18 יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשע"ג / / 8 באפריל 2013 19

מאיה שבאלבו | צילום: תם ביקלס

70 שנה עברו מאז לחמו חברי אצ"י )ארגון צבאי יהודי( לצד לוחמי אי"ל )ארגון יהודי לוחם( במרד גטו ורשה # בעוד דמויות כמו מרדכי אנילביץ', הפכו לסמל הקרב, נדחקו לוחמי אצ"י הצדה ונאבקו שנים רבות על הכרתם כארגון שלקח חלק בלחימה בנאצים # לאחרונה הסכימו ב"יד ושם" ובקיבוץ לוחמי הגטאות להכיר בהם # ז'וטה הרטמן, הלוחמת היחידה בארגון שנשארה בחיים, נזכרת באותם רגעים של אומץ וגבורה, שלא נתנו לפחד סיכוי לחדור (

"נדרתי נדר - לשם אני לא חוזרת"

70 שנה למרד גטו

ורשה

ינואר חודש של הקרים הימים אחד מכתב הרטמן ז'וטה קיבלה האחרון, שהיווה נקודת מפנה בחייה. לילה לילה, המילים את קוראת היא השינה, לפני המוכרות ואת המשפטים הידועים לה בעל פה: ''לכבוד משפחת הרטמן. אנחנו מודים לכם מקרב לב על שהסכמתם לכבד אותנו בנוכחותכם באירוע 'אחרונים על החומה', שפתח את אירועי שנת כולכם את לארח נשמח ורשה. גטו למרד השבעים כאן תמיד, אולי נקיים יום עיון לכבוד ז'וטה הרטמן

ולכבוד המחתרת הלוחמת של אצ''י". )ארגון צבאי 70 שנה עברו מאז לחמו חברי אצ"י יהודי(, והרטמן ביניהם, לצד אי"ל )ארגון יהודי לוחם( באותו קרב מפורסם שהתחיל בליל הסדר בשנת 1943, שהפך למרד העממי הראשון בשטח עירוני באירופה האקציה לאחר פרץ המרד הנאצים. בידי הכבושה למחנה יהודים אלף כ־300 גורשו בה הגדולה, ההשמדה טרבלינקה. הנותרים בגטו, שידעו שגורלם יהיה דומה, הקימו מחתרת אליה הצטרפו בזו אחר זו אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', ואצ"י, בפיקודו

הארגונים פתחו הסדר בליל פרנקל. פאוול של המחתרתיים בהתנגדות מול הגרמנים, בקרב שהתנהל במשך ארבעה שבועות. לאורך 70 השנים הללו זכרו מעטים רק אך אי"ל, לוחמי של גבורתם את כולם

מכירים וזוכרים את ארגון אצ"י ולוחמיו היהודים."בשבילי המכתב הזה סוגר 70 שנה של כאב מאוד הגטאות, לוחמי שקיבוץ ראשונה פעם זו גדול. שהוקם על גבורת לוחמי אי"ל, מוכן להזכיר גם את מרימה מכן ולאחר במכתב הרטמן אוחזת אצ"י", ספר כבד בהוצאת הקיבוץ. ''שנים הם כתבו שאני בכלל מתה'', היא פורצת בצחוק ומחפשת את שמה

ברשימת הנופלים בסוף הספר. באותו המכתב שקיבלה הרטמן הייתה מצורפת התנצלות על כך ששמה מופיע ברשימת הנספים, של הראשונה ההכרה הייתה 2011 בשנת ורק

קיבוץ לוחמי הגטאות באצ"י. הייתה מה על מבינה לא אני בגטו שהייתי ''מאז לבין אצ"י את שהרכיבו בית"ר חברי בין המחלוקת ארגוני הנוער הציוניים השונים שהרכיבו את אי"ל", היא משתוממת. כשהגיעה ארצה בשנת 1951, פנתה

באזור בלחימה שהשתתף גראייק, סטפן אל הרמן "כשהצגתי במרד. ולחם ורשה בתי המלאכה שבגטו את עצמי בפניו, הוא הביט בי ושאל, איזה מין ארגון זה היה? אני לא מכיר אותו. באותו הרגע אמרתי לו שלום והלכתי", היא משחזרת את הפעם הראשונה בה נתקלה בהתעלמות הכואבת מהארגון אליו השתייכה.

גטו חלומיהרטמן, אז היה שמה רוטנברג, נולדה בעיר קיילצה של באנטישמיות ידועה שהייתה עיר שבפולין, כשהיא מהבית הרטמן יצאה הימים באחד תושביה. פלשו כבר הנאצים מאחור. הטלאי את משאירה לגרמנים. עליה להלשין הספיקו והמקומיים לפולין, "כשהבנתי שבעיר שלי מסגירים אותי, ברחתי", היא אומרת בקור רוח מהול בכאב. את אמה וסבה השאירה מאחור. "נסעתי מעיר לעיר עד שמצאתי משהו באמת בפניה ומשהו הרטמן מספרת ורשה'', גטו – חלומי

מתחיל להשתנות.

"הגטו עוד היה גדול וחופשי יחסית, ופתאום יכולתי דבריה. לשמע בעצמה ומגחכת נזכרת היא לחיות", למרות הצפיפות הנוראה בגטו ותנאי החיים הירודים, היו בו גם באותה התקופה חיי תרבות יהודיים עשירים

ועזרה הדדית.הרטמן בת העשרים פוסעת לבדה ברחובות הגטו, בין מעצמה המתקיימת הקטנה מהמדינה מתפעלת בשמה. קורא מישהו שומעת היא לפתע החומות. היא מסובבת את ראשה בהיסוס, מופתעת לגלות שני פרצופים מוכרים מעיר הולדתה - לייב ואברהם רודל, שהיו חברי תנועת בית''ר. ''המפגש היה מרגש עבור כולנו", היא משחזרת. "הם רצו שאעביר את המלחמה לפולנייה עבורי שילמו הם ולכן מהגטו, הרחק

ששיכנה אותי בדירתה בצד הארי של ורשה". חבילת אך מהגטו, רחוקה הייתה אמנם הרטמן הייתה שהפולנייה האנטישמיות ספוגת העיתונים מביאה מדי יום ראשון מהכנסייה, כמו דקרו בה אט־

היא שיהיה'', מה יהיה לגטו, לחזור "החלטתי אט. לחזור וממהרת לגטו מחוץ הקצר הפרק את חותמת

אליו, גם בסיפורה.

משם, שלמה יבשת של במרחק שהרטמן, נדמה עדיין מסתובבת ברחובות גטו ורשה. "הגטו משך אותי, הרגשתי שייכת, ואני שם עד היום". היא עוצמת את עיניה ונשענת לאחור, שואפת את ריח הגורל היהודי המשותף. ''מה שסיפרו ומה שיספרו, זה לא טיפה ממה והיה ובידור, בית־קפה בגטו: הכול היה שם. שהיה לכולנו שהעניק שלנגל, ולדיסלב אחד, משורר גם

התרוממות רוח שאינני יכולה לשכוח". של והשליחות הפקודות תחת הייתה הרטמן האחים רודל. "היינו בקשר מאוד חם, ובסוף הם גם גייסו אותי על אף שהם לא כל כך רצו לעשות את

זה'', היא אומרת, וחיוך קטן נמתח על שפתיה.

פשוט תירילשורות הרטמן ז'וטה את גייסו רודל האחים לא הם אופיינית. לא בצורה הקטן הצבאי הארגון דרשו ממנה להישבע אמונים לבית"ר. האחים בטחו לאחת הפכה היא וכך תבגוד, שלא והאמינו בה

מ־250 הלוחמים והלוחמות של האצ"י. בעיקר התרחשו בגטו החיים שלב, מאותו במעברים מתחת לאדמה. "שלחו אותי לצד הארי מספרת. היא למכירה", ובגדים מכתבים להעביר הפולנית, המחתרת עם בקשר היו הארגון חברי המכנה אך למדי, אנטישמית אמנם שהייתה גישר – לנאצים החריפה ההתנגדות – המשותף ביניהם. ''לתוך הגטו הבאתי נשק, מזון ומכתבים". את הנשק המפורק הייתה הרטמן הצעירה סוחבת "כאשר מלוחים. בדגים מילאה אותם בדליים, את לפתוח נאלצת והייתי אותי עוצר היה גרמני הדליים, הוא היה תכף סוגר אותם בגלל הסירחון", מספר עושה שהייתה הדרך את הרטמן משחזרת

פעמים בשבוע.דבר לא הפחיד את האישה הצעירה באותם ימים, וגם בתוכו או לגטו מחוץ להיתפס החשש לא ובין משימה, מוכוונת הייתה הרטמן המוות. לא לחדור. זמן היה לא לפחד נדמה, כך ההברחות, עם זאת, להרטמן זכור סדק אחד ויחיד, שבקע בין ,1943 בינואר ב־17 היה זה לאחרת. אחת הברחה

/ 8 באפריל 2013 2021 יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשע"ג /

ובגטו נערך מרד ראשון של מספר שעות. "לא עשינו הרבה במרד הזה וחשבנו שהנאצים לא ראיתי פתאום "אבל נזכרת, היא כלום", לנו יעשו לנגד עיניי איך הכול יכול להתרסק בן־רגע. לא היה

לנו כוח להתנגד ונותרנו בלי שום תקווה''.את שנתן זה הוא התקווה חוסר דווקא ואולי למרד להיערך שהחלו הגטו, ללוחמי הכוחות החודשים בשלושת להתקיים שתוכנן הגדול שלאחר מכן. הם החלו מכשירים בונקרים מתחת מאברהם רובה לידיה קיבלה והרטמן לאדמה, רודל. היא הוכשרה להשתמש בו באמצעות משפט

אחד: "לא חשוב איך, פשוט תירי".הרטמן כבר בת 91. 70 שנה מפרידות בינה לבין אותו קרב שאוצר בתוכו כל כך הרבה. החיוך כבר ודיבורה צלולה מחשבתה אך עייף, והגוף רפה נהיר ושוצף. היא נזכרת באותו ליל סדר, בו הגיעה הרובה עם עמדה כיצד הגדול, המרד של שעתו היה הרטמן של תפקידה הבניינים. אחד גג על למשרדי ולהיכנס לצאת שניסו גרמנים על לירות כאשר אך ממול. בבניין ממוקמים שהיו הגסטפו

אחד מחבריה נפצע, היא קיבלה פקודה לרדת מהגג לבונקר ולטפל בפצוע.

על רקע המרד שממשיך ורעש היריות המחריש, מהפעולות כחלק ועזרה סיוע לו מעניקה הרטמן מסייעת תחבושות, לו מחליפה - השוטפות והגרמנים ממשיך, המרד אך ולקום. לשכב לו בגטו. הבתים את להצית מתחילים המופתעים גם פרצו הם הבונקרים, את גילו "כשהגרמנים לבונקר בו אנחנו שהינו", היא משחזרת בכבדות. "היות ולא יצאנו מהבונקר מיד עם הקריאה לצאת גרם אשר רימון פנימה השליכו הגרמנים ממנו, עם והפצוע הרטמן ופצועים". הרוגים למספר הרגל הפגועה הצליחו לצאת מהבונקר, אך הוא גם

הפך לראשון אותו הגרמנים רצחו. את הרטמן וחבריה זרקו ב"אומשלאגפלאץ", כיכר השילוחים. כל הלוחמים, חברי אי"ל, אצ"י והרטמן ביניהם, ארגונים אחרים וגם מורדים שלא השתייכו לאף ארגון, עשו את אותה הדרך מכיכר השילוחים ברכבות המשא אל מחנה ההשמדה מיידנק. מעטים

הצליחו לברוח או לשרוד בבונקרים שלא הוצתו.

את מסכת הייסורים שהרטמן עברה אחר כך היא שרדה למען מטרה אחת – לספר מה היה שם. המרד חזרו כך כל שמעטים הדרך לאורך אותה ליווה למחנה הרטמן נשלחה ההשמדה ממחנה ממנה. העבודה בכפייה סקרז'יסקו קמיינה, שם גם הכירה

את מי שעתיד להיות בעלה.מסקרז'יסקו נלקחו העובדים ללייפציג הגרמנית, צעדת הגרמנים, של צפונה הנסיגה החלה ומשם המוות עבור היהודים. "בנסיגה צפונה פגשתי חייל לפולין, פצועים חיילים עם ברכבת שנסע רוסי מדינה לאותה חזרתי כן. גם אותי לקח והוא אנטישמית שלא היה לי מה לחפש בה, ונדרתי נדר

שלשם אני לא חוזרת".

סבתא הרגה את היטלרמפולין. שיחה הרטמן קיבלה שנים שלוש לפני בצד השני של הקו הודיעו לה שהיא מוזמנת לוורשה לטקס בו יעניקו לה אות גבורה ואזרחות כבוד על

לאחר בו. זכו מעטים שרק אות במרד, פועלה שסירבה לבקשות החוזרות ונשנות של בניה ונכדיה גם הרטמן סירבה לפולין, למסעות עמם להצטרף הפעם בטענה שנדר זה נדר. את האות נסעו לקבל

במקומה שני בניה, חיים ויהודה.ולכבוד לקח שנים עד שהגיעו למחוזות להכרה הגיע 2000-1990 השנים בין למשל, כך ארצנו. לידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל צוואה של יהודי מארצות הברית, שציווה לחלק את כספו ללוחמים שניצלו במרד גטו ורשה. אך מחוות הדעת "יד של מההיסטוריונים אפוטרופוס אותו שקיבל ההחלטה התקבלה אי"ל, עם מזוהים שהיו ושם",

שהרטמן אינה ראויה לקבל את חלקה בצוואה.לאורך שנים רבות, מדינת ישראל על ממשלותיה, את הנציחו לא הגטאות לוחמי וקיבוץ ושם" "יד זכר כל הנספים במרד. "אפילו את האחים למשפחת רודל, שנספו במרד, אלה שבזכותם אמי בחיים היום,

לא הנציחו", מוסיף בכאב חיים, בנה של הרטמן.הרטמן עצמה לא שבה לפולין מעולם, אבל פולין נותרה בה תמיד, ונדמה שהיא חיה את העבר יום־יום.

"כולם גדלו על החברים מהמחנות. המפגשים שהיו מתקיימים אצלי בבית לא היו מפגשים משפחתיים אלא מפגשים של 30 בחורים ובחורות שעברו איתי ושני היסוס, בלי הרטמן קובעת הגיהינום", את נכדיה שיושבים לצדה ומקשיבים בריכוז לסיפורים

המוכרים מסכימים עם הקביעה. גדלנו על הסיפורים האלה. על הקירות "כולנו של המפורסם הצילום את היה סבתא של בבית הילד הקטן מהגטו שמרים ידיים לצד התמונות של

הנכדים", מספרת הנכדה נוי. בעיניים לאמת להסתכל צריך סבתא, "מבחינת שיותר כמה בתפוצה הסיפורים את ולהעביר לחיילים לסטודנטים, א', בכיתה לילדים - רחבה רס"ן עמית, נכדה מצטרף שונים", ולארגונים במילואים. "כשאחת הנינות שלי הייתה בת שנתיים, היא הכריזה ביום הזיכרון לשואה בגן: 'סבתא שלי הרגה את היטלר'", מתגאה הרטמן בכך שהצליחה

להחדיר את הסיפור גם לתוך הגנים המשפחתיים. במסגרת במדים" "עדים למסע יצא כשעמית בצורה שם איתו הייתה סבתו במילואים, שירותו

המוחשית ביותר. "לפני הנסיעה ישבתי עם סבתא וניסחנו ביחד את הקטע שתכננתי להקריא במיידנק. הבריאותי מצבה הנסיעה לפני ספורים ימים הידרדר, וזה העמיד את נסיעתי בסימן שאלה", הוא אומר, ושולח בה מבט חם. "בסופו של דבר החלטתי לנסוע. רגע השיא היה במיידנק, כי זה היה השלב שבו ידעתי שהמצב של סבתא קריטי. עמדתי ליד בלוק 22 שבו התגוררה והקראתי את הדברים שהיא והרגשתי שקיבלה, המלקות 25 את מניתי עברה,

שלא אני זה שמדבר, אלא היא''. ז'וטה הרטמן תספר על מאבקה האישי עד יומה האחרון, והאחריות על כתפיה גדולה כיוון שנותרה

האחרונה מלוחמי אצ''י.החיילים. עם הרטמן מצאה בארץ החיבור את היא עצמה מודה שהייתה רוצה להיות חיילת. "זה שאנחנו פה עם הצבא שלנו זה לא מובן מאליו. אני לא יכולה להסביר מה אני מרגישה כלפי החיילים, מכף רגל ועד ראש", מחייכת הרטמן, חיוך דומה לזה שעולה על פניה כשהיא נזכרת ברחובות של הגטו, בתעלות שמתחתיו ובריח המיוחד של הביחד. 0

ב

"ראיתי לנגד עיניי איך הכול יכול להתרסק בן־רגע""על הקירות בבית של סבתא היה את הצילום המפורסם לצד תמונות של נכדים"