2

3

ה ת ו כ ן

3קבוצת רימון4דיתהיורם

אמנון

מאיר

דליה

ציפורה

תמר

אורה

עדנה

גידי

סוף דבר

6

8

9

12

14

17

20

22

25

29

4

ק ב ו צ ת ר י מ ו ן בחרנו לעצמנו, אחרי שירדנו למוסד החינוכיקבוצת רימוןאת השם

על שם גיבורי המרד בגטו ורשה, בבית אלפא. קיבוץ בית אלפא בנוי על מדרון הגלבוע והמוסד ממוקם במקום הנמוך ביותר. לכן ילדי בית

אלפא לא עלו, אלא ירדו למוסד. היינו רק שבעה בני קיבוץ, אחרי שעברנו שתי "טראומות

דמוגרפיות". התרחש ה"טרנספר" – חילופי אוכלוסין פוליטיים, בין1940ביוני

בית אלפא ורמת יוחנן. שלושה ילדים עברו לרמת יוחנן ואחד הגיע לביתאלפא.

בשנת הלימודים תש"ב עלינו לכתה א', בבית הספר המשותף עם קבוצת חפצי בה ומספרנו הוכפל. השילוב עם ילדי חפצי בה היה

מושלם, אבל בטרם עלינו לכתה ג', פורק ביה"ס המשותף ונשארנו עםעצמנו.

לעיבוי השורות נזקקנו תמיד לילדי חוץ ואלו התחילו לטפטף עוד בכתות הראשונות. עם בואנו למוסד, קלטנו ילדי חוץ שהכפילו שוב את

18מספרנו, אבל תמיד נשארנו קבוצה קטנה. רק פעם אחת מנינו ילדים, למשך שנה אחת בלבד. גם כמה ילדי גולה נקלטו אצלנו ותרמו

את חלקם להגדלת הנפח. ילדי החוץ באו והלכו והילידים, עם ילדי הגולה, המשיכו והתמידו, מכתה ה עד יב. אבל תרומתם של ילדי החוץ ניכרת עד היום, בגיבוש ההווי הקבוצתי. ילדי החוץ,

הם שהובילו לפגישות קבוצתיות, גם עשרות שניםאחרי סיום המוסד, גם אם לא "הגשימו" בקיבוץ.

במשך השנים נפגשנו פעמים רבות, בדירות החברים. כל אחד מביא כיבוד ויושבים ומקשקשים ומעלים

לא זכולהגיע

תמרשוורצברג

מאיר

5

זכרונות. אין ספק – תקופת הנעורים, היא התקופה הדומיננטית ביותר בחיינו ומתחרה בה רק תקופת הצבא, שהיא בעצם, המשך תקופת

הנעורים. לכבוד חג התשעים של הקיבוץ, הוזמנו כל בוגרי המוסד לפגישה

רבתי, בחג השבועות תשע"ב וגם הרימונים הגיעו. במפגש זה כבר עלה שנים. בעקבות המפגש, עלה הרעיון לספר לעצמנו77גילנו הממוצע ל-

ולצאצאינו, איך אנו חווים את הגיל השלישי. על שנות נעורינו הרי אנו מלהגים בלי סוף. אין זו בדיוק הקבוצה שסיימה את המוסד, אלא אלה

שקיימו את הפגישות לאורך השנים. וגם לא כולם כתבו. סיפורים המספרים כיצד אנו מזדקנים, לטוב ולרע.10אבל הנה –

ואולי נוכל ללמוד משהו זה מזה.כי הרי שנים רבות עוד לפנינו!

גידי

דיתה יהודית גוטדינר

8.11.1934נולדתי בווינה, אוסטריה, למדתי במוסד בכתות ה - יב

ילדת גולהגרה היום בפתח תקוה

, כאשר המלחמה משתוללת באירופה, יצאתי יחד עם1940בשנת הורי מאוסטריה לפלסטינה. הפלגנו לאורך הדנובה, עד לעיר טולצ'ה

ברומניה, על גדות הים השחור. שם הועמסנו על שלוש אוניות משא רעועות של בהמות, בצפיפות מחרידה. המשכנו לכיוון הים התיכון.

6

הסתובבנו בין איי יוון ומדי פעם עצרנו, בגלל מחסור בפחם. לאחר תלאות קשות, הגענו לנמל חיפה. היינו עולים בלתי לגליים. מייד הוקפנו במשמר החופים הבריטי ולא הורשינו לרדת לחוף. נועדנו

לגירוש. בהגנה הוחלט על פעולה שאולי תמנע את גירושנו. שני אנשי הגנה עלו על אניית הגירוש "פטריה" והטמינו בה חומר נפץ שגרם

מהם טבעו ועוד250 פליטים. 500לאוניה לשקוע במהירות, כשבתוכה נמשו מהמים. ראינו את הפיצוץ כשאנו ישובים בסירה, בדרכנו250

לעלות על הפטריה. ניצלנו בנס. לאחר המקרה, הבריטים פינו אותנו לעתלית, להסגר. לאחר שבוע בעתלית, הוציאו אותנו בכח לאניות גירוש

והפלגנו לאי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי. לניצולי הפטריה אישרו 38להשאר בארץ. באי שהינו במחנה פליטים. אבי נפטר במחנה, בניל

ונקבר שם בבית הקברות, כשאמי בהריון עם אחותי. במאוריציוס למדתי, בתוך המחנה, מכתה א עד כתה ד. לאחר חמש שנים חזרנו

לפלסטינה. הגעתי לבית אלפא בגיל עשר וחצי כילדת גולה, וצורפתי לקבוצת

רימון, בכתה ה. כבר מגיל צעיר עבדנו בענפי המשק השונים בהתאם לגילנו. הילדות בקיבוץ זכורה לי כתקופה יפה מאוד בחיי, עם הרבה חוויות. קבלתי

חינוך עם ערכים שעזרו לי בהמשך דרכי. כשעזבתי את הקיבוץ חיפשתי במה לעסוק. לא התאים לי להיות

עקרת בית משועממת. הייתי אמא לתינוק, כשנרשמתי לבי"ס ערב ללימודי שרטוט טכני לבנין. עם קבלת תעודת הגמר, התקבלתי לעבודה

בעירית פתח תקווה במנהל הנדסה. עבדתי עם אדריכל העיר בתכנון שנים. לאחר מכן עברתי22ושרטוט בנייני ציבור. בעבודה זו המשכתי

לאגף התנועה של העיר. עבדתי עם מהנדס תנועה בתכנון התנועה בעיר – הצבת תמרורים, רמזורים, תחנות אוטובוס, חנייה לנכים וכד'. בגיל

37 שנים נוספות באגף התנועה, יצאתי לגמלאות, לאחר 15 לאחר 65 שנות עבודה בעירייה. היו לי הרבה חששות מתקופה זו, לאחר כ"כ

הרבה שנות עבודה.

7

במה אני עוסקת כיום: לפני שסיימתי את העבודה בעירייה התחלתי ללמוד ציור בחוג בבית

הלוחם. עד היום אני מקדישה לכך שלוש שעות בשבוע. בהמשךמצורפת דוגמא לעבודתי.

אנו חברים בבית הלוחם באפקה בו מתקיימת פעילות ענפה: הרצאות,טיולים, נופשונים, חוגים. אנו לוקחים בהם חלק.

עיריית פ"ת דואגת לגמלאיה. ועד הגמלאים פעיל ואנו נהנים אנו יוצאים לנופש כשלוש פעמים ומסיבות. מהצגות, טיולים, נופשונים

בשנה. אנו אוהבים תאטרון ויש לנו מנוי, כך שצופים בממוצע בעשר הצגות

בשנה. אני בקשר מצוין עם חברות מהעבודה. אחת לחודש אנו נפגשות

לארוחת בוקר באחד מבתי הקפה/מסעדות בעיר וחוגגות יחד ימיהולדת.

אנו בקשר עם קבוצות שונות של חברים מהעבר. זה הזמן לשמור גם על הגוף. עוסקת בפעילות ספורטיבית ופעמיים

בשבוע מתעמלת התעמלות בניית עצם. פעמיים נוספות מטופלת בשיטתאלכסנדר.

אנו בעמותה של פצועי חיל הנדסה, שעורכים טיולים בבסיסי צה"ל,כמו גם מסיבות ופעילויות שונות.

יש לנו משפחה גדולה ומרובת אירועים ושמחות. פעם בשנה אני נוסעת לחו"ל בטיול מאורגן.

מחידק טורף.46ילדתי שלושה ילדים. בני הבכור, עוזי, נפטר בגיל ממנו יש לי נכדה שגרה בארה"ב ומבקרת לעתים קרובות בארץ וגם לי

מזדמן לבקרה. בתי האמצעית,ענת, גרה בצפון, בישוב קהילתי בשם הר חלוץ.

נשואה עם שלושה ילדים. אנו נמצאים אתם בקשר הדוק ומשתדלים אחת לחודש לבקר אותם לסוף שבוע. בחגים אנו יחד ולוקחים חלק

באירועים של הנכדים.

8

בתי השלישית, גלית, לא נשואה, גרה בפתח תקוה. יש לי נכדה נוספת שגרה בארה"ב. לאחרונה הזדמן לי לבקר אותה

ולעיתים היא מבקרת בארץ. כידוע אנחנו לא צעירים ועסוקים גם עם הבריאות. בעלי עבר ניתוח

לב פתוח לפני שנים רבות ומאז סובל מאי ספיקת לב. מה שגוזל זמןבבתי חולים.

לצד התחביבים, נהנית מקריאת ספרים, פתרון תשבצים – להם אנימכורה. מועיל מאד לידע הכללי ולחידוד המוח.

לצד ניהול משק הבית וכל מה שהעליתי כאן – החיים עמוסים.

9

יורם חיות

2.2.1936נולדתי בתל אביב, למדתי במוסד בכתות ז - יב

ילד חוץגר היום בתל אביב

שנים.3.5 חזרנו מגרמניה, אחרי שהיית לימודים של 1963בשנת חיים לסקוב, שהיה מנכ"ל רשות הנמלים, קיבל אותי לעבודה

במשרד הראשי, כממונה על הציוד לנמלים. תפקידי היה למצוא אתהציוד המתאים ביותר לנמלים, להכין מפרטי ציוד ולפקח על יצורו.

עברנו לדירה בשיכון דן2008גרנו בבית פרטי ברמת-גן ובשנת בת"א. יצאתי לגמלאות ומאז אנחנו מבלים ונהנים מכל יום. בין2002ב-

היתר, אני עוסק בתחביבים ובונה כל מיני מתקנים מעניינים. עברתי גםקורס פטנטים.

הכרנו גם חברים חדשים, נסענו לאירופה, המזרח הרחוק, יפן,ארה"ב, קנדה, דרום אמריקה, הרי הרוקי הקנדיים ואלסקה.

נכדים )בנים( ונכדה קטנה אחת. גילאי הנכדים5 בנים, 3יש לנו .26נפרשים משנה וחצי ועד

הרבה ברכות לך גידי, על יוזמתך הברוכה, בעזרת תמנע.נקוה ליוזמות נוספות כאלה.

נאחל לכל אנשי בית אלפא בריאות וכל טוב.

10

11

אמנון חורב

15.9.1934נולדתי בבית אלפא, למדתי במוסד בכתות ה – יב

בן קיבוץגר היום בבית לחם הגלילית

בעשרים השנים האחרונות אני מרגיש כמו בעשרים שנה שלפניהן.לא חל שינוי

משמעותי בבריאותי ובכוחי. אני ממשיך לעבוד במשק כשהניהול עברלרמי, בני,

וזה משחרר אותי לפעמים לעזור לתמר בעבודות הבית. הגיל השלישי עדיין לא הגיע. אני שוחה ארבע פעמים בשבוע במשך

חצי שעה עושה קילומטר בסגנון חתירה. כל זאת בלי לעצור. יש לנו אתנו כאן ארבע נכדות, הבנות של רמי והן אצלנו כל יום וכשהן רוצות, אז גם בלילה וזה קורה הרבה. בנוסף לנכדות, אנחנו

מגדלים משתלה של עצי פרי, מייצרים זרעי מכלוא של ירקות ופתחנו ענף חדש ששמו "קטופותי" - מטיילים באים וקוטפים להנאתם פטל,

אוכמניות, אוסנה וירקות שונים. בזמני החופשי אני קורא, בעיקר מדע ופילוסופיה וגם כותב מדי פעם

הגיגים שלי לנכדים ולפעמים גם לעיתון, ומקבל גם תגובות חיוביות. חזק ואמץ

אמנון

12

13

מאיר ויסר

1.5.35נולדתי בחיפה, למדתי במוסד בכתות ח - י

ילד חוץגר היום בנס ציונה

קבוצת רימון ואני )להלן:"המשיגענר"(. יה, כמה מהר הגענו ל"שלב השלישי" – אין בו שום אופטימיזם ורוב

זמננו הנותר מוקדש לביקורי קופות חולים , רופאים, בדיקות וכו'. לנו אישית חסרה אפילו ההנאה של התכנסויות משפחתיות שכן שתי

בנותי וחמשת נכדי גרים הרחק בארה"ב ואנחנו מתראים לעיתים רחוקות מדי. רכבת הזמן דוהרת במהירות גוברת ואין לנו כוח לעוצרה. אימי, עליה השלום, נהגה לשיר באידיש שיר שעד כמה שאני זוכר את

מילותיו הלך כך )בתרגום חופשי(: "שימחו, שימחו ילדים, כל זמן שאתם צעירים, כי מהאביב ועד החורף זו רק קפיצת חתול" )איז נור א כאצן

שפרונג(. לא נותר לי אלא לעסוק במה שרובנו עוסקים כשמגיעים לשלב זה,

ולצלול אל תהומות הזיכרון כדי לדלות מתוכו כמה מחוויות העבר – מה שנקרא בעברית תקנית "נוסטלגיה". סילחו לי על שחרגתי מההוראה

לכתוב רק על הגיל השלישי.

היקלטותי בקבוצת רימון לא הייתה קלה, אבל בסופו של דבר היא די עיצבה את השקפתי האידיאולוגית. אני זוכר שלראשונה שמעתי מישהו

מדקלם כדלקמן:

14

"נשירה נא בשם כולם – אשר אין כסף בידם – אשר על אף הכלרוצים לחיות!"

שירים בד"כ "לא עשו לי את זה", בעיקר עשתה לי את זה המנגינה , בלתי מוסבר,IMPACTאבל משום מה הציטוט הנ"ל גרם לי לאיזה שהוא

שמילותיו לא נשכחו ממני עד היום ואגב, הייתי רוצה לדעת סוף סוףממי שמעתי אותו.

בימים הטובים ההם ניתנה לי תמיכה אדירה ע"י המורה לציור דבורה דוידזון וע"י שלמה יופה הזכור לטוב. שעורי המוסיקה המוסברים

שהעביר לנו בחדר המוסיקה כה ריתקו אותי, עד שהפכתי בסופו של דבר לנגן קרן יער )אפילו מעולה( ועד לשנות התשעים העניק לי מקצוע זה עשרות שנים של חוויות: נגינה עם טובי התזמורות והמנצחים, בטובי

מופלאות אולמות הקונצרטים בארץ ובעולם, וברומן של אותן חוויות ולהינשא לאישה נהדרת – כנרת מעולה, ועד היום אנחנו זכיתי גם להכיר

ביחד - למרבה הפלא!! מאז שחדלתי לנגן, בגלל מגבלותיי הפיזיות התחלתי לצייר. סגנון

הציור שלי לא מחדש שום דבר שלא נעשה מקודם, ובכל זאת, הגבלתי . להציג אתב. לצייר רק דברים הקשורים למוסיקה. אאת עצמי

עבודותי באכסדרות של אולמי קונצרטים, כי מטבע הדברים, הקהל הבא למקומות אלה יבין יותר טוב את תוכן התמונות שבחלקן הן

פרושים אירוניים לכותרות היצירות. לאחרונה עיסוקי עם בריאותי 8גוזלים את זמן הציור וכעת אני נמצא בהפסקה. קיימתי עד עתה

מהן בארה"ב, ומספר קטן של תערוכות2תערוכות יחיד – "קבוצתיות". השיא של כל אלה , מבחינה חוויתית, הייתה התערוכה

המשותפת בממפיס – ארה"ב, עם ביתי, שבזכות עצמה ציירת נהדרת –בוגרת קולג' לאמנות.

וואו - באיזו מהירות מבהילה הגענו לשלהי חיינו! האם, בחלומותינו הגרועים ביותר ציפינו למדינה כל כך שונה?! להסתכל כיום בחדשות הטלוויזיה כמעט ואי אפשר מבלי להצטייד בשקית הקאה ולא אפרט

15

יותר מזה כדי לא להתעמת עם ה"פטריוטים". להיות זקן, חלש או נכהבמדינתנו זה לא "גליק" גדול.

במאי, ונשארתי1אגב, למי מכם שלא יודע או שכח – נולדתי ב - נאמן עד היום לסמליות של תאריך זה. לפעמים כשאני מתווכח עם חתני

הפחותאני מזכיר לו שסוציאליזם על מגרעותיו הוא הקיום החברתי . בעבר, נהניתי מאד להקשיב ברדיו ל"דינוזאורים" כיעקב חזןגרוע

ויצחק בן אהרון שרואיינו בקשר למשמעותו החברתית של תאריך זה.

אז הנה מלאתי את המטלה שהוטלה עלי ופרשתי בפניכם את תמציתחיי ממבט של הגיל השלישי.

יכולתי לכתוב עוד המון אבל עלי לקצר . רציתי רק לציין במיוחד את הקשר העמוק שיצרתי עם חיים זלצר - קשר שהתחיל בחוויותינו

המשותפות באותם שעורי המוסיקה ונמשך אחרי חתונתו עם דליה )שגם נתנה לי כמה שעורי גיטרה( – איתם אני שומר קשר ממש נפשי, ונהנה

מביקורים - בייחוד ב"שבועות". כולכם יקרים לי וביקוריי בעמק מעניקים לי הזדמנות להתראות עם

כל יקירי נעורי.

צילומים - חפשו את ההבדל... ובנוסף, אחד מציורי2אני מצרף אשר אני מכנה ”הומאג' לקמיל" )לאלה שלא הבינו את הרעיון

שבכותרת – זה הברבור מתוך "קרנבל החיות" של קמיל סן סאנס, אשרמנוגן ע"י נגן צ'לו(.

16

17

דליה זלצר )וגם חיים(

1.11.1934נולדתי בבית אלפא, למדתי במוסד בכתות ה – יב

בת קיבוץחיה כיום בבית אלפא

אני נולדתי בקיבוץ. הוריי הגיעו לקיבוץ בתור השלמה של השומר הצעיר מפולניה, שם נולדו והיו חניכי השומר הצעיר. אמא מסלונים ואבא מולוצלבק. נפגשו בפתח תקוה ומשם באו לבית אלפא. קבוצה

של חלוצים שבאה לבנות את הארץ. לקבוצה הזאת קראו השלמתהסולל.

. היו שם1.11.34היינו כולנו בבטן של אימותינו. אני נולדתי ב- אורה, אמנון ותמר, עדנה ואני. הלכנו יחד לגן, למוסד ולצבא. הבנים הלכו לסיירת גולני הבנות התחלקו כל אחת למקום אחר, אני לקורס

מכים בנחל והיתר כל אחת למקום אחר. אז עוד לא שאלו לאן כל אחדרוצה. שלחו אותנו לאן שהיה צריך. הבנים הלכו כולם למכים גולני.

חיים עלה לארץ בסוף מלחמת העולם, דרך קפריסין. נקלט בחברתנוער בניר דוד ומשם עבר למוסד בבית אלפא.

חיים התגייס עם כ"למדים והיה מדריך טירונים. יותר מאוחר הוא הצטרף לצנחנים וצורף שם בעזרתו של מאיר יעקובי שהקדים אותו.

בצנחנים הוא שויך לסיירת ושם גם שירת עד השחרור מהצבא . במבצע סיני חיים עוד שירת בסיירת. אני השתחררתי לפניו ואז התחתנו. אני התחלתי לעבוד וחיים חזר לצבא לעוד חצי שנה. באותן שנים היינו

בעיקר סותמי חורים. אבל חיים נחשב לבחור רציני והטילו עליו לנהל את הצאן, שכמעט קרס וחיים כמובן שיקם את הענף ולא נתן לו ליפול.

18

כשגיא היה בן שנתיים נסענו לעזור בקיבוץ אדמית שרק הוקם. נסענו בשליחות התנועה למקסיקו. זאת היתה תקופה1979בשנת

מעניינת. בתום שנתיים יצאנו לארה"ב עם גיא ושרון לחדש את הויזה ואחרי זה גיא דרש לחזור הביתה. נאלצנו להסכים והוא חזר לקיבוץ. אחרי השנה השלישית, בדרך הביתה עשינו טיול גדול. גיא בא לפגוש

אותנו בארה"ב וטיילנו כולנו יחד. וזהו, חזרנו הביתה, לקיבוץ. לא היתה אפילו מחשבה לא לחזור

לקיבוץ. כשחזרנו הביתה מחו"ל חזרנו לעבודה, אני לשנה בבישול וחיים ללול. במשך השנים חיים הלך לקורס רכזי משק ונבחר להיות רכז משק.

הוא היה גם מנהל קב קור עד שנחת במחצבה והיום הוא פנסיונר די מרוצה. אנחנו מקבלים פנסיה מהקיבוץ, ביטוח לאומי וחצי יום עבודה

במחצבה. זאת תוספת נחמדה לתקציב האישי. אני נהייתי תופרת ונהניתי מאוד מהמקצוע שלי. חוץ מזה הייתי

בועדת בריאות ובועדת שיקום . הרגשתי שמרוצים ממני. בתקופה זו גם השתדלתי להיות נחמדה והצלחתי ומאז כל תפקיד שעשיתי, זה היה נר

לרגלי ואל תחשבו שהיה לי קל להיות נחמדה. ממש לא. זה לא היה קל. היו כמה תקופות די קשות אבל חשבנו שאם לא

עזבנו כצעירים אז כבר מאוחר להתחיל הכל מחדש. היום אני מסתכלת סביבי וחושבת שטוב שנשארנו, מבחינה חברתית ושגם הבנים שלנו

והנכדים, עדיין כאן. בשנתיים האחרונות הבריאות שלי קצת התרופפה. אני זקוקה להרבה עזרה. חיים מטפל בי כל כך יפה שאני לא יודעת איך

להודות לו. אני לא יכולה לגמור את הסיפור שלנו בלי להשוויץ בנכדים...

גם הנכדים הגדולים עדיין כאן. מנור הולך לתואר שני בפסיכולוגיה. עובד קשה אבל משקיע. מאיה התקבלה לבצלאל ותתחיל השנה ללמוד

בירושלים. היא שרתה בתותחנים כקצינה. גם דניאל כבר קצינה. הנכדים הם בבת עינינו ואנחנו משתדלים לעזור כמה שאפשר. עלי,

הגדול של שרון, לומד בירושלים בבי"ס למחוננים ושלושת אחיו הולכיםבדרכו.

19

תינוקת בת שנה בשנה האחרונה שרון ואיטל קלטו במשפחתםוהבנים מאושרים.

20

ציפורהפלוטקין-מוסנזון

8.2.1935נולדתי בחיפה, למדתי במוסד בכיתה י'

ילדת חוץהיום אני גרה בפרדס-חנה

היציאה לגמלאות היתה כמעט טראומטית. חששתי מהמעבר מפעילות אינטנסיבית לריקנות מוחלטת.

וכמו בריצת אמוק דאגתי למלא את הימים ש "לאחר" בעבודהקדחתנית מעבר להגיון.

כולל4-7עשר שעות הוראה )פרי לנסרית( +צהרון לחמישה ילדים בגיל ארוחה והסעה כמעט בחינם.

מהר מאוד "עליתי" על הטעות. ביטלתי את הצהרון ואחרי שנהעזבתי גם את ההוראה החלקית.

ולא יאמן, גיליתי שיש חיים אחרי "העבודה". ולא סתם חיים- חייםנפלאים, חיי נהנתנות.

נראה לי, שכדי להיות גמלאי מאושר, רצוי ללמוד את הנושא. טוב שיש גם פרטנר מתאים, טוב שיודעים להתגמש, להרפות, והעיקר להיות

אופטימי ולאהוב. את מקום העבודה )שגם אותה אהבתי מאוד( יש למלא בתוכן, וכל

אחד לפי טעמו.לא כל דבר חייבים לעשות עם בן הזוג. נכדים, גימלאית13 בנים, סבתא ל- 5 אני נשואה לעמוס, אמא ל-

משרד החינוך.

21

אנחנו, עמוס ואני, אוהבים לטייל, לקרוא, לראות סרטים ותיאטרון,להפגש עם חברים ולחיות קרוב למשפחה.

בעשרים השנים האחרונות טיילנו עמוס ואני בארצות רבות. להוציא שלושה ארבעה טיולים מאורגנים טיילנו כתרמילאים ולאורך זמן של חודש לפחות, מה שהוזיל את עלות הטיול ונתן לנו אפשרות לצאת

אפילו לשלושה ארבעה טיולים בשנה. תמיד אהבתי לקרוא )גם במוסד ביליתי הרבה עם הספרים( והשחרור

מהעבודה מאפשר לי להקדיש הרבה זמן לקריאה. שנים חוג לדיון8מתוך רצון לשתף חברים בתחביב שלי הקמתי לפני

בספרים. החוג מתקיים בביתנו פעם בחודש)כל מי שרוצה מוזמן(. בכל מפגש מנחה אחד מהחברים אחרי שהתכונן לכך והאחרים משתפים את

כולם בחוויה שעברו וברעיונות שצצו אצלם. עד כה דנו בלמעלהמשבעים ספרים.

סרטים והצגות יש לנו בסביבה, אך עדיין לא מספיקים לנו. גםהנהיגה הפכה להיות בעייתית ולזה מצאנו פתרון. שכרנו בתל-אביב חדר

במקום מרכזי- שדרות רוטשילד +שרותים בשטח של שישה מטר מרובע פינת שינקין, ואנחנו מבלים שם בממוצע יומיים בשבוע. בין לבין אני

משחקת שח עם עמוס והנכדים, ברידג' עם חברים ובאינטרנט. פעם גם )חמש תערוכות( . מצרפת שתי תמונות, של ציור )אנחנו שנינו( ציירתי

ושל פסל )זוג מתחבק(. בפרדס-חנה אנו גרים בחצר עם המשפחות של שניים מבנינו שתי

כלותינו וארבעה נכדים. ממש קיבוץ קטן עם יחסים נפלאים. ובאשר לחברים... כאלה שנפגשים איתם לעיתים מזומנות וכאלה

שפחות.היינו רוצים להפגש יותר.

אבל למי יש זמן?!זוכרת אתכם באהבה ובתודה על השנה ששינתה את חיי.

22

23

24

תמר אבנרי

18.8.1934נולדתי בתל אביב, למדתי במוסד בכתות ט - י

ילדת חוץגרה היום בערד

כידוע, אין הווה בלי עבר וללא שניהם, אין עתיד. לכן חובה עלילהתיחס ולו במעט, לתקופת טרום הפנסיה.

מאז שעמדתי על דעתי, הקיבוץ היה פיסגת חלומותי. שנתיים הייתיבקבוץ )במוסד(, כילדה מתבגרת, אבל ההמשך היה בתל אביב.

למדתי הוראה, המשכתי לצה"ל כמדריכת הווי וחזרתי לתל אביב. כיום ואחותה אדוה,55נישאתי והולדנו שתי בנות. בכורתי יפעת, בת

עברנו לערד1962. אני סבתא לארבעה נכדים ושלושה נינים. ב-53בת נולדה אמי, בתנו1968)זוכרים? – "נוער הזהב רד לנגב!"(. ב-

השלישית. אנחנו עדיין צעירים בגיל וברוח, רחוקים מגיל הפנסיה. פותחים דף חדש ומשמעותי בחיינו, כשאנו מלאי מרץ וחזון ההתישבות ממלא את

לבנו בשמחה ובעשיה רבה. עכשיו אני ציונית גאה, כחול-לבן, בונה עירחדשה בנגב. אתגר מיוחד ומעניין.

בערד מלאתי תפקיד של רכזת תרבות )עבודתי הראשונה(, שזה אומר אחריות לארגון חוגים, מרצים, טיולים ועריכת מקומון. לאחר מכן

הייתי גננת לגילאי חובה.

25

השנים נוקפות ואני זקוקה לדם חדש בעורקי. השינוי הגיע בעקבות שנים וניצלתי אותה לפתיחת3לידתה של אמי. יצאתי לחופשת לידה בת

בוטיק לבגדי ילדים ונוער. המון נסיעות ותצוגות אופנה בסדר יומי. שמחלי!

בתום שלוש שנים חזרתי לגן. השיגרה נמשכת, אך נגמר לי החמצן. שנות עבודה ובהסכמת משרד החינוך, יצאתי לפנסיה15לאחר

מוקדמת. הוצע לי תפקיד של מזכירת מנהל הקמה, של המפעל הכימי "רותם

דשנים". בראיון נשאלתי על נסיון ולימודים פורמליים הקשורים למקצוע. יכולתי להביא רק את נסיוני עם ילדי הגן. תהיתי אם יש דמיון

וחוקים זהים, בין התפקידים – מצד אחד ילדים ומהצד השני, גבריםבוגרים. הגענו למסקנה שהשוני אינו רב... התקבלתי.

המעבר החד מעולמם של ילדים לעולם גברי טהור, ניפח לי את האגו 3כהוגן. עבדתי המון שעות והייתי אך שמחה. חלקי בפרויקט נמשך

שנים. מכאן המשכתי לתפקיד של אחראית על מערכת השעורים, של התלמידים והמורים בתיכון אורט ערד – תפקיד מעניין, מאתגר ואחראי

עד מאוד. תוך כדי, הוצע לי לנהל מרפאה פרטית – שיניים ורנטגן. נעתרתי בגלל השכר, שהיה גבוה פי שניים ממה שידעתי. הייתי זקוקה מאוד ל"תיקון" כלכלי בזמן הזה ופניתי למנהל ביה"ס. הוא גילה אמפתיה

רבה ואיפשר לי לעזוב לפני תום שנת הלימודים. אני לומדת ומתבגרת בתפקידי השונים ובין לבין גם עסוקה בפעילות

התנדבותית ומגדלת את בנותי.כרטיס האזרח הותיק לא אחר להגיע וסימן לי את גילי המתקדם.

מוצפת אנרגיות, התחברתי למועדון "ליונס", שמגמת קיומו – עזרהלזולת והוא פועל כמועדון חברים סגור.

בן זוגי נרצח בלרנקה, קפריסין. התאלמנתי.1985בספטמבר התחלתי להרגיש כמו ציפור בלי כנפיים – אין לי בן זוג להשתוללויות

וריקודים. עזבתי, במטרה למצוא לי קן ראוי לי... התגלגלתי לקבוצות

26

פו"פ )פנויים פנויות( וכך גם פגשתי את שקי. הקשר בינינו נמשך כבר שנה, ושלא יסתיים לעולם...!20

צרכי הגוף והנפש הכתיבו את מהלכי. פעלתי לסירוגין, בחוגים לציור, קרמיקה וכתיבה יוצרת )שתי דוגמאות בהמשך(. התנדבתי ללוות

קשישים, מטעם הביטוח הלאומי )לאחר הכשרה(. ליווינו נערה מפרויקט "נעל"ה" )נוער עולה לפני הורים( מחבר העמים. רקמתי גובלן ענק בשעותי הפנויות ואני בדרך לסיים את השני ועם מחשבה

שיהיה גם שלישי. עברתי תאונת דרכים שהותירה אותי מוגבלת וסובלת,2002בשנת

עד עצם היום הזה. שנה, במועדון חברים ששמו "קבוצת איכות15אנו חברים, מזה

אמצע החיים". פגישות קבועות, אחת לשבוע, מגוונות גם ע"י שתיהחמה ועוגות.

אני מנויה בתיאטרון בערד ובמשך שנתיים הוספנו גם את הקאמריבתל אביב.

בהפסקות, אנו מטיילים בארץ או בחו"ל. ויש גם נכדים וניניםשמגיעים מכל כנפות הארץ – תל אביב, אשקלון, בת-הדר ושואבה. אני אוהבת שינויים וגיוונים ויש גם משברים ואכזבות. אך בסה"כ

החיים יפים. מייחלת להמשך באיכות ובעיקר בבריאות. בביתנו גם דייר נוסף, הולך על ארבע, פונצ' מגזע תחש והוא

מתרוצץ כמו ילדון מקסים ומשעשע. מומלץ לכל פנסיונר ובכלל.

רוב טוב לכל, שמחנו להפגש, מקווים לעוד. היה טעים...

27

שתי דוגמאותמעבודות הקרמיקה

28

אורה גונן

2.7.1934נולדתי בבית אלפא, בת קיבוץ

למדתי במוסד בכתות ה – יבגרה כיום בתל-אביב

קצת קשה לכתוב על קורותי בעשרים השנים האחרונות, כאשר חיים שלמים )כמעט( חייתי כחברת קיבוץ ובשני העשורים האחרונים אני

,63, עם בעל בן 58חברת קיבוץ תל אביב וזה היה מהפך גדול. בגיל עזבנו בית שלא היה רע לנו בו.)במיוחד היה קשה לעקור את ג'וסי מבית

קיבוצי,שהוא היה ממקימיו ואחד החברים המרכזיים בו(. אני כמובן הייתי זו שרציתי את השינוי. מי שמכיר אותי )חלק מכם,

אולי( יודע שחלום חיי היה לחיות אחרת. לא להיות חברה בארגון, לא להיות תלויה בהחלטות שהן לא שלי, אבל קבעו והשפיעו על מהלך חיי.

בדיעבד אני יודעת שהיינו אמיצים מאוד, אך לא יכולנו לוותר עלהחלום.

ואכן, ההימור עלה יפה. כמובן שלצאת לדרך חדשה בגיל מתקדם היה צורך במחשבה, חשבונות ואמון. לי היה אמון מלא בבן זוגי, ואחרי

שכבר היינו בתוך החיים הכל-כך שונים, אך כל כך טובים)לנו(, ידעתישהימרתי על הסוס הנכון, כבר לפני ארבעים שנה.

שנים של עבודה,קניית דירה וחיים מאוד אינטנסיביים.13היו לנו בעיקר ג'וסי עבד במה שהוא היה הכי טוב בו - ניהול כספים של

, ערב פסח,2004. בשנת 75מפעלים. הוא חלם לצאת לפנסיה בגיל

29

הלך ממני בהיותו בריא,עובד ומתפקד. אני לא צריכה ולא יכולה לתאראת גודל ההלם ובעיקר את החיים בלעדיו.

זה שמונה שנים, אני חיה על הטייס האוטומטי. הכל כאילו נמשך, יש לי משפחה גדולה ומסורה )אתם יודעים, זה בגנים(, אבל אני כבר לא

מי שהייתי. אין שמחות אמיתיות ואין שום התרגשות גדולה, גם באירועים משמחים. הכל על יד ואי אפשר להבין את זה עד ש... הוא השאיר אותי

מסודרת כספית, יש לי לכאורה הכל... אבל הוא איננו וכל התכניותשלנו לבילוי וניצול הזמן בפנסיה בעצם לא ממומשות.

אני מתפקדת, ממלאת את ימי, שוחה, מתעמלת, יושבת המון במחשב, מבלה עם נכדי הגדולים )הקטנים בחו"ל( ואפילו עובדת בסמינר הקיבוצים בבחינות. )תעסוקה נחמדה וחברה נהדרת של

משגיחים(. יש לי חיי חברה, ואני מרבה לצרוך תרבות )זמין מאוד בתל . עדאני מוקפת בהרבה חברות ויוצאת הרבה עם חבריםאביב(. ובכלל,

לפני כשנה הייתי עסוקה וטרודה גם בטיפול באבא, שכידוע האריך ימים. מצב בריאותי נהדר )אני פשוט לא מבקרת רופאים( ובעצם צריכה

בכל בוקר להגיד תודה, לא לבורא עולם כמובן אלא לאישי האהוב והחכם, שהושיב אותי במקום טוב, אבל עזב אותי לשמור על הטוב הזה

לבד. במשימה הזאת אני לא עומדת. אם אי פעם מישהו מכם חשב שהוא מכיר אותי, אז זהו, שלא. זאת כבר לא אורה השמחה, אופטימית, בעלת חוש ההומור. אבל שלא כמו

פולניה מצויה, אני לא מרחמת על עצמי ובעיקר לא רוצה שירחמו עלי. הפגישה בבית אלפא, במיוחד עם אנשים שלא ראיתי שנים, החזירה אותי לאחור בטלטלה גדולה. אנחנו,מסתבר כבר בפרק האחרון, אבל

נראה שנוכל להמשיך הלאה לעוד שנים יפות...

30

עדנה מן

9.12.1934נולדתי בבית אלפא, למדתי במוסד בכיתות ה – יב

בת קיבוץחיה כיום בבית אלפא

שלום גידי! חז"ל אמרו ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. אני מאוד מעריכה את

מעורבותך בעניני קב' רימון, בניגוד גמור אלי, שאני ממש אאוטסיידריתבנושא.

עד כמה שזכור לי, עמדה זו היתה אופיינית לי גם בנעורי וגם בבחרותי ולאורך כל השנים השקפתי על... ולא הייתי מעורבת. למה? –

ככה. למרות החינוך המשותף – ואני קוראת לו "החיכוך המשותף" – לא

הופשרה הראיה הפנימית וההתנהגות האינדיבידואליסטית ולכן אף פעם לא הייתי "אחת מן החברה". אך את מחשבותי אלה, תמיד שמרתי

לעצמי וניסיתי ככל שיכולתי, לחיות במודוס ויונדי עם הדרישותהכלליות, שהיו רבות ולוחצות, ללא רגע של הפסקה וללא ויתור.

היום, במבט לאחור, אני מבינה הרבה יותר את הילדה החולמנית שהייתי פעם. וראה זה פלא, גם בתי ורד היא "טיפוס" כזה. אלא שהיא

קמה ועשתה מעשה, עזבה הכל והלכה לחיות בשודיה והיום היא אומרת לי: מה את רוצה אמא, הרי לא היה לי בית שארצה בו ואצטער לעזבו. במובן מטפורי ה"בית" היה האקלים, הגלבוע, משק החי, ענפי המשק

החקלאי. זה בגדול.

31

עד היום אני זוכרת את הגיוסים לגזר ולתפ"א, לכרובית, למסיק ולקטיף ובעיקר לבציר. את הכרם אהבתי מאוד וליוויתי את כל תהליך

הצמיחה וההבשלה ועד היום הגפן "מדברת" אלי. זה היה הענף שלי עדשהלכתי ללמוד הוראה ב"אורנים".

מה אני עושה היום, בגילי המופלג? – שתי אהבות גדולות יש לי – . הןגינה )ראו בהמשך, את הציור "שחפים"( והשניה ציורהאחת

ממלאות את דמיוני ומחשבותי. וכמובן, אהבה גדולה היא משפחתי הגדולה. שלושה בנים כארזים שהקימו משפחות והולידו ילדים ועשו

ממני סבתא מאושרת לנכדים. נכדים, שיחיו ויהיו בריאים ואני ממש שמחה בבואם9יש לי היום

לביתי ועוד יותר שמחה כשהם חוזרים לביתם. כי הכוחות זה לא מה שהיה פעם. כבר די קשה לי לשעשע ולגנן אותם. הוריהם המותשים

צונחים על הספה ואני האחראית לבידור ולתעסוקה )ככה זה אצלי(. ביום-יום יש לי עדיין עבודה. אני האחראית לארכיון הקיבוץ ולומדת

מן המסמכים, מן החוקרים שמתעניינים ומפיקים שלל עבודות גמר ודוקטורטים מעניינים. הארכיון של בית אלפא הוא אוצר אמיתי, המכיל צילומים, מפות ומסמכים רבים, המלווים את הקיבוץ מיום הווסדו, אף

לפני העליה על הקרקע, שחל בתאריך י"ג בחשוון תרפ"ג ) (. ויש בארכיון שלנו גם נימה אישית-משפחתית מיוחדת.22.11.1922

זהו האוסף הארכיאולוגי המעניין שלנו. אוסף ממצאים שנאספו על גבעת בית אלפא ובסביבותיה הקרובות; ממצאים ממגידו ומבית שאן וגם

ממקומות שונים בארץ, בהם היה אבי, מישה רשף, משוטט יחד עם "החוג לידיעת הארץ", לומד ומלקט מה שרק ניתן. וכל זה לפני שקמה מדינת ישראל ולפני שחוקק "חוק העתיקות", בו נאמר כי כל העתיקות

הן רכוש המדינה. האוסף הזה מוצג בחלקו בארכיון שלנו, בארונות תצוגה מסודרים

ואני האוצרת, אחראית עליו כלפי רשות העתיקות, בשם קיבוץ בית אלפא. כל הממצאים הם רכוש המדינה ורשומים במחשב של רשות

העתיקות.

32

תהליך מסירת האוסף, מרשותו של אבי לרשות הציבור, היה תהליך והתמשך כעשר שנים, שכן היו הרבה מטבעות1991ארוך שהחל בשנת

שצריך היה לטפל במצבן ולהגדירן וכן גם ממצאי קרמיקה, זכוכיתומתכת.

מי שמבקר היום באוסף ומתעניין בנושא, ימצא בו הרבה עניין. ובכן,גם ארכיאולוגיה היא מתחומי העניין שלי.

לגבי הקיבוץ, היום זה כבר דבר אחר לגמרי. העניין האידיאולוגי-חברתי שקע והיום קם מלך חדש במצרים – משכורת, רכוש

פרטי, הורשת ירושה לבנים ועוד כל מיני ציפורים שנדדו מאמריקה לכאן והגישות המטריאליסטיות הן היחידות שתופסות מבחינה ציבורית. כל אחד זקוק לעו"ד צמוד שיפרשן את שלל הניירות המופקים חדשותלבקרים בהינף המיחשוב, ע"י "הנהלת הקהילה" )כך זה נקרא היום(.

אני לא במשחק הזה. עדיין מאמינה וחיה לפי הציונות, הסוציאליזםואחוות העמים. זוכרים?

בברכה לכולכם, יקירי הקשישים, אשר שמחתי לפגוש בכם – באמתשמחתי!

33

גידי יהלום

26.10.1934נולדתי ברמת יוחנן, למדתי במוסד בכתות ה – יב

בן קיבוץחי כיום בבית אלפא

פיצוץ חרישי הכניס אותי לגיל השלישי. הוא גם הקדים לבוא, כי.59הייתי רק בן

פתאום הבחנתי שאיני רואה בעיני השמאלית. קריש דם חמד לו לצון והתמקם בעורק העולה לראשי. יצאתי מבית החולים, כשאני פגוע

גופנית ונפשית והיה עלי לשחזר את עצמי, כאשר בעצם, אינני מבין מהבדיוק קרה לי.

השתקמתי בעזרת צעירה אחת, שטפלה בי בשיטת אבי גרינברג והוציאה אותי מתחת ידיה, כאדם חדש. הרגשתי שאני אינני אני, כפי

שהכרתי את עצמי. עם זאת, אין לי מושג איך נראיתי בעיניהם של אחרים. בגלל הארוע, נאלצתי לעזוב מקום עבודה שהתחלתי להקלט בו, בתפקיד ניהולי. רוב השנים ניהלתי וארגנתי דברים ופתאום זה לא

התאפשר. כשהרגשתי שאני כבר בריא, מצאתי את עצמי כפועל ייצור מן השורה, בהרכבת תרמוסטטים, במפעל "קב-קור". בהמשך מוניתי

המשכתי בתפקידי, בחצי משרה והתמדתי65למחסנאי. בהגיעי לגיל ואז פרשתי סופית.72בכך עד לאמצע שנתי ה-

היציאה לגמלאות העירה מחדש את יצר הקריאה בספרים. בנערותי קראתי המון, אבל אחר כך נעצרתי וכמעט שלא קראתי דבר. בשנים

האחרונות אני קורא כמו בימים הרחוקים ההם.

34

, הבנתי שבעוד שנה אני מחליף דיסק ועלי להתארגן64כשחגגתי לקראת הבאות. ללא כל ויכוח עם עצמי, החלטתי שזה הזמן להתמסר

לאהבת נעורי – תנ"ך והסטוריה של המזרח העתיק. אף פעם לא היה לי זמן לכך, אז עכשיו זה יקרה. התחלתי בשלוש חזיתות, בו זמנית:

נרשמתי לחוג טיולים-עם-התנ"ך )עם יוסי בוכמן(; התחלתי לבנות לי ספריה חדשה ושיקעתי עצמי בקריאה לימודית, בספרית המוסד החינוכי. גיליתי שגם אם אני יודע קצת יותר מהאדם הממוצע, אני נמצא בפיגור

עצום אחרי הידע שהצטבר, מאז סיימתי את יב שנות הלימוד )ללאתעודת בגרות, כמובן(.

לא הכרתי את העולם האקדמי וכשקראתי מאמר, לא היה לי מושג אם הכותב כבר נפטר לפני עשרות שנים, או שהוא מכהן כפרופסור באוניברסיטה ישראלית. מצאתי עניין בקבוצת מאמרים שכתב אחד, איתמר זינגר. כשהצלחתי לגלות שהוא פרופסור באוניברסיטת ת"א, התחלתי להתכתב אתו ולהציג לו שאלות. מאחר שנעניתי ולא חשתי

שום זלזול בי ובחוסר השכלתי, אימצתי את שיטת ההתכתבות עם העומדים בשורה הראשונה של המחקר ההסטורי והארכיאולוגי. תמיד נעניתי בעין יפה ויצרתי קשרים עם אנשים שלא פגשתים לפני כן ועם

כמה מהם לא נפגשתי עד היום... הכניסה המחודשת לעולם התנ"ך, הביאה אתה גם התפרצות

יצירתית. הרגשתי צורך לשתף את חברי בשמחה הזאת והתחלתי לכתוב "מדרשים" על סוגיות תנכיות שונות. כתבתי כמעט ארבעים מדרשים, שהתפרסמו אחת לשישה שבועות, בעיתון הקיבוץ וזכו להדים חיוביים

מאוד. עובדות הספריה הזמינו אותי לחזות בספרים חדשים, שהגיעו

מהוצאות שונות וכך פגשתי את "ראשית ישראל" של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. כמובן שהתחלתי להתכתב גם עם הפרופ'

פינקלשטיין. קבלתי את גישתו הכללית, אבל חלקתי על כמה דבריםבספר.

35

, תמנע הביאה לי חוברת עם פירוט קורסים הפתוחים2001בסוף לציבור, באוניברסיטת ת"א. זה היה באמצע שנת הלימודים וכך קרה

(, בתחילת הסמסטר השני, זכיתי לראות68 )בן 2002שבתחילת לראשונה איך נראית אוניברסיטה מבפנים. התחלתי ללמוד כסטודנט

חופשי. איתמר זינגר היה ה"חונך" שלי, על בסיס אישי וליווה את ראשית צעדי בעולם האקדמי. לא אשכח לו את החסד הזה! נפגשתי עם ישראל

פינקלשטיין והויכוח שהתחיל בהתכתבות התרחב גם לשיחות בשנייםולדיונים בשעורים.

וכך יצא שמזה עשר שנים אני נוסע תל אביבה, אחת לשבוע, לומד שעור וחוזר הביתה. הכל באוטובוסים. בתחילה למדתי גם שני שעורים

ואפילו שלושה, אבל כידוע, רק מהזמן שעובר אפשר להזדקן ועכשיו גםשעור אחד זה לא קל.

אני בוחר את הקורסים המעניינים אותי ומשתתף בהם באופן פעיל, לא כמו הסטודנטים הצעירים, היושבים בירכתי האולם, רושמים או

מקלידים כל הזמן ואינם פוצים את פיהם. אני אינני רושם ומה שנספג – נספג. גם בהיותי תלמיד במוסד, לא רשמתי וכמעט שלא הכנתי

שעורים... עם הזמן, קשרתי קשרים עם עוד מרצים מעניינים, שתמיד היו

מוכנים להתיחס ברצינות למכתבי. אינני חותר לקבלת תואר, כי חבל לבזבז זמן על דברים שאינם מעניינים אותי. ואם יהיה לי תואר, מה

אעשה בו? רכשתי גם כמה חברים בין הסטודנטים ובחלוף השנים, כמהמהם גם התחילו ללמד וזכו לתארים המתאימים.

לאחרונה, בסיום כל שנת לימודים, אינני יודע אם אמשיך בשנה הבאה. מצאי הקורסים המעניינים מוצה ברובו והקושי הכרוך בנסיעות, רק מתעצם. כך גם היום - שנה"ל תשע"ב הסתימה, אבל אינני יודע אם

יעמוד לי כוחי גם בשנת תשע"ג. אני יכול רק לקוות. ואני יכול גם לעשות לעצמי סיכום, שנכון להיום, אינני יודע אם הוא

סיכום ביניים או סיכום סופי. סיכום של מה שהשגתי לעצמי בשנים האלה. באקדמיה האדם נמדד לפי הפרסומים של מחקריו ומאמריו. אז

36

אמנם אינני הולך בתלם-התארים, אבל ביצעתי כמה מחקרים קטנים וכתבתי כמה דברים. רובם שמורים במגירה, שבימינו היא נמצאת

במחשב. אבל שני מאמרים בכל זאת פרסמתי. , הרבעון להסטוריה "זמנים", הקדיש גליון מיוחד לויכוח2006בשנת

הציבורי בנושא "תנ"ך והסטוריה". קובצו בו עשרה מאמרים. תשעהמהם של פרופסורים מהארץ ומחו"ל ואחד של גידי מבית אלפא...

שורשיו של המאמר "עדות החזיר" בויכוחים ביני לבין ישראל פינקלשטיין. לא הסכמתי עם הסבריו לדיאטת החזיר ולא הסכמתי עם

הקביעה שעם ישראל הוא פלג שהתבדל מתוך העם הכנעני. את ההסבר בעניין החזיר הוא קיבל די מהר ואף הצהיר על כך באזני מאזיניו, באחד

הקורסים. כאשר השתתפתי כתלמיד בקורס שלו, הוא הקדיש שני שעורים לדיון בסוגיות האלה וניתנה לי אפשרות לשכנע את חברי לכתה.

בסופו של דבר, אמרתי לו שאני הולך לכתוב "נגדו" מאמר ואני מבקש ממנו את ברכת הדרך וגם כמה טיפים. קבלתי את שניהם וכתבתי את "עדות החזיר". הסברתי איך נוצרה המסורת של אי אכילת חזיר ומה

ניתן ללמוד מכך, על מוצאו של עם ישראל. הישראלים הגיעו מן המדברוהם אינם "כנענים שהתגיירו".

איתמר עזר לי להכניס את המאמר ל"זמנים" ובהמשך הפקתי תרגום לאנגלית ושוב, בהמלצתו, המאמר פורסם בארגנטינה, בשנתון למזרח

, הכתוב באנגלית, ספרדית וצרפתית.ANTIGUO ORIENTEהעתיק, הקשר ביני לבין ישראל הניב גם "פרויקט" אחר: כאשר נודע לי

שהזוג פינקלשטיין-סילברמן מתכוון להוציא את הספר "דוד ושלמה", בקשתי וקבלתי בדוא"ל, את כתב היד )באנגלית(. בעקבות הקריאה,

שלחתי לישראל את הערותי וחלק ניכר מהן התקבל. בסוף הספר )גםבמהדורה העברית(, אפשר למצוא את שמי, בין מקבלי התודות.

עוד בטרם בואי לאוניברסיטה, כתבתי על קרב שאול בגלבוע. זה היה פרי קצת בוסרי, אבל התנסיתי בו בכמה דברים. במבט לאחור, זה היה

תרגיל מצוין, שבו יישמתי את סיפור המעשה, על השטח הפיזי ולמדתי

37

חוברות, שכולן200לחבר בין טקסט לטופוגרפיה. הפקתי בעצמי חולקו או נמכרו למעוניינים.

פורסם2008התרגיל הזה היה הבסיס למחקר ולמאמר הבא. בשנת מאמרי, "סוס אחר סוס", בכתב העת "קתדרה". הפעם לא נעזרתי

באיש והתמודדתי לבד עם המבקרים מטעם המערכת. המאמר דן בקרב 15שניהל פרעה תחותמס השלישי, נגד קואליציה כנענית, במאה ה-

לפנה"ס, על יד מגידו. המחקר שלי התייחד בכך שבדקתי את הטקסט המצרי, לאור הטופוגרפיה. גישה זו אפשרה לי לפתור כמה דברים

סתומים בטקסט ולתאר במידה מיטבית את מהלך הקרב. פינה מיוחדתבמאמר יוחדה להתפתחות מרכבת הקרב המצרית.

ידעתי מראש שזו תהיה עבודה גדולה, הכרוכה בהרבה שעות ספריה. זה היה קושי גדול עבורי, כאשר אני לא יכול לבלות שעות וימים

בספרית המחלקה לארכיאולוגיה. הצעתי לחבר, סטודנט חופשי כמוני, להיות שותפי לכתיבה. הוא הודיעני שאינו רוצה להיות שותף, אבל

ישמח להיות אסיסטנט. כך זכיתי לשותף בפועל שעל פי הנחייתי בילהשעות בספריה ומצא עבורי את המאמרים והספרים הדרושים.

את המאמר, בגרסתו הראשונה, שלחתי למומחים שונים, כדי לקבל חוות דעת. בהמשך, הזמנתי את הקוראים, מאוניברסיטאות חיפה, ת"א וירושלים לסיור באתר הקרב. הסיור עבר בהצלחה ועודדני למסור את

פרי מחקרי לפרסום. למטה – תמונת משתתפי הסיור, על תל מגידו,.2006ביוני

עוד בטרם פורסם המאמר, קבלתי מכתב "לד"ר גידי יהלום", המזמינני להרצות בסימפוזיון על צבא ומלחמה במזרח העתיק,

שהתקיים במחלקה לארכיאולוגיה.

אני אוהב לבשל וגם זה מעסיק אותי פה ושם. חלק מהבישולים אני מסיע אל בתי, ביוקנעם, כדי לעזור לה בניהול משק הבית. לפני שלוש שנים היא ילדה את בנה הראשון, שעבורי הוא הנכד הרביעי. עם הנכד

הזה קרה לי משהו, שלא קרה קודם – התאהבתי בו וניתן לומר שחיינעים היום סביב שני קטבים – הלימודים והנכד הזה.

38

לאחרונה ילדה בתי עוד בן ואני תוהה איך יסתדרו העניינים... יש סיכוי סביר שבתי ומשפחתה יעברו לגור בבית אלפא. אם זה יקרה,

תהיה בכך תשובה מסוימת לשאלה, מה אעשה עם עצמי, אם לא אסעיותר לתל אביב.

אבל בינתיים עוד יש לי מה לעשות – להפיק את החוברתהגריאטרית הזאת.

מימין לשמאל:כורעבני אורון -

ירושלים, הסטוריהפרופ' ישראל אפעל – צבאית

סטודנט-חבר, אגיפטולוגיהצדוק קראים – בית אלפא - מחזיק את הכרסאני –

חיפה, אגיפטולוגד"ר דנאל קאהן – חיפה, אגיפטולוגד"ר יוסי מזרחי –

39

סוף דברזה מה שסיפרנו על עצמנו.יש המרבה ויש הממעיט. יש המדגיש ויש המטשטש.

השתדלנו לסיים בחיוך, אבל אין כמעט אחד שלאנפלו עליו השמים. יש שנפלו לאיטם ויש שקרסו באחת.

בשמחות אפשר להתחלק,את האסונות אנו חווים איש בביתו.

היו מי ששיתפו אותנו בהם והיו מי שהעלימו.כל אחד על פי דרכו והבנתו.

אין אונס.אך אלה וגם אלה, התגברו והמשיכו,כי החיים חזקים מן המוות, מן השכול

ומן הפגעים כולם.ואנו לא חיים רק למען עצמנו

אנו חיים עם ולמען בנים,נכדים ונינים.

והם עיקרעולמנו.

40