אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין

החוג לפילוסופיה

הנושא:האקט הפסיכואנליטי

הצגה וניתוח של המושג בעבודתו של ז'אק לאקאן 1966-1968בשנים

חיבור זה הוגש כעבודת גמר לקראת התואר

באוניברסיטת ת"א.M.A"מוסמך אוניברסיטה" -

  

  

על ידי:

עלמה יצחקי  

העבודה הוכנה בהדרכת:

פרופסור רות רונן

 

2011פברואר

2

אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין

החוג לפילוסופיה

הנושא:האקט הפסיכואנליטי

הצגה וניתוח של המושג בעבודתו של ז'אק לאקאן 1966-1968בשנים

חיבור זה הוגש כעבודת גמר לקראת התואר

באוניברסיטת ת"א.M.A"מוסמך אוניברסיטה" -

  

  

על ידי:

עלמה יצחקי  

העבודה הוכנה בהדרכת:

פרופסור רות רונן

 

2011פברואר

3

תוכן עניינים

4..........................................................................................הערה מתודית ותקציר העבודה

6.....................................................................................................קיצורים ביבליוגרפים

7.............................................................................................................................הקדמה

25..........................................................................................................האקט והמסמן-

34....................................................................................האקט והסובייקט המונח לידע-

a.........................................................................................................42האקט והאובייקט

56.......................................................................חזרה בתו-יחיד: המנגנון הבסיסי של האקט

61............................................................................................................מעשה הכשל-

70..................................................................................................................הפנטזמה-

86..................חזרה מסדר שני: הפירוש, הסובייקט, ומעשה הכשל של הסובייקט-המונח-לידע

123..................................................................................................................ביבליוגרפיה

4

הערה מתודית ותקציר העבודה

מטרתה של עבודה הנוכחית היא לספק הצגה שיטתית ושלמה ככל הניתן של מושג ה"אקט

בשנים לאקאן ז'אק אותו שמפתח כפי מהמוטיבציות1966-1968הפסיכואנליטי", אחת .

לעבודה ממין זה קשורה בקרירה הייחודית למדי של המושג במסגרת הוראתו של לאקאן,

קרירה מזהירה כשם שהיא קצרה. מושג "האקט הפסיכואנליטי" מוצג לראשונה באופן רשמי

, "הלוגיקה של הפנטזמה", והוא משמש ככותרת לסמינר14באחד מהשיעורים של הסמינר ה-

שבא אחריו. במהלך שני הסמינרים העוקבים הללו, לאקאן משתמש במושג האקט על מנת

כינונו של יסוד בשדה הפסיכואנליזה: החל משאלת סוגיות ולנסח מחדש שורה של לבחון

הסובייקט; עבור בכפיית החזרה הפרוידיאנית, ברגע הכניסה לאנליזה, בפונקציה של הפירוש

של והסמכתם הכשרתם ובשאלת האנליזה, סוף של בהמשגה וכלה בכללותה; באנליזה

פסיכואנליטיקאים. לנקודה האחרונה תפקיד מרכזי במיוחד, שכן בפגרה שבין שני הסמינרים

", או "הפרופוזיציה של הפאס",1967 באוקטובר 9הללו לאקאן מציג את "הפרופוזיציה של ה-

של והסמכתם הכשרתם את ואילך מכאן שיקבע החדש המנגנון את מגדיר הוא שבה

פסיכואנליטיקאים באסכולה שלו.

הוא מוחלף16אולם מושג האקט נעלם כמעט באותה מהירות שבה הופיע: כבר בסמינר ה-

ה"אקט הפסיכואנליטי" מוזכר רק כפרויקט שנידון17באופן גורף במושגים אחרים, ובסמינר ה-

להיוותר לקוי או בלתי גמור. ניתן היה להניח אפוא שמדובר בדרך ללא מוצא, במסלול שלא

צלח. אך ניתן גם להניח )וזו, כפי שניתן לשער, העמדה שבה בחרתי( שמושג האקט משמש

את לאקאן כמעין ידית או ציר ל"מהפיכה" בתיאוריה שלו, מהפיכה במובן הלאקאניאני של

"רבע סיבוב": כל המושגים והמונחים הישנים נותרים על כנם, אך הם משנים מקום במבנה,

ומשנים בכך את יחסם זה לזה ומקבלים כל אחד תפקיד חדש ומובן חדש. מרגע שרבע הסיבוב

חר,אהזה הושלם, מושג האקט עצמו אינו נחוץ עוד, וניתן לחזור למושגים הוותיקים של ה

הסובייקט, הסימפטום, השיח וכיוצא בזה; כפי שאכן עושה לאקאן. אך דווקא בשל כך, הניסיון

להבחין ולתאר את רגע המעבר עצמו נראה לי בעל חשיבות ועניין רב.

הגורל והתפקיד הייחודים של מושג האקט מודגשים עוד יותר בשל העובדה ששני הסמינרים

שעליהם הוא חולש, "הלוגיקה של הפנטזמה" ו"האקט הפסיכואנליטי", הם מהיחידים שטרם

נערכו על ידי ז'אק-אלן מילר וטרם ראו אור באופן רשמי. כתוצאה מכך הם זכו עד כה לטיפול

לאקאן. קוראיו האקדמיים של בקרב והן הפסיכואנליטית התנועה בתוך הן יחסית, מועט

אמנם, מושג האקט עצמו לא נשכח, והוא משמש בצורה רווחת למדי הן פסיכואנליטיקאים,

5

והן את תלמידיו של לאקאן בתחום הפילוסופיה )סלבוי ז'יזק ואלן באדיו, בראש ובראשונה(,

אולם אין בנמצא שום ניסיון להבניה שיטתית של המושג כפי שהוא מופיע בעבודתו של לאקאן

אידיאולוגים בצבעים להיצבע נוטה המושג כאלו, במצבים לפעמים שקורה וכפי עצמו.

מובהקים: כל כותב משתמש במונח "אקט" )ולפעמים גם "אקט אמיתי" או "אקט אותנטי"( על

מנת לתאר את אותן פעולות שראויות בעיניו לשם הזה, כשהוא שולף מתוך דבריו של לאקאן

1אמירות מבודדות שיכולות להצדיק את השימוש הזה.

אולם תנאי ההתחלה הללו מציבים, כמובן, קשיים מסוימים בפני עבודתי. יש ברשותי מעט

מאוד מקורות משניים להסתמך עליהם; והמקור הראשי לעבודתי הוא התעתיק הבלתי-רשמי

של שני הסמינרים )במקור הצרפתי(, כלומר, כמות נכבדה למדי של הרצאות בלתי ערוכות,

שקשה להתייחס אליהן לצורך פרשנות כאל "חיבור", או "עבודה" שלמה ונפרדת. האסטרטגיה

שאותה אמצתי כדי להתמודד עם הקושי הזה היא לבחור נקודות אחיזה חיצוניות בטקסט של

ולנסות להבנות מחדש את המהלך שלו בסמינר על האקט ביחס לטקסטים לאקאן עצמו,

תוך וחשיבותה להצגתה של שאלת האקט מוקדשת לפיכך, ההקדמה שלי יותר. קאנונים

"האקט לסמינר שקדמו בשנים שנכתבו לאקאן של מרכזיים לטקסטים התייחסות

וכן בפסיכואנליזה" השפה של והשדה "הפונקציה והאמת", )"המדע הפסיכואנליטי"

(, טקסטים שמושג האקט עצמו אינו מופיע בהם כלל.1967 באוקטובר, 9"הפרופוזיציה של ה-

האקט למושג לאקאן את שהובילו והקשיים השאלות את להציג מנסה אני באמצעותם,

כצורה נועד לתקף את מעמדה של הפסיכואנליזה מלכתחילה. טענתי היא שמושג האקט

מובחנת בעל משמעות הוא אנושית, כאשר מושג הפרקטיקה עצמו חדשה של פרקטיקה

וקריטית עבור לאקאן; מעבר לכך, ו הפסיכואנליזה מצריכה ומחייבת בחינה מחודשת של מושג

הפרקטיקה בכלל בתרבות שלנו, כתרבות הנשלטת על ידי שיח המדע. בהתאם, אני מראה

ששאלת האקט כרוכה באופן הדוק לחקירתו של לאקאן ביחס לסובייקט הקרטזיאני והסובייקט

של המדע, כאשר האחרון מהווה בעיה מרכזית, אך גם נקודת מוצא בלתי-נמנעת לכל המשגה

של אקט בפסיכואנליזה. לאחר הקדמה זו, אני פונה לאופן שבו מושג האקט מופיע ומשמש

בשיעורים נבחרים מתוך "הלוגיקה של פנטזמה" ו"האקט הפסיכואנליטי", במטרה להבהיר

את ההיבטים הפורמלים והלוגים של ההבניה של לאקאן. אני מתמקדת בעיקר בקשר שבין

מושג האקט לבין מה שלאקאן מכנה הניכור של הסובייקט או "הבחירה הכפויה". אני מציגה

שתי תופעות יסוד בשדה הפסיכואנליזה – מעשה הכשל מחד, והפנטזמה מאידך – כמגלמות

הפירוש של לחקירתו מוקדש הסיום פרק האקט. של קומפלמנטריים היבטים שני

( הוא דוגמה מובהקת לשימוש כזה.the act and its vicissitudes מאמרו של סלבוי ז'יז'ק "האקט וגורלותיו" )1 המאמר פותח בשאלה "מהו האקט במובן הלאקאניאני החמור?" וכתשובה מביא ז'יזק תיאור של התגלות דתית, שלפי הקריאה שלי אין כל נגיעה של ממש בינה לבין האקט של לאקאן. אני מרשה לעצמי להיות פסקנית במידה

או התייחסות ישירה כלשהי לטקסט של לאקאן.אחת כזו משום שהמאמר של ז'יז'ק עצמו אינו מציע ולו הפניה ,Slavoj Zizak, "The Act and its Vicissitudes" in The Symptom, 6, 2005ראה:

http://www.lacan.com/symptom6_articles/zizek.html

6

Le mepris duהפסיכואנליטי עצמו כאקט, והוא נשען ברובו על טקסט כתוב נוסף של לאקאן )

sujet supposé savoirטקסט מרכזי ומוכר פחות מהקודמים, אך כזה שראה אור בעיצומו ,)"

של הסמינר על האקט ומציג בצורה מתומצתת כמה מהבעיות המרכזיות המופיעות בו.

חלק ניכר מהמקורות שלי טרם תורגמו לאנגלית )או זמינים רק בתרגום בלתי רשמי(, ולפיכך

אני עובדת עם המקור הצרפתי. את הציטוטים המופיעים בגוף העבודה תרגמתי אני לעברית,

ציטוטים המקור. את בסוגריים מוסיפה אני במחלוקת שנוי להיות עשוי התרגום וכאשר

בהערות השוליים יופיעו בצרפתית.

קיצורים ביבליוגרפים:- E – Écrits

- AE – Autre Écrits

עמוד.- מספר בצירוף רומיות(, )בספרות מספרם לפי יצוינו לאקאן של הסמינרים

,XV, January10ההפניות לסמינרים שטרם ראו אור ילוו בתאריך ההרצאה. לדוגמה:

1968 .

7

הקדמה

"אוכל לומר שיש לי שתי שאיפות בדברי על האקט הפסיכואנליטי, אחת ארוכה ואחת קצרה, והקצרה היא בהכרח גם הטובה יותר. הארוכה, אותה לא ניתן לשים בצד, היא להבהיר מהו זה,

[; הקצרה, היא לדעת במה, מכוח מה זה שישנו האנליטיקאי ]ce qu'il en est de l'acteהאקט ]en quoi il y a le psychanalyste".]1

מונומנטליות, "האקט הפסיכואנליטי" שתי שאלות מושג לאקאן מאחד תחת אלו במילים

שאלות שהקשר ההכרחי בניהן אינו מובן מאליו, ובוודאי שלא סומן מעולם קודם לכן; שאלות

השיכות, כך נדמה, לתחומים ולסדרי גודל שונים לחלוטין. האחת היא מהשאלות הראשונות

של הפילוסופיה, היא שקולה לחקירה היסודית והכללית ביותר בתחום האתיקה, לניסיון לומר

של המובהק מתחומה בהרבה כן אם החורגת שאלה – ככזה האנושי המעשה מהו

ונדמית ליבה של הפרקטיקה האנליטית, ואילו השאלה השניה שוכנת בלב הפסיכואנליזה;

אפילו כשאלה לאנשי מקצוע מובהקים: השאלה "במה ישנו האנליטיקאי" נוגעת להכשרתם

של פסיכואנליטיקאים, ולהסמכתו הרשמית של האנליטיקאי – שאלה מצומצמת בהרבה ללא

ספק, וחדשה כמעט לחלוטין, כזו שמלבד לעקרונות היסוד שהניח פרויד לא זכתה לשום פיתוח

תיאורטי ועקרוני לפני לאקאן. עלינו להאמין אם כך שאין זה לחינם שלאקאן איחד את שתי

השאלות; שבנקודה מסוימת במסלול הארוך של הוראתו, במסגרת הניסיון לבסס ולשקם את

יסודותיה של הפסיכואנליזה, מושג האקט הופיע כמושג הכרחי על מנת לומר מה האנליטיקאי

עושה, ומה עושה את האנליטיקאי. מאידך, העובדה שלאקאן נזקק לחקירה עצמאית ונרחבת

והניסיון היחודיים של זה, האקט", משקפת את אמונתו בכך שהתגלית של השאלה "מהו

האנושי למעשה ביחס ביותר הבסיסיות השקפותינו את לשנות חייבים הפסיכואנליזה

ולסובייקט האנושי עצמו; ואת האמונה שהפסיכואנליזה, שאינה יכולה לקבל מן המוכן שום

יכולה להרתע מן הכורח לחשוב בנושא, אינה פילוסופית, מדעית או אידיאולוגית השקפה

מחדש את השאלות הראשונות הללו, ולחשוב אותן מתוך הפרקטיקה עצמה. לפיכך, השאלה

בדבר הסמכתו של האנליטיקאי, ככל שיש לה מעמד של יסוד וראשית בפרקטיקה האנליטית,

להראות נוכל ואמנם, בלבד. "פורמלית" או "מקצועית" שאלה מלהיות כרחוקה מתגלה

שהשאלה הזו פותחת בפנינו צוהר חדש לשאלה ארוכת-הטווח שלאקאן מציב כאן – השאלה

מהו אקט; למעשה, החקירה של לאקאן בדבר האקט הפסיכואנליטי מסתכמת לא רק במתן

אי-אילו תשובות חדשות לשאלה הזו, אלא בכך שהוא מוצא דרך חדשה לחלוטין להציב את

השאלה עצמה.

1 XV, January 11, 1968

8

לפיכך, כדי להבין משהו מההיגיון של השאלה "מהו אקט" אצל לאקאן, עלינו להבהיר קודם כל

שהיא מבקשת לבודד מימד מסוים מאוד בעשיה האנושית. היא יוצאת מנקודת הנחה שרוב

רובן של הפעולות האנושיות, רוב ההתנהגויות, האמירות והמחוות אינן מה שלאקאן מכנה

"אקט". נקודת ההתיחסות הקרובה ביותר מבחינה זו, מבחינת המובן או המבנה של השאלה,

[ עבודה "מהי "מהו מעשה?", אולי השאלה ההידיגריאנית, זוהיWerkתהיה גם אולם ?"]

עבודה. ובוודאי שאיננו איננו מעשה, מפני שהאקט ובכן, מפני... בלבד, מקורבת השוואה

כאמור, לאקאן שואל את השאלה מהו אקט בתור פרקטיקן – ואין פירושו של דבר שהוא אינו

ככזו, הפרקטיקה של בתחום אותה ממקם אלא שהוא "תיאורטי", באופן בשאלה מטפל

הפרקטיקה כמודוס מסוים של עשיה אנושית, אותו יהיה עלינו להבחין מחד מהתחום של

סוגיה השונים, תחום שלאקאן על היצרנית הנרחב של העבודה ומאידך מהתחום המדע,

במילים שונות בהזדמנויות אליו ,productionמתיחס travaille, poesis.נקודת ולפיכך,

האריסטוטלית החלוקה תהיה בהרבה, והמרוחקת שלנו, השניה הפילוסופית ההתיחסות

הקלאסית בין פרקטיקה, פואזיס ותיאוריה. ואמנם, אחת מהנחות המוצא שלי היא שבאמצעות

מושג האקט לאקאן משחזר משהו מהחלוקה האריסטוטלית; אך הוא עושה זאת על בסיס

)אותן סיבות שמציג הידיגר למשל( ורק מתוך מודעות עמוקה לכל הסיבות חדש לחלוטין,

בעידן ליישום בלתי-אפשרית כמעט ומימלא בספק, למוטלת הזו החלוקה את שהופכות

ובכל זאת עבור לאקאן השאלה "מהו אקט?" כרוכה בצורה הדוקה בשאלה "מהי2המודרני.

פרקטיקה?" אותה הוא מעלה בהזדמנות אחרת; ועל אף שהשאלה הזו אינה מוכרת כאחת

מהתמות המרכזיות של לאקאן דווקא, אני מאמינה שלא יהיה מוגזם לטעון שאף לא הוגה אחד

טיפל בה באותה מידה של רצינות. אם היא אינה מוכרת במיוחד כתמה מפורשת,20במאה ה-

כך על בהתעקשותו לאקאן: של היסודית בעמדתו מלכתחילה מגולמת שהיא מפני זה

הופיעה הפסיכואנליטי( הניסיון או ההתנסות לפעמים מכנה שהוא )מה שהפסיכואנליזה

בעולם כשדה חדש ויחודי, שאת עקרונותיו לא ניתן לצמצם לאלו של שום מדע, טכניקה או

ויהיו לנו סיבות טובות להניח שהרשימה של מיני הפרקטיקות האנושיות היא הגות. מאחר

רשימה מצומצמת, הרי שהופעה מעין זו של פרקטיקה חדשה היא אירוע היסטורי נדיר, נדיר

בעמדה מלכתחילה לאקאן את שמציב הוא הזה ההיסטורי שהאירוע מאוד ויתכן מאוד;

המאפשרת לו לשאול מחדש את שאלת האקט. כאמור, אל לנו לשכוח שההתעקשות על כך

ש"ישנה פרקטיקה" – שהיא קיימת כתחום עצמאי ומובחן בעל עקרונות יסוד משלו – רחוקה

מלהיות מובנת מאליה בימינו: אנו יודעים שלמעשה אף פרקטיקה מערבית אחרת – בין אם

שני מאמרים מרכזיים שנכתבו בשנה של הסמינר על האקט מתווים את החלוקה הזו: המאמר שכותרתו "מעשה2 ( מוקדש ליצירת הבחנה בין הפרקטיקהle mépris du suject supposé savoirהכשל של הסובייקט המונח לידע" )

, נוגע לכל אורכוcompte renduהאנליטית לבין השדה של התיאוריה. והמאמר שנכתב כסיכום לסמינר, ה- בשאלות של יצור, טכניקה ואף לפואזיס במובנו המצומצם- הפעולה הדרמטית – ומבחין ביחס אליהן את האקט.

ראה: Lacan, “L’acte psychanalytique: compte rendu du séminaire 1967-1968,” AE, 375-385 Lacan, "La Méprise du sujet supposé savoir", AE, 329-341

9

מדובר בחינוך, בממשל, במשפט – אינה מתימרת כיום לתבוע אוטונומיה ממה שלאקאן מכנה

"שיח האוניברסיטה", השיח של הידע בצורתו המודרנית. התעקשותו של לאקאן )הנאמנה לזו

של פרויד( על כך שהתואר "אנליטיקאי" אינו תואר אוניברסיטאי ואינו יכול להיות כזה היא

התעקשות חריגה לחלוטין בנוף התרבותי שלנו, והיא עדין משמשת עילה למאבק מתמיד בין

. 3התנועה הפסיכואנליטית לרשויות המדינה, ובתוך התנועה האנליטית עצמה

בעבודה הנוכחית לא אוכל לעסוק בהבחנה החשובה שמיצר לאקאן בין מושג האקט למושג

העבודה, ובשאלת היחס בין האקט לתחום הפואטי במובנו הרחב, התחום של התוצר והייצור.

אולם אבקש להציג כבר בהקדמה את שאלת מקומו ותפקידו של האקט בשדה של הידע, וביחס

בטענה כרוך האקט שבמושג ההימור לטעון, שאבקש כפי שכן המודרני; במובנו למדע

שהפסיכואנליזה היא אופרציה של ידע, אופרציה שניתנת להגדרה באמצעות לוגיקה חמורה

של הסובייקט ושל המסמן, ושבכל זאת אינה שייכת למדע. שכן בהיותה פרקטיקה, מאחר והיא

כוללת בתוכה את המישור "המעשי", המישור של האקט, היא מתימרת לאפשר יחס מסוג

שונה בין הסובייקט לבין הידע המכונן אותו; ויחס מסוג שונה בין הידע לבין הפעולה שהוא

לנקודה לפנות כפי שנראה, ההתיחסות לאקט מאפשרת דורש או מאפשר. באותה מידה,

פילוסופית. ההקדמה הגות או סוג של מחשבה נבדל מכל המדויקת שבה השיח האנליטי

הנוכחית תוביל אותנו אם כן במסלול שכבר רבים ניסו ללכת בו לפני: הנסיון לאפיין את מעמדה

היחודי של הפרקטיקה האנליטית, ואת מה שמבדיל אותה מהמדע מחד, ומהפילוסופיה מאידך.

אבקש להראות, ראשית, כיצד מושג האקט מתמקם בליבה של השאלה הזו וכיצד הוא מאפשר

להאיר אותה באור חדש; ושנית, אנסה להבהיר מהו המשקל הפילוסופי של שאלת האקט לאור

ההתמקמות הייחודית הזו. אבקש להראות שעל מנת לבסס את הפעולה המבחינה והמבדלת

של הרגע המודרנית, הסובייקטיביות של מכונן לרגע האקט מושג את קושר לאקאן הזו,

של דיקרט, ולפיכך, שהעניין הכרוך במושג חורג בהרבה מגבולות השיח המקצועי שלקוגיטו ה

הפסיכואנליזה.

כן להגדרתה של הפסיכואנליזה כפרקטיקה. והשאלה מהו האקט הפסיכואנליטי קשור אם

האקט האנליטי במובנה המצומצם היא למעשה השאלה הפשוטה, מה עושה האנליטיקאי

בפרקטיקה שלו – אך מתוך הנחה שלא ניתן לתאר את המעשה הזה בשום דרך שאינה נובעת

באופן פנימי מהמבנה של הפרקטיקה עצמה, ומהגדרתה של הפרקטיקה בכלל; והשיקולים

הללו מובילים את לאקאן לטעון שלא ניתן לענות על השאלה מה האנליטיקאי עושה מבלי

שלהסמכתם בשאלת ECF ראה את התכתבותו הסוערת של ז'אק אלן מילר מהזמן האחרון עם אחד מחברי ה- 3 מי שאינם רופאים או פסיכולוגים: על אף שמילר מצהיר על נאמנותו להלכה לעיקרון לפיו התואר אנליטיקאי אינו

נמנע לקבלECF- מחייב הסמכה רפואית, הוא מודה שבפועל העיקרון הזה אינו תקף עוד, ומסיבות "מעשיות", האת מי שאינם רופאים או פסיכולוגים לשורותיו. ראה:

jacques-Alain Miller, "Réponse à la lettre d’un collègue, membre de l’Ecole de la Cause freudienne" in Là Régle du Jeu, http://laregledujeu.org/miller/2010/01/08/37/questions-d%E2%80%99ecole-6-janvier-2010/; January 6 2010,

10

לענות על חציה השני של השאלה: מה עושה את האנליטיקאי, מה מגדיר מלכתחילה את

עמדתו.

הפרקטיקה אם כי בכלל, הפרקטיקה אינה לאקאן של האמיתית המוצא שנקודת כך

הפסיכואנליטית. והשאלה הראשונית, האמיתית שבה הוא מטפל אינה השאלה "מהו אקט",

אלא "מהו האקט הפסיכואנליטי", האקט כפי שהוא נדרש מהאנליטיקאי; והאקט האנליטי

לשאלה גישה כצוהר המספק אם כי האנושי, פרטי של האקט בתור מקרה מפותח אינו

הכללית, הרחוקה יותר של האקט באשר הוא. אמנם, מבחינה מתודית, השאלה מהו האקט

הפסיכואנליטי מצריכה התיחסות מקדימה למושג האקט עצמו, ניסיון ראשוני להתוות המימד

המושגי הספציפי של האקט. והעיקרון לפיו לא ניתן להגדיר את האקט של האנליטיקאי בשום

צורה שאינה נובעת מהפרקטיקה עצמה מובילה את לאקאן לטעון שהפסיכואנליזה, בבואה

לומר משהו על האקט "בכלל", אינה יכולה להתחיל אלא מאותם אקטים שבהם היא אמורה

האקט כאקט: מכירה הפרוידיאנית התיאוריה שבהם ותופעות מקרים אותם לטפל,

passage ה- , acting outהסימפטומטי, מעשה הכשל, ה- à l'acteובסופו של דבר, לטעון ;

שהצורות ה"פאתולוגיות" הללו שבהן מופיע האקט באנליזה אינן היוצא מן הכלל ביחס למעשה

האנושי, אלא הכלל עצמו – בתנאי כמובן שנדע לחלץ את הכלל הזה, ולומר מה בכל אחת

מהתופעות הללו, המציגות מבנה ומאפיינים שונים, מהווה את המימד המובהק של האקט.

מאידך, התופעות הללו כוללות מלכתחילה התיחסות ל"נוכחות של האנליטיקאי" ולתפקידו –

כך ששאלת האקט הפסיכואנליטי כורכת בתוכה, מלכתחילה, הן את ההתיחסות לאקט של

האנליטיקאי, והן את ההתיחסות לאקט בשדה של הפסיכואנליזה, כשני מימדים מובחנים היטב

זה מזה, אך בלתי נפרדים. מעבר לכך, מחוץ למעגל הסגור של הפרקטיקה, ההבניה שלאקאן

מציע לאקט הפסיכואנליטי מסמנת השלכות ומסקנות אפשריות לגבי האקט בכלל, האקט כפי

גם מחוץ לשדה הפרקטי המובהק )בשדה שלאולי, שהוא מתבצע בפרקטיקות אחרות, ואולי,

האומנות, הפילוסופיה או זה של המדע( – אולם ההסקה של המסקנות הללו נותרת בידינו.

לעומת זאת, אם נפנה לתחום של הפרקטיקה האנליטית עצמה ונשאל מהי ההוראה של מושג

האקט הפסיכואנליטי, מה הוא מציין בפועל, נראה שהתשובה ברמה הזו ברורה למדי ואף

מוסכמת. מדובר לא רק בתשובה תיאורטית כי אם בתשובה שזכתה למימוש ולעיגון ברמה

את ובעיקר בימינו, מיושמת הפסיכואנליזה שבו האופן את ששינתה תשובה המוסדית,

המנגנונים הקובעים את הכשרתם והסמכתם של אנליטיקאים. התשובה ברורה למדי, אך היא

אינה פשוטה לחלוטין מפני שהיא נחלקת לשתי רמות שונות: האקט האנליטי מציין מחד את

את ומאידך הפירוש; של הפעולה האנליטיקאי, של היומיומית הבסיסית, הפעולה

האקט-המכונן, הראשוני, המגדיר להלכה את עמדתו של האנליטיקאי – ולאקאן קבע שהרגע

הזה, הרגע של המעבר לעמדת האנליטיקאי אינו אחר מאשר היעד, הסוף הלוגי של האנליזה

11

; והוא מיסד והסדיר את הרגעבכללעצמה, לא רק של "האנליזה הדידקטית" אלא של האנליזה

הזה באמצעות המנגנון של ה"פאס", מנגנון של מתן עדות על אנליזה שהושלמה. אם כך, מושג

האקט מוצג ברגע מסויים בהוראתו של לאקאן כאלפה והאומגה של הפרקטיקה האנליטית...

וגם בתור כל מה שבאמצע. והקושי נובע מכך שעל-אף ששני ה"מופעים" הללו – הפירוש מחד,

סוף-האנליזה-וההסמכה-כאנליטיקאי מאידך – עשויים להראות שונים מאוד האחד מהשני,

הרי שאין זה לחינם, וגם לא על דרך ההשאלה, שהם מצויינים באותו מושג; הם אמורים להציג

במושג השימוש של הראשונות-ממש האימפליקציות אחת לפיכך, עצמו. מבנה אותו את

האקט היא הדרישה ל"סולידריות" מבנית עמוקה של הפרקטיקה האנליטית: המבנה שקובע

את תכליתה של הפרקטיקה בשלמותה אמור לקבוע באופן עצמאי, דיסקרטי, כל צעד וצעד

בתוכה; ובאותו האופן, אף אחד ממהלכיו של האנליטיקאי אינו אמור להתבצע מבלי לקחת

בחשבון – ויותר מכך, לגייס לפעולה – את אותה אופרציה שהגדירה מלכתחילה את עמדתו

וסמכותו. הדרישה הזו עשויה להראות במבט ראשון חמורה, אך למעשה היא אינה שונה

מהדרישה שהגדירה מאז ומעולם את התחום הפרקטי ככזה: האנלטיקאי אמור שלא לפעול

אנליטיקאי, כפי שכל רופא, כל נבחר ציבור, נשבעבתור לעולם במסגרת הקליניקה שלו אלא

שלא לפעול לעולם אלא בשם התכלית שהוא נוטל על עצמו ואלא מכוח הסמכות שהופקדה

בידיו; והוא נשבע אם כך לזכור, בכל מעשה ממעשיו העתידיים, את רגע השבועה עצמו, הרגע

הראשון המסמן את כניסתו לתפקיד.

ובכל זאת, ישנו הבדל; שכן שיקוליו הבסיסים של לאקאן בנוגע למעמדו של הסובייקט, ויחסו

אולי מבהירה שלו, סיבת-האיווי לאובייקט כסיבה, עבורו שמשמש למה הסובייקט של

חמורה למעשה היא הדרישה לסולידריות מבנית שכזו, הדרישה שהרגע שלעד כמה לראשונה

נטילת-היעוד לא רק יזכר אלא יחזור על עצמו על כל צעד ושעל בפעולתו של הפרקטיקן.

כמובן, הרעיון לפיו הפסיכואנליזה מחדירה מימד חדש לחלוטין – מרחב שלם של בעיתיות –

ומושג האקט של היטב, מוכר רעיון הוא לפעולתו והסיבות למניעים ליחסים שבין האדם

לאקאן מיצג ניסיון להחיל את התובנות הללו על פעולתו של האנליטיקאי עצמו – מהלך שאינו

כה פשוט לביצוע. אולם לאקאן משתמש במושג הסיבה שלו גם בצורה מחודדת יותר, כאשר

הוא מגדיר את "אובייקט סיבת-האיווי" כסיבה ממין מיוחד, בעלת אפיון זמני ולוגי משל עצמה,

המגדירה את עמדתו של האנלטיקאי ואת אופן פעולתו. משמעותה של ההמשגה הזו, באופן

ראשוני, היא שהאנליטיקאי משמש אמנם כסיבה בפרקטיקה שלו, אך לא באף אחד מהאופנים

אישיותם, עבודתם, באמצעות למשהו: כסיבה כלל בדרך משמשים בני-אדם שבהם

אמונותיהם... למעשה, על האנליטיקאי להמנע מכל סוג של "עשיה" או עבודה: הוא אינו עושה

כלום ואומר מעט )עובדה שהיצוגים הפופלארים של המקצוע מבטאים היטב(, אך כל אחת

מאמירותיו צריכה לתפקד כאקט, צריכה לשים על הכוונת, נאמר, משהו מהאיווי של הסובייקט

ונפתח אותה בהרחבה בחלקה השני של יהיה עלינו להכנס לסוגיה הזו בהדרגה, באנליזה.

12

ההקדמה. אך כאמור, עלינו לנסות ולומר כבר עכשיו משהו על מקומה היחודי של הפרקטיקה

האנליטית, ועל מה שמבדיל אותה מהפרקטיקה "מאז ומעולם"- שכן הבהרה כזו היא חיונית

להבנת השלכותיה של שאלת האקט והעניין הפילוסופי הכרוך בה.

ציינו שהפרקטיקה האנליטית היא פרקטיקה חדשה, פרקטיקה שמופיעה בנקודה היסטורית

מוגדרת, והאירוע הזה מציב את לאקאן בעמדה שמאפשרת לו לשאול מחדש אי-אלו שאלות

בסיסיות ביחס למעשה האנושי, וליחסיו של האדם לפעולתו. עכשיו, אנחנו יכולים להתיחס

לשאלות הללו כשאלות פילוסופיות, אבל העובדה היא שלאקאן אינו שואל אותן בתור פילוסוף:

הוא שואל אותן על בסיס שדה של ניסיון שאינו בשום אופן משותף או אוניברסלי, שאינו נגיש

לשיקוליו ושיפוטו של כל מי שרק רוצה לחשוב בכוחות עצמו. ולאקאן, כפי שציינו, מתעקש על

בחינה מחודשת של שאלות היסוד הללו. היומרהמחייב כך שמה שנגלה בשדה הפסיכואנליזה

הזו הופכת את הפרקטיקה הפסיכואנליטית לעובדה מטרידה עבור הפילוסופיה: זוהי פרקטיקה

שמתימרת להוליד כמה מושגי יסוד והנחות יסוד חדשות ביחס לסובייקט האנושי, אך על בסיס

מושג האקט הפילוסופית. ההצבה של מאלו של המחשבה לחלוטין שונים תנאי-אפשרות

לפרקטיקהלהיכנס הופכת את השאלה הזו לבוערת מאי-פעם, מאחר והיא מדגישה שעל מנת

הזו, על מנת לקחת בה חלק, נדרש אקט של אנליטיקאי, נדרשת הסכמתו, אישורו של מישהו

שקיבל הסמכה רשמית – וההסמכה הרשמית הזו מתימרת להיות אוטונומית לחלוטין, היא

מוקנית על ידי האסכולה האנליטית, על סמך אנליזה שהושלמה, ובאמצעות מנגנון שעקרונותיו

במילים אחרות, האקט הפסיכואנליטי אינו מצוי לפתחו שלאינם מקובלים בשום מקום אחר.

זו עובדה שלאקאן חוזר עליה כמעט עד טורח בסמינר על האקט – הוא דורש כל אחד–

המוסדי הארגון האסכולה, של הרשמיים המנגנונים את בתוכו ומערב פורמלית, הסמכה

שרשאי לתת הסמכה כזו. יתר על כן, השדה שפותחת הפסיכואנליזה גם אינו שדה מדעי,

והפריבילגיה של האנליטיקאי אינה זו שמוקנה לכל מומחה אחר, כל בעל מקצוע אחר בתרבות

שלנו: היא אינה מבוססת על העובדה שהוא רכש השכלה מסוימת, שליטה בגוף-ידע כלשהו.

כך שניתן לומר שמעמדו של האנליטיקאי, כפי שחושב אותו לאקאן, כרוך ביומרות מרחיקות

האקט של מעמדו על ומדויק תיאורטי וחשבון דין לתת צורך שיש הסיבה וזו לכת;

הפסיכואנליטי: שאם לא כן, הפרקטיקה האנליטית כולה תהפוך לעניין חשוד ביותר מבחינה

הגותית ופוליטית.

הפרקטיקה של מעמדה את קושר שהוא בכך הללו השאלות עם מתמודד לאקאן

הפסיכואנליטית לנקודת-התיחסות מדויקת בגנאולוגיה של הסובייקטיביות המודרנית: הוא טוען

, או לפעמים גםLa scienceשמעמדה של הפסיכואנליזה נובע ממעמדו של המדע "עצמו" )

notre science;דיקרט אצל מדויק באופן למקם עלינו ראשיתו שאת שלנו(, המדע ,

( כתואם הקרטזיאני, מהסובייקט אחר אינו הפסיכואנליזה מניחה שאותו ושהסובייקט

13

correlateממוקמת היא מדע; אינה הפסיכואנליזה זאת, ובכל המדע; של הסובייקט של )

הדיבור, של בדיאלקטיקה הזה הסובייקט עבור שנפתח מקרי" ביניים "מרווח או ב"פער"

. 4חראביחסים שבינו לבין ה

שהפרקטיקה זו, פשוטה מעובדה ונתחיל הזו, היחודית ההתמקמות את להסביר ננסה

האנליטית היא פרקטיקה של דיבור; והאקט האנליטי, בהתאם, הוא אקט של אמירה. אולם

כזו שאמורה לשנות משהו זוהי אמירה שמחוללת תוצאות מרחיקות לכת עבור הסובייקט,

יודעים במילים אחרות. עכשיו, אנחנו בממשות של המבנה הסובייקטיבי: בסימפטום שלו,

נוכחותם הגופנית של שהאמונה המפליגה הזו בכוחו של הדיבור, הדיבור החי המצריך את

הסובייקט המדבר ושל הנמען, תמיד הייתה מקור מרכזי לחשד כלפי הפסיכואנליזה מהצד של

שיח המדע, ולא פחות מכך מצדו של השיח הפילוסופי, ובעיקר בקרב רבים מבני דורו של

; היא הופכת את הפסיכואנליזה לסוג של עשיה שנראה מבחינות רבות שלא בעתו,5לאקאן

בימינו וכבר בימיו של לאקאן – זמן קצר כל כך לאחר מותו של פרויד. ואמנם, כאשר לאקאן

בראשית דרכו ניסה לתת דין וחשבון ראשוני על האקט של הפסיכואנליטיקאי כמעשה של

דיבור, הוא נזקק להתיחסות לתור-זהב מיתי ואבוד של יכולת נאום: הוא טען שעל האנליזה

להתאים את סגנונה לזה של הדיאלוגים הגדולים של יוון העתיקה אודות הצדק והגבורה, ואף

השווה את הפירוש האנליטי לפקודתו של המצביא הגדול, פריקלס, הפוקד על הצי האתונאי

. כמובן, לאקאן לא עצר בפנטזיה ההירואית הזו, אלא הקדיש את העשורים6לצאת אל הקרב

והדיבור והשדה של השפה ל"פונקציה תיאורטי בסיס להקנות לניסיון עבודתו הבאים של

ביחס לשפה ופילוסופים כך שורה ארוכה של מודלים מדעיים וגייס לשם בפסיכואנליזה",

ולסובייקט המדבר; אך נוכל לומר שהדימוי הראשוני הזה, על אי-ההתאמה המופגנת שלו עם

כל פסיכולוגיה מודרנית של הדיבור, לא יורד מהבמה עבור הפסיכואנליזה; וניתן לשוב ולאתר

אותו במהלך שלאקאן מבצע חמש עשרה שנים מאוחר יותר כאשר הוא מנסה להגדיר את

הפירוש האנליטי כאקט של אמירה.

נוכל להזכר כאן בדבריו של פרויד על כך שהפסיכואנליזה מחיה משהו מכוחה המאגי של

. ובכן, ניתן לומר ששאלת האקט היא השאלה כיצד ובאיזו7השפה, כוח שללא ספק אבד ברובו

4 See XI, 265-266: "...psychoanalysis is not a religion. It proceeds from the same status as science itself. It engages in a central lack in which the subject experiences himself as desire. It even has a medial, chance status, in the gap opened uo at the center of the dialectic of the subject and the Other"

כוונתי כמובן לביקורות התכופות של פוקו )ההתייחסות לפסיכואנליזה כחלק מ"מנגנוני ההשחה" של טכנולוגיות5 הכוח המודרניות(, דרידה )השמירה בפסיכואנליזה על קדימותו של "הדיבור החי" לעומת הכתב והפרשנות

הטקסטואלית(, ננסי ולאקו לאברת' )תפיסת האמת השמרנית של לאקאן, ככרוכה בהכרח בדיבור( ואחרים. Nancy and Lacue-Labarthe, The Title ofהשניים האחרונים מציגים בצורה ממצה למדי את המגמה הזו: ראה,

the Letter )New-York: suny, 1992( 37, עמ' 1995, 6פולמוס, ", תרגום: סמואל נמירובסקי. Pass ראה פרנסואה לגיל, "לדבר על ה- 6 התיחסות הזו מופיעה במאמר "לשאלת אנליזה בידי מי שאינם רופאים", מאמר שיש לראותו כנקודת הכרעה7

במעמדה של הפרקטיקה האנליטית, בהצבתה של הפרקטיקה האנליטית כתחום עצמאי שאינו יכול להכללבתחום שיפוטו של המדע, ואף לא )כתוצאה מידית ונגזרת מכך( בזה של המדינה.

14

זכות הפסיכואנליזה עושה זאת, בהנחה שהפסיכואנליזה אינה מאגיה. אך כאמור, ההצבה של

מושג האקט רק מוסיפה נדבך נוסף לחשד האובסקורנטיזם שדבק בפסיכואנליזה, מאחר ואחת

ההשלכות שלה היא שהדיבור בתנאים היחודיים של האנליזה מכונן שדה אוטונומי ובמידה

רבה סגור של ניסיון: הקביעה שההסמכה של האנליטיקאי יכולה להקנות רק באמצעות אנליזה

פירושה שישנו ידע מסוים שיכול להרכש רק על ידי מעורבות בפרקטיקה, באמצעות אותה

אופרציה של דיבור – ורק בתנאי שאנחנו מניחים מראש אקט של אנליטיקאי )לא האנליטיקאי

לעתיד אלא זה שבפועל, מישהו שכבר השלים את המסלול וזכה להסמכה( שהוא זה שמאפשר

את האופרציה הזו מלכתחילה. ההגדרה של הפרקטיקה באמצעות מושג האקט מניחה, במילים

, שאינוהוראהאחרות, שישנו דבר מה שמושג או נרכש באנליזה שאינו ניתן למסירה בצורה של

ניתן להכללה ולניסוח כגוף ידע מלוכד. אנו רואים אם כן פעם נוספת ששאלת האקט מלכדת

בתוכה שני מישורים, שני מימדים בלתי נפרדים זה מזה של הפרקטיקה האנליטית: מחד, זוהי

שאלה ביחס להכשרתם של אנליטיקאים, ובאופן כללי ביחס לשאלה כיצד הידע הפסיכואנליטי

עובר, או מצטבר – בהנחה שמדובר בידע שנרכש קודם כל בין ארבעת קירותיה של הקליניקה,

ולאו דווקא על ידי האנליטיקאי כי אם על ידי זה ששוכב על הספה. אולם ברמה בסיסית יותר,

בתעקשותו בכניסתו לשדה הפסיכואנליזה, לאקאן בדאגה הראשונה-ממש של כרוכה היא

המיליטנטית על כך שהאנליזה היא פרקטיקה של שפה, פרקטיקה שפועלת מכוחו של המסמן

ולא בשום צורה אחרת; פרקטיקה שהתוצר שלה הוא ידע מסוים, ושאמורה בכל זאת לחולל

. 8אפקט ממשי, שינוי באופן התענגותו של הסובייקט

ישנן כמה בידע? ידע, האם אכן מדובר כזו של ניתן להצדיק קטגוריה כיצד השאלה היא

יכולים לומר שמדובר בידע מעשי, ידי תרגולsavoir-faireאפשרויות: היינו שנקנה רק על

ואימון: ולמרות שהפיתרון הזה אינו בלתי רלוונטי לפיתוחים של לאקאן )בעיקר אלו שהציג

בשנים האחרונות להוראתו(, לא ניתן לקבל אותו כתשובה מידית מאחר והאנליזנט באנליזה

אינו "מתאמן" להיות אנליטיקאי – הוא עושה דבר מה שונה מאוד ממה שעושה האנליטיקאי

של במישור שינוי שמתרחש אסקטי, תרגול של בסוג לטעון שמדובר יכולים היינו עצמו.

הנטיות, ההרגלים ותכונות האופי: אך למרות שהתיאור הזה עשוי להיות תקף לסוגים אחרים

באנליזה אינו מתרש זה מעין דבר שום ביהיביוריסטי( או )קוגניטיביסטי נפשי טיפול של

היינו יכולים לומר לבסוףלאקאניאנית, ולאקאן התנגד בצורה מוחלטת לכל גישה פדגוגית שכזו;

שהסיבה לכך שהידע הנרכש באנליזה אינו ניתן למסירה היא שמדובר ב "ידע אישי", ידע

המימד לאקאן, עבור אולם המטופל; של הפרטיקולרית ולהיסטוריה לנסיון-החיים שנוגע

נוגע באנליזה ולמרות שהרבה ממה שנידון ידע, ראוי לשם אינו הזה לכשעצמו המעורפל

למעשה, זה הבסיס לאופן שבו מגדיר לאקאן לא רק את הפרקטיקה האנליטית כי אם את הפרקטיקה באשר8 , כאשר לאקאן מנסה לתת הגדרה כללית11היא, את התחום הפרקטי עצמו: כך, בשיעור הראשון של הסמינר ה-

למושג הפרקסיס, הוא מגדיר אותו באופן הבא: פרקטיקה היא "פעולה אנושית מתואמת, תהא אשר תהא,המציבה את האדם בעמדה לטפל בממשי באמצעות הסימבולי". נשוב ונתעכב על הנקודה הזו בהמשך.

15

לסיפור החיים של האנליזנט ולזכרונותיו, זהו רק התווך שדרכו מושג משהו אחר – ואלמלא כן,

עלינו לומר שלא היה דבר שיצדיק התעניינות פילוסופית בפרקטיקה הפסיכואנליטית. הידע

המושג באנליזה אינו יכול להיות ידע אישי מאחר והוא אינו נוגע לאישיות, והגרעין המהותי שלו

ממוקם מעבר לכל הגורמים המעצבים את זהותו של המטופל כאדם וכאינדיבידואל; הוא נוגע

אך ורק לסובייקט עצמו, שאינו זהה כלל לאישיות המדוברת. לאקאן מבטא את הרעיון הזה

אחר אינו הפסיכואנליזה עוסקת שבו שהסובייקט בטענה )ומפתיעה( נחרצת בצורה

יכולה לקבל בין הסובייקט לשדה של הידע שאותו מהסובייקט הקרטזיאני; ושהיחס היחיד

הפסיכואנליזה הוא זה שמאפשר המדע המודרני – ובניסוחו של לאקאן:

"… the one I defined last year as punctual and vanishing: that relationship to knowledge which, since its historically inaugural moment, has retained the name "cogito". )E 728 ]858[(

אך מה הם בדיוק אותם יחסים "נקודתיים ונגוזים"? ואם הסובייקט של הפסיכואנליזה אינו אלא

הסובייקט הקרטזיאני, מדוע הידע שנרכש באנליזה אינו ניתן למסירה, לסיכום בספרון קטן –

כזה לא תהיה דיוק, מדוע קריאה בספר ליתר או "על המתודה הפסיכואנליטית", למשל?

שקולה לעולם לאנליזה של ממש? כאמור, השאלה הזו, שעשויה להשמע תמימה, מבודדת

למעשה את המשקל הקריטי של שאלת האקט: שכן גם דיקרט מציע "פרקטיקה" מסוימת,

משהו שכל אחד צריך לבצע בעצמו לפחות פעם אחת בחיו על מנת שמה שדיקרט כבר גילה

יקבל עבורו מעמד של אמת ודאית. אולם אין שום תנאי מיוחד להתחלת התרגול הזה – זה

. אך9משהו שכל אחד, כל סובייקט חושב מסוגל לעשות, אין צורך בתיווכו של פרקטיקן מוסמך

הפניה לאנליטיקאי אינה נעשית תחת אותה כותרת כמו הפניה לכל מומחה אחר– הוא אינו

בסובייקט מדובר אכן )ואם עצמו על יודע אינו דבר שהסובייקט הסובייקט שום על יודע

הקרטזיאני, הרי זה פשוט מכיוון שאין הרבה מה לדעת( ובכל זאת, האנליטיקאי הוא זה שמכוח

הסמכתו זכאי לעשות עבור הסובייקט את מה שהסובייקט אינו מסוגל לעשות עבור עצמו,

מישהו שהאקט שלו נדרש על מנת לחנוך את הסובייקט להתנסות מסוימת שממנה הוא אמור

להגיח שונה מכפי שנכנס. לכן, כפי שאומר לאקאן, אם לא נשכיל לתת דין וחשבון ראציונלי על

האקט הזה, מעמדו של האנליטיקאי לא יהיה שונה מזה של הכומר בכנסיה הקתולית, האקט

– נצטרך להניח שפועלים כאן כוח וסמכות מסדר טרנסנדנטיsacramentשלו יהפוך לסוג של

(. ולפיכך, על מנת להקנות לאקט הזה מעמד רציונאלי עלינו לדבוק בהנחותXI, 265לחלוטין )

הפרקטיקה של מעמדה להסביר: עלינו יהיה ושעתה הזכרנו, כבר אותן הבאות המוצא

האנליטית נובע ממעמדו של המדע "עצמו", תנאי האפשרות שלה, נוכל לומר, חופפים לאלו

עם דיקרט, ושעלינו להבחין בצורה נחרצת מכל17של המדע )המדע המודרני שנחנך במאה ה-

. כפי שכבר ציינתי קודם, אני מאמינה שההבחנה הפשוטה הזו מספיקה כדי לסמן את הפער המהותי בין האקט9 כפי שהוא עשוי להופיע במסגרת שיטות פילוסופיות שונות לבין החקירה של לאקאן ביחס לאקט. שכן אף מתודה

פילוסופית ראויה לשמה אינה יכולה לוותר על העיקרון הקרטזיאני לפיו על המתודה הזו לפנות לכל אחד.

16

– אך בכל זאת, הפרקטיקה הפסיכואנליטית אינה מדע; שכן10 מה שזכה לשם הזה קודם לכן(

((, מימד של אקט שחורגXI, 265בהיותה פרקטיקה של דיבור היא כוללת "מימד אופרטיבי"

מזה של כל חקירה מדעית, וגם מזה של כל חקירה פילוסופית. אולם, הטענה לפיה הסובייקט

את מדגישה הקרטזיאני מהסובייקט אחר אינו הפסיכואנליטית הפרקטיקה מניחה שאותו

העובדה, שהניסיון להסביר את המימד האופרטיבי הזה אינו יכול להסתמך על שום פסיכולוגיה

עליו – יחסים חברתיים( או אינטרסובייקטיביות תיאוריה של על שום לא )וגם אמפירית

יכולה שבו המדויק המקום את ולאתר עצמו, הקרטזיאני הקוגיטו של מהחקירה להתחיל

להתכונן עבור הסובייקט הזה פרקטיקה של דיבור; או, במילים אחרות, המקום המדויק שבו

שנווכח כפי ואמנם, הקרטזיאני. לסובייקט ביחס הפרוידיאני הלא-מודע את למקם עלינו

, באמצעות התרגוםקוגיטובהמשך, את האקט האנליטי עצמו לאקאן מגדיר תוך התיחסות ל

והניסוח המחודש שהוא מעניק ל"אני חושב משמע אני קיים" של דיקרט.

"זוהי הצורה החדשה שבה אני מציע לכם להציב חקירה ממין חדש של מה שנוגע למעמדו של

האקט בעידן שלנו, עד כמה שהאקט הזה, שמצוי בקרבה משפחתית יחודית כל כך לכמה

ובראשם ה הקרטזיאני, עד כמה שהאקט הפסיכואנליטי מאפשרקוגיטו פיתוחים מקוריים,

. בכוונתי להתיחס לאמירה(XV, January 17, 1968להציב מחדש את השאלה שהם מעלים" )

את מגדירה היא האקט; שאלת של נכונים ומיקום להבנה מפתח כאל לאקאן של הזו

הפרספקטיבה הפרשנית שמתוכה יש בדעתי לטפל בה. ברצוני להציע כאן שניתן להבין את

הופעתו של מושג האקט הפסיכואנליטי בנקודה מוגדרת בהוראתו של לאקאן אם מתיחסים

ובשאלת הסובייקט של המדע; ושהחקירה הזו אינהקוגיטואליו כאל תוצאה של התעמקותו ב

משמשת את לאקאן רק על מנת להצדיק או לבסס את מעמדה של הפסיכואנליזה באופן

"חיצוני", ביחס למדע או לפילוסופיה, אלא משנה בסופו של דבר את האופן שבו לאקאן חושב

את יסודותיה של הפסיכואנליזה עצמה – את מעמדו של הסובייקט, מיקומו בשדה של הידע,

חר הגדול. למעשה, מושג האקט מופיע כמענה למה שנראהאוביחס למה שלאקאן מכנה ה

בנקודה מסוימת כשבר או תסבוכת בכמה מתזות היסוד של לאקאן; ואני סבורה שבהקשר הזה

הקרטזיאני מתגלה כציר מרכזי, נקודת תפנית אפילו – מבחינה זו שהוא מוביל לבחינהקוגיטו ה

מחודשת וערעור של רבות מהמשגותיו המוקדמות, אך משמש באותה מידה כנקודת מוצא

ואת השאלה הזה המהלך של קווי המתאר את כאן להציג אנסה מחודש שלהן. לביסוס

המרכזית שסביבה הוא סובב, מתוך כוונה לפתח ולהרחיב את כל אחת מהנקודות שיעלו כאן

בהמשך העבודה.

10 "That was why it was important to promote firstly, and as a fact to be distinguished from the question of knowing whether psychoanalysis is a science )i.e. whether its field is scientific(, the fact that its praxis implies no other subject than that of science." "Science and Truth",E 733 ]863[

17

הטענה )הנשמעת פרדוקסלית, במבט ראשון( לפיה הסובייקט של הפסיכואנליזה אינו אחר

מאשר הסובייקט הקרטזיאני – שהוא גם "התואם" ההכרחי למדע המודרני – תלויה כמובן

בקריאה המחודשת שלאקאן מציע לקוגיטו, ובהשקפותיו של לאקאן ביחס למדע; זוהי קריאה

מורכבת ורבת שלבים, ויהיה עלינו להרחיב עליה בפרק השלישי של העבודה. אולם הטענה

שהסובייקט המודרנישבה עלינו להתמקד כרגע היא זו שמוצגת בציטוט שהבאתי לעיל – הינו,

מתכונן אמנם אך ורק על ידי יחס מסויים לידע, אבל זהו יחס אנטינומי מיסודו )"נקודתי ונגוז"(

יחס שמכונן את הסובייקט הזה כסובייקט שסוע: "הסובייקט המדובר נותר התואם של המדע,

הניסיון חוסר-התוחלת של על-ידי כמוגדר והמדע מתגלה אנטינומי מאחר תואם זהו אבל

לאחות את הסובייקט". הנקודה הקריטית שעליה מתעכב לאקאן היא שהאקט המכונן של

הוא אקט של המודרנית דחייתוהסובייקטיביות הוויתו של את המעגן ידע: אקט כל של

הסובייקט בפעולה של מחשבה, אך מחשבה שהפעולה הבסיסית שלה היא פעולה של דחיה,

של השלכה – פעולה שמעגנת את הוויתו של האני בנקודה שבה הסובייקט משולל כל ידע

. זהו צעד בלתי-הפיך, כפי שטוען לאקאן, ושום מהלך נוסף שנובע ממנו לא יוכל לשוב11שהוא

וגם לא עם זה של ההוויה, ככל ולאחות את הסובייקט המרוקן הזה עם השדה של הידע,

. כמובן, לאקאן אינו הראשון או היחיד לטעון זאת,אנישההוויה הזו חורגת מנקודת-מגוז של ה

והפרלוגיזם הכרוך בניסיון הזה הודגם עוד הרבה לפניו. אולם לאקאן מראה בצורה חדשה

וברורה כיצד ההפרדה הזו, ההצבה של הסובייקט המרוקן כ"תואם אנטינומי" של הידע המדעי

, באיזה אופן היא17אחראית ל"שינוי הטמפו" הקיצוני בהתפתחותו של המדע החל מהמאה ה-

. אך בעוד שהמדע עצמו אינו12מהווה תנאי ליעילותן המסחררת של נוסחאות הידע המדעיות

מקורותיו על )או הזה המקורי השסע או הפיצול על דבר לדעת צריך ואינו רוצה

11 "this correlate, as a moment, is the defile of a rejection ]rejet[ of all knowledge, but is nevertheless claimed to establish for the subject a certain anchoring in being; I sustain that this rejection of all knowledge constitutes the subject of science in its definition, this latter term to be understood in the sense of a 'narrow doorway'", "Science and Truth", E, 727 ]856[

" יש משמעות מושגית מדויקת עבור לאקאן, זהו התרגום שלו ל-rejetביחס להגדרה הזו עלינו לזכור שלמונח "verwerfung .של פרויד, כמאפיין את המנגנון של הפסיכוזה. נחזור לנקודה הזו בהמשך

לאקאן מראה )וגם בנושא זה הוא כמובן אינו היחיד( שהמפתח ליעילות הזו אינו טמון בעקרונות הביקורתיים או 12 הנאורים הקשורים במסורת הקרטזיאנית, וגם לא באוניברסליות או הניטרליות כביכול של הסובייקט של המדע, כי

אם דווקא בפיצול שמתרחש ברגע הזה עבור הסובייקט, ושמתרגם לשינוי בעמדה שהסובייקט ממלא בשדה של המסמן )השדה של הייצוג, אפשר לומר בקירוב(, וללוגיקה חדשה של שימוש במסמן. כמובן, ניתן להציג מחדש

את השאלה הזו באמצעות התמה הכללית יותר של הסובייקטיביות הטרנסנדנטלית והתפקיד הברור שזו ממלאת בתפיסת המדע והתפתחותו – אולם יש חשיבות לכך שלאקאן דווקא אינו עושה זאת, אלא מציב את השאלה

באופן ממוקד ומקומי יותר ביחס לצעד הראשוני, החונך של דיקרט; שכן הבחירה הזו מאפשרת לו להציג בצורה נקיה מאוד את הלוגיקה הבסיסית של הסובייקט שבה הוא מנסה לטפל, את ההתמקמות של הסובייקט

ב"השתלשלות של דחיתו של כל ידע". לשם השוואה, ניתן להתיחס לעבודתו המופתית של ז'אק לוק מריון על , שבה הוא מדגים את החשיבות העצומה של הסדרה המתמטית כסדר חדשהאפיסטמולוגיה האפורה של דיקרט

של יצוג במתודה הקרטזיאנית, ואת התלות של ההתפתחות הזו בתפיסה חדשה של סובייקט.

18

, הפסיכואנליזה ממקמת את עצמה בנקודה המדויקת שבה הוא בא לידי ביטוי;13הקרטזיאניים(

. 14היא לוקחת אחריות, אפשר לומר, על התוצאות שלו

בין האופן שבו דיקרט מבודד וממקם בעקבות ההמשגה הזו לאקאן מראה שישנה זהות מבנית

של הסובייקט הפרוידיאני, הסובייקט את להציב עלינו שבו האופן לבין הסובייקט את

הלא-מודע; ושעל אף ההבדלים הברורים בניהן, שתי ההמשגות מציגות בחשבון אחרון את

הסובייקט של במבנה שסע או יסודית אנטינומיה אותה המבוי-הסתום, quaאותו

הסובייקט-של-הידע. על מנת להדגים זאת, לאקאן משתמש במכלול ההמשגות הוותיקות שלו

ביחס לסובייקט של הלא-מודע, הסובייקט של המסמן: הוא מראה שניתן להבנות מחדש את

חר כמקוםאחר הגדול, האהמהלך של דיקרט באמצעות הדיאלקטיקה שבין הסובייקט לבין ה

של הדיבור או אוצר המסמנים, ובאמצעות ההצרנה הלוגית שלאקאן מעניק לדיאלקטיקה הזו

)אותה הוא מכנה "אופרציית ניכור"(. הפיתוח הזה מאפשר ללאקאן לקרוא ולפרש מחדש את

המהלך הקרטזיאני ותוצאותיו; ובעיקר, לגשת מחדש לשתי תוצאות מהותיות, שכבר סומנו

הפרדה ברורה ביןבמסורת הפילוסופית לפניו: העובדה שמכאן ואילך ניתן יהיה לסמן פיצול,

)כאשר הגישה הוולנטריסטית של דיקרט לאמיתות הנצחיותהשדה של הידע לשאלת האמת

חר שאינו מרמה – ולפיכךאהופכת את האמת לתלויה ברצונו הטוב של האל, בקיומו של ה

לשאלה טרנסנדנטית וחסרת-תוצאות בשדה של הידע והניסיון המדעי, אך לא ביחס למעמדו

כן, וכמו הזו(; לערבות כבול שנותר הסובייקט, מהשל כל ואילך זה שמרגע העובדה

שהסובייקט יוכל לדעת יוותר חיצוני ליסוד, לגרעין של הוויתו, גרעין שעלינו למקם במימד של

)המגולם אצל דיקרט כאיווי לוודאות(. האיווי

ניתן לראות במושג האקט את המענה של לאקאן למה שהוא מכנה לפיכך, במובן מסוים,

"חוסר הטעם המושלם" של המדע, העובדה שהמדע "מאפשר הרבה אבל אינו מניע דבר" –

ככל שהמצב הזה אינו מוגבל למה שמתרחש "בתוך" המדע, אלא כרוך בעמדה הבסיסית של

הסובייקט. כך, כותב לאקאן: "... בשל המהלך ההתחלתי של הקוגיטו, ניתן לומר שהכל כבר

ניתן למדע, ובאופן לגיטימי בסופו של דבר; הכל נפל לידיו בשדה עצום של הצלחה; אבל במובן

מסוים ההצלחה הזו נקנתה במחיר זה, שלמדע אין שום דבר לומר ביחס לסובייקט של האקט;

" לאור התבטאויות מעין אלו, ניתן היה למקם את שאלת האקט של15הוא אינו מחייב אותו.

כך כותב לאקאן: "]דיקרט[ אומר: 'אני חושב משמע אני קיים', ומכאן ואילך, זה עניין סגור ומוסכם; לא צריך13להתעסק בזה יותר. הוא פתח לרווחה את הכניסה למדע שלא יעסיק את עצמו לעולם ובשום אופן בסובייקט )

XV, March 20, 1968)לאקאן מוסיף לכך הסתייגות לפיה שהמדע נאלץ למצוא מחדש את הסובייקט כאשר ;" , ליסודותיו הלוגיים והמתמטיים; ניגע בנקודה זו בחלקה השני של ההקדמה. 20הוא נדרש, במפנה המאה ה-

המאמר על "המדע והאמת" נפתח בהצהרתו של לאקאן על כך שהמדע המודרני מחולל תמורה רדיקלית14 [ ובהמשך הוא מדגיש, באמירה המופנית באופן מיוחדnotre position de sujetב"עמדת הסובייקט שלנו" ]

לפסיכואנליטיקאים, ש"אתה תמיד אחראי לעמדתך כסובייקט"; ושהמדע, למרות שחנך את עמדת הסובייקט החדשה הזו, אינו יכול אלא לשכוח אותה – ואילו הפסיכואנליזה יותר מכל תחום אחר מחויבת להכיר בעמדה הזו,

במקורה ובהשלכותה. 15 XV, March 20, 1968נוכל להתיחס גם למילים שבהן חותם לאקאן את הסמינר על האקט: "מקורו של המדע .

חר הוא זה שבו המדע מגיעאבמישור של הסובייקט, ככל שמדובר בסובייקט מזוקק. לעומת זאת, המישור של ה

19

לאקאן במסורת הביקורות הגדולות של הסובייקטיביות הטרנסנדנטלית והשתלשלותה במדע

המודרני: אלו של הידיגר, של בנימין, של אסכולת פרנקפורט וממשיכי דרכם; ביקורות שנועדו

,20לתת מענה למה שמופיע כמשבר קריטי בתחום של המעשה האנושי במפנה המאה ה-

לנו הפילוסופיה או לערער את החלוקה שהורישה בניסיון לבחון מחדש כולן ושמתמקדות

מעשיים, לשיפוטים בלבד" "הכרה או בלבד" "ידע שיפוטי בין החלוקה הטרנסנדנטלית,

חזרה אולם בניגוד לכל הנ"ל, האסטרטגיה הבסיסית של לאקאן היא אסטרטגיה של 16אתיים.

לדיקרט – מבעד ומעבר לקאנט, אפשר לומר. וגם אם החזרה הזו כרוכה בהיפוך מסוים, הרי

טוען שהוא בכך עצמה, הקרטזיאנית הסובייקטיביות של מהותי יסוד משמר שלאקאן

שהפסיכואנליזה מסרבת לשוב לתפיסה כלשהי של סובייקט "מחונן במעמקים", וש"שלא נותר

דבר – בכל מה שפרויד חוקר – שיוכל להחיות, להשיב רוח חיים למחשבת ההוויה, מעבר למה

." לאקאן, במילים אחרות, מסרב((XIV, December 21, 1966כעת מציב לה כגבול קוגיטו שה

להעניק לסובייקט שום מימד חדש של עומק או של "היות שם", שום היסטוריות או תוכן

חומרי שיכולים היו להעניק עושר מחודש לעשיה אנושית המרוקנת. במקום זאת, לאקאן חוזר

הניסיון לאור ממנו להסיק שניתן ולמה מכונן, כאקט עצמו הקוגיטו של וללוגיקה למבנה

הפסיכואנליטי. במידה רבה, נוכל לומר שלאקאן מבקש לפתח מושג חדש של אקט על בסיס

השלד החשוף של ה"אני חושב משמע אני קיים"; ומלבד זאת רק, שהסובייקט שנולד ברגע

הזה הוא גם סובייקט שמדבר.

מהן המסקנות הראשוניות הנובעות מכך ביחס למעמדה של הפרקטיקה האנליטית כפרקטיקה

הפירוש בפסיכואנליזה, כמו בכל? אקט של פירוששל דיבור, ולאקט האנליטי, שהוא, כזכור,

מקום אחר, הוא אופרציה של ידע – ולאקאן הראה מראשית הוראתו שהדרך היחידה להבין

את האופרציה הזו היא לקבוע שמדובר בידע המנוסח באמצעות מסמנים, ושנשמע לאי-אלו

חוקים כללים של השימוש במסמן; ומבחינה זו, תנאי האפשרות של הפירוש באנליזה תואמים

. אולם הידע המבוקש בפסיכואנליזה הוא ידע17לאלו שקובעים כל הליך-ידע מודרני, כל מדע

אודות הסובייקט עצמו – והמבנה של הסובייקט הוא כזה שהפיצול בינו לבין הידע הקובע אותו

הוא בלתי-הפיך, בלתי ניתן לתיקון: הרעיון הזה, בגלגוליו השונים, הוא למעשה אחת מנקודות

לכלל שלמות, ופירושו של דבר שביחס לסובייקט, הוא מנכר עצמו לחלוטין. עלינו לדעת אם כן היכן יכול לשכון עדין, במישור של הסובייקט, דבר מה ששייך לסדר של הנבואה"; "הסדר של הנבואה" הוא האופן שבו מתיחס

לאקאן בשיעור זה לשאלת האמת כפי שהיא מתפקדת עבור הסובייקט, האמת כמובחנת מהידע. ובכל זאת, יש לומר מלבד לרגעים של תנופה רטורית, לאקאן אינו מיחס את מה שקורה בפסיכואנליזה לשום דבר מהסדר של

XV, June 19, 1968הנבואה. ; ברנשטיין מציג את הקוויםThe Fate of Art ראה בהקשר זה את סקירתו של ג'. מ. ברנשטיין בהקדמה לספרו 16

המשותפים לביקורת המודרניות אצל הידיגר, אדורנו, דרידה ואחרים, המתמודדים עם שאלת ניכורו של הסובייקט במסורת הפוסט-קנטיאנית – ניכור הנובע מההבחנה הרדיקלית בין שיפוטי ידע בלבד לשיפוטי ערך או שיפוטים

מוסריים, ומתבטא בחזות הכפולה של הפוזיטיביזם המדעי והאתיקה הליברלית-דמוקרטית )בהתאם לקו החקירה שלו, ברנשטיין מדגיש כמובן את התפקיד המכריע של השיפוט האתסטי ויצירת האמנות בניסיון לערער על

החלוקה הזו והניכור שהיא מולידה(. ראה: J.M Bernstein, "introduction: Aesthetic Alienation" in The Fate of Art, )Cambridge: Polity Press,

1992(, pp. 1-17 ניתקל באופן שבו מציג לאקאן את הטענה הזו בחלקה השני של ההקדמה17

20

המוצא הבסיסיות של לאקאן, הוא שקול לתזה שהוא ניסח מראשית הוראתו תחת הכותרת

ולמרות הרושם"חתירתו של הסובייקט", או הניכור היסודי של הסובייקט כאפקט של המסמן.

שעשוי להיווצר בקריאה שטחית, העמדה הזו מציבה את לאקאן באופוזיציה לרבים מבני זמנו,

לרבות מהתיאוריות הפוסט-מודרניות של הסובייקט: שכן הסובייקט של הפסיכואנליזה הוא

של ידע כלשהו – של קונסטלציה תרבותית, היסטורית, משפחתית, נרטיבית וכןתוצראינו

התניות או קוגניטיבית התפתחות גנטית, תורשה של תוצר שהוא מכפי יותר )לא הלאה

חברתיות(: לא ניתן "לקרוא" את הסובייקט בשום מערך נתון של מסמנים. לאקאן מבטא את

העמדה הזו כאשר הוא מדבר על הסלידה המושרשת שלו מעצם הרעיון של "מדעי האדם",

(. במקום זאת,]E 730 ]859שתמיד נראה לו כרעיון דכאני מיסודו )וכגישה פסאודו-מדעית( )

הוא מתעקש על זיקתה של הפסיכואנליזה למדע "עצמו" ולסובייקט הקרטזיאני – סובייקט

מפוצל בהוויתו על ידי הידע שקובע אותו, ידע שמקבל את מעמדו המכונן רק בהיותו "מסורב

סובייקט", אם אפשר להתבטא כך.

כאמור, את היחסים המורכבים הללו בין הסובייקט לשדה של הידע לאקאן מבנה באמצעות

אופרציה לוגית חדשה שאותה הוא מגדיר כ"אופרצית ניכור"; והוא מדגים אותם באמצעות

מודל טופולוגי, שאותו נתחיל לפתח בפרק הבא. אולם לאקאן מנסח את הניכור הזה במונחים

קרטזיאנים רק בשלב מתקדם יחסית בהוראתו, בשנים שקודמות לסמינר על האקט; והערך

הוא ההדגשה שביסודו, במקורו של הניכור הזה עלינו למקם אקטcogitoהמכריע של הפניה ל-

. באופן הזה, באמצעות מושג האקט והפניה לדיקרט לאקאן מבקש לתאר אתשל הסובייקט

הוא חושף את הרגע הזה כרגע בעלהצעד המכריע שבו סובייקט, ידע ואיווי נחתכים זה בזה:

; רגע ממשיוכאקט כאירוע -מבנה מורכב, אנטינומי, ובכל זאת מתעקש לסמן אותו כרגע ממשי

כל בהיסטוריה של רגע ממשי פחות מכך, ולא בהיסטוריה של הסובייקטיביות המודרנית,

סובייקט באנליזה. והרעיון של האקט האנליטי כאקט של פירוש טמון בכך, שלמרות שהאנליזה

עליו, לבצע אותו מחדשלחזור אינה יכולה לתקן או לאחות את הפיצול המקורי הזה, היא יכולה

ובמישור שונה.

למעשה, כפי שנראה מיד, הלוגיקה של החזרה ממלאת תפקיד מהותי בהמשגה של האקט

קובעת היא דיקרט(: של מזו חורגת הפרוידיאנית, הפסיכואנליטית, ההמשגה זו )ובנקודה

שהאקט המקורי מקבל את מעמדו המלא כראשית רק בדיעבד, רק באמצעות הפעם הנוספת

שחוזרת עליו. האקט מכוון אם כן, בתנועה של חזרה, לעבר נקודת מקור; הוא מבקש למצוא

מחדש את "מה שהיה שם קודם", מלכתחילה, עבור הסובייקט של המדע. הוא מבקש לבחון

ואילך שמכאן לעובדה הזה: הכינון רגע של מובהקת לתוצאה מענה לספק ואף מחדש

וגדל של הכרתו, שום אובייקט שישמש הסובייקט הזה לא יוכל למצוא עוד, בשדה ההולך

עבורו כסיבה, כמניע לפעולתו; והוא לא יוכל לזהות את המקום שבו, שממנו, הידע הזה קובע

21

אותו כסובייקט מתאווה. וכך, ברגע נוגע ללב משהו של "חזרה הביתה" מחליט לאקאן לתאר

את הפרקטיקה האנליטית, ואת האפוריזם הפרוידיאני אותו הגדיר כציווי היסודי שלה, בתור

פניה אל הסובייקט הקרטזיאני: "איני אומר שפרויד הביא את הסובייקט לעולם ]...[ מפני שהיה

זה דיקרט שעשה זאת. אבל פרויד פונה אל הסובייקט הזה על מנת לומר לו את הדבר הבא,

." Wo Es war, Soll Ich werdenכאן, בשדה של החלום, אתה בבית. שהוא בגדר חידוש:

Wo Es warבמילים הללו מציין לאקאן, בעקבות פרויד, את האובדן שעלינו לאתר ברגע :

נבנה המושג של האובייקט ושמתוכו ,aהמקורי הזה, אובדן שמתרחש במימד של האיווי,

. ישנן דרכים רבות לפנות לאובדן הזה ולנסות למקם אותו; אךהאובייקט האבוד סיבת האיווי

נוכל להתיחס בשלב ראשון, לשם הדגמה, לטענתו של לאקאן על כך הידע שנדחה על ידי

דיקרט בשני הפרקים הראשונים של ההגיונות מקבל ברמה של הפילוסופיה הקרטזיאנית את

. שכן גם אם הידע הזה(XV, January 17 1986סיבת האיווי האבודה ) ,aהמקום של האובייקט

משוקם, מושב על כנו, הוא אינו חוזר לאותו המקום, לאותו המעמד, כבר אין לו את אותו

התפקיד מבחינת האיווי של הסובייקט: הידע שנדחה בשם האיווי לוודאות, בשם התשוקה

המוחלטת שלא להיות מרומה, מושב על כנו רק מרגע שהוא הופך למעשה לבלתי-רלוונטי

ביחס לאיווי הזה: רק מרגע שדיקרט הבטיח ששום דבר שיכול לקרות בשדה של הידע, שום

טעות או בלבול, לא ישפיעו כהוא-זה על הוודאות היסודית שלו, על העמדה שבה הוא יכול

ה של הערבות באמצעות בו ולתמוך הזה האיווי את לפירושאלבצר ההתיחסות כך, חר.

של ידעשחזורהאנליטי כאל אקט מדגישה את העובדה שלא מספיק להתיחס לפירוש כאל

אבוד, הפירוש לא נועד "לאחות" את החסרים או החורים שבידע שבהם מתבטא השסע של

הסובייקט: הוא צריך לדעת להפעיל את הידע בטופולוגיה המפוצלת של הסובייקט; לדעת כיצד

הוא פועל, כיצד הוא פעל מלכתחילה כסיבה לפיצול של הסובייקט – ופירושו של דבר, לפי

הנוסחה של לאקאן, לגרום לידע לתפקד במקום של האמת, האמת כסיבה. ולשם כך עליו לכוון

לעבר המפגש המקורי, האנטינומי הזה, עליו לחזור עליו בצורה כלשהי; ולמרות שהחזרה אינה

מותירה את הסובייקט פחות שסוע, פחות מנוכר מכפי שהיה בתחילה )אדרבה, היא כרוכה

במידה רבה בהקצנה של הניכור הזה, במיצוי רדיקלי שלו(, היא יכולה לחולל הסטה כלשהי,

תזוזה בקו הגבול שלאורכו מסומנת החלוקה.

אם כן, ראינו שלאקאן מציג את מושג האקט האנליטי כהזדמנות לפתוח מחדש את השאלה

ונוכל לומר שהאקט האנליטי עצמו מאפשר לסובייקט עצמו - שמעלה הקוגיטו הקרטזיאני

לפתוח מחדש את השאלה הזו, מזמין אותו להתיצב מחדש "שם היכן שזה היה", ברגע כינונו.

עלינו לזכור שהרעיון של החזרה-בפועל כחלק מהפרקטיקה האנליטית ממלא תפקיד מרכזי

, כאשר המטופל "פועל" את מה שהואacting outכבר אצל פרויד: התופעה הזו זכתה לכינוי

אינו יכול לזכור, את אותם מקומות שאינם ניתנים לשחזור, לאיחוי במימד של הידע והמחשבה.

22

אולם נוכל לומר שאצל לאקאן הרעיון הבסיסי הזה מקבל תפקיד כללי יותר: שכן האנליזה

, הכנסה לפעולה שלmise-en-acteבשלמותה, מכוח היותה פרקטיקה של דיבור, מהווה מעין

חר כמקום שלאמשחק המסמן שבאמצעותו מתכונן הסובייקט, ושל הדיאלקטיקה בינו לבין ה

של היסודי הניכור את לבטל יכולה אינה הזו המחודשת" שה"הפעלה ולמרות הדיבור;

האמת,הסובייקט בשדה של הידע, היא מכניסה מחדש לניכור הזה מימד שונה, המימד של

18שהיא עבור לאקאן תמיד האמת שמדברת, האמת ש"מבוססת על העובדה שהיא מדברת".

וכך, אחת האסטרטגיות הבסיסיות של לאקאן ביחס למהלך הקרטזיאני הייתה לקרוא לתוכו

את התפקיד שממלאים בו השפה והדיבור – ולהדגיש את העובדה )שכמובן נותרת מוסוות אצל

- שערך האמת19להאמרדיקרט( שה"משמע אני קיים" מקבל את תוקפו רק בתנאי שהוא יכול

חר, ושהיא מניחה )עוד לפני כל הוכחה בדבר קיומואשל האמירה הזו תלוי בכך שהיא מופנית ל

חר שעשוי להיות ערוםאחר כמקום של הדיבור – האשל האל ורצונו הטוב( את המימד של ה

ורמאי, שעשוי שלא להיות קיים אפילו, אבל שבזכותו דיקרט יכול להיות בטוח שהוא חושב,

מאחר והוא יכול לומר זאת.

האקט, אם כך, הוא אקט של אמירה; אולם – וזו נקודה חשובה שיהיה עלינו לברר בהמשך

שינויים כמה להכניס לאקאן את מובילים עצמו האקט ומושג לדיקרט הפניה – העבודה

ותיקונים משמעותיים בתזות המוקדמות שלו בנוגע לאופן שבו עלינו להמשיג את האמירה הזו;

וכיצד היא מתפקדת במישור של האמת. שכן למרות שבשלב ובעיקר ביחס לשאלה האם

ה של למימד ההתיחסות באמצעות דיקרט את מפרש לאקאן באמצעותאהראשון חר,

הקרטזיאני, הרי שבשלב שני אותו המהלךקוגיטוחר באהאפרמציה של התפקיד שממלא ה

חר בתיאוריה שלו עצמו. שכן,אמוביל את לאקאן לבחינה מחודשת, רדיקלית, של מקומו של ה

הצעד של דיקרט ותוצאותיו כפי שהן באות לידי ביטוי במדע המודרני, אומר לאקאן, מייצרות

חר, הן מובילות בסופו של דבר למה שלאקאןאזעזוע, שבר של ממש ביחס שבין הסובייקט ל

"דחייתו של ה "נפילתו של האמכנה והמקום שבואחר", חר"– האחר כמקום של הדיבור

האמת יכולה להופיע. בסופו של דבר, לאור מושג האקט עצמו יש צורך לשאול מחדש איזה

שמדברת" "האמת למלא יכולה בפרקטיקה תפקיד ולפיכך המדע, של לסובייקט ביחס

מופיע שהוא כפי הסובייקט של שהניכור מכך נובעים הללו השינויים עצמה. האנליטית

בעקבות הקוגיטו, "בהשתלשלות של דחייתו של כל ידע", יהיה שונה מבחינה משמעותית ממה

שלאקאן הגדיר קודם לכן כ"חתירתו של הסובייקט", האופן שבו הסובייקט משוסע על ידי

הוא יכלול מימד נוסף על הדיאלקטיקה של השפה והדיבור, רובד שונההדיבור-האפקט של

ורדיקלי יותר של ניכור. עוד יהיה עלינו לראות כיצד בדיוק ההקצנה הזו באה לידי ביטוי, אך18 "…truth is grounded in the fact that truth speaks, and that it has no other means by which to become grounded." "Science and Truth", E, 737 ]868[19 "Which is why it is worth restating that in the test of writing I am thinking: "therefore I am" with quotes around the second clause, it is legible that thought only grounds being by knotting itself in speech where every operation goes right to the essence of language." Ibid, 734 ]864[

23

ההשלכה הראשונה שלה היא שרגע כינונו של הסובייקט המודרני, במידה וממקמים אותו אצל

בין המימד של הידע לזה של האמת; הוא מייצג,הבחנה דיקרט, עשוי לגרור אחריו יותר מאשר

באופן פוטנציאלי לפחות, רגע של ניתוק מוחלט בין המימדים הללו, של התרת הקשר בניהם-

. הוא מיצר20ולפי ניתוחו של לאקאן, הניתוק הזה הוא מה שאנו חוזים בו בפועל במדע המודרני

חר, בפונקציה הסימבולית עצמה. וכאמור, לשבר הזה ישאאת מה שניתן לכנותו שבר, שסע ב

השלכות משמעותיות ביחס לאופן שבו ממשיג לאקאן את אופרצית הפירוש באנליזה, את

עמדתו של האנליטיקאי, ובסופו של דבר, את מעמדו של הלא-מודע עצמו.

כך, אומר לאקאן, לא נותר לנו דבר שיחזיק ביחד את הידע והאמת מלבד הסובייקט עצמו – או

וכדי להחזיק את הסובייקט עצמו בנקודה הבלתי-יציבה הזו, למעשה, אקט של הסובייקט;

נדרש אנליטיקאי – נדרש מישהו שיגלם עבור הסובייקט את מקומה של האמת כסיבה, ויתר

את אותו אובדן שמתרחש ברגע הראשוני, המכונן של האקט, ושמניע:על כן, כסיבה אבודה

. נחתום את ההצגה הזו21את תנועת החזרה שיכולה להוביל, באופן פוטנציאלי, לאקט נוסף

בציטוט כמה פסקאות שבהן לאקאן מציג בדרכו הדחוסה והחידתית משהו את הרעיונות הללו

– ציטוט שמעיד על המקום שמקנה לאקאן לפרקטיקה האנליטית כפרקטיקה של דיבור ביחס

לשיח המדע, וגם )בצורה אירונית למדי( ביחס לשיח הפילוסופי, וביחס למימד נוסף, רלוונטי

לא פחות לשאלת האקט – המימד של האקט הפוליטי או המהפכני. ננסה לתאר את הלוגיקה

המרכזית של הפסקאות הללו, ולראות כיצד היא מובילה לשאלת האקט:

That is the breaking point at which we depend upon the advent of science. We no longer have anything with which to join knowledge and truth together but the subject of science.

This subject still allows us to do so, and I will now go furthur into the question of how – leaving my Thing to sort things out by itself with noumenon, in short order I suspect: as a truth which speaks has no-thing much in common with a noumenon that, for as long as pure reason can be traced back, has always kept its mouth shut.

This is not irrelevant, as the medium which will serve us at this point is one I brought up earlier. It is the cause: not the cause as logical category, but as causing ]causer[ the whole effect. Will you psychoanalysts refuse to take on the question of truth as cause when your very careers are built upon it? If there are any practitioners for whom truth as such is supposed to act, aren’t you them?

20" As for science, I cannot today say what seems to me to be the structure of its relations to the truth as cause ]…[ I will broach the topic with the strange remark that our science's prodigious fecundity must be examined in relation to the fact, sustaining science, that science does-not-want-to-know-anything about the truth as cause." Ibid, 742 ]874[

של הדחיהverwerfungלאקאן מציין מיד שה"לא-לרצות-לדעת-דבר" שהוא מיחס למדע קשור לסדר של ה- הבלתי-הפיכה, הסירוב המוחלט.

האמת, בניסוחו של לאקאן, מקבלת בפסיכואנליזה את התפקיד של "סיבה חומרית", סיבה שמוגדרת בתור "זה21שממנו"; או בנוסח הפרוידיאני, "שם היכן שזה היה":

…"the subject's division between truth and knowledge – is a familiar point to them ]psychoanalysts[. It the one to which Freud urges them with his call 'Wo es was, soll Ich werden' ]…[. How could what was, forever awaiting me in the guise of an obscure being, come to be totalized by a line which can only be drawn by dividing that being still more clearly from what I can know of it?" Ibid, 733 ]864[

24

Make no mistake about it, in any case: it is because this point is veiled in science that you have kept an astonishingly well-preserved place in what plays the role of collective hope in the vagabond conscience that accompanies revolutions in thought.

In writing "Marx's theory is all-powerful because it is true", Lenin does nothing to come to terms with the enormity of the question his speech raises: if one supposes the truth of materialism )viz. dialectic and history, in fact the same( to be mute, how could theorizing this increase its power? ]…[

The separation of powers is at least announced in Marxism, the truth as cause being distinguished from knowledge put to work.

An economic science inspired by the Capital does not necessarily lead to its utilization as a revolutionary power ]…[. Aside from this singular point, which I shall not delve into here, the fact is that science, if one looks at it closely, has no memory. Once constituted, it forgets the circuitous path by which it came into being; otherwise stated, it forgets the dimension of truth that psychoanalysis seriously puts to work." E, 737-738 ]868-869[

לא נמצה את כל מה שכרוך בקטע הזה, נציין רק את הנקודות ההכרחיות הבאות: כאמור,

הסובייקט עצמו, הסובייקט של המדע הוא הדבר היחיד שנותר על מנת לקשור את המימד של

האמת לזה של הידע; הוא "עדיין" מאפשר לנו לעשות זאת, אך רק באמצעות המדיום, התווך,

שלאקאן מתיחס אליו הואThingשל האמת כסיבה. ובאמצעות האלוזיה האירונית לקאנט )ה-

" ,Iה"דבר הפרוידיאני", כשם המאמר שבו מופיעה ההאנשה המפורסמת של האמת, the

Truth, I speakלאקאן אומר לנו למעשה די הרבה על האופן שבו עלינו להבין את הרעיון ,)"

של האמת-כסיבה: לא מדובר על סיבה כקטגוריה לוגית – הקטגוריה שתקפה בתחום של הידע

והניסיון המדעי )והפסיכולוגיה האמפירית( – אלא על על סיבה ששיכת לאיווי של הסובייקט,

לסובייקט ככושר-השתוקקות טהור, נאמר. אך עבור הפסיכואנליזה הסיבתיות של האיווי אינה

מטאפיסית, היא אינה "סיבתיות מתוך חירות", אלא זו שקשורה לעובדת הדיבור, לעובדה שכל

מאווייו של הסובייקט מנוסחים באמצעות השפה )לאקאן מדגיש זאת כאן באמצעות משחק

פירושו גם "לפטפט"(. זוהי עובדה שלא ניתן לתת עליה דין וחשבון לאcauserמילים, שכן

מצד המדע )שמרגע שהתכונן כגוף ידע מלוכד שוכח את ההיסטוריה שלו, את התפקיד שמילא

הסובייקט עצמו והאיווי של הסובייקט ביחס לידע הזה( וגם לא מהצד של הפילוסופיה. ואילו

הפסיכואנליזה מתימרת להיות מסוגלת לומר משהו על הסיבה הזו, ולעשות איתה משהו; אך

ההתיחסות לאמירתו של לנין ול"חלוקת הכוחות" במרקסיזם מלמדת אותנו עובדה חשובה על

כתיאוריה. ולא כפרקטיקה זו עושה היא זאת: לעשות יכולה הפסיכואנליזה שבו האופן

ההתיחסות הזו מבהירה שהאמת-כסיבה נותרת ווירטואלית לחלוטין אלא במידה ומישהו נוטל

במידה ומישהושלו – על עצמו את השאלה שהיא מעלה, במידה ומישהו הופך אותה לסיבה

הפרקטיקה במסגרת עבורו לפעול לאמת על. גורם המבוסס כלכלי מדע לבנות ניתן כך,

הקפיטל, כשם שניתן לבנות מטא-פסיכולוגיה מבוססת על עבודתו של פרויד: אך לא האחד

ולא האחרת מחייבים פעולה כלשהי, בפני עצמם הם אינם מחייבים שום שינוי, שום תוצאות

עבור הסובייקט. ו"השאלה העצומה שאותה מעורר דיבורו של לנין" אינה אלא שאלת האקט,

25

האקט כאקט של אמירה: שכן לאקאן מאפשר לראות שישנה כפילות מסוימת הכרוכה בשאלה

האם אנחנו מתיחסים לטענה "התיאוריה של מרקס היא כל-יכולה מכיוון שהיא אמיתית"

( יכולהparoleכשיפוט בלבד )"כשלנין כותב"( או כאמירה, כדיבור (: התיאוריה של מרקס

בהחלט להיות אמיתית )ואולי גם כל-יכולה(, אבל היא אמיתית רק מכיוון שלנין אומר זאת; רק

בזכות עובדת הדיבור של לנין, שנוטל את האמת של התיאוריה הזו כסיבה לפעולה.

נסכם אם כך את דברנו עד כה: האקט האנליטי הוא אקט של פירוש, והפסיכואנליזה היא

היא והפסיכואנליזה אמירה, של אקט גם הוא האנליטי האקט אולם ידע. של אופרציה

את להפגיש מתימרת הפסיכואנליזה דיבור, של פרקטיקה בהיותה דיבור. של פרקטיקה

הסובייקט עם ידע שפועל בצורה שונה מכל סוג אחר של ידע, ידע שאמור להרשם בממשי של

במימד של האמת, ידע שפועל עצמו; במבנה ולחולל טרנספורמציה הסובייקטיבי, המבנה

ידי על באופן ראשוני ידע שנדחה וזהו ודווקא מאחר – כסיבה עבור הסובייקט שמתפקד

הסובייקט. הטרנספורמציה הזו המתרחשת באנליזה היא הבסיס להכשרתו של האנליטיקאי,

היא מה שנדרש על מנת לקבל את התואר "פסיכואנליטיקאי". על מנת להקנות בסיס תיאורטי

, המשמש לו כמודל ליחסים שביןקוגיטולאקט הזה, לאקאן פונה לפילוסופיה של דיקרט ול

הסובייקט לידע, המתוארים כיחסים אנטינומים, יחסים של תלות-והוצאה-הדדית; והוא מגיע

למסקנה שכל אקט שמבקש לשנות משהו ביחסים הללו, לכונן אותם מחדש, יצטרך לשמר

האקט כך, עצמו. הקוגיטו של מהאקט דיקרט, של המהלך של וההיגיון מהמבנה משהו

הפסיכואנליטי מהווה חזרה על אקט קודם, אקט של ניכור או דחיה שדרכו מתכונן הסובייקט;

אולם התפקיד של האנליטיקאי, והפונקציה של החזרה עצמה, גורמים לכך שהאקט הנוסף

מייצר הבדל מהותי ביחס לאקט הראשון – שמה שנותר לא ממומש ולא מובחן באקט הראשון

. 22יקבל גילום מוגדר באקט השני

כמובן, ניתן לטעון שעל מנת להשתמש באופן הזה בדיקרט, לאקאן כופה עליו רבות מהנחות

היסוד של הפסיכואנליזה, אלו של פרויד ושלו עצמו: ובעיקר, את ההנחה שמה שנדחה או

נשלל על ידי הסובייקט אינו חדל בשל כך להתקיים עבורו או למלא תפקיד במבנה הנפשי, וכמו

כן את ההנחה שמה שנמצא-מחדש לעולם אינו זהה למה שאובד ברגע הראשון. ונוכל אולי

אינה פשוט דרך מפותלת לשאול את עצמנו בשלב הזה, האם ההתיחסות למהלך של דיקרט

למדי לנסח את ההגיון הבסיסי ביותר של המחשבה הפרוידיאנית: ידע מסוים מודחק על ידי

ההגיון של לאקאן אומר שמה שהתחיל באקט של ניכור או דחיה יכול להגמר רק באקט נוסף כזה, במומנט נוסף22 של דחיה – אולם הפעם, האנליטיקאי עצמו מגלם עבור הסובייקט את מה שנדחה על ידו, ועובדה זו יוצרת

"חלוקת כוחות" שונה עבור הסובייקט: "... האובדן, ככל שהוא היה שם מלכתחילה, באותה הנקודה, לפני שהדרך נעשתה ורק עבורנו שיודעים זאת, האובדן של האוביקט שמצוי במקורו של הלא מודע )וזה מנוסח בבהירות על ידי

פרויד( מתממש במקום אחר." ובהמשך: "כך, כפי שיש לצפות, בהתאם לכל תפיסה של מבנה, הפונקציה של הניכור שהיתה שם בתחילה, ושגורמת לכך שאנחנו מתחילים רק ]...[ מסובייקט מנוכר, חוזרת בסופו של דבר

להיות שווה לעצמה, אם אני יכול לומר כך, במובן זה שהסובייקט ]...[ מנכר-מעצמו, מוסר לאחר, פותר את עצמו, אוכל לומר – וזו הפונקציה של האנליטיקאי – מאותו אובייקט אבוד שבמהלך ההתפתחות אנחנו יכולים לאתר

XV, January 17, 1968כראשית של המבנה כולו".

26

הסובייקט, נדחה או נשלל על ידו, הידע הזה ממלא מכאן ואילך תפקיד מכריע בכל קורותיו של

הסובייקט, עלינו לשוב ולמצוא אותו מחדש; טוב ויפה. אולם לאקאן הראה תמיד שאם אנחנו

רוצים להבין משהו מההגיון הזה, איננו יכולים לקבל כמובנת מאליה אף אחת מהטענות הללו,

המנגנונים מהם או ידע, מין ובאיזה מדובר, סובייקט באיזה יודעים כבר שאנחנו להניח

שבאמצעותם הידע הזה נדחה, או מודחק, או נשלל )כאשר יש הבדל מהותי בין האפשרויות

, ומהם המנגנונים שבאמצעותם הוא יכול לחזור, או לעבור שחזור, או להמצא מחדש23 השונות(

)כנ"ל(. מבחינה זו המודל של הקוגיטו )זו טענתי, לפחות( בא להשלים ולתקן מודלים קודמים

והוא מייצר שינויים משמעותיים שלאקאן נסמך עליהם כדי לפרש את עבודתו של פרויד,

והדגשים חדשים באופן שבו לאקאן חושב את הפעולה של האנליטיקאי. לאקאן אומר בשלב

, וניתן לפרש את24כלשהו שהוא פונה לדיקרט בבחינת היותו "ההופכי" הטוב ביותר של פרויד

האמירה הזו באופן הבא: התגלית המהותית של פרויד הייתה שהידע שממלא את התפקיד

המכריע ביותר, המהותי ביותר בחיי הנפש שלנו הוא דווקא אותו ידע שאינו ידוע לנו, דווקא

אותו ידע שהסובייקט דחה מעליו; והפניה לדיקרט – שמציג את הדחיה הזו כפעולה מתודית –

שידע כלשהו ימלא תפקידעל מנת מאפשרת ללאקאן בסופו של דבר להביע את הרעיון ש

מכריע, ממשי עבור הסובייקט, על מנת שהוא ישנה את עמדתו של הסובייקט עצמו )על מנת

–25להדחות בשלב כלשהו על ידי הסובייקטעליו שהידע "יעבור לממשי", בניסוחו של לאקאן(

כלומר, שהאקט הזה אינו מוגבל למה שהתרחש אי שם בעברו של הסובייקט, עליו להתבצע

ציינו, כבר שאותו לעיקרון מובילה הזו המחשבה עצמה. האנליזה במסגרת מחדש, שוב,

העיקרון לפיו האקט של האנליטיקאי אינו יכול להיסמך אלא על אותם המנגנונים הפתולוגים

את המערבים מנגנונים אחרות, במילים – לטפל אמור הוא שבהם כביכול הפתוגנים או

ההדחקה עצמה, ולא רק את "חזרת המודחק"; ולטענה שאליה מגיע לאקאן בסופו של דבר,

לפיה האנליזה אינה יכולה לפתור את הסובייקט מהסימפטום שלו, אלא יכולה רק לייצר עבורו

. 26סמפטום חדש, שפירושו גם: להפעיל מחדש את מנגנוני היווצרות-הסימפטום

למעשה, כפי שנראה בהמשך, הפניה לדיקרט פותחת שאלה רצינית בנושא הזה: שכן לאקאן מתיחס לאקט של23 - ובכל זאת הוא טוען שאופרציה הזו יכולהVerdrängung, ולא הדחקה, Verwerfungדיקרט כאקט של דחיה,

לשמש לנו בסיס לתיאור הסובייקט של הלא-מודע. 24 "Mais s'il se trouvait, après tout, que ce cogito se présente comme étant exactement le meilleur envers qu'on puisse trouver, d'un certain point de vue, au statut de l'inconscient, il y aurait peut-etre quelque chose de gagné dont nous pouvons déjà présumer que ce n'est point invrai semblable, en ceci que je vous ai rappele qu'il ne pouvait meme se concevoir - je ne dis pas une formulation mais me me une decouverte - de ce qu'il en est de l'inconscient, avant l'avenement, la promotion inaugurale du sujet du cogito, en tant que cette promotion est co-extensive de l'avenement de la science." XIV, December 14, 1966, p.62

זוהי למעשה השאלה שאתה פותח לאקאן את השיעור שבו הוא מציג לראשונה את מושג האקט: "כיצד קורה25 והוא מציין שלמעבר הזה של הידע לממשי יש קשר הדוק למהלך המכונן של דיקרט שהואשהידע עובר לממשי?"

XIV, February מאשר את עצמו כיסוד והמקור של ההוויה". jeעובר לממשי במידה רבה יותר ויותר "ככל שה- 15, 1967

האמת, זה מה שמלמדת אותנו הפסיכואנליזה, מושגת בנקודה שבה הסובייקט מסרב לדעת. כך, כותב לאקאן: "26 כל מה שדחה מהסימבולי שב ומופיע בממשי. זה המפתח למה שמכונה הסימפטום. הסימפטום, זהו הקשר

(. כאשר לאמירות הללו עלינו להוסיף אתXV, June 19, 1968)הממשי שבו נמצאת האמת של הסובייקט" הרעיון שמדגיש לאקאן בבירור במקומות אחרים, הינו, שה"קשר" של הסימפטום, קשר שנוצר בעקבות דחיה של

שבה שלושת המשלבים המופיעים כאן- האמת, הידע והממשי – יכולים להאחז זה בזה. היחידהידע, הוא הצורה

27

האקט והמסמן

ולתקןקוגיטו ציינו אם כן שהמודל של ה נועדו במידה רבה להשלים וההמשגה של האקט

למודלים שהושאלו באופן ספציפי, הם מצטרפים עליהם. נסמך קודמים שלאקאן מודלים

ויאקובסון, אותם מודלים שנועדו להסביר את מעמדו של הסובייקט מהבלשנות של סוסייר

ואת האפקט של הפירוש כאפקט של דיבור; אפקט שמתרחש במימד שלמדברכסובייקט

. נוכל27, ונשען על התצורות הבסיסיות של הופעת המובן בשפה, המטאפורה והמטונימיההמובן

לומר לצורך הדיון )מיד נראה שהטענה הזו אינה מדויקת לגמרי( שהמודלים הללו הדגישו את

עמדתו של הסובייקט בשדה בשפה כעמדה מבנית, עמדה שנגזרת מהמבנה של השפה עצמה,

מה"קוד" או "אוצר המסמנים" הקודם לכל אקט אפשרי של דיבור. כמו כן, הפרספקטיבה

חר כמקום שלאחר )האהסטרוקטורליסטית הזו אפשרה ללאקאן להציג את עמדתו של ה

– עמדה שנוכחת מרגע שהסובייקט פוצה28הדיבור או אוצר המסמנים( כעמדה נתונה מראש

את פיו – והעמדה הזו שימשה בסיס להגדרת עמדתו של האנליטיקאי. אולם באמצעות מושג

האקט לאקאן נוטל מחדש שאלה שלמעשה עניינה אותו כבר מראשית הוראתו, ושהוא עיבד

ופיתח בצורות שונות: השאלה מהם "תנאי הכניסה" ליחסים הללו, לדיאלקטיקה של הדיבור

חר, כיצד עלינו להמשיג את הרגע הראשוני שמאפשר אותם. והפניהאבין הסובייקט לבין ה

לדיקרט מולידה, ביחס לשאלה הזו, כמה תוצאות מפתיעות: מפתיעות, ללא ספק, ביחס לאופן

שבו אנחנו יכולים לקרוא את הפילוסופיה הקרטזיאנית, אך גם ביחס לתיאוריות המוקדמות של

לאקאן עצמו.

כך שמושג האקט משמש את לאקאן כשם חדש, מושג חדש לתופעה שעניינה אותו מראשית

הוראתו – הרגע שבו מסמן מסוים מקבל מעמד מכונן עבור הסובייקט – רגע הולדתו של

לומר. ניתן מהמסמן, במכלולהסובייקט משתמש לאקאן הזה, הרגע את לתאר מנת על

של בכינונו והדיבור( השפה )של המסמן של לתפקידו ביחס שלו התיאורטיות ההמשגות

הסובייקט, ונעזר בהן על מנת להעניק ניסוח מחודש למהלך הקרטזיאני; ובאותה מידה, המהלך

אריק לורן מצביע אף הוא על הפיתוח של אופרצית הניכור, תוך התיחסות לדיקרט, כרגע שבו לאקאן מחליף27: ה ותוצאות שונות של המהלך הזה. ראאת "בעלי הברית" שלו– אם כי לורן מדגיש היבטים שונים מעט

Eric Laurent, "Alienation and Separation I" in Reading seminar XI, edited by Richard Feldstein, Bruce Fink, Maire Jaanus )Albany : State University of New York Press, 1995(.

: V כך למשל כותב לאקאן בסמינר ה-28"Si nous partons du discours, le premier point ou il rencontre la chaine proprement signifiante, c'est ce que je viens de vous expliquer du point de vue du signifiant, a savoir le faisceau des emplois. Nous l'appellerons le code, ]…[. Il faut bien que le code soit quelque part pour qu'il puisse y avoir audition du discours. Ce code est tres evidemment dans le grand A, c'est-a-dire l'Autre en tant qu'il est le compagnon de langage. Cet Autre, il faut absolument qu'il existe, et, je vous prie de le noter, il n'y a absolument pas besoin de l'appeler de ce nom imbecile et delirant qu'est la conscience collective. ]…[. Il en suffit d'un seul pour qu'une langue soit vivante. Il en suffit meme tellement d'un seul, que cet Autre a lui tout seul peut constituer le premier temps - qu'il y en ait un qui reste et qui puisse se parler a lui-meme sa langue, cela suffit pour qu'il y ait lui et non seulement un Autre, mais meme deux, en tous les cas quelqu'un qui le comprenne. On peut encore continuer a faire des traits d'esprit dans une langue quand on en est le seul possesseur." V, 17

28

ולתיקון של מכלול ההמשגות הללו, לו כנקודת מוצא לבחינה מחודשת של דיקרט משמש

ליצירת מיקוד חדש המרכז את ההמשגות הללו סביב שאלת האקט. למרות שלאקאן מפתח

את המהלך הזה בתנועה אחת, בהמשך העבודה אנו נפריד אותו לשני חלקים: בפרק השלישי

נציג את המנגנון הבסיסי של האקט, מנגנון שנשען על פעולה של חזרה באמצעות המסמן.

בשלב הזה, נגביל את עצמנו למושגים הפסיכואנליטיים הקלאסיים, לאופן שבו לאקאן משתמש

בתופעות בסיסיות של השדה האנליטי על מנת לתאר את האקט. בפרק הרביעי ננסה לבחון

וכיצד כיצד המנגנון הזה משתלב במסגרת שיקוליו של לאקאן בנוגע לסובייקט הקרטזיאני,

שיקולים אלו משלימים את התיאוריה של האקט.

מקבלת תפקיד מכריע בהמשגה של האקט; והעובדה הזו כרוכההחזרהציינו אם כן ששאלת

בלוגיקה הבסיסית של המסמן, לוגיקה שקובעת שהופעתו הראשונה של המסמן כבר כוללת

תנועה של חזרה, ש"הפעם הראשונה" אינה מקבלת את מעמדה המכונן אלא בדיעבד, אלא

, אולםמה שיש לחזור עליובאמצעות הפעם השניה שחוזרת עליה. האקט מופיע תמיד בתור

, מה שעושה אתמה שחוזרמה שיש לחזור עליו אינו מקבל את מעמדו המובחן אלא מכוח

פעולת החזרה; ומה שעושה את החזרה הוא תמיד ובהכרח המסמן, המסמן בצורתו הראשונית,

הפרימורדיאלית כתו, תו שמסמן את "הפעם האחת" שעליה ניתן לחזור. כך, היכן שאין מסמן,

לא יכולה להיות חזרה ולא יכול להיות אקט – ולאקאן מדגיש שאנו יכולים לדבר על אקט רק

היכן שאנו מגיעים לאותה "נקודה מסמנית", "תקרית מסמנית" השוכנת בליבו. אנו נבחן את

הלוגיקה הזו בפרק הבא, אך אנו יכולים לראות כבר כיצד היא באה לידי ביטוי במה שהצגנו עד

כה: האקט מונח להיות במעמד של ראשית, בתור "מה שהיה שם קודם", מלכתחילה, בכל

מקום שישנו סובייקט; אך באותה מידה, מה שהיה שם קודם אינו מקבל את מעמדו אלא מכוח

הפעולה בדיעבד, מכוח האקט שצריך להתבצע כאן ועכשיו במסגרת הפרקטיקה. למעשה,

שכל אחד מהרגעים הללו כוללהמבנה שלנו יהיה בסופו של דבר מסובך יותר מאחר וניווכח

: ההיגיון לפיו "הפעם האחת" אינה מקבלת את מעמדה אלאבפני עצמו מומנט של חזרה

רגע שבוהכפלה, בעקבות "הפעם השניה" )כלומר שביסודה של כל חזרה ישנו רגע ראשוני של

( יפעל הן באופן שבו אנו נמשיג אתאחתה"פעם האחת" ו"הפעם השניה" מופיעות בתנועה

האקט ראשוני, המכונן של הסובייקט, והן באופן שבו נחשוב את האקט של הפירוש עצמו.

. אך לעת עתה,במבנה כפול של חזרה, בחזרה מסדר ראשון וחזרה מסדר שנימדובר אם כן

מספיק שבדברנו על האקט נזכור את שתי הרמות הללו: האקט הוא תמיד "מה שהיה שם

קודם", אבל גם מה שעליו יש לחזור בפועל, ובמישור שונה; ומבחינה לוגית ישנה קדימות לרגע

של החזרה, הפעם הנוספת תמיד קודמת לפעם הראשונה. באותו האופן, באמצעות מושג

האקט לאקאן מסביר ומנסח מחדש רבות מהתופעות הבסיסיות של שדה הפסיכואנליזה, עד

נקודת ההתחלה – האקטוזוהיוכולל התופעה האלמנטרית של כינונו של הסובייקט; מאידך –

29

משמש כדי להגדיר את הפעולה של האנליטיקאי עצמו, ככל שהפעולה הזו אמורה להתאים

באופן מבני לתצורות שבהן היא מטפלת.

האקט הוא רגע שבו מסמן כלשהו נרשם כשבר במבנה הממשי של הסובייקט, כעקבה שהיא

היסוד לכל מחשבה-לעתיד, לכל ידע-לבוא – כאשר כל מחשבה שכזו, כל ידע שכזה, יצטרכו

לכלול בתוכם תנועה של חזרה. באופן הזה, לאקאן משלב את מושג האקט במסגרת אחת

כבר שרטט שפרויד החזרה במנגנון הפרוידיאנית, המחשבה של היסוד בפרויקטמתזות

ואמנם, ההצגה הרשמית של מושגלפסיכולוגיה המדעית כבסיס להבנת "האירוע הנפשי";

האקט מופיעה במסגרת דיון בכפית החזרה הפרוידיאנית כמנגנון בסיסי של פעולתו של המסמן.

כן, מה תורם או משנה מושג האקט במחשבה על הרגע הראשוני הזה, עלינו לשאול אם

ומעולם. למעשה, למרות שמושג האקט אינו מופיע כמושג שכאמור ענין את לאקאן מאז

המסמן של שפעולתו להראות ניתן לאחור במבט למדי, מאוחר לשלב עד ורשמי מובחן

בתיאוריה של לאקאן מעולם לא היתה מנותקת מכוחו של האקט, מהאפקטיביות של האקט –

וזאת החל מהניסוחים הראשונים ממש של הפונקציה הסימבולית. ובכל זאת, ברצוני לטעון

אכן מייצר שינוי מהותי באופן שבו לאקאן1967-1968שמושג האקט כפי שהוא מפותח בשנים

אחר קצרה לפיכך, התחקות למסמן. הסובייקט בין הללו הראשוניים היחסים את ממשיג

הופעתו של מושג האקט בשלבים המוקדמים יותר של הוראתו של לאקאן תסייע לנו לעמוד על

ולהבין את הופעתו של האקט הפסיכואנליטי בקדמת הבמה בשלב מאוחר השינויים הללו,

יותר.

כותבהפונקציה והשדה של השפה והדיבור בפסיכואנליזה כך למשל, במאמר המוקדם והמכונן

לאקאן:

"How, indeed, could speech exhaust the meaning of speech or—to put it better with the Oxford logical positivists, the meaning of meaning – if not in the act that engenders it? Thus Goethe's reversal of its presence at the origin, "In the beginning was the act," is itself reversed in its turn: it was certainly the Word that was [etait] in the beginning, and we live in its creation…" E, 225 ]271[

ובהמשך אותו חיבור מציע לאקאן את ההגדרה הבאה לפונקציה הסימבולית – וכפי שנראה,

שנים מאוחר יותר עבור האקט15זוהי הגדרה קרובה מאוד, זהה כמעט לאלו שהוא יציע

עצמו:

"The symbolic function presents itself as a twofold movement in the subject: man makes his own action into an object, but only to return its foundational place to it in due time. In this equivocation, operating at every instant, lies the whole progress of a function in which action and knowledge [connaissance] alternate." E, 236 ]285[

כדי להבהיר את כוונתו, לאקאן מציג שתי דוגמאות, לכאורה שונות לחלוטין זו מזו:

30

• The first is mathematical: in phase one, man objectifies two collections he has counted in the form of two cardinal numbers; in phase two, he manages to addthe two collections using these numbers ]il réalise avec ces nombres l'acte de les additionner[ )see the example cited by Kant in the introduction to the transcendental aesthetic, section IV, in the second edition of the Critique of Pure Reason);• The second is historical: in phase one, a man who works at the level of production in our society considers himself to belong to the ranks of the proletariat; in phase two, in the name of belonging to it, he joins in a general strike ]il fais la grève].

כמובן, כל אחת מהדוגמאות הללו פותחת עולם של קשיים, ונבהיר כאן רק את מה שמגדיר את

הסכמה הכללית שלהן: ברגע הראשון, האדם נותן שם כללי, שם-של-קבוצה לפעולה שלו, בין

אם מדובר בפעולת הספירה או העבודה היצרנית: הוא מכניס את הפעולה שלו תחת מסמן

לו לבצע פעולה מחודשת, וברגע השני, השיום הזה מאפשר פרולטריון(; )מספר קרדינלי,

וזאת עד כמה שהיא כוללת בתוכה את מקומו שלאקט – שכבר אינה סתם פעולה כי אם

הסובייקט, את התפקיד שהסובייקט ממלא בפעולה, בין אם מדובר בזה הטרנסנדנטלי או בזה

המהפכני. הן גם מראות לנו שהאקט הזה משנה בדיעבד את מעמדה של הפעולה שעליה הוא

חוזר, הוא מיצר תביעה לשקול מחדש את התנאים שבהם היא מתבצעת )שכן להמשגה של

מספר הקרדינלי יש תוצאות מרחיקות לכת בשדה המתמטיקה, לא פחות מאלו של התודעה

המעמדית בשדה של היצור(. אלו הן דוגמאות יקרות מפז שכן הן מציעות לנו את "תורת האקט

, והסכמה הכללית הזו, גם אם היא תעבור בהמשך שינויים ופיתוחים רבים,29על רגל אחת"

תוותר על כנה ותשמש בסיס לכל פיתוח מאוחר יותר של מושג האקט. הן מדגימות לנו באופן

יותר, חזרה על פעולה ובאופן מדויק ראשוני את העיקרון לפיו ישנה חזרה פנימית לאקט-

באמצעות המסמן, חזרה של המסמן עצמו על פעולה כלשהי. והן מראות לנו שעבור לאקאן

ישנה )והייתה קיימת מלכתחילה( תלות הדדית, אם לא שקילות ממש, בין כינונה של הפונקציה

הסימבולית לבין המנגנון הבסיסי האקט.

אך כאמור, התיאוריה הלאקאניאנית עברה שינויים רבים בחמש-עשרה השנים שמפרידות בין

לבין הסמינר על האקט, ועלינו לומר משהו על השינויים הללו. נוכל להתמקדפונקציה והשדה ה

יגיע למסקנה שהאקט של החזרה המסמנית אינו בשתי הקביעות הבאות: ראשית, לאקאן

בשום אופן כזה שבו "פעולה והכרה מתמזגות זו בזו", אלא בדיוק להפך, שהתנועה של המסמן

ובתוצאותיו שלו באקט להכיר הסובייקט של היכולת על מבני גבול כופה שנית30באקט .

)והתחלנו לראות זאת בחלקה הראשון של ההקדמה(, לאקאן יגיע למסקנה שההבדל בין שתי

לשתי הדוגמאות הללו מוסיף לאקאן דוגמה שלישית, אותה פיתח בהרחבה במאמר מוקדם עוד יותר על הזמן29 . ואמנם, חידת האסירים המופיעה"("Logical Time and the Assertion of Anticipated Certaintyהלוגי )

במאמר הזה מייצגת אף היא דוגמה מופתית ושלמה אף יותר, ליסודות של מחשבת-האקט אצל לאקאן, והמאמר מציג, בפני עצמו, את תורת האקט על רגל אחת. 1945מ-

30 "…la limite imposée à sa reconnaissance dans le sujet … à savoir que le sujet ne le reconnaît jamais dans sa véritable portée inaugurale, même quand le sujet est si je puis dire, capable d’avoir cet acte commis." XIV, February 22, 1967

31

הדוגמאות שהוא מביא כאן עשוי להיות מכריע: שהמניפולציה של המסמן המתמטי במדע

וגם לא מאותו הסוג שבאמצעותו זו שמולידה את האקט המהפכני, אינה מאותו הסוג כמו

"הדיבור ממצה את המובן של הדיבור" )למעשה, לאקאן יוותר לגמרי על הרעיון לפיו אקט

את המובן של הדיבור, או "המובן של המובן"(. שני השינויים הללו אינםלמצות כלשהו יכול

בלתי-תלויים זה בזה – הם קשורים בדיון שפיתחנו עד כה, הדיון במעמדו של האקט ביחס

לשאלת הידע ולשיח המדע. נסביר זאת להלן.

הציטוט אליו התיחסתי זה עתה מופיע במסגרת דיון אפיסטמולוגי, אפשר לומר, דיון במעמדה

של הפסיכואנליזה ביחס למדע. זהו דיון פולמי כנגד גישה אמפיריציסטית שטחית )לאקאן מכוון

בעיקר כנגד הרפואה והפסיכולוגיה האקספרימנטלית(, הרואה באפשרות הניסוי והתצפית יסוד

"רציונליסטית", לפיה הכלי היחיד של גישה שניתן לכנותה למדעיות; בעוד שלאקאן מציג

הסמל, הזה בשלב לפעמים מכנה שלאקאן מה )או המתמטי המסמן הוא מדעי-הטבע

symbolומאחר31(, ומה שמגדיר שדה כמדעי אינו אפשרות הניסוי אלא אופן השימוש במסמן ;

והסטרוקטורליזם והבלשנות הראו שמדעים כמו סוציולוגיה, היסטוריה ואנטרופולוגיה יכולים

להבנות אף הם על סמך קומבינטוריקה מתמטית של יסודות מסמניים, הרי שעלינו לשקול

congecturalמחדש את ההיררכיה בין המדעים המדויקים או מדעי-הטבע לבין מה שמכונה ה-

sciencesאו מה שלאקאן מעדיף לכנות "מדעי הסובייקט". מהפרספקטיבה הזו, לאקאן מבקש ,

והבלשנות, שהולידו "תיאוריה כללית של הסמל", צריכים לחולל לטעון שהסטרוקטורליזם

; הוא גורס שהם מחזירים אותנו "למושג האמיתי של32מהפיכה של ממש בהבנתנו את המדע

:33תיאטיתוס"המדע" "המדע מאז ומעולם", לאידיאה של המדע כפי שהיא מופיעה "כבר ב

,מדע שיוכל לכלול בתוכו את הפונקציה הסימבולית כפונקציה מחוללת מובןבמילים אחרות,

כך, שתי הדוגמאות שלאקאן מציג.לכלול בתוכו את האקט שמבצע הסובייקט עם המסמן

ולמעשה ביותר )המתמטיקה( נקודת מוצא משותפת למדע המדויק נועדו להראות שישנה

": "Science and Truth, an Intruduction I ראה בהקשר זה את מאמרו של דילן אוונס, 31"In addition to Koyré, Lacan is indebted to the philosophical work of Bachelard and Canguilhem, which clearly place him in the rationalist rather than the empiricist tradition in the philosophy of science. In other words, for Lacan, what marks a discourse as scientific is a high degree of mathematical formalization…Lacan’s allegiance to the rationalist tradition helps to explain the often biting criticisms which he levels at much modern scientific research. These criticisms are almost always aimed at forms of science based on empiricist assumptions )whicb Lacan regards ultimately as a false form of science(, and not at science itself." Dylan Evans, "Sience and Truth: an Introduction I", in The Symptom, 10, spring 2009, http://www.lacan.com/thesymptom/?p=59 32" It is thus impossible not to make a general theory of the symbol the axis of a new classification of the sciences where the sciences of man will reassume their central position as sciences of subjectivity." E, 236 ]285[33" This new order simply signifies a return to a notion of true science whose credentials are already inscribed in a tradition that begins with Plato's Theaetetus. This notion has degenerated, as we know, in the positivist reversal…Today, however, the conjectural sciences are discovering once again the age-old notion of science, forcing us to revise the classification of the sciences we have inherited from the nineteenth century in a direction clearly indicated by the most lucid thinkers." Ibid, 235 ]284[

32

על נשענים והאחר שהאחד הפוליטית(, בספרה )ההתערבות מכל הפחות-וודאי האנושי

, על אותה "תנועה כפולה בסובייקט" שבאמצעותה "פעולה34אפשרותו של "הסמל הפעיל"

והכרה מתמזגות זו בזו". ולאקאן האמין שהתיאורטיזציה הזו של הפונקציה הסימבולית תוכל

לספק בסיס מדעי לפסיכואנליזה כפקרטיקה סימבולית, ושבזכותה הפסיכואנליזה תוכל למצוא

. 35את מקומה במסגרת "המדע האמיתי"

ואילו בהמשך דרכו, לאקאן יתעקש יותר ויותר על כך שישנו הבדל רדיקלי, תהום של ממש בין

"המדע מאז ומעולם" לבין המדע המודרני, המדע מאז זמנו של דיקרט– שאין שום המשכיות

של ימי הביניים לבין עבודתו של ניוטון, או של arts libéraux או ה- תיאטיטוסבין המדע של ה

בין התפקוד של המסמן בתחום של השפה וזאת עד כמה שישנו הבדל מהותי – קאנטור

והדיבור לבין התפקוד של המסמן ברישום המתמטי, בנוסחאות-השפה הפורמליות של המדע.

כמובן, ההבחנה בין שפה טבעית ושפה פורמלית או מתמטית מופיעה במסגרות שונות, היא

אינה יחודית ללאקאן, ואין בכוונתי לטעון שהיא "נתגלתה" לו בשלב כלשהו. אולם העובדה

והדיבור היא שב והשדה של השפה לאקאן מתעלם מההבחנה הזו לחלוטין; שתיפונקציה

הדוגמאות שציטטנו )והמאמר רצוף בדוגמאות נוספות כאלו( מדגימות את נסיונו של לאקאן

לערער על ההבחנה הזו. למעשה, בכך שהוא מדבר על "תיאוריה כללית של הסמל", ומבקש

להגדיר פונקציה סמלית הנשענת פעולה בסיסית של הסובייקט עם המסמן, פעולה שמתרחשת

כזהלאקאן הופך את האקט הסמלי שעליו הוא מדבר לאקט בעל חלות כללית:"מדי רגע",

ולא יותרשפועל בשדה הפוליטי, בזה של השירה או בזה של פליטת הפה והשנינה לא פחות

. כאמור, הדיון של לאקאן הוא36מכפי שהוא פועל במתמטיקה, בפיזיקה, או בתורת המשחקים

באופן מובהק דיון פולמי, דיון שמתעלם משורה שלמה של הבחנות על מנת להוכיח נקודה

מסוימת: והנקודה הזו )שנמצאת בראש מעייניו של לאקאן באותו הרגע( היא שהסובייקט של

הפסיכואנליזה הוא מה שלאקאן מכנה הסובייקט של המסמן, הסובייקט בצורתו המינימלית

כיוונים לשני מכוונת לאקאן של הפולמיקה בהתאם, אחר". למסמן מייצג שמסמן כ"מה

משלימים: מחד, הוא מבקש להראות ש"מדע אמיתי" )בין אם מדובר בפיזיקה מודרנית ובין אם

בביהיביוריזם של פבלוב( אינו יכול להתעלם ממקומו ותפקידו של הסובייקט, מהמניפולציה של

; ומאידך, להראות שהסובייקט שאותו מניחה הפסיכואנליזה אינוכפעולה של סובייקטהמסמן

הסובייקט של המסמן – שהוא אינו שונה ביסודו מהסובייקט שניתן לדבר עליו בתורתאלא

34" la science la plus subjective ayant créé une réalité nouvelle, la réalité la plus opaque devenant un symbole agissant. Certes le rapprochement surprend d’abord de la science qui passe pour la plus exacte avec celle qui s’avère pour la plus conjecturale, mais ce contraste n’est pas contradictoire." Écrits, 286

)אני מצטטת כאן מהצרפתית, שכן התרגום האנגלי של הפסקה הזו סוטה בצורה משמעותית מהמקור( 35 "As practitioners of the symbolic function, it is surprising that we shy away from delving deeper into it, going so far as to neglect the fact that this function situates us at the heart of the movement that is establishing a new order of the sciences, with a rethinking of anthropology." Ibid 235 ]284[

it is clear that כאמור, עובדה זו ברורה בציטוט שהבאתי קודם, ולאקאן חוזר עליה בכמה מקומות- כך למשל:36our physics is but a mental fabrication in which mathematical symbols serve as instruments. Ibid

33

המשחקים או בבלשנות; ולפיכך, ביסוס תיאורטי של הפסיכואנליזה חייב להשען על אותה

תיאוריה כללית של הסמל, על חקירתה של הפונקציה הסימלית בכל אותם תחומים שהזכרנו

לעיל.

ואילו בהמשך, לאחר שהוכיח וביסס בצורה מספקת את הנקודה היסודית הזו, לאקאן יתעכב

על רבות מאותן הבחנות שהוא דחה או טשטש ברגע הראשון. בעיקר, הוא יעמוד יותר ויותר

על כך שרגע הופעתו של המדע המודרני, שאותו הוא ממקם אצל דיקרט, כרוך בהופעה של

חדשסדר , צורה חדשה לחלוטין של שימוש במסמן, ושהשינוי הזה מיצר עמדה חדשה של

סובייקט, שהוא משנה את מעמדו הבסיסי של הסובייקט בשפה. כמובן, לאקאן לא יוותר על

הטענה הבסיסית לפיה הסובייקט הוא תמיד ובהכרח הסובייקט של המסמן, וגם לא על הטענה

של הפורמלית בשפה והן הטבעית בשפה הן תפקיד ממלאת הסובייקט של שהפונקציה

בכל אחד מהמקרים. הטענה החשובה של שונההלוגיקה והמתמטיקה: אולם זה יהיה תפקיד

לאקאן בהקשר זה היא שהשפה הפורמלית של הלוגיקה או המתמטיקה אינה בפשטות שפה

"אובייקטיבית", שפה שאינה תלויה בסובייקט – אלא שהשפה הפורמלית הזו מחוללת שינוי

של סובייקט; והשינוי הזה, טועןצורה לוגית חדשה קריטי בעמדה של הסובייקט, היא מייצרת

להראות עשויים הללו השיקולים המודרנית. הסובייקטיביות של ליבה בלב מצוי לאקאן,

בפרקטיקה מתבצע שהוא כפי האקט שאלת שלנו, המידית מהשאלה מאוד רחוקים

אך למעשה, אחת הסוגיות שמעסיקות את לאקאן בצורה האינטנסיביות ביותרהאנליטית;

היא שאלת השינוי במעמדו של הסובייקט במעבר מהלוגיקההאקט הפסיכואנליטיבסמינר

ואכן, גם בקריאה בסמינר37הקלאסית, האריסטוטלית, ללוגיקה המתמטית של פירס או פרגה.

קשה למדי להבין את הרלוונטיות המידית של הסוגיה הזו לשאלת האקט – אלא אם משכילים

למקם אותה במסגרת קו המחשבה הכללי, הרחב יותר שמוביל את לאקאן לשאלת האקט

נוגע לשינוי הרדיקלי שמחולל המדע מלכתחילה. וכפי שהתחלתי לטעון, קו המחשבה הזה

לאקאן מבטא זאת באומרוהמודרני במעמדו של הסובייקט המדבר, הסובייקט של השפה.

"השתיקה מהשפה: "נדחה" או "מרוקן" הסובייקט המודרני, המדע של שבהשתלשלות

הנצחית של מה שלא יהיה – של כל מה שאתם יודעים – מפחידה אותנו רק למחצה, בשל

כידע שמסרב להתלות בכך שהוא מציב עצמו הרווחת, לתודעה המראית שמעניק המדע

בשפה; ]...[ מה שקורה למעשה, זה לא שהמדע מוותר על הסובייקט: זה שהוא 'מרוקן' אותו

. הוא מתחילמרוקנות מסובייקטמהשפה )כוונתי, מסלקו(, זה שהוא יוצר לעצמו נוסחאות שפה

לאקאן מתעניין בעיקר בהשלכות האפשריות של הלוגיקה המתמטית ביחס להבחנה בין הסובייקט של ההיגד ]37énoncé][ לסובייקט של האמירה enunciation :הממלאת תפקיד מרכזי בתיאוריה של לאקאן ביחס לדיבור ,]

"c’est bien de ça qu’il s’agit tout au fond de la logique, toujours de savoir comment ce sacré sujet de l’énonciation, on pourrait en être quitte avec lui, ce qui ne se fait pas aisément, et tout spécialement pas au niveau de la logique de la quantification qui est là particulièrement résistante.Ce n’est pas tout à fait la même chose, donc, que ce sujet quantifié, que ce sujet beaucoup plus troublant qui, alors, lui se qualifie, se désigne tout à fait nommément et d’une façon que l’on peut dire dévoilée comme sujet de l’énonciation, ce que les linguistes ont bien été forcés de reconnaître en donnant au «je» qui est le <shifter> autrement dit l’index de celui qui parle." XV, June 19, 1968

34

מאיסור על אפקט הסובייקט של השפה. ואין לכך אלא תוצאה אחת, וזו ההדגמה שהסובייקט

אינו אלא אפקט – ואפקט של השפה, אבל זהו אפקט של ריק." כאמור, עלינו להבין את

הטענה הזו במישור שבו לאקאן מפתח אותה, המישור של הלוגיקה של המסמן: אין כוונתו לכך

שהשפה של המדע דוחה כל יסוד קונטינגנטי, חושי-תפיסתי וכן הלאה )שכן הפונקציה של

הסובייקט עבור לאקאן אינה ממוקמת במישור הזה מלכתחילה(, אלא שהיא מייצרת צורה

לוגית חדשה של סובייקט: סובייקט שכבר אינו הסובייקט הדקדוקי של המשפט )הסובייקט של

ההיגד(, וגם לא הסובייקט המדבר )הסובייקט של האמירה(, אלא ארגומנט בפונקציה. יתר על

כן, לאקאן מדגיש שהריקון הזה אינו נפתר מהסובייקט "אחת ולתמיד", כי אם רק מדגיש את

התלות של הסובייקט במבנה של השפה – שהוא גורם לו להופיע מחדש בעמדה אחרת ביחס

לשפה. והטענה הרדיקלית של לאקאן היא שתוצאותיו של המהלך הזה אינן מוגבלות למה

שמתרחש בגבולותיו של המדע, בגבולותיה של השפה הפורמלית: "לשתיקה הנצחית" של

לסובייקט המדברהידע המדעי יש השלכות לא רק ברמה של "התודעה הרווחת" אלא ביחס

ונגוזים' עם השדה של הידע: הסובייקט שלעצמו 'נקודתיים , אותו סובייקט המקיים יחסים

הלא-מודע. ומאידך, הופעתן של אותן "נוסחאות שפה מרוקנות מסובייקט" תלויה מלכתחילה

בשינוי במעמדו של הסובייקט – השינוי שאותו ממקם לאקאן בקוגיטו הקרטזיאני.

לאקאן טוען שהתגלית של לוי-שטראוס ביחס לקשר בין מבנה השפה1953כך למשל, אם ב-

יטען שאם המבנה1967לחוק החברתי היא הבסיס האוביקטיבי ללא-מודע, הרי שב- הוא

של )הידע כידע בממשי הופיע החברתי( והחוק השפה של )המבנה בסובייקט התומך

קודם, הרגע הקרטזיאני, הסובייקט עצמו זה רק מפני שברגע וסוסייר( נדחהלוי-שטראוס

; מפני שהמדע במובנו החמור, המתמטי, מרוקן את השפה מהסוביקט, ובכך גורםמהסימלי

הבסיס "המדעי", האובייקטיבי שלושזהו לסובייקט להופיע בממשי כמבנה טהור של שפה-

. זוהי טענה מפתיעה של לאקאן מאחר והיא ממקמת את הלא מודע בציר של ה-38הלא-מודע

Verwerfungהדחיה הפסיכוטית, ולא בזה של ההדחקה, ה , -Verdrängungולאקאן אכן –

מסמן בדבריו שמדובר בפרדוקס, או לפחות בבעיה. אולם הבעיה הזו שבה ומופיע במקומות

רבים בסמינר על האקט )ובזה שקדם לו(, שכן לאקאן מתייחס בצורה מפורשת לאופרצית

של כאופרציה הקרטזיאנית זההVerwerfungהספק שהיא טוען הוא זאת ובכל דחיה, ,

של שהניכור קודם ציינו כך, הלא-מודע. של הסובייקט מתכונן שבאמצעותה לאופרציה

הסובייקט הקרטזיאני הוא רדיקלי מזה שלאקאן פיתח בשלבים קודמים ביחס ל"חתירתו של

38" L'inconscient, son statut - qu'on peut bien dire scientifique, puisqu'il s'origine du fait de la science - c'est que le sujet..., c'est que c'est le sujet qui, rejete du symboli que, reparait dans le reel ; y presentifiant ce qui est main tenant fait dans l'histoire de la science - j'entends dire accompli -, y presentifiant son seul support : le langage lui-meme. C'est le sens de l'apparition, dans la science de la nouvelle linguistique." XIV, March 8, 1967 ובפסקה הבאה טוען לאקאן ש"הלא מודע הוא רגע שבו, במקומו של הסובייקט, מדברת השפה הטהורה – משפט שהשאלה לגביו היא תמיד מי אומר אותו"; בכך, לאקאן רומז שעלינו לקחת בערבון מוגבל את "מעמדו המדעי של הלא מודע", שהלא מודע במעמדו הפסיכואנליטי, הפרוידיאני, אינו "השפה הטהורה" מאחר והוא כולל תמיד את

השאלה "מי אמר למי ולמה"; את עובדת האמירה עצמה.

35

הסוביקט" כאפקט של הדיבור: אנו יכולים לראות כעת שזהו ניכור שאינו מתרחש כולו במימד

. 39הסימלי, המימד של השפה והדיבור, אלא כזה הנוגע בממשי

בראשית דרכו לאקאן משתמש במושג האקט על מנת לתת הגדרה כללית למה שהואאם כך,

היסודי של האדם במסמן. הופיעמכנה הפונקציה הסימלית, השימוש זו, האקט ומבחינה

כקטגוריה אוניברסלית: הוא פועל במדע לא פחות מכפי שהוא פועל בשדה הפוליטי, בשדה של

ולאקאן אף מדגיש באופן מיוחד את התפקיד שממלא השירה, או בזה של הפסיכואנליזה.

האקט הסימלי בשדה של המדע– ואת העובדה שהוא הכרחי לכל התקדמות בידע. ואילו בשלב

מאוחר יותר מושג האקט )שכולל כעת את ההתיחסות למהלך של דיקרט, לאקט של דיקרט

מופיע כרגע בעל מעמד גבולי ביחס לסדר הסימלי: רגע מכונן, אך כזה שמכונןכאקט מכונן(

כזה שמתנה את התיצבותו של הסובייקט בשדה של הידעאת הסמלי כסדר מפוצל, פרום;

גבול מבני ביחס לאפשרות של ולפיכך קובע ידע, באקט מקדים של דחיה, של ריקון מכל

הסובייקט לדעת משהו על האקט עצמו; זהו אקט שהופך את הסובייקט עצמו, במובן מסוים,

לשארית הדחויה של הידע הזה, של כינונו של הידע המדעי עצמו. האקט היה ונותר אקט

מסמני, אקט שמתבצע באמצעות המסמן; אך כעת לאקאן יאמר שבאקט "המסמן מתפקד

מחוץ לטווח אפשרויותיו" – מעמדו יהיה שונה איפה מזה של השימוש הרגיל, הרווח במסמן, הן

בשדה של הדיבור והן בזה של הכתיבה המתמטית )האקט, יאמר לאקאן, אינו משהו מתרחש

לעיתים קרובות מדי, בשדה הפסיכואנליזה ומחוץ לה(.

כך, כפי שכבר ציינו, הרגע המכונן של הסובייקטיביות המודרנית, במידה וממקמים אותו אצל

חר". הסובייקטא, רגע שמוביל ל"דחיה של השבר במבנה הסימבולי עצמודיקרט, הוא רגע של

הפועל המסמן בדיבור, המסמן של הפונקציה בין מראש חצוי כשהוא מופיע המודרני

סדר של כתיבה ראשונית,סדר שונה של המסמן, חר, לבין אבדיאלקטיקה של משמעות עם ה

. ציינו לעיל שאת השבר40הדיבורחר אינו אלא המקום של אחר משום שהאשבו אין מקום ל

למעשה, ניתן אולי לומר שהוא מחדיר משהו מהפסיכוזה ללב-ליבו של הסימלי, וללב ליבה של הפרקטיקה 39 הסימפטום, ראה ז'אק אלן מילר, להתענג מהלא מודע. מילר מצביע על הקפיצה הזו במאמרו האנליטית

40( עמ' 2010 )תל-אביב: רסלינג, הלאקאניאני, אינוחר שעליו הוא מדבר, האחר של הפסיכואנליזה, אוזו נקודה מרכזית שלאקאן מפתח בשנים אלו: הינו שה 40

אינו אלא פונקציה נגזרת מדיבורו של הסובייקט: אלא המקום של הדיבור, "Definir l'Autre comme lieu de la parole, c'est dire qu'il n'est rien d'autre que le lieu ou l'assertion se pose comme véridique. C'est dire, du même coup, qu'il n'a AUCUNE AUTRE ESPECE D'EXISTENCE. Mais, comme le dire c'est encore faire appel à lui pour situer cette verite, c'est le faire ressurgir chaque fois que je parle. Et c'est pourquoi ce dire : "qu'il n'a aucune espèce d'existence", je ne peux pas le dire, mais je peux l'écrire. Et c'est pourquoi j'écris S: signifiant du grand A barre, S) A( comme constituant un des points nodaux de ce reseau autour duquel s'articule toute la dialectique du désir, en tant qu'elle se creuse de l'intervalle entre l'énoncé et l'énonciation.Il n'y a nulle insuffisance, nulle reduction a je ne sais quel geste gratuit, dans ce fait d'affirmer que l'ecriture : S ) A( joue ici pour notre pensee un role pivot essentiel." XIV, January 18, 1967

, אך אי אפשרS(A)חר אינו קיים, אשלכתוב לאקאן מתעקש על כך שאין שום סוג של סופיזם בטענה שאפשר לומר זאת. הוא מראה שההבדל הזה נוכח בצורה הבולטת ביותר בידע המתמטי עצמו, ובאופן שבו הידע הזה

פועל: המתמטיקה, ככל שהיא נשענת על "שימוש מצומצם בסימנים מסוימים", היא בדיוק התחום שבו הוכחה חר כמקום של הדיבור, המקום שבו אמירה כלשהי יכולה להופיע כבעלת מובן וערךאאינה נשענת על פניה ל

36

חר ניתן לתאר כנתק בין המימד של האמת לזה של הידע, וכעת אנחנו יכולים להתחילאב

ונותרה האמת שמדברת, האמת שכרוכה כך: האמת, עבור לאקאן, היתה זה להבין מדוע

בתצורות של הפצעת המובן בדיבור, "אידיאל שהדיבור יכול לתמוך בו". ואילו את הקטגוריה

של הידע לאקאן ממשיג יותר ויותר על סמך הידע המתמטי, ידע ש"שותק", שנכתב ולא נאמר

יודעים"(, כל מה שאתם – של יהיה הנצחית של מה שלא ל"שתיקה )מכאן ההתיחסות

. 41ושמתאפיין בדיוק בכך שהוא נטול כל מובן לשוני

של הסובייקט לחשוב שאולי לאקאן את תוביל לא הזו ראינו, המסקנה כפי שכבר אולם

הפסיכואנליזה בכל זאת אינו הסובייקט של המדע – אותו סובייקט שנדחה מהשפה, שמופיע

כ"אפקט ריק" של השפה. להפך - ההמשגה של הסובייקט של הפסיכואנליזה, של הפרקטיקה

חר, את אותהאהפסיכואנליטית עצמה כפרקטיקה של דיבור תצטרך לכלול את אותו שבר ב

עובדה הוא הזה שהשבר כמה עד הסימלי, של במעמדו היסטורית גלובלית, "דיפלציה"

הסובייקט אלא אינו הפרוידיאני "הסובייקט לפיה שהקביעה לומר אף ניתן ממשית.

הקרטזיאני" נועדה לתקן משהו בנקודת המבט הראשונה של לאקאן- שכן הטענה הזו מופיעה

בניגוד בולט להתבטאויות מוקדמות של לאקאן, והיא עומדת למעשה בשלב מאוחר למדי,

הרואות בקוגיטו הקרטזיאני אשליה, תדמית פילוסופית בלבד )ומציבות כנגדו את הסובייקט

החישובי-בלבד של תורת המשחקים, או של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית(. כך, אם ב-

שהסובייקט שלה הוא הסובייקט של מפני לאקאן טען שעל הפסיכואנליזה להעשות מדע1953

המדע, מפני שהאחד והאחר יסודם בפונקציה הסימלית, באקט הסמלי, הרי שבשלב מאוחר

שהסובייקט שלה הוא הסובייקטלמרות מדע, אינה יותר הוא ייתעקש על כך שהפסיכואנליזה

של המדע, למרות שרגע הופעתו הוא רגע של ריקון הפונקציה הסימלית מתוכן – ובהצטלבות

מופיעה כשאלה אנושית מובחן של עשיה כמודוס ושאלת הפרקטיקה הזו שאלת האקט,

קריטית לחלוטין.

האקט והסובייקט המונח לידע

כעת, עלינו לשוב ולבחון את ההשלכות של השיקולים הללו ביחס לעמדתו של האנליטיקאי,

לאקט שהאנליטיקאי מבצע בפרקטיקה שלו. שכן הדיון הזה מוביל לערעור ובחינה מחודשת

של מושג מרכזי שבו לאקאן השתמש שנים רבות על מנת להגדיר את עמדתו הבסיסית של

ב אותו שבר לידע". "הסובייקט המונח דחיה של האחראהאנליטיקאי: המושג של או חר

אמת, אלא על פניה לסימן הרשום, על כינון של התאמה מדוייקת בין מה שאפשר לומר למה שאפשר לכתוב. ומכאן אומר לאקאן, יש הצדקה מלאה לטענה של ברנרד ראסל על כך שהמתמטיקה הוא "תחום שבו איננו

יודעים על מה אנחנו מדברים, וגם לא אם למה שאנחנו אומרים יש איזשהו ערך אמת": כל מה שאנחנו צריכים לדעת זה שהשתמשנו באותיות שלנו בצורה עקבית.

פורמליזציה מתמטית, בבחינת היותה העיבוד המתקדם ביותר שניתן לנו כדי ליצור מסמניות... נעשית נגד" 41 ne voloir היא מתאפינת בכך שהיא "אינה רוצה לומר מאום" ](..."contre-sensהמובן, כמעט ואומר הפוך למובן )

rien dire".] ,115( עמ' 2005)תל-אביב: רסלינג, : עוד, 20 הסמינר ה- לאקאן

37

מובילים לכך שבאנליזה עצמה אנחנו נתקלים בקושי בניסיון לישב בין שתי עמדות שממלא

חר כמקום שלאהאנליטיקאי, עמדות שעד שלב מסוים נראו חופפות זו לזו: העמדה של ה

הדיבור והמקום שבו, באופן פוטנציאלי, יכולה האמת להופיע – והעמדה של הסובייקט המונח

זו: היא לסובייקט של המדע ביחס לאקאן שיקוליו של לידע. שכן השורה התחתונה של

כלשהו יכול להופיע באמצעות פעולה של דיבורידע במסגרת המדע המודרני, הרעיון לפיו

הופך למוטל בספק עד מאוד.

לזכור שהפונקציה של הנחת-הידע באנליזה מבוססת על עובדת הדיבור עצמה: היא עלינו

של הפונקציה להגדרת היסוד הוא הזה והאפקט הדיבור, של באנליזה,ההעברה אפקט

ההעברה ככוח הפועל, כמימד האופרטיבי של הפרקטיקה האנליטית בשלמותה. כך, לאקאן

מראה באופן מדויק, כבר מראשית הוראתו, שהנחת הידע לאנליטיקאי היא תוצאה ישירה של

חר בתור המקום של הדיבור, המקום של השפה שאליו אני מפנה את דברי כלאהדיבור ושל ה

פעם שאני מדברת, על מנת שאמירותי יקבלו משמעות וערך של אמת. מבחינה זו, היסוד של

ההעברה – העובדה שדבריו של הסובייקט מקבלים משמעות רק כשהם חוזרים אליו בצורה

חר – מצוי בצורה חבויה בכל פעולה של דיבור, וסגולתה של האנליזה בכך שהיאאמהופכת מה

מבודדת את היסוד המבני הזה, מנקה אותו מכל ההזדהויות הדמיוניות שבדרך כלל מסתירות

אותו. כך, משימתו של האנליטיקאי הייתה לתמוך בהעברה, למלא את המקום של הסובייקט

המונח לידע, מבלי להענות לאף אחד מהפיתויים הדמיוניים העשויים לטשטש עמדה זו. אך

השיקולים שהתחלתי להתוות לעיל מובילים את לאקאן, בשלב של הסמינר על האקט, לבחינה

מחודשת של שאלת ההעברה עצמה; והוא מדגיש שהמפתח לאקט הפסיכואנליטי טמון בכך

עמדה שזוהי יודע שהוא למרות הסובייקט-המונח-לידע של בעמדה תומך שהאנליטיקאי

פיקטיבית, שהסוביקט המונח לידע אינו ולא כלום. אמנם, הרעיון של ה"סובייקט המונח לידע"

תמיד היה כרוך בסוג של אשליה או פיקציה, כפי שרומז המושג עצמו; אך עד שלב מסוים,

עצמו, כאישיות, בתור זה שאמור לדעת – כאשרהאנליטיקאיהפיקציה היתה כרוכה בזיהוי של

חר בתור אוצר המסמנים או המקום של הדיבור. אך מהאלמעשה האנליטיקאי רק מייצג את ה

חר, כפי שאומר לאקאן בשלב זה, אינו קיים? מה אם עמדת היסוד של הסובייקטיביותאאם ה

המקום של הדיבור – דחיה שטעמיה עמה, ניתן לומר, quaהמודרנית כרוכה בדחיה של האחר

מאחר ובה תלוי כל ידע מדעי?

"המדע שלנו", המדע מאז דיקרט מוביל לכך שהפונקציה של הסובייקט-המונח-לידע בטלה

על ידי העובדה שלאמוגדר ומבוטלת; למעשה, כפי שהתחלנו לראות, הסובייקט של מדע

מיוחס לו שום ידע שהוא, שהיחסים היחידים שהוא מקיים עם השדה של הידע הם יחסים של

ניכור, של הוצאה הדדית. נצטרך לעבור עוד כברת דרך על מנת להראות בצורה מדויקת מה

כרוך בניכור הזה, מהו בדיוק המבנה שמגדיר אותו. אולם ברמה הקונקרטית יותר, ברור למדי

38

שאיש אינו מכיר בפונקציה של הסובייקט המונח לידע – על כל מה שהיא כוללת במונחים של

העברה – מחוץ לשדה הפסיכואנליזה. בכל מקום שבו נעשה ניסיון להסדיר פרקטיקה אנושית

באמצעות ידע מדעי )כלומר, בכל מקום( הדבר בא לידי ביטוי בכך שהסוכן של אותה פרקטיקה

מאבד לחלוטין מ"הילתו", הוא נחשב כלא יותר מאשר פקיד, ואיש אינו מיחס לו יותר ידע מזה

. אם בימינו מופיעה דרישה הולכתאו לכל היותר בספרות המקצועיתשנמצא בחוברת הנהלים,

וגוברת לכך שמורים, רופאים, פסיכולוגים ומשרתי ציבור ימלאו אחר שורה שלמה של נהלים

על סמך מחקרים אמפיריים, )נהלים שנקבעים תמיד בכל מעשה ממעשיהם בירוקרטיים

-malניסיוניים או סטטיסטיים(, אם כל ניסיון לחרוג מהתקנות הללו חושף אותם לאישום של

practiceכל אותם פרקטיקנים למעשה אינם ; הרי שההנחה היא שללא חוברת-ההדרכה,

כושלתיודעים מה הם עושים. ברור בכך שהפונקציה של ההעברה ביטוי לידי והדבר בא

ושם, היא נחשבת כאפקט בלתי רצוי ואם היא במקרה מופיעה פה ניתן לומר .42לחלוטין,

שהגישה המדעית לפרקטיקה, תמיד ובכל מקום, כרוכה באי-אמונה יסודית בדיבור ובאפקט

; ואילו43המובן של השפה, והיא מסתכמת בניסיון לצמצם ככל הניתן את "הגורם האנושי"

גישות עכשויות )בפסיכולוגיה, בחינוך( המציבות עצמן באופוזיציה לגישה הזו מעלות על נס את

אותו גורם אנושי, את המימד הפרסונלי כביכול שחומק מהנהלים והתקנות, על פי רוב הן אינן

מצליחות, אינן מנסות אפילו לספק הסבר כלשהו לאופן שבו אותו מימד פרסונלי אמור לתפקד.

ובכן – גישתו של לאקאן ניצבת באופוזיציה לשתי הגישות הללו גם יחד. מחד, לאקאן אינו רואה

בגישה המדעית טעות, סטיה מקרית; באמצעות ההתיחסות לדיקרט, הוא מנסה להראות כיצד

כך על מתעקש והוא הדגשנו, שכבר וכפי עצמו; הסובייקט של במעמדו מגולמת היא

שהפסיכואנליזה אינה אמורה להכיר בשום "מימד פרסונלי" שאינו שייך להגדרתו המבנית של

הסובייקט. מצד שני, הוא מתעקש על כך שהפסיכואנליזה אמנם מחיה עבור הסובייקט הזה

את התפקיד המהותי של הדיבור; שהיא חייבת לייצר את העמדה של הסובייקט-המונח-לידע

ולתמוך בה גם אם זו עמדה פיקטיבית, שכן האמת, האמת שכרוכה בדיבור, "מופיעה בתוך

מבנה של פיקציה".

ואמנם, יש משהו מטעה באמירה של לאקאן על כך שהאנליטיקאי הוא זה שיודע שהסובייקט

בימינו יודעים זאת, לפחות עד לרגע שבו הם מתחיליםכולם המונח לידע הוא פיקציה, שכן

חר הזה שאליו אני מדבר, אומר לאקאן בשלב מסוים, איש אינו מאמין בו יותר(.אאנליזה )ה

ומעולם מאז הפסיכואנליטית הפרקטיקה כלפי הטענות שהופנו לכל אחר מובן שום ואין

כך למשל, במאמרו "המדע והאמת" מדגיש לאקאן שגם אם תפיסת הסובייקט שהוא מקדם זהה לזו שנובעת42 מהאנטרופולוגיה של לוי שטאוס, הרי שלוי-שטראוס היה מתנגד להיווצרותם של יחסים טרנספרנציאליים

במסגרת עבודתו, שהעבודה האנתרופולוגית דורשת צמצום וביטול של האפקט של הדיבור. ארשה לעצמי בנקודה זו דוגמה אישית: לימודי בבית-הספר היסודי, מוסד שראה את עצמו מתקדם וחלוצי43

בתחום החינוך, התנהלו כולם תחת הססמה של "לומד עצמאי"; פירושו של דבר, שמורינו חזרו באוזננו שוב ושוב על הרעיון שב"עידן המידע", כל הידע אותו עלינו לרכוש נמצא במילא בהישג ידינו, ולשם כך אין לנו צורך

במורים. כל תפקידם מתמצא איפוא בכך שהם יקנו לנו את הכלים לחפש את המידע הזה בצורה יעילה ולעשות בו שימוש, ובנוסף על כך, כמובן, "יקנו לנו ערכים"; ולא מדובר בהלך הרוח של המוסד, כי אם בדברים שנאמרו

ונכתבו בצורה מפורשת, במילים אלו ממש.

39

מהכיוון של המדע, ואף מהצד של השיח הרווח. נכון יותר לומר שהאנליטיקאי הוא זה שיודע

שמדובר בפיקציה אולם בפיקציה הכרחית, זה שיודע שרק המעבר דרך הפיקציה הזו, ודרך

בשום דרךהנחת הידע לאחר מאפשרת גישה למה שמופיע באמצעותה, ושאינו יכול להופיע

; שכן, כפי שכבר התחלנו לראות, האובייקטpetit a: האובייקט סיבת-האיווי, האובייקט אחרת

הזה הוא אותו דבר שאובד לסובייקט של הלא-מודע )לסובייקט הקרטזיאני( במהלך של הניכור,

חר; וניתן להתחקות אחר עקבותיו רק דרך המעבר בנתיבים של האיווי, כפיאשל הדחיה של ה

שהם נפרשים בדיבורו של הסובייקט. כך, אם בשלבים מוקדמים יותר לאקאן טען שתפקידו

של האנליטיקאי להחזיק בעמדה של הסובייקט המונח לידע מבלי לטשטש אותה באמצעות

תפקידו של44שום הזדהות דמיונית, הרי שבשלבים מאוחרים יותר, כפי שאומר פרנסואה לגיל,

ניזוקה", גם האקט הפסיכואנליטי הוא להבטיח את המשך האנליזה גם לאחר ש"ההעברה

לאחר שהתערער מעמדו של הסובייקט המונח לידע; ובנקודה הזו, הוודאות של האנליטיקאי

, הוודאות שנקנתה באנליזה שלו עצמו, היא המשענת היחידה לעמדתו.aביחס לאובייקט

האובייקט הזה, האמונה בממשותו, הוא הדבר היחיד שהופך את האופרציה האנליטית ליותר

נפקד במידה רבה מדיוננו עד כה, זה aמהונאה או מיסטיפיקציה. ואם מקומו של האובייקט

בדיוק מכיוון שאת מקומו ותפקידו קשה מאוד לתאר מבלי להתיחס בצורה ישירה לפרקטיקה

האנליטית ולדוגמאות קונקרטיות בתוכה – ובאלו נתחיל לטפל בפרק הבא.

כך, המהלך של האקט האנליטי בשלמותו מוביל מנקודת ההתחלה של הסובייקט-המונח-לידע

האובייקט של החשיפה ההתקלות, שמאפשרת ;aלעבר היא לאובייקט ביחס והוודאות

לאנליזנט שסיים את האנליזה שלו לשוב ולהתייצב בעמדה של הסובייקט המונח לידע, לשוב

ולמלא עבור מישהו אחר את העמדה הפיקטיבית אך ההכרחית הזו. אך כפי שנראה בפרק

מייצר קשיים ניכרים מאוד עבורa הבא, המעבר הזה בין הסובייקט-המונח-לידע לאובייקט

זה שאמור למלא את שתי העמדות; שכן האובייקט עבור דברaהאנליטיקאי, אותו הוא

שמרגע שנתקלים בו פנים אל פנים, לא רוצים לדעת עליו מאום – הוא אינו מעורר שום

סקרנות, כי אם סלידה יסודית, מועקה ואף אלימות של ממש. וכך, התפקיד של האקט הוא

במידה רבה לאפשר את המעבר הזה, לדעת כיצד להביא אותו לסופו.

ואמנם, בדברנו על האקט, יהיה עלינו ליישב בין שתי אמירות של לאקאן שנראות מנוגדות.

מחד, הטענה שהאקט הוא תמיד אקט מסמני, אקט שפועל מכוחו של המסמן; מאידך, הטענה

)אותה אציג בהרחבה בפרק הבא( לפיה האקט תלוי בכך שהאנליטיקאי יתייצב בעמדה של

, שהוא ימלא עבור האנליזנט את המקום של אובייקט-ההתענגות, ולפיכךpetit aהאובייקט

יהפוך את האובייקט הזה למכשיר, לכלי בפרקטיקה שלו. שתי הטענות הללו אינן מתיישבות זו

שהאובייקט מפני זו petitעם aנראה אנו המסמן. של לסדר הטרוגני הוא מסמן, אינו

1995, 6 פולמוס, פרנסואה לגיל, "לדבר על הפאס", תרגום: סמואל נמירובסקי, מתוך 44

40

שהתשובה לכך נעוצה בעובדה שלאקט האנליטי יש באופן בסיסי מבנה של "הלוך ושוב",

אליו בקטע כבר זאת לראות ניתן והמסמן. האובייקט בין ובחזרה לשם ובחזרה"- "לשם

וכפיאובייקט -: ברגע הראשון, האדם עושה מהפעולה שלו פונקציה והשדההתייחסתי מה

עבור לאקאן, האובייקט aשנראה )וזאת תהיה אחת הנקודות החשובות שלי בתזה( האובייקט

של לסדר ומלכתחילה ראשוני באופן קשור הדחף, של ה"לעשותהפעולההחלקי אולם .

אובייקט" הזה כרוך בהכרח בהופעה, ביצירה של מסמן; וברגע השני, הפעולה המסומנת הזו

אקט שנשען על האובייקט שהופיע ברגע הראשון, שהופך את האובייקט הזהאקט, הופכת ל

ליסוד. וכאמור, המבנה הזה פועל בשתי רמות שונות: הוא מגדיר את האקט הפסיכואנליטי

עצמו, אך מכוון גם לעבר נקודת מקור- לעבר ה"הלוך ושוב" הראשוני של האדם בין המסמן

לאובייקט ההתענגות, האקט הראשוני שיוצר את הקשר בניהם. מיד נציג דוגמה, אחת מבין

כמה שיופיעו לאורך העבודה, לאופן שבו האקט פועל ביחסים שבין המסמן לאובייקט.

*

ניסיתי לסמן אם כן באופן ראשוני את מקומה ההיסטורי, המבני של שאלת האקט, הן במסגרת

הפסיכואנליזה של מעמדה את המגדיר יותר, רחב בהקשר והן הלאקאניאנית ההוראה

כפרקטיקה ביחס למדע, ככל שמעמדה נובע, כמו זה של המדע עצמו, מהאקט המכונן של

לשחזר את המבנהקוגיטו ה והניסיון הזה, לאקט התיחסות ראינו שבאמצעות הקרטזיאני.

והתוצאות שלו, לאקאן מבקש לאתר את המקום המדויק שבו יכולה להתכונן פרקטיקה של

דיבור, יכול להתהוות אקט של אמירה עבור הסובייקט של המדע. המיקום הזה חיוני להבנה

נכונה של שאלת האקט, שכן הוא מאפשר לנו לראות שלשאלת האקט הפסיכואנליטי ניתן

להציע את הניסוח הוולגרי הבא: כיצד ניתן לבצע אקט סימלי – אקט שפועל מכוחו של המסמן

ומשנה את מעמדו הסובייקט – בעידן שבו מסיבות טובות, סיבות מבניות, יש נטיה כוללת שלא

לבטוח באקטים מהסוג הזה, שלא להאמין באפשרותם? לאקאן מדגיש זאת כבר מההתחלה

כאשר הוא אומר שההיבט הסימבולי של הפסיכואנליזה מסתכם ב"יצירה מחודשת של מובן

אנושי בזמנים הצחיחים של המדעניות". אמנם, הפרספקטיבה ההיסטורית הזו אינה ממצה את

כרוך עצמו האקט של המבנה להראות, שאמשיך וכפי ציינתי, שכבר כפי שכן העניין;

באנטינומיה עבור הסובייקט, הוא מציב את הסובייקט בעמדה מסוכנת, בלתי-אפשרית אפילו,

ולכן אקט של ממש לא היה עניין של מה בכך בשום תקופה היסטורית. וכמובן, העמדה של

לאקאן אינה מסתכמת בחזרה לזמנים טובים וישנים כלשהם, בשיקומן של עמדות ומנגנונים

סימבוליים ישנים שאינם פועלים עוד. אך לאקאן מעולם לא וויתר על עמדה לוחמנית משהו

ביחס למסמן ולאפשרויותיו – האפשרות לטפל בממשי באמצעות הסימלי – ונראה שתמיד יש

צורך לחזור ולהזכיר זאת.

41

אני מדגישה זאת מאחר ואני מאמינה שמושג האקט, המופיע בשלב מתקדם למדי של ההוראה

הלאקאניאנית ולאחר שהיא עברה אי-אלו תהפוכות הרות גורל, מהווה אישור מחדש, תמיכה

לאשרעל מנת מחודשת לאמונות היסוד שאיתן הוא נכנס לשדה הפסיכואנליזה; שהוא מופיע

השינויים המבניים והתיאורטיים הרבים שעברה התיאוריהלאורמחדש את האמונות הללו

השנים שקדמו להופעתו. לפיכך, יש אולי מקום לומר משהו על החשיבות של מושג15במשך

האקט גם ביחס למלאכת הפירוש והקריאה בלאקאן, בעיקר במסגרת התנועה הפסיכואנליטית

בין האחרונים שנותרו כפי שציינתי במבוא, הסמינר על האקט הפסיכואנליטי הוא עצמה.

לא-ערוכים, והוא זכה עד כה להתיחסיות מעטות בלבד בספרות המקצועית )שלא לדבר על

רצינית סבורה שהתייחסות אני אולם, אחרות(. דיסיפלינות במסגרת לאקאן של הקריאה

למגמות הרווחות מהפרשנויות ברבות כלשהו תיקון מצריכה הפסיכואנליטי האקט למושג

כלליות בהוראתו של לאקאן, פרשנויות המדגישות את המעבר מ"הקליניקה של הסימלי" לעבר

ה"קליניקה של הממשי", או את הליכתו של לאקאן אל "מעבר לסימלי"; פרשנויות שמציגות

עמדה לפיה הסובייקט בפסיכואנליזה אינו "רק" הסובייקט של המסמן, או הסובייקט המדבר,

אלא גם סובייקט של הדחף, סובייקט מתענג – ומדגישות את העובדה שהאובייקט הממשי,

הגופני של ההתענגות מצוי תמיד מחוץ להשג ידו של המסמן, מחוץ לכל מה שניתן לומר או

ומאוחר-יחסית של ניסיון מפותח מייצג זאת, לעומת לנסח במסמנים. המנגנון של האקט,

לאקאן לקשור בין שני המישורים הללו, ולהגדיר מחדש את האקט של האנליטיקאי כאקט

aמסמני, אקט של דיבור, אך כזה שמערב בצורה המידית ביותר את מקומו של האובייקט

כאובייקט דחפי )למעשה, כפי שאראה בפרק הבא, מושג האקט מאפשר לנו לקרוא מחדש את

המנגנון הבסיסי של הדחף כפי שמתאר אותו לאקאן(.

סוף של כאקט בעיקר )הנחשב הפסיכואנליטי באקט רואות מהפרשנויות גדול חלק כך,

רגע שבו הידע; בגבולותיו של לכל הפחות הכרה או הידע, על וויתור רגע של האנליזה(

של בידיו נמצאת אינה שלו באנליזה מחפש הוא אחריה שהתשובה מבין הסובייקט

האנליטיקאי ויותר מכך, גם לא בלא-מודע עצמו; שהתשובה במילים אחרות אינה נמצאת כלל

, ולא ניתן לנסח אותה באמצעות המסמן. כך,מסמניתחר, ושהיא אינה תשובה אבשדה של ה

של והבהרה פיתוח השלילה", דרך על "הוכחה של כסוג מוצג באנליזה הפירוש מהלך

הקישורים המסמניים שבאמצעותם הסובייקט מסדיר את התענגותו, רק על מנת להביא אותו

לנקודה שבה הוא מבין שאף לא אחד מהמסמנים הללו יכול ללכוד את האובייקט הממשי של

התענגות, ושכל קישור בין מסמן להתענגות הוא שרירותי ביסודו, תוצאה של תאונה היסטורית

ולא יותר. באופן הזה, כל האופרציה של פיענוח המשמעויות בלא-מודע מוצגת כשלב מקדים

בלבד של האנליזה, שלב שנועד לבודד מתוך המשמעויות הללו את נקודות אי-המובן המובילות

אותנו לליבה הקשה של ההתענגות, "הסובסטנציה היחידה שבה מכיר לאקאן", הסובסטנציה

כך את הרעיון נוסיף על רק ואם הוויה. כל סוף מעט-מזער של סוף לסובייקט שמעניקה

42

– הרי45שהמסמן הוא מוות וההתענגות היא חיים – רעיון שבהחלט לא נמנעים מלהזכירו

שלפנינו סכמה נוצרית לתפארת, גם אם לא בטוח שלאקאן היה סומך את ידיו עליה. והאקט

של סיום האנליזה מוצג אם כך כרגע שבו מפסיקים לדבר ומתחילים לעשות, כאשר הסובייקט

מפסיק לחפש אחר האמת ההיסטורית שקבעה אותו ומתחיל לבדוק מהן הדרכים הפתוחות

. ולמעשה, קל למדי לראות כיצד אי-האמונה היסודית הזו בכוחו46עבורו למציאת סיפוק בממשי

של הסימבולי מסתכמת בהחזרתה של האנליזה לפרספקטיבה סתגלתנית פשוטה: שכן אם

הקישור בין המסמן להתענגות הוא תמיד שרירותי, תאונה חסרת פשר לכשעצמה, אין שום

סיבה מיוחדת שלא נשכנע את הסובייקט להחליף מסמן אחד באחר, ולמצוא לעצמו סימפטום

חדש שיאפשר לו להסתדר קצת יותר טוב בעולם.

בצורה מפרידות שהן בעובדה בדיוק כרוכה הללו בפרשנויות הבסיסית הבעיה ואמנם,

וזו של זו של המסמן לאחד, הפונקציות שהאקט אמור בין שתי הרמות, שתי מלאכותית

האובייקט, זו של הידע וזו של ההתענגות. כמובן, ההפרדה הזו נעשית תמיד לצרכים דידקטיים

כך ששתי הרמות הללו ביותר מעידה על בלבד, שכן ההתנסות הפסיכואנליטית הבסיסית

קשורות זו לזו בפועל; אך עלינו לשאול את עצמנו בהקשר זה היכן נגמרת הדידקטיקה והיכן

מתחילה ההמשגה התיאורטית עצמה. שכן הסטיה ביחס ללאקאן טמונה בדיוק בכך שאת

הקשר בפועל בין המסמן וההתענגות, ההלחמה הראשונית בניהם, שבה לאקאן עצמו מעולם

לא חדל להתענין ולנסות להסביר, חלק ממשיכיו של לאקאן נוטים לראות כעובדה ותו לא,

עובדה שתמיד טורחים להדגיש את השרירותיות שבה; וטקסטים אנליטיים רבים )ולאו דווקא

– את מה שהם מכנים זניחים( ממקמים – בנקודה המדויקת שבה לאקאן ממקם את האקט

"אי-מובן", "נונסנס", "חוץ-משמעות", מושגים שהולכים ומקבלים מעמד של "מושגי יסוד" של

ממש בתיאוריה האנליטית.

ולמען האמת, הטענה לפיה ההלחמה הראשונית בין המסמן להתענגות – בין הידע לממשי –

היא חסרת מובן או שרירותית פשוט מפספסת את כל השאלה: זו הקביעה הכי פחות חשובה,

הכי פחות מעניינת שניתן לקבוע בנושא. זו דרך מדויקת להתעלם מכך שמדובר באירוע ובאקט

– וכאשר לאקאן מדבר על האקט כ"תקרית מסמנית", תקרית המחוללת את השבר הראשון,

מאמינה אני אחר. דבר שום על מדבר אינו הוא הסובייקט, את המגדיר הראשון השסע

שהגישה הזו אינה מייצגת כלל "הכרה בגבולותיות", "הכרה בחלקיותו" של הסדר הסימבולי, כי

אם סילוף פשוט של האופן שבו לאקאן מגדיר את הסימבולי עצמו – ובדיוק עד כמה שהיא

Eric Laurent, "Alienation and Separation I & II" in Reading ראה למשל את הערתו של אריק לורן, ב- 45seminar XI, edited by Richard Feldstein, Bruce Fink, Maire Jaanus )Albany : State University of New

York Press, 1995( p.25 להלן מספר דוגמאות נבחרות )מתוך מספר גדול בהרבה( לקו הפרשני הזה. בנוסף למאמרו של לורן שצוטט46

לעיל ויצוטט בהמשך, ראו: 1995, 6סוסנה הולר, "האקט וההתכחשות", פולמוס,

קולט סולר, "עצם יעדיו של האקט האנליטי", שם. Colette Soler, "The Subject and the Other II", Reading seminar XI

43

מחסירה ממנו את המימד של האקט, עד כמה שהיא מניחה פאסיביות מוחלטת של הסובייקט

דוגמה באמצעות כוונתי את להבהיר ברצוני המשמעות. של המימד הסימבולי, במימד

לורן אריק של התייחסות הזו, הפרשנית למגמה שנועדה47קונקרטית פרויד, של למקרה

לנו תועיל הזו הדוגמה הזו. הראשונית ההצטלבות של אי-המובן או הנוסנס את להדגים

בהמשך, כשנצטרך להגדיר שתיים מהפונקציות היסודיות הממלאות תפקיד באקט. מדובר

[ גבר פטישיסטי, שעבורו ברק מסוים [ באפה של האישה שימש כתנאיglanzבמקרה של

ולגשת לאקט המיני. פרויד, בניסיון לפרש את אירוטי, תנאי הכרחי על מנת להגיע לזקפה

נמסר הזה המסוים הסובייקט ילד, בעובדה שבעודו מקורו את איתר הזה, המוזר הפטיש

[ מתוך סקרנות מינית. האומנתglanceלטיפולה של אומנת אנגליה, עליה הוא ניסה להציץ ]

אימה עליו שאם הוא יציץ עליה, אפו ייענש בדרך כלשהי, ובאופן הזה המבט והאיום בסירוס

נקשרו זה לזה בפטיש של הברק על האף, אולם רק בתיווך התרגום השגוי לגרמנית, שייצר את

וה- glanceהקשר בין ה- glanzהפרשנות ההיסטורית הזו של פרויד, אומר לורן, היא דרך .

"להפוך למובן את מה שבהיבטים העמוקים יותר שלו הוא חסר מובן לחלוטין. זה פשוט ככה.

אי אפשר להסביר מדוע כל חיו המיניים של האיש הזה הוקדשו לתרגום מאנגלית לגרמנית. יש

בזה היבט של נונסנס, וזה בדיוק מה שלאקאן מנסה לבודד כאשר הוא מדגיש את מסמן האדון,

Glanz"48 במקרה הזה. רק לאחר מכן הוא דן בכל ההסברים; ניתן לפרש כל מה שיש לו מובן;

והוא ממשיך ומסביר שבאנליזה אמנם צריך לעשות את כל העבודה של פרויד, ולהתחקות אחר

זכרונות לא-מודעים וכיוצא בזה, אבל בסוף אנחנו נשארים עם ליבה של אי-מובן, שחושפת

בפנינו את האובייקט הממשי של הדחף – המבט, במקרה הזה.

הרי מובן? חסר הוא לגרמנית מאנגלית שהתרגום לומר אותנו מסמיך בעצם מה אך

, של הפצעתwitzדו-הערכיות של מילה בשתי שפות היא אחת מהטכניקות היסודיות של ה-

פחות חסר-הגיון49המובן בהתגלמותה או יותר הוא והברק בין המבט הזה והאם הקישור .

מהקישור שעושה לאקאן עצמו, כאשר בניסיון לתת הסבר למהו האובייקט של המבט, הוא

אינו מוצא דוגמה טובה יותר מאשר זו של פחית טונה מתנוצצת בשמש? במילים אחרות, האם

התאונה המסמנית שקרתה לסובייקט הזה אינה נושאת בחובה אמת בפני עצמה, אמת מסוימת

אתלומר המפורסם אינו בסופו של דבר דרך Glanz auf der Naseשל המבט ככזה? והאם ה-

כאמור, השאלה האם הקישור אותו? אבל לומר היחידה האובייקט של ההתענגות, הדרך

המסמני הזה הוא בעל-מובן או חסר-מובן קצת מפספסת את הנקודה. ברמה העמוקה יותר

עלינו להמשיך ולשקול את העובדה שמדובר בסובייקט פרוורטי, ושהעובדה הזו מעידה על כך

47 Laurent, Ibid, p. 3248 Ibid ובאופן כללי, עלינו לומר שבטיפול הקלאסי של לאקאן במנגנונים המסמן, בתצורות של הלא מודע, המובן49

ואי-המובן כרוכים זה בזה בצורה בלתי-נפרדת לחלוטין: כל שנינה נשענת ברגע הראשון על מסמן חסר מובן, על"פריצה" בקוד של השימוש במסמן, אך המסמן חסר המובן הזה הוא בדיוק מה שמאפשר לייצר מובן חדש.

44

עםעשה משהוכלומר , שברגע מסוים, מוקדם ככל שיהיה, הסובייקט הזה הסיט את מבטו

אותו אובייקט-מבט, ובחר שלא לדעת באמצעותו את מה שנגלה לו בכל זאת בנוגע לעובדת

הסירוס )ואותו עיקרון חל לגבי כל סובייקט, יהיה אשר יהיה הסימפטום או המבנה הנפשי

שלו(; והעובדה הזו היא בהחלט סוג של הסבר לכך שכל חייו המיניים מכאן ואילך הוקדשו

לתרגום מאנגלית לגרמנית – זה לא "פשוט ככה", הפשוט ככה הזה מסתיר מאחוריו בחירה

סובייקטיבית ראשונה. הסבר הזה עשוי להיות קשה לקבלה, ואפילו להראות אכזרי; אלא שהוא

מגלם בתוכו את ההנחה שמה שהיה בכוחו של הסובייקט לעשות פעם אחת, יהיה בכוחו

לעשות שוב; ושההיתקלות המחודשת עם האובייקט באנליזה מאפשרת ומצריכה אקט נוסף,

ימצא משהו בפני עצמהשהיא דורשת בסופו של דבר שהסובייקט והיא נוסף, אקט אחר

לעשות עם אובייקט ההתענגות שלו. אמנם, האקט גורר אחריו תוצאות בלתי-הפיכות עבור

הסובייקט, ושום דבר לא יוכל לבטל את אותו אקט ראשוני. אבל האקט באנליזה, שבוודאי אינו

מתרחש באותו מישור כמו האקט הראשון, אכן יאפשר לסובייקט איזושהי מניפולציה ביחס

Glanzלאוביקט הזה – ולו רק להעניק לו שם חדש, או אפילו רק לאשר, להסכים לקבל את ה-

בתור השם הפרטי של האובייקט שלו.

ידועה היטב, העובדה שהאימוץ הראשוני של מסמן )מה וכאן המקום להזכיר שוב עובדה

ומעולם באקט של זמן מסויים המטאפורה האבהית( היה כרוך מאז כינה במשך שלאקאן

וללא האישור, ה- הראשוני הזה מצדו של הסובייקט, אותה "תאונהBejahungהסובייקט.

מסמנית" פשוט אינה מתרחשת, או מתרחשת בצורה שונה לחלוטין. מושג האקט יורש אם כך

את מה שלאקאן סימן כבר מההתחלה כמימד האתי היסודי של הסובייקט, והוא מיצג ניסיון

מחודש להגדיר את המימד הזה. השיקולים הללו ביחס למסמן ולאובייקט ההתענגות יובילו

של עמדתו בהגדרת נקשרות הללו הפונקציות שתי כיצד נראה שבו הבא, לפרק אותנו

האנליטיקאי. כפי שנראה, האופן שבו האקט קושר בין שתי הפונקציות הללו יוביל אותנו בחזרה

אובייקט למעמדו של ביחס הפסיכואנליזה הבסיסים של כמה מהרעיונות )לאחר שנסקור

ההתענגות( לשאלת ההבדל בין התחום הפרקטי לבין שיח המדע.

45

aהאקט והאובייקט

שלוש באמצעות האקט שאלת של וחשיבותה מיקומה את כעת ולהציג להמשיך ברצוני

דוגמאות. הדוגמאות הללו יסיעו לנו לגשת להיבט מרכזי של האקט הפסיכואנליטי, לעובדה

שמסגרת האקט, על הסוכן של הפעולה להתמקם דווקא במקום של האובייקט, של המכשיר,

ולא בזה של הסובייקט-הפועל; "האקט האנליטי", אומר לאקאן "מתבסס על מבנה פרדוקסלי

[ מעורער הסובייקט ואילו פעיל, האובייקט אותוsubverti]שבו הוא האנליטיקאי וכך, ,"

סובייקט אשר בפרקטיקה שלו אינו עובד או עושה בשום מובן מהמובנים המקובלים של מילים

של האנליזנט שניצב מולו. אולםמישהו אחר, אלו, כי אם מציע את עצמו כמכשיר לעשיה של

וחתירתו של הסובייקט מההתחלה, היה aאילו נדרשנו להציג את "פעילותו" של האובייקט

עלינו לפרוש כאן נתח משמעותי מהספרות הפסיכואנליטית בכלל. נצטרך אם כך להסתמך על

אמירתו של לאקאן על כך שתפקידו של האקט הוא לייצר נקודת-התחלה היכן ששום נקודה

כזו אינה מסומנת מראש; ונתחיל אפוא בהצגה של שתיים מהרצאותיו של לאקאן המסמנות,

כל אחת בדרכה, נקודת התחלה. אמנם, שתי ההרצאות הללו אינן כוללות שום התייחסות

מפורשת למושג האקט; אבל לכל אחת מהן יש בפני עצמה מימד מובהק של אקט, אקט של

לאקאן עצמו. ובהתאם לתיאוריה שלו, לאקאן אינו עושה את האקט הזה מבלי להעיד על כך,

ולומר משהו על מה שהופך את הצעד הזה לאקט. כך, בשתי ההרצאות הללו הוא מטפל

, עמדתו הרשמית והרגע של הכניסה לעמדההסמכתו של האנליטיקאיבאופנים שונים בשאלת

באקט הזה. aזו – ומסמן את מקומו של האובייקט

ההרצאה הראשונה אליה נפנה )המאוחרת יותר מבחינה כרונולוגית( התפרסמה בכתב זמן קצר

באוקטובר, 9פרופוזיציה של ה- לאחר שנתנה; מדובר ב – וזו ההרצאה שבה לאקאן19671

Ornicar? )Ornicar ? Analytica אני מצטטת מתוך הגרסה הראשונה של הפרופוזיציה, שהופיע בכתב העת 1volume 8 –1978.( -גרסה שונה מעט נמצאת ב .AE: "proposition du 9 Octobre, 1967 sur le psychanalyst

de l'école", AE, 243-261 , שני הסמינרים שבהם מפותח מושג האקט ושישמשו לי15 ל-14הפרופוזיציה הוצגה בפגרה שבין הסמינר ה-

כמקור הטקסטואלי העיקרי בהמשך העבודה.

46

מציג את מנגנון ה"פאס". כפי שכבר ציינתי, הפאס הוא מנגנון מתן-עדות על האנליזה האישית

המורכב חבר-מושבעים של שיפוט עוברת הזו העדות כאשר האנליטיקאי-בהכשרה, של

מאנליטיקאים ומאנליזנטים כאחד, אנליזנטים שנמצאים אף הם בשלב של הפאס. ובמידה

היא מקנה ל"עובר" על רגע של סוף-אנליזה,שהושלמה, והעדות מתקבלת כדיווח על אנליזה

את התואר "אנליטיקאי של האסכולה"; כלומר, זהו הרגע שבו לאקאן קובע מה יגדיר להלכה

ויכוון את ההכשרה האנליטית עצמה. את מעמדו של האנליטיקאי באסכולה החדשה שלו,

ההרצאה השניה אליה נפנה נתנה שלוש שנים קודם לכן, ומהווה אף היא נקודת התחלה עבור

האגודה של הרשמי אישורה ללא ללמד התחיל לאקאן שבה הנקודה זו לאקאן:

(, וליתר דיוק, על אף החרם שהוטל על הוראתו בפקודתIPAהפסיכואנליטית הבינלאומית )ה-

, שזכתה11המוסדות הרשמיים של אותה אגודה. מדובר בהרצאה הראשונה של הסמינר ה-

הן ובשיעור הזה, מציב לאקאן שורה של שאלות הנוגעות אף לכותרת "אקסקומוניקציה".

הראשונית השאלה מוסמך?" אני "האם מהשאלה החל ההסמכה: לשאלת ישיר באופן

והבסיסית של האקט – המובילה לבירור נוקב למדי של העמדה שלאקאן עצמו תופס באותו

רגע כמורה, ויותר מכך, כאנליטיקאי; עבור בשאלה "מהי פרקטיקה?" אותה כבר הזכרנו לעיל,

וכלה בשאלה "מהו האיווי של האנליטיקאי?"- שאמורה לספק אינדיקציה חשובה בנוגע לדרך

לענות על כל השאלות הללו.

אם כך, מה קובע לאקאן ביחס למתן-התואר אנליטיקאי? כפי שכבר ציינתי, הוא קובע שהמינוי

של האנליטיקאי וההכשרה האנליטית אינם ניתנים להגדרה בשום צורה אחרת אלא באמצעות

המטרה והתכלית של האנליזה עצמה: האנליטיקאי הוא מי שסיים אנליזה, מי שהגיע לסופה

דיווח על הרגע של הסיום. אמנם, הקביעה הזו "הלוגי" של האנליזה שלו, והשכיל למסור

לכשעצמה אינה מייצגת חידוש גדול, שכן היא אינה אלא אישור לפוסטולט שקבע פרויד עצמו

)ב- נותר מוסכם, לפחות להלכה פוסטולט אשר בכל אגפיה של1967– היום( ואפילו עד

התנועה האנליטית. אולם דווקא בשל כך, יש לראות בהכרעה של לאקאן את אחת מנקודות

הציון החשובות במסלול הכולל של "החזרה לפרויד": שכן בהתאם לאסטרטגיה הכללית של

המהלך, האישור והתיקוף של העקרון הפרוידיאני אינו מתבצע מבלי להעמיד למבחן מחמיר

את מסקנותיו של פרויד עצמו ואת התיאוריה המובילה אליהן, במטרה להנהיר ולפתח את

הלוגיקה העומדת בבסיסן, ולמנוע בכל מחיר מהאמירה הפרוידיאנית לההפך למצווה שטעמיה

נשכחו.

כך, הדרך הטובה ביותר להציג את הצעד של לאקאן תהיה אולי להתייחס אליו כאל תשובה

ואינסופית" נותן לשתי השאלות המרכזיות שמעלה פרויד במאמרו "אנליזה סופית :2שהוא

(,2005, תרגום: ערן רולניק )תל-אביב: עם עובד, הטיפול הפסיכואנליטי פרויד, "אנליזה סופית ואינסופית" מתוך 2201-227

47

השאלה מהו יעדה הסופי של האנליזה, והשאלה מה נדרש מהאנליטיקאי עצמו על מנת שיוכל

. ובנקודה זו, לאקאן מקבל את מסקנותיו של פרויד, אך גם הולך3לקיים את הפרקטיקה שלו

מעבר להן, או מציע דרך חדשה לטפל בהן; ובעיקר, הוא מציע דרך אחרת לטפל במה שפרויד

מסמן בסופו של המאמר כקושי המרכזי העומד בפני שתי המטרות הללו )סופה של האנליזה

סירוס. אלא שהתשובה של "הסלע המוצק" של תסביך הינו, והכשרתו של האנליטיקאי(

לאקאן אינה כרוכה בפיתרון חדש לתסביך הזה, היא פותחת באפירמציה גורפת של מעמדו

פיתרון לתסביך הסירוס, או בטרמינולוגיה של לאקאן, אין בנמצא מסמן )וגם לאאין כ"סלע":

ידע משום סוג, תיאורטי או מעשי( שיוכל לישב את העמדה הסובייקטיבית ביחס למציאות של

כלהמין, לא פתוחה בפני הסובייקט אפשרות למימוש מלא של עמדתו כסובייקט מסומן מינית.

כפי לכן, וחלקיים. הפתרונות בתחום הזה הם פתרונות סימפטומטיים, פתרונות תחליפיים

ולתמיד אחת הסובייקט את תפתור שהאנליזה לחלום יכולים איננו פרויד, כבר שטוען

מקונפליקטים דחפיים. ולכן – אומר לאקאן – אם אנחנו רוצים לדבוק בעיקרון הפרוידיאני לפיו

האנליזה אינה תהליך אינסופי, עלינו למצוא דרך אחרת להגדיר את סופה של האנליזה ואת

תכליתה. ופירושו של דבר שהפרספקטיבה האנליטית תצטרך לכלול, מראש, נקודת התייחסות

אחרת מזו של הפיתרון התרפויטי.

"אותם את האנליטיקאי ירכוש בה הדרך היא האישית שהאנליזה כך אם קובע פרויד

הכישורים האידיאליים שלהם יזדקק במקצוע שלו"; אולם הוא מציע באותה נשימה שדווקא

האנליזה של האנליטיקאי תהה אנליזה אינסופית, או לפחות תחודש מדי פעם ופעם במרווחי

– חשובה נקודה וזאת – מאחר רגילה(, טיפולית אנליזה לכל בניגוד )וזאת קבועים זמן

כמה עד מטפל; הוא שבהם "חומרים" אותם את שלו בפרקטיקה מערב והאנליטיקאי

שהאנליזה היא פרקטיקה של דיבור, ועד כמה שהיא מצריכה מניפולציה של ההעברה – של

התביעה לאהבה ולסיפוק שהמטופל מפנה לאנליטיקאי שלו – הרי שהפרקטיקה הזו מעוררת

ומזמנת בכל רגע את הסימפטומים, הפנטזיות והקונפליקטים הנפשיים של האנליטיקאי עצמו,

שמהם האנליזה אינה יכולה לפטור אותו אחת ולתמיד. לאקאן אינו כופר כמובן בקושי היסודי

דווקא היא זו שמגדירה את עמדת האנליטיקאי, הסופיתהזה; ובכל זאת, הוא קובע שהאנליזה

האנליטיקאי הוא מי שהשלים את האנליזה שלו, ולא רק המשיך בה עד לנקודה שבה הושגו

"אנליזה להלכה מהי לקבוע לאקאן על זאת, לומר כדי אך תרפויטים מספקים. אפקטים

סופית", וזאת בהנחה שאנו מקבלים את קביעתו של פרויד בנוגע לסלע הסירוס.

של המולדת בעוצמתם הכלכלי", ב"גורם מגששים דיונים לאחר זו: בנקודה מעט נרחיב

הדחפים ובשינויים הבלתי-הפיכים במבנה של האני העלולים להעמיד מכשולים בפני סיומה

פרקטיקה אותה מצרף פרויד בהזדמנות זו לרשימת "המקצועות הבלתי-אפשריים", המונה, מלבד מהאנליזה, את 3, לאקאן מקבל את הרשימה זו כרשימה ממצה של סוגי הפרקטיקה האנושיים. 17. בסמינר ה-החינוך והשלטון

48

המיוחל של האנליזה, פרויד מנסח בצורה מדויקת ביותר את האופן שבו תסביך הסירוס מופיע

, בפני השלמתה של האנליזה: הסירוס מופיע בתור מה שאינו מסוגללוגיכמחסום הממשי,

בשום אופן להשתלב ב"הרמוניה של האני", ובתור מה שממשיך להופיע כמכשול, כהפרעה

שביחס אליו כל סובייקט יכול להתמקםהיחידבתוך כל קשר חברתי. שכן הסירוס הוא הגורם

כגבר או כאישה )ופרויד מדגיש במילים ברורות שמדובר בעמדה סובייקטיבית, בעובדה נפשית

ולא בעובדה ביולוגית – ולכן למעשה מדובר מלכתחילה על "סירוס", שהרי אינו עובדה ממשית

לא עבור הגבר ולא עבור האישה(, אך זהו באותה מידה הגורם שממשיך והופך את ההתמקמות

הזו למבוי סתום, למה שאינו יכול להיתמך על ידי הסובייקט אלא במחיר של שלילה, הכחשה

או הדחקה. הגורם הזה משמש גם כמחסום מפני סיום האנליזה, מפני שבשלב מסוים ביחסי

ההעברה האנליטיקאי מקבל בהכרח את המעמד של הסוכן של הסירוס, בגרסה זו או אחרת.

( טוען הוא כאשר הסירוס של המבני מעמדו את מחדד רק למעשה שהחסר1לאקאן )

בהתענגות הוא תוצאה הכרחית של הדיבור עצמו, שהעובדה שהסובייקט נאלץ להציב את

התביעה שלו לאהבה ולסיפוק באמצעות השפה גורמת לכך שאף מענה לא יספק אותו, זה

תמיד יהיה "לא זה", ותשובה לשאלה של האיווי תמיד תוותר חלקית )ומאחר והאנליזה עצמה

היא תהליך של פרישתו ועיבודו של האיווי באמצעות הדיבור, הטענה הזו מסבירה את העובדה

( יותר( ונהיה מורגש ( שבשדה של2שככל שאנליזה מתקדמת, הפקטור של הסירוס הולך

( יצוג שום אין – מודע הלא של השדה גם לזכור, עלינו שהוא, – המסמן של השפה,

Vorstellung )( פי -(, המסמןφלהבדל המיני מלבד המסמן המקבל את מקומו של המינוס

ובהדגישו שהייצוג הזה לוקה מיסודו, עד כמה שהוא מצמצם את כייצוג של חסר; הפאלי

ההבדל המיני לדיכוטומיה של "יש לי" או "אין לי", יש לי או אין לי את מה שמלכתחילה איננו

)התחום של המשמעות הפאלית מאופיין אם כך בשתי אי-הלימות עוקבות: המיניות מיוצגת

ויתר על כן, הייצוג הזה מתרגם בצורה מלכתחילה רק על ידי מה שחסר, מה שלא עובד,

דיכוטומית לשתי עמדות מסולפות במידה שווה ביחס לחסר הזה(. אלא שעבור לאקאן ישנו

בתור האובייקט החלקי של ההתענגות, aבשלב זה מה שנמצא "מעבר לפאלוס": האובייקט

המאופיינות הפונקציות באמצעות המיני, באקט הנפער המהותי הפער את "סותם אשר

כקדם-גניטליות". כלומר, בעוד שבתחום של יחסי האהבה, של הקשר החברתי ושל האיווי

–שזוכה לייצוגעצמו הסובייקט אינו יכול להתמקם אלא ביחס לחסר מהותי– ובכל זאת, חסר

;aישנו בנוסף גם האובייקט ,4הרי שבתחום של ההתענגות, שהוא זה המייצר גישה לאקט

תלוי בכך שהוא אינו שייך מלכתחילה לסדר של הייצוג, כלומר – אינו aומעמדו של האובייקט

מנוי מלכתחילה על המסמנים המודחקים בלא מודע.

אולם כפי שנראה בהמשך, לאקאן מפתח את מושג האקטהאקט המיני – בציטוט הנ"ל מדובר על 4 הפסיכואנליטי מתוך קרבה הדוקה עם האקט המיני, במטרה לחלץ את המימד המובהק של האקט המגולם בשני

המקרים.

49

ביחס לשאלה של סוף האנליזה ומעמדו של האנליטיקאי, אם האובייקט של ההתענגות אמור

יכול aלהציע תשובה למבוי הסתום אליו הגיע פרויד, הרי שהשאלה היא האם האובייקט

האם היא השאלה כלומר, הסירוס. של המסמן של מקומו את לתפוס כלשהו באופן

שבהן הפאליות החברתיות מהעמדות אחת מכל לחרוג דבר של בסופו יכול האנליטיקאי

האנליזנט מציב אותו בדיבורו, ולא לגלם אלא אותו דבר חלקי וחומק, האובייקט חלקי שהוא

המענה היחיד ברמה של ההתענגות, והסיבה האמיתית לחסר הסובייקטיבי המגולם באיווי. כך,

אוקטובר9בפרופוזיציה של ה- מגדיר לאקאן את הרגע של הפאס כמעין הצרחה בשח-מט,

האובייקט הפונקציה של – באנליזה הפועלות המרכזיות הפונקציות aכאשר אחת משתי

והפונקציה של המינוס פי - מקבלת את מקומה של הפונקציה השניה:

C’est ainsi qu’il nous faut reprendre la relation du psychanalysant au psychanalyste, et comme dans les traités d’échecs passer du début à la fin de partie.Que dans la fin de partie la clef se trouve du passage de l’une des deux fonctions à l’autre, c’est ce qui est exigé par la pratique de la psychanalyse didactique.]…[Qu’est ce qui à la fin de l’analyse vient à être donné à savoir ?Dans son désir, le psychanalysant peut savoir ce qu’il est. Pur manque en tant que )– (, c’est par le médium de la castration quel que soit son sexe qu’il trouve la place dans la relation dite génitale. Pur objet en tant que )a( il obture la béance essentielle qui s’ouvre dans l’acte sexuel, par des fonctions qu’on qualifiera de prégénitales.Ce manque et cet objet, je démontre qu’ils ont même structure. Cette structure ne peut être que rapport au sujet, au sens admis par l’inconscient. C’est elle qui conditionne la division de ce sujet.5

הרעיון של "החלפת המקומות" מוצג כאן בצורה מתומצתת ביותר, והוא מפותח ביתר הרחבה

שקדם ל14בסמינר ה- שבא אחריה, ובהמשך נראה שהוא כרוך15ובסמינר ה-פרופוזיציה,

ולחסר aבפיתוח טופיקה שלמה של הסובייקט. הנקודה החשובה היא שלמרות שלאובייקט

הפאלי יש את אותו מבנה ביחס לסובייקט, הם אינם ממלאים בנקודת ההתחלה את אותה

פונקציה, הם למעשה הטרוגניים לחלוטין זה לזה, ורק העובדה שהאחד והאחר לוקחים חלק

במימד הדמיוני, בניסוחה של הפנטזמה, גורמת להם להתחלף זה בזה ולתפקד במקביל. כך,

חלק גדול מהעבודה של האנליזה כרוכה בהפרדה של שתי הפונקציות הללו, ובניסיון לתת לכל

אחת מהן את מעמדה המובהק – וזה, כפי שאומר לאקאן, מה שהאנליזה מאפשרת לדעת

בסופו של דבר. על מנת להבהיר את התפקוד של שני המונחים הללו, נוכל לפנות לדוגמה

; אנחנו יכולים לראות שהפטישGlanz auf der Naseשהתייחסתי אליה קודם, הדוגמה של ה-

הנושאת המסמנית הזה הוא בפני עצמו סוג של "הצרחה", החלפת מקומות, כאשר היחידה

משמעות פאלית תופסת את מקומו של המבט כאובייקט-חלקי של הדחף, האובייקט שהגדיר

: 6חר. כך מסמן זאת לורןאברגע הראשון את מקומו של הסובייקט ביחס להתענגות של ה

5 Ornicar ? Analytica volume 8 –1978.6 Laurent, "Alienation and Separation )II(", Reading seminar XI, 32

50

a=Glanz auf der Nase (Gaze)φ phallic signification

כרוך במציאה-מחדש של האובייקט החלקי מעבר למשמעות חלק מהעבודה של האנליזה

אולם כפי שמעיר לורן )והפעם בצדק(. glanceחזרה לעבר ה- Glanzהפאלית, בתרגום של ה-

הפירוש הזה אינו מספיק משום שהאחד והאחר לא ממלאים אותו תפקיד עבור הסובייקט,

מישור. באותו פועלות אינן האובייקט עם וההזדהות המסמן עם הפאליההזדהות החסר

מתרגם לכלל מסמן, המסמן המודחק הראשוני שעליו נבנים בהמשך כל הפיגומים המסמניים

( ואת הזדהויותיו הראשוניות ,XIבלא מודע, כל מה שקובע את הסימפטום של הסובייקט

מייצג אתS1(; והחסר הזה נכנס אפוא לדיאלקטיקה של האיווי בשפה – לאופן שבו המסמן 179

אינו מייצג את הסובייקט כלל- שכן הוא אינוaהסובייקט עבור מסמן אחר. ואילו האובייקט

יצוג, הוא אינו שייך לרצף של המעבר או הגלישה בין מסמנים. ולפיכך, הסובייקט אינו יכול

חר; זה מה שמגדיר את הרגע שלאלהזדהות עם האובייקט מבלי ליפול, להדחות מהשדה של ה

, "המעבר לאקט" – שעלול להיות למשל אקט של התאבדות, כצורהpassage à l'acteה-

קיצונית שבה הסובייקט מבצע את ההחסרה הזו.

השאלה היא אם כך, האם אנחנו יכולים לא רק לעמוד על ההתאמה הזו בין שני המקומות,

של במימד יוחלף או ישתנה שמשהו לכך להביא אלא החלקי, והאובייקט הפאלי החסר

, יופיע היכן שהיה קודם רק)pur object en tant que )aההזדהויות; האם יתכן שהסובייקט,

, הסובייקט כחסר, כקבוצה ריקה. כדי להבין את מלוא השלכותיהDans son désirהסובייקט

הסובייקטיבית ההתמקמות הפרוידיאנית, להזכיר שמהפרספקטיבה עלינו הזו, ההצעה של

תסביך אדיפוס( היא היסוד לכל קשר חברתי, הן מהצד של הגבר והן מהצד viaביחס לפאלוס )

של האישה. בתרגומו של לאקאן, המסמן של הסירוס הוא זה שמכונן את הסדר הסמבולי,

וההזדהות הראשונית עם האב )שהיא הפיתרון "הסטנדרטי" לתסביך אדיפוס( תשמש כיסוד

יבנו בהמשך כל הזדהויותיו המסמניות של הסובייקט, כל מה שיקצה לו את מקומו שעליו

ואילו האובייקט , על פניו, אינו כשיר לשוםaויאפשר לו לפעול במסגרת העולם החברתי.

תפקיד מעין זה. מהפרספקטיבה של הריפוי האנליטי, הרי שמסמני-האדון של הסובייקט –

חר ושמגדירים את הסימפטום שלואאותם מסמנים שהוא מאמץ כמטאפורה וכמענה לחסר ב

וכל עוד אחנו נותרים – הם מלכתחילה הדרך להסדיר את יחסיו עם אובייקט ההתענגות;

היחיד הוא המכשיר לפיתרון ממין אחר, המסמן אין שום אפשרות הריפוי, בגבולותיו של

. ואילו ביחס לאקט, ועבור האנליטיקאי, מופיעה הדרישהaשבאמצעותו ניתן לטפל באובייקט

ושל האקט זו השאלה של סוף האנליזה, יהפוך למכשיר. מנקודת מבט שהאובייקט עצמו

כבראפשר מה עושים אתו? מה , aהאנליטי עצמו, אינה אלא השאלה הבאה: האובייקט

יכול לשמש בתפקיד שונה מזה שהואaלעשות אתו? כלומר, עלינו לדעת האם האובייקט

S1

51

. האם, למשל, הוא יכול7משמש בו בנקודת ההתחלה, כאובייקט התענגות יחידאי של הפנטזמה

? כאשר נדמה שאת האפשרות הזו ישדיבורלשמש בסיס לקשר חברתי כלשהו, קשר של

, אותו אובייקט שאינו רק מודחק אלא דחוי, aלדחות על הסף, מעצם ההגדרתו של האובייקט

מסולק על ידי כל אינסטנציה של שיח. ואף על פי כן, זו בדיוק האפשרות שמציע לאקאן עם

מושג האקט האנליטי, ועם מנגנון הפאס: הוא מציע לכונן פרקטיקה מוסדרת של דיבור על

– על בסיס מה שניתן לכנותו, בצורה זמנית ובלתי מדויקת,aבסיס התנסות מסויימת באובייקט

"ההזדהות או הזיהוי עם האובייקט", שהיא מנת חלקו של האנליטיקאי .

אך עלינו לסייג אולי את קביעתנו על כך שאין שום פרקטיקה חברתית אפשרית של האובייקט

a– שכן למעשה ישנה אחת, ולאו דווקא זניחה: זוהי פרקטיקת הקורבן על שלל צורותיה ,

aבמילים אחרות, האובייקט הקורבן הפולחני או הספונטאני, המבוקר פחות או יותר או הפראי.

אכן מופיע מפעם לפעם בליבו של הקשר החברתי, אך כאשר הוא חורג באופן הזה אל מחוץ

למקומו היעודי – מחוץ לכסות הדמיונית של הפנטזמה – נדמה שאין הוא יכול להופיע אלא

; והאפשרות הזו נוכחת בדבריו של8בצורה של קטסטרופה, כמושא של אלימות ממשית ביותר

לאקאן על האקט כבר מראשיתם. הגדרתו של האקט האנליטי מקצה עבור האנליטיקאי את

, והאקט עצמו, בחשבון אחרון, אינו אלא ההסכמה של האנליטיקאיaמקומו של האובייקט

– ההסכמה, אם לומר זאת במילים פשוטות, להזרק לכל הרוחות בסופולהתייצב במקום הזה

של התהליך אותו הוא כונן ואפשר מלכתחילה. מה שבהחלט מצדיק מידה גדושה של מועקה,

מעיר לו1968אומר לאקאן, אם לא זוועה ממש. כך, כאשר אחד ממאזיניו של לאקאן בשנת

שהשנה "מדובר בפירוש בסמינר צ'ה גאווארה", עלינו להסכים שיש משהו בדבריו, ושהמודל

לזו של בקרבה חשודה )ושל המורה( מציב את העמדה של האנליטיקאי אכן של האקט

לההפך למכשיר ולשמש באופן הזה יסוד לאקט היה ברור ללאקאן עוד זמן a נראה שהרעיון לפיו על האובייקט 7 )השיעור היחיד שניתן מהסמינר על1959רב לפני הסמינר על האקט. כך, בשיעור "מבוא לשמות האב" משנת

( אומר לאקאן: "את המועקה שאינה מרמה מחליף,IPAשמות האב, שבוטל בעקבות הדחתו של לאקאן מה- הפונקציה של האקט- בזה היא תלויה". ובהמשך:. aעבור הסובייקט, מה שאמור להתחולל באמצעות האובייקט

"מבנה הזיקה של המועקה אל האיווי; הפער הכפול של הסובייקט אל האובייקט שנפל ממנו, ושבו, מעבר למועקה (,2006תרגום: נועם ברוך, )תל-אביב: רסלינג, על שמות האב, עליו למצוא את הכלי שלו." "מבוא לשמות האב",

71עמ' a צריך להכניס כאן סייג או הבהרה אחת נוספת, שכן במישור הדמיוני של הפנטזמה, תפקידו של האובייקט 8

ההמון "הראשוני". כךההמוןבקשר החברתי ניכר מאוד- ופרויד עצמו מתאר בהרחבה את תפקידו בהווצרותו של על פי פרויד, אינו אלא "קבוצה של פרטים שהציבו את אותו אובייקט במקומו של אידיאל-האני שלהם, ובעקבות

זאת הם מזדהים האחד עם האני של השני". יש הרבה מה לומר על ההגדרה הזו, ודווקא בהקשר של האקט האנליטי, הכרוך מלחתחילה בשאלת אפשרותה של קבוצה. נדגיש כאן רק שהקשר החברתי בהמון מאופיין בכך

שהאובייקט אינו מופיע במערומיו, כי אם רק במשחק-המראות שבין אידיאל-האני לדמותו של המנהיג; ופרויד מתחקה אחר שורשיו של קשר זה בהזדהות הסימבולית עם האב, הזדהות אשר לבדה יכולה להפוך את המון

הראשוני, המון הפרטים הלכודים כל אחד בפנטזמה האישית שלו, לכדי חברה ממש. ואילו כאשר אני מדברת כאן שהופשט מכל ההזדהויות a" בהקשר של האקט, כוונתי לאובייקט aעל "פרקטיקה חברתית של האובייקט

הדמיוניות והאידיאלים המסמניים; אם זאת, קל לראות שהעמדה של המנהיג וזו של האובייקט-קורבן לעולם אינן מהאידיאלים המסמניים שתומכים בו, הרי שגורלורחוקות מדי זו מזו, ואם אתרע מזלו של המנהיג והוא מנושל

כמעט תמיד הוא לעלות על המוקד, באופן יותר או פחות מטאפורי. ראה פרויד, "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה94(, עמ' 2009של האני", בתוך מבחר כתבים כרך ו', תרגום: נועה קול )תל-אביב: רסלינג,

52

: העמדה הטראגית של זה אשר נופל קורבן למעשיו שלו, או מקריב את עצמו על מזבח9הקורבן

יעודו הנעלה; ואפילו לעמדתו הפולחנית של הקדוש המעונה, זה אשר מקריב את עצמו למען

גאולת-נפשו של האחר. אולם, לאקאן נוקט צעדים כדי להבטיח שהדברים לא יגיעו לידי כך,

ושהפרקטיקה האנליטית – גם אם אינה יכולה להיות פרקטיקה ללא אבדות – תהיה, לבטח,

פרקטיקה ללא קורבנות. שכן הרגע של ההזדהות או הזיהוי הממשי עם האובייקט הוא למעשה

רק חצי מהסיפור – והחצי השני הוא זה שאמור להוביל אותנו חזרה מבור-תחתית זה לעבר

אפשרותו של דיבור. לכן, עלינו לסייג מלכתחילה את המונח של "ההזדהות" בהקשר זה; שכן

לעבר הסמליות, המסמניות, מההזדהויות הדרגתי במעבר כרוך האנליזה של המסלול אם

גם סייג לשים אמור האנליזה של שסופה הרי בבסיסן, הניצבת האובייקט עם ההזדהות

להזדהות הראשונית הזו המנוסחת בפנטזמה; או אולי, עלינו לומר שעל ההזדהות עם האובייקט

לרשת משהו מאופיה של ההזדהות הסימבולית, ההזדהות המאפשרת לומר בו בזמן "זה מה

שאני" וגם "זה לא מה שאני", זה לא לגמרי, לא כל מה שאני. כך, כאשר פרנסואה לגיל מציג

את הרגע של הפאס, הוא מדבר על הרגע באנליזה שבו האנליזנט "כבר אינו חש עצמו כנתמך

של האיווי. זהו הרגע שבו עבודתו של האנליזנט aעל-ידי האידיאלים שלו אלא כאובייקט

מאפשרת לו לעבור מעמדת הסובייקט של המסמן, עמדה שממנה הודח, אל עמדת האובייקט

, כאשר העמדה הזו היא שתשמש בסיס לעמדתו המאוחרת10הממשי, האובייקט המבחיל"

,עבור האנליזנט aיותר כאנליטיקאי: שכן אם על האנליטיקאי להתייצב בעמדה של האובייקט

עליו לדעת איזו מן עמדה זו, מה ניצב שם עבורו. אולם, לגיל מדגיש שהרגע של המעבר הוא

של האידיאל שכן בו", להישאר ואין ממנו, לצאת חייבים אליו מגיעים שכאשר "רגע

הפסיכואנליזה אינו זה של "גן הזיתים של גולגלתה". ואם האנליטיקאי ימלא בהמשך את מקומו

הוא יעשה זאת רק על תקן "ממלא מקום", סמבלנט – מבלי, בפרקטיקה שלו aשל האובייקט

לערב בכך יותר מדי מהוויתו שלו: "האנליטיקאי הינו זה שמכיוון שהוא זוכר שמילא את מקום

האובייקט באופן ממשי, הוא מסוגל עתה לנסות למלא אותו כמראית-עין". כך, כפי שכבר ציינו,

", הדרך לשם ובחזרה. והדרך חזרהthere and back againלאקט יש באופן יסודי מבנה של "

של מקומו את מחדש לכונן שתפקידה אמירה האמירה, של המימד דרך לעבור חייבת

הסובייקט.

", להתייצב בעמדת האובייקט הממשיaלא קל להבין מה פירושו "לעמוד במקום של האובייקט

של התיאורטי למעמדו ביחס האנליטית הספרות של ארוכה סקירה בלי לא כאמור, –

ומופעיו השונים, וגם סקירה כזו תותיר בהכרח הרבה שאלות. במקום זאת, הייתי aהאובייקט

, ומאשר )בדרכו האירונית( שהיא אינה בלתי1968 בינואר, 25 לאקאן מצטט את האמירה הזו בשיעור מה 9 רלוונטית לעמדה שהוא מציג. וכדי לעמוד על מלוא משקלה הלא-לגמרי-ידידותי של ההערה, עלינו לזכור

,1967 באוקטובר 9שהקדוש-המעונה של המהפיכה הקומוניסטית נהרג חודשים ספורים קודם לכן, וליתר דיוק, ב- היום שבו הציג לאקאן את הפרופוזיציה של הפאס.

38, עמ' 1995, 6פולמוס, לגיל, "לדבר על הפאס" תרגום: סמואל נמירובסקי, 10

53

בשיעור עצמו לאקאן שמציע אישית והעדות הדוגמה את כאן להציע רוצה

ה"אקסקומוניקציה"; עדות חלקית אמנם, אך כזו המרמזת לפחות על מה פירושו, עבור לאקאן

כאמור, לאקאן פותח השיעור הראשון בסמינר.aעצמו, עצמו להתייצב במקום של האובייקט

בשאלה "האם אני מוסמך?", האם אני מוסמך לדברארבעת מושגי היסוד בפסיכואנליזהעל

אתכם על מושגי היסוד של הפסיכואנליזה ברגע שבו האגודה העולמית לפסיכואנליזה הטילה

חרם על הוראתי? הוא מציג את עצמו, מבלי לחסוך בפרטים, בעמדה של מי שממשיך ללמד

למרות שנשללה ממנו סמכותו הרשמית לעשות זאת. אולם הוא בוחר להדגיש לאו דווקא את

המימד הטראגי או ההירואי האירוע הזה, את המימד של החרם, הנידוי, אותו הוא משווה

לפרקטיקות הרציניות-עד-מוות שהיו נהוגות בכנסיה; הוא מדגיש את מה שהוא מכנה "המימד

הקומי", המימד הקומי הגלום בכך שהוא מצא עצמו משמש במשך שנתיים "כאובייקט של

תמורת להחליף האם שקלו שלו והאנליזנטים התלמידים שהקולגות, אובייקט – עסקה"

. עלינו להבין היטב מה כרוך בהדגשה הזו: לאקאן בוחר להדגישIPAהכרתה הרשמית של ה-

לא את האופן שבו הוא עורר עליו את זעמם של בעלי סמכות מסוימים, את האופן שבו העמדה

שלו כסובייקט או כפרסונה הובילה אותו למסלול התנגשות עם הכוחות השליטים. הוא בוחר

להדגיש את העמדה שהוא מילא ביחס לתלמידים והאנליזנטים שלו, כלומר, בפשטות – את

עמדתו כמורה וכאנליטיקאי. והוא מדגיש שהעובדה שמעמדה מרוממת זו, עמדה של אדון,

הוא יכול היה ליפול למקום הבזוי של אובייקט-של-חליפין, אינה מקרית כי אם מהותית לחלוטין

לעמדה הזו עצמה. היא חושפת, למעשה, את האמת של העמדה הזו, האמת של הסובייקט:

"There was nothing particularly exceptional, then, about my situation, except that being traded by those whom I referred to just now as colleagues, and even pupils, is sometimes, if seen from the outside, called by a different name. But if the truth of the subject, even when he is in the position of master, does not reside in himself; but, as analysis shows, in an object that is, of its nature, concealed, to bring this object out into the light of day is really and truly the essence of comedy." XI, 5

ואל לנו לשכוח שכאשר לאקאן מדבר בהזדמנות הזו על הסובייקט, הוא מדבר על עצמו, על

האמת שקבעה אותו מלכתחילה כסובייקט בפרקטיקה שלו. וכפי שהוא מדגיש, המימד הקומי

באמת סובייקטיבית, באפקט של החשיפה או ההתגלות של אלא עצמו תלוי בכך שאין מדובר

מה שמנקודת מבט חיצונית "עשוי לזכות לכינוי שונה" – מה שללא ספק היה עשוי לזכות בשלל

כינויים אחרים גם מנקודת המבט של לאקאן עצמו. והוא ממשיך ומדגיש: "מבפנים, אני יכול

לומר לכם שהמימד הזה הוא לגיטימי למדי, שניתן לחוות אותו מנקודת מבט אנליטית, ואפילו,

מרגע שמבחינים בו, לחוות אותו בצורה שמתגברת עליו – כלומר, מנקודת מבט הומוריסטית,

שבמקרה זה היא בפשטות ההכרה בקומי"; ההומור שאליו מתייחס לאקאן הוא זה שמתלווה

bottomתמיד )אם רק יודעים להכיר בו( לגילוי של היסודות, גילוי של התשתית או של ה"

parts .כפי שמתבטא לאקאן ,"

54

אל לנו לטעות בכך שלאקאן מדווח כאן על "רגע אנליטי": הוא מספר לנו על כך שברגע מסוים,

הוא מצא את עצמו בעמדה של אובייקט של חליפין בידי מי שהוא מכנה קולגות ותלמידים,

אותם אנשים שלהם הוא הקדיש את חיו במשך עשור שלם. והוא מצא שזה מצחיק, זה מצחיק

עד כמה שזה חושף לאור היום את מה שהוא, מי שהוא לאקאן ביחס לאובייקט היסודי שלו.

והוא התגבר על כך; הוא התגבר על כך והוא מעיד על כך בפני אותם אנשים מהם הוא מבקש

להכיר מחדש בסמכותו כמורה, בבואו להגדיר את יסודותיה של הפסיכואנליזה. ובכך, לאקאן

מספק לנו דוגמה מושלמת, ראשונה, למהו אקט פסיכואנליטי. אולם עלינו להבין עדין מהם

הטיעונים, הסיבות המבניות שבשלן עלינו לראות בסיפור כולו יותר מדרמה אישית, כישלון

למימד נוגעת אינה כאן המוצגת הסובייקטיבית האמת מדוע לחלופין, או אפילו; אישי

הפרסונלי, הביוגרפי של לאקאן.

מילר מצביע על הקשר שבין פרשת האקסקומוניקציה לבין הפיתוח של מושג האקט, ומציין

שלאקאן הופך את הפרשה כולה, שניתן היה להתייחס אליה כאל אנקדוטה היסטורית או אסון

אישי, לחלק מהלוגיקה של הפסיכואנליזה, הלוגיקה שתוביל אותו לפתח את מושג האקט:

"בעקבות מה שקרה לו בחייו עם התנועה הבינלאומית מציע לאקאן את הפסולת כמעמד הולם

, מתנהלהמועקהלאנליטיקאי. בעודו מעבד את העמדה הזו באופן תיאורטי, מאז הסמינר על

לאקאן עצמו מדגיש שהעמדה11בין עמיתיו סחר מכר על גורלו כאילו מדובר היה באובייקט".

של האובייקט נוגעת לא רק למעמדו בקרב עמיתיו, כי אם באופן ישיר למעמדו כאנליטיקאי,

מאחר והיו בין האנליזנטים שלו כאלו שלקחו חלק פעיל ביותר באותה עסקה. והוא ממשיך

ומציין שעובדה זו, שעשויה לשמש בסיס לשערוריה, אם לא לפקפוק יסודי בערכה האנליזה

"אנליזת ההכשרה" את יותר מדויק באופן להגדיר מנת על בהמשך אותו עצמה, תשמש

ומטרתה, אותו שלב בפרקטיקה האנליטית אשר לדבריו הוזנח באופן מוחלט עד אותו הרגע.

כלומר, העובדה שהאנליזנטים שלו )אותם אנליזנטים שהיו בדרכם להפוך לאנליטיקאים( היו

מוכנים בשלב מסוים להפטר ממנו מעידה על פונקציה פנימית לפרקטיקה האנליטית עצמה.

אבל מדוע זה כך?

ובכן, בהמשך השיעור, לאקאן מספק כמה תשובות. מיד בהמשך לקטע אליו התייחסתי, לאקאן

מציב את השאלה מהי פרקטיקה, מה מגדיר את השדה של הפרקטיקה כשדה מובחן. והוא

משיב בהגדרה שכבר ציטטתי לעיל: פרקטיקה היא "פעולה אנושית מתואמת, תהיה אשר

תהיה, המציבה את האדם בעמדה לטפל בממשי באמצעות הסימבולי". אולם להגדרה הזו

מתווספת מיד קביעה נוספת, המשמשת כדי להבחין את התחום הפרקטי המובהק מהתחום

של המדע, שעשוי להכלל אף הוא תחת ההגדרה הראשונית של "טיפול בממשי באמצעות

תרגום: גבריאל דהאן, שלמה ליבר, שמואל נמירובסקי, דפנה עמית סלבסט )תל-אביב:האיווי של לאקאן, מילר, 1123(, עמ' 2006רסלינג,

55

הסימבולי": התחום הפרקטי פר-אקסלנס מתאפיין בכך שלא ניתן להגדירו מבלי לקחת בחשבון

את האיווי של הפרקטיקן, את מה שמהווה עבור הפרקטיקן סיבה לפעולתו ומגדיר את עמדתו

הסיבה בדבר שהשאלה בכך כל קודם מתאפיין המודרני המדע ואילו הסובייקטיבית.

הסובייקטיבית אינה יכולה להשאל, היא אינה יכולה להיות רלוונטית בשום שלב. כך, אומר

לאקאן, האלכימיה לא הייתה מדע על אף שהייתה תחום ידע מפותח, והסיבה האמיתית לכך

היא ש"טוהר נשמתו של האלכימאי" מילא תפקיד הכרחי בפעולה שלו, ובתיאוריה האלכימית

עצמה. וההערה הזו, הוא מוסיף, אינה בלתי-רלוונטית לעניינינו, מאחר והיא קרובה מאוד למה

שאני מצביע עליו כשאני מדבר על ה"איווי של האנליטיקאי". השאלה מה צריך להיות האיווי

של האנליטיקאי אינה ניתנת להפרדה מהפרקטיקה שלו, וההכשרה האנליטית לא נועדה אלא

להביא את המועמד לנקודה שבה השאלה הזו יכולה להתנסח, הנקודה שבה הוא יהיה מסוגל

לומר משהו על האיווי הזה בטהרתו. ואילו ביחס לפיזיקה המודרנית למשל, איש אינו יכול

לשאול ברצינות על "זה שלשמו" כל סיפור מתרחש, איש אינו שואל זאת הלכה למעשה;

השאלה בדבר האיווי המכונן של הפיזיקאי, או של כל מדען אחר, אינה יכולה להתנסח כשאלה

כמדען.סובייקטיבית, היא אינה יכולה להתנסח מנקודת המבט של המדען

אולם עלינו להדגיש, כפי שלאקאן עצמו מדגיש, שהשאלה בדבר הסיבה הסובייקטיבית אינה

ניתנת לצמצום, אינה קשורה אפילו "למימד האישי", הפרסונלי או הפסיכולוגי. היא קשורה

של "האיווי והביטוי ככזה. הסובייקט את מבני, באופן מגדיר, שהאיווי כמה עד לאיווי

האנליטיקאי" אינו מציין את האיווי של אנליטיקאי כזה או אחר, סובייקט כזה או אחר, אלא

של התחום בין וההבחנה בפרקטיקה. מוגדרת פונקציה בתור האנליטיקאי של איווי את

הפרקטיקה לתחום של המדע – בין הסובייקט של האקט לסובייקט של המדע – אינה נעשית

בשום מישור אחר, כי אם במישור המבני של האיווי. כפי שציינתי קודם, וכפי שנראה בהמשך,

המחווה המכוננת את השדה של המדע אינה אלא המחווה של הדרתו, החסרתו של הסובייקט

מן השדה של הידע, כלומר מהשדה המגדיר את תחום-פעולתו, את המקצוע שלו: זוהי המחווה

הקרטזיאני, וזאת עד כמה שדיקרט ממקם את הנקודה הארכימדיתהקוגיטו שהגשים בפועל

של האיווי הסובייקטיבי – המגולם באיווי לוודאות – בנקודה שבה הסובייקט משולל כל ידע

שהוא. וכפי שטוען לאקאן, כפי שטענו רבים לפניו, זו תהיה טעות לראות בצעד הזה צעד

ידע. דיקרט זה שהוא משמש רק כהכנה לרכישה עתידית של הפיך, צעד "מתודי" במובן

מחליף אחת ולתמיד את האיווי-לידע באיווי-לוודאות; אולם האיווי-לוודאות הוא איווי-לבורות

לא פחות מאשר איווי-לידע. כדי להבהיר זאת, נוכל להתיחס לניסוח קולע במיוחד של ז'אן-לוק

מריון ביחס לצעד החונך של דיקרט:

La certitude, processus de exclusion autant que de possession, par qui la science modern, prise en sa plus large acception, pourra toujours ignorer ce qu'elle ignore,

56

c'est-a-dire ternir pour inexistant )comme chose( ce qu'elle ne peut connaître )comme objet certain(.12

ובראש ובראשונה, המדע תמיד יוכל להרשות לעצמו להתעלם מהסובייקט עצמו, הוא יוכל

– אלא אם כן מדובר( ממין מיוחדcause( וכסיבה )choseתמיד להניח שהוא אינו קיים כדבר )

הנקודה מקרה, בכל מידה. באותה להתעלם יוכל הוא ממנו שגם לכשעצמו", ב"דבר

הארכימדית של הסובייקטיביות תוותר באופן נחרץ מחוץ לשדה של הידע המדעי, ותוצאותיו

של המהלך הזה יהיו גלויות לעין בטרנספורמציה מרחיקת הלכת בשדה הידע עצמו למין הרגע

הזה ואילך.

ואילו בתחום הפרקטי, טוען בפנינו לאקאן, העמדה הסובייקטיבית והתהליך של הפקת הידע

נותרים כרוכים זה בזה ללא התר. לכן, בחשבון אחרון, לא מספיק לומר שהשאלה בדבר הסיבה

הסובייקטיבית אינה קשורה למימד האישי, הפסיכולוגי; יהיה עלינו לראות כיצד היא חורגת

עצמה, הסובייקטיבית ובהכרחמהעמדה תמיד היא הזו שהסובייקטיביות מפני וזאת

, אותה סובייקטיביות שמחסירה את עצמה מהשדה של הידע,הסובייקטיביות הקרטזיאנית

פעולת החסרה בשדה של הידע. לכן, יהיה עלינו להמשיך ולמקם את סיבת-האיווישאינה אלא

מעבר לסובייקט עצמו, ולהגיע עד הנקודה שבה אנו יכולים לומר באיזה אופן הסובייקט עצמו

, מהו אובייקט-הסיבה המטריאלי, הממשי שקובע אותו. כך, כבר ראינו שכאשרכדברקיים

לאקאן מתיחס לעצמו כאובייקט-חליפין, הוא טוען שהפסיכואנליזה מגלה לנו "שהאמת של

הסובייקט שוכנת לא בו עצמו, כי אם באובייקט שהוא, מטבעו, חבוי." וכך, בתשובה לשאלה

האם הוא אינו חוטא בפסיכולוגיזם כשהוא מדבר על האיווי של פרויד משיב לאקאן: "הבעיה

של האיווי הזה אינה פסיכולוגית, לא יותר מכפי שהבעיה הלא פתורה של האיווי של סוקרטס

היא בעיה פסיכולוגית. ישנו איזור תמטי שלם הנוגע למעמדו של הסובייקט כאשר סוקרטס

בעמדה של אלא מקורית, סובייקטיביות בעמדה של האיווי את אינו ממקם מכריז שהוא

(XI, 13אובייקט. ובכן! פרויד גם הוא מתענין באיווי בתור אובייקט." )

ובכן; בעיית האיווי של סוקרטס )כמו זו של פרויד( נותרת בלתי פתורה, כאן ובמקומות אחרים.

יכולים לומר אולם בהקשר שבו היא מוצגת כאן – בהקשר של האקסקומוניקציה – אנחנו

בוודאות שלא ניתן לנתק אותה מחידת מותו של סוקרטס, מהחרם שהוטל על הוראתו שלו,

ומהחלק הלא מבוטל שנטל אלקיביאדס במהלך הזה. כך, כאשר לאקאן מדבר ביתר הרחבה על

מכוונים, פרדוקסים של שורה על מצביע הוא למשתה( )בהתייחסות סוקרטס של האיווי

אירוניים, באופן שבו סוקרטס מתאר את אובייקט התשוקה בשמה של דיוטימה; ואילו האמת

ה"אגלמה" בתיאור אלקיביאדס, של בנאומו מכן לאחר מיד מתגלה הזה האובייקט של

12 Jean-Luc Marion, Sur l'ontologie grise de descartes, )paris: vrine, 2000(, 36

57

האובייקט המכוער, הסטיר של בבטנו החבוי האובייקט-הזוהר סוקרטס, של המפורסמת

שאלקיביאדס מנסה לחלץ ממנו. לאקאן מדגיש את העובדה שסוקרטס עצמו מופיע ברגע הזה

של שדיבורו הייחודי ושהאפקט לחלוטין; ממנו שונה דבר-מה המכילה בלבד, כמעטפת

שביחס לאובייקט-האיווי של יודעסוקרטס מפעיל על אלקיבידאס כרוך בדיוק בכך שסוקרטס

ביחס כאן אי-הבנה מסוימת ולא-כלום. עשויה להתעורר אינו אלקיביאדס, סוקרטס האיש

לשאלה, של מי האובייקט הזה, בעצם? אם סוקרטס יודע שהוא אינו ולא כלום ביחס לאובייקט

, מדוע לטעון שהאובייקט הזה ממלא תפקיד מכריע בחידת-האיווישל אלקיביאדססיבת-האיווי

של סוקרטס ובגורלו? ובכן, זוהי בדיוק השאלה: מה פירושו להתייצב עבור מישהו אחר במקום

של אובייקט סיבת האיווי; שכן אם סוקרטס האיש אינו אלא מעטפת עבור האובייקט הזה, אין

פירושו שעמדתו של סוקרטס כסובייקט נותרת זרה לתפקיד שהוא ממלא, שהוא לוקח על

–aעצמו. כפי שנראה בהמשך, העמימות הזו היא חלק פנימי מהגדרתו של האובייקט שכן

מופיע, באופן ראשוני, בעמדה שהסובייקט תופס ביחס aבאופן שבו מבנה לאקאן את הדחף, ה-

חר. מדובר אם כך באובייקט חבוי מטבעו; אולם נאומו של אלקיביאדסאלהתענגותו של ה

וגורלו של סוקרטס עצמו צריכים להעיד בפנינו על כך שחשיפתו של האובייקט הזה אינה

ואף השמצה, זוועה, "פאניקה, לעורר עשויה שהיא – דווקא קומי באפקט תמיד מלווה

פרופוזיציה של הפאס. ניסיון-התקפה"- כפי שמתבטא לאקאן ב

מתווה בפנינו לא דוגמה אחת כי אם שתיים למה פירושואקסקומוניקציה אם כך, שיעור ה

עבור מישהו- זו של לאקאן עצמו, וזו של סוקרטס. ואם אנחנו aלהתייצב בעמדה של האובייקט

יכולים להשאר מסופקים בכך שפרשת החרם על לאקאן צריכה להחשב כחלק מהלוגיקה

בגורלה, הפנימית של הפרקטיקה האנליטית, הרי שהתפקיד שממלא משפטו של סוקרטס

במהותה של הפילוסופיה המערבית אינו יכול להיות מוטל בספק. וזאת אולי הזדמנות לבחון

מחדש את הטענה המהותית שהצגתי בתחילת ההקדמה: הטענה שעל מנת שהידע יעבור

לממשי, עליו להדחות מהסימבולי, ושהדחיה הזו היא חלק מהותי מהאקט. שכן אם הייתה

ידי על באלימות הסוקרטית שנדחתה ההוראה שזו הרי לממשי, הוראה שעברה אי-פעם

הפוליס. אך האם פירושו של דבר שכל אקט צריך להתחיל בחרם, בבגידה או בנידוי? כמובן

לבין1964 בינואר 15שלא. וכמובן, עלינו לקחת בחשבון את ההבדל המהותי שבין השיעור מה-

, הבדל שמסתכם אולי בכך שסוקרטס תמיד העדיף אירוניה נשגבת על פני הומור שלפידוןה

החלקים התחתונים. אולם שתי הדוגמאות הללו מעידות על אמת יסודית של הפסיכואנליזה:

העובדה שהאדם עשוי לרדוף באש ובמים אחר אובייקט האיווי שלו, אך רק כל עוד האובייקט

הזה נותר מוסתר או מצועף. ואילו ברגע שבו האובייקט הזה מתגלה במערומיו, הסובייקט נמלט

מפניו כמפני סכנה איומה, או לחלופין תוקף על מנת להרוג. ובאי-יכולת לבצע לא את זה ולא

את זה, מופיעות שלל התגובות הסימפטומטיות המוכרות היטב, למין העכבה ועד המועקה. כך,

58

אם אנחנו טוענים שהאקט האנליטי )ואולי האקט האנושי בכלל( פירושו להתייצב עבור מישהו

במקום של אובייקט-סיבת-האיווי, הרי שהקושי שבאקט נראה ברור מאוד.

, ולסלע הסירוס: התשובה שלאקאן נותן היאאנליזה סופית ואינסופיתאם נחזור לשאלה של

ידיעה אך מתוך הסירוס, ולרע" של לטוב "מעבר במובן מסוים נמצא אכן שהאנליטיקאי

האובייקט הממשי של לגיל, בניסוחו של מכל" "הגרוע רק ישנו הזה ולרע לטוב שמעבר

ההתענגות שאין יודעים מה לעשות בו, שאינו משמש לכלום. אך עולה כאן השאלה, מדוע

בעצם ללכת למעבר הזה? מדוע לא לשמור על האובייקט הזה מצועף, חידתי, אם באופן הזה

הוא עשוי לעורר אהבה, כבוד, הזדהות – בעיקר כל עוד ישנו "שם-האב", האידיאל שתומך

בפנטזמה? אמנם, התגלית הפרוידיאנית מעידה על כך שכל האפקטים הללו נגועים מלכתחילה

באמביוולנטיות עמוקה – אבל אם האמביוולנטיות הזו היא חלק בלתי נמנע מיחסי אנוש באשר

הם...? ובכן, יש לכך שתי תשובות: ראשית, באופן הזה אנחנו נותרים עם אנליזה אינסופית,

אנליזה כציד-סנארק של האיווי שלא נגמר לעולם, או שיכול להגיע לסופו רק ב"הזדהות עם

ונחרצת באנליטיקאי כמושא של האגו של האנליטיקאי" – במילים אחרות, בבחירה סופית

אהבה – אפשרות שנראתה ללאקאן מאז ומעולם דכאנית בצורה הנפשעת ביותר. שנית, ועל

כך מעיד לאקאן בפרופוזיציה של הפאס, משום שעושה רושם שכל הפתרונות "הסטנדרטיים"

ירידה וכה במגמת בין כה ובראשונה, להסדרת מעמדו של האובייקט הזה נמצאים ובראש

המיתוס האדיפלי והמבנה של המשפחה הגרעינית, שני פתרונות שבעשורים הבודדים שחלפו

מאז זמנו של פרויד עברו טלטלה רצינית ביותר.

אך השינויים במבנה החברתי מאז זמנו של פרויד הם חלק מתהליך רחב יותר וחשוב יותר, אותו

באוקטובר, ואותו כבר התחלנו להתוות9מסמן לאקאן בצורה טלגרפית בפרופוזיציה של ה-

( הפאס הפרופוזיציה של בסוף כך, הראשון של ההקדמה. ,AEבחלקה לאקאן(256-257

מצביע על שלוש נקודות התיחסות הכרחיות, או למעשה שלושה משברים שביחס אליהם

כפי שמציין עלינו להעמיד את המנגנון שהוא מציע, המנגנון של האקט. המשברים הללו,

לאקאן, שייכים לשלושה סדרים שונים מאוד, ובכל זאת עלינו להגדיר את הקשר בניהם. הם

( לשקיעתו של תסביך אדיפוס ברמה "הגלובלית", ההיסטורית – כאשר בתחום1מתייחסים

הפסיכואנליזה המיתוס הזה מקבל מעמד של קדושה, דווקא מפני שאף אחד אינו מאמין בו עוד

בו בפרקטיקה ואינו חולם להשתמש גישה מדעית או "מדענית"2ברצינות, ( לעליתה של

מסולפת, בפסיכואנליזה ומחוצה לה, המבקשת להכפיף את האדם לקטגוריות אוניברסליות של

ידע, ומקדמת תוך כדי-כך הערכאה פיקטיבית של סובייקט בינלאומי וניטרלי ברמה הפוליטית

( למחנות ההשמדה של הנאצים, המופיעים "כריאקציה-מקדימה" למגמה השניה )ריאקציה3

שבכל זאת גייסה לטובתה את כל העשבים השוטים של המדעיות(. שלושת המשברים הללו,

נוגעים לבעיה של סגרגציה. שקיעתו של תסביך אדיפוס מתייחסת לעובדה מסביר לאקאן,

59

שמאז זמנו של פרויד מכלול המנגנונים הסמליים והחברתיים שהגדירו את העמדה הנשית

והגברית ואת ההפרדה בניהן )וכמובן את המבנה המשפחתי, ההיררכיה של הסמכות וכל מה

על1937שכרוך בכך( עברו שינויים מרחיקי לכת )והעובדה שפרויד יכול היה לדבר עוד בשנת

"קנאת פין" ו"מחאה גברית" לא חדלה לעורר שערוריה מאז...(. את מקומם של המנגנונים

הסמליים הללו ירשה הגישה המדעית הנאורה, המבקשת להחליף את הקטגוריות המסורתיות

וכן הלאה( שהמדע המודרני מכונן הקוגניטיביות )הביולוגית, הסוציולוגית, בשלל ההבחנות

התחלנו )כפי שכבר לאקאן טוען המדעי, אלא שהידע האנושי. ולאורגניזם לחברה ביחס

לראות( אינו כשיר להחליף את הפונקציה הסימבולית, שכן הוא אינו מסוגל לתמוך בעמדה

הסובייקטיבית, אלא מתאפיין בדיוק בכך שהוא מדיר את הסובייקט עצמו מכל החלוקות שהוא

יוצר. ומאחר ולאקאן תולה את "האשמה" בסירוס במעמדו של הסובייקט האנושי כסובייקט

)ולא במיתוס המשפחתי-האדיפלי, המופיע ובכשל האימננטי של האיווי באשר הוא מדבר,

כאליבי, אולם אליבי הכרחי( הרי ששום ידע מדעי אינו מסוגל מלכתחילה לתת מענה לבעיית

הסירוס, או אפילו להכיר בה ככזו. ההתכחשות לכשל הזה ולתפקיד ההכרחי שהוא ממלא

במבנה של כל חברה אנושית הובילה לכך שהפונקציה של הסגרגציה, שנדחתה מהסמלי, שבה

והופיעה בממשות של מחנות ההשמדה; ממשות שעבור לאקאן אינה ניתנת להסבר אלא בכך,

שהאיווי האנושי )האיווי הלאומי הארי, למשל( אינו יכול לקיים את עצמו מבלי שנתח מסויים

בידיו של ה כקורבן ימסר עוד אלאאחר- אפילו אם האשל התענגות אינו מופיע חר הזה

בדמותם של "אלים אפלים", האלים חסרי השם והתואר של הרייך השלישי.

כפי שכבר ניסיתי לטעון, שלוש התנועות הסימולטניות הללו – השבר במבנה הסימבולי, עליתו

של ידע מדעי מרוקן מסובייקט, וחזרתה של ההוויה האנושית הדחויה בתור פסולת בממשי

באופן ושהתמונות ממחנות ההשמדה מאיירות רבות, בו פעמים )ביטוי שלאקאן משתמש

שלושהמצמרר ביותר( – מגדירות את התנאים ההיסטוריים לשאלת האקט. לאקאן מסכם את

חר". ושוב, עלינו להדגישאתחת נוסחה אחת ויחידה, "נפילתו של ההתנועות הללו גם יחד

שהביקורת של לאקאן כנגד גישה מדענית בפסיכואנליזה ומחוצה לה אינה מסתכמת בהצעה

והטובים"; להפך, המנגנון שהוא מציע עבור ולחזור "לערכים הישנים להפנות עורף למדע

האקט הוא מנגנון של פרקטיקה חברתית שאמורה לתפקד דווקא במקום שבו כל אותם ערכים

האובייקט שבה לנקודה להגיע הצורך כלומר, עוד. פועלים אינם וטובים נחשף aישנים

במערומיו הוא כורח המציאות, זה משהו שקורה בין כה וכה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא.

ולכן ישנו צורך דחוף לדעת מה כבר אפשר לעשות עם האובייקט הזה מלבד התשובה הברורה,

שאינה פרקטיקה של aשהיא להעיף אותו לכל הרוחות; עלינו למצוא פרקטיקה של האובייקט

קורבן.

60

כעת, אמרנו מספיק על מקומה של שאלת האקט וחשיבותה, ואולי אף הצלחנו לתת מושג כללי

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אקט. ציינו שהאקט מוגדר באופן יסודי על ידי רגע

הופעתו, החדרתו של מסמן חדש למבנה הסובייקטיבי, רגע המחולל טרנספורמציה במבנה

של מורכבת תנועה חזרה, של מסוימת בתנועה תמיד כרוכה הזו שההחדרה ציינו הזה.

אשר אותו הוא מציב, aהלוך-ושוב בין המסמן לבין האובייקט היסודי שלאקאן מכנה האובייקט

של למבנה עצמו, לסובייקט הראשונית הסיבה מעט( לקצר )אם כלומר כסיבת-האיווי,

הסובייקט כמבנה של שסע או פיצול. הראנו לבסוף שככל שהאקט הזה אמור להתבצע או

להתבצע-מחדש במסגרת פרקטיקה קונקרטית, הוא דורש מהסוכן של הפרקטיקה להתייצב

בעמדה של האובייקט סיבת-האיווי, כלומר, לעורר ולהחיות באמצעות הפעולה שלו דבר-מה

לדעתמהשסע הבסיסי של הסובייקט; שההתיצבות הזו היא הדרך היחידה לגרום לסובייקט

על מה שמכונן את האיווי שלו, מה שמכונן אותו בתור סובייקט, ולהביא אותו )עם קצתמשהו

מזל, ובכל מקרה לאחר מסלול ארוך מאוד( לעמדה שבה הוא יהיה מסוגל לבצע בכוחות עצמו

אקט מחודש באמצעות אובייקט-הסיבה הזה. הצגנו את האקט מההיבט ה"דרמטי" יותר שלו,

האקט כמגדיר את עמדתו של האנליטיקאי ואת רגע ההתיצבות בעמדה הזו. יהיה עלינו עוד

לראות כיצד אותו מבנה יסודי פועל בכל אקט של פירוש, כיצד כל פירוש אנליטי צריך לכוון אל

העמדה היסודית הזו ולהפעיל אותה. כעת, עלינו להתחיל מההתחלה, ולבחון את האופן שבו

. יהיה עלינו לפתח ביתר15 וה-14לאקאן מפתח את מושג האקט, צעד אחר צעד, בסמינרים ה-

שהתחלנו לרעיונות הנוגעים והמושגיים הלוגיים המבניים, השיקולים מכלול את הרחבה

להבנות כאן, על מנת לראות מה מצדיק כל אחד מהם. נבחן תחילה את המנגנון בסיסי של

האקט כמנגנון של חזרה מסמנית, ולאחר מכן נראה כיצד המנגנון הזה משתלב במבנה מורכב

לתאר את מנת על זה בשלב לאקאן את כאחד המשמש וטמפורלי טופולוגי מבנה יותר,

הקונפיגורציה של הסובייקט באנליזה, ואת מהלך האנליזה עצמה. נראה בפרק האחרון כיצד

יוביל אותנו, לבסוף, בחזרה והמהלך הזה – נוכל לחשוב על פעולת הפירוש עצמה כאקט

לשאלות שאתן פתחתי את ההקדמה: שאלת מעמדה היחודי של הפסיכואנליזה כפרקטיקה

את להבחין מאפשרת אקט כעל באנליזה הפירוש על המחשבה שבו ולאופן דיבור, של

הפסיכואנליזה מכל אופרציה אחרת של ידע.

חזרה בתו-יחיד: המנגנון הבסיסי של האקט

"השתלה" או "החדרה" של כמנגנון מוגדר האקט של הבסיסי שהמנגנון בהקדמה ראינו

מסמנית, רגע הופעתו של המסמן כנקודת-ראשית עבור הסובייקט. אולם, המנגנון של המסמן

הוא כזה שנקודת הראשית הזו מופיעה תמיד בתנועה של חזרה: המסמן ברגע החדרתו מופיע

כמה שכבר היה שם קודם, מה שהיה שם מלכתחילה. בניסוח הכוללני הזה, מדובר בתמה

61

המופיעה בכל מקום בעבודתו של לאקאן, ועוד לפני כן בזו של פרויד: זהו אחד מהניסוחים

הכלליים והראשוניים ביותר של הפסיכואנליזה ביחס להתרחשות הנפשית. יתר על כן, היא

מגדירה באופן יסודי את מעמדה של ההתענגות, ככל שזו חורגת מעקרון ההנאה או מכל סיפוק

של צורך ביולוגי, ומאופיינת באופן בסיסי כנטיה לחזור על "התנסות ראשונית" בסיפוק. אולם

עלינו לראות כיצד התמה הרחבה הזו נקשרת לשאלת האקט, וכיצד מנגנון האקט מאפשר

ללאקאן לנסח אותה מחדש. בשלב הראשון, נראה כיצד המנגנון הבסיסי של האקט מוגדר

חושפתבתור אקטבאמצעות פונקציה של חזרה, וכיצד, באותה מידה, ההגדרה של החזרה

נציג מימד חדש, היבט חדש של החזרה הפרוידיאנית עצמה. את האקט כאקט של חזרה

תחילה באמצעות שני מבנים "מקומיים", השייכים כל אחד מהם לאחת משתי הרמות או שתי

האופרציות שיגדירו בהמשך את המבנה הכולל של האקט הפסיכואנליטי. אנו נראה שכל אחת

– ביחס למסמן לנו לתאר התמקמות ראשונית של הסובייקט מהדוגמאות הללו מאפשרת

, להתרחשות כלשהי שהופכת באמצעות החזרה לאקט. אולםלאירועובאמצעות המסמן, ביחס

יגדירו עבורנו שתי צורות ההתמקמות הזו של תהיה שונה מעט בכל אחד מהמקרים; הם

חלופיות של ניכורו של הסובייקט, של הפיצול הסובייקטיבי. בפרק הבא, לאחר שנגדיר בצורה

מדויקת את שתי הרמות הללו נראה כיצד החזרה כאקט, אקט הפועל בשתי רמות שונות,

מאפשרת ללאקאן לייצר מעבר או התאמה בין שני המישורים שבהם הוא פורש את ההתנסות

האנליטית, שני מישורים המגדירים את הטופולוגיה של הסובייקט עצמו.

אם כך, כיצד נקשרים זה בזה האקט והחזרה, החזרה כפונקציה היסודית של החדרתו של

בינואר 10המסמן? כך למשל מתבטא לאקאן בשיעור מה- , שיעור הנפתח בברכותיו1968

לשנה החדשה- כאשר הוא מציין, הוא מדגיש, שבברכה הפשוטה הזו יש משהו מן האקט, שכן

היא מסמנת נקודת התחלה היכן שבממשי אין שום התחלה, שום סימון. בהמשך אותו שיעור

אומר לאקאן:

"בכל מקרה, עלינו להציע כאן את התרגיל הקטן הבא: מהי אותה נקודה התחלתית? בכל זאת כדאי להציב את השאלה הזו אם, כפי שראינו בפתיחת השיעור– וזה הציר של התקדמותנו]...[ נסמן אותה היום – לאקט בפני עצמו תמיד יש קשר להתחלה. ההתחלה הלוגית הזו

שכן זו הכניסה שעשינו היום למן ההתחלה. , ảρχήארכה, כ , בהתחלה, אבל באיזה מובן? האם בפשטות רבה במובן של האפסinitium, ב- ảρχήמדובר ב-

על מכשיר מדידה קטן, מטר למשל? זו התחלה לא רעה לשאול את עצמנו את השאלה הזו, מפני שכבר נדמה לנו, אנחנו רואים מיד שלהציב את השאלה באופן הזה פירושו לשלול את

[. אנחנו נוגעיםau sens du non-marquéהאפשרות שזו תהיה התחלה במובן של הלא-מסומן ] הזו,ảρχή בצורה מוחשית בכך, שרק מתוקף העובדה שעלינו לשאול את עצמנו על נקודת ה

לדעת האם זו נקודת אפס, פירושו בכל מקרה שהיא כבר מסומנת ושאחרי הכל זה מתאים או שאנימאוד, מפני שאנחנו יכולים לראות בצורה מספקת כיצד מהאפקט של הסימן נובע ה

je ne suisאו שאינני ] :[ou je ne pense pas ou je ne suis pas]לא חושב, או שאני לא קיים pas( ".הסימן הזה, או שאינני אלא הסימן הזה, ופירושו של דבר שאני לא חושב ]XV, January

10, 1968)

62

: זה התרגום שלאקאן מציע לקוגיטו הקרטזיאני, וזהאו שאני לא חושב, או שאני לא קיים

האופן שבו הוא מבטא בשלב הזה את השסע של הסובייקט, הניכור שנגרם על ידי הופעתו

; אלו הן שתי הצורות החלופיות שיכולmarkהראשונה של המסמן, או ליתר דיוק של הסימן, ה-

לקבל הניכור הזה, צורות שהסובייקט נאלץ לבחור בניהן. ההתקדמות שלנו בפרק הבא תוביל

כיצד ננסה להבהיר אותנו לראות מה כרוך בארטיקולציה הזו של הדברים. אך קודם לכן,

(, האקט והמסמן בצורתו הפרימורדיאלית. marqueנקשרים זה בזה האקט והסימן )

מה- בשיעור לכן, קודם שנה לאקאן שאומר לדברים נפנה כך, בפברואר 15לשם 1967,

בו הוא מציג באופן רשמי את מושג האקט. השיעור מוקדש לדיון בכפיית החזרה השיעור

הפרוידיאנית וכפי שנראה, ההצגה של האקט מובילה את לאקאן לשלב במנגנון הבסיסי של

החזרה מימד שנראה לי חדש, דגש שלא הופיע בצורה מפורשת קודם לכן.

בפתיחת השיעור, לאקאן מציג בצורה מקוצרת כמה מקביעותיו המוכרות ביחס למנגנון החזרה

הפרוידיאני: הוא מתעקש על כך שאת הנקודה המסומנת כנקודת ה"יעד" של החזרה )מה

שעליו יש לחזור( לא ניתן להגדיר באמצעות עיקרון ההנאה, עיקרון של הומאוסטזה או שאיפה

לרמה מינימלית של מתח, משום ששמירה על הומאוסטזה פירושה שהאורגניזם או המנגנון

- שהוא יהיהבדרכים שונות, בנתיבים שוניםהנפשי יהיה מסוגל לחזור לאותה רמה התחלתית

מסוגל לייצר פעולות שונות של איזון או וויסות בהתאם למצבו האקטואלי; ואילו כפית החזרה

פירושה שבלי שום קשר למצב האקטואלי, ישנה תמיד חזרה על אותו מסלול. כך למשל,

והלמידההפונקציה הבסיסית של היא להבטיח הזיכרון מחזרה: אנחנו מזהים אתהמנעות

הפונקציה של הזיכרון בכך שבין ההתקלות הראשונה במצב או באוביקט כלשהו לבין ההתקלות

, עצם המשמעות של הזיכרון היא היכולת להבחין בין הפעם האחת לפעםהבדלהשניה מופיע

זו לזו. ואילו הפונקציה של החזרה מבוססת על סימון השניה, גם אם הן מזוהות כ"דומות"

, זהות שהעיקרון שלהזהות מסמניתשאינו מציין לא דמיון בין שני מצבים וגם לא הבדל, אלא

( הספירה" של "האחד ה"אחד", unהוא comptableבאמצעות מגדיר לאקאן שאותו ,)

הפונקציה של התו האונרי. התו האונרי פירושו שישנו מסמן מסויים המאפשר לי לציין ככך-וכך

"אחדים" שורה של אובייקטים או מצבים שעשויים להיות שונים זה מזה לחלוטין, הטרוגניים

– כאשר החזרה היא זאת הופכים לסדרה המוגדרת באמצעות החזרה ובכל ככל שנרצה,

החזרה על התו עצמו, על הפעולה המסמנית של הספירה-כאחד. אך השאלה היא כיצד מופיע

אותו מסמן, אם הוא אינו מוגדר על ידי שום סימון איכותי, פנימי של המצב שעליו יש לחזור.

כך מנסח זאת לאקאן:

"מצב שחוזר על עצמו, כמו מצב של כישלון למשל, מצריך קואורדינטות שאינן אלו של פחות להישנות. אולםשחייב או יותר מתח, אלא של זהות מסמנית של פחות או יותר, כסימן של מה

המצב הראשון אינו נושא עמו את הסימן של החזרה ככזה. הבינו היטב, שהמצב הראשון לא היה מסומן בסימן של החזרה, שאלמלא כן, הוא לא היה הראשון! יתר על כן, צריך לומר שהוא

ישנו משהובתור מצב-מקור: אובד למצב שעליו חוזרים ובשל כך הוא – הופך הופך – הוא

63

וזה מנוסח בבהירות מושלמת על ידי פרויד, עוד הרבה לפנישאובד מעצם עובדת החזרה. (XIV, February 15, 1967"מעבר לעקרון העונג". )

אם כן, המסמן אינו יכול להיות תלוי במקרה, במצב שבו מדובר, יהיה אשר יהיה. הוא אינו

,בתור מנגנון החזרה עצמומופיע אלא עם הופעתו של הסובייקט, אשר מופיע באופן ראשוני

להתחיל מנת על הסובייקט. עבור הראשוני לאובדן הראשונית, להדחקה סימולטני מנגנון

ולדמות בצורה כלשהי את המנגנון הזה, לאקאן משתמש בטופולוגיה של טבעת מוביוס. הוא

מציע לדמות את המסמן הראשון כקו רציף המשורטט לאורכו של המשטח. בטופולוגיה של

הטבעת, יש לנו סימן אחד ויחיד המתקפל לעבר עצמו, פוגש את עצמו בנקודת ההתחלה. בכל

נקודה ישנם שני קוים )"הפעם האחת" ו"הפעם השניה"(, שני משטחים, אך המעבר בניהם

רציף, ישנו בממשי משטח אחד בלבד. אולם, אם הופכים את הסימן הזה לחתך, וחוצים את

)מה מפותלת כפולה, לולאה מתקבלת שונה: טופולוגיה מתקבלת לאורכו, מוביוס משטח

מצד אחד של המשטח לצדאין מעבר שלאקאן מכנה "שמונה פנימי", שמונה הפוך( שבה

השני: כל סימן נוסף שיסומן על המשטח החדש הזה יעשה שני סיבובים, שני פיתולים לפני

שהוא ישוב ויפגוש את עצמו, אבל צד אחד של המשטח ישאר "אבוד", בלתי נגיש. ההתפצלות

הזו בין שני המשטחים )שנותרים כמובן מחוברים זה לזה( מייצגת את הפיצול הראשוני של

הסובייקט, את הניכור הראשוני; ומה שהיה קודם הסימן האחד, התו האונרי, הופך כעת לשפה,

לקו הגבול של המשטח )ופירושו של דבר שזהו מסמן שאינו יכול "להספר", הוא אינו כלול

בטופולוגיה החדשה שאותה הוא יוצר(. והגבול הזה, החתך שיוצר את הלולאה כפולה, הוא

שמגדיר את מעמדו של האקט בתור האקט הראשוני של הניכור.

הטופולוגיה הזו משמשת כאמצעי יצוג, אמצעי עזר להבנת המבנה. כדי לתת לה תוכן, צריך

לראות לאילו תהליכים ותופעות היא מתייחסת בפועל. ואמנם, לאקאן מספק מיד דוגמה לאקט

במובן שעליו הוא מדבר- דוגמה פשוטה להפליא למעשה, אם כי במבט ראשון, קשה לראות

כיצד היא מסייעת להבנה, ואפילו מדוע היא רלוונטית. ראשית, נציג את הקטע שבו מופיעה

הדוגמה הזו בשלמותה, ולאחר מכן ננסה להסביר ולמקם אותה. לאקאן פותח ושואל:

כיצד נגדיר מהו אקט? "

לא ניתן להגדירו אלא על בסיס הלולאה הכפולה, במילים אחרות: על בסיס החזרה. וזה בדיוק בכך שהאקט הוא מייסדו של סובייקט. האקט הוא בדיוק שווה-הערך של חזרה,

, אותה ציינתי זה(répétition en un seul traitבפני עצמו. האקט הוא החזרה בתו יחיד ) עתה באמצעות החתך שניתן לעשות במרכזה של רצועת מוביוס. הוא בפני עצמו: לולאה כפולה של המסמן. ניתן לומר, אבל זו תהיה טעות, שבמקרה הזה המסמן מסמן את עצמו. שכן אנחנו יודעים שזה בלתי-אפשרי. אף על פי כן, זה הכי קרוב שאפשר להגיע לאופרציה הזו. הסובייקט- נאמר, באקט- שווה ערך למסמן שלו. זה לא עושה אותו פחות

חצוי. מתכונןJeננסה להבהיר זאת מעט ונמקם את עצמנו במשלב של הניכור, היכן שה-

המועדף בשל כך שהוא מותיר את השדה כולואני לא חושב, Je ne pense pasמתוך של המבנה הדקדוקי. Esלרשות ה-

64

אינני אלא האני)כוונתי: אם שאני לא חושב רק במידה הנני אניאני לא חושב... אם אניהמכונן את המבנה הלוגי(, התווך, התו שבו יכולים להצטלב שני המונחים הללו הוא:

פועל אני יהפוךפועל: צועד" כדי ש"אני יישום מוטורי. כפי שאמרתי לכם, שאינו, לאקט, יש צורך שהעובדה שאני צועד תסמן את זה שאני צועד כעובדה, ושאני אומר

חזרה פנימית לכל אקט, שאינה מותרת אלא באמצעות האפקט שלאותה ככזו. ישנה ומכוח בליבה, השוכנת המסמנית התקרית מכוח המתבצעת הפעולה-בדיעבד, הפעולה-בדיעבד של התקרית המסמנית הזו על מה שמכנים "המקרה" שבו מדובר, יהיה

]...[אשר יהיה מה שחשוב לאבחן בנוגע לאקט, מה שיש לחפשו היכן שהמבנה הלוגי פותח בפנינו –

מבנה לוגי – את האפשרות להפוך לכדי אקט מה שברגע הראשון אינובתור פותח בפנינו יכול להיות אלא סבילות טהורה ופשוטה; "אני נופל ארצה", או "אני מועד" למשל. חשבו

je tomb parעל כך, מה עושה ההכפלה המסמנית הזו, כלומר שב"אני נופל ארצה" )terre)ישנו האישור לכך שאני נופל ארצה; "אני נופל ארצה" הופך, משנה את הנפילה

. אני נופל ארצה ואני עושה בכך את האקט שבו אני מראה שאני, כמושלי למשהו מסמניבאותו אופן, "אני מועד", "אני מועד" הנושא בפני עצמו.1(atterréשאומרים: רצוץ )

באופן ברור כל כך את הפאסיביות של ההיכשלות- עשוי להיות, אם הוא ניטל ומוכפל על ידי האישור ש"אני מועד", אינדיקציה של אקט, עד כמה שאני נוטל על עצמי את המובן,

(XIV, February 15, 1967המובן ככזה, של המעידה. )

ה" כרגע את שאלת בצד חושבנשים לא בהמשך הפרק(,אני נטפל )בהן הלוגי והמבנה "

: "אני נופלשל אמירה, אמירה בגוף ראשוןונתמקד בפסקה האחרונה. האקט מופיע כאקט

של מקרה מסויים באמצעות מסמן, ומאפשרתאישור והכפלה ארצה" "אני מועד", המיצרת

בכך "להפוך לכדי אקט את מה שברגע הראשון אינו יכול להיות אלא סבילות טהורה ופשוטה".

הכפלה, אקט ראשוני של הכפלהבאופן הזה, לאקאן מבסס את הפונקציה של החזרה על

טאוטולוגית )"העובדה שאני צועד תסמן את זה שאני צועד כעובדה"(, אך כזו שבכל זאת

מחוללת טרנספורמציה – ראשית מאחר היא הופכת פעולה או אירוע "למשהו מסמני", היא

מתמירה לכלל מסמן משהו שבמקורו לא היה שייך לתחום המסמן, שנית מאחר והיא מחוללת

טרנספורמציה במבנה של הסובייקט עצמו, המופיע כשווה-ערך לפונקציה של החזרה, ולבסוף,

והיא מאפשרת להפוך לכדי אקט את מה שבמקורו לא יכול להיות אלא סיטואציה מאחר

בין פעילות לסבילות )מאחר כלל ניתן להפריד דיוק, סיטואציה שבה לא ליתר סבילה, או

ושתיהן מופיעות רק ברמה של התנועה המוטורית, שבה למעשה אין שום הבדל ביניהן(. כך,

האמירה של האקט מייצרת ביחס לפעולה את אותה אינדיקציה מסמנית, אותו סימון ראשון

שהופך אותה למה שעליו חוזרים, למה שניתן לזיהוי כפעולה של חזרה. כך מסכם זאת לאקאן

עצמו, בשלוש נקודות ביחס לאקט )הנקודה השלישית חורגת ממה שהצגנו עד כה, ואנו ניגע

בה בהמשך(:

[L’acte est signifiantהאקט הוא מסמני ]-

1 Atteréפירושו להיות מזועזע, מבועת, ולא "רצוץ", כפי שתרגמתי, על מנת לשמור משהו מהקשר המצלולי עם , ולאופן שבו היא נובעתatteré"הנפילה ארצה"- ובכל זאת, כאשר לאקאן מתייחס לאטימולוגיה של המילה

, שפירושה הוא אמנם "רצוץ, שחוק,abattu, ארץ, הוא מציין את הקרבה בינה לבין מילה נוספת, terreמהמילה מדוכא, שפוף".

65

האקט הוא מסמן שחוזר על עצמו, גם אם מסיבות טופולוגיות החזרה הזו מתרחשת- במחווה יחידה, המאפשרת את קיומה של הלולאה הכפולה שנוצרת באמצעות חתך

יחיד

האקט מכונן את הסובייקט ככזה, כלומר, מאקט אמיתי הסובייקט מגיח שונה; בשל- [, או ליתרméconnaissanceהחתך, המבנה שלו משתנה, ולכך תואמת אי-הכרה ][ בסובייקט שלו ההכרה על שנכפה הגבול laדיוק limite imposée à sa

reconnaissance dans le sujet] -או אם תרצו, ה reprezantänzשל האקט , כלומר שהסובייקט לעולם אינו מכירverleugnung, זה ה- Vorsellungהזה בתוך ה-

האמיתי, גם כאשר הסובייקט,[portée inauguraleאת האקט במשקלו החונך ][ זה שביצע את האקט הזה כך, מסוגל להיות יכול להתבטא quand leאם אני

sujet est, si je puis dire, capable d’avoir cet acte commis] ( XIV, February 22, 1968)

אולם, מדוע אמירה בנאלית כמו "אני מועד" מהווה אקט, מדוע היא מערבת בתוכה מומנט של

חזרה? ובכן, במובן מסוים, אין כאן יותר מההכפלה הפשוטה של מעשה באמירה, העובדה

שלאחר שעשיתי משהו גם אמרתי אותו. כך, בשיעור אחר אומר לאקאן: "אני מזכיר לכם את

מה שכיניתי האקט, כלומר הכפלה של אפקט תנועתי פשוט כמו "אני צועד", כך שמעצם

בהדגש מסוים, האפקט הזה חוזר על עצמו, וההכפלה הזו מקבלת אתנאמר העובדה שזה

בה את הסובייקט."לרשום הפונקציה המסמנית שמאפשרת לה להכנס לשרשרת כלשהי כדי

האקט הוא אקט של אמירה – והשאלה היא כמובן מהובאמירה, עלינו להדגיש שוב שמדובר

הזו אנחנו כל, באמירה כזו צריכה להאמר. אך מדוע, קודם "הדגש המסוים" שבו אמירה

מתקרבים לבלתי-אפשרי של המסמן, לאי-האפשרות של המסמן לסמן את עצמו, ומדוע אי

של(méconnaissance, Verleugnungהאפשרות הזו מייצרת אי-הכרה או הכחשה הכרחית )

? מדוע שהסובייקט לא יאמר בפה מלא משהו כמו "אניהסובייקט בתוצאות של האקט שלו

יאמר "שהאקט הוא המקום שבו זאת בהמשך כשהוא ידגיש נופל?" לאקאן "אני צועד?"

המסמן מופיע – או מתפקד לפחות – כמסמן את עצמו, ופירושו של דבר שהוא מתפקד מחוץ

- כאשר התפקוד הגבולי הזה הוא שמייצר את מעמדו החצוי של הסובייקט2לטווח אפשרויותיו"

באקט.

ובכן, כדי להבין את הדוגמה הפשוטה והראשונית הזו לאקט – "אני מועד", "אני נופל ארצה" –

עלינו לנסות לפתח אותה באמצעות הבניות שמציג לאקאן במקומות אחרים לאורך הסמינר

ואמנם, היא וגם הסמינר העוקב על האקט(; )הסמינר הנוכחי על הלוגיקה של הפנטזמה,

כפי שראינו, לאקאן מקנה למסמן באקט את המעמד של התו האונרי או ה"אחד של הספירה", המסמן שמגדיר 2 את החוק היסודי של החזרה, ומאפשר לספור ככך וכך "אחדים" שורה של סיטואציות או אובייקטים שעשויים

מבחינה לוגית לאקאן מגדיר את מעמדו של המסמן הזה באמצעות הפרדוקס שללהיות שונים לחלוטין זה מזה. ראסל )שעבור לאקאן אינו פרדוקס כלל, אלא מה שמגדיר את החוק הבסיסי של השימוש במסמן, שנובע

החוק הבסיסי של הספירה, של יצירת הקבוצה, הוא כזהמהעובדה שאף מסמן אינו יכול לסמן את עצמו(: שלעולם לא ניתן לייצג או "לספור כאחד" את פעולת הספירה עצמה – המסמן שמגדיר את החוק של הספירה אינו יכול להכלל כאיבר בקבוצה שאותה הוא מגדיר )אין אפשרות לייצר את הקטלוג של כל הקטלוגים שאינם

[, שהוא גםun en plusכוללים את עצמם(. לאקאן מגדיר לפעמים את המסמן הזה בתור המסמן האחד-נוסף ] אחד חסר, אחד פחות: כזה שלא ניתן לכלול אותו אך גם לא להחסיר אותו מהמערך המסמני שאותו הוא מכונן.

66

גם למודל שלישי. ואולי יסודיים שלאקאן מפתח באותו הזמן, שולחת אותנו לשני מודלים

כפי שהיאבפעולה הדחפית( 2, המופיע תמיד כ"מעידה" כלשהי. במעשה-הכשל( 1מדובר

מהוברת באמירה של הפנטזמה, אשר תכונתה היסודית – כפי שאבקש להראות – היא "להפוך

אבקשלכדי אקט את מה שברגע הראשון אינו יכול להיות אלא סבילות טהורה ופשוטה".

היבטים שני מגדירים שונה, מבנה אחד כל המציגים הללו, המודלים שני כי לטעון

כאשר האקט הפסיכואנליטי בשלמותו יתנסח באמצעות הדהודקומפלמנטריים של האקט –

. 3או מעבר בין שתי הרמות המוגדרות על ידי כל אחד מהם

אולם לפני שניגש שלשני המודלים המקומיים הללו, יתכן שעלינו להבהיר באיזו מידה ההגיון

הבסיסי המופיע כאן – הרעיון לפיו מעמדה של פעולה כלשהי מוגדר אך ורק על ידי מנגנון של

חזרה מסמנית – הוא אינהרנטי לחלוטין לשדה הפסיכואנליזה בשלמותו; כפי שאומר לאקאן,

ללא ההתיחסות הזו לא ניתן להבין כלל את מקומה של המיניות בכל מה שגילה פרויד. שכן

התגלית של הסימפטום כרוכה בהבנה שכמעט כל פעולה שבעולם יכולה לקבל עבור הסובייקט

משמעות מינית, ועוד הרבה יותר מכך, שהמשמעות הזו מייצרת בפני עצמה סיפוק של דחף

(; ובכן, כיצד להסביר שפעולות כמו רחיצת ידיים, כתיבה,סיפוק)סיפוק תחליפי אמנם, אבל

טיפול בכסף, סידור פרחים, נסיעה ברכבת ועוד ועוד, יכולות לספק את הדחף המיני של מישהו,

אקט מיני, אם לא על בסיס אותו מסמן שמתעלם לחלוטין מכלבמקום יכולות לשמש אותו

במישור מסוים )כאשרזהות דמיון או הבדל בין הפעולות האלו ברמה של ההכרה ורושם אותן כ

הבעיה היא כמובן לדעת באיזה מישור, וכיצד לגשת אליו( להתנסות ראשונית כלשהי שקבלה

ביחס להתנסות הראשונית הזו? זאת, כחסרות תמיד ובכל – עבור הסובייקט מעמד מכונן

הרעיון הזה הופך מסתורי עוד יותר כאשר מדובר בפעולה של סובלימציה, שלפי פרויד אמורה

ישיר לייצר סיפוק וצריך לציין גם את המקרה של הדחף המיני – ללא הדחקה או התקה.

ההפוך, והחשוב לא פחות ביחס לתיאוריה האנליטית: הינו, שאקט של הזדווגות יכול להוותר

עבור שהוא סיפוק שום לייצר לא ולפיכך שכזו, מסמנית אינדיקציה כל לחלוטין משולל

הסובייקט. הבעיה היא שהסמפטום, כתצורת פשרה, כולל אינסוף פיתוחים ועיבודים משניים

ביחס לפונקציה הבסיסית של החזרה – ובעיקר, כל אותם פיתוחים שפועלים בכיוון ההפוך

למנוע התקלות ישירה מדי עם המומנט הראשוני של השסע הסובייקטיבי,למנוע חזרה, ונועדו

. ניתן לומר לפיכך שהסימפטום הוא תופעה בלתי4שבכל זאת ניצב במקורה של החזרה הזו

)שהוא גם המנגנון הבסיסי שלהמטאפורה לשני אלו צריך להוסיף אולי, בשלב שני, את המנגנון הבסיסי של 3 – להיות מבועת, מוכהatteré( לבין ה- tomber par terreהסימפטום(: שכן הקשר האטימולוגי בין הנפילה ארצה )

אימה – משמש לאקאן כדוגמה לתפקיד האינהרנטי של המטאפורה בשפה; אולם הדוגמה הזו מופיעה שנים רבות לפני הסמינר על האקט, ולא אוכל לבחון במסגרת העבודה הנוכחית האם ובאיזה אופן היא עדין רלוונטית

לעניינינו. ליתר דיוק, עלינו לומר שתנועת החזרה או ה"מודוס" של החזרה אינו זהה בשני המקרים. ניתן להשוות זאת4

בין החזרה של הסמפטום שמבקשת תמיד להמנע ממפגש עם הממשי,11להבחנה שמפתח לאקאן בסמינר ה- לבין החזרה שמתרחשת בתנאים של האנליזה– כלומר, בעקבות האקט האנליטי – שאמורה לכוון לעבר המפגש

",4חר לאחר- שיעור מס' אהמוחמץ הזה עצמו. ראה בהקשר זה את התיחסותו של מילר – "קריאה בסמינר מה 11, עמ' 1גליון מס' מקראה פסיכואנליטית, בתוך

67

הן הסובלימטיבית לא הפעולה וגם סימפטומטית לא הפעולה ולכן לאקט, ביחס ממוקדת

אקטים במלוא מובן המילה; אך לאקאן מתיחס אליהם בהקשר לאקט )בהקשר לשאלת האקט

המיני( על מנת להדגיש את הנקודה הבסיסית הזו: שלא ניתן לדבר בכלל על אקט בשדה של

הפסיכואנליזה ללא המנגנון של "הספירה-כאחד" של המסמן, ללא הזהות המסמנית שאינה

ביולוגית או אחרת של הפעולה. האקט אמור להגדיר את הרגע תלויה בשום פונקציונליות

הראשוני, המכונן של החזרה הזו, וזו אחת הסיבות שלאקאן מבקש לבודד את האקט כמונח

– והפעולה הדחפית – מעשה הכשל נפרד. כאמור, אני מאמינה ששני המודלים שציינתי

מציגים את המנגנון של האקט כמנגנון של חזרה בצורתו הנקיה, המופחתת.

מעשה הכשל

נתחיל במעשה הכשל. האזכור הזה מתבקש מאליו כאשר לאקאן מדבר על כך שה"פאסיביות

של ההכשלות" עשויה להפוך לאקט במידה "ואני נוטל על עצמי את המובן, המובן ככזה, של

או טעות פספוס, שבו מעשה הכשל: מעשה של הקלאסי ההיגיון זהו ובכן, המעידה".

כמעידים על כוונהמציעים את עצמם לפירושאי-התאמה אינם מופיעים כסתם כישלון, אלא

בלתי-מודעת, משמעות של הלא-מודע שהיתה מגולמת במעשה – כך שהמעשה שנכשל עשוי

להתגלות בדיעבד כמעשה מוצלח יותר מכפי שהסובייקט רצה או תכנן, מוצלח עד כמה שהוא

15תואם למשאלותיו האמיתיות ולא לאלו שהוא מנסה לכפות על עצמו. ואמנם, הסמינר ה-

פותח בעיסוק נרחב למדי במעשה-הכשל. אולם עלינו להיזהר: שכן כפי שנראה מיד, בהקשר

הפירוש –של האקט לאקאן טורח להבחין בין המימד של המובן, "המובן ככזה", למימד של

והוא מצביע על כך שביחס למעשה הכשל דווקא, יש בהכרח משהו שלא עובד ברמה של

הפירוש.

מה אם כך הופך את מעשה הכשל לאקט מובהק, לנקודת התיחסות בשאלת האקט? ראשית,

העובדה שהוא מבודד באופן מדויק את המימד המסמני שבפעולה, הוא מאפשר להפריד בצורה

עשיה. שכן תכליתיות של או מוטורי יישום כל לבין הזה ההיבט המסמני בין למדי נקיה

פעולות באותן דווקא כהחמצה מופיעים שהם בכך מצטיינים המובהקים מעשי-הכשל

ושום קושי מיוחד, נושאות בפני עצמן שום חשיבות מיוחדת יומיומיות, אוטומטיות, שאינן

ולפיכך, פעולות שבהן שאלת ההצלחה או הכישלון לא עומדת מלכתחילה על הפרק )ולכן יש

להבחין בין מעשה-הכשל לבין מעשים סימפטומטיים מסוג שונה במקצת – החמצה של פגישה

חשובה, משלוח מכתב לכתובת הלא-נכונה וכיוצא באלו – מעשים שעליהם ניתן לומר שעצם

עובדת הכישלון מגדירה אותם כסימפטומטיים(. ניזכר בכמה מהמעשים שמתאר פרויד, מעשי

: הוא עולה קומה אחת יותר מדי במדרגות, שולף את מפתח ביתו מול דלת5הכשל שלו עצמו

דיו... מדובר במעשים שעשוים ידו לכסת זרה, מפיל ושובר פסלון כאשר הוא מושיט את

תרגום צ. ויסלבסקי )תל-אביב: מסדה, תש"ב(פסיכופתולוגיה של חיי יום-יום, פרויד, 5

68

לעבור בתור מקרה פשוט של רשלנות או היסח דעת – בקושי "מעשים" בכלל – אלא אם כן

פירוש המסמנת אותם כאקט. ידי אמירה כלשהי, אמירה של ומוכפלים" על "ניטלים הם

מאחורי נסתרת" "כוונה חושפת רק לא בדיעבד הקריאה או הפרשנות רבים, ובמקרים

מעשים המילה, מובן במלוא סימבוליים כמעשים אותם מציגה אם כי הללו, המעשים

שמקבלים את מעמדם בשל האופן המיוחד שבו הם נקשרים במסמן; ולפיכך, יהיה נכון יותר

לומר שפירוש אמיתי למעשה-כשל אינו מתיחס לכוונה כזו או אחרת שהוא כביכול חושף, אלא

לאופיו כאקט סימלי.

לפיכך, בנקודה זו לאקאן שומר על שניות מסוימת: מצד אחד, המימד של האקט טמון בקריאה

של האקט הראשון, הקריאה בדיעבד – כלומר, מעשה-הכשל אינו מקבל את מעמדו האמיתי

אלא כתוצאה של ההתערבות האנליטית, האקט האנליטי עצמו שהוא אקט של פירוש. מצד

שני, הוא מתעקש על כך שהקריאה הזו אינה שרירותית: על מנת שהוא יוכל להקרא, על

למה הזו, לגישה הפחות לכל אותו שיכין משהו עצמו בפני "לכלול הסימפטומטי האקט

שעבורנו, מהפרספקטיבה שלנו, יממש את מלאותו כאקט, אבל רק בדיעבד". ולאקאן ממשיך

ומדגיש שעל האקט הסימפטומטי לכלול מראש את אותה "נקודה מסמנית", היבט מסמני

שמקנה לו בזכות את מעמדו כאקט. אולם, המאפיין המובהק של אותה נקודה מסמנית הוא

שניתן לבודד אותה, להצביע עליה ואף לאשר אותה, אך היא שומרת על עמימות מיוחדת,

הכרחית, בכל מה שנוגע לפרשנות של האיווי, של הכוונה או המשאלה הסובייקטיבית העומדת

מאחוריה. כך, לאקאן מציין שרבים רבים ממעשי הכשל האלו מתאפיינים בסוג של דייקנות,

ניקיון מיוחד שלא ניתן לטעות בו )למשל, המקרה שבו פרויד חלץ את נעל הבית שלו בבעיטה

ופגע בפסל ונוס שניצב על הקיר בצד השני של החדר, מבלי לפגוע באף פריט אחר; או המקרה

של המטופל שהפיל כד חרס, ואז הפיל פעם נוספת את השברים שאסף ונפצם לאלפי רסיסים(

אבל הניסיון לפרש אותם תמיד נתקל בדו-משמעות כלשהי.

כך, לאקאן מצביע על העובדה שבנוגע לרבים ממעשי הכשל שמציג פרויד, ניתן להציע עבור

אותו מעשה לפחות שני פירושים מנוגדים, ולפעמים פרויד עצמו אף עושה זאת: לשלוף את

מפתחות הבית מול דלת זרה פירושו פעם אחת: "הייתי רוצה להרגיש כאן בבית", ופעם שניה

"הייתי מעדיף להיות עכשיו בבית". לטפס קומה אחת יותר מדי במדרגות פירושו פעם אחת

"אני מטפס גבוה יותר ויותר בקרירה שלי" ופעם שניה "אני הולך רחוק מדי עם התיאוריות

לסמפטום, ביחס רבות פעמים סוג שמופיע אינן מאותו הללו שלי". הפרשנויות הסותרות

המבטא פשרה בין שתי משאלות מנוגדות )כך ששני הפירושים הסותרים נכונים בו זמנית(. הן

נוגעות יותר למבוכה בסיסית ביחס לכיוון שממנו יש לגשת לעניין. הפירוש ה"מרחף" הזה,

אומר לאקאן, מעיד בפנינו על כך ש"האקט מוסר לנו דבר-מה, אותו הוא מייצג עבורנו לבטח

[- אבל כל ניסיוןsi conבאופן מסמני, ושהתואר הנכון עבורו יהיה לומר שהוא לא כזה מטופש ]

69

[ זיון-שכל של מסויימת צורה כבר מייצג פרשני אפיון באמצעות אותו לתרגם

déconnaissance –הביטוי הפוגעני שלאקאן משתמש בו ".]connerie, déconner ,אינו מקרי –

וגם לא האופן שבו בחרתי לתרגמו; שכן לאקאן מדגיש שיש קשר פנימי, אטימולוגי אפילו בין

. הרעיון הוא שאותה נקודה מסמנית המופיעה6 והמימד של ההתענגותconnerieהמימד של ה

נקודה של התענגות ובאופן ספציפי נקודה של התענגות, גם במעשה הכשל האמיתי היא

חר, ושביחס אליה הסובייקט אינו יכול שלא להיות שרוי באי-הכרה,אהממוקמת בשדה של ה

, נאולוגיזם שלאקאן טובע לכבוד האירוע. déconnaissance או méconnaissanceבטעות-

כך, מעשה כשל במלוא מובן המילה אינו נוגע לכוונה או מחשבה שהסובייקט דוחה מעליו

באותו הרגע )כמו למשל במקרה של אסיסטנט המעבדה שבאקט של רשלנות גרם נזק למכשיר

ניסוי, מפני שהוא רצה מאוד ללכת הביתה(, כי אם לאיווי לא-מודע של ממש, המבטא משהו

ביחס להתענגות התענגות-של-הquaמעמדתו של הסובייקט זאת היטבא ניתן לראות חר.

של במקרים מובהק, ובאופן – כשל למעשי עצמו פרויד שנותן מהפירושים ברבים

פציעה-עצמית, אך גם באלו של גרימת נזק לחפצים יקרי ערך; כלומר, באותם מעשי כשל

המתייחסים לאבדן כלשהו. ואמנם, פרויד מפרש רבים מהמעשים הללו כאקטים פולניים של

קורבן, כלומר, אקטים המסמנים בצורה המדויקת ביותר את ההתענגות כהתענגות אבודה עבור

חר. דוגמה טובה במיוחד היא זו אליה התייחסתיאהסובייקט, התענגות שנמסרת לפתחו של ה

זה עתה, האופן שבו פרויד "מקריב" פסלון-ונוס קטן: לפי עדותו של פרויד, הוא נכנס בוקר אחד

לחדר בביתו ו"בדחף פתאומי" בעט את אחד מכפכפי הבית שלו מעל רגלו, ופגע ב"פסלון ונוס

לדקלם, החל הוא לרסיסים, הנשבר הפסל למראה הקיר. על שניצב ויפיפה משיש" קטן

בשלווה, את השורות הבאות מאת בוש:

Oh! the Venus! Lost is she!Klickeradoms! of Medici!’

מדובר אם כך במעשה-כשל "שלם" במיוחד, מאחר והמעשה עצמו כבר כולל את האמירה

ופועלת בפני עצמה כפירוש. אם זאת, פרויד ממשיך ומפרש את המעשה המכפילה אותו,

בצורה מפורטת יותר, ממשיך לחלץ את המובן שמאחורי אמירתו; הוא מסביר את ה"התנהגות

הפראית" שלו במחשבותיו על בתו הבכורה, שהייתה חולה מאוד באותו הזמן. הוא מודה שבינו

לבין עצמו כבר איבד כל תקווה לחייה, ואילו באותו הבוקר, לאחר שחל שיפור ניכר במצבה הוא

אמר לעצמו "אז היא תחיה, אחרי הכל!". לפיכך הוא מעניק "להתפרצות ההרסנית" שלו מובן

של אקט פולחני, כאילו הוא נדר מראש להקריב את הפסלון הזה אם רק תנצל בתו. אולם

6 Con טוען לאקאן, מגיע מהמילה הלטינית ,cunnus, ,איבר המין הנשי L'organe qui donne, si je puis dire, sa catégorie à l'attribut dont il s'agit, est justement marqué de ce que j'appellerai une inappropriation particulière à la jouissance, )XV, November 22 , 1967(

70

", מבטאת מחשבה!Lost is sheפרויד אינו מציין את העובדה שהאמירה המלווה את האקט, "

"היא תחיה, אחרי הכל".הפוכה בדיוק לזו שהוא מציין כמחשבה שעמדה מאחורי המעשה:

במובן מסוים, הפירוש של פרויד אינו אלא הכחשה של האמירה שלו עצמו, שהופיע באופן

הזה ההיפוך את ולפרש להתחיל טפשות ספק ללא תהיה זו לאקט. בצמוד ספונטאני

באמביוולנטיות רגשית כלשהי של פרויד ביחס לבתו; אדרבא, היא מעידה על כך שההתקלות

באובדן ובמוות המבוטאת באמצעות האקט הזה חורגת מהסדר של האפקטים הרגשיים, של

החרדה או ההקלה – ובעיקר, על כך שהמציאות הנפשית של האובדן הזה אינה מוגבלת לזו של

ממשית, התרחשות מיצר שמעשה-הכשל לומר יותר נכון אולי, או בפועל. ההתרחשויות

הנפשית שברמה האובייקט את הנפשית: המציאות את המגלמת שתהיה, ככל מינורית

תמיד-כבר אבד )נחזור בהמשך הפרק ונבחן את השאלה הזו, את האופן שבו מעשה הכשל

נקשר לאובייקט המתגלה דרכו(.

נסכם, אם כך, את הקשר של מעשה-הכשל לפסקה שצוטטה לעיל ביחס לאקט: אנחנו יכולים

של בקריאה-המחודשת הוא "האקט שכן הכשל, למעשה פנימית" "חזרה שישנה לראות

האקט"; ועל מנת שמעשה הכשל יקבל את מלאותו כאקט, הוא חייב להיות מלווה באמירה

המאשרת אותו, המבודדת או חושפת את-נקודת ההתיחסות המסמנית שאליה הוא מכוון.

אולם אנחנו יכולים לראות עכשיו ש"המובן ככזה של המעידה" אינו זהה לפירוש שלה במובן

המקובל: לא נפתחת השאלה מה זה אומר שמעדתי, מה זה רוצה לומר. ישנו אישור פשוט של

עובדת המעידה כ"משהו מסמני", משהו ששיך לסדר של המסמן, ולפעמים ניתן לחלץ מסמן

מסוים, מילה כלשהי או יחידה מסמנית אחרת הפועלת כליבה של המעשה. אך הקישור בין

המסמן הזה למסמן נוסף, הניסיון לפתח או להרחיב אותו במימד של המשמעות כבר חורג

מהרגע של האקט עצמו; הוא מייצג פריטה של האקט למטבעות של איווי סובייקטיבי, בעוד

שהאקט ברגע הראשון מופיע במידה רבה כיחידה מסמנית סגורה, מסמן המתפקד כמסמן את

עצמו. זוהי יחידה הנושאת קשר מידי להתענגות, ושניתן אולי לציינה באמצעות הניאולוגיזם

, המובן-התענגות. jouisensשלאקאן ימציא כמה שנים מאוחר יותר, ה-

מעשה-הכשל כולל אם כך את הפונקציה הבסיסית של החזרה כפונקציה של הכפלה מסמנית.

אולם ההכפלה הזו אינה ממצה את כל מה שכרוך בשאלת החזרה, שכן היא אינה פותרת עדין

יכולה להפתח לסדרהכפיית את השאלה של החזרה, את העובדה שההכפלה הראשונית

אינסופית של "עוד הפעם". ואמנם, על פי רוב מעשה הכשל מופיע כאירוע חד-פעמי: זוהי

חזרה או הכפלה שאינה מופיעה באופן מפורש כחזרה. עובדה זו קשורה לכך שמעשה הכשל

משני הקטבים שביניהם לאקאן ממקם את האקט הפסיכואנליטי, הקוטב שלבאחדממוקם

ופליטת גם את השנינה )המונות ושל התצורות "המבליחות" שלה המחשבה הלא מודעת

כמקום מושבם שלçaהפה(, כאשר הקוטב השני מוגדר על ידי הפנטזמה והמושג של האיד, ה-

71

כפיית החזרה ואמנם, הדחפים, המופיע בטופיקה השניה של פרויד לצידו של הלא-מודע.

בעוד כך, הדחף: של פעולתו של בהקשר תמיד מתגלה המורבידית, ה"חזקה", בצורתה

סובייקטיבי, לאקאן ידגיש את "גורם ההפתעה" כמאפיין כלconatusהפנטזמה מייצרת סוג של

התקלות אמיתית בלא-מודע; הפתעה המתבטאת בכך שביחס להתקלויות הללו הסובייקט לא

(, במובן ההמוני שלj'y étaitיוכל להתמקם אלא באמצעות אמירה מהסוג של "הייתי פה" )

ברגע הראשון כהפתעה כך, מעשה הכשל מופיע תמיד כבר לא שם. אני "אני מתחפף",

בלי שום קשר לרצונו; כביכול אולם מה שניסינומוחלטת עבור הסובייקט, משהו שנעשה

להראות כאן זה שגם ברגע השני, גם ברגע של הפירוש והמחשבה בדיעבד לא ניתן לאחות

בצורה שלמה את המעשה הזה עם רצף של מחשבות או כוונות שבהן הסובייקט יכול לזהות

. את עצמו

אך כיצד הטענה הזו מתיישבת עם אחת הנקודות המרכזיות ביחס לאקט שהדגשנו בתחילת

להתייחס אמנם ניתן האם ככזה?" הסובייקט של מייסדו הוא שה"אקט הינו, הפרק,

למעשה-כשל כ"מייסדו של סובייקט" – כאשר לא מדובר אלא בהבלחה רגעית, שבה רצף

הפעולה של הסובייקט נקטע על ידי מעשה זר כביכול, ולפעמים אפילו מבלי שהסובייקט יתן

התרחש? זוהי נקודה חשובה, ויהיה עלינו לשוב ולטפל בה בהרחבהשמשהואת הדעת על כך

בפרק הבא. לעת עתה נחדד שוב רק את העובדה הזו – האקט הוא "מייסדו של סובייקט",

;סובייקט כלשהואולם רק עד כמה שהאקט עצמו חומק לחלוטין מלכידתו של הסובייקט, של

למעשה, נוכל לומר שמה שמופיע ברגע הראשון במעשה הכשל אינו אלא מסמן או צירוף של

מסמנים שנותר מושהה לחלוטין מבחינת האפשרות ליחס אותו לסובייקט, מסמן שכמו עומד

דווקא בשל כך מופיעה האפשרות שהמסמן הזה סובייקט– מופיעהייצרבזכות עצמו; אך

, הסובייקט "יטול על עצמו" את המסמן הזה באקטהרגע של הפירושהאפשרות שברגע השני,

לסובייקט של המסמן שהופיע זה עתה – כלומר, יופיע במובןיהפוך את עצמושל אישור,

בפרק הבא, כשנרחיב בשאלת הקשר בין האקט לפירוש, אנו נראה. מסוים כסובייקט חדש

שההמשגה הזו נושאת למעשה השלכות מרחיקות לכת בנוגע לאופן שבו אנחנו חושבים על

אופרצית הפירוש עצמה. שכן על מנת לשמור את האופציה הזו פתוחה, על מנת שמתוך

שהסובייקט כברמעשה הכשל יוכל להופיע סובייקט חדש, עלינו להמנע בדיוק מהנטיה להניח

ברגע הראשון של האקט, מלהניח שהסובייקט "יודע מה הוא עושה" גם כאשרנמצא שם

לידע במילים אחרות, מלהניח-סובייקט עלינו להמנע, יודע. אינו כאילו הוא נראה בהחלט

הלא-מודע שמתגלה בהבלחה של האקט. שכן, יאמר לאקאן, בחשבון אחרון הסובייקט הזה לא

בכך את ומקבל זה שמפרש את האקט, הכל להיות אלא האנליטיקאי, שהוא אחרי יוכל

. 7המעמד הפיקטיבי של הסובייקט-המונח-לידע כך, במאמר "מעשה הכשל של הסובייקט המונח לידע" כותב לאקאן: "מה שהפסיכואנליטיקאי של ימינו חוסך7

מהאנליזנט ]...[ מה שהפסיכואנליטיקאי מכסה, מאחר והוא מתכסה בזה בעצמו, זה שמשהו יכול להאמר, מבליששום סובייקט ידע זאת." והוא ממשיך:

72

ואמנם, הזמניות של הרף העין קשורה באופן הדוק לקושי לייצר עבור מעשה הכשל פירוש

של קיצוני במצב נותר הסובייקט הכשל, במעשה עצמו. מהאקט ברמתו" "יפול שלא

אינדטרמינציה; ולכן, לאקאן מפתח את המודל הזה במקביל ובצמוד לצורה אחרת של כינונו

התמד של גרעין מייצרת שכאמור הפנטזמה, שונה: זמני מודוס בעלת הסובייקט, של

סובייקטיבי – וזאת עד כמה שהיא לוכדת ומנסחת משהו מהדחף, כ"קבוע" היחיד של הקיום

. אולם כפי שנראה מיד, ההתמדה הזו של הסובייקט דרך הפנטזמה אינה שום פונקציה8הנפשי

"טבעית", ביולוגית או אנרגטית של הדחף: היא קשורה לעובדה שבאמצעות הפנטזמה מתנסח

סובייקט אלא כללי, באופן השפה של המסמן, של סובייקט רק שאינו :דקדוקיסובייקט

( בתור סובייקט דקדוקי, סובייקטjeהפנטזמה כמו מייצרת את התבנית הבסיסית של ה"אני" )

גם הפנטזמה מופיעה רק תחת צורה מסוימתבתור אקט ובכל זאת )כפי שנראה(, 9של אמירה.

של הכחשה; אולם זאת תהיה צורה שונה מעט מזו שנגלית במעשה הכשל.

"Pourtant ne pourrions-nous nous apercevoir que la seule différence ]…] la différence d’être, celle sans quoi l’inconscient de Freud est futile, c’est qu’à l’opposé de tout ce qui a été avant lui produit sous le label de l’inconscient, il marque bien que c’est d’un lieu qui diffère de toute prise du sujet qu’un savoir est livré, puisqu’il ne s’y rend qu’à ce qui du sujet est la méprise ?Le Vergreifen )cf. Freud : la méprise, c’est son mot pour les actes dits symptomatiques(, dépassant le Begriff )ou la prise(, promeut un rien qui s’affirme et s’impose de ce que sa négation même l’indique à la confirmation qui ne fera pas défaut de son effet dans la séquence. )"le mépris du sujet supossé savoir" AE, 336(

: אמירה טהורה או הגחה טהורה של המסמן ללא סובייקט- ולפיכך,un rienמעשה הכשל "מקדם לא-כלום", משהו שלא ניתן לאשר או לוודה במישור של ההוויה; אולם המסמן הזה מופיע כך שלא ניתן לשלול אותו, או

למעשה, כך שהשלילה או ההכחשה שלו מייצרת באותה מידה אפקט, אפקט של סובייקט )נזכר בציטוט אתו פתחנו את הפרק, לפיו ההכחשה או השלילה היא "הנציגות" של האקט במישור הסובייקטיבי, המישור של היצוג,

שאליו מתיחס כאן לאקאן(. כאמור, נחזור ונתמקד בשאלות שעולות כאן ביחס לתפקיד של הפירושbegriffאו ה- והסובייקט המונח לידע בפרק הבא.

לא נוכל לפתח את הנקודה הזאת כאן )נפתח, כוח מתמיד. Konstant Kraft נזכיר שפרויד מגדיר את הדחף כ- 8 אותה במידה מסוימת בפרק הבא( אך באמצעות המודל הבסיסי של "החזרה בתו-יחיד" לאקאן מיצר קורלציה

וחיבור בין שני המודלים, האופנויות השונות הללו לכינונו של הסובייקט. הוא מראה שלמעשה מדובר בשתי רמות,שני צדדים של אותו מבנה, המוגדר בשלמותו על ידי האופרציה של הניכור. כך כותב לאקאן:

"...כפי שהניכור מוצג על ידי שני כיוונים של אופרציות מנוגדות – כאשר האחת מיצגת את הבחירה ההכרחית של המבנה הלוגי ]כפי שנראה מיד, הבחירה הזו מגולמת בפנטזמה[ ואילוEsהמנוקב על ידי ה-אני לא חושב ב

שניצב מנגד, שמצטרף לליבה של הלא מודע, המופיעלא ניתן לבחור – האחרת – האלמנט של האלטרנטיבה שבו je המתכונן מן האחדות הסובייקטיבית,ושמצרף מצרף אותה ל- jeכאותה מחשבה שבשום אופן לא ניתן ליחסה ל-

ne suis pas המסומן היטב במה שהגדרתי ביחס למבנה של החלום בתור ;immixion des sujetsכלומר בתור , האופי הבלתי-ניתן-לקביעה, הבלתי-ניתן-להכרעה של הסובייקט הנושא את המחשבה הלא-מודעת; החזרה

מאפשרת לנו להכניס לקורלציה, להתאמה, שני אופנים שבהם הסובייקט עשוי להופיע כשונה – עשוי להציג את עצמו, בתנאיו הזמניים, באופן שתואם לשני סטטוסים שונים המוגדרים מחד באמצעות הניכור, ומאידך באמצעות

,XIV, February 15מה שנובע מהעמדה של הלא-מודע בתנאים הספציפיים שאינם אלא אלו של האנליזה )1967 ".)

כך כותב לאקאן ש"הפנטזמה מובנית כשפה במובן צר עוד הרבה יותר משאר הלא מודע, משום שבחשבון9 והסובייקט הדקדוקי של הפנטזמה,XIV; June 14, 1967אחרון, הפנטזמה אינה אלא משפט בעל מבנה דקדוקי."

בתור הסובייקט של הפעולה, זהאני אומר לאקאן בהמשך, קשור בצורה בלתי ניתקת לעצם הרעיון של האקט , ל שיכול לומר על עצמו בשיח "אני צועד", או "אני נופל"; והמטלה של המחשבה על האקט היא לתאם בין

הסובייקט הדקדוקי הזה לבין צורה שונה בתכלית של הסובייקט, אותו סובייקט בלתי-קבוע, חמקני, שמופיעבמשלב של המחשבה הלא מודעת.

73

ציינתי אם כן שאחד האפיונים המרכזיים שלאקאן מציג בפסקת-המפתח שלנו ביחס לאקט –

לכדי אקט –מה שברגע הראשון אינו יכול להיות אלא סבילות טהורה ופשוטה"ההפיכה של "

היא גם המאפיין היסודי של הפעולה הדחפית עצמה. כך, כאשר לאקאן מטפל במושג הדחף

, הוא מראה שהשלב שפרויד מגדיר כ"אימוץ מטרה סבילה" הוא11אצל פרויד בסמינר ה-

השלב הראשוני, "המקור" של הדחף וצורתו האקטיבית האמיתית, שממנה נגזרות בשלב תמיד

שני צורותיו האחרות. בהתאם, לאקאן טוען שהדרך הנכונה לנסח את מטרתו של הדחף היא

"- כלומר, אמירות המציבות אתלגרום לעצמך להיראות, להשמע, להמצץ, להתחרבןתמיד זו: "

שלה הסיבה או הסוכן "היזם", גם שהוא פעולה מושא-פעולה, של בעמדה .10הסובייקט

ל ביחס הסובייקט של הראשונית הבסיסית, העמדה את מגדירות הללו חראהאמירות

)וביתר שאת בסמינר ה-11ולאובייקט ההתענגות, ולאקאן מדגיש כבר בסמינר ה- ( עובדה14

שכזו תלויה במשאבים של השפה,עמדה פשוטה – הינו, שהאפשרות לנסח, לחשוב בכלל על

ובאופן מדויק יותר במבנה הדקדוקי של המשפט )למעשה, כאשר לאקאן מדבר בהקשר של

האקט על "המבנה הלוגי" – "האפשרות שהמבנה הלוגי פותח בפנינו..." – הוא מדגיש שעלינו

להבין זאת בתור: המבנה דקדוקי(. בצורה קצת יותר מפורטת, יהיה עלינו לומר שהשדה של

הדחף הוא שדה של טרנספורמציות דקדוקיות, טרנספורמציות של פעולה כלשהי או למעשה

בזה; וכיוצא והמושא הנשוא הנושא, בין חילופים ופעילות, סבילות הטיות של ל: פוע� של

והפנומנולוגיה של הדחפים מראה שהפונקציות הללו אינן רק כלי ניתוח תיאורטיים, אלא כאלו

שהסובייקט יכול למלא בפועל ואף לעבור בניהן, להתיצב פעם בעמדה האקטיבית ופעם בזו

הפאסיבית, פעם בזו של המושא ופעם בזו של הסוכן וכן הלאה. אולם השדה הזה נפתח רק

באמצעות אקט קודם ש"רושם את הסובייקט בשרשרת מסמנים", אקט של אמירה החוזר על

התרחשות מסוימת, אירוע מסוים שבתוכו מוגדר הקשר הראשוני בין הסובייקט לאובייקט של

באנליזהההתענגות. הפנטזמה של הסובייקט, היגד-אקט שכזה:כפי שהיא מפורשת היא ,

של אירועהמובן משפט בעל מבנה דקדוקי )"תמונה ורבלית" בניסוחו של פרויד( המבטא את

שנוצר המובן הסובייקט. עבור פרדיגמטי מכונן, ערך מקבל ואילך שמכאן מובן מסוים,

בפנטזמה הופך במידה רבה לצוהר שדרכו הסובייקט מבין ומפרש את העולם, ושמגדיר את כל

( יכול להתמקםjeהדרכים שבהן הסובייקט יכול לפעול ולהתנהל – כל הדרכים שבהן האני )

כהוויה בעולם, בניסוחו של לאקאן. אולם כפי שציינו בתחילת הפרק, האקט המכונן הזה מלווה

יכולת של הסובייקט להכיר את האקט שלו בערכו ב"אי בהכרח בהכחשה של הסובייקט,

כזה החונך, האמיתי" – כך שהפנטמה תהיה אף היא צורה של אקט כושל, אקט חסר –

שמקבל את מלוא מעמדו כאקט רק בדיעבד, רק ברגע שני ומאוחר יותר.

חר, ביןאובאותו זמן, האמירות הללו מנסות ללכוד משהו מהאובייקט של הדחף, המופיע בפער שבין הסובייקט ל 10 . לכן לא מדובר על מודל אוטו-אירוטי או נרקיסיסטי סגור: שכן אמירה כמושני הווקטורים המנוגדים של התנועה

"לגרום לעצמך להראות", כבר כוללת בתוכה באופן מרומז את המקום של האחר ואת האובייקט של הדחף .)המבט( שמגיע או חוזר אל הסובייקט כאובייקט זר

74

לאקאן מתעכב אם כן על העובדה שפרויד, "בבואו לנסח את הדחף, לא היה יכול אלא לעבור

דרך המבנה הדקדוקי, אשר לבדו מספק שדה שלם ומסודר למה שלאמיתו של דבר מקבל

למאמר מתייחסת הזו האמירה הדחף". על בדבריו שליט דחפיםמעמד וגורלות ,דחפים

המתאר את גלגוליו של הדחף באמצעות התיחסות לצורות השונות של הפועל בשפה, הצורה

בניהן מעבר כנקודת המשמשת הרפלקטיבית או האמצעית והצורה הפסיבית, האקטיבית

)לראות, להיראות, להראות-את-עצמי וכיוצא בזה(. למעשה, הגישה הזו של פרויד כבר מעלה

שאלה ביחס לאקט, ומצביעה בפנינו על העובדה שבהקשר של הדחף עלינו להבחין בין האקט

לבין "עמדה אקטיבית", או בין האקט לבין פעילות במובן הרגיל. השאלה הזו מתעוררת בעיקר

לאור הרעיון של "דחף פאסיבי", מושג שנשמע פרדוקסלי לחלוטין אם חושבים על הדחף

)והתיאוריה הפסיכואנליטית כמשהו מעין אינסטינקט, משהו ששיך לפונקציונליות הגופנית

שלאחר פרויד אכן נקלעה לקשיים רבים בניסיון לגזור את הדחפים הפאסיביים – בעיקר את

יצר או אגרסיביות כגון פונקציונאליים, כביכול, "נורמאלים" תפקודים מתוך – המזוכיזם

(. ואמנם, לאקאן עומד על המוזרות הכרוכה בגישה שכזו לרעיון של הדחף, גישה11השתלטות

המטפלת בפונקציות הדקדוקיות כאילו הם היו פונקציות ממשיות. אך הוא מתעקש על כך

שמדובר בניתוח תקף; הוא תקף מכיוון שהדחף אינו אינסטינקט, אינו פונקציה ביולוגית, אלא

, "עקבה של אקט": 11בדיוק מה שלאקאן מכנה, כבר בסמינר ה-

Incidentally, how can one say, just like that, as Freud goes on to do, that exhibitionism is the contrary of voyeurism, or that masochism is the contrary of sadism? He posits this simply for grammatical reasons, for reasons concerning the inversion of the subject and the object, as if the grammatical object and subject were real functions. It is easy to show that this is not the case, and we have only to refer to our structure of language for this deduction to become impossible. But what, by means of this game, he conveys to us about the essence of the drive is what, next time, I will define for you as the trace of the act.12

דבר מלבד המבנה של השפה, אומר לאקאן, אינו יכול להסביר את העובדה שמציצנות היא

ראות", ושהאחד יכול להיות גלגולו ההפך מאקסהיביציוניזם, ש"לראות" הוא ההופכי של "לה�

של השני. ברמה הביולוגית, הפיזיקלית - בכל רמה אחרת מזו הלשונית - מדובר בשתי פונקציות

. רק ההחלפה של הנושא במושא, של הצורה האקטיבית בצורה הפאסיבית13שונות לחלוטין

ושאר טרנספורמציות מסוג זה מגדירות את גורלו של הדחף; יתר על כן, רק הטרנספורמציות

העובדה את למשל, הדחף: של האמיתי האובייקט את ולהגדיר לחלץ מאפשרות הללו

שכשהסובייקט המציצן מביט, מה שהוא באמת רוצה לראות אינו אלא המבט עצמו, מבטו של

כל זה14חר אותו הוא משדל באמצעות האקט שלו, ושאתו הוא מזדהה בעת ובעונה אחת.אה , תרגום:חיים ומוות בפסיכואנליזה ראה בהקשר זה את דיונו של ז'אן לפלנש בנושא אגרסיביות וסאדו-מזוכיזם; 11

147-174( עמ' 2010עלמה יצחקי )תל-אביב: רסלינג, 12 XI 17113 XI 181 כדי להדגים זאת, לאקאן משתמש פעמים רבות בתרחיש שמתאר סארטר: מצב שבו, בזמן שהסובייקט המציצן 14

שקוע בהתבוננות דרך חור המנעול, רחש כלשהו מאחוריו גורם לו להבין שהוא נצפה תוך כדי מעשה: לאקאן

75

אינו סותר כמובן את העובדה שהדחף הוא גם ישות גופנית, שהוא משתכן בפתחי הגוף ומנכס

של הדחף מבודדת ומבחינה את האזוריםהאמירה לעצמו פונקציות גופניות מסוימות; אולם רק

הגופניים והצרכים הביולוגית ההומאוסטזה של מהסדר אותם מנתקת הללו, .15הארוגניים

במילים אחרות, אם הדחף קשור לסדר של הפעולה ושל פונקציות מוטוריות מסוימות, הרי

הפועל ונגזרותיו.שהוא קשור אליו רק בתיווך הפונקציה הדקדוקית של

כך, לאקאן מדגיש שהמתווה הדקדוקי שמציע פרויד – המסלול אקטיבי-רפלקטיבי-פאסיבי –

( תנועה מעגלית היחודי של הדחף, או המסלול דבר לתאר את התנועה בסופו של נועד

Verkehrungהוא המונח שפרויד משתמש בו, "פניה לעבר עצמו"( שעוברת הלוך ושוב בין

מבודדת או מקיפה את האובייקט של ההתענגות: האובייקטחר ואהסובייקט לבין השדה של ה

aהמשמש כתמיכה לסובייקט ומגדיר את ההזדהות הראשונית שלו, את האופן שבו הסובייקט

חר. נבחן את הקטע שבו לאקאן מתאר את התנועהאמציב את עצמו ביחס להתענגות של ה

הזו, תוך התיחסות לדחף הסקופי כפי שמתאר אותו פרויד. פרויד מתאר את גורלותיו של הדחף

הסקופופילי באמצעות שקילות, שוויון בין שורה של היגדים שמוזרותם הדקדוקית מעידה על

התלות את ומציגה הדחף, של במסלול חד-משמעי באופן הסובייקט את למקם הקושי

חר. זו הנוסחה שמציע פרויד: אהראשונית שלו באובייקט שמופיע בפער, במרווח בינו לבין ה

(, ישנו שוויון של ממש בין הסובייקט של הדחף לבין האובייקט הנתון למבט:αבשלב הראשון )

(, הוא האיבר עצמו:"A sexual organ being looked at"הסובייקט הדקדוקי במשפט השני )

"...איבר המין, הבולבול, נהנה שמסתכלים בו. מי באמת תפס אי פעם את הנימה מעוררת

( ( של רגש כזה?" כותב לאקאן. בצורה הזו, כמובן, הניסוח נשמעsubjectivableהסובייקט

חראכמעט קומי; הוא מקבל את תוקפו בשלב השני, בניסוח השני, שבו מופיעה העמדה של ה

)ושבו כבר לא מדובר על איבר-המין, אלא לדיוקו של דבר על המבט עצמו, המבט כאובייקט( –

ועל כך כותב לאקאן:

In fact, the articulation of the loop formed by the outward and return movement of the drive is obtained very well by changing only one of the terms in Freud's statement. I do not change eigenes Objekt, the object in the strict sense, which is in fact what the subject is reduced to, and I do not change von fremder Person, the other, of course, nor beschaut ]looked[, but in place of werden I put machen—what is involved in the drive is making oneself seen )se faire voir(. The activity of the drive is concentrated in

המבט שאליו נתון הסובייקט ושהוא אינו יכול לראות, הוא האובייקט האמיתי של הדחף.הזה, מדגיש שהמבט XI 168-169 ראה: 15

76

this making oneself )se faire(, and it is by relating it to the field of the other drives that we may be able to throw some light upon it.16

"האקט האנליטי מתבסס על מבנה פרדוקסלי שבו האובייקט פעיל, ואילוניזכר בטענה לפיה

הסובייקט מעורער"; כעת אנחנו יכולים לתאר ביתר דיוק את הקשר של הטענה הזו למבנה של

הדחף: במומנט של הפעולה הדחפית, הסובייקט מופחת לכדי אובייקט של התענגות, אובייקט

חר – אולם הוא אינו פחות פעיל בשל כך. ההתיצבות הזו, ה"לעשות אתאשנמסר או נתון ל

ולאקאן מדגיש שבשדה של הדחף "תמיד מדובר עבור עצמך אובייקט", היא תמיד אקט;

", גם, בעיקר, כשמדובר על להציעdurch sein eigene Triedeהסובייקט על פעילות טהורה,

חר. אכאובייקט עבור ה את עצמך

אך כדי להבין את טבעה של "הפעילות הטהורה" הזו, של ה"לעשות את עצמך", "לגרום

לעצמך", עלינו לקשור אותה למנגנון של האקט כפי שפיתחנו אותו עד כה: האקט כאקט

נוכל להתחיל מכך שנצביע עלמסמני , רגע החדרתו של מסמן כלשהו בתנועה של חזרה.

, הלולאה של הדחף שיוצאת מן הסובייקטverkehrungהקשר הטופולוגי בין המסלול של ה-

וחוזרת אליו, לבין מה שלאקאן מגדיר כלולאה הכפולה של המסמן, התו היחיד החוזר ומתקפל

לעבר עצמו. נזכיר שהאקט הוא רגע היווצרותה של הלולאה הזו, הרגע שבו מסמן כלשהו

שבה החדשה הטופולוגיה החדש, המשטח את ויוצר הסובייקט של בטופולוגיה "חותך"

ונוכל לומר שגם ביחס לדחף עלינו להניח אקט ראשוני התנועה המעגלית הזו מתאפשרת.

והטיות היפוכים טרנספורמציות, של שדה – הזה השדה נפתח דקדוקיות,שבאצמצעותו

. שכן עלינו להזכיר שוב שהניתוח הלשוני שפרויד מציע אינו מכשיר תיאורטי בלבד,לשוניות

. אם טרנספורמציות לשוניות הן17דרך לתאר באופן חיצוני תופעה בעלת קיום נפרד או עצמאי

אלו שמגדירות את גורלו של הדחף, הרי זה מכיוון שמשהו בקיום הגופני, האורגני של הסובייקט

צריך היה להקשר מלכתחילה לסדר של המסמן, לעבור לתחום של המסמן; שכן כפי שציינו

בתחילת הפרק, רק המסמן, התו האונרי יוצר מלכתחילה את האפשרות של החזרה במובנה

נוכל לעמוד בהקשר זה על ההבדל בין18החמור, החזרה כפי שהיא מתגלה בפעילות הדחף.

הנוסחה שמציע לאקאן לדחף – "לגרום לעצמך להראות, להשמע וכ"ו..." – נוסחה המבטאת

שאותו מדגיש לאקאן, לבין machenבאופן מפורש את הגרימה המיוחסת לסובייקט, את ה-

16 Ibid לאקאן דווקא נוטה להתיחס11 צריך לציין שבשאלה זו חל שינוי מסוים בעמדתו של לאקאן: שכן בסמינר ה-17

לאנליזה הדקדוקית של פרויד כאל מכשיר תיאורטי בלבד, דרך מקורבת לתאר את הדינמיקה של ההלוך-ושוב , כאשר הוא דן ביתר הרחבה בקשר שבין הדחף לפנטזמה )שבו נטפל14שמאפיינת את הדחף. אולם בסמינר ה-

מיד( לאקאן מקנה למבנה הדקדוקי הזה תפקיד ממשי לחלוטין בכינונו של הסובייקט. למעשה, לאקאן אף מרחיק המבנה הדקדוקי. אינה אלאלכת בשלב הזה וטוען שהמהות של הסתמי הפרוידיאני עצמו, של האיד,

, בדברו על הדחף ועל כפית החזרה, מציין לאקאן שאת הרגע הראשוני, המכונן של11 כך למשל כבר בסמינר ה-18החזרה עלינו לראות כאקט:

Repetition first appears in a form that is not clear, that is not self evident, like a reproduction, or a making present, in act. That is why I have placed The Act with a large question-mark at the bottom of the blackboard so as to indicate that, as long as we speak of the relations of repetition with the real, this act will remain on our horizon. XI, 50

77

הנוסחאות שהוא מציע בפסקת המפתח שלנו על האקט – "אני נופל", "אני מועד": היגדים

בכך שהוא "הפעילות" של הסובייקט מתמצה כל וסבילים, שבהם אומרפעליים פשוטים

של המסמן, ברישום המסמני: ואתבעצם ההחדרהאותם. כך שהאקט האמיתי, הראשוני, הוא

האקט הזה יהיה עלינו להציב כמעין ליבה, יסוד של הפעולה הדחפית עצמה.

הפנטזמה

נוכל לדייק אם כן פעם נוספת את האופן שבו יש לקשור את מושג הדחף לזה של האקט. שכן

המחשבה של מסוים היגיון לפי מאוד, טבעי למעשה להראות עשוי הזה הקישור

וצרותיו של פעולותיו של הסובייקט, לכל הוא ה"מנוע" ההיפותטי הפסיכואנליטית: הדחף

הסובייקט הנוירוטי נובעות מכך שפעולה דחפית כלשהי עברה התקה או תרגום לכלל פעולה

סימפטומטית, המספקת את הדחף רק בצורה בלתי ישירה, ועל כן גובה מהסובייקט מאמץ

מתמיד של הדחקה; והמטרה של האנליזה, בחשבון אחרון, היא לתקן משהו במסלול הזה,

או בעשיה מיני בין אם מדובר באקט – לדבר עצמו יותר ישירה גישה לסובייקט להקנות

סובלימטיבית, שגם היא צורה ישירה של סיפוק – להקנות לו גישה לפעולה דחפית כלשהי

שנמנעה ממנו קודם לכן. אולם למעשה, הכיוון שבו לאקאן קושר את שני המונחים הללו,

הדחף והאקט, הוא הפוך מזה שעולה על הדעת באופן טבעי: לא מדובר על כך שהדחף מוליך

מקבל שהדחף אקט"; של "עקבה הוא שהדחף אלא אליו(, מלהוליך כושל )או לאקט

מלכתחילה את הצורה והמתווה שלו רק בעקבות אקט שמתרחש במישור של המסמן. זוהי

בעצם הלוגיקה של החזרה שאתה פתחנו את הפרק: ההתענגות של הדחף כרוכה בחזרה

בלתי-נדלת על אותו נתיב, אותו מסלול, וזה מה שמבדיל את הדחף מסיפוק של צורך ביולוגי,

מהמחזוריות הביולוגית. עלינו לאתר את המומנט הראשוני של התנועה הזו, את אותו רגע

ראשוני של הכפלה ושל טרנספורמציה שבו סיטואציה כלשהי זוכה ל"תיוג" מסמני, מסומנת

בתור מה שעליו יש לחזור: וכאן נכנסת לדיוננו הפנטזמה. שכן ההיבור של הפנטזמה – כפי

שהוא משוחזר ומובנה באנליזה – הוא רגע שכזה, רגע שבו אירוע כלשהו מתורגם לכלל צירוף

.a אובייקט ההתענגות, האובייקט vis a visמסמני, המגדיר את עמדתו היסודית של הסובייקט

עם זאת, מעמדו של הרגע הזה כראשית נותר בעייתי: הוא מתאפיין בכך שהוא נמחק ומוכחש

. כך19באופן מיידי, ואפילו "ניתן לומר שמעולם לא היה לו קיום ריאלי", כפי שמתבטא פרויד

שכמו במקרה של מעשה הכשל, יהיה עלינו לומר שהפנטזמה מקבלת את מלאותה כאקט של

הסובייקט רק בדיעבד, רק בעקבות פעולת הפירוש באנליזה.

"הפנטזמה היא גורם מהותי כל כך בתפקוד של הדחף" אומר לאקאן, "היא מזכירה לנו את מה

שהדגמתי בפניכם )ביחס לדחף הסקופופילי או הדחף הסאדו-מאזוכיסטי(, שהדחף הוא מתווה,

מונטאז', מונטאז' דקדוקי שתהפוכותיו, סיבוביו וסיבוכיו אינם נערכים אלא באמצעות יישום של

(, של שלילות חלקיות ונבחרות, ושאין דרך אחרת לגרום ליחסו שלverkehrungמגוון היפוכים )

149-150( עמ' 2005תרגום: דוד זינגר )תל-אביב: עם עובד, מיניות ואהבה, פרויד, "מכים ילד" בתוך 19

78

לתפקד, ל- Jeה- Je,בתור הוויה-בעולם, אלא באמצעות מעבר דרך המבנה הדקדוקי הזה

– 20."המהות של הסתםשאינו אלא עלינו להתעכב על תפקיד המהותי הזה של הפנזמה

כפיהפנזמה כמקום שבו הדחף מהובר לכדי צירוף מסמני, משפט בעל מבנה דקדוקי – מאחר ו

שציינתי בהקדמה, רבות מהפרשנויות למושג האקט מייצרות בלבול מסוים בכך שהן מנגידות

ונוטות להדגיש לפיכך את תפקידו של בין הסדר של הדחף וההתענגות לסדר של המסמן,

הדחף ב"העפלה אל האקט" בתור מה שנמצא מעבר למסמנים והמשמעויות שבדיבור. כך

משחרר את הסובייקט מהאפקט של המסמניםלמשל כותבת סוזאנה הולר: "אקט אמיתי ]...[

כדי לעשות ולהיות. כי זו המשמעות של חצית הפנטזמה: הפשטת הדחף, פתיחת הדרך לאקט

וכך יש להבין את האמירה הפרוידיאנית, Wo Es war sollעבור הסובייקט. Ich warden,

קולט21שהאני יתמקם במקום של הסתמי, של הדחף, ופירושו של דבר העפלה אל האקט."

לשאלתו התשובה את מוצאים אנו הדחף של ברמה "רק דומה: גישה מבטאת סולר

תמיד נותר למשמעות שמעבר הסובייקט בדיבור, הסובייקט. של הבלתי-ניתנת-לביטוי

בל-יתואר ]...[ לפיכך הדחפים עונים על השאלה מכיוון שהדחפים הם דוממים. הדחפים אינם

מדברים מפני שהם מספקים את עצמם בפעולה דוממת. למשל, כשהסובייקט הוא מציצן )אין

"22כוונתי לפרוורט, אלא לסובייקט נוירוטי רגיל עם דחף סקופי( הסיפוק של הדחף הוא דומם.

"ב- כרגע של שתיקה: מציין לאקאן שלמרות8.3.67גם הולר מציינת את האקט הדחפי

שלסובייקט מיוחסת הפונקציה של הדיבור, הוא קונה את ההוויה שלו באקט של שתיקה.

השתיקה אינה משחררת מהשפה, לעשות אקט פירושו לייסד יחס בין מסמנים. אבל יחס חדש

אולם23בין מסמנים מתאפשר רק בזכות השתחררות מהאפקט של המסמנים על הסובייקט".

לאקאן אינו אומר שהאקט "משחרר את הסובייקט מהאפקט של המסמנים", לא יותר מכפי

שהוא משחרר אותו מהשפה; הוא אומר, למען האמת, את ההפך הגמור: האקט מופיע בתור

הרגע שבו הסובייקט כפוף בצורה הרדיקלית ביותר לאפקט של מסמן מסוים, הסובייקט באקט

שווה ערך למסמן שלו, שווה ערך לחלוקה או הפיצול שיוצר המסמן הזה. בהקשר של הדחף

שאליו מתיחסת הולר אינוEsהעובדה הזו ברורה עד מאוד, כאשר לאקאן אומר שהסתמי ה-

on batהדקדוקי, הסובייקט הסתמי כפי שהוא מופיע במשפט מהסוג "מכים ילד", אלא הסתמי

un enfantהדוגמה הטיפוסית של פרויד לפנטזמה; ושאין שום דרך לגשת לסתמי הזה אלא ,

במיליםבאמצעות דקדוקית. פרזה משפט, אלא אינה המצומצמת שבצורתה הפנטזמה,

מעבר דרךאחרות, אין שום גישה לדחף אלא בנתיב של "חציית הפנטמה" – אבל במובן של

הדקדוקיות,הפנטזמה הטרנספורמציות שלל דרך מעבר ממנה(, השתחררות רק )ולא

הלשוניות שהיא מאפשרת.

20 XIV, January 10, 196730, עמ' 1995, 6פולמוס, הולר, "האקט וההתכחשות" בתוך 2122 Soler, "The Subject and the Other" in Reading Seminar XI, p.52 הולר, שם. 23

79

מעמדו את לקבל יכול לראות' רוצה ה'אני בעולם של שפה רק ..." ומדגיש: שב לאקאן

ישמכים ילד הדומיננטי, כאשר נותר לדעת מהיכן מביטים בי ומדוע. רק בעולם של שפה ]...[ ל

ערך של ציר מרכזי. רק בעולם של שפה הסובייקט של הפעולה יכול לגרום לשאלה שתומכת

הוא פועל." האמירות הללו מדגישות את העובדה שהפונקציהמי בו להופיע, השאלה עבור

הדחפית )כפי שהיא מהוברת בפנטזמה( תמיד כוללת כבר את המקום של הסובייקט ואת זה

חר, ואת האובייקט שמופיע בפער בניהם – ושכל התנועה הזו אינה ניתנת לתיאור,אשל ה

לארטיקולציה אלא "בעולם של שפה", אלא באמצעות היגדים פנטזמטיים מהסוג של "מכים

ילד".

עלינו להתחיל לראות אם כן כיצד מתפקדים ההיגדים הללו, ומה הם מוסיפים להבנה של

מנגנון האקט כפי שפיתחנו אותו עד כה. לצורך כך, נוכל להתמקד בניתוח המפורסם של "מכים

24.דחפים וגורלות דחפיםילד", המהווה יתר על כן מעין אישור והדגמה קלינית של המאמר על

פרויד טוען שהאנליזה של הפנטזמה הטיפוסית הזו חושפת שלושה שלבים, שלושה רגעים

בהתפתחותה: שלב ראשון, "אבא מכה את הילד השנוא עלי"; שלב שני, "אני מוכה בידי אבא";

ילד". אולם שלושת השלבים הללו אינם רק שלבים עוקבים מבחינה שלב שלישי, "מכים

כרונולוגית, לכל אחד מהם יש מעמד שונה מהותית בתפקוד הנפשי של הסובייקט. השלב

השלישי – "מכים ילד" – הוא זה שהמטופלות של פרויד מתוודות עליו במסגרת האנליזה, זוהי

הצורה המודעת שמקבלת הפנטזמה שלהן. אולם הצורה הזו מתאפיינת בכך, שלמרות שהיא

משחקת תפקיד מרכזי לחלוטין בחייהן הנפשיים )ומהווה בסיס לשלל חלומות בהקיץ, וריאציות

ותרחישים דמיוניים אפשריים( הרי שהיא מתאפיינת בראש ובראשונה בעמימות או ניטרליות

מיוחדת, ובכך שהסובייקט המפנטז אינו יודע כלל למקם את עצמו ביחס אליה, ומתקשה מאוד

לומר עליה מה שלא יהיה מעבר למשפט הקצר והסתום 'מכים ילד': "אישיותו העצמית של

אומרים נוקבות לשאלות בתשובה ההכאה. בפנטזיות עוד מתגלה אינה המדמיין הילד

נותרת הפעולה של לסובייקט ביחס השאלה בדברים." צופה כנראה אני רק: המטופלים

מושהית לחלוטין, ולפיכך גם לא ניתן לומר בוודאות האם מדובר בפנטזיה פעילה או סבילה,

סאדיסטית או מזוכיסטית )למעשה, ניתן לומר שכל עוד אנחנו נותרים מישור של הפנטזמה,

הסובייקט תמיד נמצא במעין סופר-פוזיציה בין העמדות הללו, והוא יכול לעבור בניהן בלי הרף(.

השלב הראשון שאותו חושף פרויד בניסיון לפרש את הפנטזמה, "אבא מכה את הילד השנוא

עלי", דומה מבחינה מסוימת לשלב השלישי, אלא שהוא נראה מוגדר וברור הרבה יותר. גם

בשלב הזה הילד המדמין אינו לוקח חלק בהתרחשות, אבל זהותם של הפועלים ידועה הפעם,

זוהי פנטזית נקמה הקשורה לקנאה באח או באחות. וכך גם המשאלה שנקשרת לפנטזיה:

השלב הראשון הזה נחשף בזכרונות המתעוררים באנליזה, זיכרונות משנות הילדות הראשונות;

הוא מבוסס, טוען פרויד, על מקרים ממשיים שבהם היתה לילד הזדמנות לצפות באביו מכה

166 עמ' Vפרק חיים ומוות בפסיכואנליזה, ראה לפלנש, 24

80

אח או אחות קטנים. אולם, אומר לנו פרויד, לא ברור כלל האם אנחנו רשאים לאפיין את

של ממש: אלו הםפנטזמה הפנטזיה הזו כמינית-סאדיסטית, ולמעשה, לא ברור אפילו האם זו

הקשורים לרגשות האיבה והקנאה של הילד – משאלות אגואיסטיות הקשורות בחייזכרונות

או בגירוי עדין מלווים אינם מובהק, הם מיני אופי נושאים אינם אך הם – האהבה שלו

בהתענגות מינית. כל אלו, אומר פרויד, מופיעים רק בשלב השני של הפנטזמה, השלב של

פרויד, אומר הזה, בשלב רק שמוכה. זה הוא המפנטז הילד שבו עצמו", לעבר "הפניה

"הפנטזיה מסומנת במידה רבה על ידי הנאה והיא מתמלאת בתוכן משמעותי": תוכן מיני, דחפי

ביותר" ואף המשמעותי ביותר "החשוב הוא השלב הזה אולם למרות שהשלב של ממש.

בהתפתחותה של הפנטזמה, "במובן מסוים ניתן לומר עליו שמעולם לא היה לו קיום ריאלי.

לידי מודעות. הוא מהווה הבניה של לזוכרו מפני שמעולם לא הגיע ניתן בשום מקרה לא

25האנליזה, ואולי הוא הכרחי באותה מידה עצמה."

פרויד מדגיש אפוא שמלוא המשקל הליבידינלי של הפנטזמה קשור בשלב השני, המזוכיסטי

והמודחק. בשלב הזה הפנטזמה מקבלת את מלוא משמעותה כמשאלה מינית, המשאלה לקבל

סיפוק מיני מאב, ואף לקבל ממנו ילד. כך שהפנטזמה בשלב השני מהווה חזרה על מקרה

כלשהו )או סדרת מקרים( שהילד חווה באופן ממשי – אולם החזרה הזו מייצרת טרנספורמציה

עמוקה של המקרה עצמו. התוכן המשמעותי של הפנטזמה אינו הקנאה באח או באחות, וגם

לא הסיפוק האגואיסטי מהשפלתם, כי אם תוכן שלא היה נוכח כלל ברגע הראשון, או אולי

נוכח רק כ"תחושה מקדימה" מעורפלת. שכן פרויד מדגיש שהמשאלה המינית של הילד "באה

יכולה להוביל יכולתם המוחלט של הילדים להבהיר לעצמם את הדרך אשר בצירוף חוסר

להגשמת משאלות כאלו", מאחר והילד אינו יכול לתפוס ולייצג את "המטרות המיניות הסופיות

ובהולדה. ואת תפקידם של אברי המין באקט המיני בין המינים והנורמליות", את ההבדל

פנטזית ההכאה )ופנטזיות ילדיות אחרות המבוססות על הדחפים החלקיים( מהוות את היצוג

הנפשי הראשון והיחיד של המיניות עצמה, הן באות במקום היצוג החסר, הבלתי נגיש של

האקט המיני עצמו )"התוכן האפל הקשור באיברי המין" בניסוחו של פרויד(, שאותו הילד אינו

כלומר, לא מדובר על כך שתקרית כלשהי שהילד נחשף אליה פשוט26מסוגל לתפוס כלל.

"התקבעה" או נחקקה בתודעתו כרגע ראשוני של גירוי מיני, תבנית ראשונית של סיפוק: מדובר

על כך שהטרנספורמציה המסמנית של הרגע הזה – התרגום שלו לאמירה "אני מוכה" –

הופכת אותו לייצוג, לרישום נפשי של מציאות כלשהי שאלמלא התרגום הזו היתה נותרת

אטומה, בלתי-נגישה לחלוטין. דוגמה נוספת לעיקרון הזה ניתן למצוא בדיון אחר של פרויד,

, שבו פרויד מתחבט עמוקות בשאלת הקשר שבין החלום החוזר שלאיש הזאביםבמקרה של

150 פרויד, "מכים ילד", עמ' 25 לא רק הילד, אלא גם המבוגר, לפי לאקאן- המדגיש את העובדה, הנוכחת בצורה ברורה למדי כבר אצל פרויד,26

שבלא מודע אין שום יצוג למיניות או להבדל המיני מלבד זה של הדחפים החלקיים. מכאן טענתו של לאקאן עלכך ש"אין אקט מיני" )ואין יחס מיני(: אין אקט מיני מלבד זה שמיוצג, בצורה חלקית ומסולפת, בפנטזמה.

81

המטופל שלו לבין הסצנה הפרימרית של המשגל בין ההורים שאותה הוא אמור לייצג. לאקאן

טוען ביחס למקרה הזה שהשאלה המהותית המעסיקה את פרויד אינה האם החלום החוזר

מייצג סצינה ממשית או לא, אלא השאלה מהו האופן שבו הסובייקט מסוגל היה ברגע מסוים

לתרגם את הסצנה הזו – ממשית או מדומינת – "במונחים מסמניים מדויקים", מהו האופי של

התרגום והניסוח המסמני שהוא מסוגל היה לייצר עבורה. במקרה של "מכים ילד" )וגם, ככל

הנראה, במקרה של איש הזאבים( יש סיבה טובה לחשוב שהפנטזמה אמנם מיצגת סצנה או

למעשה סצנות ממשיות רבות; אך אלו הן סצנות קונטינגנטיות, שוליות וחסרות חשיבות בפני

, הפניה לעבר עצמו )היפוךverkehrungעצמן. הן מקבלות את משקלן המכונן רק ברגע של ה-

המודגם בצורה מוחשית ביותר בחלום של איש הזאבים, שבו המבט – ברגע הראשון מבטו של

הסובייקט עצמו – חוזר אליו מבחוץ, מבעד לחלון, במבטם הנוקב ומעורר האימה של חמשת

הזאבים על העץ(.

הרגע היחידהמשמעות המינית, הסיפוק המיני של הפנזמה קשור באופן הדוק לרגע הזה,

שבו הסובייקט נוכח על בימת ההתרחשות ומציין את מקומו שלו באמירה "אני מוכה",למעשה

; אמירה המקבילה ללא ספק לאלו שמביא לאקאן כדוגמה לאקט, "אני בפנטזמה שליאני מוכה

בהדגש מסוים, האפקט הזה חוזר עלנאמר "'אני צועד', כך שמעצם העובדה שזה נופל", או –

עצמו, וההכפלה הזו מקבלת את הפונקציה המסמנית שמאפשרת לה להכנס לשרשרת כלשהי

אולם הרגע הזה מלווה במועקה בלתי-נסבלת, ומודוס האמירהבה את הסובייקט." לרשום כדי

היחודי הזה מתאפיין בשבריריות מיוחדת מבחינת יכולתו של הסובייקט לאחוז בו; מעמדו של

הרגע הזה, כפי שראינו, נותר בעייתי ואפילו וירטואלי לחלוטין – זהו רגע שמתאפיין בתחושת

בושה עמוקה, בושה שדבקה גם צורה המודעת של הפנזמה, אך מונעת בכל מקרה מהרגע

ורוב הזמן המכונן הזה להגיע לכדי מודעות: הוא נשמר בזיכרון רק במקרים מעטים מאוד,

מופיע רק כהבניה של האנליזה. כך, גם במאמר על "דחפים וגורלות דחפים" וגם ב"מכים ילד",

הצורה האמצעית בגלגולו של הדחף – זו המציינת את "אימוץ המטרה הסבילה" – מופיעה רק

אלמנטרי כחלקיק במטאפורה, להשתמש אם או לוגי; מהכרח הנובעת כהבניה כשחזור,

בלתי-יציב, המתפרק מייד לעבר אחת מצורותיו החלופיות: או שהסובייקט מוצא מושא חיצוני

המחליף את המושא-העצמי, או שהוא מוצא איזה אחר קונקרטי שבידיו נמסרת הפעולה, אחר

המשמש מכאן ואילך כאליבי למה שבמקורו לא היה אלא יוזמה של הסובייקט.

הנקודה החשובה היא שעבור לאקאן הגורל הזה הוא חלק הכרחי, פנימי, מהלוגיקה של האקט;

בהכרח מייצרת באמצעות המסמן, כלשהי סיטואציה עובדת החזרה עצמה, ההכפלה של

אובדן; הסיטואציה הראשונית, האירוע הראשוני, אובד בתור מצב מקור, והאפקט של המסמן

כופה גבול פנימי על היכולת של הסובייקט להכיר באקט שלו. אולם במקרה של הפנטזמה,

הניכור של הסובייקט מתבטא בצורה מסקרנת ביותר: בעוד שהפנטזמה עצמה יכולה להשאר

82

, והתרחיש המוצג בה ממשיך ללכוד את דמיונו של הסובייקט בצורה יוצאת דופן, הרימודעת

שהוא עושה זאת רק ככל שהסובייקט עצמו נעדר ממנו, רק ככל שהפנטזמה מקבלת את

כך, בעוד שמעשה-הכשל27הצורה הניטרלית והעמומה "מכים ילד" או צורה מקבילה כלשהי.

מתאפיין באפקט של הפתעה, בזרות מוחלטת עבור הסובייקט, הרי הפנטזמה עשויה להיות

הדבר המוכר ביותר, השגור ביותר בחייו הנפשיים– אולם היא שומרת על המעמד הזה רק תחת

האליבי של "לא-אני", "זה לא אני שמוכה".

לכן עלינו להתעכב מעט דווקא על השלב השלישי והאקטואלי של הפנטזמה, על ההיגד "מכים

הזו והחסר, מה שמחליף אותו. שכן הצורה ילד", בתור מה שבא במקום האקט הראשוני

מבטאת אופניות נוספת של הניכור של הסובייקט, של הדרך שבה הסובייקט יכול להתמקם –

תמיד בצורה חסרה – ביחס לאקט שלו. בפרק הבא נראה ביתר פירוט מה כרוך בצורה הזו של

הניכור, אך ננסה להבהיר שתי נקודות מרכזיות כבר עכשיו: המאפיין המובהק של ההגדים

הפנטזמטיים הוא הצורה הסתמית או הניטרלית שלהם; וכפי שכבר ציינו, לאקאן אף מרחיק

שה העובדה – הזו הדקדוקית שהסתמיות וטוען –אנילכת מתוכם נעדר הראשון הגוף ,

כמקום מושבם של הדחפים. שנית, דווקאIdהיא-היא המהות של הסתם הפרוידיאני, ה-

שמקנה היא בפנטזמה, נוכח אינו מיוצג, אינו עצמו שהסובייקט והעובדה הזו, הסתמיות

"מובן ככזה". נבחן להלן את הקטע, (Sinn)אפקט טהור של מובן לפנטזמה מעמד מועדף בתור

שבו לאקאן מציג את הרעיונות הללו.

הסתם הפרוידיאני, טוען לאקאן, הוא באופן מובהק ה"לא-אני", מה שניתק או מתפצל מהמבנה

של האני. אולם את הלא-אני הזה איננו יכולים להבין )כפי שעשו חלק מיורשיו של פרויד(

כ"אני רע" מעין כפיל של האני המכיל את כל הנטיות והמאווים שהאני הטוב דחה מאליו;

חר הסמלי, המקוםאמאידך, הלא-אני הזה גם אינו האחר, לא הזולת במשלב הדמיוני וגם לא ה

למונטאז' המשפט, של הדקדוקי למבנה במהותו קשור לאקאן, טוען הסתם, הדיבור. של

הדקדוקי אותו תיארנו, המגדיר את גורלם של הדחפים – "ולדיוקו של דבר:

leהסתמי ] çaהוא בדיוק כל מה שבשיח – השיח בתור מבנה לוגי – אינו האני, כלומר, כל ] שאר המבנה. כשאני אומר מבנה לוגי, הבינו זאת בתור: מבנה דקדוקי. זה לא לחינם שהתמיכה

,Ein kind ist geschlagenשל כל מה שקשור בדחף, כלומר הפנטזמה, יכולה להתבטא כך: שום פרשנות, שום מטא-שפה לא יכולה לתת דין וחשבון על מה שבא לעולם עםמכים ילד.

אינומכים ילד נוסחה שכזו! דבר לא יכול להכפיל, וגם לא להסביר אותה! המבנה של המשפט לא יכול להסביר את העובדהפיזיס . שום מראה את עצמומניח שיבארו אותו, הוא בפשטות

כך כותב לאקאן: 27"…il n'est pas hasard si Freud remarque que - dans l'analyse de Ein Kind ist geschlagen, dans l'analyse d'un enfant est battu - jamais le sujet, le Ich, le Je - qui pourtant y doit prendre place )pour nous, dans la reconstruc tion que nous en faisons, dans la Bedeutung que nous allons lui donner, ]qui[ dans l'interpretation est necessaire(, à savoir qu'à un moment ce soit lui qui soit le battu - mais, dans l'énonce du fantasme, nous dit Freud, ce temps - et pour cause ! - n'est jamais avoue, car le je, comme tel, est precisement exclu du fantasme." )XIV, January 18, 1967(

83

יכול להיות, בתחום של הפיזיס, משהו שיגרום לו להתקל ולהחבט, אבלילד... יהיה מוכה. ש והפנטזמה הזו היא גורם מהותי כל כך בתפקוד של הדחף, היאזה דבר אחר! מוכה, שהוא יהיה

]...[, שהדחף הוא מתווה, מונטאז', מונטאז' דקדוקי מזכירה לנו את מה שהדגמתי בפניכם ( היפוכים מגוון של יישום באמצעות אלא נערכים אינם וסיבוכיו סיבוביו שתהפוכותיו,

verkehrung -של שלילות חלקיות ונבחרות, ושאין דרך אחרת לגרום ליחסו של ה ,)Je,לתפקד המהות בתור הוויה-בעולם, אלא באמצעות מעבר דרך המבנה הדקדוקי הזה, שאינו אלא Jeל-

(XIV, January 10, 1967)." של הסתמי

נחזור לפסקת המפתח שלנו ביחס לאקט, ונשווה אליה את הקטע הזה המתיחס לפנטזמה.

ראשית, ניזכר בעובדה שהנחנו בצד קודם, הינו שלאקאן ממקם באופן התחלתי את האקט

המועדף בשלאני לא חושב, Je ne pense pas מתכונן מתוך Jeבמימד של הניכור "היכן שה-

של המבנה הדקדוקי". כעת, אנחנו יכוליםEsכך שהוא מותיר את השדה כולו לרשות ה-

או ה- Esלהתחיל להבין מה פירוש האמירה הזו. ה- çaשל המבנה הדקדוקי מוצג בפנינו

ה שממנה אמירה ילד", "מכים מהסוג מושמטאניבאמירה משמשת זאת ושבכל ,

ein kind wirdכנקודת-משען עבור הסובייקט. הצורה העמומה "מכים ילד" או "ילד מוכה" )

geslagen" מוכה", אמירה שבה מקומו שלאני( מחליפה את האמירה הראשונית והמכוננת

הסובייקט מסומן בבירור. אולם הצורה הניטרלית הזו עדין רלוונטית לאופן שבו לאקאן מתאר

את ההכפלה המסמנית הפועלת באקט, בכך שבאמצעות הקול הניטרלי הוא מאפשרת לתאר

פיזיס, סיטואציה שלא ניתן לתארה כלל מחוץ לאפקט של מובן בשפה )"שום כאירוע, פעולהכ

לא יכול להסביר את העובדה שילד.. יהיה מוכה"(, סיטואציה שמתוכה ניתן לגזור ולפתח את

מגוון התהפוכות, הסיבובים והסיבוכים הלשוניים המגדירים את גורלו של הדחף. אולם אם

, זה רק עד כמה שהוא עצמו מוצא מחוץהזההסובייקט יכול בצורה כלשהי לתמוך במובן

להיגד, שהוא אינו יכול למקם את עצמו ביחס אליו, ושהשאלה ביחס לסובייקט של האקט

ערך על הסובייקט עבור שומרת הפנטזמה של האמירה לפיכך לחלוטין. מושהית נותרת

דו-משמעי; הוא אינו יכול לסרב לסיטואציה שהאמירה מבטאת כמכוננת את האיווי היסודי

שלו, אך הוא גם אינו מסוגל לראות בסיטואציה הזו אקט שלו עצמו.

כפי שניתן להבחין בקטע הזה )וכפי שלאקאן מציין במילים ברורות בהמשך( דווקא הצורה

הניטרלית של הפנטזמה מחוללת דבר מה שמתפקד כאפקט טהור של מובן, מובן שאינו תואם

לשום "פיזיס", מובן ש"בפשטות מראה את עצמו" ואינו ניתן להסבר או לפרשנות. ובכן, אם

ציינו שאת הפן המסמני של מעשה-הכשל עלינו לראות כמעין יחידה מסמנית סגורה, ולפיכך

שהפנטזמה הרי המסמן, של בתחום אנומליה של ככזוכסוג עצמה את בעודמציגה :

בחביבות מכנה שלאקאן מה את ממש מזמין לפרשנות, עצמו מציע שמעשה-הכשל

( כתחום המובהק של הפירוש האנליטי,la connerie de la verité"זיוני-השכל של האמת" )

הרי שבמקרה של הפנטזמה, ההתנגדות-לפירוש מופיעה כחלק אינטגרלי מהפנטזמה עצמה:

"אנחנו מבחינים דבר ראשון, אם לומר זאת בפשטות – כנקודת המוצא של השאלה שלנו – זה

משהו שקופץ לעין: שהפנטזמה היא דבר מה סגור, שמציג עצמו, בניסיון שלנו, כמשמעות

84

ההתנגדות לפירוש מופיעה כחלק מההתנסות הקלינית בפנטזמה, ופרויד מדגיש את28חתומה".

הנקודה הזו בהתנהגות של מטופליו: את העובדה שהם מתקשים מאוד לומר על הפנטזמה

שלהם כל דבר נוסף מעבר למשפט הבודד והאטום "מכים ילד"; היא אינה מעוררת אצלם שום

עצירה כנקודת מדויקת בצורה ומופיעה נוספת, משמעות או זיכרון שום מחשבה, הבזק

זוהי נקודה חשובה שיהיה עלינו להרחיב עליה בפרק הבא: שכן כפי בשרשרת המחשבות.

שראינו, לאקאן מקשר את הניכור של הפנטזמה להתמקמות במשלב של "אני לא חושב",

השניה הצורה את ומגדירה החזרה, של באוטומציה הסובייקט את אי-חשיבה שמאפיינת

)והמועדפת( של הניכור של הסובייקט. כך, אם ציינו שביחס למעשה הכשל הסובייקט יכול

" מהסוג באמירות רק j'yלהתמקם était,לפנטזמה שביחס הרי שם", ]לא[ כבר "אני ,"

הסובייקט יכול בהחלט "להיות-שם", להיות שם כהוויה בעולם – אך רק עד כמה שהוא לא

חר.אחושב, רק עד כמה שהפנטזמה אינה הופכת לחלק מהשיח שלו שאותו הוא מפנה ל

למעשה, יהיה עלינו לראות שהפנטזמה, בהיותה מעין יחידה הרמטית של מובן, מצויה במרחק

משחק המסמן בלא מודעשל או בבידוד מסוים ביחס לתחום המחשבה הלא-מודעת עצמה,

בין מסמנים ושרשור של משמעויות. החלפה כמשחק של

אנו יכולים להתחיל ולראות כאן שההתנגדות הזו לפירוש, מעבר לאפקטים הרגשיים של בושה

או אשמה, קשורה לתפקוד היחודי של המסמן באקט, לעובדה שבאקט אנחנו נתקלים במסמן

ש"פועל מחוץ לטווח אפשרויותיו", למסמן שנראה כמסמן את עצמו. כך, לאקאן מדגיש שוב

ושוב ביחס לאמירות המגדירות את הפנטזמה, ש"לא ניתן להסביר אותן", "לא ניתן לומר עליהן

דבר"

רק להציג,לחזור "אלא כלומר, מתכוננת; הפנטזמה שמתוכם הדקדוקיים הניסוחים על במשפטים המיסדים אותה, את מה שניתן להסיק ביחס לאופנים השונים שבהם הסובייקט יכול

diverses façons que le sujet aura de s'y loger [" (XIV, January 18, 1967)להשתכן שם

את האמירה של הפנטזמה לא ניתן להסביר, ניתן רק לחזור עליה, על מנת להסיק את האופנים

השונים שבהם הסובייקט יכול להתמקם בעזרתה. עלינו להדגיש את האפיון שחוזר כאן, האפיון

[, לעומת "להסביר" או "לפרש". נזכיר שלאקאןse montre[, "להראות" ]exhiberשל "להציג" ]

)"אני נופל ארצה ואני עושה בכך את האקט שבו אנימשתמש בביטוי דומה גם ביחס לאקט

רצוץ"(.מראה שאומרים: כמו אולי, שאני, מפתיע באופן כך, על מדבר לאקאן כאשר

הפנטזמה כאפקט של מובן הוא עושה שימוש בהמשגה וויטגנשטיינית ביסודה )והוא אף מציין

: הוא מדבר על מובן שנשען בשלמותו על המבנה הדקדוקי כמבנה לוגי, ועל29זאת במפורש(28 "Donc, cette fonction du fantasme, approchons la. Et d'abord pour nous apercevoir, dire simplement -comme le depart-même de notre question - c'est une chose qui saute aux yeux : qu'il est quelque chose de clos, qu'il se présente a nous, dans notre expérience, comme une signification fermée" )XIV, June 14, 1967(

כפי שהוא מופיע בפנטזמה 'מכים ילד' אומר לאקאן:non-je, על ה- ça כך, כאשר הוא מדבר על ה- 29

85

, כמשהו "שמציג לראווה" את מובנו, ושאינו ניתן בפני עצמו להסברכתמונההמשפט הדקדוקי

נוסף.

ההערות הללו פותחות סוגיה חשובה ורחבת-היקף שלא נוכל לטפל בה כאן, שאלת הקשר

ההדוק בין "הלוגיקה של הפנזמה" ו"הלוגיקה של המובן" )כשם סיפרו של ז'יל דלז שראה אור

( אולם עלינו להדגיש30זמן קצר אחר הסמינר של לאקאן, ובו דלז מטפל בסוגיה הזו בהרחבה.

את העובדה הבאה, שביחס לאקט, הן בהקשר של הפנטזמה והן בזה של מעשה הכשל, מתחיל

להופיע בפנינו משהו מעין תחום פעולה יחודי של המסמן: אלו הם שני מנגנונים מובהקים של

המסמן, אך כאלו שפועלים בצורה שונה משמעותית מהאופנים הקלאסיים שבהם לאקאן

מגדיר את הסדר של המסמן: הם אינם נפתחים לשרשור האינסופי בין מסמן אחד לאחר, הם

אינם פונים באופן ישיר ל"אוצר המסמנים", למכלול ההקשרים והשימושים של המסמן בשפה.

במקום זאת, כל אחד מהמנגנונים הללו )וכל אחד מהם בדרך אחרת( נקשר בצורה קרובה

אתמייצרתלאירוע כלשהו: או ליתר דיוק, עלינו לומר שההכפלה המסמנית של תקרית כלשהי

אירוע שמובנו חורג ממכלול הנסיבות, הרשמים ומצבי הענייניםהתקרית הזו כאירוע נפשי:

שכביכול הולידו אותו או הובילו אליו, וכרוך באופן הדוק בצורה המסמנית המצומצמת, בהיבור

. ביחס למעשה הכשל, כבר הבהרנו במידת מה מהאו ה"תימון" שההתרחשות הזו זוכה לה

כרוך ביחס הזה, ומיד נשוב ונעסוק בשאלה הזו ביתר פירוט. ביחס להיגד של הפנטזמה, עלינו

להדגיש שנית את הנקודה הזו: שישנו פער מהותי, תהום של ממש בין הסיטואציה או הזיכרון

ניסוח ילד", "מכים הפנטזמה, של הסופי הנוסח לבין הילד", את מכה "אבא הראשוני,

שלכאורה אינו אלא חזרה והכפלה של ההתרחשות הראשונה. במקום כלשהו בבקע הזה עלינו

וזר של משמעויות, למקם את האמירה "אני מוכה", שבה האירוע הזה נטען במכלול חדש

אולם עלינו לציין ומסמן את נקודת הפריצה של המיניות עצמה לחיו הנפשיים של הסובייקט.

הפנטזמה של מעמדה את לפרש בניסיון בו נתקל שפרויד הניכר הקושי את זה בהקשר

בין המינים, כלומר להבדל – ו"הארגון הגניטלי" ביחס לשאלת הסקסואציה הזו המודחקת

ולשאלה האם ישנו הבדל בתפקודה של הפנטזמה אצל הילד הקטן או הילדה הקטנה ובאופן

נותרת בלתי מוכרעת לחלוטין שבו מכוננת הזהות המינית של כל אחד מהם. השאלה הזו

, כנוסחהכפי שהואבמאמר של פרויד. ולאקאן ישיב לקושי הזה בטענה שהיגד של הפנזמה

של המיניות ושל הדחף,היחידה דקדוקית, מבנה דקדוקי ותו לאו, הוא אמנם הנציגות הנפשית

ולא הארגון הגניטלי – הדימוי הנפשי היחיד של האקט המיני; כך שהמבנה הדקדוקי הזה

כביכול – הוא זה שיקבע בהמשך את גורלו של הדחף באמצעות טרנספורמציות מהסוג אותו

"…le non-je et que j'ai appelee - parce que c'est ainsi qu'il faut la designer, rien quececi : LA STRUCTURE GRAMMATICALE. La chose, certes, n'est pas le privilege d'un freudien, que de se concevoir ainsi, lisez M. Wittgenstein : Tractatus logico philosophicus... Ne croyez pas que parce que toute une ecole, qui s'appelle logicopositiviste, nous rebat les oreilles d'une serie de considerations antiphilosophiques des plus insipides et des plus médiocres, que le pas de M. Wittgenstein ne soit rien. " XIV, 18 January 1967, 30 Gilles Deleuze, Logique du sens )paris: les éditions de minuit, 1967(, 245-253

86

הרגע המכונן של האקט קשור בעובדה שבאמצעות31תיארנו, טרנספורמציות לשוניות ביסודן.

ל, הוא פותח את השדה הזה ורושם בתוכו את הסובייקט. בכך, הוא האמירה, באמצעות הפוע�

לזהות זו שבחשבון אחרון מאפשרת להגדיר, מאפשרת מייצר את אפשרות החזרה שהיא

אפילו, את התחום של הדחף וההתענגות המינית ככזו.

אולם כפי שראינו, האמירה הזו לעולם אינה נוכחת בפני עצמה, גם אם היא נוכחת באמצעות

האפקטים והעקבות שלה, אחריהן ניתן להתחקות באנליזה. כך שאנו יכולים לראות שההכפלה

שלא יכולהמסמנית של האקט, האישור של האקט באמצעות חזרה המסמנית, הוא בדיוק מה

במומנט הראשוני של הניכור – שכן האמירה "אני מוכה" מתהפכת מיד ל"לא-אני"להתבצע

)"כל מה שבמבנה של המשפט אינו האני"(, לא-אני המציין את אי-היכולת של הסובייקט לטול

על עצמו את המובן של האקט שלו; כך לאקאן מדגיש שהאקט טבוע באופן הכרחי באופן

, של ההכחשה )ושלמעשה המושג הפרוידיאני הזה אינוverleugungהכרחי בחותם של ה-

את אי-האפשרות של הסובייקט להכיר בתוצאות של האקט(. ולכן, הפנזמה אינהאלאמציין

היא הצורה שמקבלת ההכחשה שלמה שבא במקום האקט, בפני עצמה אקט, אלא היא

ה- לאופנים שבהם היחידה כתמיכה היא ממשיכה לשמש זאת, ובכל "מתפקדJeהאקט-

ולכן היא תמשיך לשמש כשערכהוויה בעולם", לכל האופנים בהם הסובייקט פועל ומתנהל,

לאקט מיני, יהיהשדומה: כך, למשל, אם הסובייקט מסוגל יהיה לבצע משהו הכרחי לכל אקט

זה רק בתיווך הפנטזמה שלו.

אינוהאניאם כך, ההיגד של הפנטזמה משמש כנקודת-עוגן עבור הסובייקט רק עד כמה ש

מופיע שם, עד כמה שהמקום שהוא היה אמור לתפוס בהיגד הזה נמחק ו"מותיר את השדה

של המבנה הדקדוקי".Esבשלמותו ל- האקט או האירוע המבוטא בהיגד של הפנטזמה הוא

"מייסדו של הסובייקט ככזה", אולם הוא מייסד אותו כשסוע, כשווה ערך למסמן שלו, ולפיכך

לפיכך32מותיר אותו באי-יכולת קיצונית לדעת משהו על האופן שבו המסמן הזה קובע אותו.

האמירה של הפנטזמה מופיעה כאקט חסר או מסורס, אמירה שבה הסובייקט רושם את עצמו

באמצעות המסמן, אך רק בצורה של "לא-אני", ולפיכך, הפנטזמה מקבלת את מלוא מעמדה

כאקט רק בדיעבד, רק באמצעות פעולת הפירוש של האנליזה.

שום דבר על מה הם במהותם המבנים הללו ]המבנים הדקדוקיים[. אולם הניסיון שלנולומר "ללא ספק, לא ניתן 31 מאשר בכל זאת שהם אלו ששולטים, שהם אלו שמעניקים את החוק לפונקציה של האיווי, הם ולא איזה מן "דחף

( כך, למשל לאקאן יטען שצמד הניגודיםXIV, January 18, 1967גניטלי" שאיש אינו מסוגל להגדיר ככזה." ) אקטיבי-פאסיבי )שאמנם ממלא תפקיד מכריע בתפקוד המיני ובחיי האהבה של הסובייקט( אינו נקבע מלכתחילה על ידי הניגוד שבין העמדה הנשית לעמדה הגברית )אפשרות שאותה שוקל פרויד ברצינות( אלא להפך, שהניגוד

אקטיבי-פאסיבי הוא זה שישמש, בהעדר תחליף יותר טוב, כיצוג מטאפורי להבדל בין המינים. כך למשל כותב לאקאן במקום אחר: 32

"Un enfant est battu - que le fantasme n'est qu'un arrangement signifiant, dont j'ai donnela formule, il y a longtemps, en y couplant le petit a, a l' S barré. Ce qui veut dire qu'il a deux caracteristiques; la présence d'un objet petit a et, d'autre part, rien d'autre que ce qui engendre le sujet comme S barré a savoir : une phrase. C'est pourquoi Un enfant est battu est typique" XIV, June 14 1967

87

"חזרה הפנימיתנסכם אם כך את דברינו עד כה: הצעתי שני מודלים חלופיים, שני פירושים ל

לכל אקט, שאינה מותרת אלא באמצעות האפקט של הפעולה-בדיעבד, המתבצעת מכוח

התקרית המסמנית השוכנת בליבה, ומכוח הפעולה-בדיעבד של התקרית המסמנית הזו על מה

התחלנו לראות ששני המודלים הללו אינם".שמכנים 'המקרה' שבו מדובר, יהיה אשר יהיה

פועלים באותו משלב, ובהמשך, כאשר נמקם אותם במבנה השלם של האקט, המרחק בניהם

יוגדר בצורה חדה עוד הרבה יותר. מבין שני המודלים הללו, נוכל לומר שמעשה-הכשל קרוב

יותר לאקט במלוא מובן המילה, מאחר והוא מציג בצורה נקיה את החדרתו או השתלתו של

המסמן מחד – האופן שבו מסמן זר כביכול קוטע את שטף הפעולה האוטומטי של הסובייקט –

( דעיכה או ליקוי נקודת מייצרת הזו ההחדרה שבו האופן את עבורaphanasisומאידך )

הסובייקט. ואילו הפנטזמה מופיעה כמעין תחליף-אקט, היא באה במקום אקט של הסובייקט

שמעולם לא היה לו קיום ריאלי. ובכל זאת, הפנטזמה היא שמספקת תמיכה קונקרטית לאופני

הפעולה של הסובייקט, והיא זו שמבנה באופן ראשוני את יחסיו עם האובייקט שלו; ואמנם

, האובייקט החלקי או האובייקט שלaבעוד רגע יהיה עלינו לבחון את האופן שבו האובייקט

ציינו, האובייקט כפי שכבר – שכן נקשר לכל אחד מהמודלים הללו הוא היסודaהדחף,

"הפעיל" באקט.

אך קודם לכן, ננסה לחדד ולסכם את האופן שבו כל אחד מהם נקשר אל הפונקציה היסודית

אתה פתחנו, הפונקציה של החזרה. אמרנו שבאמצעות האקט, לאקאן מבודד יחידה בסיסית

, הכפלה שנעשית באמצעות המסמן ושחוזרת על דברהכפלהשל חזרה המוגדרת כפעולה של

מה שאינו, במקורו, מסמני )כאשר, כפי שאמרנו בתחילה, המקור הזה מקבל את מעמדו רק

ברגע השני, ובכך אובד כרגע מקורי(; הכפלה שמחוללת טרנספורמציה ב"מקרה" שבו מדובר.

אני מאמינה שביחס לפעולה הדחפית ולאופן שבו היא מוכפלת על-ידי האמירה של הפנטזמה

הבהרנו בצורה מספקת )לעת עתה( מה כרוך בהכפלה ובטרנספורמציה הזו: זהו הרגע של

"הפניה לעבר עצמו", כאשר סיטואציה כלשהי מתורגמת לכדי אמירה בגוף ראשון, אמירה

שבה הסובייקט מייצג את עצמו כמושא של הדחף. אך מהי בדיוק ההכפלה או הטרנספורמציה

המבוטאת במעשה-הכשל? כבר ציינו שמדובר על כך שמעשה הכשל, על מנת לקבל את מלוא

מעמדו כאקט, צריך להיות מוכפל על ידי אמירה של פירוש. אך נוכל לשאול את עצמנו מדוע

זו עדיפות על כל שאר התצורות "הקלאסיות" של הלא בעצם למעשה הכשל יש מבחינה

מודע, על פליטת הפה או השנינה למשל? ואמנם, ההבדל מבחינה זו אינו חד-משמעי, ובהחלט

אקט. כאל מסוים, בהיבט לשנינה, להתייחס בלתי-חשוב33 ניתן זה שאין לומר נוכל אך

מופיעה הלא-מודע, של התצורות משאר בהבדל מעשה-הכשל, של המסמנית שהתקרית

שכן עובדה זוכשהיא צמודה בהכרח לאובייקט קונקרטי, לחפץ כלשהו )מפתח, כד, פסלון...(:

עצמו נדמה שמעשה-הכשל מטפלבאקט חושפת משהו מהמכשיריות של המסמן מחד, .

V, 39 ראה 33

88

באובייקט בצורה "מטאפורית" לחלוטין, וכביכול עוקף או מתעלם מממשותו כאובייקט: הוא

מפעיל ובכך כלשהו, מודעת, של מסמן לא לייצוג של מחשבה הזה האובייקט את הופך

באור-היום מנגנון דומה מאוד לזה של מחשבת-החלום. אולם השניות הזו שבין החפץ והמסמן

אינה פועלת רק בכיוון אחד; למעשה, היא מציבה אותנו בקרבה מיוחדת למבנה היסודי של

. לאקאן מתעכב עלSachevorstellungenהלא-מודע, הבנוי, אומר לנו פרויד, מייצוגי דברים,

על הסמינר כל לאורך הזה הפנטזמההאפיון לעובדההלוגיקה של מדגיש שמעבר והוא ,

(, במסמנים של ממש, עלינו להתחשב גם בהיבט הדברי אוvorstellungenשמדובר בייצוגים )

החפצי המגולם בביטוי. יתר על כן, הוא מאפיין בשלב זה את המחשבה הלא-מודעת עצמה כ

pense-chose-ה על כמובן הוא משחק )כאשר chose, מחשבה-דבר pensant.)הקרטזיאני

באמצעות הפניה הזו ל"דבריות" של הלא-מודע, לאקאן מתיחס למה שהוא מגדיר בהזדמנויות

אחרות כ"תמיכה החומרית" של השיח, ולמה שמעבר לכל משחקי-המובן של הדיבור מופיע כ-

Bedeutung .כהוראה או המציאות הקונקרטית הקשורה במסמן ,

כמובן, ההתיחסות הזו להוראה אינה מציינת שום מודל אינדקסיקלי, מודל של "התאמה" בין

דברים, אלא על שלהמסמן לדבר; לא מדובר על ייצוגים ולאדברים המשמשים כמסמנים.

מדובר על האופן שבו המציאות של הלא-מודע מתייחסת למציאות חיצונית כלשהי, אלא על

של הלא מודע, ולמה שיכוללמציאותהאופן שבו הסובייקט עצמו יכול להיות ממוקם ביחס

מהשיח של הסובייקט. כך, כבר בפרק הראשון שלככל שהיא חורגתלשמש יסוד למציאות הזו,

ברמהBedeutung לאקאן מבהיר שמה שממלא בחשבון אחרון התפקיד של ה- 14הסמינר ה-

, עד כמה שהאובייקט הזה משחק תפקיד ברגעaהזו של הלא-מודע אינו אלא האובייקט

הופעתו של המסמן הראשון, המסמן של החסר-בסובייקט. כך אומר לאקאן, עלינו לדעת שכל

המסמנים בשיח של הסובייקט, מעבר לאפקט-המובן שלהם:

"פונים כולם לאותו מסמן של חסר בסובייקט, שנוצר ממסמן ראשון כלשהו מרגע שהסובייקט]...[ – כלומר האובייקט – , שברמה הזו ממלא בדיוק אתaמנסח את השיח שלו. כלומר

הראשונה,Bedeutung. ה- Bedeutungהתפקיד שפרגה מבחין מזה של הסימן תחת השם שנותרת מאחר והיא,Bedeutung, ההוראה הראשונה, המציאות הראשונה, ה- aהאובייקט

34("XIV, 16 Novembre 1966אחרי הכל, כל מה שנותר מהמחשבה בסופו של כל שיח. )

שניתן לומר עליו שהוא חורג מזה שלaבהתייחסות הזו, לאקאן מדגיש היבט של האובייקט

האובייקטים הגופניים של הדחף – השד, הצואה, המבט והקול )אף על פי שלאקאן מדגיש

aשהאובייקטים הללו הם הגילום הממשי של אותה מציאות ראשונית(. מדובר על האובייקט

בתור מה שלאקאן מגדיר )במאמר המסכם את הסמינר על האקט( כבעל קונסיסטנטיות לוגית

34 "…s'adressent toutes à ce signifiant du manque du sujet que devient un certain premier signifiant des que le sujet articule son discours. A savoir - … - à savoir l'objet a qui, a ce niveau, remplit précisément la fonction que Frege distingue du signe sous le nom de Bedeutung. C'est la premiere Bedeutung, l' objet a, le premier référent, la première réalité, la Bedeutung qui reste parce qu'elle est, apres tout, tout ce qui reste de la pensée a la fin de tous les discours."

89

שיש למסמן של החזרה עלimpacteשנבנה מתוך ה- שנוצר, טהורה – כלומר, כאובייקט

הסובייקט, אפקט שנמדד, ש"נשקל" במונחים של התענגות. ואת ההיבט הזה של האובייקט

כעיקרון והיסוד שמשמש כיסוד הממשי של הלא-מודע עצמו, לאקאן מזהה בשלב מסוים

אובייקט, בתור "בלא-מודע נתקלים אנחנו באקט לאקאן, אומר כך, האקט. של האחרון

אובייקט של אובדן; האובייקט האבוד הראשוני של כל ההתפתחות האנליטית, שבו מנפנף

פרויד בכל רגע החל מלידתו מן הלא-מודע, הוא נמצא שם, האובייקט האבוד סיבת האיווי.

ועלינו לראות אותו כעיקרון הראשי של האקט". הנקודה שמתחילה להסתמן כאן, וזוהי נקודה

מאותה בחינה ומאותו היבט,גם, כקונסיסטנטיות לוגית הוא aחשובה ועדינה, היא שהאובייקט

כ"תמיכה אליו מודע. שכן החומרית מה שלאקאן מתיחס בלא כאות החומרשל השיח",

בהקשר הזה הוא החומר של המסמן עצמו, של המסמן הכתוב כסימן חומרי. ומה שמגדיר

מבחינה לוגית את מעמדה של הכתיבה )כתיבה טכנית, פורמלית, ולא רישום פונטי של דיבור(

אינו אלא האפשרות הלוגית של החזרה, האפשרות של המסמן לתפקד כמסמן את עצמו,

בזכות האופן שבו הסימן הכתוב יכולשמתאפשרת רק ששייכת אך ורק לסדר של הכתיבה,

לתפקד כמכשיר; והמכשיריות הזו מצריכה, בחשבון אחרון, "חומר" של ממש, מציאות כלשהי

במובן האינטואיטיבי ביותר, אם אפשר לומר.

, ואת האופן שבו הוא תומךBedeutung משמש כ- aכדי להבהיר את האופן שבו האובייקט

המפורסם שלfort-daבמסמן הראשון כמסמן שחוזר על עצמו, לאקאן מתיחס למשחק ה-

פרויד, שבו צמד המסמנים הראשון מופיע תוך מניפולציה של חפץ קטן, סליל קשור לחוט;

במשחק הזה, אומר לאקאן, אנחנו רואים באופן ברור את העובדה הבאה, הקשורה באופן יסודי

למבנה של האקט: "שהסובייקט אינו בא לעולם אלא באמצעות היחס של מסמן למסמן אחר,

ושזה מצריך – כוונתי למסמנים הללו – שהם מצריכים חומר". לאקאן מדגיש שביחס למשחק

שהאובייקט מאוד ברור שלaהזה, בר-הפרדה נתיק, חלק אובייקט-מעבר, של )בצורה

ברגע עצמו לסובייקט כן, על ויתר הראשון, המסמנים לצמד כתמיכה הסובייקט( משמש

הופעתו. כך, אומר לאקאן, צמד המסמנים הראשון הזה מסמן אמנם נוכחות-והעדר, אולם

את הנוכחות-וההעדר. שכן מה שנעדר,מחולל את מה שאינו נוכח, אלא מייצג המסמן אינו

Da-sein"מה שאינו שם, במקור", הוא הסובייקט עצמו. לכן, אומר לאקאן, אין "במקור שום

, כלומר, בצורה מנוכרת שתסמן מכאן ואילך כל התבטאות שהיא ביחס ל-aאלא באובייקט

Da-sein"היחידה של צמד המסמנים הזה, שכן הסובייקטהוראה. ואמנם, הסליל עצמו הוא ה

בניסוחו של לאקאן )כמה שנים קודם לכן(: של הופעתם.האפקט, התוצאהעצמו אינו אלא

את משחק ה- (practice"אם הסובייקט הצעיר יכול לתרגל ) fort-daהזה, זה בדיוק מכיוון

שהוא אינו מתרגל אותו כלל, שכן אף סובייקט אינו יכול לתפוס את הניכור הרדיקלי הזה. הוא

זהו אם כן אקט שאינו יכולa".35מתרגל אותו באמצעות הסליל הקטן, כלומר, עם האובייקט

XIV, April 26, 1967 ראה גם: 35

90

להיתמך על ידי שום סובייקט, משום שהסובייקט הוא קו-אקסטנסיבי לאקט. אולם הוא יכול

: כתמיכה מטריאלית עבורכמצעלהיתמך על ידי אותו אובייקט המשמש כאן, בצורה מדויקת,

המסמן וכמה שעליו נאמר, באקט, צמד המסמנים הראשון. זוהי נקודה מרכזית בהמשגה של

האקט, ובה נעסוק בפרק הבא.

משמשת עבורנו כדוגמה נוספת וראשונית לאקט כמנגנוןfort-daבאופן הזה, ההתיחסות הזו ל-

של חזרה מסמנית, דוגמה הכורכת בתוכה הן את כפיית-החזרה, והן את המנגנון היסודי של

של הפעולה כלשהו, מקרה או פעולה מכפיל הראשון המסמן שבו האופן ההכפלה,

ההלוך-ושוב עם הסליל. היא מסבירה במידה מסויימת מדוע יש חשיבות לכך שמעשה-הכשל

כרוך אף הוא בהכרח במניפולציה של אובייקט, של חפץ ממשי – אם כי עלינו לשים לב לכך

שהיחסים בין הפעולה, האובייקט, והמסמן מאופיינים כאן בתלות הדדית: המסמן, בהופעתו,

מעמדו את מקבל אינו האובייקט אולם האובייקט, של החומרית התמיכה את דורש

לאfort-daכאובייקט-חלקי או אובייקט-מעבר אלא מכוח המסמן )כך למשל, המשחק של ה-

פרויד מעיד שנכדו ניסה לשחק באופן הזה עם כל חפץדבר- היה קשור בהכרח לסליל בתור

ה- כל אובייקט בשלב הזה לא היה אלא האובייקט של לידיו, ונדגיש שובfort-daשנפל .)

שההתיחסות הזו להיבט המכשירי, הידני אפילו של המסמן אינה קשורה לאיזושהי פסיכולוגיה

שכן החזרה בצורתה הרדיקלית,התפתחותית, אלא למעמדו של המסמן עצמו ולאפשרויותיו.

החזרה בתו-יחיד שבאמצעותה הגדרנו את המנגנון הבסיסי של האקט, אפשרית רק בתחום של

הכתיבה, של הסימן המטריאלי.

כך, ההתיחסות לתשתית החומרית של המסמן, לדבריות שלו, מקבלת תפקיד חשוב במסגרת

יכולים להתחיל לראות שהמסמן מתפקד באקט כמכשיר, אך בצורה שאלת האקט. אנחנו

שונה מזו שבה הוא מתפקד בשימושו הרגיל בשפה. הוא כבר אינו בדיוק מה ש"מייצג סובייקט

למסמן אחר", אלא מה שגורם לסובייקט להופיע עבור המסמן בכלל, תוך פניה ישירה לאירוע

כלשהו, "מקרה" המשמש כהוראה של המסמן. ההבחנה הזו – בסופו של דבר, הבחנה בין

לצורך הבהרותהאותהסדר של – תהיה חשובה בהמשך והשפה הדיבור לבין סדר של

ביחס לכת מרחיקות השלכות עמה נושאת היא הלא-מודע. של למעמדו בנוגע מסוימות

בהצגתו( Nassifללוגיקה של הסובייקט )ולמעשה, ללוגיקה בכלל(; כך, כפי שמציין ז'אק נסיף )

, אחת ההבחנות החשובות ביותר שמשמשות את לאקאן לאורך כל הסמינר1436את הסמינר ה-

בין הלוגיקה ה"דקדוקית" )הפרדיקטיבית(, לבין היא ההבחנה לוגיקה המבוססת על כתיבה

פורמלית; ובסמינר על האקט הפסיכואנליטי עצמו לאקאן יפתח בהרחבה את התוצאות של

ההבחנה הזו, ואת השלכותיה של הלוגיקה המודרנית ביחס למעמדו של הסובייקט. אולם, אחת

XV, February. ראה: 15[ במהלך הסמינר ה-Nassif הרצאה שנתנה על ידי תלמידו של לאקאן, ז'אק נאסיף ]3626, 1968

91

השאלות המרכזיות בשני הסמינרים העוקבים הללו היא כיצד ליצר התאמה או מעבר בין שתי

הרמות הללו- שכן על הפסיכואנליזה לפעול תמיד בשתיהן, עד כמה שהסובייקט עצמו, כפי

שהתחלנו לראות, פועל בשתיהן. נתחיל להציג משהו מההבחנה הזו בפרק הבא, שבו נציג את

המבנה השלם שבתוכו נרשם המנגנון של האקט.

נזקק למנגנון החזרה כפי שהוא מופיע לסיכום, ראינו שעל מנת להגדיר מהו אקט, לאקאן

באופנים שונים בתופעות הבסיסיות של ההתנסות הפסיכואנליטית: במעשה הכשל, בפנטזמה

ראינו שהתצורות הללו, תוך שהן מסיעות לנו)ומעבר לכך, גם בסימפטום עצמו ובסובלימציה(.

להגדיר מהו אקט, גם מצביעות בפנינו על הקושי היסודי שבעמדה של הסובייקט ביחס לאקט,

(. אולם,méconnaisance( לאי-הכרה )verlugenungעמדה שיכולה לנוע רק בין התכחשות )

הרדיקליות במחשבתו של לאקאן כרוכה בהתעקשות על כך שלא ניתן לדבר על מעשה אנושי

משום סוג ללא הגורמים המבניים ההכרחיים הללו; וככל שהמעשה האנושי חורג מהסדר של

האינסטרומנטליות גרידא או האוטומציה של ההרגל )כאשר לא בטוח שהוויה האנושית בכלל

לכלול חייב שהוא הרי שכזו(, מכנית הרגליות או אינסטרומנטליות לאיזושהי מסוגלת

במנגנון של חזרה, יכולה להופיע אלא אינה והאינדיקציה של המסמן אינדיקציה מסמנית,

שאמנם עשוי לקבל צורות מודגשות יותר או פחות, מחייבות יותר או פחות. פירושו של דבר

)כפי שציינו בהקדמה וכפי שהתחלנו לראות כאן( שהתחום של האקט המוסדר, האקט כפי

שהוא מתבצע בפרקטיקה, חייב להציג קרבה מבנית הדוקה לאקטים ה"פאתולוגיים" כביכול

הללו. בחשבון אחרון, הוא אינו יכול להסמך על שום עקרונות אחרים מלבד אלו שמנחים את

האקט ה"פראי", הספונטאני, מפני שאין עקרונות אחרים לאקט. אך כמובן, לאקאן אינו מציע

את מעשה-הכשל כטכניקה מומלצת עבור האנליטיקאי, והוא בוודאי אינו מציע שהפרקטיקה

לפחות, הוא אינו מציע זאת לעיתים קרובותהאנליטית תתנהל באזור הדמדומים של הפנטזמה.

le mépris du sujetמדי...; שכן במאמר שכותרתו "מעשה הכשל של הסובייקט המונח לידע" )

supposé savoir)שנכתב באותה שנה שבה ניתן הסמינר על האקט, לאקאן אינו מהסס לטעון ,

שהידע הלא-מודע אינו מציע את עצמו אלא באמצעות מעשה-כשל, כאשר הוא שומר על

או האנליזנט של מצידו הוא הזה מעשה-הכשל האם לשאלה ביחס עמוקה דו-משמעות

האנליטיקאי. ובאותו אופן, בשיעור האחרון של הסמינר על האקט, מציע לאקאן שלפנטזמה

של האנליטיקאי עצמו, באטימות האוטיסטית שלה, עשוי להיות תפקיד חשוב באופרציה של

הפירוש. אך כיוון המחשבה הזה מצביע על הניסיון לטפל בשני הגורמים הללו מעבר למובנם

ועל יחמוק לחלוטין מלכידתו של הסובייקט, לנסות לחשוב על מעשה כשל שלא השכיח,

שכן אילו הפרקטיקה האנליטית היתה מתנהלת רק דרךפנטזמה שלא תלכוד אותו לחלוטין.

לה לקרוא היה קשה מאוד הפנטזמה, אי-המחשבה של או האקראיות של מעשה הכשל

יצטרך לכלול בכל זאת גורם מבני נוסף אוהאקט הפסיכואנליטי פרקטיקה ראויה לשמה. לכן,

יישמור על המאפיינים הבסיסים של האקט אותם שונה מהאקט באשר הוא, גם אם הוא

92

הגדרנו כאן; כך, נראה שהאקט האנליטי נרשם באותו מבנה עצמו שבו מופיע הניכור הראשוני

של הסובייקט, מבנה המוגדר על ידי הבחירה בין "אני לא חושב" )המתגלמת בפנטזמה( לבין

שבו מתקדם האקט הזה,כיוון ה"אני לא קיים" )המאפיינת את תצורות הלא מודע(, אולם ה

הציר שלו יהיה הופכי לזה שבו נע האקט הרגיל. כך האקט האנליטי יהיה אף הוא אקט של

חזרה הפועלת בכוחו של המסמן, וגם הוא יתאפיין בכך שהוא מחולל טרנספורמציה במבנה של

הסובייקט הנוטל על עצמו את האקט. אולם הטרנספורמציה הזו תפעל בכיוון הפוך לזה של

האקט הרגיל, האקט באשר הוא – שתמיד יוביל את הסובייקט חזרה לעבר בחירה הראשונית

של הניכור. ואילו האקט האנליטי ייצר שינוי מסוים במונחים של הבחירה עצמה, הוא יכונן

התאמה חדשה בין ה"הייתי פה" של הלא-מודע לבין ה"הוויה המזויפת" של הפנטזמה, בין

ה"אני לא חושב" של הפנטזמה לבין ה"מחשבה-דבר" של הלא מודע. כפי שנראה, הבסיס

מודח בכך שהאנליטיקאי תלוי הוא בסובייקטיביות עצמה; היפוך מסוים הוא הזה להיפוך

כפי שכבר התחלתנו לראות, כך, לחלוטין מעמדת הסובייקט, אותה הוא מותיר לאנליזנט.

עמדתו של האנליטיקאי כסוכן בפרקטיקה לא תשען על עמדתו כסובייקט, כי אם על השארית

באובייקט הניכור, השארית המגולמת לומר. aשל האופרציה הסובייקטיבית של נוכל כך,

שביחס לשני המודלים של האקט שהתוונו כאן, מעשה הכשל והפנטזמה, האנליטיקאי יהיה זה

ההופכישניצב שלבצד שבליבו ההתענגות" "נקודת מופנית שאליו זה האקט: של

מעשה-הכשל, וזה שממלא בצורה דמיונית את התפקיד של אובייקט-הליבה, האובייקט היסודי

שמשמש תמיכה לסובייקט בפנטזמה.

93

חזרה מסדר שני: הפירוש, הסובייקט, ומעשה הכשל שלהסובייקט-המונח-לידע

בפרק הקודם תיארנו את האקט כמנגנון בסיסי של חזרה באמצעות המסמן, חזרה המתכוננת

וזה של הפעולה זה של מעשה הכשל, מתוך הכפלה ראשונית. הצגנו שני מודלים לאקט,

הדחפית המהוברת בפנטזמה. שני המודלים הללו שמשו לנו על מנת להציג מאפייני יסוד של

ראינו שהאקט הוא רגע שבו מסמן כלשהו נרשםהאקט בכלל, של מה שלאקאן מכנה אקט.

כחתך במבנה של הסובייקט, חתך המייצר טרנספורמציה במבנה עצמו – אולם הרישום הזה

מותיר את הסובייקט, ברגע הראשון, במצב של שיסוע רדיקלי, באי-יכולת להכיר באקט שלו

במלאותו. כמו כן, החזרה-בתו-יחיד מיצרת בהכרח אובדן עבור הסובייקט, היא מייצרת את

המקרה או הפעולה הראשונית – המסומנת בתור "זה שעליו חוזרים" – כסיטואציה אבודה,

פרשנויותבלתי נגישה. בנוסף, כפי שהתחלתי לטעון, שני המודלים שהצגנו אינם מהווים רק

חלופיות לאקט: הם מייצגים שני מודוסים חלופיים של היחס הראשונים בין הסובייקט למסמן,

או למעשה, שתי צורות שונות שבהן הסובייקט יכול להופיע באנליזה; ובסופו של דבר, מעמדו

הבסיסי של הסובייקט נקבע על ידי האלטרנטיבה הזו עצמה, על ידי העובדה שהוא תמיד לכוד

בין שתי האפשרויות: מצב שלאקאן מתאר באמצעות הלוגיקה של "הבחירה הכפויה", שאותה

ננסה להבהיר במידת מה בפרק הנוכחי.

אולם על מנת לעשות זאת, יהיה עלינו לקשר את המנגנון של האקט כפי שפיתחנו אותו עד כה

ול באנליזה, הקונקרטית במובנו המצומצם,אקט הפסיכואנליטי לסיטואטציה עצמו, האקט

עלינו לשוב אם כן לשאלות שהצגנוהמגדיר את פעולתו של האנליטיקאי: האקט של הפירוש.

, כנקודת ראשית ויסוד, לא רק עבור הסובייקטarchéבהקדמה, ולראות כיצד האקט משמש כ-

של עמדתו את מגדיר האנליטי האקט כיצד עצמה: האנליטית הפרקטיקה עבור אם כי

פעולתו. את מנחה הוא וכיצד מהנקודותהאנליטיקאי, כמה מחדש וננסח כן אם נזכיר

לפרקטיקה בסיס להקנות נועד הפסיכואנליטי האקט מושג בהקדמה: שהוצגו המרכזיות

( פרקטיקה של1הפסיכואנליטית כפרקטיקה של פירוש, וזאת עד כמה שהפירוש באנליזה הוא

( בהיותו פרקטיקה של דיבור, הפירוש באנליזה מכוון לעבר נקודת הצטלבות או קשר )2דיבור,

noeud, cruxחר; כאשרא( בין ארבע פונקציות מרכזיות: הסובייקט, הידע, האמת, והיחס ל

להיות שונה מבחינה מהותית, בין הפונקציות הללו במסגרת האנליזה אמור הקשר שנוצר

( כל אינסטנציה של3מבנית מזה שמתקיים בכל אופרציה אחרת של פירוש, או של ידע בכלל.

פירוש במסגרת הפרקטיקה נשענת על העמדה שהאנליטיקאי מגיע לתפוס בליבם של היחסים

הללו, ומתיחסת אפוא לאקט-ההסמכה, לרגע הכניסה לעמדה הזו, כאל ראשית ויסוד. בפרק

הנוכחי, נראה כיצד נוכל לפתח ולהצדיק כל אחת מהקביעות הכלליות הללו.

94

למעשה, שאלת הקשר בין האקט לבין הפירוש הייתה נוכחת ברקע של דיוננו לאורך כל הדרך,

וזו הבעיה המשמעותית הבאה שיהיה עלינו להתמודד אתה. שכן בשלב זה, נוכל לעצור ולהציב

נזכיר שאחת הקביעות. שאלה מחודשת לגבי מעמדו של האקט כפי שהצגנו אותו עד כה

הראשונות שלנו ביחס לאקט היתה זו – שמדובר באקט של אמירה, ואפילו אמירה בגוף ראשון

"'אני מועד', 'אני מועד' הנושא בפני)– או לפחות כזו שהסובייקט נוטל על עצמו באופן מפורש

עצמו באופן ברור כל כך את הפאסיביות של ההיכשלות- עשוי להיות, אם הוא ניטל ומוכפל על

ידי האישור ש'אני מועד', אינדיקציה של אקט, עד כמה שאני נוטל על עצמי את המובן, המובן

. אולם עד כה, מקמנו את האקט בדיוק באותם מקומות שבהם הסובייקטככזה, של המעידה."(

בדיוק מה שאינו יכולבדוגמאות שפיתחנו ראינו שהאישור הזה הוא אינו מסוגל לומר "אני";

, ושלמעשה, הסובייקט אינו מסוגל לאשר את האקט שלו או לעמודלהתבצע ברגע הראשון

מאחוריו אלא במודוס של ההכחשה, אלא באמירות מהסוג "לא אני" )זה לא אני ש...(, "אני

לא" )אני לא אמרתי/חשבתי/התכוונתי...(. נוכל לומר שאלו הם אקטים שנותרים במצב של ה-

imparfait הדקדוקי, שאותו לאקאן מדגיש בביטוי la ou c'etait -כתרגום ל( Wo Es warשל

שם היכן שזה לא קרהשם היכן שזה עוד רגע היה קורה, פרויד(; שם היכן שזה היה, אבל גם

באמת.

כך שיתכן שעלינו לשוב להדגיש את הנקודה הזו ביחס לאקט: האקט, אומר לנו לאקאן מחד,

הוא "מייסדו של הסובייקט ככזה" – אך הוא מייסד אותו תמיד רק כסובייקט שסוע, סובייקט

"הדחה" או "קעקוע" של כרגע מידה באותה האקט את מתאר לאקאן ולכן מנוכר;

סובייקטיבית. למעשה, יהיה מדויק יותר לומר שהאקט הוא רגע של "החלפת סובייקט", כפי

, הסובייקטחדששמדברים על החלפת משמרות או החלפת מסך – האקט מכונן סובייקט

של להופעתו קו-אקסטנסיבי הוא האקט אליו. שנכנס אחד אותו אינו האקט מן שמגיח

הסובייקט; אך פירושו של דבר שהרגע של האקט עצמו בהכרח חומק מלכידתו של הסובייקט,

. כלשהושל סובייקט

אך כפי שציינתי בפרק הקודם, לאור מודל כזה של אקט, המותיר את הסובייקט במצב של

על האקט שלו עצמו, עשויים להתעורר בנו ספקות בנוגעלדעת משהו חוסר יכולת קיצוני

לאפשרות לגזור מתוכו פרקטיקה מוסדרת או ממוסדת כלשהי. נתקשה אולי אף יותר לתאר

מהסוג שאותו מגדיר לאקאן, כלומר אקט בעל מעמד, לעצמנו את האקט כרגע של הסמכה

זוהי נקודה פשוטה אולי, אך כזו שלאקאן מנסח בצורה מודגשת בפרופוזיציה של הפאס,. פומבי

ביחס להסמכתו של הפסיכואנליטיקאי: "המקום הזה ]של האנליטיקאי[ מעיד על כך שרוצים

למלאו. לא ניתן להיות שם אלא אם כן מבקשים זאת בפועל, ואף באופן רשמי." הטענה הזו

נשמעת כטרואיזם מוחלט, אלא אם כן מקשרים אותה לכל מה שנאמר עד כה בשאלת האקט:

95

"להיות שם" באקט שלו, ובוודאי שלא לרצותאינו יכול כלומר, לעובדה שבאופן רגיל הסובייקט

זאת או לבקש זאת באופן רשמי. ככל שלאקט אמור להיות מעמד פורמלי או פומבי – אקט

שנרשם לא רק בטופולוגיה של הסובייקט, כי אם בשנתון של החברה הפסיכואנליטית, למשל –

הרי שמשהו בעמדתו של הסובייקט באקט צריך להשתנות: הסובייקט צריך, במילים פשוטות,

לדעת משהו על האקט שלו, ולהיות מסוגל להעיד על כך.

לכן, )כפי שהדגשנו בהקדמה( לא ניתן להפריד בין האקט "בכלל" או האקט "ללא הכשרה" )

l'acte sans qualificationולאקאן אינו ( לבין אקט הפסיכואנליטי עצמו כאקט של פירוש,

הפרקטיקה במסגרת ומתאפשר שמתרחש מה סמך על אלא "בכלל" האקט על מדבר

האנליטית. אולם, בפרק הקודם נוכחנו באותה מידה ששני המודלים שהצענו עבור האקט, הן

זה של הפנטזמה, מציבים למעשה קושי מיוחד ביחס לאפשרות והן זה של מעשה הכשל

הפירוש עצמה: במקרה של מעשה הכשל, ראינו שלאקאן מדגיש שישנה איזו אי-מוכרעות

"זיוני השכל של הכרחית, פנימית, של הניסיון לפרשו, הגורמת לפירוש לגלוש לתחום של

של היסודית הפנטזמה לגבי כאשר לפנטמה, ביחס יותר עוד בולטת זו ועובדה האמת";

יחודי מכל מה הסובייקט לאקאן מדגיש שאין לפרשה באנליזה, שהיא "שומרת על מרחק

של האמת את לתרגם על שמדובר ככל באנליזה, לוויכוח שעומד מה כל לדיון, שעומד

הסימפטום". יתר על כן, כפי שראינו, לאקאן מבנה את המגבלה ביחס לפירוש, את ההתנגדות

בהתמקמות מתבטאת הזו ההתנגדות עצמו. האקט של ללוגיקה כאינהרנטית לפירוש

הסובייקטיבית ביחס לאקט, בצורות שונות של התכחשות או ניכור של הסובייקט, אולם היא

נובעת בראש ובראשונה מהתפקוד של המסמן: המסמן באקט נדמה או מתפקד כמסמן את

כפי שניסינו להראות,, ופירושו של דבר שזהו מסמן "שפועל מחוץ לתווך אפשרויותיו": עצמו

באקט מייצר מעין מובלעת, הוא פועל לכאורה בצורה אוטונומית או הרמטית, זהוהמסמן

מסמן שאינו "מסביר את עצמו" אלא רק "מראה את עצמו"; במילים אחרות, מסמן שאינו פונה

ה של לשיח ישיר ביןאבאופן החלפה או שרשור של אופרציה שום מאפשר שאינו חר,

מסמנים.

האקט אינו מקבל את מעמדו אלא בעקבות הפעולה של הפירוש, אולם האקט מופיע בדיוק

כמה שמציב התנגדות נחרצת ביותר בפני כל ניסיון פרשני. יתר על כן, נזכיר שההמשגה של

הפירוש לאקט הפירוש, לפרקטיקה של בסיס להקנות אלא מלכתחילה נועדה לא האקט

האם אנחנו נעים במעגל, אם כך? ולא סתם, כי אםכמגדיר את הפרקטיקה של האנליטיקאי.

במעגל ההרמנויטי הישן, הטוב והמוכר? ובכן, לא; או לפחות, לאקאן משרטט את המעגל הזה

רק על מנת לשבור אותו, ועל מנת להצביע ביתר בהירות על אותו יסוד שבפרקטיקה האנליטית

חורג ממנו, והופך את אופרצית הפירוש באנליזה לשונה מהותית מכל אופרציה אחרת של

פירוש. במובן מסוים, ניתן לומר שהחקירה של לאקאן בנקודה זו נושאת אופי של ביקורת: על

96

מנת להקנות בסיס לפעולה הפרשנית, עלינו לשים לה גבול, להצביע על אותם מקומות או

רגעים שחייבים להשאר מחוץ לכל פירוש אפשרי, ויכולים לשמש רק כאקסיומה, או אפילו רק

אך זה רק1כהנחת-מוצא: ואמנם, זה התפקיד שנותן לאקאן לפנטזמה היסודית של הסובייקט.

סוף כמגדירה את הרגע של "חציית הפנטזמה" גם על חלק מהסיפור; שכן לאקאן מדבר

האנליזה, ואת המעבר לעמדת האנליטיקאי. למעשה, כאשר לאקאן מציע את מושג האקט

כמודל לרגע הראשוני, המכונן ביחסים שבין הסובייקט למסמן, וכאשר הוא מתאר את האקט

,2כ"חתך מספריים בחומר הזה שעליו אני מדבר כאשר אני מדבר על הממשי של הסובייקט"

חתך הגורם להופעתו של מסמן בלתי-ניתן לרדוקציה, מסמן שאינו מאפשר שום החלפה או

מטאפוריזציה, לאקאן מכוון )כפי שהתחלנו לראות בסוף הפרק האחרון( למה שניתן להגדירו

כיסוד הממשי, החומרי של הלא מודע. כלומר, האירוע המסמני שלאקאן מגדיר כאקט אינו

לשיח של הפירוש; הוא גם מה שמאפשר לנו להתחיל לדבר על הלא-מודעגבול משמש רק כ

חר" )הלא מודע כמתקיים במישור של החליפין בין הסובייקטאלא רק בתור "השיח של ה

חר, בדיאלקטיקה של האיווי, של ההעברה, כפי שהיא מתפתחת במהלך האנליזה( אלא עלאל

הטרנספורמציה המבנית שמכוננת את הסובייקט ביחסוהסיבה לשיח עצמו – הלא מודע בתור

המעבר הזה קריטי כאשר שאנו מדברים על ההסמכה של האנליטיקאי, על רגע3למסמן.

המעבר מעמדת האנליזנט לזו של האנליטיקאי: שכן, השאלה שמציב רגע המעבר היא בדיוק

השאלה הזו: מה יכול הסובייקט באנליזה להחזיק, לשמור מהשיח של הלא מודע, ברגע שבו

זו למעשה4חר – על ידי מי ששימש עד כה כאנליטיקאי.אהשיח הזה כבר אינו נתמך על ידי ה

1 Qu'est-ce que je veux dire quand je dis que le fantasme y a rôle de signification de vérité ? Eh bien, je vais vous le dire ! Je dis la même chose que disent les logiciens, a savoir : vous loupez la commande a vouloir a tout prix, ce fantasme, l'insérer dans ce discours de l'inconscient, quand, de toute façon, il vous résiste fort bien, a cette réduction. Et quand vous devez dire qu'au temps médian, le temps deux d'Un enfant est battu -celui ou c'est le sujet qui y est, a la place de l'enfant - celui-la, vous ne l'obtenez que dans des cas exceptionnels. C'est qu'a la vérité la fonction du fantasme ... je veux dire : dans votre interprétation et plus spécialement encore dans l'interprétation générale que vous donnerez de la structure de telle ou telle névrose, )…( Quel est le rôle du fantasme dans cet ordre du désir névrotique ? Eh bien, signification de vérité ai-je dit : ça veut dire la même chose que quand vous affectez d'un grand V pure convention dans la théorie donnée par exemple de tel ensemble - quand vous affectez de la connotation de vérité quelque chose que vous appellerez un axiome : dans votre interprétation le fantasme n'a aucun autre rôle, vous avez a le prendre, aussi littéralement que possible et ce que vous avez a faire, c'est a trouver dans chaque structure, a définir les lois de transformation qui assureront a ce fantasme, dans la déduction des énonces du discours inconscient, la PLACE D'UN AXIOME." XIV, June 21, 1967

2 XVI, 32 )הסמינר העוקב לסמינר על האקט( ש"כל שיח תקף מכוון לסיבה של השיח16 כך אומר לאקאן בסמינר ה-3

עצמו", והוא מפרט כיצד עלינו לחשוב על הסיבה הזו, באמצעות המודל הטופולוגי של האקט, החתך ברצועת מוביוס: "נחזור לשיח שלי, ולכוונתי כאשר אני מדבר על שיח בעל תוקף. אם להשתמש במטאפורה ששמשה אותי

פעמים רבות על מנת להמחיש זאת, אשווה אותו לחתך מספריים באותו חומר שעליו אני מדבר כאשר אני מדבר על הממשי של הסובייקט. באופן שבו חתך המספרים נוחת בתוך המבנה, הוא מתגלה בתור מה שהוא. אם

מעבירים חתך מספריים במקום כלשהו, היחסים משתנים, כך שמה שלא נראה קודם לכן הופך לנראה לאחר מכן. ויש לומר שזו אינה מטאפורה, הדגמתי זאת באמצעות חתך המספריים ברצועת מוביוס, שהופך אותה

לרצועה שכבר אין לה דבר וחצי דבר עם מה שהיא הייתה קודם לכן. והצעד הבא לעשותו הוא להבחין שמרגעהטרנספורמציה הזו, חתך המספרים הוא בפני עצמו כל רצועת מוביוס."

כך כותב לאקאן שהאנליטיקאים הם אלו שעברם "מעמדו החדש של הסובייקט, שנובע מהאובייקט הפרוידיאני, 4 מגיע לכדי מימוש; כלומר, סובייקטים שיחזיקו בכוחות עצמם בדבר מה שמתקרב ככל הניתן לאותו מעמד חדש

97

השאלה שאתה נתמודד בפרק הנוכחי. אולם )וזו נקודה שיהיה עלינו להדגיש ולהדגים כאן(,

החשיבה על האקט אינה מוגבלת לאותו רגע ארכאי של כינונו של הסובייקט, וגם לא לרגע

והאבוד הזה כביכול מקבל סוף-סוף את "אסכטולוגי" של סוף-האנליזה, שבו הרגע המקורי

מקומו הראוי. על ידי המחשבה על שני הרגעים הללו, שנותרים במידה מסוימת רגעים מיתיים

, לאקאן חושב מחדש את מה שמתרחש באנליזה בכל השלבים והרמות. וכפי5או אידיאליים

שציינתי, הקונקרטיזציה הזו, העיגון של האקט במסגרת הפרקטיקה היא הכרחית לחלוטין על

מנת שהאקט עצמו לא יוותר בגדר דיבורים בעלמא, על מנת שנוכל לטעון שאנו יודעים משהו

למעשה, המסקנה שאליה יוביל אותנו הדיון בפרק הנוכחי היא שאותו מסמןאודות האקט הזה:

מחוץ לדיבורו של הסובייקט, מלבדאינו ולא כלום שעומד ביסוד האקט, המסמן של החזרה,

כך, כפי שראינו בפרק הקודם, לאקאן מבקש לתוצאות שהוא מחולל במסגרת השיח שלו.

לאירוע היומיום", חיי של ל"פסיכופתולוגיה מובהקת כדוגמה – למעשה-הכשל להתיחס

החילוני ביותר, המינורי ביותר של הלא מודע – כאל אקט. ומעבר לכך, כפי שאבקש להראות

בפרק הנוכחי, באמצעות מושג האקט – ועד כמה שמושג זה מגדיר מחדש את עמדתו של

האנליטיקאי – לאקאן בסופו של דבר פותח לרווחה את השאלה או הבעיה היסודית ביותר של

הפירוש באנליזה. במובן מסוים, הוא שואל אותה מחדש כאילו לא נגע בה מעולם קודם לכן –

או למעשה, הוא שואל אותה כאשר הוא מציב סייג משמעותי ביחס לשני הפתרונות המרכזיים

של והתחום לידע, המונח הסובייקט של הפונקציה יותר: מוקדמים בשלבים הציע שהוא

האמת.

נוכל להצביע על הנקודה כדי לעמוד על הכיוון שאליו נפתחת הפרספקטיבה החדשה הזו,

שאליה היא מובילה מספר שנים לאחר הסמינר על האקט, לאמירה של לאקאן המופיעה

ולאקאן חוזר לאמירה הזו ומדגיש אותה מספר1972, )הטקסט נכתב ב- l'étourdisבטקסט

פעמים בסמינר של אותה שנה(:

Qu’on dise reste oublié derrière ce qui se dit dans ce qui s’entend." AE, 449"

"זה שאומרים נותר נשכח מאחורי מה שנאמר בתוך מה שנשמע/שמובן". אם לפשט במקצת,

הרי שהטענה שלאקאן מציג כאן היא שעובדת האמירה נותרת נשכחת מאחורי מה שנאמר;

שנאמר תלוי )כמובן( במה שמובן – או במה שמפורש מתוך מה שנאמר. ובכן, אנימה כאשר

כל לתקן משהו קודם הוא מבקש בתור אקט, מגדיר את הפירוש סבורה שכאשר לאקאן

של סובייקט, זה שמצווה עליו התגלית של האובייקט הפרוידיאני. סובייקטים שיהיו אלו שנמצאים בגובהה של ,bedeutung" )XIV, February 1חר הגדול המסורתי אינו קיים, ובכל זאת יש לו אחר, האהעובדה הבאה: שה

עוד נראה בהמשך הפרק. ההוראה הזו, ממשיך לאקאן ואומר, אינו אלא "המבנה עד כמה שהוא ממשי". )1967 חר הגדול המסורתי אינו קיים" עבור האנליטיקאי; אך ביחס ל"הוראהאמה בדיוק מעמדה של הטענה לפיה "ה

הממשית" של הלא מודע, כבר ראינו בסוף הפרק הקודם כיצד ניתן להבין אותה: מדובר על אותו מסמן ראשון, bedeutung"מסמן שהופך למסמן של החסר בסובייקט", שהוא גם "ההוראה הראשונית, המציאות הראשונית, ה-

שנותרת מאחר והיא, אחרי הכל, כל מה שנותר מהמחשבה בסופו של כל שיח". לאורך כל הסמינר על האקט, כאשר לאקאן מדבר על העמדה של הפסיכואנליטיקאי, על ההכשרה של5

פסיכואנליטיקאי – האם ישנו ולו סובייקטישנו הפסיכואנליטיקאי, הוא חוזר ואומר שהשאלה היא האם בכלל אחד שהגשים האקט הזה.

98

מעשה של אמירהבשכחה הזו. הוא דורש מאיתנו לא לשכוח שהפירוש הוא קודם כל אמירה,

לפני שאנחנו שואלים עוד נאמר, – )כפימה זאת או מה המובן של מה שנאמר. לעומת

שהתחלנו לראות, וכפי שנראה מיד ביתר פירוט( לאקאן מדגיש שככל שאנחנו חושבים על

[: איננו יכולים להתעלםqu'on dise, שאיננו יכולים להסתפק ב"זה שאומרים" ] כאקטהאמירה

הוא זה שאומר את מה שנאמר: ובמילים אחרות, באיזה אופן האמירהמי , מי מדברמהשאלה

ולם השאלה הזו היא קריטית בדיוק מכיוון שהן ביחס ללא-מודע, והן ביחסמייצרת סובייקט. א

.הפירוש, התשובה אינה בשום אופן מובנת מאליה, היא אינה מוכרעת מראש לאמירה של

בדיוק בכך שהיא מייצרת אמירות שנותרות במובן כרוכה הפרקטיקה של הדיבור באנליזה

בין האנליזנט לאנליטיקאי: את הלא מודע עצמו מגדיר לאקאן בשלב הזה מסוים מושהות

[, מבלי שהסובייקט ייצג את עצמו שם ומבלי שהוא יאמר את עצמו –se dit"משהו שנאמר ]כ

לפעול כך,צריכה ואילו האמירה של הפירוש (AE, 334ומבלי שהוא ידע מה שהוא אומר." )

שהיא תהיה משהו שנאמר מבלי לסמן את האנליטיקאי בתור זה שמדבר, מבלי שהאנליטיקאי

האמירה. של לסובייקט עצמו את שלאקאן6יהפוך המרכזיים מהקשיים אחד )וזה אולם

הללו הקפואים" ה"דיבורים המושהות, האמירות זה( בשלב אתם את7מתמודד מיצרים

, שבמידה רבה אינו אלא ביטוי של ההכרחהסובייקט-המונח-לידעהאשליה הבלתי נמנעת של

[ דיבור שנפרק, שהופרד הזה, ה"חופשי" לדיבור כלשהי מצע, תמיכה [désariméלהעניק

מהסובייקט שלו.

ליתר דיוק, הפונקציה של הסובייקט המונח לידע מופיעה במידה שבה הדיבור הזה מוכנס לתוך

הקשר פרשני, עד כמה שהוא מפותח במישור של המשמעות )בפער בין "מה שנאמר" ל"מה

שנשמע"(; והוא מאפשר לייצר מתוך הדיבור הזה קונסיסטנטיות חדשה, קונסיסטנטיות שכבר

אינה זו של השיח האינטנציונאלי של האנליזנט, וגם לא זאת של ה"שמיעה" או ה"הבנה" של

האנליטיקאי, אלא של המסמן עצמו, של מה שמתנסח מתוך משחק המסמנים בלא מודע,

בהתאם למנגנונים של השפה עצמה )של המטאפורה והמטונימיה(. ובסופו של דבר, מעבר

החזרה תנועת על נשענת הזו הקונסיסטנטיות מסמנים, בין והשרשור ההחלפה למשחקי

שמתגלה מתוך המשחק הזה, על האופן שבו מסמנים מסוימים מתמידים וחוזרים על עצמם,

ושאותם ניתן לבודד בתור אבני היסוד או "מסמני האדון" של השיח: ורצף המסמנים הללו הוא

מה שניתן להפיק מהאנליזה במונחים של ידע. אולם, כאשר לאקאן מתריע על ה"שיכחה של

הזו: ששני המישורים הללו, המישור של האמירה זה שאומרים", הוא מסמן את העובדה

והמישור של הידע, לעולם אינם מתלכדים זה עם זה )גם אם הם אינם ניתנים להפרדה האחד

לכן לאקאן יגדיר בהמשך את הפירוש כ"חצי-אמירה"; כאשר כדוגמה לחצאי-אמירות בשפה הוא מביא מחד את6 כאשר הוא מדגיש שבשני המקרים נוצרת הפרדה ברורה,הציטוט. ומאידך את זה של החידה,המודל של

מודגשת, בין הסובייקט של ההיגד לסובייקט של האמירה: החידה היא אמירה שאיננו יודעים כיצד לתרגם לכלל היגד, ואילו הציטוט הוא היגד שניתן לנתק מההקשר של האמירה. לכן אומר לאקאן, אין זה לחינם שה"סובייקט"

הטיפוסי של החידה הוא הספינקס: כלומר, משהו עם חצי-גוף, וחצי גוף שנעלם לחלוטין מרגע שפתרתם אתXVII, 39החידה. ראה:

XV, June 19, 1968 מטאפורה שלאקאן שואל מרבלה, בשיעור האחרון של הסמינר על האקט. 7

99

מהשני(. במילים אחרות, נותר פער בין קיומו של הלא מודע כקונסיסטנטיות של המסמן )בסופו

דבר, קונסיסטנטיות של לבין מעמדו כעובדה של אמירה,רישוםשל , של המסמן הכתוב(

ועל מנת לעקוב אחר הפיתוחים של לאקאן8כמשהו שמתרחש בדיבור ומתממש בדיבור.

בשלב הזה, יהיה עלינו לשמור בהתאמה על הבחנה בין שני סטטוסים שונים, שתי צורות לוגיות

שונות של הסובייקט: מחד, לאקאן ידבר על הסובייקט "הבלתי ניתן להכרעה", "בלתי ניתן

לקביעה" שנושא את המחשבה הלא מודעת, סובייקט שמופחת לצורה המצומצמת, המינימלית

התקפהביותר של מרווח-ביניים בין שני מסמנים )וכפי שאבקש להראות, זוהי למעשה ההגדרה

היחידה שניתן לתת לפונקציה של הסובייקט המונח לידע(; ולעומתו, הוא יבחין באופן ברור את

. ההגדרה9הסובייקט של האמירה, "הסובייקט המדבר ככזה" שהוא גם הסובייקט של האקט

של הסובייקט תהיה אף היא הגדרה לוגית בלבד )אין לבלבל את הסובייקט המדבר עםהזו

שונה משמעותית תהיה היא אולם המודעות(, של הסובייקט או האגו, או האינדיבידואל,

מההגדרות הקלאסיות של לאקאן ביחס לסובייקט של המסמן, הסובייקט בתור "מה שמסמן

אחד מייצג למסמן אחר". הסובייקט המדבר יוגדר בשלב הזה על ידי הבחירה שכופה את עצמה

, של דיבור( הבחירהשיח קונקרטיעל השיח שלו )וששומרת על תוקפה הלוגי רק במונחים של

)בהמשך הפרק נעמוד ביתר דיוק על ההבחנה הזו בין שני10בין "אני לא חושב" ל"אני לא קיים"

הסטטוסים, שתי הצורות הלוגיות השונות של הסובייקט(. לאקאן מבטא את אותו רעיון כאשר

הוא מדבר על "זינוק" או "פער" שקיים שבין העבודה שמתרחשת באנליזה, העבודה של פענוח

בעמדה לשנות משהו רגע שאמור בתור הרגע של האקט לבין מודע, הלא הידע ושחזור

היסודית של הסובייקט ביחס לידע הזה; כלומר, שגם לאחר שמיצינו את כל מה שניתן למצות

למצות( הבחירה היסודית שלגם אם היינו יכולים מהלא מודע במונחים של ידע )או למעשה,

הסובייקט עדין הייתה נותרת בעינה. או במילים אחרות, אותם מסמני אדון שנחשפים במהלך

עדין קובעים את הסובייקט רק במודוס של ניכור – הםגם לאחר שנחשפו באנליזה, האנליזה,

להזדהות אתם, או בהם עצמו את לזהות יכול אינו מידה מסמנים שהוא באותה נותרים

מסמנים שיכולים להופיע רק כסיבה למה שמפצל אותו כסובייקט.

כך, כפי שציינתי בהקדמה, בשלב של הסמינר על האקט לאקאן מפתח מה שנראה כגרסה

רדיקלית במיוחד של הניכור של הסובייקט, ניכור שמתבטא ומנוסח במימד של הידע, וההבניה 20 ההבחנה הזו ממשיכה להתפתח בשנים על הסמינר על האקט, היא תוביל בסופו של דבר לכך שבסמינר ה-8

לאקאן ידבר מחד על "הלא מודע כזה שנקרא"; ומאידך על הלא מודע ש"פירושו שההוויה, תוך כדי דיבור, מתענגת ולא תרצה לדעת על כך כלל"; כאשר ה"לא לדעת כלל" ביחס למה שמתרחש בדיבור עצמו הופך ליסוד

, תרגום: יורם מירון )תל-אביב: רסלינג: : עוד 20 הסמינר ה-האחרון, הבלתי ניתן להפחתה של הלא מודע. ראה: 130(, עמ' 2005

אני מאמינה שההבחנה הזו בין שני הסטטוסים השונים של הסובייקט, שמסתמנת בשלב הזה, היא שתוביל את9לאקאן בשלבים מאוחרים יותר להבחין בין "סובייקט" לבין "הוויה מדברת."

יהיה עלינו לחזור לנקודה הזו בהמשך, אולם לאקאן מבהיר שהבחירה הכפויה הזו אינה בחירה בין "הוויה"10 ו"מחשבה" וגם לא בין אי-הוויה ואי-מחשבה )על תחשבו אותי למיסטיקן, אומר לאקאן( אלא בדיוק בין שני

של דיקרט, לא ניתן לנתק את ההגדיםהקוגיטולא קיים'. בדיוק כמו במקרה של לא חושב' ו'אני הדברים הללו: 'אני , אמירות אפשריות לפחות שלהיגדיםהללו מהעובדה שהם מנוסחים בגוף ראשון – ומהעובדה שאלו אמנם

. הסובייקט

100

שנראה ללא-מודע הסובייקט שבין היחס של מודל מסוים ברגע להציב אותו מובילה הזו

כאפורטי, חסר מוצא באופן מיוחד. "זה שישנו מן הלא מודע פירושו שישנו ידע ללא סובייקט",

של הסמינר; ובמקום אחר compte renduכותב לאקאן ב- הוא מדגיש שזוהי טעות חמורה

בלא מודע( בידע הזה, שכן המסמן המודחק implicatedלהמשיך ולהניח שהסובייקט מופלל )

אלא "מה שמתנסח עם מסמן אחר מבלי לייצג"כבר אינו מה שמייצג סובייקט למסמן אחר"

,XV, January 17בכך סובייקט" – ושזוהי ההגדרה התקפה היחידה ללא מודע הפרוידיאני )

מנגד, .(1968 עלינו להיזכר בנקודה שהדגשתי בהקדמה, הינו, שבהקשר של האקט לאקאן

מקדם תפיסה של סובייקט שאותה הוא גוזר מהקוגיטו הקרטזיאני: סובייקט שנקודת האחיזה,

נקודת העיגון שלו בהוויה מושגת רק על ידי על ידי מהלך של ריקון, של דחיה של כל ידע.

של דיקרט, אלא מכיוון שהואקוגיטו ובניסוחו של לאקאן: "אין זה במקרה ]...[ שהתיחסתי ל

כולל בתוכו יסוד הולם במיוחד על מנת לשכן בו את המעקף הפרוידיאני ]...[. העיפו מבט קרוב

של דיקרט, ותבחינו היטב שהסובייקט המונח שם בתור הוויה, יכול בהחלט להיותקוגיטו יותר ב

הסובייקט של המחשבה, אבל של איזו מחשבה, בסופו של דבר? של אותה מחשבה שמגיעה

אחרי דיקרט ]...[אני קיים או האני חושב לדחות כל ידע. לא מדובר כאן על מה שעשו מה

מדובר כאן על האקט הקרטזיאני עצמו ככל שזהו אכן אקט. מה שמדווח ונאמר לנו עליו, וזה

[ של כל ידעmise en suspensבדיוק לומר שהוא אקט, זו אותה נקודה שבה מושגת השעיה ]

" ובהמשך, לאקאן מדגיש וחוזר על כך שהפעולה היחודית(XV, January 17, 1968אפשרי. )

של הרדיקלית ההשעיה היא הקרטזיאני האקט לידעשל המונח שלהסובייקט השעיה ,

מונח לידע. בתורהסובייקט

השאלה היא, מה כבר יכול להיות התפקיד של הפירוש בתנאים הללו, איזה הגיון עשוי להיות

לפרקטיקה פרשנית כאן: אם הסובייקט אמנם אינו מופלל בידע הלא מודע, אם המסמן בלא

מודע אינו מייצג או מערב את הסובייקט בשום אופן, ואם החשיפה והניסוח של הידע הזה אינה

משנה את מעמדו העקרוני של הסובייקט ביחס אליו, מה בכלל הטעם לפרש עבור הסובייקט

משהו מן הלא מודע? ובכן, נזכיר כאן את הקוים הכללים לפיתרון, שאותם שירטטתי בהקדמה:

הינו, שהידע הלא מודע קובע את הסובייקט עד כמה שזהו ידע שנדחה על ידו, ידע שבהיותו

דחוי, מסורב, הופך לסיבה לשסע של הסובייקט. אך מנגד, הרי שהמהלך של דירקט אינו רק

מהלך של דחיה במישור של הידע, אלא גם אקט של אמירה, אמירה המקנה לסובייקט ודאות

יסודית. ולכן האקט הזה יכול, תוך היפוך מסוים, למשמש מודל לאקט מחודש: אקט של פירוש

שתפקידו אינו ללכד או להבנות את הידע הלא מודע )לייצר מתוכו היסטוריה או תיאוריה של

הסובייקט, או אפילו איזושהי קביעה תוכנית, סובסטנציאלית ביחס אליו( אלא לחזור בפועל על

; אקט של אמירה, אשר בתור שכזה מציבאמירההאקט הראשוני כאקט של ניכור, וכאקט של

ידע מסורב )ידע שכל הופעה שלו מחדש את הסובייקט ביחס לידע הלא מודע הלא מודע בתור

לוודא משהו ביחס ובאופן הזה לאפשר לסובייקט שקולה לערעור, לדעיכה של הסובייקט(

101

סיבה לקיומו כסובייקט. כך מדגיש לאקאן בשיעור, לאקט הראשוני הזה, להכיר אותו כסיבה

המסכם של הסמינר על האקט "שהידע שמעניין אותנו, אותנו פסיכואנליטיקאים, אינו אלא זה

שנאמר", וש"הלא מודע שמעניין אותנו אינו אלא זה שיכול להיאמר, ובהיאמרו הוא מחולל את

(" – וכאמור, מחולל אותו כסובייקט מנוכר. לכן, במובן חשוב,XV, June 19, 1968הסובייקט. )

עלינו לומר שהמישור הרלוונטי עבור הפסיכואנליזה אינו הידע הזה לכשעצמו, אלא השאלה

11 – מה הוא עושה לסובייקט, ככל שהוא מגיע להיאמר בשיח שלו.מה הידע הזה עושה

כפי שציינתי בהקדמה, השאלה היא כיצד מתיחסים זה לזה שני המישורים הללו, המישור של

של האחרונה לטענה הרצינות במלוא מתיחסים אנחנו אם האמירה: של והמישור הידע

, שמקבלשנאמרלאקאן, עלינו לשאול איזה מעמד ניתן לתת לקטגוריה חריגה כזו של ידע, ידע

את מעמדו רק מתוקף העובדה שהוא נאמר? ויתר על כן, ידע שנאמר רק ברגעים של לפסוס,

לייחס לסובייקט, להניחומחולל את הסובייקט אך רק עד כמה שזהו ידע שבשום אופן לא ניתן

? ובכן, לאקאן מטפל בשאלות הללו בצורה הנוקבת ביותר במאמר שכותרתו "מעשהלסובייקט

[,le mépris du sujet supposé savoir; AE, 329-340הכשל של הסובייקט המונח לידע" ]

לאקאן הנוכחי. החקירה של בפרק נתמקד ושבו על האקט, בעיצומו של הסמינר שנכתב

במאמר הזה נעה בשני כיוונים מנוגדים ומשלימים: מצד אחד, היא מובילה את לאקאן לעמדה

של הלא מודע, ביחסהתיאורטי של ביקורת רדיקלית, ספקנות רדיקלית אפילו ביחס למעמדו

לאפשרות לחלץ מהשיח של הלא מודע איזשהו ידע בעל תוקף במונחים של תיאוריה, כלומר,

ובר-מסירה מנוסח על השאלה12ידע לענות ניתן רק שלא לא הזה, במאמר לאקאן לפי .

, ואפילו לאproper, לא ניתן גם ליחס לו הוויה 13התיאורטית היסודית "מהו" ביחס ללא מודע

ייצוג. מאידך,לייצג נופל תחת שום מערכת של אותו בשום דרך הולמת, הלא מודע אינו

:פרקטיהביקורת הזו מובילה את לאקאן להדגשה ולאישור של מעמדו של הלא מודע כמעמד

כמעשה,כעובדה של אמירה, ומעבר לכך, כדבר-מה שמתגלם ומקבל את אישורו הלא מודע

ובדיוק, כמעשה-כשל:

לאקאן מדגיש את צורת השאילה הזו, את הנוסח הזה של השאלה מספר פעמים. במילים הפותחות על הסמינר11 ,מה זה עושהעל האקט הוא כותב שהדרך הנכונה לשאול על האקט בתחום של השירה, למשל, היתה לשאול

ובאופן ספציפי, מה זה עושה למשורר. שנה מאוחר יותר, לאקאן מעלה את אותה נקודה ביחס לשיח המדע ולפיזיקה: אם הפיזיקה נחשבת כשיח תקף, אומר לאקאן, זה מכיוון שיש לה תוצאות – אך מאחר ולפיזיקה אין

שהיאשום תוצאות ביחס לטבע, התוצאה היחידה שיכולה להיות לה היא עבור הפיזיקאי, וליתר דיוק, התוצאה הפיזיקאי, הפיזיקאי כסובייקט של השיח הזה.

וגם במאמר(XVII, 20-22 )17 יש לציין שלאקאן מבחין הבחנה נוספת בין ידע תיאורטי וידע מדעי. בסמינר ה-12 הנוכחי, לאקאן מבהיר שכאשר הוא מדבר על ידע תיאורטי, הוא אינו מתכוון "למובן החלש שאנו נותנים למילה

הזו, אלא למובן המודגש שיש למילה הזו אצל אריסטו." המונח תיאוריה במובנו החזק מציין עבור לאקאן את ה"אפיסטמה" הקלאסי, המדע הקלאסי: כלומר, ידע שנשען על הדיאלקטיקה והלוגיקה. והנקודה המרכזית עבור

לאקאן היא שצורה כזו של ידע, בניגוד למדע המודרני, מחייבת לחלוטין את "אלוהי הפילוסופים", הסובייקטהמונח לידע בגרסתו ה"רצינית" )בתור השכל הפועל האריסטוטלי, למשל(.

המאמר בנוי כולו תוך התיחסות ללוח הקטגוריות האריסטוטלי: הוא פותח בשאלה "מהו", ביחס ללא מודע,13 של אריסטו.to ti en einaiולאקאן מבהיר שעלינו להבין את השאלה הזו תוך התיחסות לקטגוריה הראשונה, ל- בהמשך המאמר, היא מוסיף עליה גם את שאר הקטגוריות – היכן, איך, וכיוצא בזה.

102

Pourtant ne pourrions-nous nous apercevoir que la seule différence, mais la différence qui réduit au néant ce dont elle diffère, la différence d'être, celle sans quoi l'inconscient de Freud est futile, c'est qu'à l'opposé de tout ce qui a été avant lui produit sous le label de l'inconscient, il marque bien que c'est d'un lieu qui diffère de toute prise du sujet qu'un savoir est livré, puisqu'il ne s'y rend qu'à ce qui du sujet est la méprise ? Le Vergreifen (cf. Freud : la méprise, c'est son mot pour les actes dits symptomatiques(, dépassant le Begriff )ou la prise(, promeut un rien qui s'affirme et s'impose de ce que sa négation même l'indique à la confirmation qui ne fera pas défaut de son effet dans la séquence. AE, 336 14

הוויה )שום "לא-כלום" מקדם הוא המושגית; מהלכידה מהמושג, חורג הכשל מעשה

פוזיטיבית( אך זהו לא-כלום שמתאשר וכופה את עצמו בכך שלא ניתן להכחיש את התוצאות

שיש לו, האפקט שיש לו ביחס לסובייקט: אפקט של קעקוע )לאקאן משחק לאורך המאמר על

ה- של המשמעות זילות,méprisכפל של במובן גם אך כשל" "מעשה של במובן ,

debasementאו ליתר דיוק, משום שהכחשה או השלילה של המעשה מאשרת אותו ומעידה ;)

עליו בצורה ברורה בפני עצמה. אך כפי שאומר לאקאן בשורות הבאות, קטגוריה כזו של ידע,

ידע שאינו מוסר את עצמו אלא ברגע של ערעור של הסובייקט, מציבה בעיה קשה ביחס

ככל ממנה להמנע ניתן לא זאת פונקציה שבכל לידע", המונח ה"סובייקט של לפונקציה

שהאירוע של הלא-מודע מוכנס לתוך שיח פרשני:

בהיותה אותה שמבטחת התשובה את מגלה שהיא בכך מתעוררת, פתאומית "שאלה

מונחת-מראש. הידע שאינו משתחרר אלא במה שהוא ה-

Une question soudain se lève, de faire apparaître la réponse qui en prémunissait de lui être sup-posée. Le savoir qui ne se livre qu’à la méprise du sujet quel peut bien être le sujet à le savoir avant ? AE, 336

כעת יהיה עלינו להכנס בצורה יסודית יותר לבעיתיות של הסובייקט המונח לידע, ולאופן שבו

הפונקציה הזו מתפקדת בפער שבין האנליזנט לאנליטיקאי. כפי שאנסה להראות, הבעיה של

של הצטלבות של שני המישורים, שני התפקידיםכתוצאה הסובייקט המונח לידע מופיעה

הללו שניתן ליחס לפעולה של הפירוש: הפירוש כארטיקולציה של ידע, והפירוש כמעשה של

הדחיסות הלשונית של לאקאן במאמר זה מקשה מאוד על הניסיון לתרגם מתוכו חלקים מבודדים, ואני מביאה14 לאקאן באותו הקשר: בסוף המאמר כותבכאן איפוא את המקור הצרפתי.

Une théorie incluant un manque qui doit se retrouver à tous les niveaux, s’inscrire ici en indétermination, là en certitude, et former le nœud de l’ininterprétable, je m’y emploie non certes sans en éprouver l’atopie sans précédent. La question est ici : que suis je pour oser une telle élaboration ? La réponse est simple : un psychanalyste. C’est une réponse suffisante, si l’on en limite la portée à ceci que j’ai d’un psychanalyste la pratique.Or c’est bien dans la pratique d’abord que le psychanalyste a à s’égaler à la structure qui le détermine non pas dans sa forme mentale, hélas ! c’est bien là qu’est l’impasse, mais dans sa position de sujet en tant qu’inscrite dans le réel : une telle inscription est ce qui définit proprement l’acte.

103

וזאת במידה שבה כל אמירה של פירוש בהכרח משקמת, משיבה על כנה את האמירה –

כן, הבעיה הזו מוצגת בשתי רמות שונות: ראשית, היא קשורה לאופן שבו הסובייקט. כמו

האנליטיקאי מגיע למלא את הפונקציה הזו עבור האנליזנט, למרות שהזיהוי של האנליטיקאי

)וזו נקודה שמגיחה בהדרגה כסובייקט המונח לידע הוא אשליה; אולם בצורה יסודית יותר

במסגרת ההוראה של לאקאן( הבעיה היא שהפונקציה של הסובייקט המונח לידע אינה ניתנת

. החשיבות של הטענה האחרונה היאככל שיש לנו ענין עם הלא מודעלהצדקה לכשעצמה

יכול אינו לידע": האנליטיקאי מונח סובייקט "אין בשום מקום שעבור האנליטיקאי עצמו,

וזוהי למעשה הנקודה המבנית המדויקתלהסתמך על הפונקציה הזו כאשר הוא מפרש משהו,

. זוהי נקודה עדינה, אך מרכזית לחלוטין: שכן כפי שנראהשבה אנחנו נדרשים למושג האקט

אמירהלייחס בחזרה לסובייקט מיד, מה שהאנליטיקאי עושה כאשר הוא מפרש אינו אלא

,אקטכלשהי, אמירה שנאמרה בשיח שלו מבלי שהוא ידע על כך דבר. אך הפעולה הזו היא

לאמירה הזו, לא ניתן להניחלהניח-סובייקטהאנליטיקאי, בדיוק מכיוון שלא ניתן ואקט של

: וכפי שהדגשתי בפרק הקודם ביחס למעשהכבר נמצא שם ברגע של האמירהשהסובייקט

הכשל, רק מסיבה זו אנחנו יכולים לדבר על החלפת סובייקט, הגחתו של סובייקט חדש. בסופו

של דבר, המשמעות המכרעת של הטענות הללו היא שבניגוד לאופן השגור, הפופלארי ביותר

לחשוב על הלא מודע הפרוידאני, לא ניתן להניח שמעשה הכשל, פליטת הפה, השנינה ושאר

התצורות של הלא מודע "מפלילות" את הסובייקט. יהיה עלינו לומר שכל התגלות או הבלחה

את הראשון ברגע מחייבת או מפלילה רב( זמן מזה לאקאן שטען )כפי מודע הלא של

האנליטיקאי לבדו: שכן הוא זה שמוטלת עליו החובה ללכוד את האמירה הזו, להחזיק אותה

עולה מכאן אך שמדבר. הסובייקט של מלכידתו לחלוטין חומקת היא כאשר גם בשיח

האפשרות – והסכנה – שאותו סובייקט חדש שמופיע, הסובייקט שנוטל על עצמו את האמירה

זה אכן מה שקורה עם הפונקציה שלהזו, לא יהיה אלא האנליטיקאי לבדו; ובמובן מסוים,

לידע לידע, אומרהסובייקט המונח : כאשר הוא ממלא את העמדה של הסובייקט המונח

לאקאן, האנליטיקאי מכסה על הפער, החור שנפער עבור המחשבה כתוצאה מהאפשרות

ידע על כך, מבלי שניתן יהיה ליחס את האמירה הזו לשוםשאף סובייקטשדבר מה יאמר מבלי

הוא15סובייקט שהוא לידע המונח לדעת שהסובייקט חייב תמיד לכן, האנליטיקאי אולם .

ולהתפורר ולכן הוא חייב לאפשר לפונקציה הזו להסדק גם אם פיקציה הכרחית; פיקציה,

בהדרגה במהלך האנליזה, ולהחליף אותה בדבר מה אחר, ביסוד אחר שיכול לתמוך ולהחזיק

את השיח של הלא מודע. האנליטיקאי מופלל, הוא כלול בשיח של הלא מודע; אולם – וזה

העיקרון של האקט הפסיכואנליטי – עליו להתמקם כך, שהוא יהיה מופלל לא בתור סובייקט

ולא בתור זה שנושא אותו. באופן הזההסיבה לדיבוראלא בתור אובייקט של השיח: בתור

15 "Ce que le psychanalyste d'aujourd'hui épargne au psychanalysant… ce que le psychanalyste couvre, parce que lui-même s'en couvre, c'est qu'il puisse se dire quelque chose, sans qu'aucun sujet le sache." AE, 336

104

האקט נועד לענות על הכשל המובנה של הסובייקט המונח לידע, וזאת עד כמה שהאקט )כפי

שהתחלנו לראות בסוף הפרק האחרון( מקנה לנו גישה ליסוד הממשי, החומרי של הלא מודע,

למציאות הראשונית שלו בתור מה שחורג מכל תפיסה של סובייקט, "מה שנותר מהמחשבה

בסופו של כל שיח."

זו הסכמה הכללית של המהלך, וכעת יהיה עלינו לבחון אותו ביתר פירוט. נוכל להתחיל עם

של הסמינרcompte renduהטענה הבאה של לאקאן, המופיעה במשפטים הפותחים של ה-

על האקט:

L'acte )tout court( a lieu d'un dire, et dont il change le sujet. Ce n'est acte, de marcher qu'à ce que ça ne dis pas seulement "ça marche", ou même "marchons", mais que ça fasse que "j'y arrive" se vérifie en lui. AE, 375

לאקט יש מקום של אמירה, והוא משנה את הסובייקט של האמירה הזו – ולפי הדוגמה שנותן

( לסובייקט בגוף ראשון.Nous( או קולקטיבי )çaלאקאן, השינוי מתרחש בין סובייקט סתמי )

אני סבורה שיש להבין את הקביעה הזו כמתייחסת לפונקציה הבסיסית ביותר של הפירוש.

זה: "הפסיכואנליזה אינו אלא ביותר, אומר לאקאן, הפירוש בצורתו המופחתת, המינמלית

מלמדת אותנו שזה שמדבר לא תמיד מסוגל לומר 'אני אומר', ומה שמוכיח את זה – זה בכך

שאנו משמשים כעדים, אנחנו, פסיכואנליטיקאים – זה שאנו, פסיכואנליטיקאים, אנו מסוגלים

לומר לו מה הוא אומר. אנחנו מסוגלים, במספר זעום של מקרים, בעיקר אם הם מקדישים לכך

המון רצון טוב, אם הם מגיעים לדבר אצלנו המון, קורה שאנחנו מסוגלים לפרש להם משהו.

ומה זה אומר, לפרש משהו? )...( אנחנו פשוט מגישים להם חתיכה קטנה ממשהו שעושה

qui a l'air d'être quelque chose qui aurai tenu sa ]רושם כמה שהיה מתרחש בשיח שלהם

placeמבלי שהם ידעו על כך." כאמור, לאקאן טוען בשלב הזה שכל התגלות של הלא מודע ]

"משהו שנאמר, מבלי שהסובייקט ייצג את עצמו שם ומבלי שהוא יאמר את עצמו –: הינה

ומבלי שהוא ידע מה שהוא אומר." הלא מודע מופיע ברגע הראשון בתור משהו מהצורה של

( (: אמירה שנאמרת מבלי שניתן יהיה לאתר בה את הסובייקט, מבליça parle"זה מדבר"

שהסובייקט יהיה מיוצג או מסומן באמצעותה; והפונקציה הבסיסית של הפירוש אינה אלא

לסובייקט את האמירה16אתה אמרתמשהו מהצורה של בחזרה : הפסיכונאליטיקאי מגיש

המבודדת, המנותקת הזו, כמשהו שהתרחש בשיח שלו. ולאקאן ממשיך בשאלה המכריעה

בתור זה שרשאי להגידמיהו האנליטיקאי ובאיזו זכות? 17הבאה: מאיפה אנחנו שולפים את זה?

בניגוד לסובייקט המפורסם מהברית )וזאת בהנחה שהאנליטיקאי, לסובייקט "אתה אמרת"

,vous je )ce je qui est vous(, je dis: c'est ça". XV" כך כותב לאקאן, האנליטיקאי הוא זה שאומר לסובייקט: 16june 16, 1968

בהקשר שבו מופיע הציטוט הזה, לאקאן מותיר את השאלה הזו ללא תשובה. הוא ממשיך ואומר רק שאם היה17 מצליח, כפי שתכנן, להגיע לדבר על הפנטזמה של הפסיכואנליטיקאי, ניתן היה לענות על השאלה הזו בצורה יותר

מספקת; שהתקלות בפנטזמה של האנליטיקאי מייצרת אולי את "ההלם" או "הזעזוע" שגורם ל"דיבורים XV, June 19, 1968הקפואים" הללו )מטאפורה שלאקאן שואל מרבלה( להפשיר אצל האנליזנט. ראה

105

( ניתן לשאול את השאלה הזו בצורה18החדשה, אינו יכול להתימר לדבר בשמה של האמת?

המודגשת ביותר ביחס לדוגמה המרכזית שבה טיפלנו בפרק הקודם, הדוגמה של "מכים ילד": זו

דוגמה טובה מאחר והפירוש של הפנטזמה הזו אינו אלא התהליך שתיארנו זה עתה – מעבר

מהיגד הניטרלי, "מכים ילד" )וכפי שראינו בפרק הקודם, לאקאן מיחס להיגד הזה את המעמד

, למשפט "אני מוכה", שאותו פרויד מסמן, "כל מה שבמבנה של המשפט אינו האני"(çaשל ה-

כשלב הקריטי והחסר בכינונה של הפנטזמה: הפירוש של הפנטזמה הזו מסתכם כולו בהחלפת

אולם אם השלב הקריטי הזה אינו מופיע לעולם כזיכרון מודחק, אלא רק כהבניה שלסובייקט.

האנליזה, מה למעשה מסמיך אותנו, בדיעבד, למקם שם את הסובייקט? לומר שהיה רגע שבו,

בהכרח, הסובייקט הוא זה שהיה שם, במקום של הילד המוכה?

כמובן, שנים רבות של ההוראה של לאקאן הוקדשו להבהרת השאלה היסודית הזו )ביחס

לפירוש של הלא מודע בכלל; המקרה של הפנזמה, כפי שהתחלנו לראות, יהיה שונה במקצת(,

ובנקודה שבה הוא מגיע לשאול אותה מחדש ביחס לאקט, כבר יש ברשותנו הבניה מפותחת

ורבת-אנפין של הנושא. הנקודה המרכזית היא שעל מנת שאופרציה כזו תהיה אפשרית, אנו

חר בתור המקום של הדיבור, ואת המנגנון של המסמן כמנגנון של "פעולהאחייבים להניח את ה

אמירה של הסובייקט )כל "דיבור מלא", דיבור שלשכל בדיעבד" – כלומר, אנו חייבים להניח

ממש( מקבלת את מובנה רק בשל האופן שבו היא מצטלבת עם ה"קוד" או "אוצר המסמנים":

עם השפה עצמה כמבנה קיים ונתון מראש. בכל אינסטנציה של דיבור, המקום של הסובייקט

חר, בשל האופן שבו המסר שלואמגיע להיות מסומן ומצוין רק בדיעבד, רק בשל הפניה ל

" קורה שהאמירה,מופיע מתוך המפגש עם מארג המסמנים של השפה: רק במישור הזה

חר – מגיעהאשהסובייקט שלה בכלל לא מוכרח להיות זה שמדבר, שהאמירה – באמצעות ה

[ את זה שאמר אותה." מבחינה זו, התצורות של הלא מודע רק חושפות באופןdésignerלציין ]

ושמהווה תנאי ראשוני לכלברור את מה שנוכח באופן מובלע או פוטנציאלי בכל פעולת דיבור,

שהיא פרשנית פרום,פרקטיקה נותר תמיד הסובייקט של האינטנציונאלי שהשיח הינו, :

מטונימים אפקטיים הדהוד, חוזרת, פרשנות "פירוק, של לאפשרויות פתוח בלתי-מוכרע,

ומטאפוריים" – לכל אפשרויות השרשור וההחלפה בין מסמנים שנובעות מהמבנה של השפה.

בשל העובדה הבסיסית הזו, "מרגע שנכנסתם לאבני הרחיים של הדיבור, לא משנה מה תחשבו

או לא תחשבו על זה, השיח שלכם תמיד אומר שם יותר ממה שאתם עצמכם אומרים". ולכן,

כותב לאקאן:

Tout ce qui est de l’inconscient, ne joue que sur des effets de langage. C’est quelque chose qui se dit, sans que le sujet s’y représente ni qu’il s’y dise, – ni qu’il sache ce qu’il dit.

לאקאן חוזר מספר פעמים במהלך הסמינר על האקט לחילופי הדברים הללו בין פילאטוס לישו- והוא מדגיש18 שהשאלה שפילטוס שואל בעקבות האמירה של ישו "מהי האמת?" בדיוק אינה השאלה לשאול בהקשר הזה;

ושהאנליטיקאי, באקט, אינו יכול בשום אופן להתימר לקחת חסות על האמת.

106

Là n’est pas la difficulté. L’ordre d’indétermination que constitue le rapport du sujet à un savoir qui le dépasse, résulte, peut-on dire, de notre pratique, qui l’implique, aussi loin qu’elle est interprétative. AE, 334

נציין ש"הסדר של אי ההיקבעות שמתכונן מהיחס של הסובייקט לידע שחורג מעבר לו" מציין

בשיח: האמת שמופיעה תמיד כנקודה שלאמתאת המקום שמייחד לאקאן לקטגוריה של ה

ונוגעת למקום שהסובייקט עצמו מקבל ביחס לידע הזה. אינדטרמינציה במישור של הידע,

בניסוחים הקלאסיים ביותר של לאקאן, הופעת האמת בדיבור נשענת על משחק המסמן, על

מנגנוני המטאפורה, המטונימיה ושאר התצורות המסמניות האחראיות להגחתו של מובן חדש,

באותם לפסוסים ופערים בדיבור,היא זו שמדברת בלתי צפוי מתוך דבריו של הסובייקט: האמת

. 19באותם מקומות שבהם נאמר משהו מבלי שהסובייקט ידע על כך דבר

אם כן, מעצם העובדה שמדובר בפרקטיקה פרשנית, הפרקטיקה הפסיכואנליטית נשענת על

. אך כפיחר בתור המקום של הדיבור, והמקום שבו, באופן פונטצאילי, יכולה האמת להופיעאה

המקום של, המקום הזהשכותב לאקאן, לא כאן טמונה הבעיה: הבעיה טמונה באופן שבו

באנליזה הידע הפקת לשאלת נקשר להדיבור, ידע,: של במונחים מהפירוש שנובע מה

באופן מדויק עוד יותר, היא קשורה לאופן שבוולתוצאות שיש לידע הזה ביחס לסובייקט.

וחופף לתפקודו של האה חר כסובייקט המונח לידע. כךאחר כמקום של הדיבור מצטלב

ממשיך לאקאן וכותב:

Tout ce qui est de l’inconscient, ne joue que sur des effets de langage. C’est quelque chose qui se dit, sans que le sujet s’y représente ni qu’il s’y dise, – ni qu’il sache ce qu’il dit.Là n’est pas la difficulté. L’ordre d’indétermination que constitue le rapport du sujet à un savoir qui le dépasse, résulte, peut-on dire, de notre pratique, qui l’implique, aussi loin qu’elle est interprétative.Mais qu’il puisse y avoir un dire qui se dise sans qu’on sache )37(qui le dit, voilà à quoi la pensée se dérobe : c’est une résistance ontique. )Je joue sur le mot on en français, dont je fais, non sans titre, un support de l’être, un ό un étant, et non pas la figure de l’omnitude : bref le sujet supposé savoir.(Si on, l’omnitude, a fini par s’habituer à l’interprétation, c’est d’autant plus facilement qu’il y a beau temps qu’elle y est faite, par la religion.C’est même par là qu’une certaine obscénité universitaire, celle qui se dénomme l’herméneutique trouve son beurre dans la psychanalyse. AE, 334

: 5כך למשל מתבטא לאקאן בסמינר ה- 19"…une fois que vous êtes entré dans la roue du moulin à paroles, votre discours en dit toujours plus que ce que vous n'en dites. De plus, du seul fait qu'il est parole, le discours se fonde sur l'existence quelque part de ce terme de reference qu'est le plan de la vérité -de la vérité en tant que distincte de la réalité, ce qui fait entrer en jeu le surgissement possible de sens nouveaux introduits dans le monde ou la réalité. Ce ne sont pas des sens qui y sont, mais des sens qu'elle en fait surgir, que litteralement elle y introduit." V, 18

ובמקום אחר: "מילת השנינה ]כתצורה של הלא-מודע[ קשורה למשהו שניצב באופן עמוק במישור של המובן. (." כך, האמת מופיעהV, 25[ )la veritéאמת ]ה[... אני אומר שזאת une veritéאני לא אומר שזוהי אמת כלשהי ]

באופן עקרוני באותן תצורות של המסמן שבהן האופי החמקני, הגולש של המשמעות בשפה מופיע בצורה ברורהבמיוחד: בשנינה, בפליטת הפה, בחידה, ביצירה הפואטית.

107

יכול להיות משהו שנאמר, מבלי שהסובייקט ייצג את עצמו או יציין עצמו באמירתו, מבלי

מי אמרשיודעים שהוא ידע מה הוא אומר: אבל האפשרות שתהיה אמירה שנאמרת מבלי

אולם, עלינואותה – מכך המחשבה נרתעת, זוהי התנגדות אונטית, לפי הביטוי של לאקאן.

לעצור ולתהות מהו למעשה טיב הקושי שלאקאן מנסה לעמוד עליו כאן – או אולי, מה בעצם

ובכן, נחזור לשאלה הזו מציינת "התנגדות אונטית" עבור מי שהצהיר שאין לו אונטולוגיה.

ה" של תפקידו מה ונראה כלonבהמשך קודם להבחין עלינו אולם כאן. הישות" של

שההתנגדות האונטית, כפי שהיא מנוסחת כאן, היא למעשה גם התנגדות אפיסטמולוגית: זה

מי אמר אותה, הנה מה שהמחשבה לא יכולהיודעים שיכולה להיות אמירה שנאמרת מבלי ש

חראלתפוס. הטענה הזו, כפי שברור משני המשפטים הבאים, מפנה אותנו לתפקודו של ה

בתור הערב לידע, הסובייקט המונח לידע. למעשה, הכשל שלאקאן מצביע עליו כאן )ולאורך

חר כמקוםאחר: האכל המאמר( כרוך במעבר, בהצטלבות בין שתי הפונקציות הללו שממלא ה

של הדיבור, המקום שממנו ה"אמירה מגיעה לציין את זה שאמר אותה" )כך שגם באמירה של

הלא מודע, גם כאשר הסובייקט אינו מציין את עצמו או מיצג את עצמו, או יודע מה הוא אומר,

חר כערב לידע. וכפי שלאקאן רומז בשני המשפטיםאמקומו מגיע להיות מצויין בדיעבד(, וה

הבאים, החפיפה של שתי הפונקציות הללו מצויה ביסודה של כל פרקטיקה פרשנית מסורתית:

כתבי בהרמנויטיקה המסורתית של מדובר )בין אם הללו שכן הפרקטיקות הטקסטואליות

בדבר ההנחה את רק לא מצריכות האוניברסיטאית( החדשה, בזו אם ובין הקודש,

אי-הדטרמינציה של הסובייקט שנושא את השיח ביחס לידע שחורג מעבר לו, אלא גם את

מזה של הסובייקט שבו, שביחס אליו, ניתן להבטיח את קיומו שלאחר ההנחה שישנו מישור

20הידע הזה כמכלול שלם ומלוכד.

"אך מה יהיה על הסובייקט המונח לידע הזה", שואל לאקאן, "מאחר ואנו עוסקים באותו דבר

למעשה, הבעיהבלתי ניתן לחשיבה, הינו שבלא מודע אנחנו ממקמים ידע ללא סובייקט?"

הלא מודע הפרוידיאני אינו רק פונקציה של אי-ההיקבעות של הסובייקט ביחסגםכרוכה בכך ש

חר כמקום של השפה(, הוא אינו רק העובדה שכל אמירה,אלידע שחורג מעבר לו )ביחס ל

בשל האופן שבו היא נקשרת באוצר המסמנים, תמיד אומרת יותר ממה שהסובייקט התכוון

לומר באמצעותה: בקיצור, הלא מודע אינו רק העובדה שתמיד יש מקום לפרשנות. זו אולי

נשמעת כטענה מובנת מאליה, אבל היא בכל זאת הופיעה כתיקון נדרש בשלב מסוים בהוראתו אם לאקאן מציין כאן את ההרמנויטיקה בכינוי המחמיא "תועבה אוניברסיטאית", זה מכיוון שבמקרים רבים20

חר מבלי להכיר בכך: זוהי עבור לאקאןאהגישה ההרמנויטית ממשיכה לקיים את הפונקציה הכפולה הזו של ה גרסה מחולנת של שיח שבצורתו הכנה אינו יכול להיות אלא שיח דתי. וזו הסיבה לכך שמושג ה"לא מודע" של המסורת ההרמנויטית שונה מהותית מהלא מודע הפרוידיאני. ההנחה הבסיסית של ההרמנויטיקה )כפי שהיא

מנוסחת בעבודתו של וולהלם דילת'י, למשל( היא שמעשה היצירה חורג מעבודת הניסוח האינטנציונאלית והמודעת של המחבר; אולם מה שנחשף ברובד העמוק יותר, ברובד הלא ממודע שהוא גם הרובד של השפה )של האטימולוגיה, של המטאפורות, המטונימיות ושאר האמצעים הסגנוניים שהפרשנות ההרמנויטית נשענת עליהם(

של היצירה עצמהאינה אלא אחדות של סובייקט מסדר גבוה יותר: מהות פנימית של הרוח, של האינדיבידואל, . ודילת'י עצמו )ובכך יתרונו על פני הרמנויטיקנים שיטתיים פחות( מזהה את העיקרון הזה כנגזרתכישות אורגנית

חילונית של העיקרון הוותיק של פרשנות כתבי הקודש, המניח כתנאי לפירוש לכידות שלמה ובלתי מעורערת שלהקורפוס הטקסטואלי.

108

(. שכן הפיתוחים המוקדמים שלו11של לאקאן )והוא מציע גרסה של התיקון הזה בסמינר ה-

אמנם נטו ליצר הומולוגיה בין הלא מודע לבין הפירוש עצמו, ומכאן הטענה הוותיקה על כך

הואחר". שכן, אם, כפי שטוען לאקאן בראשית דרכו, האיווי אש"הלא מודע הוא השיח של ה

מטאפורה; ואם הפירוש עצמו פועל באמצעות מהלך נוסף שלהוא מטונימיה, והסימפטום

החלפה בין מסמנים, באמצעות אותם מנגנונים יסודיים הפועלים בלא מודע – הרי שאנחנו

הואמגיעים למסקנה שאותה מקדם לאקאן עצמו במשך זמן מה, הינו שהאיווי הלא מודע

חלק הגיעו אליה המוטעית למסקנה גם להגיע עשויים אנחנו ומכאן האיווי. של הפירוש

מתלמידיו, לפיה הפירוש באנליזה פתוח לכל משמעות שהיא, שהוא מאפשר משחק אינסופי

של משמעויות בשפה. זוהי מסקנה שגויה בבירור ביחס להוראה של לאקאן, אך אנחנו יכולים

"מה אינו אלא מוביל אליה: שכן אם הסובייקט שבו מתעניינת הפסיכואנליזה לראות מה

שמסמן אחד מיצג למסמן אחר", כלומר, סובייקט שאינו קבוע בשום צורה שהיא אלא על ידי

האופן הארעי שבו הוא מיוצג על ידי מסמן, ותמיד עבור מסמן אחר; ואם ההגיון הבסיסי של

נדרשהשפה הוא שלכל מסמן ניתן למצוא מסמן אחר שיבוא במקומו – אם למעשה תמיד

המסמן האחד הנוסף על מנת שהמסמן הראשון יקבל מובן )והתנועה הזו של מעבר בין מסמנים

נראית אפשרית. לכן, לאקאן היא-היא האיווי של הסובייקט(– הרי שהמסקנה הזו בהחלט

שעלינו להבחין בין פן או "שלב" בכינונו של הסובייקט שבו הוא11מדגיש כבר בסמינר ה-

לקביעה )לאקאן מדבר בהקשר הזה על "אינפיניטיזציה"ניתן מופיע כלגמרי בלתי-קבוע, בלתי

של הסובייקט, על החירות של הסובייקט כצורה רדיקלית של ניכור, ניכור ביחס למשמעות

, לבין מה שבכל זאת מייצר היקבעות כלשהי, הגבלה כלשהי: ועבור לאקאן בסמינר21אפשרית(

כרשומיםמונחים , מה שמיצר את ההגבלה הם אי-אלו מסמנים ספציפיים, שרשומים, ש11ה-

בלא מודע של הסובייקט – מסמנים שבאיזשהו אופן אמורים כבר להמצא שם מראש. לכן

שהתפקיד של הפירוש אינו לפתח עד בלי די את המשמעויות11מדגיש לאקאן בסמינר ה-

המופיעות מתוך השיח של הלא מודע, אלא לבודד מתוכו את אותם מסמני יסוד, מסמנים

שאינם מאפשרים עוד שום החלפה, שום פירוש. אולם השאלה היא, מה אם כן אנחנו אמורים

לחזור לתפיסה ניתן אפילו להמשיג אותם, מבלי אופן באיזה לעשות עם המסמנים הללו,

מסורתית לחלוטין של סובייקט מונח לידע. אם, מצד אחד, וכפי שמתעקש לאקאן בשלב הזה,

אינו נוכח או מיוצג במסמנים הללו )אם כפי שכותב לאקאן, באמתאנחנו מניחים שהסובייקט

המסמן בלא מודע הוא כזה שאינו מותיר שום סימן לכך שהוא השתייך אלי, או אני אליו,

"שאינו מעורר שום יצוג שמוכיח ששכנתי שם"(; אם, מצד שני, אנחנו מסרבים ליחס את הידע

הזה לישות כלשהי מלבד לסובייקט, או לחליפין לחזור לאיזושהי גרסה של היזכרות האפלטונית

)להנחה שהסובייקט יודע משהו שאותו הוא שכח לחלוטין(, הרי שאנחנו בבעיה.

XI, 250-252 ראה:21

109

ובכן, כפי שנוכחנו )בפרק הקודם ביחס למעשה הכשל, וגם באמירות שצוטטו לעיל( לאקאן

נוטה להתיחס בשלב זה לתצורות של הלא-מודע כמשהו מעין אירוע טהור של המסמן, קישור

של מעשה הכשל, נעדר ממנו לחלוטין. במאמר a la limitבין מסמנים שהסובייקט עצמו,

ולומר משהו על הסדר שאליו משתייכות התצורות ,הסובייקט המונח לידע על מנת לנסות

הללו, לאקאן ממשיל אותן ל"כתובת על הקיר" מספר דניאל: המשפט "מנא מנא תקל ופרסין",

סוג של מייצר לאקאן במקום אחר בלשצאר. בחצרו של המלך קיר על נס דרך שהופיע

אינטרפולציה על הפרשנות התנכי"ת של הכתובת הזו, על מנת "להוכיח" את העיקרון של

החזרה בתו יחיד כפי שהרחבנו עליו בפרק הקודם: הינו, שכל פעולה של ספירה, "ספירה

יכולה להתחיל רק באמצעות הכפלה של המסמן )מנא, מנא(, אולם ההכפלה הזו כאחד",

תתגלה כחסרה, היא תמיד תחשוף ליקוי או שארית )ולאתמיד עצמה גורמת לכך, שהספירה

רק במקרה של מלכות בלשצאר, שאלוהים מצא כלוקה בחסר(. אך הדוגמה הזו מובאת גם כדי

להצביע על העובדה שהפירוש עצמו – המעניק משמעות לחסר הזה – באותה נשימה גם סותם

חר בתור הסובייקטאאותו, מכסה על המימד המהותי שלו, בכך שהוא מכניס למשחק את ה

המונח לידע )אלוהים, במקרה הזה, המונה את ימיה הנותרים של מלכות בבל(:

…ce que le psychanalyste couvre, parce que lui-même s’en couvre, C’est qu’il puisse se dire quelque chose, sans qu’aucun sujet le sache.Méné, méné, thékel, oupharsin. Si ça apparaît sur le mur pour que tout le monde le lise, ça vous fout un empire par terre. La chose est rapportée en bon lieu.Mais du même souffle, on en attribue la farce au Tout-Puissant, de sorte que le trou est refermé du même coup dont on le rapporte, et l’on ne prend même pas garde que par cet artifice le fracas lui-même sert de rempart au désir majeur, le désir de dormir. Celui dont Freud fait la dernière instance du rêve. AE, 336

אך אנחנו חייבים להבחין שיש משהו מוזר בהתבטאויות הללו כאשר הן מגיעות מפיו של

לאקאן, והן מחייבות אותנו לזקוף אוזן. מוזרה היא החקירה האונטולוגית שלאקאן נתפס אליה

פתאום ביחס ללא מודע, ומוזרה עוד יותר ההתיחסות ללא מודע כאל הופעה טהורה, אירוע

טהור של המסמן, "קול ברמה" או "כתובת על הקיר": דימוי שבאמת קשה מאוד להחזיק בו

מבלי "לייחס את הפארסה לכל-יכול" או לאיזושהי ישות מטאפיזית אחרת. בעיקר, הטענה

לפיה המסמן בלא מודע הוא "מה שמתנסח עם מסמן אחר מבלי לייצג בכך סובייקט" עומדת

ביחס לאקאן ביותר של השגורות להתבטאויותיו מפורשת ,לסובייקט של המסמןבסתירה

– ולהגדרה הבסיסית של המסמן עצמו, שאינוהסובייקט של הלא מודע אלא "מה שמייצג

האמירות הללו מנוגדות להנחה שלאקאן מפעיל ומנסח בצורה ברורה22סובייקט למסמן אחר".

במקומות אחרים, הינו שמרגע שישנו קישור בין מסמנים – מרגע שישנו ידע כלשהו – כבר

ישנו, בהכרח, סובייקט של המסמן. ואמנם, לאקאן מדגיש שהתיחסות הזו להופעת הלא מודע

או לפחות מסמנת גבולבעיהכאירוע טהור של המסמן, של השפה עצמה, מהווה למעשה

עלינו להזכיר כמובן שהטענה לפיה הסובייקט אינו נוכח ואינו מיוצג במסמנים הללו אינה נוגעת למישור של 22 הפרספציה, או המודעות: מדובר בסימן שאלה שלאקאן מציב כאן ביחס למעמדו הבסיסי ביותר של הסובייקט,

הסובייקט כפונקציה של המסמן עצמו.

110

במסגרת הפרקטיקה האנליטית, ושהיא נתונה תחת סייג חמור של זהירות – וזאת בדיוק עד

במנותק לחשוב לעולם ניתן לא מודע הלא של הללו ההבלחות שאת שלכמה מהשיח

)"מה שמסמן כפונקציה מבנית טהורה של המסמןלא רק , מהפונקציה של הסובייקט הסובייקט

כך, כותב לאקאן:אלא כסובייקט מדבר, כסובייקט של האמירה.אחד מייצג למסמן אחר"(

parle du"הלא מודע, זה רגע שבו, במקומו של הסובייקט, מדבר משהו מן השפה הטהורה ]

pur langage "משפט שהשאלה לגביו היא תמיד לדעת מי אומר אותו :])XIV, April 12,

, לאקאן מצביע פעם נוספת על "ההתנגדות23. באמצעות הפרדוקס או האירוניה הזו)1967

האונטית", או אפילו "ההבדל האונטולוגי", שניצב בבסיסו של הלא מודע הפרוידיאני.

הנקודה שאותה מדגיש לאקאן בצורה חד משמעית בהקשר הזה היא שעלינו להמנע בכל מחיר

שמדבר במקומו של הסובייקטמי או למה מלהעניק קיום פוזיטיבי, הוויה פוזיטיבית כלשהי ל

באותן התגלויות או הבלחות של הלא מודע: לא מדובר ביצר או הדחף המשמיעים את קולם;

לא בזכרונות ילדות או קבעונות התפתחותיים; לא מדובר בהוויה כלשהי, וגם לא בהוויה בה'

הידיעה; לא בשפה הטהורה; ואפילו לא בדמותה האלגורית של האמת, שבה עשה לאקאן

לכן, אומר לאקאן בשלב זה, על הלא-מודע לא ניתן לומר אפילו 24שימוש בהזדמנויות אחרות.

"המודל של הלא מודע הוא אמנם 'זה מדבר', אך בתנאי שמבחינים בכך שלא"זה מדבר":

מדובר שם בשום הוויה"; שכן "עוד יכולים לשכון אלים ב'זה מדבר'; אך מה שמאפיין את הלא

הדבר היחיד שאנחנו יכולים לומר על הלא מודע בוודאות הואמודע, זה בדיוק שהם אינם שם".

, של קישור בין מסמנים.25מחשבה, ולמה שנאמר יש צורה של שנאמרזה: הלא מודע זה משהו

ולפיכך, בלא מודע נגלה לנו ידע מסוים. אבל הידע הזה "נמסר ממקום שנבדל מכל לכידה של

, שהוא נחשף רק ברגע של ערעור,מוגדר אפילו רק בכך, הידע הלא מודע מתאפייןסובייקט";

של כשל של הסובייקט.

אך כאמור, שבה וחוזרת השאלה: כיצד ניתן לחשוב, להתיחס בכלל לקטגוריה כזו של ידע?

מדוע אפילו להשתמש במונח "ידע", אם אנחנו נמנעים מליחס את המסמנים הללו להוויה או

לסובייקט כלשהו: ידע של מה, אודות מה? ובכן, אלו אינן בדיוק השאלות הנכונות. התצורות

של הלא מודע חושפות קישור, ארטיקולציה בין מסמנים, והן מצייתות למספר מצומצם של

חוקים הקובעים את הצורה של הקישור, של המעבר בין מסמן למסמן )מנגנוני ההתקה והעיבוי לאקאן מדגיש את האירוניה שלו בצורה מובהקת עוד יותר במשפטים הבאים כאשר הוא שואל: "על מה23

( באופן הזה מהסובייקט – אך בכך מייצגת אותו בריק המבני,désarriméמדברת השפה עצמה, כשהיא מפורקת ) המוקצן שלו? את זה אנחנו יודעים, בגדול; היא מדברת... היא מדברת על מין." כפי שמדגיש לאקאן בהמשך, "השפה הטהורה" אינה מדברת על מין אלא בגלל התנועה המטונימית של האיווי, ככל שהסובייקט מפנה את

חר כלשהו. אהדיבור שלו ל " ומדגישmoi, la vérité, je parle בשיעור המסכם של הסמינר על האקט, לאקאן חוזר לאמירתו המפורסמת "24

והוא מזכיר שאחרי הכל, האמת אינה מדברת אלא שמדבר כאן. jeמי מדבר, מיהו ה- שעלינו לשאול בכל זאת, XV, June 19, 1968מכיוון שהוא, לאקאן, השאיל לה את קולו.

25 "l’inconscient, la première chose à en dire, ce qui veut dire son : ce que c’est, le quod est… en tant que c’est le sujet de tout ce qui peut lui être attribué, c’est ce que Freud en dit d’abord en effet : c’est des pensées. " AE, 333

111

שאותם חשף פרויד(. עבור לאקאן, זהו תנאי מספיק כדי לומר שמדובר בידע, וכדי שניתן יהיה

פירוש. של אופרציה אליו ביחס ההנחהלהפעיל על שומר לאקאן זו, בנקודה

הסטרוקטורליסטית היסודית )בעיקר כפי שהיא מופיעה בעבודתו של לוי שטראוס( לפיה גופי

, יכולים להבנות על סמך קומבינטוריקה של יסודות מסמניים טהורים;תקפיםידע שלמים, ו

וש"צרורות היחסים" המסמניים אינם נקבעים לפי יחסים במציאות, אלא קובעים ומארגנים

וסמלית. חברתית אנושית, מציאות שמדובר ככל עצמה, המציאות הנקודה26 את אולם

בתפיסה סטרוקטורלית טהורה כזו שללהסתפקהחשובה היא שהפסיכואנליזה אינה יכולה

ידע, שכן )וזו טענה שלאקאן משמיע במפורש בכמה מקומות( אם אנחנו מפרשים את הלא

ותו לאו, אנחנו מגיעים בין מסמנים יחסים כפונקציה של כלומר, בדיוקמודע באופן הזה,

לוי-שטראוס: כלומר, איננו מוצאים בלא מודע אלא רצף של לאותה תוצאה שאליה מגיע

במיתוסים מגלה שטראוס שלוי עצמו המבנה אותו את אלא מיתוגניות, טרנספורמציות

. אולם אם הלא מודע27העתיקים )כפי שברור אגב ממעמדו של המיתוס האדיפלי אצל פרויד(

, הרי זה מכיוון ש"ברמה של הלא מודעpansée sauvageאינו בשום אופן שייר פילוגנטי של ה-

של הסובייקט באנליזה המשחק הרבה יותר עדין ]...[ בדיוק משום שהוא פרום, שהוא מגיע

": כלומר, כפי שנראה(XIV, January 25, 1967[ )je ne suis pasלהצטלב עם "אני לא קיים" ]

בחירה אפשרית, בלתי כבחירה הסובייקט של הכפויה בבחירה נתקל שהוא מכיוון מיד,

היא הנקודה דבר, של בסופו בלא-מודע. המסמנים למשחק גבול שתפיסהשמציבה

לוי-שטראוס( איננה מניחה שלידע אין קשר לממשי )וגם אצל ידע כזו של סטרוקטורלית

)שלמציאות הסימבולית, המאורגנת, אין יחס לממשי(: היא מניחה, שהארטיקולציה של הרשת

שהיא מחוללת בתוכו תוצאות, והתוצאות הללו הן מה שאנחנופועלת על הממשי– המסמנית

וכאמור, השאלה הנכונה מנקודת המבטמכנים "סובייקט" – שהידע הזה מחולל את הסובייקט.

: מהו עושהמה הוא עושהשל הפסיכואנליזה אינה של מה או אודות מה הידע הזה, אלא

לסובייקט, ככל שהוא נרשם בשיח שלו, וככל שלרישום הזה יש אפקטים, יש תוצאות מבחינת

28.האיווי וההתענגותהסובייקט – ובאופן ספציפי, תוצאות במישור של

XI, 20; XIV, January 25 and June 7, 1967ראה: 26 למשל לאקאן מציג את ניתוח המיתוסים של לוי שטראוס תוך השוואה לפרקטיקה של הפירוש14 בסמינר ה-27

באנליזה, והוא כותב: sans aucun doute, c'est la-dessus que nous jouons chaque fois qu'interpretant comme analystes nous faisons fonctionner quelque chose comme Bedeutung. Assurement, c'est le piège. Et ce n'est pas non plus travail analytique, quelque amusant qu'en soit le jeu, de rétrouver dans l'inconscient le reseau et la trame des an ciens mythes; la-dessus, nous serons toujours servis! Des lors qu'il s'agit de la Bedeutung, nous retrouverons tout ce que nous voudrons comme structure de l'ere mythique. XIV, 25 January, 1967

את מעמדו של הידע כ"אמצעי התענגות": כל ידע, יאמר לאקאן, במקורו אינו17 מכאן ינסח לאקאן בסמינר ה-28 אלא ארטיקולציה מסמנית, היבור של מסמנים – והמומנט הראשוני של כל ארטיקולציה כזו הוא התו האונרי,

(plus-de-jouirהסימן הראשוני של החזרה. ההתענגות )או מה שלאקאן קורה בשלב הזה ההתענגות-המוספת, ה- אינה אלא האפקט של החזרה שמיצר כל ידע שמקורו במסמן . כך כותב לאקאן: "המסמן מתנסח אם כן בכך

שהוא מיצג סובייקט למסמן אחר. זו הנקודה שממנה התחלנו על מנת להעניק מובן לאותה חזרה חונכת, ככל שזוחזרה שמכוונת להתענגות.

הידע, במישור מסוים, נשלט, מתנסח מתוך אילוצים פורמליים לחלוטין, אילוצים של כתיבה, מה שמוביל בימינו לסוג מסוים של לוגיקה. ובכן, הידע הזה שמקבל את תמיכתו בניסיון של הלוגיקה המודרנית, שהיא, לכשעצמה

112

לפיכך, על מנת לעשות סדר בדבריו של לאקאן בנקודה זו, עלינו להקדים ולשרטט הבחנה שבה

לטרמינולוגיה תמיד זוכה אינה היא אם גם זה, בשלב הפיתוחים שלו בכל הוא משתמש

ה- בפרק הפותח של הסמינר ברורה בצורה מגדיר אותה זאת, לאקאן ובכל .14מפורשת;

להתיחס שונים אופנים שני הסובייקט, שונות של לוגיות צורות נוגעת לשתי היא כאמור,

לסובייקט ולמקם אותו במסגרת השיח – והיא תהיה חיונית על מנת להגדיר בצורה נכונה את

הפונקציה של הסובייקט המונח לידע, וביחס אליו, את הסוביקט של האקט. ראשית, ישנה

ההגדרה הכללית והפורמלית )והוותיקה( של לאקאן, "סובייקט הוא מה שמסמן אחד מייצג

מרגעלמסמן אחר": באופן הזה, הסובייקט נחשב כאפקט טהור של המסמן, משהו שמופיע

בין שני מסמנים )שישנו קישור ביניים – אולם האפקט הזה, אינו אלא אפקט של מרווח

interval -של ריק. לאקאן מתייחס להגדרה הזו בהקשר של משחק ה ,)fort-daבאותו הקטע(

שבו טיפלנו בסוף הפרק הקודם(. הוא מדבר שם על הופעתו של הסובייקט כאפקט של הקישור

הראשון בין שני מסמנים – תוך משחק עם האובייקט הראשון, הסליל הקטן הקשור לחוט. והוא

מדגיש שאופן הקיום הזה של הסובייקט מתיישב עם העדר מוחלט של הוויה, של נוכחות:

מה שאינו שם במקור, זה"מה שאינו נמצא שם, המסמן אינו מציין אותו אלא מחולל אותו. . כלומר, בצורהaאלא באובייקט Dasein. במילים אחרות: במקור אין שום הסובייקט עצמו

האם יש צורך להזכיר. Daseinמנוכרת, שתמשיך ותסמן לאורך כל הדרך כל אמירה בנוגע ל- כאן את הנוסחאות שלי לפיהן אין סובייקט אלא באמצעות מסמן אחד, ואלא עבור מסמן אחר.

באלגוריתם הזה: S'S

$

שהוא Sה- ככל הסובייקט, של המקום ה-ממלא אחר. מסמן עבור אלא מתפקד אינו , Urverdrängung .או ההדחקה הראשונית, אינו אלא זה: מה שמסמן אחד מייצג למסמן אחר

ça ne constitueזה לא אוחז בכלום, זה אינו מכונן שום דבר בכלל ] absolument rienזה ] )Dasein." )XIV, November 16, 1966מתיישב עם העדר מוחלט של

,למסמן המודחק בלא מודעכפי שאנחנו רואים, לאקאן קושר את הצורה הזו של הסובייקט

למודחק הראשוני. ואמנם, הוא יחזור להגדרה המבנית, הריקה הזו של הסובייקט כאשר הוא

" על אתידבר הנושא הסובייקט של הבלתי-ניתן-להכרעה הבלתי-ניתן-לקביעה, האופי

הלא-מודעת" מכנה המחשבה שהוא מה על ואפילו ,immixtion des sujetsעירוב" ,

סובייקטים" כמאפיין של המחשבה הלא מודעת: העובדה שבחלום, למשל, הסובייקט מופיע

אותו. שמייצגים המסמנים ריבוי בין לחלוטין ומבוזר היא29כמפוזר נוספת חשובה נקודה

שלאקאן קושר את המעמד הזה של הסובייקט לסדר של הכתיבה, כאשר על מנת להמחיש את

ולפני הכל, טיפול בכתב, סוג הידע הזה, הוא בדיוק אותו אחד שמשחק תפקיד כאשר מדובר על הערכת התקרית של החזרה במסגרת הקליניקה האנליטית...הידע הזה חושף את השורש שלו, בכך שבחזרה, ובצורה של התו

האונרי קודם כל, הוא נמצא ממלא תפקיד של אמצעי התענגות - של ההתענגות בדיוק בכך שהיא חורגתXVII, 53-54מהגבולות שנכפים, תחת המונח הנאה, על המתחים הרגילים של החיים."

29 …ce qui va constituer ce que Freud appelle Trauminhalt, c'est a savoir, tres precisement, cet ensemble de signifiants dont un rêve est constitué par les divers mecanismes qui sont ceux de l'inconscient : condensation, deplacement, Verdichtung, verschiebung; si le je, le Ich, l'ego, y estpresent dans tous, c'est tres precisement en ceci qu'il y est DANS TOUS, c'est-a-dire qu' IL Y ESTABSOLUMENT DISPERSÉ.

113

מהדימויים אחד גם כמובן )שהם המצריים ההירוגליפים את כדוגמה מביא הוא דבריו

במשך קרוב לאלפיים שנה,הקלאסים של פרויד למחשבה הלא מודעת, מחשבת החלום(:

אומר לאקאן, ההירוגליפים הללו שכבו בחולות המדבר מבלי שאיש ידע לקרוא אותם, "בכל

זאת היה ברור לכל העולם שכל אחד מהמסמנים הללו החקוקים באבן מייצג, לכל הפחות,

סובייקט עבור המסמנים האחרים. אם זה לא היה כך, איש מעולם לא היה מבין שמדובר

vouloir dire quelque chose pour qui משהו למישהו ]יאמרבכתב! אין שום צורך שהכתב

que ce soiכדי שזה יהיה כך, כדי שזה יהיה כתב וכדי שהוא יראה, בתור כתב, שכל מסמן ]

אולם כיצד הקביעות הללו.(XIV, November 16, 1966מייצג סובייקט לזה שבא אחריו" )

אינו מה שמייצג כבר מודע בלא "המסמן המודחק הינו קודם, מתיישבות עם מה שטענו

סובייקט למסמן אחר, אלא מה שמתנסח עם מסמן אחר מבלי לייצג בשל כך סובייקט?" ובכן,

הנקודה היא בדיוק שעלינו להבחין כאן בין שתי צורות, שני סטטוסים שונים של סובייקט.

אבקש לטעון שהסובייקט "הבלתי-ניתן-לקביעה" שנושא את המחשבה הלא מודעת אינו אלא

ניתן להמנע ממנע מרגעהסובייקט המונח לידע , ככל שזוהי פונקציה מבנית טהורה, שלא

הזה, את ואמנם, לאקאן מציין את התפקיד מודע למסגרת פרשנית. שמכניסים את הלא

פירושו ,Urverdrängungהפונקציה הזו, כאשר הוא ממשיך וכותב: "אם אנחנו מכנים זאת ה-

שאנו מודים שזה הולם את הניסיון, לחשוב את מה שקורה )כלומר, שסובייקט כלשהו מגיח

, למקום אחר שבומונח ככתובבצורה של סובייקט שסוע( בתור משהו שמגיע ממקום שבו הוא

" (Ibidהוא מגיע להכתב מחדש. )

אנחנו יכולים לקבל את התנועה הזו בתור התנועה הבסיסית של הפירוש, של ביסוס הקשר

שבין מסמן אחד לאחר: הסובייקט מגיע ממקום אחד שבו הוא מונח ככתוב, למקום אחר שבו

הוא נכתב מחדש. אולם ההגדרה הזו תקפה לכל אופרציה של פירוש או פיענוח של מסמנים,

בין אם מדובר בהירוגליפים המצריים, או במיתמות של לוי שטראוס, או בתמונות החלום. אך

כאמור, ההגדרה הזו נותרת בעייתית, ולאקאן מסתייג מכל מחשבה על הלא מודע בתור משהו

מהסדר של הממצא האריכאולוגי: ידע עתיק וחקוק בסלע, שכל שנותר לעשות הוא לפענח

במסגרתאותו. בו להחזיק שניתן הוא מעמד ככתוב" ה"מונח הסובייקט הזה של המעמד

כל עוד שומרים על פער הפרקטיקה האנליטית רק פונקציה שונה של סובייקט, לבין בינו

)שהוא גם הסובייקט של האקט( – שכן של האמירההסובייקט , ורק ככלרק האמירה הזו

שהאמירה הזו מגיעה לציין או לסמן במפורש את הסובייקט שנושא אותה, מגשימה ומשלימה

את האופן שבו הסובייקט הזה "נכתב מחדש". שכן, כפי שניסינו להראות עד עכשיו, העובדה

Qu'est-ce a dire, et quel est le statut qui reste aux pensees qui constituent cet inconscient, si ce n'est d'etre ce que nous dit Freud, a savoir, ces signes par ou chacune des choses - au sens que j'ai dit la derniere fois: Sache, affaires, choses de rencontre - jouent les unes par rapport aux autres cette function de renvoi qui nous fait, dans l'operation psychanalytique, nous perdre un temps dans leur foison, comme dans un monde inordonne ? XIV, January 18, 1967

114

עדיין אינה מספיקה בפני עצמה כדי לייצר,ש"משהו נאמר", שישנו קישור כלשהו בין מסמנים,

מציין מיד שלנוסחה הקלאסית הזו )"מסמן הוא מה. ולכן, לאקאן לכונן, סובייקט של אמירה

"הסובייקט: שטרם נתנהשמייצג סובייקט למסמן אחר"( עלינו להוסיף כעת נוסחה חדשה,

[.un senseהשסוע, ככזה, הוא מה שמיצג עבור מסמן – אותו מסמן שממנו הוא הגיח – מובן ]

(Ibidהמסמן שממנו הסובייקט הגיח הוא אותו מסמן ראשון, המודחק הראשוני. אולם, עלינו ")

לראות שהנוסחה הזו שונה באופן יסודי מהנוסחה הראשונה, "מסמן הוא מה שמייצג סובייקט

מאחר אחר": שלוהמובן למסמן ברמה אם כי הבודד, המסמן של ברמה מופיע אינו

להירוגליף אחר )אחרת מובן. כך למשל, הירוגליף אחד אינו מייצגהפרופוזיציה, של המשפט

כולם היו יכולים לקרוא אותם – "אין שום צורך שהכתב יאמר משהו למישהו"(, הוא מתיחס

עבורמובןאליו כאל אלמנט דיפרנציאלי במבנה של השפה. כך, ההגדרה לפיה הסובייקט מיצג

מסמן )המסמן הראשון( אינה מתייחסת לאותו סובייקט "המונח ככתוב" מתוקף המבנה של

: למכלול האמירות שהוא עשוי לנסחלשיח הקונקרטי של הסובייקטהשפה. היא מתיחסת

למסמן שלהופך בשפה – עד כמה שבמכלול הזה תמיד יהיה מסמן אחד חסר, ה"מסמן ש

את השיח שלו". ולאקאן ממשיך ומצביעמנסחהחסר בסובייקט החל מהרגע שבו הסובייקט

)בניגוד להגדרה הראשונה,דקדוקית מיד על כך שההגדרה הזו של הסובייקט היא הגדרה

שכן בהתיחסו שמתיחסת לסדר של הכתיבה הא-גרמטית, הסינכרונית של המסמן בלא מודע(:

ירוקים "רעיונות חומסקי, נועם של בדוגמה שמבוטא מהסוג למובן מתכוון הוא "למובן",

חסרי-צבע ישנים בזעם": כלומר, המובן המינימלי שנשען על המבנה הדקדוקי, המבנה של

ההיגד השלם – עד כמה שהמבנה הזה, מעצם היותו מבנה דקדוקי, מייצר בפני עצמו את

המקום, את העמדה של הסובייקט של אמירה.

אם כך, יש לנו שתי הגדרות. הראשונה, כללית ומבנית, המגדירה את הסדר של המסמן ככזה-

"מסמן הוא מה שמייצג סובייקט למסמן אחר". השניה מיצרת הבחנה בתוך התחום כללי של

המסמן: שכן ההגדרה "סובייקט הוא מה שמייצג מובן למסמן ממנו הגיח" )המסמן הראשון,

– כל אמירה אפשריתמכלול השיח המובנה של הסובייקטהמודחק הראשוני( מיצרת חתך בין

– לבין המקומות שבהם "במקומו של הסובייקט,כלומר בעלת מבנה דקדוקי תקיןבעלת מובן,

מדברת השפה הטהורה"; כל אותם מקומות שבהם הדיבור המנוסח של הסובייקט נחתך ונקטע

כפי שהתחלנו לראות בפרק הקודם, הלוגיקה של המובן.30על ידי "הבלחה" של הלא-מודע

נקשרת באופן הדוק ללוגיקה של הפנטזמה, לפנטזמה בתור תבנית ראשונית של משפט, של

"ההוויה-המזויפת" שבאמצעותה או "למעט-הוויה" והיא אחראית דקדוקי; מובן בעל היגד

הסובייקט מנציח עצמו בשיח שלו. ואילו התחום של המחשבה הלא-מודעת יוצג כתחום שבו

ראה בהקשר זה את הצגתו של ז'אק נאסיף: "הדקדוק הטהור מאפשר להציב היטב את הפנטזמה ואת האני30 שהוא המצע שלה, אולם המושג הזה של הדקדוק צריך לתפקד בצורה הפוכה ]מכפי שהוא מתפקד בפילוסופיה[, כלומר, לאפשר לקבוע שישנו סדר א-גרמטי )...( ושבכל-זאת שייל ללוגיקה, ושהשפה הבנויה היטב של הפנטזמה

אינה יכולה לעצור מבעד התגלויות האמת של מילת השנינה, מעשה הכשל והחלום, התגלויות שביחס אליהןXV, February 28, 1968." אני לא קייםהסובייקט אינו יכול להתיצב אלא מהצד של

115

הסובייקט של המובן, אותו סובייקט "שמייצג מובן" נעדר לחלוטין, ושבו נותר רק הסובייקט

המונח-ככתוב, הסובייקט-המונח-לידע כאפקט טהור של מבנה.

הנקודה החשובה היא שבמסגרת הפירוש באנליזה, תמיד נשמר פער בין שתי הפונקציות הללו,

אך הן אינן ניתנות להפרדה אחת מהשניה, הן נוטלות חלק באותו מבנה. וכאמור, מעמדו של

הסובייקט מוגדר בסופו של דבר על ידי האלטרנטיבה הזו עצמה, על ידי החיתוך או ההצטלבות

הסובייקט שלגם בין שני הפונקציות הללו: הסובייקט המדבר, "הסובייקט המיצג מובן" הוא

ה- של הסובייקט הפורמלית: המצומצמת, בצורתו סובייקטUrverdrängungהמסמן ,

שמתחולל כתוצאה מהאקט הראשון של של החזרה מסמנית. התוצאה של ההצטלבות הזו היא

שמה שמופיע בצד אחד של המבנה כחסר טהור )ה"מודחק ראשוני", החתך הראשון המייצר,

הסיבה לדיבור עצמו, מה שמניעכסיבה – מגדיר את המבנה של הסובייקט( מופיע בצד השני

של האמיתי האובייקט היא הזו והסיבה חזרה. של כתנועה הסובייקט של הדיבור את

כך, בקטע אליו, מושא ממשי. referenceהפסיכואנליזה, מה שהפסיכואנליזה מבודדת בתור

ווריאציה חופשית למדי על הצמד הזו באמצעות התיחסתי, לאקאן מנסח את ההצטלבות

ו- Sinnהמושגי Bedeutung -ל פרגה: של Sinnבהגדרה( הסובייקט מייצג למובן שאותו ,

השניה( יש קיום עצמאי, הוא נשען אך ורק על המבנה הדקדוקי ואינו זקוק לשום תמיכה או

נקודת התיחסות אחרת; אך הוא מתייחס בכל זאת, הוא שולח חזרה לאותו מסמן ראשון,

שלו, היסודbedeutungלמודחק הראשוני שלעליו נשענת המציאות של הלא מודע בתור ה-

הממשי שלו:

"הסובייקט השסוע, הוא מה שמייצג למסמן – אותו מסמן שממנו הגיח – מובן. ב'מובן' כוונתי colorless green ideasבדיוק למה שגרמתי לכם להבין בתחילתה של שנה, באמצעות הנוסחה

sleep furiouslyבאופן הבא, שמתאר להפליא את המצב הרגיל של – מה שניתן לתרגם המחשבות שלכם: רעיונות ירוקים חסרי צבע ישנים בזעם!

אלא אם נדע, בדיוק, שהם פונים כולם לאותו מסמן של חסר בסובייקט, שנוצר ממסמן ראשון , שברמהaכלשהו מרגע שהסובייקט מנסח את השיח שלו. כלומר – ]...[ – כלומר האובייקט

מזה של הסימן תחת השם בדיוק את התפקיד שפרגה מבחין ה-Bedeutungהזו ממלא . Bedeutung הראשונה, האובייקט a -ההוראה הראשונה, המציאות הראשונה, ה ,Bedeutung

XIV, 16שנותרת מאחר והיא, אחרי הכל, כל מה שנותר מהמחשבה בסופו של כל שיח. )Novembre 1966")31

כעת, נראה מה אנחנו יכולים לעשות באמצעות ההבחנה הזו. ראשית, היא תאפשר לנו לנסח

בצורה מדויקת את ה"בחירה הכפויה" של הסובייקט שעליה מדבר לאקאן; ובאופן הזה, אני

סבורה שהיא תאפשר לנו להבין טוב יותר את האופן שבו הפירוש בפסיכואנליזה אמור להבדל

מכל אופרציה אחרת של פירוש: הן מפרקטיקות פרשניות מסורתיות מהסוג שהזכרנו קודם, והן

ביחס לפרקטיקות לשוניות המהוות חלק משיח המדע, מהידע המדעי. היא תאפשר לנו גם

, ושעומדתהמדע והאמתלחזור ולהבהיר נקודה קריטית שעליה שלאקאן מצביע עליה במאמר

: הינו, שלמרות שהסובייקט שלמעשה הכשל הסובייקט המונח לידעגם ביסוד מאמרו על

31

סובייקט

לא מודע

האקט האנליטי

ça ,לא-אני

אני לא קיים

אני לא חושב

aφ-

Pense-chose

האקט"בכלל"

116

הפסיכואנליזה אינו שונה ביסודו מהסובייקט של המדע, סובייקט שאינו אלא אפקט של יחסים

מסמניים, הרי שהלא מודע הפרוידיאני, כאובייקט של הפסיכואנליזה, אינו אובייקט של מדע,

והמטרה האחרונה של הפסיכואנליזה אינה ליצר ידע אודות האובייקט הזה: ולכן הפונקציה של

, הסובייקט שנושאגם כאשר היא מתייחסת לסובייקט של הלא מודע"הסובייקט המונח לידע",

אולם נקודה שלאקאן מדגישאת המחשבה הלא מודעת, צריכה להתפוגג במהלך האנליזה.

כבר ב"מדע והאמת", וביתר שאת במאמר הנוכחי, היא שהטענה לפיה האובייקט הזה אינו

אובייקט של מדע או תיאוריה אין פירושה להציב אותו כמשהו מעין "דבר לכשעצמו", כאיזו

ישות מטאפיסית עלומה, אלא לומר רק זאת: שאין לו שום קיום )אפשר אפילו להגביל את

עצמנו ולומר רק שאין לו שום חשיבות, שום תוצאות( מחוץ לשיח של הסובייקט, מחוץ לדיבור

שלו, וככל שהדיבור הזה מגיע לכדי מימוש במהלך האנליזה.

מה כרוך אם כך ב"בחירה הכפויה" שעליה מדבר לאקאן? כאמור, היא מוגדרת באמצעות

הנוסחה הבאה, המהווה היפוך או תרגום של הקוגיטו הקרטזיאני: "או שאני לא חושב, או שאני

ננסה מכן ולאחר הזה, עבור המבנה נציג את הסכמה הכללית שלאקאן מציע קיים". לא

32להתחיל ולפרשו.

בצד אחד של המבנה, בפינה הימנית התחתונה, ממקם לאקאן את המחשבה הלא מודעת, או

( כפיpense-chose"המחשבה-דבר" שחושב". אני לא ש"זה בכך שמתאפיינת מחשבה ,)

ביקורתיepoché שראינו עד כה, לאקאן מתייחס בשלב הזה ללא-מודע תוך הפעלת מעין

: "האיפוק" אינו קשור לשאלה מהי המחשבה של הלא מודע מחוץ לסדר שלמהופךחמור, אבל

את הסובייקט עצמוהייצוג-עבור-סובייקט, אלא בדיוק להפך: האיפוק נוגע לאפשרותנו למקם

33בייצוגים הללו, במסמנים הללו.

לאקאן מציע כמה וכמה גרסאות של התרשים הזה בסמינר על האקט ובסמינר הקודם לו, הלוגיקה של32 הפנטזמה. אני מביאה כאן את הגרסה שנראית לי שלמה ביותר- גם אם לא אוכל להציע כאן הסבר ממצה של

הסכמה הזו ושל האופן שבו היא מתפקדת. אתיחס רק לאותן פונקציות ונקודות שנקשרות באופן ישיר לדיוננו כאן33"… Car il faut dire, selon l’usage du non puriste : « je m’en rappelle », soit : je me rappelle à l’être )de la représentation( à partir de cela. De quoi ? D’un signifiant.

או – או

ניכור

117

אבל כפי שטענו, המעמד הזה של המחשבה הלא מודעת כ"מסמן לכשעצמו", כקישור בין

נותר כגבול, כבעיה עבור הפרקטיקה האנליטית. מסמנים שהסובייקט נעדר ממנו לחלוטין,

אמנם, כותב לאקאן, כל פעם שהאנליטיקאי מפרש משהו מהמחשבה הלא מודעת – כאשר

אחד כל שבו המישור הזה: במישור פועל רבה במידה הוא – למשל חלום, מפרש הוא

, המסמנים-דברים( נקשרsachevorstellungenמהמסמנים של החלום )מה שפרויד מכנה ה-

למסמן אחר, באמצעות המנגנונים של ההתקה והעיבוי – כאשר הסובייקט של המחשבה הלא

מודעת נותר מפוזר לחלוטין בין כל המסמנים הללו, וממלא רק פונקציה של תמסורת בניהם.

אולם, אומר לאקאן, זוהי מלכודת, וזו אינה עבודה אנליטית בפני עצמה; שכן על מנת לדייק את

מעמדה של המחשבה הזו, של המחשבה-דבר או הייצוגים-דברים הללו, עלינו להתעקש על כך

לפונקציה של ה"אני", וליתר דיוק ל"אני לא קיים" בתורעדיןשהיא מופיעה רק כשהיא קשורה

של הסובייקט. כך אומר לאקאן, בניסוח שובר שיניים משהו, מדובר במחשבה: "שאינהבחירה

", עד כמה שהיא מגיעה לנגוס בשדהאני לא חושב של "-אניהאינה אלא בכך שהיא ולא כלום

". כדי להבהיר בצורה מעט מספקת יותר את המעמדאני לא קייםבתור "-אני שמגדיר את ה

" מודעת הלא המחשבה של מעמדה בין מבחין לאקאן הזה, מעמדהproperהגבולי ,"

חר": א"לכשעצמה", לבין המעמד שלה "במישור של ה

אינה"המחשבה הזו שנושאת את הסטטוס של המחשבות של הלא-מודע, כרוכה בכך: שהיא משמע אני לא, אבל גם לא משמע אני קיים– וזה המעמד המובהק שלה – לא יכולה לומר

חר. שכן שםא, שבכל זאת משלים אותה ומציין את מעמדה הווירטואלי במישור של הקיים()XIV, January 18, 1967חר הזה, ורק שם, מתקיימת הערכאה שלה." אהיכן שנמצא ה

חר כמקום של הדיבור )והואאחר שעליו הוא מדבר בהקשר הזה הוא האלאקאן מציין שה

האחר שאין לו שום סוג של קיום מעבר להיותושאינו אלא המקום של הדיבור, חר אמדגיש, ה

המקום של הדיבור – נראה בהמשך מה המשמעות של ההדגשה הזו(. כלומר, המחשבה הלא

מודעת היא מחשבה שאיננו יכולים לאשר אך גם לא לשלול במימד של ההויה, אין לה שום

חר, כלומר, רק עד כמהא: הערכאה שלה מתקיימת רק במישור של הבכללמעמד "אונטי"

חר כלשהו באמצעות הדיבור. וה"אני לא קיים" שלאשהסובייקט מפנה את המחשבה הזו ל

הסובייקט, שמשלים את המחשבה הזו, שמצטרף אליה, אינו מציין אף הוא הוויה או אי-הוויה

, אופן של התמקמות בדיבור;חראעמדה של הסובייקט ביחס לשל הסובייקט: הוא אינו אלא

של הכלל את עליו מקבל כשהוא מאמץ שהסובייקט העמדה זוהי יותר, מדויק ובאופן

ה"אסוציאציה החופשית", כלל שפירושו, כפי שאומר לאקאן, אינו אלא שהסובייקט ידיר את

עצמו מהדיבור שלו במידת האפשר – ובמילים אחרות, שהוא ישאיר את הדיבור הזה כמה

שיותר פרום, פתוח במידת האפשר "לאפשרויות של פירוק, פרשנות חוזרת, הדהוד" וכיוצא

Je ne m’en rappelle plus. Ça veut dire, je ne me retrouve pas là-dedans. Ça ne me provoque à nulle représentation d’où se prouve que j’aie habité là." AE, 334

118

חר. כך, כפי שאנחנו רואים, השיקוליםאבזה: שהוא יותיר כמה שיותר מקום להתערבות של ה

הללו מחזיר אותנו להתנגדות ה"אונטית" שלנו: יכול להיות משהו שנאמר מבלי שהסובייקט

יהיה נוכח או מיוצג באמירה הזו )"אני לא שם", "זה לא מעורר שום יצוג שמוכיח ששכנתי

יכולה להיות אמירה שנאמרת מבלי מי אמר אותה: הסטטוס שלשיודעים שם"(, אך לא

חר כמקום שלאחר, במימד של האהמחשבה הלא מודעת שומר על תוקפו רק במישור של ה

הדיבור.

למעשה, הבחירה הכפויה של הסובייקט עצמו, הבחירה בין "אני לא חושב" ל"אני לא קיים"

אינה מבטאת אלא היבט אחר של ההתנגדות האונטית הזו, ההתנגדות שנובעת מהמבנה של

השיח עצמו. כך, כותב לאקאן:

"מה שמתנגד, זה בבירור לא הסובייקט באנליזה; מה שמתנגד, זה בבירור השיח ובדיוק במידה , כפי שאמרתי לכם,אני לא חושבשל הבחירה שבה מדובר. אם הוא מוותר על העמדה של

אני לא קיים.הוא בכל זאת נמשך לעבר הקוטב שבו נמצאת רק הבחירה המנוגדת, שהיא זו של [, אנוinarticulableהוא לדיוקו של דבר בלתי-ניתן-לניסוח ]אני לא קיים הזה אולם, מאחר וה

יכולים להיות בטוחים שמה שמציג את עצמו בראש ובראשונה בהתנגדות, זה שהשיח אינו יכול XV, January 24, 1968")34[. )aller à être quelque choseלהיעשות לדבר מה ]

האמירה "אני לא קיים" נותרת בלתי-ניתנת לביטוי, לניסוח; ולכן מדובר למעשה על בחירה

זוהי אפשרות שהסובייקט כפויה יכול : לבחור בה – לפחות לא ברגע הראשון, לא בלילא

חר. היא מתגלה רק בפערים, בלפסוסים של השיח שלו – רק בהרף העין שלאערבותו של ה

מעשה הכשל או פליטת הפה, שחומקים מלכידתו של הסובייקט לחלוטין. אולם כאן בדיוק

. שכן זו המשמעות האמיתית שלסובייקט המונח לידענכנס התפקיד של האנליטיקאי, ושל ה

הפונקציה הזו, ושל הכלל הראשון של הדיבור באנליזה: הכלל שמזמין את הסובייקט "להפקיר"

את עצמו לעמדה של "אני לא קיים", משדל אותו "לא להיות שם" בדיבור שלו, מתוך הבטחה

שמה שהוא לא יגיד, כמה שהוא לא יקשקש, תמיד יצא מזה משהו, תמיד יחשף בכך ידע

"אותה אסוציאציה חופשית מפורסמת, אפשר בהחלט לתרגם אותה באמצעות המסמןכלשהו:

[, ואם נבחן את הדברים מקרוב, נראה בהמובן האמיתי שלle significant en acteהפועל ]

[ באופן הגורףs'en absenteהתקנה היסודית הזו היא הדרישה שהסוביקט ידיר עצמו משם ]

קדימה,"האנליטיקאי אומר לזה שעומד להתחיל – (" ובמקום אחר: "Ibidביותר שרק אפשר. )

יהיה מצויין. זה יהיה, ]את האנליזנט[ שהאנליטיקאי מכונן בתוראמור מה שלא זה אותו

היכן שהסובייקט מדיר את עצמו מהדיבור שלו, שם" כלומר: (XVII, 59. )סובייקט מונח לידע

יכול להתגלות "המסמן בפעולה", יכולה להתגלות העקביות של המסמן כעקביות של חזרה:

וכפי שטענתי, הסובייקט המונח לידע בצורתו החמורה, בצורה היחידה שיכולה להיות תקפה,

להיות מה? שואל לאקאן במשפט הבא, והוא מותיר את השאלה הזו ללא תשובה. הוא רק מציין שהוא באמת 34 le être de laהיה רוצה לשאול פעם את כל אותם אנליטיקאים שמדברים על "הוויתו של האדם", של האישיות ]

personneעל מה הם מדברים בעצם. כלומר, אנחנו יכולים להסיק שהתנגדות היא שהשיח אינו יכול "ללכת ,] ולהיות דבר מה", נקודה. היא מסמנת גבול לאופן שבו השיח של הלא מודע יכול להגיע לכדי מימוש, אישור של

נותר מוגבל על ידי הבחירה הכפויה של הסובייקט, שהוא אינו הופך בשום שלבתמיד העובדה שהשיח הזה למשהו שניתן לאיחוי עם הוויתו של האני – וגם לא לשום "הוויה" בפני עצמו.

119

אינו אלא הסובייקט של המסמן, הסובייקט של "המסמן באקט" – שהוא, כזכור לנו, המסמן

כמחולל של חזרה, המסמן שמייצר סדרה כלשהי.

של הפונקציה הזו? מדוע מדובר בפונקציה פיקטיבית, אם אנחנוהכשלאך מה הוא אם כך

שומרים על ההנחה הראשונית שלנו שהמסמן אכן "פועל" – או במילים פשוטות, שאומנם

ישנו ידע לא מודע, ישנה עקביות כלשהי, קונסיסטנטיות של המסמן עצמו, ושהידע הזה יכול

להתגלות באמצעות האסוציאציה החופשית? ובכן, כפי שכבר ציינתי, הכשל הזה כרוך באופן

חר בתור המקום של הדיבור –אשבו הפונקציה הזו חופפת, מצטלבת עם הפונקציה של ה

"לומר כל דבר", ולסמוך על כך שלדבריו,יסכיםחר שנדרש לחלוטין על מנת שהסובייקט אה

בסוף, יהיה מובן כלשהו. החפיפה הזו גורמת ל"טעות האופטית" שמופיעה בהעברה – כלומר,

לסובייקט המונח לידע: בשל החפיפה הזו,, חראשהאנליזנט הופך את האנליטיקאי, בתור ה

אך זאת רקחר. אחר, חוזר אליו מן האנוצרת האשליה שהידע הלא מודע מגיע לסובייקט מן ה

הבעיה הנוספת היא שעושה רושם שהסובייקט באנליזה, לא פחות מהסובייקטחצי מהבעיה.

אינו מוכן לקבל שום ידע רק מתוקף העובדה שזהו ידע שמגיע מןהקרטזיאני, בסופו של דבר

– ובכך הבחין כבר פרויד; הידע הזה אינו מקבל קיום ממשי עבורו אלא עד כמה שהואחר אה

נקשר – פעם נוספת, פעם שניה – למשהו מהסדר של האקט.

ברצוני לטעון שהספקנות היסודית הזו של הסובייקט – שיש בה אולי כדי להפתיע – היא אחד

מנתוני היסוד של הפרקטיקה האנליטית; שהיא מילאה חלק חשוב בלידתה של הפסיכואנליזה,

ואלמלא העמדה הזו של הסובייקט )ובעיקר, של הסובייקט ההיסטרי( יתכן שפרויד מעולם לא

ולא היה מגיע אל מעבר זמנו, והנוירולוגי של גבולות המחקר הפסיכיאטרי פורץ את היה

פרויד לאפקטים התרפויטים, הסוגסטיביים של הטכניקה ההיפנוטית. אולם למרבה המזל,

הבחין, ובשלב די מוקדם, על מנת שהמטופל יזכה במה שהוא מכנה "שכנוע פנימי" בנכונותו

של הפירוש, שכנוע שאינו תלוי "בסמכותו של הרופא" – אין זה מספיק כלל וכלל שהרופא

: והחזרה הזו היא מה35ירצה בפניו את מסקנותיו. עליו "לחזור על דברים בתנאים של התנגדות"

יש תפקיד מכריע לחלוטין במסגרת הפירושacting out עכשיו, ל- acting out.36שזכה לכינוי

באנליזה, והמושג הזה יחזיר אותנו לנקודה שהדגשתי לעיל, להבדל שבין הלא מודע כעקביות

.כאמירה של הסובייקטשל המסמן, עקביות של רישום, לבין מה שמתממש בדיבור, מתממש

מסויימים מסמנים מתגלים חזרה, של כעקבות המסמן של עקבות מתגלים מודע בלא

המתמידים וחוזרים על עצמם שוב ושוב, והחזרה הזו היא הקו המנחה העיקרי של האנליטיקאי

בפירוש. אמנם העקבות הללו מתגלים מלכתחילה "כמשהו שנאמר", כמשהו שמתרחש בדיבור

(,2005תרגום ערן רולניק )תל-אביב: עם עובד, הטיפול הפסיכואנליטי, פרויד, "היזכרות חזרה ועיבוד", מתוך 35117

יכול לסיע לנו לחשוב על האקט האנליטי זה מפני "שההיסטוריה... acting out כך, לאקאן טוען אמנם שאם ה- 36 ,XIVאת הניסיון האנליטי." שמכונן מציינת בפנינו לכל הפחות התאמה כוללת כלשהי בין המונח הזה לבין מה

February 22, 1967

120

. ולאקאן מראה שהלוגיקה של החזרה עצמה,אך מבלי להיות ממש חלק ממנושל האנליזנט:

עצם העובדה שאנחנו נתקלים במסמנים הללו כתופעה של חזרה, מאלצת אותנו לשייך אותם

לסדר של הסימן הכתוב, לחשוב עליהם כעל מסמנים כתובים או "מונחים ככתובים". אבל אך

יכול להתיצב ביחסישנו משהו לסובייקט, כדי שהמסמנים הללו ישנו את האופן שבו הוא

נוספת, אליהם, חזרה שנינדרשת מסדר לאקאן אתחזרה מגדיר שבו האופן בדיוק וזה :

בשלב הזה. הוא אפילו מסתמך בכך על ההגדרה המילונית שלacting outהתופעה של ה-

המינוח האנגלי )שלא לחינם שמר על מעמדו בטרמינולוגיה הפסיכואנליטית(: במילון וובסטר,

מוגדר באופן הבא: acting outהמונח

"to represent (a play, story and so on) in action, as opposed to reading". 37

וכדוגמה לשימוש במונח מופיע הצירוף הבא:

to act out a scene one has read"."

זמנים: אתם קראתם משהו... אתם קוראים את רסין, שניעל כך כותב לאקאן: "ישנם אם כך

ואתם קוראים רע כמובן, אני מתכוון שאתם קוראים אותו בקול רם בצורה איומה; ומישהו

acting outשנמצא שם מראה לכם איך עושים זאת, הוא משחק לכם את זה. הנה לכם ה-

(XIV, Mars 8, 1967( -שני הזמנים הללו תואמים בדיוק למה שקורה עם ה ".acting out

מופיע כacting outבאנליזה: ה- לפירוש של האנליטיקאי, לפירוש שמציע את עצמותגובה

למשהו מכיוון שקראוacting outכקריאה בלא-מודע, ולא קריאה מוצלחת בהכרח: "אני עושה

(." אמנם, כפי)Ibidלי אותו, פירשו, ניסחו או סימנו לי אותו בצורה בלתי מספקת, או מפוספסת

שאומר לאקאן, לא בטוח בכלל שהחזרה השנייה תהיה "טובה יותר" מהחזרה הראשונה: רוב

הסיכויים שגם הטיפוס שמנסה לשחק בפניכם ראסין לא עושה זאת טוב במיוחד, וסביר להניח

הזהre-enacting, ל- actingשגם במשחק שלו יהיה משהו לא מספק, או מפוספס: אבל ל-

עדין יש חשיבות מכרעת. למעשה, במסגרת הנסיונות הראשוניים של לאקאן להמשיג את

האקט הפסיכואנליטי, את הפירוש עצמו כאקט, הוא טוען שרק הקישור הזה, ההתאמה הזו

של הסובייקט יכול לתת לנו קו מנחה, נקודת אחיזה כלשהי לחשובacting outשבין הפירוש ל-

ה- של היתרון הפסיכואנליטי: האקט את actingמתוכה outשמדובר הוא הזה בהקשר

במעשה שמופיע לא כחלק מה"יחסים האנליטים", או מה"סיטואציה האנליטית" )בניגוד ליחסי

ההעברה כמכלול, שהופכים מרגע מסוים ואילך לנתון יסודי של הסיטואציה(, אלא כתגובה

יכולה בזכות העובדה שלפירוש קונקרטית להתערבות של האנליטיקאי, לפירוש שלו. רק

להיות תוצאה שכזו, שהוא יכול לעורר אצל הסובייקט פעולה או אמירה כלשהי שחוזרת עליו,

חוזרת עליו פעם נוספת, ניתן להתחיל לדבר על הפירוש כאקט.

, האקט כחזרהsignifiant en acteנאמר זאת שוב: לאקט של הפירוש באנליזה לא מספיק ה-

כפי שהוא מופיעה בתצורות ה"מבליחות" של הלא מודע: "מנא המסמן, בתו יחיד, אקט של

37 XIV, Mars 8, 1967)לאקאן מצטט מהמילון מבלי לתת מראה מקום מדויק(

121

, ה"חזרה השניה"re-acteנדרש גם ה- . מנא תקל ופרסין", מעשה הכשל, הלפסוס וכן הלאה

של הסובייקט עצמו. והחזרה השניה הזו מציגה מודוס טמפורלי שונה, זמניות שונה מזו של

החזרה הראשונה: לא מדובר על החזרה הלוגית-בלבד של המסמן )חזרה שה"פעם האחת"

שלה, הסיטואציה שמסומנת בתור "זה שעליו חוזרים" נותרת כרגע אבוד, רגע אידיאלי או

לסדר של היצוג, ולא מתפקדת כגבול ששיכת חוץ-זמני(, אלא על חזרה "כאן ועכשיו", חזרה

ביחס אליו )ואמנם, במאמר המסכם של הסמינר על האקט לאקאן מדגיש את החשיבות של

38ברגע כינונה של הפרקטיקה האנליטית(.הייצוג, היצוג בפעולה הסדר הזה של

באנליזה אינו שום סוג של פסיכודרמה, לא מדובר עלacting outלמותר לציין, בכל אופן, שה-

.התנגדות הוא צורה של acting outמשהו שמתפקד במישור של החוויה או הפורקן הרגשי. ה-

ל- כאן להעניק מבקשת שאני המשמעות actingועדין, outיותר ורחבה במקצת שונה

מהקונוטציה הספציפית שהמושג הזה מקבל לרוב במסגרת דיונים קליניים, שנוטים ליחס לו

משמעות שלילית, ולהתיחס אליו כאל עמדה "עקרה" של הסובייקט, התנגדות שממקמת אותו

אני סבורה שאם נעקוב אחרי דבריו של לאקאן בהקשר הזה, נוכל לעמוד על39"מחוץ לשיח".

כך שלהתנגדות הבסיסית הזו – ובדיוק עד כמה שזוהי התנגדות שנובעת מהמבנה של השיח

עצמו – יש חשיבות מכרעת במסגרת הפרקטיקה, שהיא רחוקה מלהוות רק מכשול או בעיה.

בצורה הכללית, המורחבת שבה לאקאן מתיחסacting outאני מבקשת לחשוב אם כן על ה-

כתגובה של האנליזנט שבאופן כחזרה מסדר שני, כלומר, זה עתה: אליו בקטע שציטטתי

יצוג-מחודש של של מה שנאמר כלשהו חוזרת על הפירוש עצמו, "מייצגת" אותו, מפיקה

בפירוש. אני סבורה שהמשמעות המורחבת הזו בסופו של דבר גם קרובה יותר לאופן שבו פרויד

: שכן פרויד משתמש במושג הזה על מנת לציין שלל תגובות שלagierenעצמו מדבר על ה-

המטופלים, ובתנאי שהתגובה הזו אינה מתרחשת במישור של האסוציאציה, של ההיזכרות –

כלומר, כאשר הפירוש אינו מעלה זיכרון מודחק או מחשבה נוספת, אלא מחולל תגובה אחרת

. באופן הזה, מדובר בתופעה שקשורה באופן העמוקמחשבהכלשהי שאינה מקבלת צורה של

ביותר למבנה של הסובייקט כסובייקט שסוע, לבחירה הכפויה בין "אני לא חושב" ו"אני לא

קיים" כמגדירה את המבנה של הסובייקט.

actingכדי להבין מדוע זה כך, נוכל להתחיל מהחיבור הקלאסי של פרויד שבו מפותח מושג ה-

outפרויד מצביע בצורה פשוטה ומדויקת, המאמר "היזכרות, חזרה ועיבוד". שכן במאמר הזה 38 "et il import de relever combien de nature à nous prévenir est l'approche de Freud elle-même, quand ce n'est pas tellement du myth qu'il l'a soutenue d'abord, mais du recours à la scène. Œdipe comme Agamemon représentent des mises en scène", AE, 380

, מעבר לאקט ואקט פרברטי": "אכן, בזמן שהסובייקט נמצא ב-acting out ראה את מאמרו של חררדו רקיז "39acting outהוא ממוקם מחוץ לשיח, והדבר דורש התערבות – אך התערבות שכוונתה וכיוונה לשנות את העמדה

שלזמניות הסובייקטיבית של הפצינט נוכח האקט שלו"; החלק הבעיתי ביותר בקביעה שכזו היא ההתעלמות מה כאל "פאזה" בהתנהגות של הסובייקט,acting out שלאקאן מצביע אליה: הנטיה לדבר על ה- acting outה-

עצמו כפעולה המתרחשתacting out, במקום להתיחס ל- acting out"זמן" שבו הסובייקט סובייקט ש"נמצא" ב- מעבר לאקט ואקט פרוורטי" תרגום: קלאודיה עידן, מתוךacting outברגע מסוים, בתגובה לפירוש. חררדו רקיז, "

1995, 6, פולמוס

122

פרדוקס מרכזי אפילו של הפירוש האנליטי: העובדה שהתנאים שבהם בעיה מרכזית, על

הלא-מודע מופיע כנגיש ביותר, וההיזכרות בחומר המודחק מתנהלת בצורה "חלקה ומשביעה

רצון" ככל הניתן, הם אותם התנאים שבהם לידע שנחשף יש השפעה מועטה ביותר, תוצאות

מועטות ביותר ביחס לסימפטום של המטופל. במצב של העדר כל התנגדות, כלומר, במצבים

הפינוטיים או דמויי-היפנוזה )"מקרים המתנהגים עד לנקודה מסוימת כמו מקרים המטופלים

הפנוטית" בצורה40בטכניקה מתקדמת מודע הלא הידע של והשחזור ההיזכרות עבודת ,)

וכאמור, על מנת אידיאלית, אך הידע הזה אינו מותיר שום רושם של ממש על המטופל.

, חזרה41שמשהו במצב הזה ישתנה, על המטופל "לחזור על דברים בתנאים של התנגדות"

מפגיעות "חסינה להיות יכולה אינה אמיתית", חיים פיסת של באוב "העלאה שבהיותה

: היא אינה יכולה להניב לעולם את אותו שחזור42וספקות" בדומה לחומר שנחשף בהיפנוזה

שלם של ההיסטוריה של המטופל, שפרויד הגדיר כמטרת הפירוש בשנותיה הראשונות של

האנליזה.

פרויד הבחין, למעשה, שבעוד שבמקרים מסוימים חל שינוי ניכר בסימפטום כבר מהשלבים

הראשונים של הפירוש, הרי שבמקרים אחרים, הפירוש באנליזה יכול להתקדם פלאים, חלקים

שלמים מההיסטוריה של הסובייקט יכולים להחשף ולעבור שחזור בצורה מתקבלת על הדעת,

על כלשהי השפעה לכך שתהיה מבלי אך – עצמו הסובייקט של דעתו על מתקבלת

הסימפטומים שלו; הסובייקט יכול לגלות עניין רב בידע שנגלה לו, אך משהו בעמדה הבסיסית

שלו נותר לחלוטין בלתי-מושפע, כאילו הידע הזה על עברו שלו אינו נוגע לו כלל, ושום שכנוע

אפיסטמולוגי או ארגומנטטיבי רגיל אינו מספיק כדי לשנות זאת. פרויד הגדיר את התופעה הזו

כטקטיקה מיוחדת של התנגדות, שבמקרים מסוימים מאפשרת ליצר הבחנה ברורה בין שני

חלקים נפרדים בעבודה האנליטית: בשלב הראשון המטופל מעלה שלל אסוציאציות וזכרונות,

והשתתפות גמורה נפש שלוות הפגנת תוך התנגדות, סימני "ללא מתנהלת האנליזה

של האנליזנט, ומקרים אלו "מספקים במשך תקופה מסוימת את התוצאות43אינטלקטואלית"

הברורות ביותר ומאפשרים מבט מעמיק על אופן יצירת הסימפטומים" – אולם לא חל שום

שינוי בסימפטומים עצמם. וכאמור, פרויד משווה צורה זו של התנגדות "נסתרת" לתופעה של

ההיפנוזה שאיתה התחיל את דרכו, שבה "נסוגה ההתנגדות – באופן דומה – עד לגבול ידוע,

מנוצחת". כבלתי היא מתגלה לומר שהשלב44ושם לנו להיפנוזה מאפשרת הזו ההשוואה

הראשון הזה הוא שלב שבו מופיע ידע, מופיעים זכרונות, שהסובייקט כמו נעדר מהם לחלוטין.

במונח הזו לתופעה מתיחס belleפרויד indifferenceבצורה מדגימה שהיא לומר ונוכל ,

(2005תרגום ערן רולניק )תל-אביב: עם עובד, הטיפול הפסיכואנליטי, פרויד, "היזכרות, חזרה ועיבוד", מתוך 40116עמ'

117 שם, 41 שם 42 , תרגום: דוד זינגר )תל-אביב:מיניות ואהבה פרויד, "על הפסיכוגנזה של של מקרה הומוסקסואליות נשית", מתוך 43

176(, עמ' 2005עם עובד, שם. 44

123

, "לא להיותn'y pas etreהברורה ביותר את העמדה הסובייקטיבית שלאקאן מציין בביטוי

. לאור העדר-התוצאות של השלב הראשוני הזה באנליזה, ממשיךשם", במקום של הלא מודע

"בשלב השני משתלט והחזרה: כללי כשלב העיבוד באופן נדרש שלב שני המוגדר פרויד,

הפציינט עצמו על החומר המונח לפניו, עובד עליו, נזכר במה שמודחק אצלו לכאורה, כלומר,

במה שהוא יכול להעלות בזיכרון. על השאר הוא שואף לחזור כאילו הוא חי את הזיכרון מחדש.

תוך כדי כך יש בידו לאשר, להשלים ולתקן את קביעותיו של הרופא. רק במהלך עבודה זו הוא

פנימי בשכנוע וזוכה ההתנגדות, על ההתגברות באמצעות המקווה הפנימי בשינוי מתנסה

אך ההתגברות על ההתנגדות אינה מושגת45שהופך אותו לבלתי תלוי בסמכותו של הרופא."

בין התאמה על מצביע ופרויד מציבה; שהיא במחסום חזיתית התקלות בעקבות אלא

ההתנגדות, המתבטאת בעצירה או חסימה של הזכרונות והבזקי המחשבה, לבין ההופעה של

actingה- outממוחזים מחדש "נפעלים", אלא נזכרים אינם המודחקים הזכרונות כאשר ,

במסגרת האנליזה: "ככל שההתנגדות גדולה יותר, כך תתפוס הפעולה )החזרה( מקום יותר גדול

בהיזכרות. ההיזכרות האידיאלית במה שנשכח, כפי שקורה במהלך ההיפנוזה, אינה אלא מצב

פרויד מציין את ההבדל הזה שבין שני השלבים או46שבו ההתנגדות מוסטת הצידה לחלוטין."

הבאה: באמירה ביותר הברורה בצורה האנליזה להתקדם יכולה שבהם המודוסים שני

"ההיזכרות, באמצעות ההיפנוזה, הותירה בהכרח רושם של ניסוי שבוצע במעבדה. החזרה,

באמצעות הטיפול הפסיכואנליטי על פי הטכניקה החדשה, משמעותה להעלות באוב פיסת

חיים אמיתית, ולכן לא תמיד תוכל להיות חסינה מפגיעות ומספיקות. בכך מתמצית הבעיה

47שהיא לעיתים קרובות בלתי נמנעת, של 'החמרה תוך כדי טיפול'."

כך, נוכל לומר שבניסוח של הבחירה "או שאני לא חושב, או שאני לא קיים" לאקאן מעניק את

מלוא משקלם לשני עקרונות שניתן לסמנם בקביעות הללו של פרויד: ראשית, שההתנגדות

כסובייקט מדבר פונקציה מבנית של הסובייקט עצמו היכן שמופיעה; היא רבה, ושבמידה

ההתנגדות אנחנו נתקלים בצורה הוודאית ביותר בסובייקט עצמו, במקום שהסובייקט תופס

– היא אינה אלא ביטוי למעמדו של הסובייקט כסובייקט שסוע, סובייקט מנוכר.בשיח שלו

שנית, שהפירוש האנליטי, ככל שעליו להתמודד עם התנגדות המבנית הזו של השיח, אינו ניתן

להגדרה במונחים של ידע בלבד, של שחזור היסטורי או של מה שניתן לוודא "בתנאי מעבדה",

כפי שמתבטא פרויד. כאמור, את מעמדה המבני של ההתנגדות לאקאן מנסח באמירה שביחס

למחשבה הלא מודעת, למשחק המסמנים בלא-מודע, הסובייקט אינו יכול להציב את עצמו

ביותר הקיצונית בצורה המתבטאת קיים", לא "אני שם", לא "אני האמירה תחת אלא

בהיפנוזה, ובאותם מצבים שבהם האנליזה מתנהלת "בצורה חלקה ומשביעת רצון" ללא שום

התנגדות נראית לעין. אך זו הסיבה לכך שהכלל של האסוציאציה החופשית, "לומר כל מה

168 שם, עמ' 45116-117 "היזכרות, חזרה ועיבוד", 46117 שם, 47

124

וזו הסיבה לכך שככל בו. ניתן לעמוד ולא להשמיט דבר", הוא כלל שלא שעולה בדעתך,

שמדובר בעבודה אנליטית של ממש ולא בסוגסטיה היפנוטית– ככל שהסובייקט צריך בסופו

– להגיע או להעשות במקום של הלא מודע, לפי האפוריזם המפורסם שללהיות שםשל דבר

בשיח שלו, הוא נדחק באופןנוכח פרויד, הרי שההתנגדות היא רכיב חיוני; ככל שהסובייקט

הכרחי לעמדה של ההתנגדות, העמדה המבוטאת ב"אני לא חושב", בחסימה של המחשבה.

בנוסף, עלינו להבחין כעת שאופן ההצבה הזה של הדברים מוביל אותנו כמעט מבלי משים

להוראתו, הראשונות בשנים הפסיכואנליטית התנועה במסגרת לאקאן של המאבק לחזית

בכך יש ערך אסטרטגי מכריע: דיקרט לבין פרויד בין זו בנקודה יוצר ושלקישור שלאקאן

ו"אני לא קיים" כעמדת יסוד של שלאקאן מציב את הבחירה הכפויה בין "אני לא חושב"

, לאקאן מסמן בצורה הברורה ביותר, האלגנטית ביותר את המרחק שמפריד בינו לביןהסובייקט

egoה- analysisבפסיכואנליזה כה מרכזי "האנליזה של ההתנגדויות", שקבלה מעמד או

הפוסט-פרוידיאנית. המהלך הזה מדגיש שישנו "גרעין של התנגדות" ששיך לסובייקט עצמו –

או לאגו ולא – סובייקט של שיח סובייקט מדבר, בתור לסובייקט או ואפילו לשיח עצמו,

ל"עצמי"; ושאת ההתנגדות הזו לא ניתן לפרש בשום אופן במונחים של אגרסיביות, הזדהות או

בין המטפל ההדדים האינטרסובייקטיבים, )ליחסים הדמיוני למשלב השייך גורם אחר כל

– לא מבלי להפוךכלללמטופל(; למעשה, ההתנגדות הזו אינה אמורה להפוך למושא לפירוש

את האנליזה להליך רודפני ורודני ביחס לסובייקט. האנליזה אינה יכולה לעסוק בפירוש של

ההתנגדויות מכיוון שכל פירוש שכזה רק דוחק את הסובייקט יותר ויותר לעבר העמדה של "אני

(, הליקוי שמייצרת כל הבלחהaphanasisלא חושב", שהיא המוצא היחיד שלו למול הדעיכה )

של הלא מודע.

אינה הצורה היחידה לשגות ביחס להתנגדות הזו. לאקאן מראה שגםego analysisאולם, ה -

הגישה של פרויד עצמו )לפחות במקרים מסוימים, ובמקרה של איש הזאבים באופן מיוחד(

בלתי אפשרית. הלהיטות אותו לעמדה ודחקה לסובייקט ביחס רדיפה בסוג של הסתכמה

שרידים מודע בלא לאתר באפשרות אמונתו מודע, לא הידע אחר פרויד של הבלשית

להיסטוריה הממשית של המטופל גרמה לו )בעיקר בתחילת דרכו( לנסות ולהתחקות באמצעות

השרידים הללו אחר המקור הראשוני לסמפטומים, הטראומה הראשונה או הסצנה הפרימרית;

ואף לנסות למקם מחדש את הרגע הראשון הזה במסגרת רצף היסטורי, להפוך אותו לחלק

מסיפור החיים של הסובייקט. אולם הניסיון הזה להביא את האנליזות שלו לכלל השלמה

על עברו של המטופל, לייצר שחזור שלם,הכל במישור של הידע, בהתעקשות של פרויד לדעת

הבניה שלמה של ההיסטוריה שלו, נידון מראש לכישלון – הוא לא יכול היה להצליח, אלא

במידה שבה הסובייקט עצמו היה יורד מהבמה לחלוטין.

125

כפי שראינו בפרק הקודם, לאקאן קובע שלאירוע המכונן הזה – "הטראומה הראשונית" או

ה"סצנה הפרימרית" כנקודת פריצת של המיניות – לא ניתן להעניק שום מעמד אחר, שום אופן

של בהיגד ניסוח לכלל מגיע הוא שבו לאופן מלבד הפנטמה, של לזה מלבד אחר קיום

הפנטזמה. השאלה היחידה שיכולה להיות ביחס לאירוע הזה היא מהו האופן המדויק שבו

הסובייקט מסוגל היה, ברגע מסוים, לתרגם אותו במונחים מסמנים מדויקים: כלומר, באיזה

אופן האירוע הזה נרשם כאקט, אקט של המסמן. אולם כפי שראינו, העובדה שאכן מדובר

באקט מותירה את הרגע הזה בהכרח כנקודה של אטימות סובייקטיבית, ובאותה מידה, כנקודה

של הרמטיות מסמנית; היחס בין הצירופים המסמנים הראשוניים הללו – כיחידות בסיסיות של

לבין מובן – נותר בהכרחההוראה או האובייקט שאליו הם מתכוונים, הממשית, האירוע

glanz auf derבלתי-פתור, בלתי ניתן להבהרה נוספת. בין אם מדובר ב"מכים ילד" או ב-

Nase יותר )אך גם לא פחות( מובן מאשר ל-אומרות הרבה, הפרזות הללו אינן , אין להן

colorless green ideas sleap fiouriouslyאלא שבפער הזה, במרווח הזה שבין האירוע לבין .

האקט שאת הטענה ומכאן עצמו. הסובייקט מתכונן אותו, המבטאת המסמנית הנוסחה

נוסף ש נוסף – רק באמצעות רגע ניתן לוודא רק באמצעות אקט אתמחזירהראשוני הזה

ל- נותן ואמנם, בכל הדוגמאות שלאקאן הסובייקט, ששולח אותו חזרה לרגע הכינון הזה:

acting outוגם בדוגמאות הקלאסיות של פרויד( מדובר בפעולות שחושפות( בהקשר הזה

חשוב אך הדחף. של לאובייקט שלו הראשוני מהקשר הסובייקט, של מהפנטזמה משהו

)כחזרה שניה, חזרה מסדר שני(, מבחינה זוacting outלהבהיר איזה תפקיד ממלא כאן ה-

דבר בניכור, בשיסוע של הסובייקט – מדובר בפעולות שהסובייקט מבצעפותר שהוא אינו

פחות או יותר מבלי דעת ומבלי יכולת לשלוט בהן. אך, כפי שפרויד מדגיש, מדובר בכל מקרה

acting outבמשהו שהסובייקט חווה כאירוע ממשי בהווה, כ"כוח עכשוי": במובן מסוים, ה-

הברור ביותרimpactאינו אלא המקום שבו האקט של הפירוש מוצא את התהודה, את ה-

בהוויה של הסובייקט – ובמידה רבה רק בשל כך, שאלו הם אמנם אותם מקומות שבהם הוא

נתקל בהתנגדות הרבה ביותר.

אך עלינו להצדיק עוד את מעמדה המבני של ההתנגדות הזו, את העובדה שזוהי התנגדות

עוד ועלינו הסובייקט"; בעמדה של לרדוקציה ניתן "הבלתי הגורם שאמנם שמבטאת את

, אם אנחנו מתעקשים שאמנם לא מדובר במשהוacting outלראות מה למעשה משיג ה-

שניתן לסכם במונחים פסיכולוגים של חוויה – אלא ברגע שנוטל חלק במבנה של האקט,

באמירה שמחוללת טרנספורמציה בעמדה של הסובייקט. ובכן, כפי שציינתי, לאקאן מציג את

להתאמה, להכניס שמאפשר מבנה כפולה, חזרה של כמבנה האקט של השלם המבנה

לקורלציה, שני מודוסים שונים של חזרה: ישנו הרגע הראשון של החזרה של המסמן עצמו,

החזרה בתו יחיד שמכוננת את הסובייקט "כחלוקה טהורה", כ"שווה ערך למסמן שלו"; וישנה

החזרה השניה, שהיא מה שמתאפשר במסגרת התנאים הספציפיים של האנליזה: ומתאפשר

126

אינו שווה ערך למסמן שלו.לעולם עד כמה שהסובייקט המדבר, הסובייקט "שמייצג מובן",

גם האקט הפסיכואליטי עצמו – האקט של הפירוש – פועל בשני שלבים. ברגע בהתאם,

מסמנים בין קישור שנאמר", "משהו האנליזנט של מדיבורו שולף האנליטיקאי הראשון,

שהתרחש בדיבור של האנלינזט מבלי שהוא יבחין בכך, ומבלי שהוא יהיה מסוגל לזהות את

עצמו או למקם את עצמו ביחס למסמנים הללו. אולם – וכאמור, זו נקודה שמנוסחת בצורה

משיג שהוא במידה אלא מוכרע בלתי לחלוטין נותר הזה הפירוש – פרויד אצל ברורה

אפקט-חוזר כלשהו, אפקט של חזרה שבו אנחנו נוגעים במקומו של הסובייקט עצמו, בעמדה

כזו של להיות בהחלט לפירוש הזה: עמדה שיכולה ביחס ברגע השני נוטל של הסובייקט

וכך48 .עמדההכחשה, או שלילה, או ספקנות, או ניכור – אך כזו שמופיעה באופן ברור בתור

כותב לאקאן: ...האקט הוא עובדה של המסמן. זו בדיוק הנקודה שממנה התחלנו ]...[ עובדה

[ של האפקט הזהpar où prend place le retourשל המסמן, שבאמצעותה מתרחשת החזרה ]

שמכונה אפקט הסובייקט, ושנוצר בדיבור, בתוך השפה כמובן, חזרה של אפקט הסובייקט הזה

האקט שמציע הנתיב שהמסלול, מדגיש והוא רדיקלית." בצורה מפצל אפקט שזהו ככל

הפסיכואנליטי חייב תמיד "להתמלא", להיות מושלם על ידי אקט נוסף, אקט שמוביל בחזרה

אותו שמגדירה "או-או" של היסודית לבחירה התחיל, הוא ממנה לנקודה הסובייקט את

כסובייקט )ראה את התרשים שהצגתי לעיל, את שני החצים האלכסוניים: האקט של הפירוש

שמוביל לצד של המחשבה הלא מודעת, ול- "אני לא קיים" של הסובייקט, והחץ השני של

ה"אקט בכלל", "האקט ללא הכשרה" שמסמן את החזרה לבחירה הכפויה(.

יסודית, חלוקה מגדיר לאקאן הזו, לחזרה השניה הזה, לאפקט-החוזר לציין שביחס חשוב

bivium שביחס אליו מתמקמת "כל מחשבה סדורה", והחלוקה הזו היא שמגדירה בסופו של

דבר את ההבחנה היסודית של לאקאן בין מחשבה מדעית לבין פרקטיקה. כל מחשבה מדעית,

טוען לאקאן, מתחילה מהרגע שבו היא מבודדת ו"מרוקנת" את הסובייקט: כלומר, ממקמת את

הסוביקט כפונקציה מבנית של השיח, אפקט של קישור בין מסמנים ותו לאו )ולא כסובייקט

מכיר, או יודע, סובייקט של תפיסה והכרה במובן הקלאסי(. כל מחשבה שכזו נדרשת איפה

מתכונן הסובייקט שבאמצעותו אקט כה, עד עליו דיברנו שבו במובן "מיסד" quaלאקט

סובייקט של המסמן. אולם המחשבה המדעית מתאפיינת בכך שמרגע שהסובייקט הובחן ובודד

לאפקט-החוזר שיש לשיח )ולמהתוצאות, באופן הזה, היא אינה נדרשת עוד בשום אופן ל

ובסופו של דבר, מנקודת שמתפתח מתוכו במונחים של ידע( על הסובייקט עצמו - מאחר

זאת, כל49המבט של ההכרה, של הידע עצמו, לאפקטים הללו אין שום חשיבות. לעומת

באנליזה: "במקרים כאלו המטופל נותר אדיש בדרך כלל, ואינו מגיב, לאשגוי כך כותב פרויד ביחס לפירוש 48 ב"הן" ולא ב"לאו". יתכן שמדובר רק בהשהיה של תגובתו; אך במידה והמצב נותר באינו, המסקנה המתבקשת

היא שטעינו, ובהזדמנות המתאימה נודה בכך באני המטופל... ההבניה השגויה נשמטת אז כאילו לא נעשתהמעולם."

באופן הזה, לאקאן מתאר את היחסים שבין שיח המדע לרגע המכונן של הקוגיטו:49 "Il ]Descartes[ dit : « je pense donc je suis » et, à partir de là, c’est une bonne chose de faite ; il n’y a plus à s’en occuper. Il a complètement libéré l’entrée de la science qui ne s’occupera absolument plus

127

, כל מחשבה שנועדה לעורר אקט, להביא לאקטכמטרהמחשבה ששמה לעצמה את האקט

נוסף )לאקאן מביא כדוגמה את המחשבה המרקסיסטית(, חייבת ליצר את האפקט החוזר הזה,

להנכיחחייבת להחיות, – ליצג בפעולה – את האפקט של המסמן כאפקט מפצל, אפקט

משסע ביחס לסובייקט:

"היכן שמדובר באקט, היכן שמתקבלת הכרעה, היכן שמשתמשים בהכרה של הסיבה לשם[ מניע בעלות שנראות quiתכליות paraissent motivéeשל לגמרי אחר באופן מדובר ,]

מחשבה. זה הצד האחר של החלוקה-לשנים; שם, המחשבה מתמסרת במימד של האקט,( XV, March 20, 1968ולשם כך, מספיק שהיא תגע באפקט הסובייקט." )

מדגים בצורהacting outעכשיו, ברצוני לטעון בעקבות לאקאן שבמסגרת האקט האנליטי, ה-

הטובה ביותר את האפקט-החוזר הזה, את התוצאה או מענה שמשיג האקט של הפירוש.

האקט של הפירוש הוא אקט שמיסד יחס בין מסמנים, אקט שמכונן – כל פעם מחדש – את

הסובייקט כסובייקט של המסמן. כפי שראינו, הפירוש בצורתו המצומצמת מסתכם בכך שהוא

מגיש לסובייקט אמירה כלשהי, אירוע מסמני כלשהו שהתרחש בשיח שלו, מבלי שהוא ידע על

כך דבר. הוא מציע לסובייקט את האפשרות ליטול על עצמו את המסמן הזה. אולם האקט הזה

אינו מגיע לכלל השלמה אלא במידה שהוא מקבל מענה: ואת המענה הזה ניתן לחשוב בשתי

צורות, משני היבטים. מצד אחד, הפירוש מחיה, מעורר מחדש את האפקט היסודי של המסמן

על הסובייקט כאפקט של פיצול, אפקט משסע בצורה רדיקלית )ומכאן ההערה של פרויד על

ובכך,ה"החמרה תוך כדי טיפול"(, הוא דוחק אותו לבחירה בין "אני לא חושב" ו"אני לא קיים":

: האנליטיקאיהוא ממקם בהדרגה את האנליטיקאי עצמו כסיבה לפיצול הזה, סיבה לשסע הזה

הופך בהדרגה לזה שמגלם את הסיבה הראשונית לחסר הסובייקטיבי, את אובייקט סיבת האיווי

עצמו את מציע הזה הפירוש מאידך, המסמנים(. לכל שמעבר האחרונה )ההוראה שלו

– לפעילות פואטית במלוא מובן המילה, כלומר, פעילות שללעשיהלסובייקט כנקודת מוצא

הצגה וגילום. כך כותב לאקאן: "באיזה מישור מתקבלים האפקטים של הפירוש? בגירוי שהם

מספקים לכושר ההמצאה של הסובייקט, כוונתי לאותה פואזיס שעליו דיברתי זה עתה." –

והפואזיס שעליו מדבר לאקאן בהקשר הזה הוא הפואזיס אצל אפלטון, הפואזיס במובן של

bringing-forthפואזיס במובן של הפקה או הבאה-לכדי-קיום, אבל גם במובן של חשיפה לאור :

jamais du sujet ]…[ pour le reste, en raison de cette démarche initiale du cogito, on peut dire qu’à la science, tout lui a été donné, et d’une façon, en somme, légitime ; tout lui a été donné dans la main d’un immense champ de succès ; mais c’est en quelque sorte à ce prix que la science, sur le sujet de l’acte, n’a absolument rien à dire ; elle n’en impose aucun." XV, March 20, 1968

במקומות אחרים, ובאופן ספציפי יותר, הוא מדגים את הטענה הזו ביחס לבלשנות, או לאנתרופולוגיה של לוי-שטראוס, למשל. לוי שטראוס חושף את המבנה הבסיסי של המיתוס בכך שהוא "מחלץ" את הסובייקט מתוך

קומבינטוריקה של יסודות מסמנים, מצמצם את מקומו של הסובייקט לנקודה כלשהי בתרשים שמתאר את היחסים המסמניים הללו. אולם בכך, טוען לאקאן, "לוי שטראוס אינו מתכוון לחשוף בפנינו את טבעו של יוצר

במיתוסיםהאמונה המיתוסים"; כדי להתכונן כשיח מדעי, על האנטרופולוגיה של לוי שטראוס לפנות מהדרך את הללו, את האופן שבו הם מהווים חלק מפעולות טקסיות שבמסגרתן הם אמורים לחולל תוצאות. במילים אחרות,

לוי שטראוס אינו יכול לעסוק במימד האופרטיבי של הידע הזה, במה שהוא עושה לסובייקט שאותו הוא מכונן, משהו באופן שבו החברה לשנותובמה שהסובייקט יכול לעשות באמצעותו - והוא בוודאי ובוודאי אינו מתכוון

Scienceהשבטית משתמשת במיתוסים שלה: הוא מסתפק בכך שהוא חושף את המבנה של המיתוס עצמו. ראה and Truth, E, 732 ]862[

128

יום, הצגה. האמירה של הפירוש, נוכל לומר, מוצעת לסובייקט בתור "נושא לוריאציות", טקסט

שאותו הוא מוזמן לפרש בתורו. אך עלינו לראות שהפירוש-החוזר של האנליזנט שונה מהותית

מזה של האנליטיקאי: האנליזנט אינו "מחזיר" לאנליטיקאי פעם נוספת את אמירותיו )לפחות,

האנליטיקאי צריך לדאוג לכך שהניסיון הזה לא יתאפשר – אחרת האנליזה מתדרדרת למצב

הרגיל של הדיאלוג האנושי: מטבעות שחוקים שעוברים הלוך ושוב מיד ליד(. האנליזנט מפרש

את הטקסט של האנליטיקאי במובן שבו מנצח או שחקן מפרש טקסט: זוהי דרך שונה לחלוטין

נוסף זהו מובן "להעניק סובייקט" לטקסט הזה, להפוך את עצמך לסובייקט שמדבר אותו.

לטענה שאתה התחלנו, הטענה לפיה "לאקט יש מקום של אמירה, והוא משנה את הסובייקט

יכולים לראות שהמהלך הזה מושלם לא רק עם ה"אתה של האמירה הזו" – כעת אנחנו

אמרת" של האנליטיקאי, אלא בכך שהסובייקט עצמו אומר או עושה משהו שמאפשר לוודא,

לסובייקט של בפועל, עצמו, הופך הוא עושה משהו שבו – הפירוש לתקן את או לאשר

האמירה.

עכשיו, כצעד אחרון, על מנת להיווכח בחשיבות המבנית של ההמשגה הזו של "האקט בשני

רגעים", האקט בשתי פעימות, עלינו לחזור ולמקם אותו ביחס לבעיה שהדריכה אותנו בפרק

הזה, הבעיה של הסובייקט המונח לידע – ומעבר לה, הבעיה הבסיסית הנוגעת למעמדו של

הלא מודע עצמו, הלא מודע בתור "ידע ללא סובייקט". עלינו להראות כיצד ההמשגה הזו של

והנקודה שממנה עלינו האקט הזה מאפשרת לנו להבהיר את הסוגיה הזו במידת האפשר.

כל הדרך: הינו שהכשל של הסובייקט נקודה שניסיתי להדגיש לאורך להתחיל היא אותה

המונח לידע שעליו מדבר לאקאן הוא נתון יסודי של הפסיכואנליזה מראשיתה, חלק מתנאי

הפתיחה שלה, אם אפשר לומר כך – שהוא מגולם בעמדה היסודית ביותר של הסובייקט

ולא פחות מכך, בעמדה היסודית של האנליטיקאי עצמו, כפי שמילא אותה כבר באנליזה,

פרויד. וכאמור, לולא הכשל הזה היה נוכח שם מלכתחילה – גם אם בצורה לא מנוסחת ובלתי

מובחנת– לא היה דבר שיבדיל את הפרקטיקה החדשה של פרויד מכל מחקר פסיכיאטרי, או

לחלופין, מכל סוגסטיה פשוטה. הנקודה היא שעבור האנליזה ישנה הבחנה לאורך כל הדרך בין

חר כמונחאחר שאינו אלא המקום של הדיבור – לבין האחר בתור המקום של הדיבור – האה

לידע, כערב לידע. אם ניזכר בדברנו בתחילת הפרק, הרי שהפונקציה הבסיסית, ההתחלתית

של הפירוש היא אמנם לומר לסובייקט משהו מהצורה של "אתה אמרת": זוהי דרך למקם

מחדש את הסובייקט, לכונן אותו מחדש באירוע של דיבור, באמירה שברגע הראשון הסובייקט

נעדר ממנה לחלוטין. האנליטיקאי בנקודת ההתחלה מיצג את המקום שממנו האמירה מגיעה

שמשאיר מקום,. כלומר, הוא בראש ובראשונה המקום ולא עודלציין את זה שאמר אותה,

להיעשות, או להיות, במקום של הלא מודע. – משאיר פתח לעמדה של הסובייקט

129

עכשיו, כדי להווכח עד כמה קריטית היא העמדה הזו, עלינו לחזור לנקודה נוספת שהדגשתי

הקרטזיאני, בהיפוך שלקוגיטו לאורך כל הדרך, הינו, שאין זה לחינם שלאקאן נאחז בשלב זה ב

הנוסחה הקרטזיאנית כדרך לנסח מחדש את היחסים שבין הסובייקט ללא מודע. העמדה

ביחס לידע, של דחיהניכורהבסיסית ביותר של הסובייקט של הפסיכואנליזה היא עמדה של

ידע שמגיע מה כל סובייקט שהמחווה הבסיסית שלו היא להדיר את עצמו,אשל זהו חר:

"איןחר "אני לא" )אחר. באופן יסודי, זהו סוביקט שאומר לאלהחסיר את עצמו מהשדה של ה

אני כלל אותו קיבוץ האברים שקוראים לו גוף של בן-אדם; אין אני כלל אויר קליל ומחלחל,

המתפשט בכל האיברים הללו; אין אני כלל איזו רוח, או נשימה או אד, ולא שום דבר מכל מה

; ויש לומר שהעמדה הזו מגולמת בסובייקט ההיסטרי –50שיכול אני לבדות ולדמות בנפשי..."(

הסובייקט הראשון של הפסיכואנליזה, הסובייקט שאפשר את התגלית של הלא מודע – בצורה

הסובייקט ההיסטרי הוא51לא פחות ברורה ולא פחות רדיקלית מאשר בסובייקט הקרטזיאני.

מכך שהוא אינו מצליח – אינו מוכן – למצוא אתמלכתחילה סובייקט שכל צרותיו נובעות

ל ביחס בלתי-ניתן-לאיתור,אמקומו להשאר למדי נחרצת בצורה מכך שהוא מתעקש חר,

בלתי-ניתן-לקביעה, לא לאמץ לעצמו שום תואר, מעמד או זהות מאלו שמציע עבורו מארג

זהותכל היחסים הסימבוליים, היחסים החברתיים )או לחלופין, אותו סובייקט שמוכן לאמץ

שעמדתו הסובייקט הראשונה(: בהזדמנות אותה להחליף מנת על רק לפתחו, שמוגשת

,17הראשונית כרוכה בניכור ביחס לכל משמעות אפשרית. כפי שמדגיש לאקאן בסמינר ה-

כאשר הוא מפתח את הדיסקורס של ההיסטרית, העמדה של ההיסטרית כרוכה בכך שהיא

מציבה את האמת שלה בתור סובייקט, האמת שמכוננת את האיווי שלה, מעל ומעבר לכל מה

חר יכול לדעת: ההיסטרית מגלמת את אותה "אינפיניטיזציה" של הסובייקט שהזכרנואשה

בתחילת הפרק, שהיא גם אינפיניטיזציה של האיווי – האיווי של ההיסטרית מופיע בצורתו

הטהורה ביותר כאיווי בלתי-מסופק, איווי למשהו אחר. איך קרה אם כך שדווקא הסובייקט הזה

. כפי שציינתי בהקדמה )וכפי שלאקאן47תרגום: יוסף אור )ירושלים: מאגנס, תש"ס(, עמ' הגיונות, דיקרט, 50 עצמו מדגיש( הצד השני, המשלים של האופן שבו דיקרט מבודד את הסובייקט היא העובדה שבאופן הזה מופיע,

המקום של הדיבור. לפי ניתוחו של לאקאן, הסובייקט הקרטזיאני ביסודו אינו אלאאלא נוצר אפילו אחר שאינו מקומיים המופנים לאחר;je ne suis pasהסובייקט שאומר לאחר "אני לא", סובייקט שמתכונן מתוך שורה של

שמופיע בסוף המהלך מציין את הסובייקט כלא יותר מהנקודה, המקום שבו האמירה הזו מגיעהje suisכאשר ה- חר שאיננו יודעים או קובעים לגביואחר שדיקרט מפנה אליו את האמירה הזו הוא אלהאמר; ובאופן מקביל אותו

דבר – אפילו לא אם הוא קיים - הוא אינו אלא המקום של השיח שבאמצעותו, ביחס אליו, דיקרט יכול לייצר את. כך כותב לאקאן:je suisההכרחיות של ה-

Se poser ego, je pense comme pur pense-être , comme subsistant d'etre le je d'un ne suis pas local; qui veut dire: je ne suis pas qu'a ce que ta question de l'être suis élidée… je ne suis pas, sauf là ou - nécessairement - je suis, de pouvoir le dire. Ou pour mieux dire: ou je suis, de pouvoir vous le faire dire, ou plus exactement : de le faire dire a l'Autre, car c'est bien-la la démarche, quand vousla suivez de près dans le texte de Descartes." )XIV, January 11, 1967(

חר הזה, האחרא לאקאן שהמשמעות של המהלך של דיקרט מבחינה פילוסופית היא שהבאותו שיעור אומר את שאלת ההוויה, את ההוויה עצמה כמכלול היש – ובאותה מחווה, האחרמחליף כמקום של השיח או הדיבור

הזה נדחה אל מעבר לסף, אל מעבר לתחום של האני כקבוצה ריקה. בניתוח הזה, הכינון המחודש האל כישותחר. אאינסופית מופיע במידה רבה כניסיון לכסות על הפער הראשוני הזה, הבקע הראשוני הזה בפונקציה של ה

מילר עומד על ההתאמה הזו שבין שיח ההיסטרית לשיח המדע, לעמדה הראשונית של הסובייקט בשיח המדע51 Miller, "the symptom: knowledge meaning and the real", in theכפי שהיא מופיעה אצל דיקרט. ראה,

symptom no. 7, 2006, http://www.lacan.com/newspaper7.htm

130

הוא שהוביל להופעתה של הפסיכואנליזה כאופרציה חדשה של ידע – כמחקר שיטתי של

בצורה של – פרויד, ההופעה של הטרנספרנס אצל ההיסטריות כפי שציין נאמר? האיווי,

התאהבות באנליטיקאי – צריכה לעורר הרבה יותר פליאה מכפי שהיא מעוררת )או עוררה

בזמנו(, שכן היסטריות רבות מגיעות מלכתחילה לטיפול בשל אי יכולתן לאהוב; ואם להשתמש

חר. ובכן, התשובה לכך טמונהאבתרגום של לאקאן, בשל אי מוכנותן או אי יכולתן להניח ידע ל

: בכך שפרויד, עוד לפני שהואtalking cureכבר בשם הראשון שבו הוטבלה הפסיכואנליזה, ה-

, לכונןלשקםידע משהו על ההיסטריה, גרם להיסטריות לדבר; ובכך הצליח בראש ובראשונה

מחדש עבור הסובייקט המנוכר הזה – ניכור שהתבטא לפעמים בצורה הקיצונית של אילמות או

ה של העמדה את – בדיבור שעבוראהפרעות עמדה הדיבור, של המקום בתור חר

חר כשדה של ידע, כערב לידע. אהפסיכואנליזה היתה תמיד קודמת ונפרדת מזו של ה

הסובייקט ההיסטרי מגלם למעשה, בצורה מרחיקת הלכת ביותר שניתן, את העמדה של "לא

להיות שם" המאפיינת את הסובייקט של הלא מודע, סובייקט שבאופן "טבעי" נוהג כמי שאינו

יודע מה הוא עושה ומה הוא אומר: אך עושה זאת רק מתוך השכנוע העמוק – והמוצדק למדי,

– שלשום דבר19במקרה של המטופלות של פרויד, של הנשים הבורגניות בשלהי המאה ה-

חר,אשהוא עשוי לומר או לעשות לא יהיו שום תוצאות ממשיות, שאין לו למעשה שום מקום ב

שאין שום מקום שבו מה שהוא אומר יכול להרשם ולזכות להכרה. עכשיו, נקודה שלאקאן

מדגיש בשיעור האחרון של הסמינר על האקט היא שהשכנוע הזה )הניכור הזה( מוצדק לא רק

עבור ההיסטרית, אלא באופן כללי במסגרת הציביליזציה שלנו, בתנאים העכשווים של השיח.

אמנם לאקאן טוען ש"זה באופן מבני שמה שמכונן את הסובייקט אינו מתנסח לידע אלא

חר"; "שמה שנאמר על ידי הסובייקט, מה שזה לא יהיה, בין אם הוא יודע זאתאבמישור של ה

(."XV, June 19, 1968חר )אובין אם לאו, אינו הופך לידע אלא בכך שהוא מוכר על ידי ה

של בידודה של הזה מהנתיב שזוקק מה מתוך הגיח הידע, שהמדע, מוזר, "דבר אולם:

הארטיקולציה הלוגית ]של הסובייקט[, של הניתוק של הסובייקט מכל מה שיכול לקרות בינו

(." כלומר,Ibidחר )ואלוהים יודע שיכולים לקרות שם דברים, עד וכולל לתפילה( )אלבין ה

חראלאקאן מדגיש שאיננו יכולים לקבל את המנגנון הזה, מנגנון החליפין בין הסובייקט לבין ה

)שעומד ביסודם של היחסים האנליטיים( כמנגנון תקף לחלוטין; שביסודו, במקורו, יש משהו

חר שאינה יכולה להחשב עוד כברת תוקף. כךאשלא עובד, שהוא מבוסס על תפיסה של

ממשיך הציטוט: "ואגב, מכאן בדיוק המשמעות של הרעיון הפרימיטיבי לחלוטין, הגולמי הזה

חר שהגדיר מה יכולאשנקרא צנזורה. במשך זמן רב, בזמנים של הסמכות, היה זה תמיד ה

להאמר ומה אינו יכול להאמר. אך זה יהיה חסר טעם לקשור זאת למערכים, שאם הניסיון

מראה שתוקפם יכול לפוג, זה מכיוון שהם היו חדלי תוקף כבר בזמן שהם פעלו." ובמקום אחר

באותו שיעור אומר לאקאן: "אנחנו חיים באווירה של ציוויליזציה שבה, כפי שאומרים, הדיבור

חופשי, כלומר שלשום דבר ממה שאתם אומרים לא יכולה להיות שום תוצאה. אתם יכולים

131

לומר כל דבר אודות מי שעשוי לעמוד מאחורי איזה רצח בלתי מפוענח; אתם יכולים אפילו

לכתוב על כך מחזה ... בשום שלב קודם בהיסטוריה לא היה ניתן להעלות כזה דבר על הדעת,

לא מבלי שמיד היו סותמים לכם את הפה. בארצות החירות, אפשר לומר הכל, מכיוון שזה לא

וכפי שלאקאן מדגיש לאורך כל הדרך, העדר התוצאות, העדר גורר אחריו שום תוצאות."

המשקל הזה של כל דיבור שהוא מקשה במיוחד לחשוב על אקט במובן שבו לאקאן חושב עליו.

זוהי הנקודה המרכזית שלאקאן מנסח בשיעור המסכם של הסמינר על האקט: שתפקידו של

ה את מחדש לבסס לשקם, כל קודם הוא –אהאנליטיקאי הדיבור של המקום בתור חר

ידי ההתעקשות להצמיד, למסמר בחזרה את יכול להעשות אלא על ושהשיקום הזה אינו

הסובייקט לאמירה שלו. אך השיקום הזה אינו יכול להיות מהלך של חזרה לאחור, של נסיגה

להתלוות יכול אינו בעיקר והוא ניכור; של כעמדה הסובייקט של המכוננת לעמדה ביחס

לשיקומו של מודל של ידע שאינו תקף עוד.

אודותיו,הסובייקט או אפילו לא כידע של הידע הלא מודע אינו יכול בשום אופן להחשב כידע

ידע שאנחנו מניחים באיזשהו אופן כאימננטי להוויתו של הסובייקט. התגלית של הלא מודע

היא חלק משיח המדע במובן זה, שהיא מעניקה קדימות למבנה של השפה ולאוצר המסמנים

כמבנה עצמאי, קודם לכל אמירה אפשרית של הסובייקט: היא מניחה שהסובייקט הוא "שני"

ביחס לידע הזה, שהוא נקבע על ידי יחסו לשדה של ידע שחורג לחלוטין מהתחום המצומצם

של הוויתו – והדיספרופורציה הזו בין הסובייקט לבין הידע שקובע אותו נותרת בלתי הפיכה:

"זה מכיוון שאחרי הכל ברור שהידע שמענין אותנו, אותנו, אנליטיקאים, אינו אלא זה שנאמר. אם אני אומר שהלא מודע מובנה כשפה, זה מכיוון שהלא מודע שמענין אותנו הוא זה שיכול

להאמר, ובהאמרו הוא מחולל את הסובייקט. [, הסובייקטune détermination de ce saviourמכיוון שהסובייקט הוא קביעה של הידע הזה ]

הוא מה שרץ מתחת לידע הזה, אלא שהוא לא רץ בחופשיות, הוא נתקל שם במכשולים. בשל כך ורק בשל כך יש לנו עניין עם ידע ]...[ מאחר והלא מודע הוא התוצאה של מה שיכול היה להתבחן, מה שהראה שליחס הזה לשיח יש תוצאות מורכבות בהרבה ממה שהבחינו בו עד כה, זה בדיוק מאחר והסובייקט הוא שני ביחס לידע הזה, שנראה שהוא לא אומר את כל מה שהוא יודע, נקודה שבה איש לא הטיל ספק, גם אם מזה זמן רב חשדו שהוא לא יודע את כל מה

(."XV, June 19, 1968שהוא אומר )

לפיכך, אם להשתמש בביטוי קולע של לאקאן, הלא מודע אינו יכול להחשב בשום אופן כניסיון

הזה הידע "לכרוך מחדש" את כדרך יכול להחשב אינו הוא לשפן", הכובע "להכניס את

,sujet à part éntierבעטיפה, במעטפת של סובייקט: "הלא מודע אינו סובייקט בפני עצמו,

,XIV, June 21הלא מודע זה שישנה שפה לפני שהסובייקט מונח... לדעת... מה שלא יהיה )

ה1968 הוא הפרוידיאני מודע הלא העובדהתוצאה(." דיבור, של במונחים של , שנמדדת

שהסובייקט מתכונן מתוך יחסו לשדה של ידע שחורג ממנו לחלוטין.

אינו גוף ידע לכשעצמו או אובייקט המגדיראך זו גם בדיוק הסיבה שהלא מודע הפרוידיאני

המדעי שלו, השדהreference: מבחינת ה- proper, אין לו שום מעמד תיאורטישדה של מדע

132

של הלא מודע חופף לחלוטין לזה של הבלשנות, הוא אינו אלא השדה של השפה עצמה. וכל

ניסיון לנסח תיאוריה מדעית של הלא מודע אינה יכולה להוביל אלא לדחיתו המוחלטת של

הסובייקט מהשדה הזה. אם לחזור לציטוט שנגעתי בו מספר פעמים לאורך העבודה:

כוונתי זה שהוא "מרוקנו" זה לא שהמדע מוותר על הסובייקט: "מה שקורה למען האמת נוסחאות השפה יוצר לעצמו את הואהמרוקנות מסובייקט שלו. )מסלקו( מהשפה, שהוא

על אפקט הסובייקט של השפה. ואין לכך אלא תוצאה אחת, וזה להראות, מתחיל מאיסורלמעשה, שהסובייקט אינו אלא אפקט, ואפקט של השפה, אבל זה אפקט של ריק.

מכאן, הריק תוחם אותו במהותו החמורה ביותר: כלומר, גורם לו להופיע כמבנה טהור של שפה וזה המובן של התגלית של הלא מודע. הלא מודע, זה רגע שבו – במקומו של הסובייקט –

מדברת השפה הטהורה. משפט שהשאלה לגביו היא תמיד לדעת מי אומר אותו. , מאחר ומקורו בעובדה של המדע – זהמדעיהלא מודע, המעמד שלו, שבהחלט ניתן לכנותו

הסובייקט, שנדחה מהסמלי, שב ומופיע בממשי; ומציג שם אתהוא שהסובייקט, זה שמה ש מה שכעת נעשה בהיסטוריה של המדע – כוונתי, הושלם – מציג שם את תמיכתו היחידה:

(." XIV, April 12, 1967השפה עצמה. זה המובן של ההופעה במדע של הבלשנות החדשה )

– "משפט שהשאלה לגביו השאלהכאמור, אני מאמינה שהדגש בפסקה הזו צריך להיות על

היא תמיד לדעת מי אומר אותו". אם מעמדו "המדעי" של הלא מודע נותר בהשהיה, ואם

השיח של פרויד שונה מזה של הבלשנות, זה מפני שכפי שלאקאן מדגיש במספר מקומות,

: והשארית היא בדיוקיש שאריתלהליך הזה של בידודו, של ריקונו של הסובייקט מהסמבולי

שמרגע זה ואילך ניתן להבחין שהסובייקט אינו יודע את כל מה שהוא אומר, ניתן להבחין

שליחס של הסובייקט לשדה של השיח יש תוצאות מורכבות בהרבה ממה שהבחינו בו עד

לאותה נקודה. והתוצאות הללו הן כל עיסוקה של הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה אינה יכולה

שאלה: אך כאמור, זוהי אכן מי מדבר, וגם לא להתעלם מהשאלה זה שאומרים אתלשכוח לא

מכיוון שביחס ללא מודע, לכל הופעה או הבלחה של הלא מודע, התשובה בשום אופן אינה

נתונה מראש, היא אינה מוכרעת מראש. הסובייקט תמיד יכול להמשיך "לא להיות שם", שום

אותו לשוב ולהיות או להעשות במקום שממנו הוא מאלץמפליל אותו, שום דבר אינו דבר אינו

הודח, או "רוקן" ברגע הראשון )והוא יכול להמשיך ולא להיות שם במידה רבה יותר, ככל שיהיו

יותר גופי-ידע אחרים שיאפשרו לו זאת, שיציגו את עצמם ככאלו שמסוגלים לתת הסבר למה

שקורה לו בחיו מבלי לקחת בחשבון שום דבר שהוא עשוי לומר בענין( ולכן לכל אקט של

זינוק או קפיצה שמתרחש בתחום של הלא-מודעכל אקט של אמירה פירוש, כולל בתוכו

לוגית: ואפילו, מידה של פיקציה, של בדיה – אותה מידה הכרוכה בכל מעשה של גילום, של

המחזה.

בסופו של דבר, הפסיכואנליזה היא פרקטיקה שיוצרת תנאים – ותנאים מלאכותיים לחלוטין –

שבהם לכל דבר שאתה עשוי לומר יכולות להיות תוצאות. באנליזה אתה רשאי, וצריך, לומר כל

מה שעולה על דעתך. אך כמו במשחק שח-מט, מרגע שאמרת משהו, אינך רשאי עוד לסגת

בכך. אלו הם כללי המשחק; ודי בכך כדי להפוך את מה שקורה באנליזה לשונה רדיקלית מכל

שיחה רגילה.

133

ביבליוגרפיה:

- Bernstein, J.M. "introduction: Aesthetic Alienation". In The Fate of Art. Cambridge: Polity Press, 1992. 1-17

- Deleuze, Gilles. Logique du sens. Paris: minuit, 1967

- Lacan, Jacques. The Seminar of Jacques Lacan (translated):

- Book XI: Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. 1964. Translated by Alan Sheridan. New York and London : W. W. Norton, 1977

- Book VII: The Other Side of Psychoanalysis. 1969-1970. Translated by Russell Grigg. New York and London : W. W. Norton, 2007

Le Séminaire (Untranslated):- Livre V: Les formations de l'inconscient. 1957-1958 Paris:

Seuil, 1998- Livre XVI: D'un Autre a l'autre. 1968-1969. Paris: Seuil, 2006

Un-published- Livre XIV: Logique du fantasme. 1966-1967- Livre XV: L'acte psychanalytique. 1967-1968

In Écrits. Translated by Bruce Fink, in collaboration with Héluïse Fink and Russell Grigg. New-York and London: W. W. Norton, 2006.

- "Logical Time and the Assertion of Anticipated Certainty". 1945. 161-175 ]197-215[

- "The Function and Field of Speech and Language in Psychoanalysis". 1953. 197-268 ]237-323[

- "Science and Truth". 1966. 726-758 ]855-892[ In Autre écrits. Paris: Seuil, 2001

- "proposition du 9 Octobre, 1967 sur le psychanalyst de l'école". 1967. 243-261

- "La Méprise du sujet supposé savoir". 1967. 329-341- “L’acte psychanalytique: Compte rendu du séminaire 1967-

1968.” 1969 375-385 - "L'étourdit". 1972. 449-495

- Laurent, Eric. "Alienation and Separation I & II" in Reading seminar XI. Edited by Richard Feldstein, Bruce Fink, Maire Jaanus Albany: State University of New York Press, 1995.

- Marion, Jean-Luc. Sur l'ontologie grise de Descartes. Paris: vrine, 2000.

134

- Miller, Jacques Alain. "The symptom: knowledge meaning and the real". In The Symptom. 7, 2006. http://www.lacan.com/newspaper7.htm

- Nancy, Jean-Luc and Lacue-Labarthe, Philippe. The Title of the Letter. Translated by François Raffoul and David Pettigrew. New-York: Suny, 1992.

- Soler, Colette. "The Subject and the Other II". In Reading Seminar XI. Edited by Richard Feldstein, Bruce Fink, Maire Jaanus Albany: State University of New York Press, 1995.

- Zizak, Slavoj. "The Act and its Vicissitudes". In The Symptom. 6, 2005. http://www.lacan.com/symptom6_articles/zizek.html

. תרגום: יוסף אור. ירושלים: מגנס, תש"סהגיונותדיקרט, רנה. -

,G.I.E.P. בהוצאת ה 1995, 6, פולמוסהולר סוסנה. "האקט וההתכחשות". מתוך -28-31קבוצה ללימודים פסיכואנליטים ישראל-אירופה.

לאקאן, ז'אק. --115( עמ' 2005)תל-אביב: רסלינג, : עוד, 20 הסמינר ה תרגום: נועם ברוך. תל-אביב:על שמות האב."מבוא לשמות האב". מתוך

67-104. 2006רסלינג,

-35. 1995, 6, פולמוס". תרגום: סמואל נמירובסקי. Passלגיל, פרנסואה. "לדבר על ה- -43

.2010. תרגום: עלמה יצחקי. תל-אביב: רסלינג, חיים ומוות בפסיכואנליזהלפלנש, ז'אן. -

מילר, ז'אק אלן. - ,תרגום: גבריאל דהאן, שלמה ליבר, שמואל נמירובסקי, האיווי של לאקאן

23(, 2006דפנה עמית סלבסט )תל-אביב: רסלינג, .2010 תרגום: ארנסטו פיצ'וטקה. תל-אביב: רסלינג, הסימפטום הלאקאניאני.מקראה. תרגום: עלמה יצחקי,". 4חר לאחר- שיעור מס' א"קריאה בסמינר מה

4-38. 2010, 1. פסיכואנליטית

פרויד, זיגמונד. - .תרגום צ. ויסלבסקי. תל-אביב: מסדה, תש"ב. פסיכופתולוגיה של חיי יום-יום 2005תרגום: ערן רולניק. תל-אביב: עם עובד, הטיפול הפסיכואנליטי. מתוך.

114-120. 1914"היזכרות, חזרה ועיבוד". -201-227. 1937"אנליזה סופית ואינסופית". -

2005תרגום: דוד זינגר. תל-אביב: עם עובד, מיניות ואהבה, מתוך.145-164. 1919"מכים ילד". --164. 1920"על הפסיכוגנזה של של מקרה הומוסקסואליות נשית". -

183'תרגום: נועה קול. פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני; מבחר כתבים כרך ו ,

.2009תל-אביב: רסלינג, 1995, 6סולר, קולט. "עצם יעדיו של האקט האנליטי". פולמוס, -

135

מעבר לאקט ואקט פרוורטי" תרגום: קלאודיה עידן. מתוךacting outרקיז, חררדו. ".-.1995, 6, פולמוס

Abstract

The aim of the present essay is to provide a systematic account of the "psychoanalytic

act", as developed by Jacques Lacan in the years 1966-1968. Such an account seems

required, considering the concept's unquestionable importance to Lacan's work on the

one hand, and its multifarious, sometimes contradictory significations and

employments within that work on the other hand. Seeing that the relevant seminars

)The Logic of Phantasm, 1966-1967; The Psychoanalytic Act, 1967-1968( are among

the few to remain as yet unpublished, these difficulties have not yet received their due

attention in literature; and although the concept is rather widely used )both within the

psychoanalytic movement and by Lacanian-oriented philosophers such as Alain

Badiou and Slavoj Zizek( few if any attempts were made to provide a coherent

presentation of Lacan's own use of the term, or to explain its function and necessity as

it appears at a certain moment in his teaching. As I attempt to show, such a contextual

presentation would not only contribute to our understanding of Lacan's work, but

would best reveal the concept's philosophical importance and implications.

Hence, my introduction is dedicated to explaining Lacan's recourse to the concept of

the Act, in light of some prominent questions arising in his work in the years

preceding the 1967-1968 seminar. I claim that this concept was intended to

underscore the unique status of psychoanalysis as a historically new form of human

praxis, the notion of "praxis" itself being of a distinct and crucial significance for

Lacan. I further claim that this status requires and enables a reexamination of the very

notion of praxis in our times, in a civilization dominated by Science. Accordingly, I

show that the notion of the act is tightly related to Lacan's questioning of Cartesian

subjectivity and "subject of science", the later serving both as a fundamental problem

and as an irrevocable premise to any conception of the act in psychoanalysis.

136

In my first chapter I proceed to examine the consequences derived from these

considerations as to the position and qualification of the psychoanalyst. I attempt to

explain the a-typical nature of this qualification, being ultimately grounded neither in

theoretical competence, nor in practical know-how, but rather in the truth-procedure

of psychoanalysis itself, a procedure bounded by the limit which Freud termed "the

rock of castration". I comment on the procedure of the "Pass" and on the notion of

terminable analysis as Lacan's solution to this problem, and relate the question of the

act to the notion of the analyst's desire and the object petit a, cause-of-desire.

The second chapter is dedicated to a reading of selected lectures from The Logic of

Phantasm and The Psychoanalytic Act, intended to clarify the formal and logical

aspects of Lacan's construction. It addresses specifically Lacan's notion of the act as

an "instauration of the subject", in a moment of alienation or "forced choice". I

consider the phenomenon of symptomatic actions as well as that of the phantasm as

presenting complementary aspects of this operation.

Finally, I turn to the question of analytic interpretation itself as an act. Relying on my

conclusions from previous chapters, I examine the function of interpretation as an act

of speech, corresponding to the function of the unconscious itself, considered first and

foremost an event of discourse. I examine the difficulties arising from the attempt to

articulate these events in terms of knowledge, and specifically the notion of the

subject-supposed-to-know, as an illegitimate yet inevitable function arising from

analytic interpretation. I conclude by showing that the dimension of the act involved

in interpretation, as well as the idea of acting-out as part of analytical treatment assist

in solving these difficulties.

137

Tel Aviv University

Lester and Sally Entin Faculty of the Humanities

 

Department of Philosophy

 

The Psychoanalitic Act 

The concept of the Act in Jacques Lacan's 1966-1968 seminars introduction and comentary

 

MA thesis submitted by 

Alma Itzhaky

 

Prepared under the guidance of

Professor Ruth Ronen

 

February 2011

 

138