נאצר בתקיפות כי אינו מעוניין להסתבך במלחמה עם ישראל בעיתוי

ובתנאים שאינם מתאימים לו. זאת ועוד, בין מצרים לסוריה שררה מחלוקת קשה באשר לדרך שבה יש להילחם בישראל ובאשר לעיתוי הלחימה ולמהלכיה. גישת מצרים היתה שיש לצאת למלחמה כוללת, ורק כשיבשילו התנאים לכך. היא סברה כי חובה לדחות את המלחמה למועד6 המצרים התנו את היציאה למלחמה בישראל הראוי, ועד אז להתכונן לקראתה. בהתממשותם של שלושה תנאים: ראשית - אחדות ערבית, לפחות במונחי ׳אחדות הפעולה׳; שנית ־ גיבוש עוצמה צבאית ערבית כוללת העולה על זו של ישראל;

5. פ׳ סיל, סוריה: מאבק אל הצמרת, תל־אביב 1968, עמ׳ 360-340. 6. נאצר טען: ימי שרוצה מלחמה חייב להכין ולהתכונן, אחרת הוא בוגד במולדתו ובעמו׳, מצוטט מתוך

אל־אהראם, 27 ביוני 1962.

248

מי אשם בפרוץ מלחמת 967 ו ל ירדן ומלחמת ששת הימים

ושלישית - קיומם של תנאים בין־לאומיים נוחים שיאפשרו את השמדת ישראל.7 הגישה הסורית, לעומת זאת, צידדה במלחמה לשחרור עממי במתכונת המלחמות באלג׳יריה ובווייטנאם, וב׳פתרון סוגיית פלסטין׳ בדרך של לוחמת גרילה במסגרת

אסטרטגיה של התקפה.8 לפיכך תמכה סוריה בפעולות הטרור של ארגון פת״ח.9 ההבדל החשוב בין הגישה המצרית לזו הסורית היה שמצרים ביקשה לדחות את המלחמה בישראל עד שיבשילו התנאים הפנימיים, הבין־ערביים והבין־לאומיים לכך, ואילו סוריה ביקשה להילחם בישראל מיד ובכל האמצעים, עד לשחרור פלסטין. ההבדל בין הגישות התבטא גם בדרך שבה תפסו שתי המדינות את אופי המלחמה. מצרים ראתה בה פעולה בודדת אך כוללת בהיקפה שבסיומה תחדל ישראל מלהתקיים, ואילו סוריה ראתה בה מלחמה ממושכת, מלחמת שחרור עממית המתנהלת באמצעים של לוחמת גרילה, בהניחה כי ׳לוחמת הגרילה תביא לחיסול הבסיס הציוני

הקולוניאליסטי׳.10 שלוש סוגיות עיקריות עמדו במוקד יחסי העוינות המסלימים בין סוריה לישראל: המחלוקת בדבר ניצול מקורות מי הירדן, שבאה לידי ביטוי בהפעלתו של מוביל המים הארצי; סדרת עימותים צבאיים הולכים ומחריפים על האזורים המפורזים: והסיוע1 מי שהיה ראש שהעניקה סוריה לפעולות החבלה של ארגון פת״ח. קרל פון־הורן,1 ועדת האו״ם לפיקוח על שביתת־הנשק, טוען כי משהחריפה המתיחות סביב סוגיות אלה והאלימות הצבאית בין הצדדים גברה, יזמה ישראל את מרבית הפעולות הלוחמניות נגד סוריה בהפעילה פרובוקציות שנועדו לעורר את הסורים ליזום התקפות נגד. בנסיבות אלה חלה התפתחות נוספת, שיצרה איום ממשי מבחינת ישראל: ב־4 בנובמבר 1966 חתמו סוריה ומצרים על הסכם הגנה, שעניינו היה גיבוש קואליציה ערבית עוינת שתקיף את ישראל בהסכמי הגנה מחייבים ותיצור חזית צבאית אחידה

שתאיים על קיומה. העוינות בין ישראל לסוריה הלכה וגברה. בפברואר 1966, בעקבות פעילותם של הסורים להטיית מי הירדן, חלה עלייה של ממש במספר התקריות הצבאיות והתרבו קרבות הטנקים והמטוסים. ב־14 ביולי 1966 השמיד חיל האוויר הישראלי את ציוד ההטיה הסורי והופל מטוס מיג 21. למחרת פורסמו דברי הרמטכ״ל, יצחק רבין, שהורה

7. נאצר, אל־אהראם, 27 ביוני 1962, 19 ביוני 1964, 22 בפברואר 1965, 1 ביוני 1965, 30 באוגוסט 1965, 25 בנובמבר 1965, 27 ביולי 1966; מ׳׳ח הייכל, אל־אהראם, 27 בדצמבר 1963, 19 ביוני

4,1964 בספטמבר 25,1964 בספטמבר 1964. 8. נור אל־דין אל־אתאסי, אל־בעת׳, 11 במרס 1966, 24 במאי 1966, 23 בפברואר 1967, 9 במרס 1967, 18 באפריל 1967. שר החוץ מאח׳וס: ׳אנו מאמינים במלחמת השחרור העממית. זה הפתרון היחיד. מלחמות השחרור של אלג׳יריה ווייטנאם מהוות דוגמאות טובות ביותר׳, מצוטט מתוך רוז

אל־יוסף, 19 בספטמבר 1966. 9. אל־אתאסי, אל־בעת׳, 18 באפריל 1966: דברי אסר בתוך אל־בעת׳, 21 במאי 1966.

10. אל־אתאסי, אל-בעת׳, 9 בפברואר 1967.C. von Horn, S o l d i e r i n g f o r Peace, London 1966 .11

249

דוד בוקעי

לטייסים ׳לא לדקדק ברדיפה אחר מטוסים שיפריעו לפעולתם, גם אם יהיה צורך, מעבר לגבול׳. עוד ציץ רבץ כי ׳ישראל תנקוט את כל האמצעים להגנתה ותפעל למנוע את1 תקרית נוספת ־ על סף מלחמה ־ אירעה ב־15 באוגוסט 1966, תוקפנות סוריה׳.2 כאשר ספינת משמר של ישראל עלתה על שרטון בחוף המזרחי של הכינרת. במהלך הקרבות שהתחוללו הופלו שני מטוסים סוריים, ועקב כך גברה המתיחות ובצבאות שתי המדינות הוכרזה כוננות עליונה. אווירת משבר זו היתה הגורם העיקרי לניסיון הכושל

של ההפיכה הצבאית בהנהגת הגנרל ח׳אטום בספטמבר 1966. לקראת ראש השנה נשא רבין נאום שבו הגדיר את מטרות ישראל כ׳שינוי החלטות השלטון בסוריה וסילוק מניעי הפעולות׳, וציין כי ׳הבעיה עם סוריה היא במהותה1 דבריו חוללו סערה אפילו בישראל. בישיבת הממשלה נטען התנגשות עם המשטר׳.31 בתגובה 4 . נגדו כי חרג מסמכויותיו, וראש הממשלה, לוי אשכול, נאלץ לנזוף בו להצהרות העוינות שנשמעו בישראל הודיעה סוריה על הגברת הסיוע שלה לארגון1 אך גם פת״ח ועל חידוש תוכניותיה להטיית מקורות הירדן גם בלא סיועה של מצרים.5 מצרים נאלצה להגיב בחריפות: מפקד כוחות היבשה, עבד אל־מוחסין כאמל מרתגי,1 כל תוקפנות טען שמצרים תגיב על פעילות ישראל בכל עוצמת ההרתעה שברשותה.6 נגד סוריה, קבע מרתגי, תיחשב תוקפנות נגד מצרים, שלא תוכל לשבת בחיבוק ידיים1 בעקבות הגעתה של משלחת מצרית לסוריה לנוכח הנסיעות לפלוש לשטח סוריה.7 לשם הפגנת מדיניות ההרתעה המורחבת צורפו לממשלת סוריה כמה אישים

1 פרו־נאצריים.8 הסלמת המתיחות בין סוריה לישראל ומצבה הבין־ערבי הרעוע של מצרים היו הרקע לחתימה על הסכם ההגנה בין סוריה למצרים ב־4 בנובמבר 19.1966 הסכם זה היה למעשה המשכו של הסכם ההגנה שעליו חתמו שתי המדינות ב־20 באוקטובר 20.1955 הוא קבע שכל תוקפנות נגד אחת מהן תיחשב תוקפנות נגד שתיהן. כמו כן הוקמו ׳מועצת הגנה משותפת׳ ו׳מפקדה צבאית משותפת׳ והוחלט כי בעת מלחמה יקבל הרמטכ״ל המצרי את הפיקוד על צבאות שתי המדינות. בפועל, הדגישו מקורות מדיניים בלבנון, ההסכם היה חסר ערך צבאי, וחשיבותו היחידה היתה בעובדה שמצרים הכירה דה־יורה בעצמאותה של סוריה לאחר פירוק קע״ם. בכך שוחררה סוריה מכבליה

2 הפן־ערביים של מצרים.1

12. מעריב, 15 ביולי 1966. 13. במחנה, 12 בספטמבר 1966 .

ח מלחמה, ירושלים 1987, עמ׳ 147-146. ר פ 14. א׳ הבר, היום ת 15. שר החוץ מאח׳ום, רח אל־יוסף, 19 בספטמבר 1966 .

16. אל־אהראם, 4 באוקטובר 1966. 17. שם, 17 באוקטובר 1966. 18. שם, 2 באוקטובר 1966.

19. ההסכם: ש׳ יצחקי, בעיני הערבים: מלחמת ששת הימים ולאחריה, תל־אביב 1969, עמ׳ 226-224.pp, 1956, M i d d l e - E a s t J o u r n a l . 7 7 - 7 9 2 0 : ההסכם .

21. אל־חיאה, 12 בנובמבר 1966.

250

i

מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים

החששות שהתעוררו בישראל לנוכח הסלמת המצב באו לידי ביטוי בהודעתה ב־6 בנובמבר 1966 על הארכת השירות בצה״ל בשישה חודשים. את נחישותה הצבאית ביטאה ישראל בפעולת תגמול רחבת־היקף שביצעה בסמוע ב־13 בנובמבר 1966, נגד2 הפעולה בוצעה לאחר התלבטות באשר לאופי התגובה הראויה 2 וקא. ירדן דו2 בעקבות התמיהות שעוררה טען אשכול כי ישראל לא תוכל לפטור 3 . קפה להי ו2 ואולם, למעשה נועדה הפעולה לאותת מאחריות מדינה שמשטחה פועלים מחבלים.4 למנהיגי סוריה כי הם מסתכנים בתגובה צבאית מכאיבה מצד ישראל, ולהוכיח למצרים כי היא אינה מסוגלת להקים קואליציה אמינה ואפקטיבית. כבתקופת קע״ם, גם הפעם ביקשה ישראל להוכיח בפעולתה כי אין למצרים אופציה צבאית נגדה, וכי אל למשטר2 ואולם, ישראל לא פעלה לפי כללי הזהירות 5 הסורי לסמוך על חסותה ועל הגנתה. המחייבת, ולא הביאה בחשבון את האפשרות שפעולתה תביא להסלמה במצב, כפי שאירע בפברואר 1960, לפני ההכרזה על ׳כוננות רותם׳. היא שאפה לקדם את מדיניות ההרתעה שלה כלפי סוריה, אך לא התחשבה בכך שהדבר עלול לעלות לה בהסלמת

יחסיה עם מצרים. חששותיה של סוריה עקב הצהרותיה המדיניות העוינות של ישראל ותגובותיה הצבאיות החריפות באו לידי ביטוי בהחצנה של מדיניות תוקפנית. סוריה העריכה, מתוך תפיסה מעוותת, כי התמיכה הסובייטית בה היא בלתי מעורערת. היא גם סברה כי מדיניות הרתעה מורחבת ואפקטיבית של מצרים, בדומה למדיניות שנקטה בפברואר 1960, תמנע את ישראל מלהפעיל עליה לחצים. ואולם, כפי שהדגיש מוחמד חסנין הייכל, להתערבות המצרית היה גבול. הייכל טען כי משמעות ההסכם בין סוריה2 למצרים אינה התערבות מידית של צבא מצרים לאחר כל התקפה על מוצבים בסוריה.6 עם זאת, כדי למנוע אפשרות של הסתבכות מצרית, הגיעה לסוריה ב־18 בדצמבר 1966 משלחת צבאית בראשות הרמטכ׳׳ל מחמד פוזי, כדי להשתתף בכינוס של מועצת הרמטכ׳׳לים הערבים שנערך בדמשק. המגמה המצרית התבררה מיד: תיאום הדוק של הפעילות הצבאית נגד ישראל וצמצום התמיכה בפעילותו של ארגון פת׳׳ח. החלטות אלה עמדו במוקד כינוס נוסף של מועצת הרמטכ׳׳לים שנערך בדמשק ב־8 במרס

.1967 אולם ישראל החליטה להסלים את פעולותיה. ב־7 באפריל 1967 הוצב מארב אווירי מעל שמי סוריה והתחולל קרב שבמהלכו הופלו שישה מטוסי מיג סוריים ־ כמה מהם מעל דמשק. היו שטענו כי הפלת המטוסים הסוריים היתה פעולה מתוכננת היטב,

22. א׳ איילון, ׳מבצע מגרסה׳, מערכות, 261,2 (מרס 1978), עמ׳ 38-27. עמדת ירדן: א׳ קם(עורך), הוסק פותח במלחמה: מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים, תל־אביב 1974, עמ׳ 38-37, 120-118.

23. הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמ׳ 110-105. 24. מעריב, 14 בנובמבר 1966.

25. רבין, מעריב, 15 בנובמבר 1966. 26. אל־אהראם, 18 בנובמבר 1966.

251

דוד בוקעי

י ן כ ע ן ט . רבי י ת ע ב ת ה ג ל פ ל מ ן ש ו ט ל ש ת ה ו ג י ג ם ח ו י ר ב ט ש מ ת ה ל א י פ ש ה ה ל ד ע ו נ ש

ה ב ש ח ל מ ן כ ה ע מ ו נ מ ל ע ו נ כ ש מ ק ו ר חז ס ב מ ר ת ע ו נ י ד מ ר ל י ב ע ה ה ל ת י ה ה ל ו ע פ ת ה ר ט מ

ר ט ש מ ע ב ו ג פ ה ל ד ע ו ה נ ל ו ע פ י ה ן כ ן רבי ע ד ט ו . ע ל א ר ש י י נ פ י ל א ב ר צ ג ת ת א ב צ ל ה ע

ה ל ו ע פ ת ה ו ב ק ע י ב ן כ ע , ט ך ר י ד נ ב ו א ר פ ס 2 דיין, ב 7 . ו ת ל פ ה א ל י ב ה ם ל י ג ל ו א י ו ר ו ס ה

ם 2 ע 8 . ת ו ר ו מ ה ח ע ג פ ת נ י מ ו א ל ה ה ת ר ק ו י , ו ק ש מ ל ד ן ע ג ה ת ל ל ג ו ס ה מ נ י ה א י ר ו ס ר ש ר ב ת ה

ך ל ה א מ ל , ו ב צ מ ה ב מ ל ס ה ת ה ר ג ס מ ה ב ע ר י א ת ש פ ס ו ת נ י ר ק ע ת ו ר י א ם ב י א ו ר זאת, יש ה3 0 . ת ו צ צ ו פ ת ף ה ל ס ן היה ע ו ל הצפ ו ב , ג ם ו ק ל מ כ 2 מ 9 . ן נ כ ו ת צבאי מ

ה ל ב ק ת ה ה מ צ ה ע ל פ מ ה 3 ו 1 , ל א ר ש ת י ו א ל י פ ע א י ת פ ת ה י ר ו ס ת ה י ר י ו ו א ה ה ל פ מ קף ה הי

ה נ ג ה ם ה כ ס ש ה ו מ י ת מ ה א ע ב ה ת י ר ו . ס ב ר ת ע ו נ י ד מ ה מ מ כ ב ן ו ד ר י ד ב י א ה ל ח מ ש ב

א ל ה ש ל כ א י ם ל י ר צ 3 מ 2 . ל א ר ש ת י ו נ פ ק ו ד ת ג ת נ צ ר מ ת נ י ב ר ה ע ל ו ע ט פ ק נ י י ת ה כ ש ר ד ו

ד ב יר, ע ו ל האו י ד ח ק פ ת מ ו ש א ר ת ב י ר צ ת מ ח ל ש ק מ ש מ ד ה ל ע י ג ל ה י ר פ א . ב־10 ב ב י ג ה ל

ד מ ח , מ ה ל ש מ מ ש ה א ת ר ו ש א ר ת ב פ ס ו ת נ ח ל ש ה מ ע י ג ל ה י ר פ א , וב־18 ב ד ו מ ח ז מ י עז אל־

ת פ ר ת צ א י צ י ה ל נ ש ם ה ו ל י ג ר ם ל י ד מ ב מ ח י ר א ב ן צ ג פ ך מ ר ע י י י ם כ כ ו 3 ס 3 . ן א מ י ל ס

ן ו נ ב ל את, ב ם ז 3 ע 4 . ן י ט ס ל ר פ ו ר ח ן ש ע מ י ל א ב צ ה ה ל ו ע פ ף ה ו ת י ק ש ד ו ה י י כ , ו ה י ר ו ס מ

ת ו נ י ד ת מ ת א ר ר ו א ג י י ה ת כ ו ש ר ו פ ה מ י ר ו ת ס ם א י ר צ ה מ ר י ה ז ן ה ה י פ ל ת ש ו ע י ד ו י צ ו פ נ

ו מ ק כ ו י ד ה - ב מ י ל ה ב ת י ם ה י ר צ ל מ ה ש ת מ ג 3 מ 5 . ת ו נ כ ו ן מ נ ה אי ת א ר ק ל ה ש מ ח ל מ ב ל ר ע

ם י ר ו ס ל ה ם ש נ ו י ס ן נ ו ל ש ר כ ח א ה ל י ה י ש פ כ 3 ו ר 61966 ב מ ב ו נ ע ב ו מ ת ס ל ו ע ר פ ח א ל3 7 . ו ת ו ח ד ע ל ב ר ת צ א נ ן ש ו סי י רדן ־ נ י הי ת מ ת א ו ט ה ל

ל ה ש ר י ו ו ת א פ ו פ א ת ו ו ח י ת מ ת ו ו נ ב צ ת ע ז ו ח ה א רי ה סו ת י י 1967 ה א ע מ צ מ ת א א ר ק ל

ל י כ ר י ר ג ת ש ס א ו ׳ ח א י מ ר ו ס ץ ה ו ח ר ה ן ש מי י הז א מ . ב־12 וב־13 ב ה מ ח ל מ ־ ם ו ר ט

, ל א ר ש ל י ה ש ת ו נ פ ק ו י ת נ פ רם מ הי הז ״ם ו ל האו ן ש ו ח ט י ב ת ה צ ע ו מ ת ב ו ר ב ח ת ה ו נ י ד מ ה

ת י ז ח ה ת מ ע ד ת ה ח א י ס ה ה ל ר ט מ ה ב י ר ו ס י ב נ כ פ ה מ ר ה ט ש מ ת ה ל פ ה ת ל ל ע ו פ ה

ל א ר ש י ר ש , הצהי ה מ ע י ט ה באו״ם, גאז רי ל סו ה ש ג י צ 3 נ 8 . ב ר ם ע ו ר ד ת ב י ט ס י ל א י ר פ מ י א ה3 9 . ה י ר ו ל ס ת ע ב ח ר ה נ פ ק ת ה מ נ י כ מ

27. מעריב, 2 ביוני 1972. 28. מ׳ דיין, אבני־דרך: אוטוביוגרפיה, ירושלים 1976, עמי 395.

29. ע׳ ויצמן, לך שמים לך ארץ, תל־אביב 1975, עמ׳ 254; ח׳ בר־טוב, דדו: 48 שנה ועוד עשרים יום, תל־אביב 1978, עמ׳ 119-117.

30. הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמי 144-142. 31. א׳ אבן, פרקי חיים, תל־אביב 1978, עמי 311.

32. אסר, אל־בעת׳, 8 באפריל 1967; נאום אל־אתאסי, בתוך אל־ת׳ורה, 8 באפריל 1967. 33. הודעת סיכום: אל־בעת׳, 23 באפריל 1967.

34. אל־אהראם, 20 באפריל 1967. 35. אל־ודאה, 14 באפריל 1967.

36. אל־אהראם, 18 בנובמבר 1966. 37. שם, 1 ביוני 1965.

38. אל־בעת׳, 13 במאי 1967. 39. שם, 16 במאי 1967.

252

ת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים מ ח ל מי אשם בפרוץ מ

ת ו ר ה צ ה ט ל ר ה - פ י ר ו ל ס י ש ל ו ע פ ת ה ה ל ו ן ק י ט ו ל ח ט ל ע מ ם כ ל א י נ א מ מ־15 ב

א ה ל מ ח ל מ ת ה פ ו ק ת ם ב . ג ם י ר צ מ ר ל ב ד ע ב ו כ ז ה כ ר מ ה - ו ע י מ ש ה ת ש ו י נ פ ק ו ה ת ל ו מ ע ת

ר כ י . נ ד ב ל ת ב ו י מ ו ק ת מ ו י ר ק ת ת ב ב ר ו ע ה מ ת י ה ת ו ו י ת ו ה ת מ ו י א ב ת צ ו ל ו ע ה פ י ר ו זמה ס י

ם . ג י ב ר ע ם ה ל ו ע ן ה ת רצו ע א י ב ש ה י ל ד ק כ , ר ה ב ת ר ו ר י ה ז ת ב ל ע ו ה פ י ר ו י ס היה כ

ל ה ש י ג ט ר ט ס ה א ט ק ן נ ו פ צ ת ה י ז ח ב , ו ם ו ר ד ת ב י א ב צ ה ה ת מ צ ו ת ע ל א א ר ש ה י ז כ י ר ש כ

ת ג ה ו ה נ ת י ו ה ה ל מ ח ל מ י ה כ ל ה מ י ב ת ו ה ד מ י ק פ א ת ל מ ה ל ל כ ה י י ר ו ס , ו ד ב ל ה ב מ י ל ב

ל ע ץ מ ח ל ת ה ר א י ס ה ן ל ד ר י ת ל ע י י ס מ ת ו פ ס ו ת נ י ז ת ח ח ת ו , פ ה נ ג ה י ה מ כ ס ה ם ל א ת ה ב

ה י ר ו ס א ש ו ך ה כ ם ל י י ר ש פ א ם ה י ר ב ס ה ד ה ח . א ת א ת ז ו ש ע א ל ל ה ש ר ח א ב י ם ־ ה י ר צ מ

ה ת ו ס ת ח ה א ש ק י ף ב א , ו ר ט ש מ ל ה ן ע ג ה י ל ד ם כ י ר צ ל מ ה ש ע ת ר ה ח ה ו ת כ ל א צ נ ה ל ש ק י ב

ה מ ח ל י מ כ ל ה ל מ ו ה י נ ה ל נ כ ו ה מ ת י א ה ה ל ש ע מ ך ל , א ת ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ל ב ה ש ת ר ז ת ע א ו

ן ת י ה נ ר הז ש ק ה . ב ד ו א ט מ ל ה ב ל ת ש ו נ כ ו מ ר ה ס ו . ח ה מ ח ל ץ מ ו ר פ ת ה ש ת פ י א צ ם ל ג ו

ו נ מ מ ר ש ו ק י ה ־ ב ב ק ס ו מ ה, ב רי א סו י ש , נ י ס א ת א ־ ל ל א ו ש ר ו ק י ת ב ו ב י ו ס ה הי ר מ ע ש ל

ר ע ש ק ל תן ר י נ , ו ם ו ש ל ה נ ת ה ת ש ו ח י ש ל ה ב ע ע ר ד י ו מ נ די י 1967. אין בי א מ ב ב־30 ב ש

ה זו נ י ג פ ה ק ש ו פ י א ת ה ם א י ר י ב ס ה מ י ר ו ל ס ת ע ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ה ב ת פ כ ם ש י צ ו ל י א י ה כ

. ה מ ח ל מ ך ה ל ה מ ה ב נ ו ר ח א ה

ת י א ר ח ה א ת ב ו א ר ך אין ל , א ר ב ש מ ת ה ר י צ י ת ב י ר ק י ע ה ה מ ש א ה ה ת י ה ה רי , סו ן ם כ א

ה ל ו ד ה ג מ ו ר ה ת מ ר ת ת ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ל ב ה ש ת ו ב ר ע ת . ה ה מ ח ל מ ץ ה ו ר פ י ל ה ש ל ך כ ר ד ב

. ר ב ש מ ת ה מ ל ס ה ר ל ת ו י

׳אשמת׳ ברית־המועצות

. היא י ב ר ע ־ ן י ב י ה ט י ל ו פ ם ה ו ר הי ד ל ס ר ע ב ש מ ל ה ו ש ת א ל ע ת ה ת זירזה א ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ב

ה ע ת ר ה ה י ר ו ס ק ל י נ ע ה ם ל י ר צ מ ם ל ו ר ג ה ל ש ק י ב י ו ר ו ס ר ה ט ש מ ת ה ל י פ נ ה מ ש ש ח

ת ר ג ס מ ום ל ז ר הי ב ש מ ת ה ם א ו ח ת ן ל ת י י נ ה כ כ י ר ע ה ת ב ו ש ה ק ת ג , היא ש ם ל ו . א ת ב ח ר ו מ

ל ן ש ה י כ ל ה ל מ ט ע ו ל ש ה ל ת ל ו כ ת י ה א נ ו כ ה נ כ י ר ע א ה א ל י . ה ת ל ב ג ו ת מ ו ל י ע ל פ ש

ה ל ו ע ה פ פ ת י ש ף ש א , ו ר ב ש מ ה ב ת ו ב ר ו ע ת מ ע י נ מ ם ל י צ ו ל י ת א ב צ ה ה ב ל ש כ , נ ה י ת ו ח ו ק ל

ה י ר ו ס ע ל י י ס ה ל ת ו ס נ . ב ת ט ש פ ת מ ה ה ר ע ב ת ה ר א ו צ ע ה ל ח י ל צ א ה ת ל י ר ב ה ־ ת ו צ ר עם א

ך ו מ ת ר ל צ א ת נ ד א ד ו ע ל ר ו ו ז א ה ב ר י ו ו א ת ה ׳ א ם מ ח ל ת ׳ ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ה ב ג א ה ד ת ק ו צ מ ב

ת ו ח ו י כ ז ו כ ל רי ם ע י ר צ מ ה ל ח ו ו י ן ד כ . ל ת ב ח ר ו ה מ ע ת ר ל ה ת ש ו י נ י ד ת מ ר ג ס מ ה ב י ר ו ס ב

. ו ד ג ל נ ע פ י י ש מ ו א ל ־ ן י ם ב ר ו ל ג ע כ י ת ר י ת ר כ צ א נ ה ל ח י ט ב ה י ו ר ו ס ל ה ו ב ג ם ב י י ל א ר ש י

ר א ו ר ב ל פ ה ש ל א ת ל ו מ ו ו ד הי ר י ו ז א ת ב ו י ו ח ת פ ת ה ה ת ש ו ר ש פ ן א ו ב ש ח ה ב א י ב היא ה

ל ן ע ג ה י ל ד ו כ י י ד ב י ט ק פ י א ע צ מ א ס כ פ ת ל נ ב ג ו מ ם ו ו ז ר י ב ש , מ ה ט ב ת מ ד ו ק נ 1960. מ

ה ת י ה ה י ו ש ן ע כ עה, ש רו ה ג פ ו ל ח ה כ ס פ ת ה נ מ ח ל ך מ , א ך ו מ י נ א ב ר צ י ח מ י ב ר ו ס ר ה ט ש מ ה4 0 . ר ו ז א ה ב י ז ח א מ ע ב ו ג פ ל

Sunday T e l e g r a p h 40. ריאיון עם הייכל: 7.10.1975 ,

253

דוד בוקעי

תגובותיה החריפות של ישראל נגד משטר הנאו־בעת׳ בסוריה עוררו חרדות עמוקות בברית־המועצות וגרמו לה לנהל תעמולה תקיפה נגדה. בסוף 1966 היה מצבה הבין־לאומי קשה: ידידיה ׳המתקדמים׳ בעולם ־ בן־בלה באלג׳יריה, אנקרומה בגאנה וסוקארנו באינדונזיה - הודחו, וכעת נמצא גם המשטר הסורי בסכנה דומה. היא חששה כי כל מדיניותה במזרח התיכון עלולה להתמוטט, וחשה מחויבות עמוקה לסייע למשטר הסורי ׳המתקדם׳ באמצעות מדיניות של הרתעה מורחבת שתושג בעזרת מצרים. אכן, ברית־המועצות תרמה תרומה מכרעת להתפתחות המשבר בשלביו הראשוניים ולהפיכתו מוקד להתייחסות פעילה מצד בעלי התפקידים הראשיים במערכת הפוליטית במזרח התיכון. היא ביקשה לשמר את מעמדה גם במחיר הסלמתו של

הקונפליקט, אך לא במחיר של מלחמה. בכינוס הוועידה ה־23 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית במרס 1966 הפגינה ברית־המועצות תמיכה נלהבת ונטולת סייגים בסוריה. שובו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ח׳אלד בקדש, לסוריה וצירוף חבר המפלגה הקומוניסטית לממשלה סימלו את הידוק היחסים בין שתי המדינות. ישראל הוצגה כמדינה מחרחרת מלחמה הפועלת בשירות האימפריאליזם המערבי במטרה לבלום את השינויים המתקדמים באזור. הידוק הקשרים בין סוריה לברית־המועצות בא לידי ביטוי מובהק בחתימתן על הסכם צבאי ב־2 במאי 1966, שגרמה לישראל להגיב מידית ב־19 במאי 1966 בפרסום

ידיעה על אספקת מטוסים וטנקים מארצות־הברית לישראל. יחסיה של ברית־המועצות עם מצרים התהדקו אף הם. אות לכך היה ביקורה של משלחת רמת דרג בראשותו של ראש ממשלת ברית־המועצות, קוסיגין, במצרים באמצע מאי 1966. בהודעת הסיכום של ביקור זה הכריזה ברית־המועצות כי היא תומכת בלא סייג במאבקן של מדינות ערב נגד התככים התוקפניים של האימפריאליזם4 בעקבות הודעה זו תכפו 1 . ן המערבי ובהשבת הזכויות החוקיות לערביי פלסטי הביקורים של מרבית אנשי הממסד הצבאי והמדיני של מצרים וסוריה

4 בברית־המועצות.2 מדיניותה של ברית־המועצות הודגמה כבר בחלוף שבוע מסיום ביקורו של קוסיגין במצרים. ב־25 במאי נקרא שגריר ישראל במוסקבה אל סגן שר החוץ הסובייטי, ולארימיר סמיונוב. הלה העביר לו איגרת ובה גינוי חריף של ישראל, שהואשמה בריכוז כוחות צבא ובכך שמנהיגיה משמיעים הצהרות מלחמה נגד כל שכנותיה הערביות. באיגרת נאמר כי ברית־המועצות תומכת בשמירת השקט באזור, ומקווה שישראל לא4 ב־14 באוקטובר 1966 העביר 3 תרשה לכוחות חיצוניים לשחק בגורל עמה ומדעתה. דימיטרי צ׳ובחין, שגריר ברית־המועצות בישראל, שדר דחוף לאשכול ובו גינה בחריפות את התבטאותו של רבין מספטמבר 1966. פעולות כאלה מאיימות על השלום

41. אל־אהראם, 19 במאי 1966. 42. שם, 22 בנובמבר 1966; אל־גמהוריה, 23 בנובמבר 1966; אל־אח׳באר, 25 בנובמבר 1966.

A. Dagan, Moscow and Jerusalem, London 1970, pp. 174-175 .43

254

מלחמת ששת הימים ת 1967? ירדן ו מ ח ל מי אשם בפרוץ מ

ת ו נ י ד ל מ ן ע ג ה י ל ד ב כ י ג ה ץ ל ל א י ת ת ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ב , ו ן י ח ב ו ׳ ן צ ע , ט ן ו כ י ת ח ה ר ז מ ב

ה ב ה ש פ י ר ת ח ר ג י ה א ב ק ס ו מ ל ב א ר ש ר י י ר ג ש ה ל ר ב ע ו ר ה ב מ ב ו נ 9 ב ם ב־ 4 ג 4 . ב ר ע

ר ס מ ך נ , כ ת ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר . ב ה י ר ו ד ס ג ה נ מ ח ל ת מ ו ל ו ע ן פ ו נ כ ת ל ב א ר ש ה י מ ש א ו ה

ע נ מ י ה ל ה ו מ כ ו ח ל ב ו ע פ ל ל א ר ש ל י : ע ם י ש ו ר ד ם ה י ע צ מ א ל ה ת כ ט א ו ק נ , ת ת ר ג י א ב

א ב ת צ ו ח ו ל כ ת ע ו ע י ד ם י י י ט י י ב ו ת ס ו ר ו ק ו מ מ ס ר ס 1967 פ ר מ 4 ב 5 . ת י א ב ת צ ו ל י ע פ מ

ר ך ש ר ע ת ש ו ש י ג פ ב ב ח ר ו ך ה ל כ ע ע ד י מ 4 ה 6 . ה י ר ו ם ס ל ע ו ב ג ם ב י ז כ ו ר מ ם ה י י ל א ר ש י

ם י ס ו ט מ ת ה ל פ ר ה ח א ר ל ת ו ג י י א ד ך מ פ ה 4 ו 7 , ם י ר צ מ , ב ו ק י מ ו ר י ג י דר , אנ י ט י י ב ו ס ץ ה ו ח ה4 ל 8.1967 י ר פ א ם ב־7 ב י י ר ו ס ה

ד מ ו ע ה ז ד ב ו ל ע . ע ה ת ו י נ י ד מ ת ב ל ב ג ו ת מ ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ה ב ת י ת ה א ל ז ם כ , ע ם ל ו א ו

ו פ י ט ה , ש ם י ל ה נ ל מ ש ש ד ר ח ו ו ד צג י ו י י ת י מ ע ב ו י י נ ׳ י ברז ת כ ו י נ י צ ן ב י , שצי ל כ י י ן ה י נ חס

י נ ז א באו ר ק ו ל ה י ר פ א 4 ב־21 ב 9 . ו ו ק ־ ס ו ט ט ם ם ה ו י ל ק ו ע ד י פ ק ה ה ש ע מ ך ל ת א ו נ כ פ ה מ ל

י ר כ מ א ר נ ד ש . ב ק י ל א ב מ ק ע י י ט י י ב ו ס ץ ה חו ר ה ת ש א ר מ ד ה ש ב ק ס ו מ ל ב א ר ש ר י י ר ג ש

ח ר ז מ ם ב ו ל ש ת ל ו נ כ ת ס ר א ה י ה ה ת ו י נ י ד מ ל ש א ר ש ת י ה א ר י ה ז ת מ ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ב

ל ו כ ש ק א י נ ע ה ן ש ו י א י ר ה ר 1966 ו ב מ ט פ ס ן מ י י רב ר ב י ד ו כ ר ב מ א ד נ ו 5 ע 0 . ן ו כ י ת ה

ת ל א י פ ה ה ל ת פ י א ש ל ל ו א ר ש ל י ת ש י נ פ ק ו ת ה ה ת ו י נ י ד מ ה ל ח כ ו ם ה 5 ה 1 ץ ו ת ח ו ר ו ק מ ל

ת ע י י ס מ , ש ת י ר ב ה ־ ת ו צ ר ל א ה ש ת ו י נ י ד א מ ה הי י ע ב י ה ן כ ע ט ן נ ו כ מ . כ י ר ו ס ר ה ט ש מ ה5 2 . י ש י ש ת הצי ה ו ב ר ע ת ת ה ו ע צ מ א ל ב א ר ש ת י ו נ פ ק ו ת ל

ן עי די י מו מ ר ו ג ר ל י ה ק ת ב ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ת ב ו ר י ר ג ש ן ב עי די ן מו ר קצי י ב ע י ה א מ ב־12 ב

ה מ ו ע ד ד י . מ ה י ר ם סו ל ע ו ב ג ם ב י י ל א ר ש ת צבא י ו ח ו ל כ ם ש ת ו א צ מ י ל ה ע ע ד י ם מ י י ר צ מ

ע י י ס ת ת ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר י ב ו כ ח ל ט ב ו ם ה ו ג ב , ו ה ב ק ס ו מ ך ב ר ע ר ש ו ק י ת ב ע ד ב ם א ר ל ב ע ו ה

ך ו ר ע י ת ל כ א ר ש ל י ה ש ת ע ד ו 5 ה 3 . ל א ר ש ל י ה ש ת ו נ פ ק ו ד ת ג ן נ ק ב א מ ם ב י ר צ מ ל ה ו י ר ו ס ל

ה כ ר ע ה ת ה ה א ק ז י 5 ח 4 ק ש נ ה ־ ת ת י ב י ש מ כ ס ת ה ר א פ ה א ל י ל ד ם כ י ל ש ו ר י ע ב ו נ ד צ ע צ מ

י א מ . ב־13 ב ת י ז ח ם ב י ז כ ו ר ה מ י ת ו ח ו כ ה ו י ר ו ל ס ה ע פ ק ת מ ת ה נ כ ה ה ב ק ו ס א ע י ה ה ש ע מ ל ש

ל ם ע י ט ר ה פ ב ת ו ר ג י י א ר צ מ ץ ה ו ח ר ה ש ם ל י ר צ מ י ב ט י י ב ו ס ר ה י ר ג ש ר ה י ב ע 1967 ה

ם ה י ג ו , ס ם ת ו מ ה ־ כ י ת ו ח ו י כ ר ד ל ס ם ע ג ה ו י ת ו נ ו ו ל כ , ע ל א ר ש ל י ת ש י א ב צ ת ה ו כ ר ע י ה ה

ו ת נ ק ס מ , ו תר ו י ט ב ר ו פ ח מ ו ה ד ה ז י . ה ן ל ו ת הג מ ל ר ו ה מ פ י ק ת ת ו ת י ז ש ח מ ח ם ב מ ו ק י מ ו

ibid., p. 187 .44 ibid., pp. 190-192 .45

46. בדראן, אל־אהראם, 25 בפברואר 1968. 47. שם, 2 באפריל 1967.

48. הייכל, אל־אהראם, 4 ביוני 1971. 49. מ׳׳ח הייכל, הספינקס והקומיסר, תל־אביב 1981, עמ׳ 174-172.

Dagan, Moscow and Jerusalem, pp. 202-203 .50 U.S. News and W o r l d Report, 17.4.1967 .51

Dagan, Moscow and Jerusalem, pp. 203-204 .52 53. עמ׳׳כ מרתגי, אל־פריק מרתגי ירוא אל־חקאאק, ביירות 1976, עמ׳ 55-53, 58.

54. הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמ׳ 148; אבן, פרקי חיים, עמי 314; דיין, אבני־דרך, עמי 392.

255

דוד בוקעי

5 ב־14 5 היתה שישראל עומדת לתקוף את סוריה בעוצמה ניכרת בין 16 ל־22 במאי. במאי קיבל אנואר סאדאת, נשיא האספה הלאומית, שדר מסגן שר החוץ הסובייטי, שהפציר במצרים לפעול להרתעת ישראל באמצעות הכנסת כוחות לקדמת סיני. בתמורה התחייבה ברית־המועצות להעניק למצרים תמיכה צבאית במקרה שישראל תתקוף אותה ותמיכה מדינית לשם הרתעת ארצות־הברית. מאוחר יותר ציין סאדאת כי5 ולמעשה עוד באותה עת היה בידו מידע על ריכוזי כוחות ישראליים בגבול הסורי,6 פורסם כי הוא שמע התבטאויות ברורות ביותר בעניין זה מפי בכירי השלטון5 ראש המודיעין הצבאי של מצרים, אחמד צאדק, שהתמקד בהשגת בברית־המועצות.7 מידע על ריכוזי כוחות ישראל בגבול הסורי ובניתוח משמעויותיו הצבאיות, ציין שברית־המועצות לא היתה המקור היחיד למידע זה וכי הוא נאסף גם באמצעות מודיעין צבאי ישיר. עם זאת, נראה שעיקר המידע הגיע מן הנספח הצבאי הסובייטי בלבנון,5 בהקשר הזה ראוי לבחון את ולאחר מכן נמצא לו ביסוס במקורות סוריים ומצריים.8 תפקידה של משלחת מטעם הםובייט העליון שביקרה בלבנון בין 4 ל־12 במאי

59.1967 חסנין הייכל ניתח את תגובותיה הראשוניות של מצרים לנוכח האפשרות של6 בנאום ההכרזה על סגירת מצרי טיראן הודיע התלקחות מלחמה בין ישראל לסוריה.0 נאצר כי מקורות סובייטיים אמינים העבירו לו ב־13 במאי 1967 ידיעות מדויקות על6 גם ריכוזי כוחות ישראליים בגבול הסורי ־ 13 חטיבות שנפרסו לאורך שתי חזיתות.1 בנאום ההתפטרות שלו הודיע נאצר כי ׳ידידינו בברית־המועצות העבירו לנו מידע6 לטענת הייכל, הסורים אמנם העבירו במשך תקופה מפורט על המזימה הישראלית׳.2 ארוכה מידע דומה, אך נאצר הטיל ספק באמיתותו, ורק משהתקבל המידע המאשש מברית־המועצות שינה את גישתו והחל להתייחס לידיעות בכובד ראש. עם זאת, מציין

6 3 הייכל, מצרים דבקה בהמלצתה להפגין איפוק צבאי ובמדיניות של מניעת מלחמה. באותה עת קיבל נאצר איגרת תמיכה מקוסיגין ובה נאמר כי ברית־המועצוה תפעל6 גם בנאומו באו״ם ב־19 ביוני 1967 דיבר 4 למניעת התערבות עוינת נגד מצרים. קוסיגין על כוונותיה של ישראל למוטט את המשטר בסוריה ואף להעביר את חזית המלחמה אל מול מצרים. הוא טען כי ב־9 במאי החליטה הכנסת להסמיך את ממשלת

55. נאצר, אל־אהראם, 24 ביולי 1967; הייכל, הספינקס והקומיסר, עמי 175. 56. א׳ סאדאת, אנוור אל־סאדאת: סיפור חיי, ירושלים 1978, עמ׳ 133.

57. אל־גמהוריה, 16 במאי 1967. 58. מרתגי, אל־פריק מרתגי, עמי 55-53.

59. אל־נהאר, 13 במאי 1967. 60. מ״ח הייכל, 1967: אל־אנפג׳אר: חרב אל־ת׳לאת׳ין סנה, קהיר 1990, עמי 456-445.

61. אל־אהראם, 23 במאי 1967; הייכל, הספינקס והקומיסר, עמ׳ 176-175. 62. אל־אהראם, 10 ביוני 1967.

63. הייכל, הספינקס והקומיסר, עמ׳ 176-175. 64. אל־אהראם, 30 במאי 1967.

256

ת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים מ ח ל מי אשם בפרוץ מ

6 בספרו 5 ישראל לבצע פעולה צבאית מתחייבת נגד סוריה וכוחות המילואים גויסו. Decisions in Crisis טוען מיכאל בריצ׳ר כי ב־7 במאי 1967 החליט הקבינט הישראלי6 6 שאם לא תשנה סוריה את מדיניותה תגיב ישראל בפעולה צבאית - אם כי מוגבלת. אישוש נוסף למגמות אלה ניתן למצוא במאמר שפורסם בשיא המשבר בין ישראל לסוריה New York Times-n. במאמר זה נטען כי בישראל שוקלים ברצינות לבצע פעולה צבאית נרחבת נגד סוריה במטרה לבלום את פעילות הטרור. כמו כן צוטטו במאמר דברים שאמר ראש הממשלה, לוי אשכול, בריאיון שהעניק לעיתון ב־12 במאי, ובו טען כי ישראל לא תהסס לפעול נגד סוריה ככל שיידרש, משום שהפעילות החבלנית המופנית נגדה היא למעשה פעילות של הקומנדו הסורי ולא של שליחים

6 פלסטינים מטעמה של סוריה.7 לסיכום, ברית־המועצות הפעילה את כל מנגנוני האזעקה כדי שמצרים תפעל להשגת הרתעה מורחבת להגנתה של סוריה, לפי הדגם של פברואר 1960. מה הניע אותה לעשות זאת? לפי גישה אחת, שמייצגה הוא אברהם בן־צור, ברית־המועצות דווקא חששה שמלחמה תפגע במעמדה הלא יציב במזרח התיכון, אך בשל שיקולים פנימיים, הקשורים במאבקי שלטון, ביקשה ׳לחמם את האווירה באזור׳. עם זאת, טוען בן־צור, היא קיוותה כי המשבר יביא להרתעת ישראל גם בלי שהמצב יגיע לכדי6 גישה שנייה היא 6 תמיכה בגישה זו ניתן למצוא גם במחקרו של דוד קמחי.9 8 מלחמה. זו של הייכל. הוא רואה במדיניותה של ברית־המועצות ׳קנוניה׳, שנועדה להעצים את המשבר כדי להגביר את השפעתה הכוללת במזרח התיכון משיקולים גלובליים הקשורים במאבק הבין־גושי בינה לבין ארצות־הברית. הייכל תקיף בדעתו שמדיניותה של ברית־המועצות לא נועדה לסייע לערבים נגד ישראל, ומדגיש כי היא ביקשה

7 להזעיק את מצרים ולהכינה למשבר אך לא לדרבן אותה לנקוט פעולה צבאית.0 גישה שלישית היא זו של נדב ספרן, הטוען כי לידי שירותי הביון הסובייטיים הגיעה ׳תוכנית מגירה׳ של ישראל ובה פרטים על מתקפה צבאית מתוכננת נגד סוריה. לטענתו דאגה ברית־המועצות להעביר את המידע למצרים בלא לבדוק את אמיתותו7 מרתגי טוען כי הנספח הצבאי הסובייטי בביירות הוא שהעביר את המידע התפעולית.17 לטענת ז׳ק דרוז׳י וחזי כרמל, תוכנית כזאת אכן הוכנה בידי יובל נאמן 2 ם. למצרי

;New York Times, 20.6.1967; United Nations Documents, no. 6717, 19.6.1967 .65 הייכל, 1967: אל־אנפג׳אר, עמי 625.

M. Brecher, Decisions in Crisis, Berkeley, С A 1980, p. 36 .66 New York Times, 13.5.1967 .67

68. א׳ בן־צור, גורמים סובייטיים ומלחמת ששת הימים, תל־אביב 1975. 69. ד׳ קמחי, האופציה האחרונה: המאבק לשלום במזרח־התיכון, תל־אביב 1992, עמי 18-15, 251-

.260 70. הייכל, הספינקס והקומיסר, עמי 182-166.

71. נ׳ ספרן, העימות הערבי־הישראלי: 1967-1948, ירושלים 1969, עמ׳ 236. 72. מרתגי, אל־פריק מרתגי, עמי 55-53.

257

דוד בוקעי

גה ה וב־1967 הצי ת ו ה א נ כ ד ת ע ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ך ב , א ש אמ״ן א ן ר ו סג ת ו י ה ת 1957, ב נ ש ב7 3 . ת ו י ו נ ש ר ה פ ף ל י ס ו ה א ל ל , ב ה מ ח ל מ ת ל י נ כ ו ת ה כ ת ו א

ת מ ח ל ץ מ ו ר פ ו ל א י ב ה ת ש ו ב י ס נ ח ה ו ת י נ ר ־ ל ת ו י ה ב ר י ב ס ה ה א ר נ ת - כ י ע י ב ה ר ש י ג

־ ת י ר , ב ו ה ז ש י י ג פ . ל ׳ רת ז ם חו ל ו ע ת ל ו ע ט ת ׳ ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ת ב ו ב ר ו ע מ ה ב א ו 1967 ר

א ל , ב ש ח ר ת מ ת ב ו ר י ש ת י ב ר ו ע ת מ ו י ה א ל ל ת ב י ר ו ס ה ה ח ו ק ל ע ל י י ס ה ל ש ק י ת ב ו צ ע ו מ ה

ת ה א ד ב י א א י , ה ם ל ו א . ו ה מ ח ל ל מ ר ש י ח מ א ב ט ל ל ח ה ב , ו ת י ר ב ה ־ ת ו צ ר ם א ך ע ב ת ס ה ל

ה י ל ו ח י ה א אבן כ ב ן א ע ו ת ט א ת ז מ ו ע 7 ל 4 . ה מ ח ל מ ר ל ד ר ד י ב ה צ מ ה ה ו ש ע נ ל ה ה ע ט י ל ש ה

ת י ר י ב ד י ־ ל ה ע ל ש ו ח ה ב־1967 ׳ מ ח ל מ ץ ה ו ר פ ו ל א י ב ה ם ש י ע ו ר י א ת ה ר ש ר ש ת ב ע ר כ מ ה

ה ת י ת ה ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר י ב ש כ י ג ד מ , ה ר ק ר א ׳ פ רד ב צ׳ ל רי ו ש ת כ ר ע ם ה ת ג א 7 ז 5 . ׳ ת ו צ ע ו מ ה7 6 . ה מ ח ל מ ץ ה ו ר פ ת ב י ר ק י ע ה ה מ ש א ה

ר צ א נ , ו י ר ו פ א ש ת נ ב ח ר ו ה מ ע ת ר ג ה י ש ה ה ל ר ט מ ת ב ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ה ב ל י ע פ ה ם ש י צ ח ל ה

ן א ר י י ט ר צ ל מ ר ע ג ס ת ה ל ט ר ה ח א ה ל צ ו א ר ת ב ש מ ר ה ב צ ש , מ ם ל ו א . ו ו כ ל ה ת מ ל א ח ה

ם י י נ י ד מ ה ה י כ ל ה מ ה ל פ ת ו ה ש ת י ה , ו ן ת מ ם מ ר ו ג א כ ק ו ו ל ד ו ע פ ת ל ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ה ב ל ח ה

ל ת ש ו י נ י ד ה מ צ מ י ך א כ י פ . ל ב צ מ ת ה ע א י ג ר ה ה ל ר ו ר ה ב נ ו ו ך כ ו ת ת מ י ר ב ה ־ ת ו צ ר ל א ש

כי ה ו ת ל ו ע פ ה ב ח י ל צ י ה ה כ ת ו ע א נ כ ש ה ל ת ו ס נ , ב ן ו ת ץ מ ח ה ל ל י ע פ ם ה י ר צ ל מ לוצים: ע אי

ם י מ ו י ת א ו ע צ מ א ץ ב ו ח ל ה ל ת ס י ל נ א ר ש ל י ו ע ל י א , ו ה י ג ש י ת ה ש א ב ג ק ל ה ר י ל ת ע ע כ

י א ף מ ו ד ס , ע ר ב ש מ ך ה ל ה מ י ב ה כ א ר ת מ ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ל ב ה ש ת ו י נ י ד ח מ ו ת י . נ ת ו ר ה ז א ו

ה י ר ו ס ע ל י י ס ה ל ע נ כ ש ן ל ו י ס י נ , ב ד ב ל ם ב י פ י ק ם ע י ר ס ם מ י ר צ מ ה ל ר י ב ע א ה י 1967, ה

ל א ר ש ל י ת ע ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר מה ב י א אי ה ל פ ו ק ה ת ת ו ך א ל ה מ . ב ת ל ב ג ו ת מ י א ב ת צ ו ל י ע פ ב

ה ע י ב ת ת ב י ר ב ה ־ ת ו צ ר א ה ל ת י י נ ם פ ג , ו ת ו פ י ר ת ח ו ר ה צ ו ה ע י מ ש א ה ה ל י ג י ה נ ת, מ רו ישי

ת 1956. מ ח ל ן מ מ ז ה ב י ל ה א ת י י נ פ ת מ י ת ו ה ה מ נ ו ה ש ת י ל ה א ר ש ת י ל ב ג ה ל ל ע פ ת ש

ר ב ש מ ה ב ת ל י ג ן ש י י ף שהענ ט ־ א ל ב ת ה א ל ל ת ש ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ה ב ל ד ת ש י ה ס ח פן י באו

ת ו כ ר ע י ו ה ת א ו י צ ק נ ה ס י מ ו י א ו ל ו ל ת א ה ה ל ר י ה ז ה ה ו מ י י א ש ם כ ג י ־ ו ר ו נ י ה מ י א ה ל

ת. ת צבאי ו ל י ע פ ל

ו ו ק ־ ס ו ט ט ס ת ב ל ג ו ד ל ה ע ־ ־ ת מ צ ע ה מ ת ו י ה ר ל ת ל י ק ש ה מ ק י נ ע ת ה ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ב

ח כ ו נ . ל ר ת ו ה י ה ו ב ת ג ו ב י ש ת ח ג ר ד ת ב י ר ב ה ־ ת ו צ ר ם א ה ע י ס ח ת י ה א ד י מ ע ה , ו י נ י ד מ

ת י א ן כ י ב ה ר ל צ א ם נ ה ג י ל ה ו כ ם י י ר צ ל מ ת ע ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ה ב ל י ט ה ם ש י צ ו ל י א ה

ת ו י ר ו ז ת א ו נ ב ה ע ל י ג ה ה ל ת פ י א ש ה ו ל ם ש י י ל ב ו ל ג ם ה י ס ר ט נ י א ם ה י ח נ ה מ ת ו י נ י ד מ7 7 . ת י ר ב ה ־ ת ו צ ר ם א ת ע ו י מ ו א ל ־ ן י ב ו

J. Derogy and H. Carmel, The U n t o l d History of I s r a e l , New York 1979, pp. .73 213-215

R. B. Parker, 'The June 1967 War: Some Mysteries Explored', M i d d l e - E a s t .74 J o u r n a l , 46, 2 (Spring 1992), pp. 184-196

75. אבן, פרקי חיים, עמ׳ 315.R. В. Parker, The Politics of M i s c a l c u l a t i o n in the M i d d l e - E a s t , Bloomington, .76

IN 1993, pp. 21-35 77. ע״ל בגדאדי, פר׳כראתי, ב, קהיר 1977, עמ׳ 277-274, 299-298; הייכל, 1967: אל־אנפג׳אר, עמי

.918-916 ,773

258

מלחמת ששת הימים מי אשם בפרוץ מלתמת 967 ו י ירדן ו

ת י ג ו ל ו כ י ס ם פ י ר צ ת מ ר א י ש כ ה ה ל ת י ת ה ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ל ב ה ש ת נ ו ו י כ ש כ י ג ד ל מ כ י י ה

ך ד - א ח ם י ק ג ו פ י א ן ה ו ש ל ה ו ק ע ז א ן ה ת - לשו ו נ ו ש י ל ת ה ש ט ק א נ י . ה ר ב ש מ ת ה א ר ק ל

ן י א הב ר ל צ א 7 נ 8 . ל א ר ש ד י ג ם נ ח ל י ה ל מה ו ז ו ט י ו ק נ ם ל י ר צ ת מ ן א ב ר ד ה ל נ ו ו כ ת א ה ל

ה י ה ת ה ש ת ז א ח ל , ו ה מ ח ל י מ ד י ר ל ב ש מ ת ה א א י ב ה ה ל ש ק י א ב ת ל ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ב ש

ת ה א נ ו כ ך נ י ר ע א ה א ל ו , ה ן 7 אכ 9 . ן ו כ י ת ח ה ר ז מ ת ב י א ב ת צ ו ל י ע פ ת ב ו ר י ש ת י ב ר ו ע מ8 0 . ה י כ ל ה ת מ ן א א הבי ל , ו ת ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ל ב ה ש ת ו י נ י ד מ

, ת י ד י ש מ ת א ק ס פ ה ת ל ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ה ב מ י כ ס ה ה מ ח ל מ ץ ה ו ר פ ה מ מ מ י ת מ ו ח ך פ ו ת ב

ם ו י ס א ל י ב ה ו ל ד ע ו נ ם ש י ר ד ס ה ה ת ו ו ט ל ח ה ל ה כ ה ל פ ת ו ה ש ת י ה ה מי ו אי ה ו י ת ו ק ע ת ז ו ר מ ל ו

י מז כ ת רי י ט ר ק נ ו ת ק י ט י י ב ו ת ס ו ל י ע ל פ ה ש ר ד ע י 8 ה 1 . ה ת ו ט ש פ ת ת ה ע י נ מ ל ה ו מ ח ל מ ה

ה ר ק מ ה ל י ר ו ס ם ו י ר צ ת מ ב ו ט ת ל ו ב ר ע ת ל ה ת ש ו י נ י ד ה מ ש ב י א ג ל ל ל ת כ ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ב

ם נ מ ת א ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ב ך ש כ ת ל פ ס ו ה נ ח כ ו ת ה ו א ר ן ל ת י ך נ כ . ב ו ח ת פ ת ה י ב י א י ה ש ע מ ש

ך זה י ל ה ת . ב ה מ ח ל מ ו ל ת ו ר ד ר ד י ה א ל ך ל , א ר ב ש מ ת ה צ א ה ה ל ב ה ר ד י מ ת ב י א ר ח ה א ת י ה

. תר ו ב י ו ש ד ח י ק פ ם ת י ר צ ה מ א ל י מ

׳אשמת מצרים׳: נאצר

ט ו ק נ ה ל ם ל ר ג א ש ו ם ה י ר צ מ ר ב ר ש ה ש ש ק י ה ל כ ל כ ־ י ת ר ב ח ב ה צ מ י ה ם כ י ר ו ב ס ש ה י

ץ ו ר פ ר ל ב ל ד ו ש פ ו ס ל ב י ב ו ה ר ש ב ה ־ ד י ת ו י ע ת ב נ צ ח ה ך ל ר ד ת כ י ל ק י ד ץ ר ו ת ח ו י נ י ד מ

ר ח א ם ל י ר צ מ י ב ל כ ל כ ב ה צ מ ר ה י מ ח ת 1966 ה נ ש . ב ל א ר ש ן י י ב ה ל נ י ר ב ב ש מ ה

ב ק ה ע פ י ר ה ח ס י ס ה ת ל ח א ה ב צ . ב ה ק ל נ ע ו ה י ש נ ק י ר מ א ע ה ו י ס ק ה ס פ ו שב־1965 ה

ה נ י ח ב ה מ ה ב ע ג י פ ב ר ע ם ה ל ו ע ה ב ת ו ד י ד ב , ו ן מ י ת ה ב מ ח ל מ ם ב י ר צ ל מ ה ש ת ו כ ב ת ס ה

ר צ ו ת ה ל ו ד י ג ר ח ס מ ן ה ז א מ ן ב ו ע ר י ג , ה ה ל ש כ ש נ מ ו ח ת ה י נ כ ו . ת ת י ת ר ב ח ת ו י ל כ ל כ

ל ד ע מ ע , ש ם י ר צ מ י ב ע ב ט ל ה ו ד י ג ב ה צ ק ב ב ש ח ת ה . ב ס פ א ף ל א י ש מ ל ו ג י ה מ ו א ל ה

, ו ה ז נ י ד מ ם ב י י ח ת ה מ ר ה ב ר ו מ ה ח ג י ס ר נ ב ד ת ה ו ע מ ש ה מ ת י , ה ה נ ש ם ב י ז ו ח ה א ש ו ל ש כ

ה צי י ז ו פ ת האו ו ל י ע פ , ו ר ט ש מ ש ה ל ח ה נ ל ת א ו ב י ס נ . ב ם ל ו ע ת ב ו כ ו מ נ ן ה ה בי ת י ך ה ם כ ג ש

ה ש ו ל ג ש ר ו ה ו ל א צ ו ט 1966 ה ס ו ג ו א . ב צה ה תאו ר ב ׳ צ ם י מ ל ס ו מ ם ה י ח א ה ל ׳ ת ש י ת ר ת ח מ ה

. י ד ד הסו ו ק י פ ש ה א ר י ו ג ו ל דאו ו האי ג י ה נ , מ ב ט ד ק י ם ס ה ב , ו ן ו י הארג ג י ה נ מ מ

ח כי י כ ו ה י ל ד ו כ ן ב י 1967 אי א ת מ י צ ח מ ם ב י ר צ מ ר ב ר ש ב ש צ מ ח ה ו ת י , נ ם ל ו א ו

ה מ י ל ב ת ה ו י נ י ד מ ך ב י ש מ א ה ק ו ו ר ד צ א . נ ה מ ח ל מ ת ל א צ ה ל ה ל מ ר ג א ש י ו ה ת ז ו א י צ מ

ז א ר מ ת ו ת י י נ פ ק ו ת ת ו י ה ה ל ל ח ה , ש ל ישראל ה ש ת ו ל י ע פ ת ל רו הי ת ז ו ב ו ג ת ב ה ו י ר ו י ס פ ל כ

ה נ ג ה ם ה כ ס ת ה ו ר מ ה ל י ר ו סו י ל ה א ת נ פ ה ע ש ו י ס ת ה ו ש ק ב ה ל נ ע א נ ם ל א ג ו 8 ה 2 .1966

78. הייכל, הספינקס והקומיסר, עמי 175.Parker, "The June 1967 War', pp. 15-17 .79 80. הייכל, 1967: אל־אנפג׳אר, עמי 733,725, 895.

81. הייכל, הספינקס והקומיסר, עמ׳ 194-182.R. Burrowes and D. Muzzio, 'The Road to the Six Day War: Aspects of .82 Enumerative History of Four Arab States and Israel: 1965-1967', Journal of

C o n f l i c t Resolution, 14, 2 (June 1972), pp. 211-226

259

דוד בוקעי

ר ר ג ה נ ש ע מ ל 1967. ל י ר פ א ת ב־7 ב י ר ק ת ר ה ח א א ל ם ל ר 1966 - ג ב מ ב ו נ 4 ב ם ב־ ת ח נ ש

ה ר ט מ ב ב ח ר ע נ ו נ כ ע ש ס מ ה ב ח ת פ , ש ת ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ל ב ה ש י צ ח ל ל ש ר ב ב ש מ ר ל צ א נ

ה מ ש א ת ה ו א ת ב ו ל ת ן ל ת י ם נ ק א פ , ס ך כ י פ . ל ת ב ח ר ו ה מ ע ת ר ת ה ל ו כ ה י י ר ו ס ק ל י נ ע ה ל

. ה מ ח ל מ ת ה צ י ר פ ל

א צ ר, מ ת בקהי י ר ב ה ־ ת ו צ ר ת א ו ר י ר ג ש י ב ט י ל ו ועץ פ ש י מ י ו ש נ מ ז ב , ש ר ק ר א רד פ צ׳ רי

ל ת ש ר ה מ נ ו ה ת ל ו ע פ י ל קר ם העי ר ו ג ה ה ש ע ד ר ל ש ק ה ב ב ח ה ר מ כ ס ת ה ר ר ו ם ש י ר צ מ י ב כ

ם י מ ר ו ג ל ו ו ו ז ת ס י פ ת ת ל ו ב י ס ר ל ש א ת ב ט ע ו ה מ מ כ ס ך ה , א ת ת ו ו ע מ ו ה ת ס י פ ה ת י ר ה צ א נ

ל ו ש י כ ל ה מ ת ב ו א ר ן ל ת י . נ ב י ג ה י ש פ ת כ ו צ ע ו מ ה ־ ת י ר ל ב ה ש י צ ח ל ב ל י ג ה הו ל או שהבי

דרדר הי ר ו ב ש מ ם ה י ל ס ה ה י ת ו ב ק ע ב , ש ם י ר ב ש ל מ הו י ל נ ה ש י ו ת ושג ל ש ו ת כ ו י נ י ד ר מ צ א נ

ת ו ב ה ל ת ש ה , ה ל א ר ש ל י ה ש ל ה ב ת ה ו ב ו ג , ת ם י י י ההדד א ב צ ס ה ו י ג י ה כ י ל ה . ת ה מ ח ל מ ל

ת כ ר ע מ ל ה ה ש נ ו ת מ ה ה ת ב ו ג ת ת ו י ב ר ע ־ ן י ב ת ה כ ר ע מ ד ה ו ד י , ע י ב ר ע ב ה ו ח ר ב

יים, נ ם קיצו י ד ע ט צ ו ק נ ו ל ו ל מ ר ה ג ל ל א ראן - כ י טי ר צ ת מ ר י ג ס ל ר ו ב ש מ ת ל י מ ו א ל ־ ן י ב ה8 3 . ם ה י ל ה ע ט י ל ש ו ה ה ל ד ב ה א ר ה ד מ ע ש

א ל ת ש ו ב י ס נ ר ב צ א ל נ ו ש ת ו כ ב ת ס ל ה ש ה ב מ ח ל מ ר ל ד ר ד י ר ה ב ש מ י ה ן כ ע ו ן ט ר פ ם ס ג

י ו ל ל א ר ש ת י ל ש מ ש מ א ל ר ו ש ת כ ר ע ם ה ה ג ת י ת ה א 8 ז 4 . ן ה י ל ה ע ט י ל ו ש ה ל ת י ה

ות. י נ ו י א הג ל ת ו ו ל ו ק א ש ו ל ר הי צ א ל נ ו ש י ת ו ט ל ח י ה י ציין כ מ ה ל פ י ע א מ ס 8 א 5 . ל ו כ ש א

ה ל ל א . כ ו ת ס י פ ת ת ו א ד ג נ ם ש י ח ו ת י נ ת ה ה א ח ד ש ו י ם א ץ ע ע י י ת א ה א ל ו , ה ו ת נ ע ט ל

, אף את ם ז 8 ע 6 . ו י ת ו ט ל ח ה ו מ ר ב ו ז ח ו ל נ מ ו מ ע נ מ , ו ם י ל ס ה ך ו ל ה ר ש ב ש מ ו ל ל י ב ו ה

ה ת ל ה ע מ ח ל מ ת ל ו ר י ב ס י ה כ ל ו א ר ש ת י נ י ח ב ׳ מ ה מ ח ל מ ת ל ו ל י ע ה ׳ מ י יצר כ דע כ ר י צ א נ ש

א ב־22 ש נ ם ש ס ר ו פ מ ם ה ו א נ 8 ב 7 . ה מ ח ל מ ף ל א א ש ן ל י א עדי ו , ה ז ה אחו א מ ך ל ב כ ק ע

ן ל א ה ז ׳ י א כ , ה מ ח ל ה מ צ ו ל ר א ר ש ם י י א ר כ צ א ר נ מ ה א פ ג פ ג ־ ר י ב י ב א מ ב

ב י ג ה ה ל נ כ ו ך היתר, מ , א ה מ ח ל ם מ ו ז י ה ל נ ו ו כ ת א ה ם ל י ר צ , מ ת ו ר ח ם א י ל י מ 8 ב 8 . ׳ ו ס ה ל ן

ה כ פ ה ה מ ח ל מ י ה ש כ ר ח צ א נ ף ש , א ראן י טי ר צ ל מ ר ע ג ס ת ה ל ט ר ה ח א ם ל יה. ג י ה שנ כ מ ב

ב ק ע 8 ו 9 ת ו מ צ ע מ י ה צ ו ל י ת א כ ר ע ך ה ו ת , מ ה ת ו ם א ו ז י ן ל ו ו כ ת א ה א ל ו , ה ת ע נ מ י נ ת ל ב ל

. ר צבאי ת י ־ ן ו ח ט ב

ר צ א ל נ ב י י ק א מ . ב־30 ב ם י ק ה ב ו ם מ י י נ י ד ם מ י נ מ מ ר ס ב ש מ ש ה ב ני 1967 ל ו ת י ל י ח ת ב

ל ע ה ־ ת ו מ צ ע ת מ ע ל ד , ע ו ת כ ר ע ה , ל ה ח ל ש נ ם, ש ׳ ׳ ל האו ״ כ ז , מ ט נ א ט ־ ו א ת מ ר ג י א

Parker, The Politics of M i s c a l c u l a t i o n , p. 37 .83 84. ספרן, העימות הערבי־הישראלי, עמ׳ 228.

85. הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמ׳ 163.I. Fahmy, Negotiating for Peace i n the M i d d l e - E a s t , London 1983, p. 20 .86

סאדאת, אנוור אל־סאדאת, עמי .87 133.. 8 8 אל־אהראם, 23 במאי 1967 .

L. С ,1967 89. נאצר, אל־אהראם, 26 במאי 1967, 27 במאי 1967; הייכל, אל־אהראם, 26 במאי Brown, 'Nasser and June 1967 War: Plan or Improvisation?' in: S. Seikaly, R. Baalbaki and P. Dodd (eds.), Quest for Understanding: A r a b i c and I s l a m i c Studies

in M e m o r y of M. H. K e r r , Beirut 1991, pp. 119-137

260

ת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים מ ח ל מי אשם בפרוץ מ

ובהסכמתן בדבר מתן פסק־זמן מדיני. נוסף על כך העבירה לו ארצות־הברית מידע שלפיו הסכימה ישראל לשבוע־שבועיים של ארכה מדינית. לבסוף, בעקבות ביקורי יוסט ואנדרסון במצרים, הוסכם כי ב־7 ביוני ייערכו ביקורים הדדיים של סגן נשיא מצרים בארצות־הברית ושל סגן נשיא ארצות־הברית במצרים. אך מעל לכול העריך נאצר כי ברית־המועצות עומדת לצדו ומוכנה להעניק לו תמיכה ועידוד בהרתעת ארצות־הברית. לכן סבר כי יוכל להרשות לעצמו לנקוט מדיניות של איפוק צבאי

ובמקרה שתפרוץ מלחמה ־ להגיב במכה שנייה. בנסיבות אלה לא יכול היה נאצר שלא להעריך כי למרות פעילותו הצבאית המקיפה הוא זוכה להישגים בין־לאומיים נרחבים: ארצות־הברית ניסתה לפייסו והטילה אילוצים על ישראל, ברית־המועצות הבטיחה לו שתעמוד לצדו ותרתיע את ארצות־הברית, צרפת הודיעה על הטלת אמברגו על משלוח נשק למזרח התיכון ־ שמשמעו היה פגיעה בישראל בלבד - ונוסף על כך לא חלה התקדמות בארגון הכוח הרב־לאומי, ומרבית המדינות במערכת הבין־לאומית נרתעו מלהשתתף בו. לאור כל אלה העריך נאצר שהסביבה הבין־לאומית נוטה בבירור לטובתו. הפעילות הדיפלומטית החלה לצבור תאוצה, ונראה היה שהישגיו עשויים להתרחב גם בלא שימוש באקט המלחמה. הוא ראה לנגד עיניו את שיבת מצרים למוקד הפוליטיקה הבין־לאומית במסגרת ׳מדיניות9 כפי שניתח זאת הייכל. ואולם, גם נאצר נוכח לדעת כי ברגע שפורץ המטוטלת׳,0 משבר, כל הסימנים שלכאורה מעידים על ניהול משברים אפקטיבי מתגלים באשליות מסוכנות. נאצר נקט סדרה של צעדים מסלימים, שקראו תיגר על כל אסטרטגיית ההרתעה של ישראל והרחיבו את ממרי המשבר. בהיותו נתון ללחציה של המערכת הבין־ערבית הוא לא היה מסוגל להגביל את מטרותיו. אך צעדיו סיכנו את ישראל, והיא

הרגישה צורך ומחויבות לצאת למלחמה מקדימה. לאור כל זאת ניתן להבין מדוע הופתעה מצרים משפתחה ישראל במלחמה. נאצר העריך כי המשא־ומתן המדיני צובר תאוצה לפי תנאיו. בנסיבות אלה הוא שאף להמשיך במומנטום המדיני. אך המשבר הסלים עקב התערבותה של ירדן במצב, וישראל יצאה למלחמה מקדימה. את האחריות לכך ניתן להטיל, בין היתר, על עבד

אל־חכים עאמר, סגן המפקד העליון של צבא מצרים.

׳אשמת מצרים׳: עאמר והצבא

פארקר סבור כי לעאמר ולחבורת מפקדי הצבא שמינה היתה השפעה מכרעת על עיצוב מדיניותו של נאצר, על תחושת הביטחון שלו ועל הערכתו שכדאי להסלים את9 גם עבד אל־מגיד פריד, שבאותה עת כיהן כמזכיר הכללי של משרד הנשיא, המשבר.1

M. H. Kerr. 'Egyptian Foreign Policy and the Revolution', in: P. J. Vatikiotis .90 (ed.), Egypt Since The Revolution, New York 1968. pp. 114-134

Parker, 'The June 1967 War', pp. 184-196 .91

261

דוד בוקעי

טען שעאמר היה אשם במידה רבה בסגירת מצרי טיראן ולפיכך גם בתהליך הבלתי הפיך שהוביל למלחמה. לטענתו שכנע עאמר את נאצר כי הצבא המצרי מסוגל לבלום9 פתי מתאר בהרחבה את הכוח שצבר 2 מתקפה ישראלית מקדימה ולכבוש את הנגב. עאמר בקרב קציני הצבא הבכירים, וטוען כי הוא גרם לפוליטיזציה של הצבא, היה9 ובניגוד גמור לנאצר ראה את אפשרות אחראי לסדרת מינויים פוליטיים כושלים,3

9 השגתו של ניצחון במלחמה נגד ישראל כאפשרות ראלית ביותר.4 הגישה המייחסת לעאמר תפקיד מכריע בתהליך שהוביל לפרוץ המלחמה מסתמכת על הנתונים המוטעים שהעביר זה האחרון לנאצר בדבר עוצמתה היחסית של מצרים ובדבר יכולתה לנצח גם במלחמה מקדימה אם ישראל תפתח בה. היא מצביעה על פקודת הנסיגה המהירה שהוציא עמאר ביום השלישי למלחמה בלא שהעביר הנחיות מסודרות ובלא שהתייעץ קודם לכן עם מטהו ועם הרמטכ״ל, מחמד פתי, עם מפקד החזית, מרתגי. הפקודה מוטטה את כל מערך הצבא המצרי ולא הותירה כמעט אופציה

9 למלחמה יבשתית.5 אלכסנדר ג׳ורג׳ מדגיש את הבעייתיות הכרוכה ברצון להשיג מטרות מדיניות חשובות ובה־בעת להימנע ממלחמה. לטענתו קיים ניגוד מהותי בין ההיגיון הצבאי לבין היכולת להגביל את המטרות הפוליטיות כאשר משבר בין מדינות מםלים. לפיכך יש צורך בפיקוח פוליטי הדוק על הצבא כדי למנוע הסלמה בלתי רצויה ובלתי9 לפי אחת הגרסאות, במשך מתוכננת במצב, בעיקר בלא ידיעתם של קובעי המדיניות.6 יומיים העביר עאמר לנאצר נתונים אופטימיים על המתרחש בשדה הקרב. זה היה הרקע לשיחת הטלפון שבה הודיע נאצר לחוסין כי צבא מצרים כבר פועל בנגב ולכן על צבא9 עם זאת, לטענה זו יכולה להיות גם מקבילה נגדית, 7 ירדן לחבור עמו מהר חברון. ולפיה היו נאצר ועאמר שותפי סוד לתבוסה הצבאית ועיבדו תוכנית פעולה בעלת שתי מגמות: גרירת מדינות ערב למלחמה, והאשמת ארצות־הברית בתבוסה מתוך ניסיון להביא להתערבותה של ברית־המועצות. גרסה אחרת מאשימה את הפיקוד המצרי בכך שהעביר דיווחים כוזבים, ובמקביל טען כי ארצות־הברית התערבה לטובת ישראל ואילו9 לפי גרסת 8 . ן ברית־המועצות לא התערבה לצד הערבים למרות הבטחתה לעשות כ פארוק עביד, עם היוודע ממדי התבוסה נעשה ניסיון לשחזר את מהלכי מלחמת 1956 בנסיגה מצרית מהירה לכיוון התעלה ובניהול משא־ומתן עם ארצות־הברית במגמה

S. A. Mutawi, Jordan in the 1967 War, London 1987, p. 96 .92 93. מ׳ פוזי, חרב ת׳לאת׳ םנואת: 1970-1967: מד׳כראת אל־פריק אוול מחמד פוזי, הליופוליס 1980,

עמ׳ 82-76. 94. ע׳ אמאם, נאצר ועאמר, קהיר 1985.

95. כ״ח עלי, לוחמים ועושי שלום, תל־אביב 1993, עמי 40-39.A. L. George, 'Crisis Management: The Interaction of Political and Military .96

Considerations', S u r v i v a l , 26, 5 (September-October 1984), pp. 223-234 97. ח׳ הרצוג, עם כלביא יקום, ירושלים 1983, עמי 127.

98. הייכל, אל־אהראם, 13 באוקטובר 1967.

262

ת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים מ ח ל מי אשם בפרוץ מ

ד י ע ן כ ע ו ט , ה ל כ י י ל ה ו ש ח ו ת י ש נ ש א ת מ א ז ה ה ס ר ג ת ה " א . ת ג ס ל ל א ר ש ת י ץ א ל א ל

ת ו ד ב א ר ה ת ו י ל י א ם כ־250, ו י ר צ א מ ב צ ת ב ו ד ב א ר ה פ ס ה מ י ה ה ג י ס נ ת ה ד ו ק ן פ ת מ ל

ה מ מ י ה ב ד ו ק פ ן ה ת ת מ ר א א מ ה ע ח ו ד ה זו, ל נ ע י ט פ 1 ל 0 0 . ה ד ו ק פ ה ה נ ת י נ ר ש ח א ו ל מ ר ג נ1 0 1 . ע י ר כ י ב ל א ר ש י א ה ב צ ל ה ו ש ב צ ה מ י ת ה ח א

ת י י ע ט ה ד ב ב כ ד נ י ק פ ו ת א ל י ם מ י ר צ ל מ ן ש י ע י ד ו מ י ה ת ו ר י י ש ך כ י ר ע א ה ע מ ׳ ד ג ע ס

ל ת ש י ת י מ א ת ה י א ב צ ה ה ת מ צ ו ע ב ב ש ח ת ה , ב ה כ ל ה מ ב ה ו מ ח ל מ ו ל מ ד ק ם ש י ש ד ו ח ר ב צ א נ

י נ ו ת נ ל א ו ש ת ע ם ד ת ג א 1 ז 0 2 . י ר צ מ א ה ב צ ל ה י ש ת י מ א ו ה ב צ מ ה ל א ו ו ש ה ל ב א ר ש י

י , שהר ל א ר ש ת י ס א י ב ה ם ל י ר צ ל מ ה ש ת ל ו כ י ע ב נ כ ו ש ה מ ר הי צ א י נ ן כ ע ו ט , ש ג נ י ט א נ

ר ד ע י ה י ב ו כ ו ל ח י ט ב ם ה , ה ן כ ־ ל ע ־ ר ת 1 י 0 3 . ת ו ש ר ו פ ת מ א ו ז ו ל ח י ט ב ן ה עי די י המו ת ו ר י ש

ם י צ ו ל י א ל ה ל ג ם ב ם ג י ר צ ל מ ה ע פ ק ת ל ה ע ו פ א ל י צ ו ה ל ל א ר ש ל י כ ו א ת ת ל י א ב ת צ ל ו כ י1 0 4 . ת י מ ו א ל ־ ן י ב ת ה כ ר ע מ ה ה י ל ל ע י ט ת ש

ר ב ש מ ת ה מ ל ס ה ה ל ב ה ר ד י מ ם ב י א ר ח ו א ר הי מ א ע ר ו צ א י נ ך כ י ר ע ה ן ל ת י , נ ם ו כ י ס ל

ל ש ר ־ ב מ א ע ע, ו י ם שהנ י י נ י ם המד י כ ל ה מ ל ה ש ר - ב צ א : נ ד ו ז ח ־ ל א ת ה ד ו ק נ ׳ ו ל ת א ב ה ל ו

ם ג , ה ר ו מ א . כ ם י ה ו מ ת ם ה י י א ב צ ו ה י כ ל ה ל מ ש ב י ו ר צ מ א ה ב צ ת ה ל ו כ י ז ב ר פ ו מ ו ה נ ו ח ט ב

ר צ ו ו י י ם ו י י נ י ד ם מ י ס ל פ ה ע ל ע ר י ב ש מ ה י ש ו כ י ה ס י ן ה י י י 1967 עד נ ו ת י ל י ח ת ב ש

ל ת ש י א ב צ ה ה ת ל ו כ י י ב ד ח מ ו ט ר ב א מ ה ע י , ה ך כ ר ל ת ף ת ר א צ א נ , ו ש ר ו ח ו ק ־ ס ו ט ט ס

ב ו ש ם ח ר ו ה ג ז ק ש פ ן ס ף שאי את, א ם ז ת 1973). ע מ ח ל י מ נ פ ל ל א ר ש י מה ל בדו ם ( י ר צ מ

ל ש ב ר ו צ א ל נ ו ש י ת ו ט ל ח ל ה ש ם ב ה ג מ ר ג ה נ מ ל ס ה י ה ר כ ו כ ז ש ל , י ת ו מ ח ל ץ מ ו ר פ ל

ד ו ק י ת פ א ר ו מ א ת ע ם א י ש א ה תן ל י ף שנ , א ן כ . ל ר ב ש מ ת ה ל א ה י ה נ ב ת ש ל ש ו כ ך ה ר ד ה

ר צ א נ ו ל דר ם שי י ה , הר ׳ ד ח י ב ־ ת ב י ש ח ׳ ת 1973) ב מ ח ל י מ נ פ ל ל א ר ש ת י ם א א (כמו ג ב צ ה

י ע צ מ ק א ם ר י י א ב צ ם ה י כ י ל ה ת ר ב צ א ה נ א ר ר ב ל ד ו ש פ ו ס ב , ו ע ו מ ש ה ל פ י צ ה ש ת מ א

. ת ו צ מ ש ל ק י ם ב ת ו א ם, ש י י נ ם מדי י ג ש י ת ה ג ש ה ל

ם . ה ה מ ח ל מ ץ ה ו ר פ ר ב א מ ת ע א ר ו צ א ת נ ם א י ש א ה ן ל ת י ם נ ק א פ , ס ן כ ־ י פ ־ ל ע ־ ף א ו

ח ר כ ה ו ב מ ר א ג ך ל , א ה מ ח ל י מ ד י ר ל ב ש מ ת ה ו א א י ב ה ם ש י כ ל ה מ ת ה ו א ע י נ ם ה נ מ א

ו ת מ ל ס ה ל ר ו ב ש מ ת ה ו ח ת פ ת ה ת ל ו ח א פ ו ל מ ר ה ת ת ו ג ה נ ת ה ל ו א ר ש ת י ו י נ י ד . מ ה ת צ י ר פ ל

. ה מ ח ל ת מ א ר ק ל

99. אל־גמהוריה, 15 ביוני 1968. 100. אל־אהראם, 12 ביוני 1968.

101. אל־טוויל, אאח׳ר סאעה, 19 ביוני 1967. 102. ס׳ ג׳מעא, אל־מאאמרה ומערכת אל־מציר, ביירות 1968, עמ׳ 171.

A. Nutting, Nasser, New York 1972, pp. 408-409 .103 ibid., p. 398 .104

263

דוד בוקעי

׳אשמת׳ ישראל: תדמיות של חולשה

ת י ת ג ה נ ה , ה ת י נ י ד מ ה ה ש ל ו ח א ה ו ה ב־1967 ה מ ח ל מ ץ ה ו ר פ ה ל ל י ע ג כ צ ו ה ף ש ס ו ם נ ר ו ג

ת ו ב ק ע ה ב א ר נ 1 כ 0 5 , ב י נ ר י נ ב ד א ד צ ו מ ה ז ש י ג ז 1966. ב א ל מ א ר ש ה י נ י ג פ ה ת ש י ל כ ל כ ה ו

1 היא 0 7 . ׳ ם י ל ר נ ג ל ה י ל ׳ , ב ד ב־28 במאי ל י פ ת ר מ מ א ם ש י ר ב ת ד ו ב ק ע ב 1 ו 0 6 ס ר ן פ ו ע מ ש

ה ר ו ש ק ת ה י ת ג ה נ ה ה ש ל ו ד ישראל: ח צ ה מ ש ל ו ת ח נ ג פ ל ה ת ש ו מ ג ע מ ב ר ל א ה ע ע י ב צ מ

ה כ י מ ר ת ס ו ב ח ק ל ע א ר ש ל י ת ש ב ח ר ו מ ה ה ע ת ר ה ן ה ו ל ש רבץ; כ ל ו ו כ ש ל א ם ש ת ו ג י ה נ מ ל

ל א ר ש ל י י ש מו הדי : ו ת י ל כ ל כ ת ו י א ב ה צ ש ל ו ל ח ת ש י מ ד : ת ת י מ ו א ל ־ ץ ב ת ה כ ר ע מ ד ה צ מ

ם. ם האטו ו ח ת ב

ת ו נ ס י י , פ ת ו נ ס ס ל ה א ר ש ה י נ י ג פ ר ה ב ש מ ת ה פ ו ק ל ת ך כ ש מ . ב ת י ת ג ה נ ה ה ש ל ו ח . 1

, ת ו י נ פ ק ו ת ת ו ו פ י ק ת ת ו ר ה צ ן ה רבי ל ו ו כ ש ו א ע י מ ש ר 1966 ה א ו ר ב ז פ א . מ י ת ב ה ר ש ל ו ח ו

, ל נאצר ו ש י ד ע צ ה מ מ י כ ר כ ו ב ל ס כ י י . ה ת י נ ס ס ה ת ו נ ז ו א י מ ת ל ת ב ו י נ י ד ל מ י ע ל ו ו א פ י ח ש

ת ו י נ י ד מ 1 ה 0 8 . ל א ר ש ל י ת ש ו ס ס ו ה מ ה ה י ת ו ב ו ג ל ת ש ו ב ט ק נ , נ ראן י טי ר צ ת מ ר י ג ו ס מ כ

ל ם ש י י ו פ צ ־ י ת ל ב ה ה י כ ל ה מ ה מ ע ת פ ה ל ה ש , ב ה א ר נ , כ ה ח ת פ ת ת ה י נ ם י י פ ה ת ו י נ ס ס ה ה

ל ו כ ש י א ו ה ל ל ש מ מ ש ה א ל ר ו ש מ ו א נ , ב י א מ ר ב־22 ב ב י כ טו י בי ד י ה ל א א ב י . ה ם י ר צ מ

ת ו ב ק ע י ב א מ ה ב־23 ב ל ש מ מ ל ה ת ש ס ס ו ה מ ה ה ת ב ו ג ת ב , ו ת ס נ כ ב ה ש ו ת מ ח י ת עם פ

ה נ י ל א א ר ש י ם ש ש ו ר ת ה ר א ר ו 1 ע 0 9 י א מ ל ב־22 ב ו כ ש ם א ו א . נ ן א ר י י ט ר צ ת מ ר י ג ס

ר ש ו כ ת ב ו ש ע ק ג פ , ו ה מ צ ת ע ו ח ו כ ו ב ת ו מ ד ק ב ל צ מ ת ה ב א י ש ה ה ל ת ל ו כ י ה ב נ י מ א מ

ה ל ה ב י ׳ ק כ ש מ ו ד י ד ע ר די ם הו ו ו י ת ו א ר ב ו ע א, ו ה לבו ר ח י א א ה ל ב ו ג ת . ה ה ל ה ש ע ת ר ה ה

א ת ל ו י פ ו נ כ ת ה נ י ד . מ ת ו ט ט ו מ ת י ה נ פ ת ל ד מ ו א ע הי ת, ו י נ ו ה הצי נ י ד מ ת ה ו א ד אחז ח פ ו

ר ח א 1 ל 1 0 . ׳ י ב ר ע ן ה ו כ י ת ח ה ר ז מ ה ק מ ל ו ס ת ס ו ב ו א ת י ן ה כ ־ ל , ע ה מ ו י ק ר ב ת ו ה י ח ו ט ב

. ר ב ש מ ת ה ל י ח ם ת ד ע י ה מ ב י ג א ה ל ך ש כ ת ב ו ר ו מ ה ח ת ג ל ש א ר ש י י ן דיין כ ע ה ט ש ע מ

ה ל ו ע ק פ י ד צ ה ק ש ה ב ו י מ ת מ ח ל ד מ ע ה צ ת י ן ה א ר י י ט ר צ ל מ ר ע ג ס ת ה ל ט , ה ו ת נ ע ט ל

קה ז , חי ל ישראל ה ש ע ת ר ה ר ה ש ו כ ת ב ו ש ה ק ע ג ה פ ל ו ע ל פ כ ת מ ו ע נ מ י ה . ה ת י ד י ת מ י א ב צ

ם. תי חו ם נ י י ג ט ר ט ס ם א י א נ ת ה ב מ ח ל מ ח ב ו ת פ ל ל א ר ש ל י ה ע ת פ כ ר ו צ א ל נ ו ש ת ו ש י ח ת נ א

ם ל ו ע ה ב נ ב ה ם ב י ל ב ק ת ה מ י ד ע ו צ ן דיין, הי ע , ט ה מ ח ל מ ד ל י ת מ א צ ו ל י א ר ש ה י ת י ו ה ל1 1 1 . ו ל ו כ

ל ב ק י ל ד ת כ ו ע ך 36 ש ש מ י ל א מ ה ב־24 ב ז ו פ ׳ ח ה ש פ ו ח אתו ל צי י ׳ ן ו ל רבי ׳ ש ו ת ל ח מ ׳

A. Yaniv, Deterrence W i t h o u t the Bomb: T h e Politics of I s r a e l i Strategy, .105 Boston, MA 1987, pp. 115-123

106. ש׳ פרס, קלע דוד, ירושלים 1970, עמ׳ 195. 107. הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמי 198-194. 108. היכל, 1967: אל־אנפג׳אר, עמ׳ 519-509.

109. מעריב, 23 במאי 1967. 110. אל־בעת׳, 24 במאי 1967.

111. א׳ בדאון, חותם אישי: משה דיין במלחמת ששת הימים ואחריה, תל־אביב 1997, עמי 18.

264

מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים

1 נתפסה כחולשה רבתי וכבעלת חשיבות מכרעת 1 ׳טיפול רפואי של הרעלת ניקוטין׳2 למהלכיה הצפויים של ישראל. פרשת התמוטטותו של רבין נחשפה לראשונה ב־22 באפריל 1974, ערב התמודדותו מול פרס על הנהגת מפלגת העבודה. פרסומה התבסס על תזכיר סודי שכתב ראש אג״ם, עזר ויצמן, שישה חודשים לאחר מלחמת 1967, לפי בקשת שר הביטחון, משה דיין. לדברי ויצמן הודיע לו רבין: ׳סיבכתי את מדינת ישראל בגלל טעויות רבות שעשיתי׳ - זאת לאחר שבן־גוריון גער בו קשות על שהעמיד את ישראל בסכנת קיום עקב מדיניותו התוקפנית כלפי סוריה. גם שר הפנים, משה חיים שפירא, מראשי המתנגדים ליוזמה הצבאית, גער ברבין בטענה שהוא האחראי לסימנה

של מדינת ישראל. ויצמן נקרא לבית רבין, שם שמע את אבחנתו של קצין רפואה ראשי, שקבע כי ׳חרדה חמורה׳ אחזה את רבין וכי הוא הורה לו על מנוחה מוחלטת. בריאיון שהעניק מאוחר יותר לעיתון חדשות הגיב רבץ על פרשה זו: ׳נכנסתי למצוקה קשה בגלל האשמה שלי את עצמי כי הדברים הולכים לקראת מלחמה. הכל היה על הכתפיים שלי. אני לא ישן קרוב לתשעה ימים, מעשן המון, חולשה גופנית, וכל זה מביא אותי למצוקה נפשית קשה. הכנסתי את המדינה למצב שצריך לצאת ממנו למלחמה [...ו היתה לי

1 1 תקלה, זה הסיפור׳.3 רבין נעדר מלשכתו ב־25-24 במאי. שובו לתפקוד מלא ב־26 במאי סימל את ראשיתה של הדיכוטומיה שהחלה להתפתח בין הדרג המדיני, שהמשיך לנקוט מדיניות הססנית, לבין הדרג הצבאי, שהיה נחוש בדעתו כי הנסיבות מובילות למלחמה. ישיבת הממשלה שנמשכה עד בוקרו של 28 במאי היתה ישיבה גורלית מבחינת הפגיעה בכושר הרתעתה של ישראל. בישיבה זו בא לידי ביטוי ברור חששה של ישראל מתגובת מדינות ערב. השוויון שהתקבל בהצבעה האם לצאת למלחמה מיד וחוסר ההחלטיות של אשכול עשו את שלהם. הערכת הערבים היתה שפחד העוצמה הערבית

נפל על ישראל ולכן היא נמנעת מפעילות. באותו ערב נשא אשכול נאום מגומגם ומהוסס שפגע קשות במורל הלאומי בישראל ותרם תרומה מכרעת לתדמיתה כמדינה אחוזת פחד בעיני מדינות ערב. בישראל נוצרה הפרדה תפיסתית מסוכנת בין הצבא והעם, שהיו מוכנים ליטול אחריות וגם לצאת למלחמה, לבין הממשלה, שחששה ונמנעה מלקבל החלטה. מגמה זו באה לידי ביטוי בישיבת הממשלה ב־2 ביוני שבה השתתפה צמרת צה״ל. בישיבה נאמרו דברים קשים, ששיאם היה הביקורת שהטיח האלוף מתי פלד בממשלה. הוא טען כי הצבא1 1 4 . המצרי אינו מוכן למלחמה וכי רק הססנותה של ממשלת ישראל היא המניעה אותו1 המצב השתנה רק עם 1 5 גם האלופים האחרים לא חסכו את שבטם מן הדרג המדיני.

112. רבין, פנקס שירות, עמ׳ 159-158, 161, ויצמן, לך שמים לך ארץ, עמי 260-258-, אבן, פרקי חיים, עמי 363; הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמ׳ 175-174.

113. חדשות. 22 במאי 1992. 114. הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמי 210.

115. בראון, חותם אישי, עמי 27-25.

265

דוד בוקעי

ת ל ו כ י ה ב נ ו מ א ן ו ו ח ט י ל ב ה ש ש ו ח ר ת ר ו ו ע י ו נ . מי ן טחו ר הבי ד ש י ק פ ת ן ל י ל די ו ש ת ס י נ כ

א ו ך ה , א ם ד ו ס י ם מ י ר ב ה ד נ י א ש ם דיין ל נ מ . א י מ ו א ל ל ה ר ו מ ת ה ק א ז י ח ת ו ו ר ט מ ת ה ג ש ה

. ת ו י מ ו א ל ת ה ו ר ט מ ן ה ע מ ם ל ח ל י ה ת ל ו נ ו כ נ ת ל י ל ר ו ה מ פ י ח ן ד ת נ

ר ו ש ה ק י ל ה א ר ש ל י ה ש ש ל ו ח ת ה י מ ד ת ף ל ס ו ם נ ר ו . ג ת ב ח ר ו ה מ ע ת ר 2. ה

ה ת כ י מ ת ו ב ה א י ו ב י , בג ה ע ו י ס ק ב ר ך ו ה א מ ח ל מ ה ל א י צ י ה ב ל ג ד , ש ך ו י ר ו ג ־ ן ת ב נ י ר ט ק ו ד ׳ ב

ל ם ע ו ג כ מ ת ס ה ת 1956, ב מ ח ל ת מ ר א צ א ן נ ך הבי . כ ת י מ ו א ל ־ ן י ה ב מ צ ע ל מ ה ש ק י ת ש ב

. ן אב ל ו ו כ ש , א ן ו רי ו ג ־ ל בן ם ש ה י ת ו ר ה צ ל ה ר ע ק י ע ב , ו ל א ר ש י י ג י ה נ ל מ ם ש ה י ת ו ר ה צ ה

ת י נ ה ה נ נ ל אי א ר ש י י ת כ ע ד ר ל צ א ח נ כ ו ר ב־1967 נ ב ש מ ל ה ם ש י י פ ו ס ו ה י ב ל ש והנה, ב

ה כ י מ ת ו ל כ , שז ם י ו הצבאי י כ ל ה ח מ כ ו נ ם ל י נ ו ת א ר ס ת ח ב צ י א נ י הי כ י ו מ ו א ל ־ ן י י ב ו ב י ג מ

ת י ר ב ה ־ ת ו צ ר א ה ש כ י ר ע ה ל ב א ר ש ה י ת ג ה ש ל י ח ת כ ל י מ ן כ ע ו ט מ צ 1 דיין ע 1 6 . ת י ב ר ע ך י ב

ר ס ר ח ב ד ה . ׳ ם ה ט ב י ש ש ה פ ו ת ח ח א י ט ב ה ל ראן ו י טי ר צ ת מ ח א ו ת פ ה ל נ כ ו ו מ ת א ל ג ו ס מ

ו י ן ה א ר י י ט ר צ מ , ו ״ י ר ש פ י א ת ל ב קרה ה ם ״י ם א ג , ׳ ן י ן די ע , ט ׳ ר ו מ ד ג ר ו ס ב א ת ו ל ח ו ת

ם א א ה י ה ה ל א ש . ה י נ י סי ב ח ר מ א ב ב ת צ ו ח ו ל כ ר ש י ד א ז ה ו כ י ר ה ה ת י ה ה י ע ב , ה ם י ח ת פ נ

ל ו ע פ ל ל א ר ש ל י ה ש י ת ו ע י ב 1 ת 1 7 ? ל א ר ש ד י צ ת ל י א ב ת צ ל ע ו ה פ ת י ת ה י ר ב ה ־ ת ו צ ר א

ל כ . ב ב ר ע מ ת ה ו מ צ ע מ ת מ מ ג מ ו ג מ ת ו ס ס ו ה ה מ ב ו ג ת ן ל ם ה ו ג כ ו ז ו ק ־ ס ו ט ט ס ת ה ר ז ח ה ל

ם ך ג ל א א ר ש ת י ל ו ע ת פ ת א ו ב ג ן מ נ ת אי ו מ צ ע מ י ה ד כ ו מ ל ה ל ן הי ת י ר נ ב ש מ ל ה ו ש י ב ל ש

ם י ב מ י ת נ ן כ א ר י י ט ר צ ת מ ח י ת פ ל ל ו ע פ ל ן ו ת ו ב י י ח ת ת ה ש א מ מ ת ל ו נ י י נ ו ע ן מ נ אי

ת ת א ו צ מ ה ל ע נ כ ש ן ל ו י ס י נ ל ב א ר ש ל י ו ע ל ע פ ו ה ם ש י צ ח ל ן ה כ ן זה, ו י י . ענ י מ ו א ל ־ ן י ב

ת י ר ב ה ־ ת ו צ ר ה א ה ל ב י ת כ ה ם ש י י ב י ט ק פ ם א י צ ו ל י א ו ב ל ב ק ת , ה ם י י נ י ד מ ם ה י כ ל ה מ ה

. ה מ ח ל מ ת ל א צ ת ל ל ו כ ר י ס ו ח כ ו

ב ר ע מ ת ה ו מ צ ע ש מ ו ל ו ש ק ב ר 1960 ד א ו ר ב פ ׳ ב ם ת ו ת ר ו נ נ ו כ ת ׳ ע ב ה ש ד ב ו ע ה

״ - 8 י ד נ א ק י ש נ ל ה ה ש פ י ק ה ת ז ר כ ם ה ה ג פ ס ו ה נ י ל א ׳ מ־1950 - ש ת ש ל ו ש מ ב׳הצהרה ה

ה זו ד ב ו ל - ע א ר ש י ת ב ו כ מ ו ן ת נ י אי ת כ פ ר צ ה ו י נ ט י ר ו ב ע י ד ו י 1967 ה א ר מ ב ש מ לו ב ואי

י טו י בי ד י א ל ר ב ב ד . ה ו ת ס י פ ל ת ע ר ו צ א ל נ ו ש ת ו י נ י ד ל מ ת ע ע ר כ ה מ ע פ ש ה ה ע י פ ש ה

י ו כ כ י ר ע ה , ב ר ב ש מ ה ב ל ח ה ש מ ל ס ה ת ה ו ר מ ה ל מ ח ל מ ח ב ו ת פ א ל ל ו ש ת ט ל ח ה ר ב ק י ע ב

. ת י ר ב ה ־ ת ו צ ר ל א ה ש ת כ י מ א ת ל ה ב מ ח ל מ א ל צ א ת ל ל א ר ש י

ן ר שד מ א ל מ כ י י ם ה ס ר ר 1964 פ ב מ ט פ ס י ת. ב־25 ב ל כ ל כ ת ו י א ב ה צ ש ל ו 3. ח

ת י א ב צ ה ה מ צ ו ע י ה ל כ כ י י ע ה ב ו ק ר מ א מ . ב ב ר ת ע ו א ב צ ל ל א ר ש א י ב ת בין צ ו ח ו כ חסי ה בי

ת ו כ ר ע ה ם ל י ס ו ב ש מ י ה ש ל ם א י נ ו ת 1 נ 1 9 . ת י ב ר ע ו ה ז ת מ ר כ י ה נ ד י מ ה ב ת ו ח ל פ א ר ש ל י ש

ו נ ת ש א ה ו ל ל ת א ו כ ר ע . ה ל א ר ש י ם ל י ר צ ת בין מ ו ח ו כ י ה ס ח י ר ל ש א י ב ר צ מ ן ה דיעי המו

ה נ ע ט ה ב מ ח ל מ ת ה ת א ו ח ד ש ל ק י ב ת נאצר, ש ו א ע נ כ א ש ו הן ל ל י פ א י 1967, ו א ת מ א ר ק ל

ל ר ש ב ש מ ך ה ל ה מ ת ב ו י ר צ מ ת ה ו כ ר ע ה י ה ו נ ם לשי ר ה ג . מ ה ת א ר ק ה ל נ כ ו ה מ נ י ם א י ר צ מ ש

116. אל־אהראם, 3 ביוני 1967. 117. בדאון, חותם אישי, עמי 18.

L. B. Johnson, The V a n t a g e Point, New York 1971, pp. 287, 289 .118 119. אל־אהראם, 25 בספטמבר 1964 .

266

מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים

ר ו א ם ל י נ ו ת נ ת ה ו ע מ ש ת מ כ ר ע ה ה ב י י ה ו נ , השי ם י ה אחר י צ פ צ נ ו י ק ר ק מ ו ב מ י 1967? כ א מ

ת כ ר ע מ ה ר ו צ א ד נ צ ת ל ד ח ו א ה מ ד מ ת ע י ב ר ע ־ ן י ב ת ה כ ר ע מ ה ר ש ח א . מ ת ו ב י ס נ ה

ה ס ר ג ה ש י צ פ צ נ ו ה ק ש ב ג ת , ה ה ד ב ה ל ת ו ה א ר י ת ו ה ל ו א ר ש ת י ה א ת ב י א ג ת ל י מ ו א ל ־ ן י ב ה

ח בה. ת פ ה ת נ ו ר ח א ו ה ם ז ם א ה ג מ ח ל מ ל ב א ר ש ת י ח א צ נ ן ל ת י י נ כ

ל ת ש י פ ר צ מ ה ה מ צ ו ע ל ה ם ע י נ ו ת נ י ה ר כ ו ר י ב ה ב א ר ל מ כ י י ל ה ו ש ר מ א ח מ ו ת י נ

ה ד י מ ו ב ע י פ ש י ה ר צ ד מ ו ק י ת פ ח ת ל ו א ר ש ל י ו ת מ ו ת י ז ח ל ה כ ה ב מ י ח ת ל ע ב ב ר ת ע ו צ ר א

ת ו ש י ה כ ל ס ח ל ל ו א ר ש ת י ח א צ נ ם ל י י ו כ י ס ר ל ש א ם ב י ר צ ל מ ה ש ת ס י פ י ת ו נ ל שי ת ע ר כ י נ

ת כ י מ ת ה מ ת נ ה א נ י ה מן ש ל ז ת כ י ב י ט ק פ א ה כ ס פ ת ל נ א ר ש ל י ה ש ת ע ת ר . ה ת י נ י ד מ

ה ל ת א ו ב י ס ו נ נ ת ש ה ה ת . ע ת ו ד ח ו א י מ ת ל ו ב י ב ה ר ת ע ו נ י ד מ ת ו י מ ו א ל ־ ן י ב ת ה כ ר ע מ ה

. ת אדישה י מ ו א ל ־ ן י ב ת ה כ ר ע מ ה ת ו ד כ ו ל ת מ י ב ר ע ־ ן י ב ת ה כ ר ע מ י ה ו כ א ר ה ת ו י ת ו ה מ

ן ו ת י מ ן ה תר, מ ן הי בעה, בי ת נ י ל כ ל ה כ ש ל ו ח ת מ ל ב ו ס ה ה נ י ד מ ל כ א ר ש ל י ה ש ת י מ ד ת

י ע צ מ א ת ב ב ח ר ת נ ו נ ש ר פ ה ל כ ה ז ן ז ו ת י ת 1966. מ נ ז ש א ה מ נ ו ת ה נ ת י ו ה ב ה ש ש ק ה

ם י ר מ א ת מ ר ד ם ס א ר ה א ־ ל ם א ס ר י 1967 פ א ל מ ן ש ו ש א ר ע ה ו ב ש . ב ם י י ת המצר ר ו ש ק ת ה

ם י ז ה אחו ר ש ע ג מ ״ ל ת רידה ב ה הי ש ג ד ו ם ה ה ב , ו ל א ר ש י י ב ת ר ב ח ה י ו ל כ ל כ ב ה צ מ ו ב ק ס ע ש

י ת ר ב ח ב ה צ מ ה ן ו ו ת י מ ן הארץ, ה ה מ ד י ר י , ה ה ל ט ב א ז ב־1966. ה י אחו צ ח ב־1964 ל

ה נ מ ר ז ב י ע ה כ ק ו מ ע ה ה ש ו ח ת ל ל ו א ר ש ל י ת ש ד ח ו פ מ ה ה ת י מ ד ת ם ל ף ה ו א מ ר ל ת א ר ש י ב1 2 0 . ת י ב י ט ק פ א ת ה י א ב צ ה ה ת מ צ ו ל ע ש

ץ י ר מ ת י ה ו כ נ ע ט ם ש י ר ק ו ו ח י ם ה א ט ו ם. ה ו ח ת ל ב א ר ש ל י י ש ו מ י ד 4. ה1 2 1 . ן י ע ר ג ם ה ו ח ת ל ב א ר ש ל י ה ש י ו מ י ד ת ל ר ח ו א ו א ה ז ר ו צ ר ב ו ש ה ק מ ח ל מ ץ ה ו ר פ ל1 2 2 , ה נ ו מ י ד ר ב ו כ ל ה ע ת מ ו ח י י ג ת ת ש ו ח פ ם ל י ר צ ל מ ם ש י ס ו ט ו מ ע צ י ר ב ב ש מ ך ה ל ה מ ב

ל א ר ש י ה ב ג ה נ ה ב ה ר ק ד ב ב ש כ ש ו ח ר ר ו ה ע ל ת א ו ח י 1 ג 2 3 . ת ו ח י ע ג ב ר ו א נ י י צ והיו ש

ל א ר ש י י ג י ה נ . מ ו י ל ה א ת ו ס ח י י ת ך ה ר ל ד ע ר ו ב ש מ ה ל ק י נ ע ה ש ש ו ר י פ ל ה ו ע ע י פ ש ה ו1 2 4 , ת י ד י ה מ פ י ק ת ה ל נ ו י ל ת ע י ר צ ת מ ו פ י ד ע א ב צ מ נ ד ה ע א י ו ה ה נ ו מ י ד ר ב ו כ ה ו ש ד ש ח

ה כי ש ש ל ח א ר ש . י ה מ י ד ק ה מ פ ק ת מ ת ל א צ ה ל ע י ב ת ה ב א ט ב ת ה , ש ה מ ח ל מ ה ל ל י ו ע ר ר ו ע ו

י נ י רע ק ג ש ק נ י ז ח ה ת ל ו ר ש פ א ת ה ה א נ מ ל מ ו ל ש ה ל ר ט מ ע ב נ ת מ מ ח ל מ א ל צ ם ת י ר צ מ

תן י י 1967 נ נ ו ן ב־1 בי טחו ר הבי ש ן ל י ל די ו ש י ו נ י ר מ ח א ס ל ר ר פ מ א ם ש י ר ב ד . מ י ל ו ע פ ת

ה ת י ן ה ת מ ג מ , ש י נ ם הגרעי ו ם האי ו ח ת ה ב א ר נ , כ ת ו ע צ ה ה מ ן כ י א הגיש לדי ו י ה ש כ י ק ה ל

J. R. Lakah, 'Egyptian Images During the Rule of Gamal 'Abd al-Nasir', in: R. S. .120 Simon (ed.), The M i d d l e - E a s t and N o r t h A f r i c a , New York 1990, pp. 238-261

S. Aronson and O. Brosh, The Politics and Strategy of N u c l e a r Weapons i n the .121 M i d d l e - E a s t , Albany, NY 1992, pp. 109-118; A. Cohen, 'Cairo, Dimona, and the June 1967 War', M; א׳ i d d l e - E a s t J o u r n a l , 50, 2 (Spring 1996), pp. 190-210

לויטה וא׳ לנדאו, בעיני הערבים: דימויה הגרעיני של ישראל, תל־אביב 1994, עמ׳ 42-41.. 1 2 2 רבין, פנקס שירות, עמי 163,137 .

. 1 2 3 הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמ׳ 205,202 .. 1 2 4 הארץ, 22 ביוני 1967; לויטה ולנדאו, בעיני הערבים, עמי 65,41 .

267

דוד בוקעי

1 ואולם, בנתונים אלה אין כדי 2 5 ככל הנראה גרימת הרתעה אפקטיבית ומניעת מלחמה. להוכיח שהסוגיה הגרעינית היתה גורם או זרז לפרוץ המלחמה - לא כמלחמת מנע מבחינתו של נאצר ולא כמלחמה מקדימה מבחינת ישראל. למעט הערכות בלתי מבוססות אין די עדויות לאישוש השערה זו, ואם היו נתונים העשויים לאשש אותה,

לבטח היו מתגלים זה כבר. מהו אפוא המאזן הכולל להערכת ׳אשמתה׳ של ישראל בפרוץ המלחמה? מ־22 במאי החלה ישראל להפגין חולשה, ומאז ועד סוף חודש מאי מילאה חולשה זו תפקיד חשוב בהםלמת המשבר. עם זאת, ישראל לא היתה אשמה ביצירת המשבר, גם אם ׳עודדה׳ את התהליכים שהביאו להסלמתו. המשבר הגיע ל׳נקודת האל־חזור׳ עקב התפתחויות שלא היו תלויות בה, אף שבסופן יצאה למלחמה מקדימה. ארצות־הברית

מילאה תפקיד חשוב בהתפתחויות אלה.

׳אשמת׳ ארצות־הברית: הקנוניה עם ישראל

בפגישתו של אבן עם צ׳ובחין ב־20 במאי הדגיש זה האחרון בתוקף כי אין הוכחות לכך שסוריה אחראית לפעולות הטרור נגד ישראל, וכי ברית־המועצות סבורה שסוכנות, . 1 2 6 ל א פ הביון המרכזית של ארצות־ברית ^־A1C) יזמה פעילות זו לטענת גדעון ר בביקורו במוסקבה אמר לו סגן שר החוץ הסובייטי סמיונוב כי מדינת ישראל פועלת1 2 בהתאם לאינטרסים של חברות הנפט במטרה להפיל את המשטר ׳המתקדם׳ בסוריה.7 הייכל, שניתח את יחסי מצרים עם ארצות־הברית, הדגיש כי מלכתחילה היתה פעילות n־ciA נגד המהפכנים בתימן הסיבה להתערבותה הצבאית של מצרים בנעשה שם. לטענתו, ארצות־הברית היתה האחראית לחתימה על ׳הסכם טאאף׳ בין סעודיה לירדן, שנועד למגר את המהפכה בתימן, והיא שהביאה להדחת מלך סעודיה, םעוד, ולהחלפתו בפייצל ב־2 בנובמבר 1964. כמו כן האשים הייכל את ארצות־הברית בהפעלת שכירי חרב נגד המהפכנים בקונגו, במבצע הנפל במפרץ החזירים בקובה

1 2 8 ובמלחמה נגד הכוחות המהפכניים בתימן. אך מעבר לכל אלה הואשמה ארצות־הברית בעשיית קנוניה עם ישראל ובהונאת הערבים. נאצר סבר כי איגרת או־טאנט מ־30 במאי והסכמתו שלו להצעת נשיא ארצות־הברית מ־2 ביוני לעריכת ביקורי גומלין של סגני הנשיאים בקהיר ובוושינגטון ב־7 ביוני מהווים בסים להסדר מדיני. תחושתו היתה כי אלה הם הישגי מדיניותו וכי הסיכויים לפריצת מלחמה צומצמו באורח ניכר. ואולם, ישראל טרפה את הקלפים, יצאה

S. Peres, Battling for P e a c e : Memoirs, London 1995, pp. 166-167 .125 126. הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמ׳ 155.

127. ג׳ רפאל, בסוד לאומים: שלושים שנות מדיניות חוץ, ירושלים 1981, עמ׳ 124. 128. אל־אהדאם, 5 במאי 1967.

268

מי אשם בפרוץ מלתמת 967 ו ל ירדן ומלחמת ששת הימים

במפתיע למלחמה מקדימה, ואף זכתה לניצחון צבאי מדהים, שעמד בניגוד גמור לתדמית החולשה שדבקה בה. מאוחר יותר הדגיש נאצר כמה פעמים כי נשיא1 שנועדה להבטיח את 2 9 ארצות־הברית הצליח להפילו בפח הקנוניה עם ישראל,1 מה הניע אפוא את מהלכיה של 3 0 ת. ו עליונות ישראל על שכנותיה הערבי

ארצות־הברית? בעניין זה ניתן לשאול שלוש שאלות: 1. האם ארצות־הברית ראתה במלחמה עובדה מוגמרת? עד 30 במאי שררה בארצות־הברית התחושה שניתן לפתור את המשבר ולמנוע מלחמה. השינוי המהותי בתפיסתה התחולל לאחר הצטרפות חוסין לקואליציה של נאצר. אז הבינה ארצות־הברית שהמלחמה הפכה לעובדה מוגמרת, וכי בנסיבות שהתפתחו לא ניתן1 רק בנסיבות אלה הגיע נשיא 3 1 . י נ י למתן את המשבר ולסיימו בהסדר מד ארצות־הברית למסקנה כי שום מטרה לא תושג באמצעות נסיונותיו להטיל אילוצים מדיניים על ישראל. כעת ניתן לה החופש לפעול בכוחות עצמה בלבד, והנשיא עשה1 ומאחר שהיה היגיון בהחלטת 3 2 ב. הכול כדי לרמוז לה שהאור האדום הפך לצהו ישראל לצאת למלחמה מקדימה, הוא אף היה מוכן לפעול למניעת התערבותה של

1 3 3 . ו ברית־המועצות במלחמה ז 2. האם נשיא ארצות־הברית, לינדון ג׳ונםון, ביקש לחסל את נאצר פוליטית? בשיחה עם צ׳ארלס יוסט טען מחמוד ריאד, שר החוץ המצרי, כי ארצות־הברית פועלת במגמה1 זאת גם היתה דעתו של עבד אל־גאני גמאסי, 3 4 . להרוס את נאצר ולחסל את משטרו שהדגיש בריאיון עיתונאי כי ארצות־הברית וישראל רקמו מזימה שנועדה לגרור את1 לטענתו, השאיפה המוצהרת 3 5 . נאצר למלחמה שלא תכנן אותה ובהחלט לא חפץ בה היתה להביס את נאצר ולמגר את כוחו כמנהיג בעל חשיבות והשפעה אזורית. נשיא1 גם סאדאת 3 6 . ארצות־הברית הגדיר את המטרה באופן מפורש: ׳לחסל את נאצר׳ הסכים עם גישה זו, וטען כי הנשיא ג׳ונסון מילא תפקיד מכריע בגרימת מפלתה של מצרים. לטענתו הטעה ג׳ונסון את מצרים במכוון כאשר ב־2 ביוני 1967 הציע לערוך ביקורי גומלין של סגני נשיאי שתי המדינות ובמקביל האיץ בישראל לתקוף את מצרים

129. מ״ח הייכל, סנואת אל־גליאן, קהיר 1990, עמי 846; הייכל, 1967: אל־אנפג׳אר, עמי 756, 876; מ׳ ריאד, מד׳כראת: אמריקא ואל־ערב, קהיר 1986, עמ׳ 42-40.

130. הייכל, 1967: אל־אנפג׳אר, עמי 933,914; ס׳ מרעי, אוראק סיאסייה: מן אזמת מרס אלא אל־נקסה, קהיר 1978, עמי 362-361.

E. Rostow, Peace i n the B a l a n c e : The F u t u r e of A m e r i c a n F o r e i g n Policy, New .131 York 1972, pp. 417-419

W. B. Quandt, Peace Process: A m e r i c a n Diplomacy and the A r a b - I s r a e l i Conflict .132 S i n c e 1 9 6 7 , Washington D.C. 1993, pp. 53-54

Johnson, The V a n t a g e Point, p. 297 .133 M. Riad, The Struggle for Peace in the M i d d l e - E a s t , New York 1981, p. 22 .134

135. חדשות, 5 ביוני 1992. 136. ריאד, מד׳כראת, 3, עמי 73.

269

דוד בוקעי

1 קשה להתווכח עם עמדה 3 7 . וסיפק לה צילומי אוויר עדכניים של המערך המצרי בסיני זו, הדוגלת בתאוריה של קונספירציה. אמנם מדיווחיהם של מאיר עמית וויליאם ב׳ קוונדט עולה כי ג׳ונםון בהחלט לא ׳אהב׳ את התנהגותו של נאצר וראה בחיוב את1 אך האם מטרת מדיניותו היתה להפיל את 3 האפשרות שהוא ׳יחטוף מכה יוקרתית׳.8 נאצר? והאם היה מחויב למטרה זו עד כדי תמיכה במלחמה? אין בידינו די נתונים

לאישוש הערכה זו. 3. האם אותת הנשיא ג׳ונסון לישראל כי יש לה ׳אור ירוק׳ לצאת למלחמה? זאת העמדה1 ההערכה הרווחת היא שג׳ונםון לא רמז 3 9 הברורה שביטא חסנין הייכל פעמים רבות. לישראל שיש לה יאור ירוק׳ לצאת למלחמה. עם זאת, מאחר שלא היה ביכולתו לממש את הבטחותיו ולסיים את המשבר, ומאחר שלא עמד בהתחייבותו בנוגע לפעילות בין־לאומית ולהקמת כוח רב־לאומי, רופף ג׳ונסון את האילוצים שהטיל על ישראל. בנסיבות שנוצרו בתחילת מאי 1967 הוא העריך כי לא נותרה לה בררה, ונראה היה כי1 כי למרבית 4 1 1 עם זאת יש לזכור, כפי שמדגיש קוונדט, 4 0 האור האדום הפך לצהוב.

הנהגים אור צהוב משמעותו בפועל אור ירוק. ראוי לציין כי גם שגריר ישראל באו״ם, גדעון רפאל, מסר כי שגריר ארצות־הברית באו׳׳ם, ארתור גולדברג, הודיע שלמדינתו אין אופציה מדינית וגם לא רצון להשתמש1 4 באופציה הצבאית. מכאן שישראל זכתה במאבק על דעת־הקהל בארצות־הברית.2 גישה דומה לזו של גולדברג ביטא מזכיר המדינה, דין ראסק. כשנשאל ראסק בעיתונות על הצורך לרסן את ישראל כדי למנוע את פרוץ המלחמה הוא השיב: ׳איני סבור1 אמנם, למיטב הבנתו ארצות־הברית לא עודדה את 4 3 . ׳ שמוטל עלינו לרסן מישהו ישראל לפתוח במלחמה. להפך, ג׳ונםון נדהם ו׳רתח מזעם׳ כשנודע לו שישראל פתחה1 אך כאמור, ארצות־הברית רופפה את האילוצים שכפתה על 4 4 במלחמה מקדימה. ישראל, אף שהמשיכה בנסיונותיה להגיע להסדר מדיני. לדברי עמית, שינוי זה במדיניותה נבע מהכרתה בכך שלא ניתן לפתור את המשבר בדרך מדינית, ושישראל

1 4 5 חייבת להילחם על היעילות למלחמה׳ שלה. למסקנה זו הגיע ראש אמ״ן, אהרון יריב, כבר ב־1 ביוני. יריב העריך כי1 4 6 ארצות־הברית לא תפעל נגד ישראל גם אם זו האחרונה תפתח במלחמה מקדימה.

137. סאדאת, אנוור אל־סאדאת, עמי 212. 138. מ׳ עמית, ׳הדיר לששת הימים ־ מלחמת ששת הימים בראייה לאחורי, מערכות, 325 (יוני-יולי

Quandt, Peace Process, pp. 41-48 ;15-8 1992), עמ׳ 139. היכל, 1967: אל־אנפג׳אר, עמ׳ 372-371.Quandt, Peace Process, pp. 41-48 .140

ibid., p. 48 .141 142. רפאל, בסוד לאומים, עמ׳ 143-142.

143. אבן, פרקי חיים, עמ׳ 380.D. Rusk, As / Saw It, New York 1990, pp. 385-387 .144

145. עמית, ׳הדרך לששת הימים׳, עמ׳ 13; הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמי 218-216. 146. הבר, שם, עמי 213,206-205.

270

מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים

עוד העריך כי ארצות־הברית אינה מסוגלת לפעול באמצעות הכוח הרב־לאומי, וכי לא תנקוט עמדה עוינת אם ישראל תפרוץ את הסגר על מצרי טיראן. זה היה עיקרו של1 זאת גם 4 המסר שהביא ראש המוסד, מאיר עמית, בשובו מביקור בארצות־הברית.7 היתה הסיבה לכך שבישיבת הממשלה ב־4 ביוני, שבה הוחלט לצאת למלחמה, אמר1 באותה ישיבה התייחס אבן למסמך 4 8 אשכול כי ג׳ונסון יתמוך בהחלטתה של ישראל. שהגיע לידיו ב־1 ביוני בעניין שיחה בין אייב פורטאס לאפרים עברון, ציר ישראל בוושינגטון, שממנה השתמע כי ארצות־הברית לא תמנע פעילות מלחמתית של1 אבן הודיע לרבץ וליריב כי לא נותר כל צורך דיפלומטי בהמשך 4 9 . ל א ר ש י

1 5 0 הריסון. האשמתה של ארצות־הברית בעשיית קנוניה עם ישראל באה לידי ביטוי בשיחת1 ובדברי שר החוץ 5 1 הטלפון שניהל נאצר עם חוסין ב־6 ביוני, וגם בכתובים של הייכל1 אך ההאשמה המפורטת ביותר מצויה בכתביו של סטיפן גרין, התומך 5 2 המצרי ריאד. במובהק בתאוריית הקונספירציה. לטענתו, לפני שפרצה המלחמה שלחה ארצות־הברית לישראל מטוסים רבים לצורך הגנה על שמי המדינה, ואלה השתתפו באופן פעיל בקרבות. הוא טוען כי שלושה מקורות מאשרים טענה זו, אך מציין כי הם1 לטענותיו אין אפוא סימוכין של ממש, וכל שנותר מהן 5 3 לא הסכימו שינקוב בשמם.

הוא רק תאוריה מפוקפקת של קונספירציה. אם כן, ארצות־הברית הטילה אילוצים מהותיים ואפקטיביים על ישראל, ואלה אכן פעלו את פעולתם עד תחילת יוני. ואולם, משלא עלה בידה להפעיל את הכוח הימי הרב־לאומי ולגרום לפתיחת מצרי טיראן, ולאחר הצטרפותה של ירדן ל׳קואליציה המנצחת׳ של נאצר, לא נותרה לה בררה אלא לרופף את האילוצים שהטילה על ישראל1 עם זאת, כדי להפוך את המלחמה לוודאית 5 4 ולאותת לה כי האור האדום הפך לצהוב.

היה דרוש תנאי נוסף וחשוב ביותר. ירדן מילאה תנאי זה בשלמות.

׳אשמת׳ ירדן: המלתמה הופכת לוודאית

לכל ׳האשמים׳ שמנינו לעיל היתה השפעה על התפתחות המשבר, על מהלכיו ועל הסלמתו. עם זאת, הגורם העיקרי שהפך את המלחמה מאפשרות סבירה מאוד לוודאות

147. עמית, ׳הדרך לששת הימים׳. 148. הבר, היום תפרוץ מלחמה, עמ׳ 218-216.

149. אבן, פרקי חיים, עמי 381-378. 150. שם, עמ׳ 381.

151. היכל, 1967: אל־אנפג׳אר, עמי 651,439,375-371.Riad, The Struggle, p. 37 .152

S. Green, T a k i n g Sides: America's Secret Relations with M i l i t a n t I s r a e l , New .153 York 1984, pp. 204-211

W. B. Quandt, 'Lyndon Johnson and the 1967 War: What Color Was the Light?', .154 The Middle-East Journal, 40, 2 (Spring 1992), pp. 198-228

271

דוד בוקעי

מוחלטת, ובעיקר למלחמה כוללת, היה הצטרפות ירדן ל׳קואליציה המנצחת׳ של נאצר. כשחתם חוסין ב־30 במאי על הסכם ההגנה עם מצרים והחליט להצטרף למלחמה לצד נאצר הוא גזר את גורל הגדה המערבית. חוסין היה מודע לרגישותה הרבה של ישראל בכל הנוגע לנעשה בחזית הירדנית. מכל היעילות למלחמה׳ שלה, החשובה ביותר היתה זאת שנגעה לשלמותה הטריטוריאלית של ירדן, לשלום המשטר ההאשמי ולמניעת כניסתם של כוחות בין־ערביים עוינים לגדה המערבית. הצטרפות חוסין למערכה וכניסת צבאות עיראק ומצרים לירדן בהתאם לתוכניות המלחמה גרמו חרדות עמוקות בישראל ועוררו בה תחושה של מצור מתהדק וחשש לפגיעה אנושה בבטחונה. בנסיבות אלה היתה ישראל חייבת לצאת למלחמה בכל מחיר. המצב בירדן היה היעילה למלחמה׳ החשובה ביותר שלה, וחתימתה של ירדן על הסכם ההגנה עם נאצר השפיעה עליה

במידה כזאת שהיא חשה שלא נותרה כל בררה אלא לצאת למלחמה מקדימה. שלושה גורמים הניעו את חוסין להצטרף לנאצר: ראשית, התגברות הלאומיות הבין־ערבית מהטיפוס ה׳קומי׳ (הפן־הערבי). ההתלכדות הנלהבת סביב נאצר לנוכח הישגיו המוחשיים כמנהיג מנצח לא יכלה להותיר את ירדן אדישה: שנית, חולשת המשטר בירדן והחשש מעוצמת התגובה של הפלסטינים ומהשפעות לאומניות של הקצונה הצבאית הצעירה: ושלישית ־ תדמית החולשה של ישראל, שעוררה בירדן את החשש שישראל היא למעשה ׳נמר של נייר׳, ושאם תובס ייעלם המגן העיקרי השומר על המשטר וירדן תיאלץ לספוג את כל עוצמת הפן־ערביות המשיחית. בחינת הגורמים האלה מחזקת את ההערכה שמדובר במדיניות טיפוסית של הצטרפות לשינוי (bandwagoning), המתבטאת באופורטוניזם התנהגותי וביצועי ואופיינית למשטרים חלשים. חוסין שאף להשיג לגיטימציה למשטרו במערכת הביךערבית ולהתקבל לחיק ׳המשפחה הערבית׳. הוא גם חשש מעוצמת תגובתם של הרגשות הלאומיים הפלסטיניים ומהתגברות הלאומיות הערבית בקרב הקצונה בירדן. בספרו של םמיר מטאוי מצוטטים ראיונות עם זיד בן־שאכר, האיש החזק בצבא ירדן באותה תקופה, וראיונות עם קצינים בכירים בצבא ירדן ועם מספר מדינאים מפוכחים, שהודיעו לחוסין כי יש סכנה שאם לא תצטרף ירדן לנאצר תפרוץ בה מלחמת אזרחים. חוסין חשש שאפילו ניצחון יוקרתי של נאצר עלול להגביר את עוצמת השפעתו הבין־ערבית, כפי שהיה לאחר מלחמת 1956. זאת היתה הסיבה העיקרית להחלטתו הנחושה להצטרף לקואליציה של נאצר, שנתפסה

1 5 5 בקואליציה מנצחת. עוזי נרקיס מספר כי מושל ירושלים לשעבר, אנוור אל־חטיב, אמר לו שחוסין חש עצמו מבודד לאחר שנאצר הפך לגיבור העולם הערבי. הוא טוען כי חוסין החליט לפרוץ את חומת הבדידות שהקיפה את ירדן בעזרת ׳הפיקוד הערבי המשותף׳. קציני צבא ירדן עודדו אותו ולמעשה האיצו בו בטענה שאם לא יצטרף ל׳קואליציה המנצחת׳ של נאצר1 5 6 יהיו שיתמרדו נגדו בקרב הצבא ולבטח תתמרד נגדו גם האוכלוסייה הפלסטינית.

Mutawi, Jordan in the 1967 War, p. 102 .155 156. ע׳ נרקיס, אחת ירושלים, תל־אביב 1993, עמ׳ 73.

272

מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים

עורך אל־קודס לשעבר ציין שקציני צבא ירדן נפגשו עם חוסין ותבעו ממנו חד־משמעית להצטרף למלחמה, שאם לא כן ייגזר גורלה של ירדן והמשטר

1 5 7 יתמוטט. חוסין, שצפה מן הצד במדיניותה המהוססת של ישראל, בוותרנותה ובמצוקתה הקשה, העריך, בדומה לנאצר, שהיא הגיעה לשעת האמת שלה. בראותו כי המעצמות אינן תומכות במדיניותה הסיק גם הוא כי ׳דוקטרינת בן־גוריון׳ אינה בת יישום. כמו כן ראה חוסין שהמערכת הבין־לאומית אינה מצדדת בפתיחת מצרי טיראן בכוח, שהרמטכ״ל הישראלי מותש נפשית ושראש ממשלת ישראל נוקט מדיניות מגומגמת ומסורבלת. נדמה היה כי בעקבות המיתון הכלכלי והירידה מן הארץ, ששיאם היה ב־1966, אפסו כוח רצונה של ישראל וחיוניותה. כל אלה השפיעו השפעה מכרעת על

דרך התנהגותו של חוסין ועל החלטותיו. בנסיבות אלה חש חוסין מחויב לקיום השלטון ההאשמי בירדן, והבין שאם חפץ חיים הוא, עליו להצטרף מיד ובכל מחיר ל׳קואליציה המנצחת׳ של נאצר. ׳זו היתה הסיבה1 5 8 האמיתית לכך שהצטרפתי לנאצר והגעתי למצרים בהפתעה׳, טען מאוחר יותר. אנוור נסייבה, מבכירי המדינאים בירדן, סבר שירדן תתמוטט לחלוטין אם לא תצטרף1 כמו כן, מדברים שמצטט החוקר סמיר מטאוי מפי חוסין ומפי ראש מטה 5 9 למלחמה. הצבא הירדני, ח׳מאש, עולה כי הערכתם היתה שצבא מצרים לבדו לא יתקשה להביס1 גם ראש ממשלת ירדן, סעד ג׳מעא, היה סבור שכוחות המחץ הערביים 6 0 את ישראל.1 מכאן עולה כי הטענה שחוסין החליט להצטרף למלחמה 6 1 ת. ינצחו במלחמה בקלו1 היא מופרכת 6 2 בעקבות דיווחים מטעים בדבר נצחונות צבא מצרים בשדה הקרב

מעיקרה. את החלטתו קיבל חוסין לאחר ששקל ארבע חלופות אפשריות: אם הוא לאף למלחמה והקואליציה הערבית תנצח, קיים סיכוי שיודח עקב התגברות עוצמת ר ט צ יף למלחמה והקואליציה הערבית תפסיד, ר ט צ הפן־ערביות של נאצר; אם הוא ל א י קיים סיכוי שיודח, כבוגד בערכיות, שסייע לנצחון ישראל; אם הוא י צ ט ר ף למלחמה והקואליציה הערבית תנצח, הוא יהפוך שותף לניצחון ושלטונו יזכה ללגיטימיותף למלחמה והקואליציה הערבית תפסיד, הוא ר ט צ במערכת הבין־ערבית; אם הוא י יימצא בקואליציה של המפסידים, ויתקבל כשותף לגיטימי עקב אחדות הגורל הערבית. לאחר ששקל את כל האפשרויות האלה, הסיק חוסין כי ההצטרפות למלחמה היא

האופציה הפחות גרועה מבחינתו.

157. שם.War, p1967 Mutawi, J o r d a n in the . 103 : 158דברי חוסין, בתוך .

ibid., pp. 102-103 .159 p, .ibid160. 110.

161. ג׳מעא, אל־מאאמרה, עמ׳ 172.Т. Dupuy, E l u s i v e Victory: The A r a b - I s r a e l i W a r s 1 9 4 7 - 1 9 7 4 , New York 1978, .162

pp. 285-287

273

דוד בוקעי

ס מ י ׳ 1 ג 6 4 , ב א ל ׳ ג ן ב ו ׳ 1 ג 6 3 , י ו א ט ר מ י מ ו ־ ס ת ד מ ע ם ב י ד ד צ מ ה ר ו ט ש מ ברי ה לדו

ש י ט פ ב בין ה צ י א נ ו . ה ה ר ר ה ב ת י א ה ן ל י ס ו ח ל ם ש י נ ע ו ) ־ ט 1 6 6 ם ם ק י ר פ א ו ) 1 6 5 ט נ א ל

ו היה ע מ ש מ , ש י בירדן מ י נ פ ב ה צ מ ה ) ן ד ס ן ה י ) לב יוקרתו ר ו צ א ל נ ו ש ת ו ג י ה נ (עוצמת מ

ה י ל ף א ר ט צ , ה ה מ ח ל מ ד ב י ס פ ה ד ל מ ו א ע ו י ה ע כ ד י ף ש , א ן כ ל . ו ( ת ו ט ט ו מ ת ה ה ו י כ ר נ א

ך , א ה מ ח ל מ ח ב צ נ ל ת א ר ש י ן ש י ט ו ל ח ר ל ו ר ה ב ן הי י ס ו ח , ל י ו ת מטא נ ע ט 1 ל 6 7 . ה ר ר ת ב י ל ב

ב א ל 1 ג 6 8 . ר י ח ל מ כ ר ב צ א ל נ ה ש י צ י ל א ו ק ף ל ר ט צ ה ט ל י ל ח א ה ו . ה ה ר ר ל ב ו כ ה ל ת י א ה ל1 6 9 . ה מ ח ל מ ר ל ר ג נ ה ש נ ע ט ם ל י כ ס ו מ נ י י א ף כ , א ן י חוסי נ פ ו ל ד מ ע ת ש ו י צ פ ו א ת ה ן א י מצי

רדן ת י י ת חז פ פ כ ר - ה צ א ל נ ו ש י א נ ת ת ל א ב י ק ך ש כ ה ב ע ן ט י ס ו י ח ן כ ע ו ם ט לו ק אי ו

ל - א ר ש ל י די ע י מי א ב ם צ ו י רת א צי י , ו אד ם רי ע נ מ ־ ל ד א ב , ע ד מצרי ק פ ל מ ו ש ת ו כ מ ס ל

ים נ י י ך הענ ל ה ת מ ל א ה י נ מי ש , ו ת ו ט ל ח ה ת ה ל ב ך ק י ל ה ת ף ב ת ו ה ש א הי ן ל סי , חו ו ת נ ע ט ל1 7 1 . ר ה מ ן נ פ ו א ל ב ע ן פ י ס ו ח ה ש נ ע ט ר ב פ ו כ , ש י ו א ט ם מ ס ג ר ו ך ג 1 כ 7 0 . ד א י ה ר הי

ב צ מ ר ל ו ב ע רדן ל ל י י ע ן כ י ס ו ן ח ה הבי מ ח ל מ י ל נ ש ם ה ו י ר ב ב כ א ש י ה ה ד ב ו , ע ם ל ו א ו

ו ד י מ ע ם ה ו ו י ת ו א ד ב ו 1 ע 7 2 . ׳ ד מ ע ק מ י ז ח ה ל ו ׳ א ב צ ה ל א ר ק ם ש ו ת י ד ו ק ם פ ס ר פ , ו ה נ נ ג ל מ ש

ה נ ן פ סי חו , ו ת צבאו ד מ ש ה ת ל י ב ר ע מ ה ה ד ג ה ת מ ט ל ח ו ה מ ג י ס ן נ ה בי ר ר ב י ה נ פ ד ל א י ר

י כ מ ו ם ת י ר י ב ס ד מ צ י , כ ה ש ע נ ל ה כ ד ב א י ט ר ל ן ש כ ם א 1 א 7 3 . ו ת צ ת ע ל א ב ק י ל ד ר כ צ א נ ל

ר מ א ע ר ש ח א ק ל א ר ב צ ת ה ג י ס ל נ ד ע ק א ריאד) פ ל ו ) ו מ צ ן ע י ס ו י ח ה כ י ג ו ס ת ה ך א ל מ ה1 7 5 . י נ ו י ב ב־6 ב ר ע ת ה ו ע ש 1 - ב 7 4 ן ת כ ו ש ע ו ל ץ ל י ל מ ה

ת ט י ק נ ן ב םי ל חו ו ש י כ ל ה ת מ ה א ר י ב ס מ ת, ה י ל נ ו ה הרצי ש י ג ת ה ד מ ו ו ע ה ז ש י ת ג מ ו ע ל

ו ב ל ס ע פ י ש פ ן כ י ס ו ל ח ע ו פ ה ז ש י י ג פ . ל ( י ט ו י ר ט פ ה ) ׳ י נ ט ו ׳ ס ה ו פ י ט ה ץ מ ו ת ח ו י נ י ד מ

ף ר ט צ ה ו ו כ ר ד ה ב ת ר ק נ ת ש ו נ מ ד ז ה ת ה ל א צ י ט נ ו ש פ ת 1948, ו מ ח ל מ ה ב ל ל א ד ב ע

ר יהא, ש ה א ר י ח א מ ה , י ו ת ז ו פ ר ט צ י ה ך כ י ר ע א ה ו . ה ר צ א ל נ ׳ ש ת ח צ נ מ ה ה י צ י ל א ו ק ׳ ל

י ו נ ס שי י נ כ ה ה ל ע י צ ו מ ה ז ש י . ג ו ת ו ג י ה נ מ ל ו ו ר ט ש מ ה ל י צ י מ י ט י ג ג ל י ש ה ו ל ע ל י י ס ת

ן סי י חו ת כ ס ר ו א ג . הי ו ׳שגיאה׳ ׳ א ת ו ע ט ה ׳ מ ח ל מ רדן ל ל י ה ש ת ו פ ר ט צ ה ה ב א ו ר ה ה ס י פ ת ב

י נ פ ם ל ו ג י ל ו ק י ו ש י ה ה ל א ם (וכי כ י ז ו פ א ח ט ל ל ח ה ב ם ו י י ל נ ו י צ ם ר י ל ו ק י י ש פ ־ ל ל ע ע פ

Mutawi, J o r d a n i n the 1 9 6 7 War, pp. 108-121 .163 J. B. Glubb, M i d d l e - E a s t C r i s i s : A P e r s o n a l I n t e r p r e t a t i o n , London 1967, pp. .164

16-17 J. Lunt, H u s s e i n of J o r d a n , New York 1989, pp. 82-107 .165

166. א׳ קם, ׳הפעלת הזירה המזרחית במלחמת ששת הימים׳, מערכות, 325 (יוני-יולי 1992), עמי 23-16.Mutawi, J o r d a n in the 1 9 6 7 War, pp. 102, 103, 104-105 .167

ibid., p. 104 .168 Glubb, M i d d l e - E a s t C r i s i s , pp. 16-17 .169

170. קם, ׳הפעלת הדרה המזרחית׳, עמ׳ 23-16.Mutawi, J o r d a n i n the 1 9 6 7 War, pp. 149-150 .171

172. קם, חוסין פותח במלחמה, עמי 76. 173. שם.

War, p1967 Mutawi, J o r d a n in the . 174. 139 , טוען כי ההוראה ניתנה כבר בצהרי אותו יום. 4 5 5 , p ; אבני־דרך, עמי , ן י רי .Ibid. 155 175.

274

מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים

מלחמת 1973). מטרתו היתה להתקבל לתוך המערכת הבין־ערבית ולהשיג לגיטימיות לשלטונו, ולפיכך נקט מדיניות אופורטוניסטית האופיינית למשטר חלש. במצב שבו נמצא המשבר, לנוכח התלהמות הרחוב הערבי והתחושות שהניצחון בפלסטין קרב ו׳אנו1 החליט חוםין, כאופורטוניסט מובהק, 7 6 , עומדים להביס את ישראל אחת ולתמיד׳ להצטרף למלחמה לצד נאצר. נראה כי אין ממש בטענתו של קם שלפיה לא היתה לחוםץ בררה משום שריאד, כמפקד החזית הירדנית, הורה על הצטרפות ירדן למלחמה בלא ידיעתו, והוא עצמו הובל למלחמה ולא שותף בתהליכי קבלת ההחלטות. המשטר האוטוריטריאני והמנהיגות הפטרימוניאלית בירדן נתונים לשליטה ולפיקוח הדוק של1 וספק רב אם נעשית פעולה כלשהי בלא ידיעתו. לפיכך קשה להאמין 7 7 המלך, שמפקדי הצבא בירדן היו נענים לקריאה לפתוח במלחמה ללא אישורו. דבר זה לא קרה מעולם בהיסטוריה הפוליטית של ירדן, ולא סביר להניח שקרה הפעם. טענתו של קם גם מנוגדת לתיאורו של חוסין עצמו באשר למהלכיו, לדבריו ולפעולותיו בימים שקדמו1 במובן זה, הסבריו של 7 8 . ו למלחמה ־ תיאור הכולל התייחסות מפורשת לשאלה ז חוסין בדבר מחויבותו להסכם עם נאצר ורצונו לכבד הסכם זה כערבי נאמן ובדבר1 ־ הסברים אלה 7 9 הצבת האינטרסים של האומה הערבית בראש סולם העדיפויות

מוצלחים יותר, אף שגם הם מפוקפקים. מדיניותו של חוסין היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר למדיניות של הצטרפות לגורם המבקש לשנות את מאזן הכוחות (bandwagoning). מדיניות זו נובעת משיקולים אופורטוניסטיים קרים ־ מן השאיפה להשיג לגיטימיות למנהיגות ולמשטר. אך לירדן ולמשפחה ההאשמית היה מניע לא פחות חשוב להצטרפות למלחמה ־ הרצון להתחלק כפירות הניצחון לאחר חיסולה של ישראל. בכך התגלתה במלוא עוצמתה שאיפת ירדן לכונן את ׳עבר הירדן הגדול׳, בעקבות סיכול שאיפותיה של סוריה ל׳אחדות סוריה הגדולה׳. לנוכח חולשתה המופגנת של ישראל העריך חוסין כי תבוסתה קרבה ־ הערכה שלא היתה משוללת יסוד בהתחשב בנסיבות האזוריות והבין־לאומיות של סוף מאי 1967. בדומה לשאיפת סבו, עבדאללה, במלחמת 1948, גם חוסין ביקש להשיג חלקים מפלסטין ולהיות דובר התנועה הלאומית הפלסטינית. סימוכין לכך ניתן

War, p1967 Mutawi, Jordan in the . 87 :176דברי ג׳מעא, בתוך. 177. המשטר האוטוריטריאני ניכר במאפיינים הבאים: לגיטימיות מנהיגותית ולא מוסדית: היעדר מיסוד פוליטי אפקטיבי; מעורבות גבוהה של הצבא בעיצוב הפוליטיקה ובניהולה; היעדר תת־מערכות חברתיות־פוליטיות פונקציונליות; היעדר אידאולוגיה בעלת משמעות; ושליטת המנהיגות בגבולות שאינם מוגדרים פורמלית. למנהיגות הפטרימוניאלית חמישה מאפיינים מרכזיים: פרסונליות רחבת ממדים: קשרים אסטרטגיים אישיים; חוסר פורמליות של המערכת הפוליטית; עוצמה צבאית העומדת לרשות המנהיג וצרכיו; והיעדר סובלנות פוליטית ואופוזיציה אפקטיבית. יש להדגיש כי המנהיגות

הפטרימוניאלית קיימת בכל המשטרים במזרח התיכון, צבאיים ומלוכניים כאחד. 178. קם, חוסין פותח במלחמה, עמ׳ 93-92,60-56.

179. שם, עמ׳ 45-43.

275

דוד בוקעי

ן ו ט ל ש ה ל ז ת ע ר ב ע ל ה , יו״ר אש״ף, ע רי י ד שקי מ ח א ר ל צ א ר נ ג י ש ה ש ע ד ו ה א ב ו צ מ ל1 8 0 . ן י ט ס ל פ ק מ ל ו ס ל ת א ר ש י ן ו צחו י ושג הנ ר שי ח א י ל רדנ הי

ר ב ע ת ל ו ר י ה מ ה ב ר ה ד ת נאצר, ש ל ג ע ו ל פ ר ט צ ה ן ב סי ך חו ל מ ל ה ו ש י ל ו ק י ו ש ה הי ל א

ו מן ה ל י ו פ צ ת ה ל ע ו ת י ה א כ צ מ , ו ס ס ה ו ל ר ל ו ס י א ך כ י ר ע א ה ו . ה ן י ט ס ל פ ן ב ניצחו

ה ך מ . א ה מ ח ל מ ת מ ו ע נ מ י ה ו מ ח ל מ צ ת ו ש ר מז ת ו ה י ב ה ר י ה ח ת צ נ מ ר ה צ א נ ת ל ו פ ר ט צ ה ה

א ? כאן ב ה מ ח ל מ ת ל ו פ ר ט צ ל ה לי ש נ ו ל הרצי ו ק י ש י ה פ ־ ל ל ע ע ן פ י ס ה שחו ש י ג ת ה ק א ז ח מ

ל ם ש י י פ ו ס ם ה י ב ל ש . ב ת ו ח ו כ ן ה ר במאז ו ש ק , ה ו י כ ל ה ל מ י ש ג ט ר ט ס א ט ה ב י ה י ה טו י בי ד י ל

ת י ב ר ע ־ ן י ה ב מ צ ו ש ע ב ג ח ל י ל צ ר ה צ א י נ ן כ י ס ו ך ח י ר ע י 1967, ה א מ , מ־26 ב ר ב ש מ ה

ת ח צ נ מ ה ה י צ י ל א ו ק ת ל ו פ ר ט צ ה ה ת י ה ה ל ת א ו ב י ס נ ה ב ד י ח י ה ה ר ר ב . ה ם י ד ק ר ת ס ף ח ק י ה ב

ת ו א ר ש ל ה י מ ח ל מ ן ל םי ת חו ו פ ר ט צ ת ה . א י ב ר ע ־ ן י ב ת ה ו ח ו כ ן ה ז א ת מ ר א מ ש י ל ד כ

ה ת י ת ה י ר ק י ע ה ה ת ר ט ך מ , א ׳ קומי ס ה׳ ו פ י ט ה ת מ י ב ר ע ־ ן י ב ת ה ו א י צ מ ל ה ה ש י צ ק נ ו פ כ

. ׳ י וטנ ס ה׳ ו פ י ט ה ץ מ ת חו ו י נ י ת מד ר ג ס מ י ב ב ר ע ־ ן י ב ת ה ו ח ו כ ן ה ז א ל מ ר ע ו מ ש ל

ר ס ו ל ח ם ש י ח נ ו מ ן ב ת ו ח א ת י א נ ך ל , א ל י ע ו ל ח ת ו נ ת ש ו י צ פ ו א ת ה ל א ק ן ש כ חוסין א

ם ש ר ל ת ו י ה ב ל י ע י ו ה ז ר ב ו ח ב תן ל י ן נ ה מ ת ש ו י ל נ ו י צ ת ר ו פ ו ל ן ח ה ה ב א א ר ל ה א ר ר ב

ת נ י ח ב ר מ ת ו י ה ב ל י ע ו מ ה ה ת י ו ה ת ע ד ל ה ש פ ו ל ח ר ב ח א ב ו . ה ת ו ח ו כ ן ה ז א ר מ ו מ י ש

ג י ש ה ו ל ת פ י א י ש טו י בי ד י ה ל א ו ב ו ז ת ר י ח ב . ב ל ד ח מ ת ה ר ר ב א ב ל , ו ל ירדן ם ש טרסי נ האי

ל ירדן ה ש ד מ ע מ ת ב ל ב ס י נ ת ל ב ה ו ש ה ק ע י ג פ ע מ נ מ י ה , ל י ם הערב ל ו ע ב ה ר ק ה ב מצי טי י ג ל

ר מ ש ו ל ש ק ב . ב ן י ט ס ל פ ן ב ו ח צ י נ ת ה ו ר י פ ק כ ל ח ת ה ל ה ו מ ח ל מ ח ב צ נ ר י צ א נ ה ש ר ק מ ב

ן ת מאז ה א נ ש ח י צ נ מ ר ה צ א נ ן ש סי ש חו ש ׳ ח י טנ ו ס ה׳ ו פ י ט ה ץ מ ת החו ו י נ י ד ת מ ם א ד ק ל ו

רדן י בי מ י נ פ ב ה צ מ ת ה ו ר ד ר ד י ה ה ת י ר ה ב ד ת ה ו ע מ ש . מ ו ת ב ו ט י ל ב ר ע ־ ן י ב ת ה ו ח ו כ ה

ס ו פ י ט ן ה ץ מ ו ת ח ו י נ י ד ן מ י ס ו ץ ח מ י ת א א ע ז ו נ מ י ל ד . כ ת י ר ו ז א ת ה ו א י צ מ ת ה מ ל ס ה ו

ה ב ו ר ע ־ ל א ׳ ) ׳ ה ב ו ט ת ה ו י הערב ל ׳ תן ש ו י ז מרכ ן ו ת ו ב י ש ר ח ב ד ת ב ו ר ה צ ע ה י מ ש ה ׳ ו מי קו ה׳

ת ו ר ט ת מ ג ש ה ך ל ר ד ) ב ׳ ה י ב ר ע ־ ל ה א ד ח ו ־ ל א ׳ ׳ ( ת י ב ר ע ת ה ו ד ח א ה ל ׳ ש ) ו ׳ ה ב י י ט ־ ל א

. ת י ב ר ע ה ה מ ו א ה

. ה מ ח ל מ ך ל ר ד ן ב ו ר ח א ד ה ע צ ה ה ת י ר ה צ א ל נ ה ש י צ י ל א ו ק רדן ל ל י ה ש ת ו פ ר ט צ ה

ת ם א י ל ש רדן ה ל י ה ש כ ל ה ם. מ י י נ י ם מד י ט ב י ל ה ו ק ש ל ל א ר ש ה י ל כ א י ה ל ל ת א ו ב י ס נ ב

ת ו ש ב ג ת ר ה ש פ א א ת י ל ה כ ר י ה צ ה ר ש ח א ת ל א , ז ת ו ת י ז ש ח ו ל ש ה ל ב י ב ר ס ו ת י כ ת ה ע ב ט

׳ ה מ ח ל מ ה ל ל י ע י ת ה ד זה א ע ש צ מ י ך מ ל כ ף ע ס ו . נ ה ד ג ה נ מ ח ל ת מ ו ת י ז י ח ת ל ש א ש אף ל

ת צבא ס י נ . כ ה מ ח ל מ ד יציאה ל ב ל ך מ ר ד ד ו ה ע ר ת ו א נ ת ל ע . כ ה ת נ י ח ב ר מ ת ו י ה ב ב ו ש ח ה

י ר צ ד מ ו ק י פ א ירדן ל ב ת צ פ פ כ ה ת ו ו נ י ד מ י ה ת ה בין ש נ ג ה ם ה כ ס ה ם ל א ת ה רדן ב ם לי י ר צ מ

ר: ן חמו ו כ י ס ה ב ת ו ו א ד י מ ע ה ל ו א ר ש ל י ת ש ו ב ו ש ח ׳ ה ה מ ח ל מ ת ל ו ל י ע י ל ה ג ע ת מ ו א ר ג ס

י ז כ ר ל מ ו ע מ י י א ת ו י ב ר ע מ ה ה ד ג י ה ח ט ש ם ל י נ י ו א ע ב ת צ ו ח ו ו כ ר ד ז ח כ ר מ ב

M. I. Faddah, The M; קם, חוםין פותח i d d l e - E a s t in T r a n s i t i o n , London 1974, p. 75 .180 במלחמה, עמי 284.

276

מי אשם בפרוץ מלתמת 967 ו ל ירדן ומלחמת ששת הימים

ם י י ר צ א מ ב ת צ ו ח ו ל כ ים ש ז מאי כו ה רי ו ו ה ת ה ראן ו י טי ר צ ו מ מ ס ח ם נ ו ר ד 1 ב 8 1 : ה י ם ו ל כ ו א ה1 8 3 . ו ט ו מי הירדן ה ם ו י ז ר ו פ מ ם ה רי ו ו האז ע ג פ ן נ בצפו 1 ו 8 2 ; י נ י ס ב

ה מ צ ו ע ת ה נ י ח ב ם מ נ מ . א ז כ ר מ ה ב מ ח ל מ ת ה ל י ה ע ת י ר ה ת ו י ה ב ב ו ש ח , ה ה ל ל א כ מ

ן ד ר י ה ל ת י ת ה י ג ט ר ט ס ה א נ י ח ב ך מ , א ל ישראל ת ש י ר ק י ע ה ה י ע ב ם ה י ר צ ה מ ת י ת ה י א ב צ ה

ל ה ש י י ס ו ל כ ו א י ה ז כ ר ת מ מי א ו ם קי ו ד באי י מ ע ו ה ת ז י ז ל ח ה ש מ ו ק י . מ תר ו ה י ב ת ר ו ב י ש ח

ה - פ ת ת ש ן ה ה ב ת ש ו מ ח ל מ ל ה ן ש ת כ י פ ה ת ל י א ר ח א ת ירדן ה ו י ה ה ל ב י ס ת ה א . ז ל א ר ש י

ר צ א נ ן ל רד ה י פ ר ט צ ה ש , מ ך כ י פ . ל ת ו ל ל ו ת כ ו מ ח ל מ ת 1967 - ל מ ח ל מ ת 1948 ו מ ח ל מ

ן ו ח ב ל ל א ר ש ה י ש ר ד ת נ י ב ר ע מ ה ה ד ג ח ה ט ש ס ל נ כ י ה ו ל ד מ ק ע א ר י ע ם ו י ר צ ת מ ו א ב צ ו

ת צ פ ם ח א ה ש כ ר ע ה ה ה ר ב ל ג א ר ש י . ב ה מ ח ל מ ה ל א י צ י ת ה ת א ו ח ד ה ל ת ט ל ח ת ה ש א ד ח מ

ר ת ו ה י ב ו ש ה ח כ פ ו ה ה ז ר ט מ , ו ל נאצר י ש ל ר ו מ י ו נ י ד ן מ ו ח צ י ע נ ו נ מ ה ל י ל א, ע חיים הי

. ראן י טי ר צ ת מ ח י ת פ מ

ד זה ע . צ ה מ ח ל מ ץ ה ו ר ת פ ד א ו א ה מ צ י א ר ה צ א נ ן ל י ס ת חו ו פ ר ט צ י ה ם כ י כ ס י מ ס א מ ג

ל ה ע מ י ת ח . ה ת ו פ ת ו ש ת מ ו י ב י ט ר פ ו ת א ו י נ כ ו ם ת א ת ת ל ו ה ב ש ר ת ע ו נ י ד מ ר ל י ת ו א ה ם ל ג

ה מ ח ל מ ה ל א צ א י הי , ו ת ו ר י ה מ ל ב ו ע פ ל ל א ר ש ת י ה א ב י י ם ח י ר צ מ ן ירדן ל ה בי נ ג ה ת ה י ר ב

ה ד ב ת כ ו י ר ח א א ב ש ן נ סי חו , ו ה ש ו ח ה נ ט ל ח ה ה ב כ ר ע מ ה ל ס נ כ , ירדן נ ן 1 אכ 8 4 . ה מ י ד ק מ1 8 5 . ת ט ל ח ו ת מ ו א ד ו ו ה ל מ ח ל מ ת ה ו ר ש פ ת א כ י פ ה ל

, רי ו ן נ א מ ׳ ת , ע ם בעמאן רי ר מצ רי ת שג ן א סי ן חו י הזמי א מ ר ב־26 ב ב י כ ן כ ע ו כל ט י הי

ו ת ד מ ע ה ב י ז ו נ 1 שי 8 6 . ר ש פ א ל ה כ ם כ ד ק ו ר מ צ א ם נ ש ע ג פ י ה ן ל י י נ א מעו ו י ה ו כ והודיע ל

ת ם א י ש א ה ה ב , ו א ב־27 במאי ע מ ׳ ע ג י מ ש ה ה ש פ י ק ת ה ה ר ה צ ה י ב י ביטו ד י א ל ן ב סי ל חו ש

ך פ ע ה ת פ 1 ל 8 7 . ל א ר ש ל י ה ש ת ו נ פ ק ו ד ת ו ד י ע ב ר ו ב ש מ ת ה ר י צ י ת ב י ר ב ה ־ ת ו צ ר ת א ו י נ י ד מ

ב זה צ מ ה ל ב ו ג ת . ה ת ו י נ פ ק ו ת ו כ ג צ ו ל ה א ר ש י ת ו י ר ב ה ־ ת ו צ ר א ת ו ו י ב ר ע ר ה ו ב י ג ר ל צ א נ

ל א ר ש י ע ש ג ר ה ב מ ח ל מ ף ל ר ט צ רדן ת י י ע כ ב ו ק ב ן ו י ס ו ק ח י נ ע ה ן ש ו אי ה ברי א ט ב ת ה

ם ל ו ע ת ב ו ק ו ל ח מ ל ה ר ע ב ג ת ה י ל ד ל כ ו כ ה ה ש ו י ע אנ . ׳ י ה ש ל ת כ י ב ר ה ע נ י ד ף מ י ק ת ת

י א מ ה ב־28 ב ת נ ע ר נ צ א ם נ ש ע ג פ י ה ו ל ת ש ק 1 ב 8 8 . ן ע , ט ית׳ נ ו ה הצי נ כ ס ת ה פ י ד ה , ל י הערב

181. בן־גוריון, מעריב, 16 באוקטובר 1956; י׳ אלון, מסך של חול, תל־אביב 1968, עמ׳ 345, 370; הנ׳׳ל,Y. Allon, The M a k i n g of Israel's Army, ;107 כלים שלובים, תל־אביב 1980, עמ׳

: :M. Medzini (ed.), Israel's F o r e i g n Relationsהנאום . 7 0 - 7 2 1 9 7 0 , pp. London pp, 357-364. Selected Documents, 1 9 4 7 - 1 9 7 4 , Jerusalem 1976

; אלון, מסך של חול, עמ׳ 344; י׳ אלון, p p . Medzini, ibid., 357-364 :182. דברי בן־גוריון, בתוך בתחבולות מלחמה: סוגיות בענייני בטחון, תל־אביב 1990, עמ׳ 274-272; ויצמן, לך שמים לך ארץ, עמ׳ 260; פרס, קלע דוד, עמ׳ 191,177; אבן, פרקי חיים, עמ׳ 323,321, 329, 334, 338; רבץ,

פנקס שירות, עמי 155,152.Allon, The M a k i n g of Israel's Army, pp. 70-72 ;156 ,145 ,122 183. דיין, אבני־דרך, עמי

pp, 1989M. A. G. Gamasy, The O c t o b e r War, Cairo 184. 30-31. 185. אבן, פרקי חיים, עמ׳ 403,375.

186. אל־אהראם, 31 במאי 1967. גישה זו מבוססת גם על מקורות ירדניים: קם, חוסין פותח במלחמה, עמ׳ 47.

187. אל־קדס, 28 במאי 1967.New York Times, 29.5.1967 .188

277

דוד בוקעי

ן םי ש חו ק י ד ב מ ע ו מ ת ו א . ב א ע מ ׳ ל ג ו ש ת י ב י ל ר צ מ ר ה י ר ג ש ה ה ימן א ר שז ח א , ל ב ר ע ב

ד י מ ע ה ן ל כ ו מ ר ו י ה ק ר ב ק ב ן ל י י נ ו ע א מ ו י ה ו כ ע י ד ו ה ל ר ו צ א נ ר ל ש ק ת ה ר ל י ר ג ש ה מ

ש א מ ׳ ח ח ל ש ה נ ש ק ב ה ה ת נ ע נ ש 1 מ 8 9 . ן ד ר ל י ם ש י ע צ מ א ה ם ו י ב א ש מ ל ה ת כ ו א ת ד ו ק פ ל

ה פ ו ח ה ד ש י ג ך פ ר ע י י ת ש כ ק י א ב ו י ה א מ . ב־29 ב ן י ס ל חו רו ש קו ת בי ן א י כ ה י ל ד ר כ י ה ק ל

ה י צ י ל א ו ק ׳ ן ל רד ת י ו פ ר ט צ ה ך ל ר ד ה ה ל ל ס ך נ כ . ב ב ו י ח ה ב נ ע נ , ו ר צ א נ ן ל י ס ו בין ח

. ר צ א ל נ ׳ ש ת ח צ נ מ ה

ש א י ר ו ו י ר בל י ה ק ע ל י ג ה ם ו י ר צ מ ו ל ס ו ט ת מ ן א י ס ו ס ח י ט י ה א מ ל 30 ב ו ש ר ק ו ב ב

ה ד ש . ב י ד ר כ ־ ל ר, א י ו ל האו י ד ח ק פ מ , ו ש א מ ׳ , ח א ב צ ה ה ט ש מ א , ר א ע מ ׳ , ג ת ירדן ל ש מ מ

ן י ס ו . ח ה ב ו ק ־ ל ן א ו מ ר א ו ב ל ה נ ת ה ד ו י ו מ ל ח ם ה י נ ו י ד . ה ו י נ ת פ ר א צ א ל נ ב י ה ק פ ו ע ת ה

ת י א ב ת צ י ר ב ה ל ד ג נ ת ה ה רי ר שסו ח א ך מ , א ׳ ד ח ו א מ י ה ב ר ע ד ה קו י הפ ת ׳ ל א י ע פ ה ע ל י צ ה

. ה י ר ו ס ם ל י ר צ ם בין מ ת ח נ ה ש ז ה ל מ ו ד , ב ה נ ג ם ה כ ס ל ה ה ע מ י ת ר ח צ א ע נ י צ ם ירדן ה ע

ה׳ רי סו ה ׳ ל י מ ת ה ף א י ל ח ה ע ל י צ ם ה כ ס ה ד ב ב ל ף ב ו ט ן ח ו ר עי ח א ל , ו ד י ם מ י כ ס ן ה י ס ו ח1 9 0 . ה מ י ת ח ך ל מ ס מ ת ה ן א י כ ה ך ל כ ב ה ׳ירדן׳ ו ל י מ ב

ס ק ך ט ל ה ת מ ה א ר ת ת י ו י ט מ ר ד ם ב ס ר פ ו ו ת י נ כ ו ת ת ר א י ה ו ק י ק רד י ס פ ה 15:30 ה ע ש ב

ל ה ש ת מ ק ל ה ז ע ר כ ו ד ה מ ע ו מ ת ו א 1 ב 9 1 . ן ד ר י ם ל י ר צ ן מ ה בי נ ג ה ת ה י ר ל ב ה ע מ י ת ח ה

ל ״ כ ט מ ר ן ה ג ד ס מ ה ע ש א ר ב , ש ת פ ת ו ש ת מ י ר צ מ ־ ת י ק א ר י ע ־ ת י נ ד ר ת י י א ב ה צ ד ק פ מ

ן - י ס ו ך ח ל מ ן ה מי ם הז כ ס ה ל ה ה ע מ י ת ח ת ה ו ב ק ע . ב ד א י ם ר ע נ מ ־ ל ד א ב , ע המצרי

ד ב , ע ק א ר י א ע י ש נ , ו ן ד ר י ס ל נ כ י ה ק ל א ר י א ע ב ת צ ו ח ו ת כ ר ־ א צ א ל נ ו ש ת ו ח כ ו נ ב

ת ו ב ה ל ת ה ם ב ע פ ה ה ה ל נ ע , נ י כן נ פ ע ל ו ב ן ש י ס ו ת ח ש ק ב ב ל ר י ס , ש ן עארף א מ ח ר ־ ל א1 9 2 . ה ב ר

ך מ ס מ א ב ל י א ר ו ט ס י ע ה ר ו א מ ר ב ב ו ד ן מ י אי ן כ םי ר חו י ה צ ם ה י ר צ מ ו מ ב ו ם ש ד ע י מ

ו ב י ע ה ד ש ו ר י פ י ה נ נ ל ע ם ש ה י ד י ר ת ש ר א ז י ם פ כ ס ה . ה ה ש ו ח ה נ ט ל ח ה ו ב ר ו ק מ ה ש ל ו ע פ

י א מ 1 ב־31 ב 9 3 . ן י ט ס ל ר פ ו ר ח ת ש א ה ו ש ו ב ל ה ה ש ת ר ס ת ה בישר א ת ו י ב ר ע ה ה מ ו א ל ה ע

, ש א מ ׳ , ח א ב צ ה ה ט ש מ א . ר ם י ר צ ם מ ה ע נ ג ה ם ה כ ס ת ה ׳ בירדן א ה מ ו א ת ה צ ע ו מ ה ׳ ר ש י א

ה פ צ א מ ת הו ע י כ ע כ די ן הו סי . חו ן רד ם לי י ראקי ת העי ו ת ו כ ת ה ס י נ ת כ ם א א ת ד ל ד ג ב יצא ל

ת י א ו כ ע ב ם ק כ ס ה ת ה ו א ח ת י נ ם ש י ח מ ו 1 מ 9 4 . ן ו ח צ י נ ך ל ר ד י ב ב ר ע ־ ל ל ה כ ל ו ע ף פ ו ת י ש ל

ת ד א ב א ם ל ה ר ל ו ס ך א , א ם י ב ר ע ו ה ד ב י , ב־1948, א ם ה ה ל נ ת י נ ה ש נ ו ש א ר ת ה ו נ מ ד ז ה ה1 9 6 . ן ע ט ך נ , כ ט ו ש ה יהיה פ מ ח ל מ ן ב צחו י 1 הנ 9 5 . ל א ר ש ת י ל א ס ח ת ל ע ה ה ע י ג יה: ה י השנ

ת ו א צ ו ת ן ב ו ד ה ל ל ח ר ה ב כ ל ירדן, ש ח ע ס א פ י ל ב ר ע ם ה ל ו ע ת ה ף א ט ש ה ש רי פו ל האו ג

189. קם, חוסין פותח במלחמה, עמ׳ 283. 190. שם, עמי 54-49,48.

191. ההסכם: אל־אהראם, 31 במאי 1967. 192. שם, 1 ביוני 6719.

193. אל־חיאה, 31 במאי 1967. 194. שם, 1 ביוני 1967.

195. אל־דסתור, 1 ביוני 1967. 196. ג׳מעא, אל־מאאםרה, עמי 172.

278

מי אשם בפרוץ מלתמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים

חיסול ישראל ובחלוקת הטריטוריה. היו שטענו כי חוסין הציע לנאצר שמצרים תעביר1 אך ג׳מעא הדגיש כי נאצר 9 את רצועת עזה לשליטת ירדן ׳לאחר הניצחון על ישראל׳,71 עם זאת, 9 הוא שביקש להעביר את רצועת עזה לשליטת ירדן ואף הודיע זאת לשקירי.8 למרות תחושת התרוממות הרוח והאהדה העצומה נשמעו גם קולות אחרים. וצפי אל־תל, שהתפטר מתפקידו כראש ממשלת ירדן ב־4 במרס 1967, הזהיר את חוסין כי ירדן תספוג תבוסה קשה שממנה לא תתאושש. הוא המליץ לא לתת לישראל עילה

1 9 9 לכיבוש הגרה המערבית. חוסין, ךפאעי, ח׳מאש ואבו־עודה היו משוכנעים שמצרים תנצח במלחמה, ולכן, בניגוד לסוריה, לא נקטו כל אמצעי זהירות ופעלו מידית עם תחילת המלחמה. בירדן היו משוכנעים שישראל לא תכבוש שטחים ערביים בשל התנגדותה של המערכת הבין־לאומית, כפי שהיה במלחמת 1956, ולכן סברו כי הצטרפות ירדן למלחמה היא

2 0 0 . האופציה היחידה לשמירת המשטר ולחיזוקו הביךערבי בנסיבות אלה החליטה ישראל כי לא נותרה לה כל בררה זולת מלחמה מקדימה. מבחינתה כלו כל הקצין עם הצטרפות ירדן לקואליציה המנצחת של נאצר, שהביאה להידוקה של טבעת המצור סביב ישראל ולמילוי כל תנאיה של מדיניות ׳העילות למלחמה׳ שלה. סוריה היתה הזרז; נאצר היה האיום; אולם ירדן מנעה כל אפשרות שהמשבר יסתיים בהסדרים מדיניים ובמחיר סביר. האיום על ריבונותה של מדינת

ישראל היה חריף מדי ובלתי נסבל. מלחמת ששת הימים יצאה לדרך.

Faddah, The M i d d l e - E a s t in T r a n s i t i o n , p. 75 .197 198. ג׳מעא, אל־מאאמרה, עמי 284.

War, pp1967 Mutawi, Jordan in the ..105קם, חוסין פותח במלחמה, עמ׳ : 199. 86-87W a r , pp1967 Mutawi, Jordan in the . 90, 100- ; . 165-164200ג׳מעא, אל־מאאמרה, עמ׳

104, 106

279