208/51 , ערעור אזרחי מסד שינה ברש ופול לוםמן ג א. הקר, ק. צ. טייכנר ו״אריזונוז״ בע״מ נ

ם אזרחיים רי ו כבית־גןשפט לערעו ת ב ש ט העליון ב פ ש מ ה ־ ת י ב ב [15.2.54׳ 15.3.54׳ 4.6.54]

ן ו ז נ ד , ב ג ר ב ל י , והשופטים ז ( ן ש ל ו א א ( י מ״מ הנשי לפנ י

ת ה ה ג ב־ ד ו ק ם 3u ,590 ,587׳ 444, 445, ׳ 405447, 252 — פ י פ י ע , ס ה ל י ג מף 4 י ע א 1086, ע׳ 15 ] , ס ״ ס ו ת ] 1 9 4 1 , ( ק ס ע ־ י ת ב ל ש כ ר - ד י ר ר• ( ל ז ת ע־ ש א ם ל י ק נ ב ת ה ד ו ק ק פא] — פ ר , פ י ׳ ׳ א ח ת [ ו ע ק ר ת ק ר ב ע ת ה ד ו ק — פ­ י ת ת ( ו ע ק ר ק ק ה ו ת ח ד ו ק ף 3(1) — פ י ע ק כט ] , ס ר , פ , 1922 [ ח א ״ י י א ד1922 , ה צ ע ו מ ך ב ל מ ר ה ב ף 9 — ד י ע , ס [ ח ק ע ר , פ י ׳ ׳ א ח ׳ 1933 [ ( ו י קי ״ א ח ] ( ה ר ב ע ה ב ( ו ח ת ה ד ו ק ן 46 — פ מ י ך ג, ע׳ 2738], ס ר , כ י ״ א ח ן

& ר ק מז ] , ס ע י ף 4. הניתנת שכיריו! חוזית להעברר, שלא בהסכמת המשכיר — תאם חוזה שכירות, וביחוד חוזה שני­

ירות מקרקעים, הוא ״חוזה וופצא״ או ״חוזה גברא״. זבות גברא, או זכות אישית, מקורה נעוץ ביחסים שנוצרו׳ על־פי חוזה או על־פי דין, בין אותו תובע לבין אותו נתבע מסויים, והיא פועלת כלפיו וכלפיו בלבד — זכות חפצא, או זכות ריאלית, שוכנת כביכול בתוך החפץ גו0ו, וממילא היא פועלת כלפי כל מי שבא לדחוק את רגלי הזכות, ואין איש יכול לומר לתובע: לאו בעל דברים דידי את — במהלן־ התפתחותו המציאותית של המשפט נוצרו מוסדות משפטיים שונים, המאחדים בקרבם יסודות פרסונליים ויסודות ריאליים כאחד — הסימנים המו­ דים לכאורה על האופי החמצי של שכירות מקרקעים הם: — א) המגילה קובעת בסעיף 590 ש״מכר אינו דוחה שכירות״ — פירושו של דבר הוא, שהשוכר דשאי להמשיו׳ או אפילו להתחיל׳ בהחזקת המושכר והפקת ההנאה ממנו, למרות מה שהמתקשר אתו, המשכיר, כבר חדל להיות בעל הדבר — יג) סימני חפציות בשכירות מקרקעים מצויים בהוראות החוק, המאפשרות, ובמקרים מסויימים אף מחיי­ בות, רישום השכירות בספרי האחוזה, וכן שעבודה על־ידי רישום משכנתה על זבות השכירות לטובת •מוסד כספי או אף לטובת הפרט — נראה, בי השכירות אינה לא .חוזה אישי טהור ולא עיסקה חפצית טהורה, אלא אחד מ״יצורי הכלאיים״ שבין המוסדות המשפטיים — בכל ואופן, אין היסודות החפציים שבה גוררים אחריהם את היתר העברת השכירות — סקר שיטות משפט שונות ועמדתן לגבי החפציות של חוזה השכירות ואפשרות העברתו — במשפט הרומאי, השכיחות אינה הפצית, והמכר דוחה שכירות — יש להניח שהשוכר אינו רשאי להעביר את חוזה השכירות — במשפט הצרפתי, חוזה השכירות, לרבות שכירות מקרקעים, הוא חוזה פרסונלי ואינו מקנה לשוכר זכות חפצית במושכר — למרות זאת קובע הקודכס האזרחי הצרפתי במפורש, כי השוכר רשאי להשכיר בשכירות משנה, ואפילו להעביר את השכירות לאחר, אם הדבר לא נאסר עליו — במשפט הגרמני, לדעת הרוב המכריע של המלומדים וכן לדעת הרייכסגריכט, אפיה המשפטי של השכירות הוא פרסונלי ולא חפצי ואפילו בשכירות מקר­ קעים — גם הסכם לרשום :את זכות השכירות או החכירה ,בספרי האחוזה׳ אינו עושה אותה לזכות חפצית — עם זאת, אם הקרקע׳ אחרי מסירתה לשוכר, הועברה על־ידי המשכיר לאחר, הרי גם היחס ההדדי האובליגטורי שבשכירות עובר, בגזירת החוק, לקונה עם הזכויות והחובות המסתעפות ממנו בעתיד — במשפט השווייצי, מוגדרת השכירות במפורש כ״זכות פרסונלית״׳ אך מותר ל״העיר עליה״ ב״לוח הקרקעות״ כאשר ישנו: בחוק הוראה מפורשת על כך — במשפט הפרוסי הישו נחשבת השכירות לזכות חפצית, אולם החוק קובע, כי אין השוכר רשאי להשכיר את המושכר לאחר — ואם להשכיר אינו רשאי, להעביר לא כל שכן — במשפט האנגלי, זכות השכירות במקרקעים׳ הקרויה

•566 ״פסקי־דין״, כרך ח, תשי״ד/תשט״ו־1954

ך מ ם י ל ל ר פ ש ו ר ה ב נ י ד ש ג ר ואה׳ נ ק ין ה ע״א 208/51 ארו

tenant at will ן leasehold היא זכות חפצית — ox השובר אינו Revocable licensee א או tenant at sufferance אלא שוכר ממש, יכול הוא להעביר את השכירות לאחר, בלתי אם נאסר עליו הדבר בחוזה שבינו לבין המשכיר — אך גם לאחר ההעברה נשאר השוכר אחראי בלפי המשכיר מכוח .החוזה המפורש* שביניהם, לכל החובות הנובעות מחוזה השכירות, ובכללן תשלום דמי־השכירות — בנזשפט העברי, השבירות היא עיםקה חפצית, בין במקרקעים ובין במטלםליש — גם בדיגי ישראל ״מכר אינו דוחה שכירות״ — השוכר :בית לזמן קצוב, רשאי להשכירו לאחר עד םוף־ זמנו, בתנאי שלא יהיה מנין בני הבית האחר דב מבני ביתו — אין השוכר רשאי להעביר את השבירות לאחר — סקר השיטות המשפטיות הנ*ל בא ללמדנו: — א) כי כל אותם ה״אביזרים״ החסציים הפמו- יים, זעיר פה זעיר שם, במוםד השכירות, עדיין אין בהם לשוות למוסד זה אופי חפצי — ב) כי «יך תלות הדדית׳ הכרחית, בין החפציות של חוזה השכירות לבין התרת העברית השכירות לוא בכיזון האחזי ולא בכיוון ההפוך — כלומר לא החפציות הוודאית גוררת אחריה, כהכרח, את התרת ההעברה׳ ולא התרת ההעברה, אפילו על־פי חוק מפורש, מעידה בהכרח על קיום החפציות — אף השכירות של המשפמ הא״י איננה עיסקה חפצית, ועל כל פנים, ובבל אופן, אין שום דגלים לדבר, בי המשפט הא״י מתיר את העברת השכירות ללא הסכמת המשכיר — השכירות הא״י היא מאותם -יצורי הכלאיים- המשפטיים שיש בהם מהיסוד האישי זמהיםוד החפצי כאחד — לפי מהותה היסודית מהווה השכירות מערכת שלי יחסים הדדיים אישיים בין שוכר מסויים לבין משכיר מסויים — אלא שמטעמים מעשיים, כדי לספק את הצרכים החיוניים של הצדדים, העניק החוק לשכירות אי אלה יסודות צדדיים המצויים כרגיל אצל העיסקות החפציות — לפי תורת השכירות הארצישראלית אין השוכר רשאי להעביר לאחר את חוזה• השכירות בלי הסכמת המשכיר, אלא אם כן הותר הדבר בפירוש בחוזר. השכירות — הודאת השוכר, בבתב הגנתו׳ כי אינו מחזיק עוד במושכר, מחייבת אותו — במשפט האנגלי תיתכן העברת השכירות (assignment of lease) על־ידי השוכר והתוצאה המשפטית תהיה׳ שזכויות השוכר תעבורנה בולן למקבל ההעברה׳ אם כי השוכר לא ישתחרר על־ידי כך מחובותיו החוזיות כלפי המשכיר — אך לא תיתכך הרכבה מלאכותית של ענפי assignment of lease האנגלי על הגזע התורכי של המג׳לה, אף לא דרך הצינור של הסימן 46.לדבר המלך — על כן אין מקום במשפט ארצנו להעברה .חלקית״ כביסול, של הזכויות בלבד, על־פי חוזר, השכירות — ספק הוא אס אפשי בכלל ״לזווג״ את שכירות המקרקעינז האנגלית עם השכירות המקבילה לה באיזו שיטה משפטית אחרת שהיא — הלכה רווחת היא במשפט האנגלי, כי, בדרך כלל, טובת ההנאה מתיך חוזה, שאינו אישי ממש, נתונה להעברה מדיני היושר, ומקבל ההעברה יכול לאכסה — המוסד המשפטי של העברת זכויות אינו ״בלתי מוסדר״ מכל וכל במשפט הא״י — ישנן הוראות חוק מפורשות הדנות בנושא זה, כגון פקודת העברת חוב, 1928, המגילה וכוי — מכיון שכך, הרי זוהי סוגיה משפטית שמצאה לה סידור כלשהו׳ ואפילו בלתי ממצה, ואפילו פגום בפרקי ההלכה המקבילים של ״החוק הארצישראלי״ — שוב אין להפעיל כאן את ״צינור היבוא״

של סימן 46 לדבר המלך, ודי לו לחוק הארצישראלי׳ שיפקיע את עצמו במה שיש בו.

: ו כר ז ים שהו גלי ן אנ ־די פסקי

[1] E r r i n g t o n y. E r r i n g t o n and a n . ; ( 1 9 5 2 ) , 1 A l l E . R . 1 4 9 , 1 5 4 , 1 5 5 . \ 2 ] Walker's Case: ( 1 5 8 7 ) , 3 C o . Rep. 2 2 a ; 7 6 E . R . 6 7 6 , 6 8 0 , 6 8 1 ; sub nom.

W a l k e r v. H a r r i s , M o o r e K . B . 3 5 1 . 13] B a r n a r d v. Goodscall ; ( 1 6 1 2 ) , 7 9 E . R . 2 6 4 . [4] A u r i o l v. M i l l s : ( 1 7 9 0 ) , 4 T e r m . Rep. 9 4 ; 1 0 0 E . R . 9 1 2 ; sub nom. M i l l s

v. A u r i o l , 1 H y . B l . 4 3 3 .

״פסקיידין״, כרך ח, תשי״ד/תשט״ו־1954 567

פרל לוסמן ש ו ד ה ב נ ד שי ג ר ואת׳ נ ק ין ה א 208/51 ארו ״ ?

א

[5] Belts ( J . ) & Sens, Ltd. v. P r i c e ; ( 1 9 2 4 ) , 4 0 T X . R . 1 8 9 . [6] M a r c h r. Brace: ( 1 6 1 4 ) , 2 Bulst. 1 5 1 ; 8 0 E . R . 1 0 2 5 , 1027; sub n a m . M a r s h

v. Brace; C r o . Joe. 3 3 4 . [7] Kemp and ors. v. Baerselman; ( 1 9 0 6 ) , 2 K . B . 6 0 4 , 6 0 9 . [8] Whiteley, Ltd. v. H i l t ; ( 1 9 1 8 ) , 2 K . B . 8 0 8 , 8 2 0 . [9] T o l h u r s t v. T h e Associated P o r t l a n d Cement M a n u f a c t u r e r s ( 1 9 0 0 ) , Limited;

T o l h u r s t v. T h e Associated P o r t l a n d Cement M a n u f a c t u r e r s ( 1 9 0 0 ) , L i m i t e d and the I m p e r i a l P o r t l a n d Cement Company, Limited; ( 1 9 0 3 ) , A . C . 4 1 4 r

4 2 1 .

: ו כר ז ם שהו סאי •פםקי־דין קפרי

[10] A n n o u Georghiou T z a p a v. T o g l i M i c h a e l T z o l a k i ; ( 1 9 1 0 ) , 9 C . L R . 7 3 , 77, 7 8 .

: זכרו יפסקי־דין ישראליים שהו

״פסקים״, כרך א, תש״ח/

ך ג, תשי״א/ ד ״פסקים״, כ

ד זלמן פישצנר ואח׳ ג !11] ע״א 167/47 — בנימין מינקוביץ נ תש״ט־1948/49, ע׳ 49, 54.

: כרו ז ט המחוזיים הישראליים שהו פ ש מ ה ־ י ת פםקי־דין של ב

ד אברהם לגורוביץ ו־4 אח׳; ג !12] ע״א 17/50 — צבי ומל נ 51־1950, תנוציות, ט׳ 33.

[טו] שו״ע חו״מ סי׳ שי״ב, סעי׳ ה, ו, י״ג. [טז] שו״ע חו״מ סי׳ שם״ז, סעי׳ א. [יז] פרישה לטור חו״מ, סי׳ שי״ו.

[יח] דרישה לטור זזו״מ, סי׳ שי״ו. [יט] סמ״ע לשו״ע חו״מ, סי׳ ס״ו, סעי׳

כ״ג, ם׳׳ק נ״ה. [כ] קצות החושן לשו״ע זזו״מ, סי׳ ט״ו,

סעי׳ כ״ג, ס״ק כ׳׳ז. [כא] באר הגולה, חו״מ סי׳ שט״ו, סעי׳ א,

ס״ק (א). [כב] באר הגולה שם, ס-ק ג.

[כג] רמ״א חו״מ, סי׳ קפ״ט, סעי׳ א. [כד] שו״ת מהרי״ט צהלין, סי׳ פ״ט.

[כה] שו״ת מבי׳׳ט, זז״א, סי׳ שמ״ו. [כו] תשובות הרשד׳׳ם, חו״מ, סי׳ תט״ו.

[כז] בית יעקב, סי׳ צ. [בוז] בגדי כהונה, סי׳ ג.

: כרו ז ת המשפט העברי שהו ו ר ו ק מ

׳{א] כחובות נ״ד ע״ב,תום׳, ד׳׳האף עלפי. [ב] כתובות פ״ה ע״ב.

[ג] בבא קמא ע״ט ע״א ו־ע׳׳ב. [ד] בבא מציעא נ״ו ע״ב.

[ה] בבא מציעא צ״ט ע׳׳א ו־ע״ב. [ו] בבא מצי׳עא ק״א ע״ב

[ז] ירושלמי ב״מ, סוף פרק השואל. [ח] רמב״ם הלכות מכירה, פרק כ״ג,

הלכות א, ח. [ט] רמב״ם הלכות שכירות, פרק ה,

הלכה ה. [י] מרדכי ב׳׳מ, פרק האונזנין, סי׳ שנ״ז. !יא] מנו;נה למלך לרמב״ם, הלכות מכירה,

פרק א, הלכה ח. [יב] נימוקי יוסף, רי׳׳ף ב״מ, פרק השואל. [יג] ר׳׳ן על הרי״ף כתובות, פרק הכותב.

ןיד] שו״ע חו״מ סי׳ ל״ו, סעי׳ ב.

568 ״פסקי־דיך, כרך ח, תשי״ד/תשט״ו־1954

ן מ ם ו ל ל ר פ ש ו ר ה ב נ ד שי ג ר ואח׳ נ ק ע״א 208/51 ארוין ה

ג ר ב ל י פט ז השו

ה מזשופנומז א. שמש, ד. טובבין, פ י ח י ב ז ט המחו פ ש מ ה ־ ת י ל ב ו ש נ י ד ־ ק ס ל פ ר ע ו ע ר עת ט פ ו ל ש ה ש נ י ד ־ ק ס ל פ ר ע ו ע ר ע ה ה ח ד ו נ י ק ע*א 88/50, לפ י ת ׳ ב 5 . 5 1 a 0 2 ו י י. שאל), מר כ ש ו מ ת ה ת א ו נ פ ם ל י ד ע ר ע מ ת ה יב א א 566/49, המחי ״ י ת ־ 0 20.10.50 ב ו י ם בחיפה, מ ו ל ש ה

. ה ז ח ר נ ו ע ר פ לוק־ידם. ה וםיפ י ר ע ד ע מ פ ה ש ־גוטמן — ב י ו ק צ ר א ל

יכנר ן הקר, קלמן צבי טי י (ד״ד ארות ו ב י ש מ ם ה ש ן — ב דו י י ן ״אריזונה״ בע׳׳מ) 5 וינשל ו ומלו

ן י ד ־ ק ס פ ב

ו נ ת ע ת ד ת א ו ו ח ת ל כו הז ה ו ב ו ח ר זה, ה ה לידינו, בערעו ל ג ל ג ת השופט זילברג : נה ל א י ש י ייראה׳ כ ג א בעי ל פ ת. ל רו זה השכי ל חו ו המשפטי ש ם אפי צ ע ת ל ע ג ו נ ל שאלה ה עה ם הז ו ד הי כי ע ים׳ ו דן ועידנ י עי נ פ ר ל ב א כ ל מ ה ה נ ו ר ת ל פ א באה ע ן זו ל ת מעי י ד ו ס יד ח ן א י ד ־ ק ס ם לכאן ולכאן. קיים פ י נ ה פ ת ב ו ל ג ם עדיין — ל י ס נ ר — או מ ש פ ד א ו ען נזזזוזיים ־די ת פסקי ו י צ מ ם׳ ת ה זו, הוא ע״א 17/50 חיפה׳ פסקי ל א ש ת ב רו ן ישי ד ג ישראלי ה

ה אחידה. נ ק ס ה מ א הושג ל ת השופטים, ו ו ע ו ד ק ל ח ו נ ם ב ך ג ג ע׳ 33, (12), א

, ן ת מקרקעי ו ר י כ ד חוזה ש חו בי ם חוזה השכירות״ ו ר נמרץ, א צו השאלה היא, בקי־ בלי זה או א חו ל ו א נ ס המושכר׳ או שאי כ נ א — ב צ פ ת — זכות ח י ל א י ת ר כו כר ז ה לשו נ ק מה זו, ל א . ש ם י ר ש ק ת מ י ה י שנ ב ג ת ל ו ת אישי בו חו יות ו ד זכו י ל א — המו ר ב זה ג די — הו ך גטוו נ י נ ה לפ ב צ י ע ת ו י ש מ מ ת השאלה ה ע ר כ ע על ה ל ותשפי ו צ א , ת ו נ י ד לויצקי לפנ ך טען מ כל ת ע רו י ת חוזה השכ ר א י ב ע ה ה דנן, זכאים היו ל ר ק מ ם השוכרים, ב א: א הי ר זה׳ ו ו ע ר ע ב

ת השלישית. ר ע ר ע מ ם ה ש

: ת ו ד ב ו ל ע ה 2. קיצורן ש

ים, נ ם הראשו י ר ע ר ע מ י ה ת לשנ ו ב י ש מ י ה ת רו ש ת אפריל, 1946, השכי י ש א ר (א) בזת ר עליה, באחו ש ת א י ב ה עם ה מ ד ת א ק ל ס 1949, ח ר ד סוף מ : ע ם י נ ך שלוש ש ש מ ל, ושמו ן ת בית־מלו ל ה נ : ה ת היחד, ט י כ ש ת ה ר ט , חיפה. מ ל רמ ר הכ ט סמואל, ה ר ב ד הר סו א אי ר — ל ב ר וחצי ד ב ה ד ז ר בחו מ א א נ נה״. ל ן ארמו ב ל״מלו ס ו ל המושכר ה ו ש, ת המושכר לאחר ר כ ש לא על ה ת לאחר׳ ו רו ת חוזה השכי ר ב ע א על ה ר — ל ת י ולא הת־ רו י ת המושכר, בשכ ר א י כ ש ה ם ל כרי ו השו צ י אילו ר א פליגי, כ א ל מ ל וכולי על ף 587 ש ה בסעי ש ר פ ת נ כח ההוראה ש ו ת כן, נ ו ש ע ם היו ל י א ש ׳ ר משנה, למישהו

המגילה.

זת ר ב ק ה ו ח ה כ מ ש ר נ ה ו ד ג א ת ת החוזה הנ״ל, נ מ י ת ם ח ו ת מי ו ע ו ב ה ש מ ר כ ו ב ע (ב) כם י נ ם הראשו י ר ע ר ע מ י ה רו שנ ת 1947 העבי ל י ח ת ב נה בע״מ״, ו ו ז ם *ארי ש ת ב ו י נ מד ח ו י ל ק בו ס ע ל ה ת כ ו — א נ י נ ת שלפ ת השלישי ר ע ר ע מ א ה ה — הי ר ב ה ח ת ו א ל

״פסקי־דין״, כרך זז, תשי״ד/תשט*ו־1954 569

פרל לונזמן ש ו ד נה ב ד שי ג ד ואה׳ נ ק יז ה ע׳׳א 208/51 ארו

לברג י השופט ז

ד מ ו , ל ״ רו ד על *העבי קו ת הנ״ל. נ רו זה השכי ת מחו בעו ו ת הנ בו ות והחו י עם הזכות הראשית. רו ת השכי דו •לחברה א ת משנה׳ אלא העבי רו א השכירו, בשכי : ל ך ל

ם גופם, אך י ר ע ר ע מ י ה נים, היו שנ ה הראשו תי ו י י מנ בעל מייסדי החברה, ות א העסק — ו ה ו ר ב ח ת ה ר הראשון׳ ד״ר הקד, א ע ר ע מ ב ה ר מכן עז ח א ר ל צ זמן ק

א א ך שמכאן ואילך ל ה • טדאוטמן׳ כ רנ , גב׳ אי עבר לגיסתו חלקו הו ארץ־ישראל — ו. חברי החברה ם המקוריים ו כרי ד בין השו ת עו היתד. זהו

א ים ל נ ם הראשו ת החוזית, ושני המערערי רו ת השכי פ ו ק ל ת (ג) הגיע קיצה שם לא הציעו י נ ל פ ל כ ד השנים׳ הבאות, — ע ע ת ב רו ת דמי שכי בו הציעו למשי

ם ב א ת ה ם לכן, ב ד ו ם ק י ת שהשתלמו על־ידם, שלוש שנ רו ת דמי השכי נ ו כ ת מ ם כ ת ו אד 35 החדשים שאחרי ע ת ב ו ר ט ש ת 1946, 35 ה נ ש ד אשר ב ו ע אי החוזה. כי ב לתנפן אישי, הדי ים באו נ ם הראשו י ר ע ר ע מ י ה ם היו על־ידי שנ מי החודש הראשון, חתו, הגב׳ אירנד. טראוטמן י ו ר השנ ע ר ע מ די ה י ת שהוצעו — על־ ו ר ט ש ו ה מ ת ח ם נ ע פ הי אין ן כ ת, באמר ת השטרו ל א ב ק ו ל רב ת סי בו ו כך בשם החברה. המשי מ ת ח הם נ ו

ת ג י ש א ת המלון. זו היתד׳ ר ד כ ו ש ה כ ת ב ו ר י כ ם עם החברה, וכי אינן מ דברי להן דין ות ע י ב ת ם, חיפה, כ ט השלו פ ש מ ־ ת י י ב נ פ ן ל י בא הענ מדון להם, ובתוצאה מכך הות השלישית. ר ע ר ע מ ד ה ג ד נ י ק־ לו ת סי ע י ב ת ים ו נ ם הראשו י המערערי ד שנ ג פינוי נת ״הזכויות ה ״אריזונה״ א ר ב ח דו ל ם הודו, כי השוכרים המקוריים העבי תבעי ל הנ כרו : העבי ר ח ח א ס ו ת 1946״ — נ נ ש ם ב זה שנעשה בין הצדדי ת מחו ובעו ת הנ בו והחו

ת ך מ כ ס ה ה ב ת ש ע ה זו נ ר ב ע י ה ו כ ת השכירות״ — אלא שטענ או א / ת •החוזה ו א ה ״ לה שכזאת, מ כ ס ה רך ב א היה צו ת׳ ־כי ל בי טי ת (המשיבות שלפנינו), או, אלטרנ ו ע ב ו ת ה

זה השכירות. ר בפירוש בחו ס א ר לא, נ ב ד ה ר ש ח א מ

ל ל כ פו ואמרו, כי הם ב סי נים, pro domo sua• הו ם (המערערים) הראשו י ע ב ת נ י ה שנת (המערערת) השלישית ה ע ב ת נ הו ל תו ומסרו ו או ב ש אינם מחזיקים במושכר עוד, הואיל ו

ם ת השלו ט פ ו ר דיון ממושך החליטה ש ח א ם למתן צו פינוי נגדם. ל כנ״ל, ולכן אין מקות חוזה ר ב ע ה ו ל מ י כ ס א ה ת (המשיבות) ל ו ע ב ו ת ה כי ה ע ב ק ת לתביעה, ב ו ענ ת להי ד מ ו ל מ הט פ ש מ ה ־ ת י ן זה, של ב ט המחוזי, ונדחה. ועל פםק־די פ ש מ ה ־ ת י ב ר ל ו ע ר השכירות. הוגש ע­ ר ע מ ם׳ מיערערים ה ו ע׳׳י שופטת־השלו תנ י י וסןלוק־היד שנ ו נ ת צווי הפי ר א ש א מ המחוזי, ה

ת כיאות. ן ו ש ת ר ל י ט ר נ ח א ׳ ל ו נ ערים לפני

ם הרא­ י המערערי : אם שנ א ו ן ה נ ר ד ת הערעו ע ר כ ת ה ב ב ו 3. הציר העיקרי עליו ס­ זה השכי ת חו ד א ת שתי המשיבות, רשאים היו להעבי א ת לכך מ ו ש ו ר טל א שנ ל שונים׳ בת ר ע ר ע מ ה ה ת ש ע ה כשרה היתד, — נ ר ב ע ה ת השלישית, או לא., אם ה ר ע ר ע מ ת על שם ה ו ר

ת ? נ ג ו ת שתי המשיבות, ושוב היא מ א ת ישירה מ ר כ ו ש השלישית, בזה המעשה גופו, לת (בתי־עסק), 1941, לאחר שהציעה ו ר י כ ת דמי ש ו ל ב ג ת ה ד ו ק פ קף סעיף 4 ל כלפיהן בתות רוחם של ר ו ק ה ל ו תהי ם דמי השכירות. תוצאה ז ו ל ש ת ת ה היא, א תי להן כאמור, בשטרו! כי האחד ם י נ ו ש א ר ם ה ד שני המערערי ג ם יינתן צו פינוי נ ל שלושת המערערים, אף א כ

570 ״ססקי־דין״, כרך זז, תשי״ד/תשט״ו־1954

םמן ל לו ר פ ש ו ר ה ב נ ר ואח׳ נגד שי ק ין ה ע״א 208/51 ארו

השופט זילברג

ת ו ב ם ר י נ ושב זה ש י ת עצמו מזמן מן המושכר ומן הארץ, ו ר הקר) •כבר ״פינה״ א י ד ם ( ה מו י יהא ל נה״׳ ד ת ״ארמו ר ב ל ח הלים ש ד המנ ח א י (מר טייכנר), כ ה, ואילו השנ גרי נ בהוה לא היתד. כשרה, ר ב ע ה ת זה, ה מ ו ע ת השלישית, אם> ל ר ע ר ע מ ר ע״י ה כ ש ו מ ת ה ק ז ח ה ודאי בד ו ת צ : א ד ח ם י ד ג לוק־הי סי י ו ו נ ד הפי ו ת צ ר א ש א ר — ל ב ד ה ה א ר ך נ ו יהיה — כ נ עלית ו ר י ת דמי השכ א הציעו, א ם לא שילמו׳ ואף ל י נ ם הראשו י ר ע ר ע מ י ה י ששנ נ פ וי — מ נ א הפיר כ ש ו מ קה ב י יקה ומחז ת החז ת השלישי ר ע ר ע מ ה י ש ק־היד — מפנ לו ת צו סי א הנאותים, ו

ל עילה חוקית. א כ ל ל

ה א ו ך ר כ ת ל ו ק פ ס ר ה ד ת ג א ה הלזו, ו ר ב ע ה ת ה ו ר ש ת היא, איפוא, כ י ר ק י ע השאלה הד חו בי , ו ת ת י כ זה ש ם חו : א ה ת ל מ ד ו ם בשאלה אחרת, ק י נ ם הראשו י ר ע ר ע מ י ה ב ב״כ שנש י ר ו ב נ די י ר על־ ב ו ״זזוזת גברא״, כפי שצויין כ ׳ הוא ״חוזה חפצא״ א ן ת מקרקעי רו חוזה שכיה לשובו­ נ ק ן מ י ע ק ר ק ת מ ו ר י כ ׳ כי חוזה ש ו סה לשבנענ י יצקי נ ר לו א השניה. מ ק ס פ הי ל , ב תו לאחר ר או י ב ע ה א טוען — ל ו — כך הו ר ל ת ו לא מ ממי א במושכר, ו צ פ ת ח ו כ , זם ה ע צ ח מ ך ל ת הזדהה א ת השלישי ר ע ר ע מ ר. ב״כ ה ת המשכי מ כ ס ת ה ך א ל כ ל ע ב ק לם י אף א , כ ם י ת הדבר י צ מ ת ו היתד* ב ת נ ע ים. ט נ ם הראשו י ר ע ר ע מ י ה ת ב״כ שנ פ ק ש ג הת ו ב ו ח ם ה ת ע ו י ו כ ת הז ר א ח א ר ל י ב ע ה ת המשכיר) ל מ כ ס י ה ל ב ) י א ש ו ר נ כר אי ח כי השו י ע, ת מתוכו ו ע ב ו נ ת ה ו י ו כ ת הז י רק א ר לשנ עבי י הוא י עה לכך; כ י ל החוזה, הרי אין כל מנ שו מ ש כ מ ה זה — מ ז י חו פ ו על־ ת עלי ו ל ט ו מ ר לחובות ה י כלפי המשכי א ר ח בהישארו א

. גלי ט האנ פ ש מ גה ב הו ת (assignment of lease) הנ ו ר י כ ש ת ה ר ב ע ה ב ד

ת חפצא, כו א או ז ר ב ת ג ו כ א ז כר הי כותו של השו ם ז ו שואלים, א נ א ד ש ה ע נ ה 4. ום ו ש ה מ ה יהא ב י נ ש ה ה ל א ש ת ל ק י ו ד מ ה ה ב ו ש ת ה בין זו לזו* כי ה : מ ה ל י ח נשאל תת — י ל א נ ו ס ר ת אישית׳ פ כו א — או ז ר ב ת ג כו : ז ן כ ב ה. ו י ה שלפנ ל א ש ה ל ב ו ש ת ת ה י צ ח מע ב ת תו נ ן או ע לבי ב ו תו ת ן או פי דין, בי י חוזה או על־ , על פ ם שנוצרו חסי ה נעוץ בי ר ו ק מת — י ל א י ו זכות חפצית- ר א — א צ פ ת ח כו ; ז ד ב ל ו ב כלפי , ו ו ת כלפי ל ע ו ה מסויים, והיא פי ל ג ת ר ק א א לדחו ב י ש י כל מ פ ל ת כ ל ע ו ך החפץ גופו, וממילא היא פ ו ת ל ב ו כ י ת כב נ כ ו שד האופי ו ם ק ה ה ל ! א ת ם דידי א י ר ב ל ד ע : לאו ב ע ב ו ת ר ל מ ו הזכות, ואין איש יכול לת משנה, ו א צ ו כמה ת ה ו מ ת כ ו פ ע ת ס ׳ ומהם מ גים הללו י הסו נ ש חדו ל י תי ים שנ העיקרי

ר עליהן. ו ב י ד ת ה ד נייחד א אשר עו

ה ש ע ה נ ל מ ב ד למאוד, א ה ע ר ו ר ית, ב נ ו ה רעי נ מבחי רה, ו ל היא לכאו י ע ל ה ד נ ח ב א המה ן המופשט, ואינה מתאי ו ת הרעי ר ה ל ט ד ע י מ ת ת ר ד ת ס ה מ נ נ ת אי י ט פ ש מ ת ה או והמציו ת ו ח ת פ ת ך ה ל ה מ , ב ת צ ו ך נ ת ההיא. כ רטי או ת התי ר ג ס מ ק נמרץ, ל ו י בד ם ו ל ו ע עצמה, לת ו ד ו ם ם ד י י אל נ ת פרסו ו ד ו ס ם י ב ר ק ם ב ים שונים׳ המאחדי ת משפטי ו ד ס ו ל המשפט, מ שיחסים על שגי ״האבות״ גם יחד, או, אולי, אף ץ ריאליים כאחד, — יצורי כלאיים המתי

ד מהם. ח א על א ל

ה השבי־ ת ל ח ׳ ש פי ה״חפצי״׳ הריאלי ל האו ם ע רי ם המו י מנ ם הסי ה ה ה מ א ר ה נ ב .5. הל המגילה, — הוראה ת סעיף 590 ש א ר ו ם כאן על ה י ע י ב צ ה מ נ בראשו ש ו א ר ת. ב רו

״פסקיייין-, כרך ח, וז«י״ד/תשס*ר1954 571

ן מ ס פרל א ש ו ר גד שינה ב ר ואח׳ נ ק ין ה ע״א 208/51 ארו

השופט זילברג

ק משפטי ו ס פ יה ב ה ביטו ה א א צ ד מ ש ת המשפט׳ א טו ב שי ו ל ר ת ש רו י השכי נ י ת לד סי פו טין ו נ , ובסג ׳ ת רו י ת שכ ר ב ו : ,״קניה אינה ש א ו ת ה י ר ב ע לי ל ו המלו מ ו ג ר ר ת ש י ידוע, א גרמנ

כך נאמר בסעיף 590 : ה שכירות״. ו ח ו ו ד נ : ״מכר אי י ר ו ק ר מ ת ו י י ד ב ע

ר קייס ן» כ מ ת השוכר׳ אין ה ע ד א מ ל ת המושכר ש ר א ע ג ר ש ״המשכיכר והלוקח.״ בי המו א לג ל קיים הו ב בי השוכר׳ א לג

ת המושכר ק ז ח ה ל, ב א להתחי י פ כר רשאי להמשיך, או א ל דבר:: השו פירושו של ע ת ב ו ל להי ד ר ח ב , המשכיר, כ ר אתו ש ק ת מ ה ה ש ת מ ו ר מ , ל ו אה הימנ ת ההנ ק פ ה ו

ת ב רו ת השכי כו ה עדים; כי ז א מ דה כ ים הטוענים — מעי ך טוענ ראה זו — כ . הו הדברל דברים״ ע ב ם ״ ל ו ע א היה מ ל ם (הקונה) ש ד ם כלפי א ת ג ל ע ו היא חפצית, ולכן היא פן אחד ת בפםק־די ו י ו כנ״ל, מצו ת ממנ ק ס ו מ ה ה המסקנ ה אל סעיף זה, ו י של השוכר. ההפנ, ( 1 9 1 0 ) , 9 Cyprus(Tzapa v. Tzoiaki; ן סי ט העליון בקפרי פ ש מ ה ־ ת י תן ע״׳י ב י ידוע שנ

ראם: ו נ ר השופט בר מ ו א at pp73Law Reports . 77, 7 , ב 8 נ10(, ]

גר ב ר כ ש ס א כ ת נ ר י כ מ : חוזה ל ך ק השרעי הוא כ ו ח ל ה ״חעקרון ש: חוזים ר מ ו ל נם נאטיז׳, כ זים ,שאי ם סוג החו ה ע נ מ הושכר לאחר׳ נה סעיף 113׳ 590 ). המכר ל י ג ׳ (ראה מ ל אחד ,התלויים בזכותו שת ג א ל להשי כו ם זיינו י ת השוכר, אך הקונה, א מ כ ס ה כפוף, למעשה, ל

ן ההוזה. בנדון ך רו מ ט לשם שחרו פ ש מ ה ־ ת י ב ת ל ו נ פ ת הנכם, רשאי ל ר י ס מזה בין ת כחו רו ת השכי ק הרומאי, הרואה א ה החוק השרעי מן החו נ זה שו

״ ת י צ פ א זכות ח ו שהי ח ק א י לא כמענ בין הצדדים בלבד, ו

כר זכות וזפצית במושכר׳ ומשום כך ק השרעי, רוכש השו : בעיני החו ת ר מ ו זאת אתו של השוכר. ת רו ת שבי קח ״שוברת״ (או ״דוחה״) א ו ל הל יתו ש י ן קנ אי

ט פ ש ד לשיטות מ ו ג י ר — כי, בנ ב ד ת ב מ מ ס ע מ ו ב ק י ל רה — בל ה לי לכאו א ר נ, או ״אי הדמיה״, ׳ רה ן ״אי השבי , בעקרו ה להלן א ר נ י ש ת אף הן, כפ לו ג ו ת, הד ת אחרו ו ב ר, ולא בין ן ת מטלטלי ת י כ ע לבין ש ק ר ת ק ו ר י כ א בין ש ן זה׳ ל ה בנדו נ לה מבחי י אין המג

יעה החזקה 1 א הג ר עדיין ל ש כר א ת המושכר׳ לבין שו ק ז ת ח ל לידיו א ב י ר ק ב ר כ ש ר א כ ו שנה תנאי ר אי כ ש ו מ רת ה מסי , ו נסנסואלי ת היא הוזה קו רו י המגילה השכי נ י בדי ר ה לידו׳ של ת ש רו ם השכי ת (דאה סעיפים 444, 445, 447). היוצא, איפוא, כי א רו ום השכי לקיר עדיין לא ש ן א י ת מטלטל ו ר י כ בי ש ה כך גם לג ת היא׳ היא תהי י צ פ ם ח נ מ המגילה את המשפט טו רע בשי ד קיצונית, אשר אין לה אח ו א : תוצאה מ ר כ ו ש ל ה ו ש ת ו ש ר ו ל מסר נ

1 . ו ל דורנ ש

ם רק לגבי ע פ ת הא״י — ה רו ת השכי ר ו ת ת ב ו י חפצי ה אף הוא סימנ ל ג מ ענין שני, הי האחו־ ר פ ד ס ר ש מ יימים ב ת מסו רו ר רישומם של חוזי שכי ב ן — הוא ד ת מקרקעי רו שכי

572 ״פסקי־דין׳, כרך ח, תשי׳׳ד/תשט׳׳ו־1954

ן מ ס ו ל ל ר פ ש ו ר ה ג נ ד שי ג ר ואוו׳ נ ק ן ה י ע״א 208/51 ארו

לברג י פט ז השו

ם ו ש י ת ר ב ו לה, כידוע, ח דה זו המי , 1920. פקו ת ו ע ק ר ת ק ד ב ע ת ה ד ו ק ת פ ו א ר ו זה, על־פי הע ו צ י ב ועה״ ב ף ״התנ ק ו ת ת ה א נ ת מ ים׳ ו ה משלוש שנ ל ע מ א ל ן שהי י ע ק ר ק ת מ ו ר י כ ל ש ל כ ע­ א י , ר ת י מ א מ ת הי ו ר י כ ש ת ה ו כ י ז , כ ת לכד כ ת ו ה ח ו ראי י האחוזה. האין ז ר פ ס ם ב הרישום ו ש י ן ר א טעו ה י י ש ר ו ט ג י ל ב ו זה א ו חו ע צ p מ v » י ע המושכרת, כ ק ר ק ם ה צ ע רה ל לית, קשוה י ו א ת׳ ר ת הפצי ו כ א ז י ם ה י נ ש ש ו ל ש ה מ ל ע מ ן ל י ע ק ר ק ת מ ו ר י כ ם ש א זה ז ו י האחו ר פ ס א ב

ת ן ע ק ר ת ק ר ב ע ת ה ד ו ק י פ ד ה ה ההיא, ש פ ו ק ת ל ה ה ע ל ו ה ע נ נ י ם א פ א ך ג א להיחשב כ ה תת. רו ל השכי י ש ט פ ש מ פי ה ת האו ת א ו נ ש ה ל ר מ א ח א ה ל

ה ״משפחה* ת ו א ם, מ ה פרטי ל ד ni א ו ע על ע להצבי ה ו ט ז מג ו ך בארג ר להמשי ש פ אר ר מ א נ ם ש י א נ ת , ב ק לאשראי נ ת ב ב ו ט ת ל ו ר י ת השכ ו כ ת ז ד א ב ע ש ת ל ו ר ש פ א : ה ן ו ג גופה׳ כת ב ו ט א ל ת נ כ ש מ ה ב ד ב ע ש ת ל ו ר ש פ א ם לאשראי, 1922, או ה י ק נ ב ת ה ד ו ק פ ף 3 (1) ל ב בסעי

ת (תיקון), 1933. ו ע ק ר ת ק ר ב ע ת ה ד ו ק פ , סעיף 9, ל ׳ ר י ב ס מ ה ף * י הסעי א נ ת ם אדם, ב ת ס

ת ו ר י ב ש ל ה ת ש ו י צ פ ח ן ה ו י עקר בר י דו ת בפ ו ע מ ש נ ת ה ו נ ע ט אלה, וביוצא בהן, הן הא ו ה ת ש ל ע ו ת . ה ו נ י ר שלפנ ו ע ר ע ת ה ו א ק מ נ , ב ר לויצקי ף מ ר ט צ ת, ואליהן ה הארץ־ישדאליה נ ק ס מ , ב ו ר אתרי ו ר ג ת י ו י צ פ ח ן ה ו י עקר ספת, כ ו ו הנ ת נ ע ט ה ב ל ו ל ך כ כ ק מ י פ ה ש ל ק ב j מת ת י כ ה ש ז * בחו ס ת ל ד ג ו ה נ א ר ו ן ה , באי ת החשובה, כי י ש ע מ ה ה א צ ו ת ת ה הכרחית, א­ ש מ ת ה מ כ ס ה זקק ל י י שי ל , ב ! לאחר ו ת י ב ש ת ה ד א י ב ע ה ר ל כ ו ש , רשאי יהיה ה ן המקרקעיל ׳ ש א קמאי ד מ ״ ל ה ו ש ת ע ד ד ל ו ן ע , אין שואלי כס ת בנ י צ פ ת ח כו ה ז ש כ ד נ ש כיר. כי מ

ו שירצה. מ ה כ ת ב ו ש ע ת יבול ל ו כ ז רוכש ה ם, ו ם הקודמי הבעלי

די היא* ת ע . ד ה בשתיהן ע כי הוא ט ו אלה, ו תי ו ק בטענ ד א צ יצקי ל ר לו 6. לי נראה, כי מם מ א ד מ ח א א י א ה ל רה, א ת טהו י צ פ א ח ק ס א ע ל ר, ו זה אישי טהו א חו ה ל נ י ת א ת י כ ש כי הל אופן, אי1 כ ב ם׳ ו י ל פנ ת. על ב א הרביעי ק ם פ ף ה ו ס הם ב י עלי ת ז מ ר ׳ ש ם י י א ל כ ׳״יצורי ה

. ת ת י כ ש ת ה ר ב ע ר ה ת י ת ה ם א ה י ר ח ם א ת ר ו ה ג ב ת התפציים ש דו סו הי ה

י מ י י ר ב ד י ימי חייה כ ר ב ד ם נולדו־״ ו ל שלשו ו מ א ת , ל ד משפטי ס ו מ ת, כ רו 7. השכיד ח ו ת מ ל ת המשפט, ו ו ט י ל ש ב ת הן ל ו סי ו פ א זו טי י ג ת בסו ו ר ר ו ע ת מ ת ה ו י ע ב האנושות* ה. חד ם י ת ג ו כ ר ד ו מ ת ו ו ק י ת ת, ע ת האחרו טו י השי פ פורמציה מ נ ב כאן אי ו א ש ו ל נ יהא לו כ ל ה ך ש ר ד . ה ת ו ק פ ס ת ה ר ת ה ל ה ולהשוואה, ו א ר ש ה ר ל ו ק מ א כ ל ר מחייב, א מ ו ח א כ ודאי ל. ו נ ל ת ש ו ר גם לבעי ו ש מז ק ב ר יהא ל ש פ ו א ל הכיוון ב ע אולי ע י ב צ ם׳ ת ם אחדי י ק ק ו ח ו מ ן ב

. ן המעשי ו ר ת פ ת ה נ י ח ב ת׳ והן מ ה המשפטי י צ ק ו ר ט ס נ ו ק ת ה נ י ח ב הן מ

ז ל ״ נ ת ה ו ל א ש ת בלפי שתי ה ו ר ח ט א פ ש ת מ טו ו שי ס פ ה ת ד מ ה ע : מ ת ב 8. ו

ט הרומאי. פ ש מ ך (א) ה

ם אחידה ס השכור, כי א כ נ ת ב י צ פ ת ח ו כ ל ז ו כ ן ל ׳״השוכר אית ו ר י כ ש ך זמן ה ש מ ת ההנאה ב כו י ז ם מיצו ש (detentio) ל

.פסקי־דין־, כרך ח, תשי»ד/תשט*ו־1954 573•

ל לוםמן ר פ ש ו ר נה ב ד שי ג ר ואח׳ נ ק ין ה •ע״א 208/51 ארו

השופט זילברג

ת החפץ׳ ואם ע ק פ ה ר ל מ ש מ ל ה ת זכותו ש ת א ט ע מ ת •איגה מ ו ר י השכה נ ך זמן השכירות, רשאי הקו ו ת ה ב נ ת מ ת החפץ ב ן א ת ר או נ כ מ עשה כן וש פיצוי ו ר ד ה האתרון אלא ל ת השוכר, ואין א ק א ל ס ה ל ל המתנ ב ק או מ

״ ת ק ז לו גרם לו ע״י סי ד שנ ס פ ה ת ה ד י ר לפי מ p המשכי, ע׳ 184). ו ותורתו , תולדותי (אייזנשטדט, המשפט הרומאי

ת. ר דוחה שכירו כ ת הרומאים היא, איפוא׳ מ ס ר י ג

, כי ן ת מקרקעי ת י כ רות &טלטלין והן על ש ל שכי סבים הן ע ם האמורים מו י ר ב ד הל ח ,האחד והאחיד ש נ ו מ הן ב ת שתי כולל א ן ביניהן, ו ־המשפט הרומאי אינו מבחי, ת ת ו ט ס י ה ה נ י ח ב תה כנראה, מ ן הי ת מקרקעי רו : שכי ה ב ר ד !locatio conductio re. א

ל השכירות. ר ש ת ו י מה ב ;הצורה הקדו(Jolowlcz, Historical Introduction to Roman Law, pp. 30i, 305).

כר מכוח זכותו החפצית ת השו חה שכירות, והשינה מוציא א ר דו כ מ ״ל הקונה.״ ש

ה 7). ר ע ך שני, ע׳ 502, ה ר רא 5, כ ם׳ מהדו (ווינדשייד, פנדקמי

ת במושכר. י צ פ ת ח כו כר אין ז ע כי לשו מ ש מ

ה נ ש מ ־ ת ר כ ש ה ת הזכות ל ם א . ג . . . . ת ל ל ו ל השובר כ ״זכותו ש (suibiocatio)". (אייזנשטדט, שם).

ל ל זכותו ש ם ע ר כלו מ א א נ ה שידיעתי מגעת, ל מ ד כ ט הרומאי, ע פ ש מ ת ה ו ר ו ק מ בת כן. א אינו רשאי לעשו ת חוזה השכירות, ויש להניח כי הו ר א י ב ע ה ׳השוכר ל '

(ב) המשפט הצרפתי.

: ר מ ו דכס האזרחי א סעיף 1717 של הקו

ת רו ת השכי ר בשכירות־משנה, ואפילו להעביר א ״השוכר רשאי׳ להשכיר עליו.״ ס א א נ ר ל ב ד לאחר׳ אם ה

ת. ם וקרקעו ת בתי רו ק הדן בשכי ר פ יה ב הוראה זו, יש לציץ, מצו

ם — י מ י ד ס ם מ אי בתנ ת, ו ם וקרקעו י ת ת ב רו י — לגבי שכי ת פ ר צ ק ה ר החו י כ כמו כן מל ״מכר אינו דוחה שכירות״ (סעיף 1743׳ עיין שם). ה ש מ י ס ב מ ב

ת ס ר ו כר — ג י השו ר ההעברה, ודחיית הקונה מפנ ת י ת ה ו ר מ ואף על פי כן — לי חוזה השבירות, ם בתי־המשפט, כ ו ג פ ר ט צ ת מאז ומתמיד׳ ואליה ה י ת פ ר צ ה ה נ י ר ט ק ו ד ה

574 ״םסקי־דין״, כרד ח, תשי»ו/תשט״ו־1954

םמן ל לו ר פ ש ו ר ה ב נ י ד ש ג ד ואח׳ נ ק ן ה י «*א 208/51 ארו

לברג י פט ז השו

ת בו ר ז כ ו ש ה ל נ ק ׳ ואינו מ י אל נ זה אישי, פרסו א חו ל ׳ אינו א ן ת מקרקעי ו ר י כ ת ש ו ב ר ל. ת במושכר י צ פ ח

(Josserand, Cours de Droit Civil Positif Français, 2-ème éd., part 2, pp. 634-641; Aubry et (Rau, Droit Civil Français, 6 éd., T. 5, p. 207; cf. Ennecce-rus-Kipp-Wolff, Lehrb. d. Biir^rl. R., 1928, 1 B., 2 Abt., S. 411).

(ג) המשפט הגרמני.

: ד מ א ) נ r g e r l i c h e GesetzbuchüDas B . ב . ג ) . ב ־ ל ה ף 571 ש בסעי

בר י כ ש מ י ה י כר׳ ע ה לשו ת ר י ס ר מ ח א ע המושכרת׳ ל ק ר ק ה ה ר ב ע ו ה ״ל כ ו (של הקונה)׳ ל ת ו ל ע ך ימי ב ש ת המשכיר, מ ח ה ת נ ו ק ס ה נ כ לאחר׳ נ

ת מיחסי השכירות.״ ו ע ב ו נ ת ה ו ב ו ח ה ות ו י כו הז

ה שכירות״. ח ו ו ד נ : ״מכר אי ו ת שכירות״, א ר ב ו ה ש נ : •״קניה אי ר מ א ר נ ש הוא א

ם, רכך ל המלומדי ע ש י ר כ מ ב ה ו ר ת ה ע ד ? ל ת ו ר י כ ש ל ה א האופי המשפטי ש ומה הות מקרקעין• ת י ב ש ו ב ל לא חפצי, אפי א אישי ו ה הו י פ יכסגריכט, א ת הדי ע ד ל

כר ך שהשו י אובליגטורי׳ כ ד ד ס ה ח א י ת (כמוה בחכירה) הי ת י כ ש ה ״ת כו ש ז כ ו ו ר נ ך אי , א ת חזקתו נ ג את ה ר ו כ ש ו מ ת ה ק ז ת ח ם א נ מ ל א ב ק מדם, נה הקו ו די רישומה, או צי י פה ולא על־ ו ת ג ו ר י די השכ י א על־ חפצית, ל

ת האחוזה.״ פ ס ב(Komm. d. RGR., BGB., 1922, S. 656)

י האחוזה, ר פ ס רה ב ת או החכי ו ר י כ ש ת זכות ה ם א ו ש ר ם ל כ ס ה ם ה ״גת חפצית.״ ו כ ז ה ל ת ו ו עושה א נ אי

(RG. 54, 233, cit. in Soergel, BGB. 5 Aufl., S. 846; cf. RG. JW. 02, Beil. 192, cit. ibid. S. 858).

: ק ר א אך ו ל ת לשוכר, א י צ פ ת ח כו ק ז י נ ע ה ב ל י י ח ת ר אינו מ ״המשכין כ ר יהא מו ב ד ד כי ה כ ם ל ו ר ג : ל ת ר מ ו ת א א ת השימוש, ז ו א ק ל י נ ע ה ל

לשימושו.״(Enneccerus-Klpp-Wolff, loe. cit.. S. 388).

1 ת ת ב ו י כן, ע ל פ ; אף ע י ר טו ג י בל חס הדדי או ת מהווה י רו י ״השכ­ ב ע ה ם ה , א ן ה המקרקעי נ ד, על קו י העתי ב ג ׳ ל ן ל מקרקעי ר ש י כ ש מ ת ה ו ב ו ח

ע לשובר.״ ק ר ק ת ה ר י ס ד מ ח א ה ל ת ש ע ה נ ר(ibid. S. 389).

*פמקי־וין״ו כוך !ז, תשי*ד/תש8*ו־1954 575

סמן ו ל ל ר פ ש ו ד גד שיגר! ב ד ואח׳ נ ק יז ה ע״א 208/51 אדו

השופט זילבו־ג

— : ת ר א ו ב ותר מ י ה ו ר ו ר תר ב ו ה י ד ו צ , ב תו ספד ם אחד, באו במקו ו

ם ר. ואולם א רי טהו גטו , הוא אובלי ן ת מקרקעי רו ל שכי ״גם היחס שי יחם ר ר לאחר, ה די המשכי י ה על־ ר ב ע ו ה לשוכר, ה ת ר י ס הקרקע, אחרי מ­ ל הקונה, עם הזכויות והחו ירת החוק, ע ז רי זה עובר׳ בג גטו בלי י או ד ד ה

ו בעתיד.״ ת הימנ ו פ ע ת ס מ ת ה ו ב(ibid. S. 412).

(ד) המשפט השויצרי.

ן ת המקרקעי רו ת שכי רוש א ר בפי י ד ג ל הקודכם האזרחי השויצרי מ סעיף 959 ש(registre ת״ ׳ (annoter) ב״לוח הקרקעו ה י ל ד ע ה ״להעי ש ר כ״זבות אישית״, אך מת רו ת השכי די זה נעשי ת על כך׳ ועל־י ש ר ו פ ק הוראה מ ו ח (fonder, כאשר ישנה ב

ס דלא נד״. כ נ ה לאחר מכן ב ש כ ר נ ת ״לכל זכות ש מ ד ו ק : דוחה ו ר מ ו ל opposable, כ

(ה) המשפט הפרוסי הישן.

: י ר בפירוש׳ כ ת 1794, מצהי נ ש ט הכללי הפרוסי״, מ כ ר ד נ ל ה ל ״ ק 21 ש ר פ סעיף 2 ל

עד לו לשימוש ו ר שנ ב ד ת ה על ממש א יק בפו ״במידה שהזכאי לכך מחזל זכות חפצית.״ תו אופי ש ושאת רשו או לפירות, נ

: י בע םעיף 309 לאותו פרק, כ דך גיסא קו מאי

ר שהושכר לו, ב ד ת השימוש ב ר לאחר א ״השוכר אינו רשאי למסות המשכיר.״ מ כ ס י ה בל

, להשכרת־ ו ר כאן, והכוונה היא, כפי שיוצא מן הסעיפים שלאחרי מ א ״למסור* נ! ן ה (אולי גם להשאלה), ואם להשכיר אינו רשאי, להעביר — לא כל שכ משנ

(ו) המשפט האנגלי.

ם ש דועה ב ת הי רו ל זכויות השוכר, לגבי השכי ות ש גלי מכיר בחפצי ט האנ פ ש מ הם ט זה׳ ומשתמשי ש פ ו ר אחרי ביטוי מ ת ו י ם להוטים ב נ ם גופם אי י ל ג leasehold. האנם נ ו ד ים, ב ננטלי וריפטים קונטי ר ממש׳ אך י ב תו ד נים לאו ו ם המכו לים אתרי נחים שקו במודה ו ת השג ל ב ו ק מ גיה ה לו ו נ בן הטרמי ת במו ת חפצי כו ם אותה כז רי ת האנגלית, מגדי ו ר י כ ש בל ימינו״, ל השבירות, בקובץ ״החוקים האזרחיים ש בך, ע נ ג נ בפיהם (ראה, למשל, וילהלם ל

576 ״פסקי־דין׳׳, כרך וו, תשי״ד/תשס״ו־54«

ן מ ס ו ל ל ר פ ש ו ר ה ב נ גד שי ר ואח׳ נ ק ין ה ע״א 208/51 ארו

ג ר ב ל י פט ז השו

] a t p149 . All E.R1 , )1952 T D ,) 419אנגליה) ע׳ ;.Errington v. Errington; ( 2 Law Quarterly Review, ל ̂ ש ך 8 ר כ ל ווייד, ב ו ש ר מ א מ , ו l e t t e r D ,164 ,(1נ

344, 343).pp.

(irrevocable י הדירה״ ת ל ת ב ו ש ר ר ב לא ״ ש הוא, ו מ ר מ כ ו ך ש כר, אש א השו(tenant at סבל״ ו ״שוכר נ א (licensee, או ׳״שוכר לכשארצה״ (tenant at will), או נ י ב זה ש ר בחו ב ד ו ה ר עלי ס א י אם נ ת ל ת לאתר, ב ו ר י ת השכ ר א י ב ע ה (sufferance, יכול ל

ר. ן המשכי לבי(Woodfall, Landlord and Tenant, 24 ed., p. 840; Hill and Redman, Law of

Landlord and Tenant, 11 ed., p. 539). ב

ת ״החוזה המפורש* י המשכיר, מכו כר אחראי כלפ ר השו א ש ה נ ר ב ע ה ר ה ח א אך גם לת ו ר י כ ש ם דמי ה ו ל ש בכללן ת ה השכירות, ו ז ת מחו ו ע ב ו נ ת ה ו ב ו ח ל ה כ יזש, ל נ שבי

(Walker's Case; (1587), 76 E. R. 676 ,(2}; Barnard v. Goodscall; (1612), 79 E.R. 264, (3); Auriol v. Mills; (1790), 100 E.R. 912, (4); Betts v. Price; (1924), 40 T.L.R. 589, (5)). J

(ז) ואחרון אחרון — המשפט העברי (דיני ישראל).

ן — היא י ל ט ל ט ת מ ו ר י כ ע ואחד ש ק ר ת ק רו י ישראל — אחד שכי נ ת בדי ו ר י כ ש ה: ם י מ כ ו ח ע ב ט ע ש ב ט מ ו ה נ ב ל עולה על ל כ ש ל א ת. ר ^ עסקא חפצי

ה היא״ ר י כ ומה מ ת בי רו ״שכיף נ״ו ע״ב). א מציעא ד ב ב )

ן ט מאי י ל ב מ , שגור בפי כל, ה ר קצר, אלגנטי מ א ר הוא״, מ כ מ ומה מ ת לי : ״שכירו ו א

ות. ן החפצי ו ת רעי ת א ו ר י ה ב ך, כמוהו ל

ב ר י פר (Hooper) ס ם הו ג ר ת מ ד ה ש ף א ל המגילה — זה הסעי ם בסעיף 405 ש נ מ אה א נ ת ה ר י כ מ ם כן על ״ ר ג ב ו ד רא האנגלי״ — מ ר כל מובן לקו ס ח ותו ״ י הי נ , מפ מו לתרגת ו ר י ב ש י ה ר ב ע ט ה פ ש מ ל ההנאה, בעוד אשר ב א ע ה ידועה״׳ אך שם הדגש הו ר ו מ ת ב

: ר ב ד ף ה ו ז היא ״זביה״ בג

, ל כלי פו ש ו ם בג י ש מ ת ש ם מ ה אל ושוכר, שכיון ש קא בשו ״ דול דבר.״ רה ליומיה כיון שהם זוכין בגופו ש י ה כמכ י ד י ל ה

ס וין, תקם״ז, דף קכ״ד ע״א). ק השואל׳ דפו ר (נימוקי יוסף להרי״ף, ב״מ פ

זיב ן הבית׳ הרי הוא כמכר גמור, ונתחי ״ דכיון דשכר שמעו

א ידור.״ ם ל ם ידור בין א ם בין א בדמי

ת הרשד״ם, חו״מ, סי׳ תט״ו). ו ב ו ש ת בא ב ף נ״ד״ הו ל בת הרשב״א, סי׳ א (תשו

5 7 ״פסקי־דין״, כרך ח, תשי״ד/תשס״ו־1954 7

פרל לוםמן נה ברש ו ר ואח׳ נגד שי ק ין ה ע״א 208/51 אדו

השופט זילברג

ת הדין (דין האונאה), אשד בקשר אליו נאמר ן א ר להבי ש פ ה זו א פ ק ש ך ה ו ת ק מ ר/ אינם סותרים׳ ת מכירה, הלכה א ו כ ל ה ק כ״ג מ ר ר הנ״ל. דברי הרמב״ם, פ מ א מ ד ה ו מ ל ת בכר זכות במושכר, אך ודאי כי אין הוא כר לשו ת ההשקפה הנ״ל! המשכיר מו , א לדעתי

ת המושכר. ו א ר ל כ ו מ

אם ; א ם י ס כ תו סוג נ ת הבעלות באו י קנ ם ממש בהן נ הדרכי . תן ת ״נקנית״ באו רו השכיין המועיל ן היא — בקנ ת מטלטלי רו ר ובחזקה, ואם שכי ט ש ע היא — בכסף, ב ק ר ת ק רו שביא מציעא דף צ׳׳ט ע״א וע״ב, והשווה ב ק דף ע״ט ע״א וע״ב, ב ״ ב ) ן י ל ט ל ט ג מ תו סו י או ב ג לת׳ מהווה ה כבעלו ) שו״ע חו״מ, סי׳ ל״ז׳ סעי׳ בי). הרי שהשכירות׳ כמו ן (ביחס למטלטלי

ס ״הנקנה״. ב כ נ ת ב י צ פ זכות ח

ם ביחס סקי כרעה כליל, בין גדולי הפו ם הו ר ועוד ראיה לכך. נטושה מחלוקת, אשרי טם י תו ן לשנה אחת, — היכול הוא (ראובן), לפנ תו לשמעו ר בי : ראובן שהשכי ו ה ז ל א ש לתו זה ללוי, בשביל השנה שלאחריה, או לא (שו״ת מהרי״ט צהלין׳ סי׳ י ר ב השנה, להשכי

! בגדי כהונה, סי׳ גי, ג ת יעקב, סי׳ צי י ! ב ו ״ ק ראשון, סי׳ שמ ל פ״ט? שו״ת מבי׳׳ט, חת מכירה, פרק א׳, ה־למלך על הרמב״ם, הלכו י המשנ ר ב ! השווה גם ד ם ת ל ו ם ז ואחרי

ה ח׳). כ ל ה

: אצל כמה מן הפוסקים ההם, יעויין שם׳ — הוא. ת ו ח פ ת העיקרי — ל ו ק פ ס גדר הא ך ל י ״דבר ש כר השנ ה כאן לשו נ ק נו מ ר, ואם אי תה שעה יש לו, לראובן, מה להשכי ם או א

רר, ר בלל, ולא יכול היה להתעו ר ו ע ת ל, לא היה מ ראה בעלי א לעולם״. ספק זה, כנ בל על עצמו, ב ק ר מ ת אישית, אשר המשכי בו י ס לא היתד. אלא התחי כ ת נ ר כ ש ו כל ה ל י אר ודאי ל המשכי ת בנכס המושכר. כי גופו ש י צ פ ת ח כו ת ז ו נ ק ה ד הגוף״׳ בלי ל ב״שעבונה של ת הראשו רו ת השכי פ ו ק ת ת ו ל י כ נ ד לפ לם״ הוא, עו ר ״בא לעו ב כ תו הוא, ו ברשו

ר גם ה ש פ ת דף נ״ד ע״ב, ד׳׳ה אף על פי). א ו ב ו ת , כ י התוס׳ ר ב ד תו המושכר (עיין ודוק ב בית המוש­ ר א ם מלהשכי ת הבעלי ת א ע נ ו ה אינה מ נ י השכירות הראשו ך בהלכה, כ ו מ ת ל . ר ש פ אן וטוענים — ך יכולים לטעו ! כי גוף המושכר — כ ת י צ פ ר לאחר זמן, על אף היותה זכות ח כל השוכר, הרובצת עליו. אבל ם, למרוח. זכותו החפצית, המצומצמת, ש ד לבעלי ד תמי ג קה תהא מונעת נ לו לא כספק רחוק, כי השכירות הראשו ת על הדעת, אפי ו ל ע ה אי אפשר ל

ל איננה זכות חפצית• קיצורו של ו ל כ י השכירות ב ם ההנחה היא, כ ת כן׳ א ם מעשו ת הבעלי אד ומצביע על י ע ן הפוסקים, ביחס לשאלה הנ״ל׳ מ ר שם, בי ר ו ע ת נ ק ש פ ס : עצם ה ר ב ד

זכותו החפצית של השוכר.

ה כלום; והוכחה שאין למעלה הימנה בה שאין אחרי ולבסוף ראיה אחרונה, — תשו: אינה ן ר מ ו ל ת ״מחילה לא מהני״׳ כ ו ר י כ ש י ב ה החפצי של השכירות. הדין הוא, כ לאפי

ר (באר הגולה, חו״מ סי׳ שט״ו, כ מ ת ה לה לבטל א עי נה מו מועילה לבטלה, ממש כמו שאי! דמ״א׳ חו״מ סי׳ קפ״ט, סעי׳ א׳). פירוש י ת הדיב״ש, סי׳ תק״ ב ו ש ׳ אי׳ ס״ק (א), בשם ת סעי

578 ״פטקי־דין״, כרך ח, תשי״ד/תשט׳י־1954

ן מ ם ו ל ל ך פ ש ו ד נה ב ר ואח׳ נגד שי ק ן ה י ע״א 208/51 ארו

ג ר ב ל י השופט ז

ל* ל *למחו כו ה י נ ו ק .המכר, אין ה . יהם מן ם שנ ה , וחזרו ב ו ה חפץ מחבר נ ו ק ם ש ש : כ ר ב ד הד ע ו מ ה ל ר ז ת ,הנמכר ח ת א ו נ ק ה ו ל א עלי ל ר בעלמא, א ו ב ו בדי ק הימנ ל ת ס ה ל ר ו כ מ מ ת ה את ו נ ק ה ו ל ך זמנה, ועלי תו תו רו ת שבי ל א ו יכול למחו נ כר אי ם, כך גם שו ן המתאי י בקנת ו כ ת ל״חפציותה״ של ז כ ת ו ה ח , ראי . זו היא, לדעתי ת זכותו במושכר רה א ר חז למשכית ס פ ו ה ת ת י ה ה ל י ח ל המשכיר, מ כר ע א ״חוב״ שיש לשו ל תה זו א א הי י אילו ל ת. כ רו א השכי

. ן י ה קנ כ י ר צ . ה נ י ע א דו לה בי מחי ב אחר, ו ו ל ח כ ו ב מ בה, כ

ת. רו ו דוחה שבי נ ר אי כ : מ ק ו ס פ ת ה רס א ו י ג ר ב ע ט ה פ ש מ גם הף י ד : ״אינך ע ה נ ו ק כר ל ר השו מ ו , א ו לאחר ך מכר כ ־ ר ח א ו ו ר ב ח ת ל י ר ב מי שהשכים ו ד ת ן ע י ת מ ה כר, ועליך ל ח המו ו כ ה מ פ חך י : אין כו ר מ ו ל ת הימנו״, כ א ב ב מן האיש ש­ ל ע הזמן שניתן, ע י ת סתםו — עד הג ו ר י כ ם היתד• זו ש ת, או — א י תנ ת המו ו ר י כ ש ת ה פ ו ק תב ״ י כר (בבא מציעא דף ק״א ע״ב י, שו״ע חו״מ סי׳ ש הוצאת השו ת ו ו ר י ם השכ ו י ס י דין, ל פ

ם הי, ו׳). י פ י ע לה שם, ס״ק (ג) ? משנה ב״מ שם, ושו״ע חו״מ שם, ס ו ר הג א ב סעי׳ י״ג, ו

י ב ג ם ל צ ע ה ב פ חו י ת הימנו״, כו א ב ,אינך עדיף מן האיש ש , : ו פ ו ד ג ו מ ל ת ל ה 2 נימוקו ש, עא א מצי ב רושלמי ב ם (וכן בי סקי פו נה בש״ס ו ה זו נדו ל א בדא כי ש העו ת, ו רו כל סוגי השכית ם א צ מ צ י ל ד ה לי — כ א ר ך נ * אין בך, — כ י ת ת ב ו ר י כ ש ר ל ש ק ק השואל) ב ר סוף פה פ ה זו׳ י נ רך המעשי בהג ת הצו נ י ח ב ך אין להכחיש, כמובן, כי מ . א ד ב ל ג זה ב ו ס ה ל כ ל ה ה

ם. ת בתי ו ר י כ כוחה של ש

ד­ י ב ן ש ש בי ו ר י פ ם ב סקי ם הפו י נ י ח ב ו מ ד למאד, ב ב ע ו ענין אחר, חשו ת זה ישנ מ ו ע לן א ת המושכר ע״י השוכר, ו״השכרה* כ ר כ ש ה נתי ל ו . כו ת ו ת אחר ו י ו ר ן שכי ם לבי י ת ת ב ו רך ר ד ת הראשית. ב ו ר י כ ש ת ה ר ב ע לא ה , ו ה : השכרת־משנ ה ש ו ר י ראה להלן — פ — כפי שנם — שאגי ! י ת ת ב ו ר י כ ל ש ב ל, א ר, ואין השואל רשאי להשאי כר רשאי להשכי כלל, אין השו

הה השוכר צ ר ב, ו ו לזמן קצו ר ב ח ת ל ר בי י אומר שהמשכי ״מכאן אנן י ת כמנ י י ב ם יש בנ ם א ר לאחרי י כ ש ף זמנו׳ מ ד סו ר ע ח א ת ל י ב ר ה להשכים אין י מ כ ו ח ר מ א א ל ר לחמישה׳ ש ה לא ישכי ע ב ר ם הוא א ל א ב ׳ א י ביתו נ בהא י שי נ : אין רצו ו מר ל י או ר אלא מטלטלי!, שהר כר רשאי להשכי השוו אומר נ ה שהרי בעלה עמה — אי נ ע או הספי ק ר ק ד אחר, אבל ה י בי נ ו ו פקד

בן.״ה ה׳). כ ל ת, ה רו ת שכי ו כ ל ה ק ה׳ מ ר (רמב״ם פ

א: : ״שהרי בעלה עמה״ לאו דוקא, ופירושן הו ם י ל מ הלם, ן העו חן ויוציאן מ ברי א י מ ם, שיש לחוש ש ז ״ שאינן כמטלטלי

ל קיימא.״ ע ב ת ה ו ש ר ד ב י מ אלא תר חו״מ, סי׳ שי״ו). ו ט (פרישה ל

״פסקי־דיד, כרך ח, תשי״ד/תש0״ו־1954 $79

סמן פרל לו ש ו ר נה ב ר ואח׳ נגד שי ק ן ה י א 208/51 אדו ״ *

השופט וילברג

רו כר להשכי ת ממש׳ רשאי השו י תו ב ם גרים באו : גם אכי אין הבעלי ת ר מ ו זאת אי ר ב ד ה נגזלת״. וכן יוצא מ נ ם היא׳ — ״קרקע אי ת הבעלי ו ש ר לם ב ע לעו ק ר לאחר, כי ק

׳ שנ״ז: ק האומנין, סי ר א מציעא, פ ב , ב המרדכי

ן יכול א ת לשמעון׳ דשמעו ו מאיר׳ ראובן שהשכיר בי נ ״מכאן מוכיח רבי דעתא, ו נ ת משום שי מ ו ע ר א ת ל ל שמעון א בן ע ו ואין לראו ס לוי תחתי י להכנר אלא כר רשאי להשכי : אין השואל רשאי להשאיל ואין השו ן נ י ר מ ולא אי נ ני שיהא פקדו א דאין רצו מ ע , ולכן ט ן נ , שאפשר לגנזן ולהטמי ן במטלטליל והשוכר להשכיר.״ ן רשאי השואל להשאי ל במקרקעי ב ר א ח ד א י ב

: ו נ ו ש ובשו״ע חו״מ סי׳ שט״ז, סעי׳ אי׳ נאמר׳ וזה ל

ת לאחר, י ב ר ה ו לזמן קצוב, ורצה השוכר להשכי ת לחבר י ״המשכיר בי ותר מבנ ת האחר י י הבי ן בנ י ד סוף זמנו, והוא שלא יהיה מנ רו ע משכי

ביתו.״ ג

! א ל ה לי, ש א ר ת לאחר ? נ רו ת השכי האם יכול השוכר, בתנאים אלה, גם להעביר אם הנ״ל. ״ ב מ ר י ה ר ב ם על ד סבי ר חו״מ סי׳ שי״ו, המו ו ט י הדרישה ל ר ב ד ך היא מ כ וראיתי לו ה בין דברי ת ל ג ת נ ה ש ר י ת ס : ב ו נ י ל הרמב״ם, הי ם ע ״ ב מ ר ם בקושיא מן ה בר הוא ש המדו

י ך ר (כאשר מנין בנ ח א ר ל כר להשכי ע רשאי השו ק ר ת ק ו ר י כ כאן (הלכות שכירות)׳ דבכל שם יוצא, כי ה ק כ״ג, הלכה ח׳), מ ר ת מכירה, פ ם אחד (הלכו ו במקו י ן דבר ת שווה)׳ לבי י ב ה

: ך בעל הדרישה אומר על כ ר לאחר. ו רות שדה אין השוכר רשאי להשכי בשכי

ל ק ל ק לים ל כו ת אף שי י ב ת לשדה, ד ה דחי־לוק בין בי א ר ות דעתי נ י ״ולענכר ה ד השו י ת ל ר ליתן הבי ל המשכי כו ם י בו כמו בשדה ויותר, מכל מקו

מה לי ת עמו שיחזירהו לידו כמו שהוא, ו ו להתנ , ו ו ותבניתו ת ר ו צ במושלם ב: ר מ ו ל כ ה שאין כן בשדה דיכול להכחישו ( ם ידור בו הוא או אחר, מ אם או ת השדה) במה שאינו מובידד, או בזריעתו פשתי ת א ו ז להרא ל ת (כלומר: בעל השדה) מרגיש בו א י ב ת ואין בעל ה ו י קטנ

לאחר זמן.״ ן

כר להשכיר, ר הוא ברשותו של השו ב ו ד י ברורות, כי כאשר המ ת ע ד מכאן עולה לה השוכר הראשי נשאר אחראי כלפי משכירו הוא הכוונה היא להשכרת־משנה דוקא, בר — אם מותרת ש ת שכירות, א ר ב ע ה ת העומדת בעינה, ולא ל מכוח השכירות הראשי

ת ן ו א יסה תחתי ת ומכנ י ב ה ־ ל ע ו כלפי ב ל חובותי כ רי מ ת השוכר המקו ת א ר ר ח ש היא — מע כאן בנעימה י ר השני. אין להעלות על הדעת, כי המשפט העברי ביקש להבל כ ו ש ה ' ת ו ר מ ־ assignment of lease האנגלי׳ בה השוכר, ל ת מיוחדת, דוגמת ה רו ת שכי ר ב ע ה

זה השכירות. ת מחו בעו ו בות הנ ההעברה, נשאר אחראי למילוי החו

580 ״פסקי־דין״, כרך ח, תשי״ד/תשט״ו־1954

םמן ל לו ר פ ש ו ר ה ב נ י ד ש ג ר ואח׳ נ ק יז ה א 208/51 ארו ״ ע

לברג י פם ז השו

ת ה&שפט ו נ ו ר ק י ע פ ־ 0 על ת היא ג י ר ש פ ם, א , אמנ ת א מ ת ש י ט פ ש ה מ י צ ק ו ר ט ס נ ו קר כ י ר נ ב ל ד ו ש מ ו ש י ח ר י , ה ו לכך נ ו ו תכ לו נ ך אי א 11 — א ק ס ף פ ן סו ל ה ה ל א י — ד ר ב ע ה, p ר ב ד , ואין ה ת ת י כ י ש נ י ה בענ ש ע מ ה הלכה ל ת ת העשירה, ה ו ב ו ש ת ת ו ו ת השאל ו ר פ ס ב

. ר ר ב ה שהצלחתי ל מ ד כ ע

א־ ט ל ט מ . ב ן ת מקרקעי ו ר י ב י ש ב ג ל קיים — ל ל כ ם ב א — א ו ל ה ק ק ה פ ס ם זאת. ה ואף גל ה ע ז מר מ חו ל ו , ק ר י בר רשאי להעב ר, ואין השו כר רשאי להשכי ן פשיטא דאין השו י לן י ב ע ל ק ר ת ק ו ר י ב ן ש י ישראל, בי נ , בדי ת אין הבדל ו ר י כ ש ל ה ה החפצי ש י פ י א ב ג הלא ל זה. ו

. ן י ת מטלטל ו ר י כ ש ב

; ל א ר ש י י נ , כי בדי ל דבר סיכומו ש

; ת י צ פ ת היא ח ו ר י (א) השכ

ת ו ו ר י כ ה ש ח ו ו ד נ ר אי כ (ב) מ

י נ ן ב י י כי מנ א נ ת ף זמנו, ב ד סו ר ע ח א ת ל י ב ש ה , רשאי ל ת מחברו י כר ב (ג) השו! ת) ו ת יהיה שווה (או •*הסיעות״ שו י ב ה

. ת לאחר רו ת השכי ר א י כר רשאי להעב (ד) אין השו

ד: ם י ר ב י ד ו שנ נ ד מ ל א מ ו ? הו נ ר הנ״ל ללמד ק ס ל ה ה בא כ 9. מ

­ ד השבי ס ו מ ם זעיר שם, ב ים המצויים, זעיר ש ם ה״אביזרים״ החפצי ת ו ל א (א) כי כ־ נ ט הקו פ ש מ ת ה טו . ושי פי חפצי ד זה, או ס ו מ ת לו, ל ו ת אין די בהם לשו י ד ת, ע רו

! ו ח י כ ו ם והשויצרים י י , הגרמנ ם ת של הצרפתי ו י טל נ נ ה טי

ת ר ת ן ה ת לבי ו ר י כ ש ל חוזה ה ת ש ו ת׳ בין החפצי ת, הכרחי ת הדדי ו ל (ב) כי אין תת ו א החפצי : ל ר מ ו י ל נ ך. רצו ן ההפו ו ו א בכי ל א בכיוון האחד׳ ו ת, — ל רו ת השכי ר ב ע הו ל י פ ת ההעברה, א ר ת א ה ל ד ו ח ב ע ה ת ה ר ת ת ה ת אחריה, בהכרח, א ר ר ו הוודאית גי ס ת פ ם ה , ע י ט העבר פ ש מ ה ת. ו ו ל קיום החפצי ח ע ר כ ה דה ב ק מפורש, מעי ן ע״י חו

, ת ההעברה ם א י ר י ת ם מ נ י י א ס ו ט הפר כ ר ד נ ל ה י ו ר ב ע ט ה פ ש מ ! ה חו כי ו י י ת פ ר צ ה ור י ת א מ ק ו י ד ת פ ר צ ט ה פ ש מ ; ואילו ה ת י צ פ א ח ק ס ם היא ע ה ת ב רו אף על פי שהשכי

זה אישי. ה אלא חו נ ת בו אי ו ר י ה שהשכ ת מ ו ר מ , ל ת ההעברה א

ים, ל פנ על כ ת, ו א חפצי ק ס ה ע נ נ י , של המשפט הא״י׳ כך. היא א ת שלנו רו 1 ואף השכית מ כ ס א ה ל ת ל ו ר י כ ש ת ה ר ב ע ת ה ר א י ת ט הא״י מ פ ש מ , כי ה ם לדבר י ל ג ם ר ל אופן, אין שו ב ב ום, י תם ״יצורי הכלאיים״ המשפטי ת הא״י היא מאו רו ר, כי השכי . אני כשלעצמי סבו ר המשכיל יחסים ת ש כ ר ע ת מ ו ר י כ ש וה ה ה היסודית, מהו ת ו ה ם יחד. לפי מ ה ומזה ג ז ש בהם מ י ש

«0םקי־דיך, כרך ח, תשי״ד/תש0״ו־1954 581

פרל ליםמן ש ו ר נה ב ד ואח׳ נגד שי ק ין ה ע״א 208/51 ארו

ילברג השופט ז

ת ק פ ר את ה ש פ א כר מסויים לבין משביר מסויים — זד. חייב ל הדדיים אישיים בין שום ת הצרכי ק א פ ס רה — אלא שמטעמים מעשיים, בדי ל ת התמו ההנאה, והלה חייב לשלם אל צ ל א י ת צדדיים, המצויים כרג דו סו ה י ל יק לה החוק אי א החיוניים של הצדדים, הענם של הרכוש, י ף הבעל ל ח ת ת השוכר החוצה, מדי ה א יתכן להשליך א ת החפציות. ל העסקור ס דחיה זו — יש לשמו ! מאידך גיסא — ודוקא משו ר כ ו ש י ה ת הקונה מפנ ולכן דחו אם י ר ק מ ו ב נ ה העתיד, שלא ,״יידחה״ במפתיע, ולכן התקי נ נטרסים של הקו גם על האים ו מי הם האנשים המשתמשי ב ג דל ל ת רישום השכירות. ,,מושכר שאין הב מםויימים אף 587 של המגילה), אך אינו רשאי, י ע ס ) ״ ר ח א , רשאי השוכר להשכירו ל ו ים ממנ ו והנהנ בי ן דבר ו ר יכול לומר — בסגנ ת לאחר, כי המשכי רו ה זה׳ להעביר את השכי ר ק מ אף בב לראשי ״בעל י כ ר ה וח לי, השני קשה הימנו״, ואין אני מחוייב ל ד — ״הראשון נ התלמו

דברים״ שלא הסכמתי להיכנס אתו ביחסים משפטיים.

ת, אין השוכר רשאי ת הארץיישראלי רו ת השכי ר ו 10. העולה מכל האמור, כי לפי תר בפירוש ב ד תר ה ת המשכיר, אלא אם כן הו מ כ ס ת בלי ה רו ר לאחר את חוזה השכי להעבי

בחוזה השכירות.

ן ת פסק־הדי ה שהגעתי אליה כנ״ל, אפשר היה, בעצם, לסיים כאן א ר המסקנ 11. לאות שהושמעו ו ר ח ת א ו נ ע גוע בשתי ט י לנ נ י עשותי כן׳ רצו ר. אך לפנ ת הערעו ולדחות אם הראשונים, והשניה מפי ד״ר גוטמן, י המערערי ר לויצקי, ב״כ שנ ת מפי מ ח א לפנינו, ה

ת השלישית. ר ע ר ע מ ב״כ ה

ת בידי רו א היתד• בשרה, הרי ממילא נשארה השכי ם ההעברה ל מר לויצקי טען, כי אם הראשונים), נמצא שהם לא עזבו את המושכר, השוכרים המקוריים (שני המערעריר טייכנר, הציע להן דמי ת מוגנים כלפי המשכירות, מאחר שאחד מהם, מ ו וממשיכים להי

ו לו. ת ולא נענ רו שכי

ם פסי נים הצהירו בהגנתם׳ בי הם אינם תו ם הראשו ה זו. שני המערערי נ ע ט ד ל סו אין ים גמור. כי א ת ה מה למציאות, ב בת אותם. היא גם מתאי י ת המושכר עוד, והודאת זו מחי אה ר ב ח ת העסק היתה כשרה וכשרה. ה ר ב ע תה כשרה, הרי ה ת השכירות לא הי ר ב ע אם ה: דייר ת י ת ד ב ו ה ע נ י ח ב ת ולא מ אינה זהה עם השוכרים המקוריים, לא מבחינה משפטיעבר לגב׳ טראוטמן. מאז היווסד החברה, או ה הו ר ב ח הקר עזב מזמן את הארץ, וחלקו בו מעולם , שלא היו ל ת הארץ, יושב במושכר גוף זר לגמרי ת מאז עזוב ד״ר הקר א ו ח פ לק י ד ר טייכנר ע ת את העסק, ואם מ ל ה נ מ ה היא היא ה ר ב ח ת עם המשיבות. ה רו יחסי שכי­ ה: גם שטרי דמי השכי מצוי במושכר, הדי הוא שוכן בו כאחד ממנהלי החברה. חוץ מזת לא היו בו ת שהוצעו, צריכים היו להיפרע לא ע׳׳י השוכרים, אלא ע״י החברה, והמשי רום י המערערי ה לשנ ד ב ת הללו, א ו נ ות כאלה. מכל הבחי י יבו ק בהתחי פ ת ס ה ייבות ל מחות המושכר — עד כמה ת א ו נ פ כר מטעם החוק, ועליהם ל ת לשו תנ י ה הנ נ ים ההג נ הראשו

למסרו למשיבות. שיש להם עדיין אחיזה בו — ו

582 ״פסקי־דיך, ברך ח, תשי״ד/תשט״ו־1954

ן מ ס ו ל ל י פ ש ו ר ה ב נ גד שי ד ואח׳ נ ק ן ה י מ א 208/51 א ״ *

ילברג ט ז פ ו ש ה

א ? הו ד א מ ד ל ת ע י ר ו ק ה מ נ ע ת השלישית׳ היתד• ט ר ע ר ע מ כ ה ״ ל ד״ר גוטמן, ב ו ש ת נ ע טהעברה ת, ו בו ם החו יות ע ל הזכו ה טוטאלית, ש ר ב ע : ה ה ר ב ע י ה נ י מי ת שנ ן ב קש להבחי ביג הראשון, אך ו ס ן ה ה מ ר ב ע ה ה ב ר י כ . אין המגילה מ ד ב ל יות ב ל הזכו ״חלקית״ פביכול, שג ל הסו : כדי שיעורו ש ק ו י ר ד ת י ג השני׳ או ב ה מן הסו ר ב ע ה , ב ו רה, לדברי א מכי הי

ם נ מ ה זו א ר ב ע ת לאחר, הדי ה רו ר את חוזה השכי י ב ע כר ה ם השו : א ר ב ל ד . פירושו ש י ^ השנת ת א כו ז לה ל עי מו לה ו עי א מו ך הי י החוזה, א פ ־ ו על תי בו ד מחו י ת ממעב ת א ר ר ח ש ה מ נ אית ר ע ר ע מ י ה , הד ך הדבר אם כ ת. ו ת מיחסי השכירו ו ע ב ו נ ות ה י כו ל הז כ ה ב ר ב ע ה ל ה ב ק מו ת ו ה א ר כ , כאילו ש ה לה זכות שימוש במושכר ש כ נה, ר ה הנדו ר ב ע ה ף ה ק ו ת השלישית, בי פ ־ ל ר ע כ ו ש ת ל נ ת י נ ה ה נ ח ההג ו כ הן מ ת כלפי נ ג ו א מ ת, ושוב הי בו ת המשי א ן מ במישרי

ם. ת העסקי ד ו ק ב פ

ע צ ב ת ביקש ל ת השלישי ר ע ר ע מ ה שב״ב ה ה הזאת. מ ת הטענ ל א ב ק כן ל י מו אין אנגלי על הגזע פי ה־ assignment of lease האנ ת של ענ י ת ו כ א ל ה מ ב כ ר א: ה כאן הול סימן נור היבוא״ ש ך ״צי ר ד א ב ת לכך, אף ל ו ר ש פ פי המגילה. ואין כל א ל סעי י ש כ ר ו ת הם ה ה ל ! א ת י ל ג נ א ת ה ו ר י כ ש ת של המגילה, כהרי ה ו ר י כ ש י ה j 46 לדבר המלך. בי לא הר­ ת ההיסטו ו ח ת פ ת ה ב ם ו ה י ת ו נ ו כ ת , ב ם נ כ ת רתם, ב : בצו ט ל ח ה ה ב ם זה מז י נ ת שו ו ד ס ו י מ שנ­ ת עם השכי לי ג ן האנ ת המקרקעי ו ר י כ ת ש ל ״לזווג״ א ל כ ר ב ש פ ם א , א י פקנ ת שלהם. מסו י ר

ת שהיא. ר ח ת א י ט פ ש ה באיזו שיטה מ ל י ב ק מ ת ה ו ר

ו כלפי תי בו ר מחו ר ח ת ש ו מ נ ה אי י ל ג נ א ת ב ו ר י כ ש ה ־ ר י ב ע ו מ ל ל ג ון אשר ב ך כי הרעי

ת — ב ב ו ס מ ה ה ו ק ד ה ה נ ח ב א ו נעוץ ב ר ניהם, מקו ף ״החוזה המפורש״ שבי ק ו ת ר ב המשכין ם חוזית״ (privity of contract) לבי י ר ב ד ־ ת ו ל ע ב ה — בין ״ ל ע מ ה ו י 400 שנ נ פ ל מ

.(privity of estate) ית״ נ י ם קנ י ר ב ד ־ ת ו ל ע ב ״

( B r a c e ; W a l k e r ' s Case; (1587), 76 E.R. 676, at pp. 680, 681, (2); March v. ןן ( , at p1025. E.R 80 ,(1614. 1027, ( 6 v i d e Cheshire, Modern Real Property־ ,),

ed. p .6. 202).

ים — השוכר רי ם המקו י ר ש ק ת מ נה בין ה ת בעי ד מ ו א חוזית, אישית, והיא ע ה הי נ הראשוד מאיש לאיש ו ב ע ה ל ל ו ל כס, והיא ע כה אחרי הנ יה כרו יהם בלבד. השנ נ בי ן והמשכיר — וך ר ד , ב ו ה על לבנ ל ע ה זו מ נ ח ב ת, ״הקנינית״, של השכירות. א ת החפצי כו ת הז ר ב ע ם ה עת ב ו ט ל הלווה ל בץ ע ד הגוף״, הרו י בין ״שעבו ר ב ע ט ה פ ש מ ת ה נ ח ב ת ה האסוציאציה, אן ״שעבוד נכסים״, הרובץ , לבי ו לאחר ר כ מ ה יכול ל ו ׳ ואין המלו ו בלבד ת ב ו ט ל המלווה, וה לזכותו ו תו של המלו כו ר חוב״ — מז ט ה של ״מכירת ש ר ק מ עובר — ב ל נכסי הלווה׳ ו עק הכותב, ר ת פ ו ב ו ת ו וכוי, כ מחל ר ו חז ו ו ר ב ח ב ל ר חו ט ר ש כ ו מ ה ר (עיין םוגיא ד ט ש נה ה ל קו ן ש, מ ״ ו ח ע ״ ו ש ל ע ״ מ ; ס ט ש ׳ ב ת ו כ ה ק ר ת, פ בו ל הרי׳׳ף כתו ! ריין ע ם י ר ת ת א מו מקו ף פ״ה ע״ב, ו ד

ו תם״)׳ נ ת רב ט י ש ת החושן שם, ס״ק (כ״ז), על ״ : קצו ד חו בי ׳ כ״ג, ס״ק (נ״ד,)׳ ו ׳ ס״ו, סעי סיה נ ת המשפט של המגילה. ואם המגילה אי ט י ש ך ב ו מ ס ת ה ש ה זו, על מ נ ח ב א ך אין לה, ל א

״שסקי־דין״, כרך ח, תשי״ד/תשט״ו־1954 583

פרל לדםמז ש ו ד נה ב גד שי ר ואח׳ נ ק ע״א 208/51 ארוין ה

השופט זילברג

רוש ת ההעברה ״הטוטאלית״ של השבירות, פי נה מתירה — א נ : אי ז ה — ואמנם ב ר י ת מר 'ההעברה ת אותה עד לשיעו ט ע מ לא: מ ה ואינה מכירה כלל, ו ר י ת נה מ : אי ר ב ד ה

ת השלישית. ר ע ר ע מ •״המפוצלת״, שהגן עליה ב״כ ה

ם זכותו של השוכר על־פי המשפט א ! א ך ש פ ה נ מ ישאל: מ 12. וכאן יבוא השואל וע לא נחיל עליה — באמצעות ו ד נה זכות חפצית, אלא אישית, אובליגטורית, מ הא״י איו נ נמצי זה אובליגטורי, ו ת מחו בעו ו ות. הנ י ת זכו ר ב ע ל ה ת ע לי ג ת ההלכה האנ סימן 46 — אתד ההעברה של ת הי נ ק ס : מ ו נ י ה ממש, הי ך אחרת, לאותה מסקנ ר ד מגיעים שוב, אלא בם להעביר גם זכויות־חוזה אישיות, י האקוויטי האנגליים מרשי נ כר ז שהרי די זכויות השו

ם מםויים, ב או רדו ו די נ י בסגולותיו של אי זה גופו לא יהא ״אישי״ ביותר, תלו ד שהחו ב ל ב ות ח ט ב : חוזה ה ד ח גלי א ר אנ ב ח כמו חוזה עבודה, או לפי דוגמא מאד ״מוצלחת״ של מ

נישואין, וכדומה.

(Sutton and Shannon, on Contracts, 4. ed., p. 366; Kemp v. Baerselman; (1906), 2 K.B. 604, at p. 609, (7); Whiteley v. Hilt; (1918), 2 K.B. 808, at

J p. 820, (8)).

כבד אמר הלורד מקנויטן: ו

ה נ תו ך חוזה נ ת הנאה מתו ב ו וחת היא כי׳ בדרך כלל, ט ״הלכה רוה יבול לאכפה.* ך ר ב ע ה ל ה ב ק מ ני היושר, ו ה מדי ר ב ע ה ל

(Tolhurst v. Associated Portland Cement Manufacturers (1900), Ltd.; (1903), A.C. 414, at p. 421, (9)).

: ם י ת בותי לכך ש תשו

ה, ק ומנוסה, של ה־ leasehold האנגלי ה לי, כי אלמלא אפיה החפצי, הבדו א ר (א) נר היה גליה אסו ם באנ ת זו לא היתה שם אלא חוזה אישי גרידא, אזי ג רו ואילו שכית המשכיר), כי חוזה אישי זה, מ כ ס ת לאחר (בלי ה י ת ב רו ר שכי ; בית להעבי כ ו ש לת ס פ ו נה ת ב אז כחוזה ״אישי״ ממש, חוזה אישי־אינדיווידואלי, אשר בו אי ש ח היה נ

פט דנינג, ן ר יש באימרת השו ב ד כר ל ם אין ראיה לדבר, ז ת האקוויטי הנ״ל. א כ ל הת רו ר שכי ש א א 8 (ו) לעיל), כי כ ק ס פ ט ארינגטח נ. ארינגטון, (0, (צוטט ב פ ש מ בם החזקה י הדירה״ — ואפילו א ת ל ה ב ר י ת ד נה leasehold, אלא ״רשו ת אי י ב ה­ ל (כפי שקרה המקרה שם) — אין ש ב ג ו י מ ת ל ה לו לזמן ב ר ס מ ת נ בי י ז ו האכסקלת ״רשותו״ לאחר (ראה שם, ע׳ 155, מול אות השוליים כני). ר א ת רשאי להעבי הרשו

I ,א אפיה המשפטי ל מ ל ת בה׳ וכי א ב ש רת דירה ל חד בשכי ו מכאן׳ כי יש משהו מייות שבה, על אף ת הזכו ר ב ע ה ה ל נ תו החפצי, כאשר leasehold הנה, לא היתד, ניגרע ר כן — למה י מ א ל זכויות־חוזה אישיות. שאם לא ת כושר ההעברה, הרגיל, ש

רי אחר י גטו ל חוזה אובלי ע ל ב כ כאן חלקו של ״בר רשות״ מ

584 .פסקי־דין״, כרך ח, תשי״ד/תשם״ו־954נ

ן מ ס ו ל ל ר פ ש ו ר ה ב ע ד ש ג ר ואח׳ נ ק ן ה י ע״א 208/51 ארו

ג ר ב ל י פט ז השו

ט פ ש מ ל ב כ ל ו כ ״ מ ר ד ס ו ו ״בלתי מ ע ת זכויות א ר ב ע ל ה י ש ט פ ש מ ד ה ס ו מ (ב) ה, ב ת חו ר ב ע ת ה ד ו ק : פ ל ש מ ושא זה. ל ת בנ ו נ ד ת ה ו ש ר ו פ ק מ חו ת־ עראו הא״י. ישנן ו, ה ר ב ח ו ל דה א ו ב לאג ם ח ד א ת ש ו ב ו ת מסחריים״, או ח ו ב ו ח ת ״ ר ב ע בי ה 1928, לג: ם י ר ח ת א ו ר ו ק מ ״ ל ם ו ק ו ״מראה מ נ ת ל ש מ ש ף מ דה זו א ל כן, פקו ר ע ת ק שבג י עי

ק ארץ־ ת חו א ר ו ה ל ״ ל כ א ש ב ה ומה ל מר על קי ה סעיף 4 שבה, הדואג ושו א א רי פ נה היא כאן, ב ו — והכו ם י י ו ס ג מ ו ה מס ע י ב ב או ת ת חו ר ב ע ה ה ר י ת מ ישראלית״ הה ק זה, שהי ו ח . משמע׳ כי ב י ת החוק העותומנ ו א ר ו ה ת השוליים מעידה, ל ר ת ו כ שם ה ד מ ח י א יתכן כ ם שבאלה, ו י ר ת ו גים מ ל״ארץ־ישראלי״ אחרי הכיבוש, ישנם סון ו י ל המגילה. מכ י סעיף 252 ש פ ר ע״י המוכר״, על־ כ מ מ ת ה ו ע : ״המחאת מ א ו ה

י ממצה, ת ל ו ב ל אפי ר כל שהוא, ו דו ה ״סי ת שמצאה ל י ט פ ש גיא מ א סו י זו הי ר ב שכך, הא 167/47, ״ ע ) ״ י ל א ד ש י ־ ץ ר א ק ה ל החו לים ש ה המקבי כ ל ה י ה ק ר פ ם, ב ו ואפילו פגת •״צינור היבוא״ ל כאן א ב אין להפעי א ״פס?ןים״, 1949, ע׳ 49, ב־ע׳ 52, נ 11». ושוה שיש מ ת עצמו כ , שיפקיע א ק הארץ־ישראלי ר המלך, ודי לו, לחו ב ד של סימן 46 ל

בו.

גט פ ש מ ה ־ ת י ל ב ו ש נ י ד ־ ק ס ת פ ר ולאשר א ת הערעו ת א ו ח ד י כי יש ל נ ר ו : סב ר ב סוף ד

המחוזי.

ם. מ הנשיא (אולשן): אני מסכי ד נ ד

ם. י מסכי : אנ חן ברנ השופט ׳

ם ו כ ס ר, ב ת הערעו ם בהוצאו י ר ע ר ע מ ת ה ר, ולחייב א ת הערעו ת א ו ח ד כך הוחלט ל לפי

לל של —.100 ל״י. כו ה

ניתן היום, ג׳ בםיון תשי״ד (4.6.1954).

»0סקי־דין״, כדך וז, תשי״ד/תשט״ו־1954 585