49

ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג — השלישית הסוגיא

שן בני (1]א[) הגו בי א נ ל י הוו ד ל ן מצור א ד צ מעלי ל א. ב ת ב ה בניהו אתו ש מ ק חנן, ,דר ל יו

תין ליה: אמרי ה ה אב שר הו הו, אפ א אנן ל שר ל ן, אפ אי? ל מ

הון קבלו בבר :להו אמר לי ע ;אבהתיבו ע מ אמך תורת תטש ואל אביך מוסר בני ש

שלי מ ח[. א ]

שי דהוו נהגו חוזאי בי בני (2) ה מפר תו, מארוזא. חל ה אמרו א ב לי ר יוסף. ל

הו: אמר ה ני ל ל אנפיהו. זר ב ב

תיביה (3) ם :אביי אי תרין דברי סור בהן נהגו ואחרים המו אי אתה אי — אי ש להתירן רבפניהם.

ה: אמר (4) ה, איתמר מי ולאו לי ל ב אמר ע אי? חסדא: ר ת בבו

תאי מא? מאי וכו ם טע א? דסרכי משו ת ל מיהו שי ]הנך[ כול מילתא. סרכי נמי אינ

א (5) ב אמר אל שי: ר א אי חזינן, א לי, אורז רוב ב א א ה ל ל ב א באפיהו, זר נ מ ל אתי דיהו; חלה תורת ומשתכח לבטולה מיני

א אי לי, דגן רוב ב ה א ל ב אפיהו, זר נ א ב מ רי אתי דיל שו ע מן החיוב על הפטור מן ל והפטור. על החיוב

ה: (1 ]ב[) פ ם גו תרין דברי סור, בהן נהגו ואחרים המו אי אתה אי אי ש בפניהם. להתירן רב אמר בבותאי. חסדא: ר

לי כו מא ו א? על ל

א: (2) תני ה וחצין אין באחד אחין שני רו חצין ו בבבול. אחים שני רו

הודה מעשה הלל בי אל רבן של בניו ו מלי ה בבבול באחד שניהם שרחצו ג עליהם ולעזה, מרו: מדינ א מינו ו אינו לא מי בך! רא הלל ונשמט צ ת וי א החיצון לבי מר רצה ול תרין להם: לו אתם. מו

אין צ אין בשבת בקורדקסין יו אין ו צ בבירי. בקורדקסין יוהודה ומעשה הלל בי אל רבן של בניו ו מלי או ג צ רי בשבת בקורדקסין שי ה בבי עליהם ולעזה, מרו: מדינ א מינו ו אינו לא מי בך! ר

הם, ונתנום ושמטום א לעבדי מר רצו ול תרין להם: לו אתם. מו

בין ש אין בשבת גוים ספסלי גבי על יו בין ו ש בעבו. בשבת גוים ספסלי גבי על יומעון ברבן ומעשה אל בן ש מלי שב ג בי על שי ה בעבו בשבת גוים ספסלי ג עליו ולעזה, מרו: מדינ א מינו ו אינו לא מי בך! רמעון רבן ונשמט אל בן ש מלי שב ג א קרקע, גבי על וי מר רצה ול תרין להם: לו אתם. מו

א כיון נמי, מדינה בני (3) חי דל הו, רבנן שכי ם גבי תי מו. ככו ד

מא (4) של ם, ספסלי ב ם גוי חזי משו מי וממכר, כמקח דא נמי, קורדקסין מ תלפי דיל ש תי מ א הו ו תויינ אי ת ארבע ל ת אמו שו א הרבים, בר אל

חצין, מא? מאי רו טע

א: תני חץ אדם הבל עם כד מ? רו אביו חוץ ? חמיו מ אחותו. ובעל ואביו. בבוד מפני באביו מתיר יהודה ר׳

תו א הו ו ר אינ שני גזו חין ב ם א תו. בעל משו חו א

מיד תנא: (5) חץ לא תל ך רבו ואם רבו, עם יר תר. — לו צרי מו

א בי (1 ]ג[) ת ה א ה, בר בר רב א אבל חנ א. תרב תר אי ד

ל ה ע בי ב לג א ר א חיי חנן. בר בר ורב

הו, ביון חזינ ה אמרו אתו בסינהו. ד אביי. לי הו: אמר ל אי! שוינבו ל ת בבו

ת חנה בר בר ורבה (2) ה לי תנן: הא לי תנין ד מרי עליו נו א מקום חו צ מרי משם שי חו מקום ום? שהלך ש ל

ל מבבל מילי הני אביי: אמר (3) ב ב ארץ ל מ אל ו שר ץ י ר א אל ל שר מי, אי ;י ץ מבבל נ ר א ל

אל שר ארץ אבל ;י אל מ שר ל, י ב ב אנן ביון ל ן ביפינן ד נ י ד ב ע ו, ה בותיהו. ל

ב (4) א אפלו אמר: אשי ר מ ארץ תי שר׳ מ ל, י ב ב א מילי הני ל ב אין הי תו ד לחזור. דע

ה ה, בר בר רב תו חנ הוה. לחזור דע

ה אמר (1]ד[) ה לי ה בר בר רב ה: חנ א לברי א ברוב ספיחי תיבול ל א בפני ל ל א ו ל אני, בפני. ש

ת שראיתי ל, יוחנן ר׳ א ב א א בדי ש חנן ר׳ הו א בפניו עליו לסמוך יו ל ש ה, בפניו. ו ת א א ל

א בפני ]לא תאבל א ול בפני[. של

א פליג ה ו ה, דידי אדידי

ה דאמר (2) ה, בר בר רב חנן ר׳ לי סח חנ ם אלעזר: בן יו ת פע ח עון ר׳ אחר נבנסתי א מ בן ש

א בן יוסי קוני ה, ל גנ תן ואבל ברוב ספיחי ונטל ל א ,אבול בפני :לי ואמי לי ונ ל א בפני ש ל

אבל. ת שראיתי אני, ת עון ר׳ א מ ל, יוה׳ בן ש ב א א בדי ש עון רבי הו מ י בן ש ח לסמוך י

א בפניו עליו ל ש ה, בפניו. ו ת ל; בפני א בו א א ל פני, ש א ב אבל. ל ת

א, (3) מעון ר׳ דתני מר: ש סורין הספיחין בל או ץ א חי חו אין ברוב, מספי א ש בירק בהן ביוצחבמ׳ השדה, ם: ו מרי אסורין. הספיחין בל או

הו (4) תרוי א ו ר' אליב עקיבא, דא: תני א נזרע לא הן ד קרא תבואתנו את נאסף ול בי עקיבא: ר׳ אמר — ב[ בה ]וי מאחר ו

אין עין, ש ר ספין? מהיבן זו אן או חין מב סורין. שהן לספי א

פלגי? קא במאי (5) מירינן סברי: רבנן חין אטו כרוב ספיחי גז מא, ספי ר' דעל מעון ו א סבר: ש רינן ל כרוב ספיחי גזחין אטו מא. ספי דעל

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 50

הג)נ השלישית: הסוגיא 51ע״ב( ע״ב-נא מנ

התלמוד מסורת

ד יא, א שבת ירושלמי (;61 ׳יג)עמ יג שבת תוספתא וראו ע״ד(, פרקנו)ל ריש ירושלמי וכו' בישן בני (1]א[)מ' ד נדרים תוספתא ראו ובו' הטותרין דברים (3)ע״א. יט שבת בבלי ע״א; סוף ע נדרים בבלי (;112-111 ו) אט' (1]ב[) זו. סוגיא של ב חלק להלן, וראו ע״ב. לז א, ב נדרים ירושלמי ע״ב; ה מגילה ע״ב; פא ע״א, טו ב קטן מועד תוספתא ובו' אחין שני רוחעין (2)ע״ב. כא סנהדרין ;ע״ב לא עירובין ראו בבותאי חסדא רב

יב)מהד' יב שמחות מסכת ראו ובו' רוחץ אדם הבל עם (4)ע״ד(. פרקנו)ל ריש ירושלמי (;372 יד-טז)עמ' אט' אשי רב ... טילי הני אביי אט' (4 ,3]ג[) שם. עיין וכו' רבו עם ירחץ לא תלטיד (5) (.199 עמ' היגר,ע״ב. לח בכורות ראו וכו' אלעזר בן יוחנן ר' לי סח חנה בר בר רבה דאט' (2]ד[) ע״ב. יח חולין וכו' אפלו

תבואתנו את נאסף ולא נזרע לא הן (4)א. ט שביעית משנה ראו ובו' אסורין הספיחין בל או' שטעון ר' (3)ע״א(. קח וייס, )מהד' א ד בהר ספרא וכו'

רש״י

הוה שבת. מצרכי להיבטל שלא עצמן על מחמירים והם שבת, בערב צידון של השוק יום לעידון טעור הנך יותר. ומזלזלין קולא, של טילתא סרבי אורז. טארוזא היו. שעשירים השוק, מן להמנע להו אפשר מן המפריש מדגן. אף מחלה לאימנועי דאתו היא, קושיא — מילתא סרכי גמרי, דלא כיון נטי אינשי האורז על הדגן מן והמפריש הדגן, ניתקן ולא האורז על השם חל דלא טבלים, אוכל הדגן על האורז אלא חלה זו שאין ונמצא מחוייב, אינו שהרי האורז, בשביל הדגן על חל השם שאין לכהן, טבל מאכיל

ערומים רואין ועכשיו יחד שמצוין מתוך דנימא פריצות, משום כאן ואין — כאחד אחים שני רוחצין טבל. כאחד. לרחוץ אחים שני נוהגים אין כלומר בו' רוחעין ואין זכור. למשכב באחיו איש עין נותנין זה את זה

ואתי משתלפי דילמא חיישינן ולא רחבים, סנדלים( רופפות, )נעלים אשקפונ״ש קורדקיסין מקום. בבבול שהן נברים ספסלי איסור. בהן נוהגין שהן בקורדקיסין, לצאת בירי בני דרך ואין אמות, ארבע לאייתוינהו

סרכי הוא, תורה מקום ולאו גמירי, דלא דכיון דטי בבותאי לחשדא. חיישינן ולא סחורה, בהן מוכרין שיצתה לבו, נותן בחמיו וכן להרהור, לבו נותן יצא, שמשם ונזכר שרואהו מתוך וחטיו טאביו מילתא.

בני אינהו ואתו במרחץ. שמשמשו אביו בבוד טשום הירהורא. איכא נמי אחותו בבעל וכן מכאן, אשתו שישמשנו לו עריך רבו היה ואם וממוראו. מכבודו להתבייש שצריך רבו עם ירחץ לא תלטיד כבול.

שבמקום חלב ואותו כקשת, ועשויה כפופה שהקיבה הקיבה, שבכפיפת חלב דאייתרא אבל במרחץ. המותרים דברים לעיל: דאמרינן בבותאי שוינבו איסור. בו נוהגין בבל ובני ישראל, ארץ בני אוכלין היתר

לבבל טבבל טילי הני בכותאי. חסדא רב ואוקמה בפניהן, להתירן רשאי אתה אי איסור בהן נהגו ואחרים שכן וכל המחלוקת, מפני כאן יש לעיניהן, מנהגן ישנה אם להדדי, כייפי דלא דכיון בבבל, לעיר מעיר את ישנה אם לבבל ישראל טארץ אבל המחלוקת. מפני המקום מנהג את ישנה אל ישראל לארץ מבבל

עבדינן סמיכי. לא ובבבל סמיכי דאינהו ישראל, ארץ לבני כייפינן דאנן מחלוקת, כאן אין בבבל המנהג טארץ תיטא אפילו כמקומן. עושין אלא מנהגם, לשנות להם אין לכאן משם באין אם כלומר: בוותייהו

ראוי. בדי הביעור. זמן לאחר בשביעית, ברוב ספיחי ונטל דאייתרא. תאבל לא ישנה. אל לבבל ישראל אדידיה, דידיה פלוגתא והיינו שאכל, שמעון ר' את וראיתי הואיל עלי, לסמוך יכול אתה בפני אבול בפני

ומסבריה מגמריה ולאו הוא סמכא בר דלאו גב על דאף קאמר והכא בפני, אפילו תאכל לא אמר: דלעיל בשביעית, אסורין הספיחין בל דאכיל. רבה לגברא דחזיא משום בפניו, מיהא עליה סמכינן ליה, שרי קא

משרשין השדה בירק בהן ביועא שאין הכרוב. מקלח היוצאין עלין ברוב טספיחי חוץ ואילך. הביעור מזמן ספיחים שאר וכל נינהו, ספיחים שאר בכלל ולאו ענפים, על ענפים שמוסיף כאילן הן והרי גדילין, הן

אלא תורה אסרה ולא בענפים, גדילין עליו אלא כן, אינו כרוב ספיחי אבל הוא, לארץ ונופל הנחבט מזרע קרי לא גוונא האי דכי חדא: לי, וקשיא שמעתי. כך וגו', נזרע לא הן כדכתיב: זריעה, מעין ספיחים בהן נהגא לא מי בשביעית אילנות ועוד: לקיטה, קודם לארץ ונופל הנחבט מזרע הגדילים אלא ספיחים,

עקיבא ר' אטר וגימגום. החורף, ימות כל לחיה כלה אינו דכרוב משום דטעמא בעיני ונראה קדושה? נמי הן קאמר: והכי שאסורין, הספיחים על לימד יאספו? מה זורעין, אנו שאין מאחר נאסוף, ולא נאמר: למה ביעור דאין גב על דאף דעלטא ספיחין אטו ברוב ספיחי גזרינן נאסוף. לא מאיליהן והגדילין נזרע, לא

בספיחין דאין משום טעמא לימא דלא אסורין, דידיה ספיחין הגשמים, ימות כל מתקיים דהא לכרוב,ספיחים. שאר למישרי ואתו שביעית, איסור

הסוגיא תקציר

חצות, קודם הפסח בערב מלאכה לעשות נהגו שבהם מקומות יש א, ד פסחים משנה לפי

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת52

יש כיצד בשאלה עוסקת זו ארוכה סוגיא מלאכה. לעשות שלא נהגו שבהם מקומות ויש ]א[ הראשון בחלק חלקים. לארבעה הדיון את לחלק ניתן סותרים. למנהגים להתייחס

מלנסוע להימנע היה בישן אנשי מנהג הבבלי, לפי חוזאי. ובי בישן אנשי מנהגי נידונים זה, ממנהג להשתחרר בבקשה יוחנן לרבי פנו הם מסוים בשלב שבת. בערב לצידן מצור הפרישו חוזאי בי אנשי שונה: היה חוזאי בבי המצב סירב. והוא אבותיהם, מנהג שהיה אם בשאלה יוסף ורב אביי נחלקו בחלה. חייב האורז אין הדעות שלכל הגם מאורז חלה נהגו שבו במקרה גם מנהג לבטל אין שלפיה ברייתא מצטט אביי זה. מנהג לבטל ניתן

בדעת הפותח (,1]ב[) הסוגיא של השני לחלקה מוביל זו בברייתא דיון המותר. בדבר איסור שומרונים או כותים — ב'כותאי' רק עוסקת לעיל שנזכרה הברייתא שלפיה חסדא רב

אנשים לשחרר ניתן אולם — טעות ממנהגי אף לשחררם אין ולפיכך הארץ עמי שהם מברייתא מקשים זו דעה על איסור. בהם שנהגו המותרים מדברים בהלכה המבינים

מנהגים וכיבדו בגליל החכמים ביקרו שבהם מקרים שלושה המתארת (2]ב[) ארוכה לטענת לכאורה מסייעת זו ברייתא הגליל'(. 'אנשי ברייתא בטעות)להלן: שיסודם מקומיים

רק טעות מנהגי להתיר אין שלפיה חסדא רב תפיסת על ומערערת יוסף, רב כנגד אביי דינה רבנים בתוכה שאין אוכלוסייה שכל מסביר סוגייתנו עורך בכותים. מדובר כאשר

לכבד הכרח היה לא חכמים תלמידי בהן שיש באוכלוסיות מדובר היה ולו (,3]ב[) 'ככותאי' שומן לאכול ישראלי ארץ במנהג עוסק ]ג[ הסוגיא של השלישי החלק המקומי. המנהג את

חבריו אותו וכשראו בבבל, זה שומן אכל חנה בר בר רבה בבבל. שנאסר דייתרא, מסוג זה להם אמר אביי, בפני אלו חברים עליו כשהלשינו השומן. את לכסות מיהר הוא כך נוהג

המכובד ביחס לדיון מוביל זה מעשה כותים. כאל אליהם התייחס חסדא שרב האחרון במנהג עוסק הסוגיא, מסתיימת שבו הרביעי, החלק בבבל. ישראל ארץ מנהגי זכו לו אשר שהוא אף השמיטה משנת כרוב ספיחי לאכול לא לבנו יעץ הוא חנה. בר בר רבה של נוסף

בשביעית. בבכלל, וספיחים הכרוב, במעמד לדיון מוביל המעשה (.1]ד[) לאוכלם נהג עצמו שנשתמרה לזו שדמתה יותר קדומה מסוגיא התפתחה בבבלי שהסוגיא עולה מניתוחנו הגליל, אנשי של הברייתא על הדיון עיקר נסב בירושלמי ע״ד. ל א, ד פסחים בירושלמי התלמודים בשני הברייתות ניסוח שבבבלי. מזה במקצת השונה בניסוח בו המובאת

הארץ עמי שלפיה חסדא רב תפיסת לאור מהסוגיות. אחת בכל האמוראי מהדיון מושפע בברייתא בגליל הקהילות מקבלות טעות מנהגי של הפרה להבין לא עלולים )'כותאי'( לעומת בירושלמי, כך!״. ראינו לא ״מימינו תמיהה: בקריאות מנהגיהן הפרת את שבבבלי

וזאת כן״, נהגו ״לא בניחותא: אומרים הם בהלכה; בורות מגלים אינם הגליל אנשי זאת, הגליל שאנשי ומכיוון בידע, תלוי הכל שלפיה בירושלמי, אבין רבי של למימרא בהתאם

המנהגים את לכבד המבקרים החכמים על היה בהלכה, ולא חומרא במנהגי שמדובר ידעו לשחררם יכולים המבקרים החכמים היו מלומדים הגליל אנשי היו לולא המקומיים.

נסיבה אינו בהלכה וידע סמוי, נדר מעין הוא המנהג זו, תפיסה לפי אבותיהם. ממנהגימחמירה. דווקא אלא מקלה

הג)נ השלישית: הסוגיא 53ע״ב( ע״ב-נא מנ

פירוש

ת קביעת לו בו ם הכרוכה היא, מחשבת מלאכת הסוגיא ג ם. בלבטי א רבי ת בסוגי ם הנוכחי מדי עותר בפנינו אלו לבטים שר המבנה מבחינת שאת. בי מר את לחלק אפ ת לארבע הסוגיא חו סוגיו

ת, ם האלו הסוגיות לכל ישנם בעת בה אולם נפרדו ם מרכיבי תפי שו הרושם את המחזקים מא שלפנינו אוי כזה במקרה אחת. סוגי מוד ר ם, כל על לע טענת את המחזקים אלו גם השיקולי

חוד. טענת את המחזקים אלו גם ההפרדה האי

שר כאמור, ת לארבע החומר את לחלק אפ חידו ת. י חידה נפרדו ה הי פור מתחילה הראשונ על בסישן בני מת בי שי רב בדברי ומסתיי אי. בני מנהג על א חידה חוז ת זו י ם שני כולל ם סיפורי איי מור א

שא מ תן ו מ אי ו מור ת בצרוף א שון הסיפור הסוגיא. בעל של הערו א ה הר חיד מדו דן בי של במעת, מנהג שני אבו ה מץ המנהג שבו במקרה דן ו בור ידי על המאו עם אחד בקנה עולה אינו הצי

חידה ההלכה. לפי המקובלת ההתנהגות ה הי א' במונח מתחילה השניי פ ה' 'גו פ (,6 מינכן בכ״י )'גוא תחילת כלל בדרך המציין ת 1חדשה, סוגי מ תיי מס א ו ת ת קצרה בבריי בסופה: אגב דרך המובא

א ״תלמיד חץ ל ך רבו ואם רבו, עם יר חידה מותר״. — לו צרי א אף עוסקת זו י א במנהג, הי ל לו וא' המונח פ שר 'גו ת היה אפ או חידה של המשך בה לר חידה הראשונה. הי ת הי שי שלי מתחילה ה

תרא״, תרבא אכל חנה בר בר רבה אתא ״כי :נוסף בסיפור מת דאי שי רב בדברי ומסתיי חר א לאתן המשא מ ה 2האמוראי. ו חיד חידה אגב דרך נקשרת זו לי ת המתחילה י מר מי חנה: בר בר רבה ב

ה ״אמ' ה״ חנה בר בר רבה לי כו', לברי ת ו מ תיי מס א הסוגיא בעל בדברי ו לן)נ ה מעון ״ור' ע״ב(: ל שרינן לא סבר חין אטו כרוב ספיחי גז חידה דעלמא״. ספי ה נקשרת זו י חיד א משום הקודמת לי שהי

תו מתייחסת או אף חנה, בר בר רבה אמורא, ל א ו סור של במנהג עוסקת הי ת אי השנוי דבר אכילה בדומה 3במחלוקת, חיד ת ג. לי ש המבנה, מבחינ ת שלו שונו ת ארבע מבין הרא חידו ת אלו י מדו עו

ת עצמן בפני כו תן בז ת צור חיצוני ת ה כו בז הדיון העובדה ו די בא בהן הכלול ש מו לי פן סיו באומלי. ם פור ה הפריטי חיד חדיו נקשרים הראשונה בי ת י כו תף: הסיפורי המונח בז שו שן ״בני המ .בי . .

שי ורב 4חוזאי״, בי בני אי בי לבני בנוגע פשרה לכלל מגיע א לסיומה. זו פרשה המביאה חוזה היחידה ת השניי ת נבדל כו פא', המונח בז ש בסופה וגם 'גו הרי סיום, י שך אין ש א המ ש מ תן ל מ ו

מד הרחיצה על חידה בסופה. העו ת הי שי שלי ת ה ת נבדל כו כי המונח בז תא' ' שא והחלפת א הנות א. לאכיל תר איי ה ד חיד שי. רב של וסיום סיכום גם מופיע זו בי חידה א דרך נקשרת האחרונה הי

ה אגב חיד שא ודנה הקודמת לי טין שונה בנו חלו ה אף כרוב. ספיחי — ל חיד יכולה אינה זו שימוד נא בדף הסוגיא עורך בדברי סיום לכלל ובא מקודמיו ונבדל נפרד בה הדיון עצמה, בפני לע

שר כן, אם ע״א. ת שבפנינו לסכם אפ מדו ש עו ת שלו חידו ת י שיו א ה ר תת־ נקשרת שבהן שלאחרוניחידה.

ת ם למרו ם האפיוני ם מן להתעלם אין הסוגיא חלקי בין המפרידי ם המרכיבי תפי שו ש המ שלו לת חידו ת. הי ת כל העיקריו חידו ת הי ה מתקשרו שור ה: אחת ל שנ מרי עליו ״נותנין במ מקום חו

א מרי משם שיצ חו ה לשם״. שהלך מקום ו חיד צד היא השאלה (2]א[) בי הוג כי בי בני כלפי לנאי ש הנוהגים חוז הפרי אין טוען יוסף רב מאורז. חלה ל לו בפניהם, מנהגם את לכבד ש אי אביי וש וקובע עליו חולק סוד 5לכבדו. שי אביי יוסף רב בין המחלוקת י א ל צד הו ם כי ש הכלל את ליי

תנין מרי עליו ״נו שר המקום״ חו א ה מדובר כ ה טעות. במנהג לכאור חיד א ב, בי ת שי בבריי אנ '

העמוד מספר את לעדכן יהיה צריך ואילך. 96 עמ' ב, חלק להלן, ווייס א' על דברינו ראו 1 ומה לא, או כרוב״ ״ספיחי אמר באמת אם מכן, לאחר חנה בר בר רבה דברי של בנוסח תלוי הכל שהרי גדול, עיון צריך זה גם 2

עצמה. בזכות עומדת אינה זו שסוגיא ברור פנים, כל על היחס. באמת אכילת על בנו את מזהיר חנה בר בר רבה שהרי הקודמת, היחידה של ישיר המשך היא זו מימרא חננאל ורבינו רש״י לפי 3

לבריה: חנה בר בר רבה ליה ״אמר היתה: זו במימרא המקורית הגירסא בהמשך, שנראה כפי אולם ג. יחידה נושא — דאייתראוכו'. כרוב״ ספיחי תאכל לא

סמוכים. באזורים מדובר בהמשך, שנראה וכפי 4 גם כן לעשות מותר אם היא השאלה בצנעה. המקום מנהג על לעבור מותר חוזאי לבי המגיע שלזר בכך דעים תמימי האמוראים 5

חלואה, מהר״ם ראו לשם״. שהלך מקום וחומרי משם שיצא מקום חומרי עליו ״נותנים משנתנו: לפי אולם המקום. אנשי בפני בפניהם, להתירן רשאי אתה אי איסור בהן נהגו אחרים המותרים דברים דקתני קשיא גופא ברייתא ״וכן :ונשמט ד״ה קנא, עמ'

היתר״. נוהג בפניהם שלא יאכל, דלא הו' בפניהם דמשמע

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת54

ההלכה את הסותרים מקום במנהגי נתקלים החכמים שבהם מקרים סדרת מופיעה הגליל',ע אין אבל המקובלת, הצבי הם ל את מפסיקים האלו החכמים טעות. מנהגי כעל מיד עלישי על מקובלת שאינה ההתנהגות ם המקום אנ מכבדי ה 6מנהגם. את ו חיד בר בר רבה נוהג ג בי

אל ארץ מנהג לפי חנה שר תו בבבל. י תרת זו התנהגו ת האמור, הכלל את סו שאל שאלה: ונ הת חנה בר בר ״ורבה ה לי תנן הא לי תנין ד כו' עליו?״ נו ד (2]ג[) ו תף מרכיב עו שו מרכז הוא מ כל שב

ת חידו ת הי מד צד הבסיסית השאלה עו ם לקבוצת להתייחס כי ם שאינם אנשי אינם או יודעיה המקובלת. ההלכה לפי נוהגים חיד ה בי ם הראשונ שי אי בי בני מפרי שאלה מאורז, חלה חוז וה

העיר אם היא ה לא. או כך על להם ל חיד ה בי ם השניי ה מובאי ש ת שלו ם מקומו ל שוני שר בגלי אשאלה אחר, מנהג נוהגים בהם ה שי הנתקלים החכמים אצל ו העיר אם היא המקום באנ להם ל

ה גם כך לא. או כך על חיד ה: בי שוף אם להחליט חנה בר בר רבה על האחרונ ח החכמים בפני לא השונה המנהג את מבבל הו ש שבכל מקרי זה אין לכן בו. נוהג ש ת שלו חידו הסוגיא של הי

ם ם. מוזכרי תי ה כו חיד ה: בי שונ מר מי ״ולאו הרא ת מ' עלה אי אי״; חסדא רב א ת ה בכו חיד ביה: אי״; חסדא: רב ״אמ' השניי ת ה בכו חיד ת: בי שי שלי שוינכו ה תאי״. ״ ם ככו א הם הכותי מ דוגם שי ם, שאינם לאנ הם ובנוגע 7יודעי א הנזכרת הבסיסית השאלה לפנינו באה אלי מלו חריפותה. ב

המבנה ושאלת לירושלמי השוואה

א עיון מי המקבילה בסוגי של רו ש בי ש א אחת. סוגיא מונחת שלפנינו מסקנתנו את מא בסוגימי של רו ת בי מד תא עו שי בעניין הארוכה הבריי ה במרכז, הגליל אנ ה ולפני חרי מר ולא אי חו מור א

ם, מנהגים על תנו בדומה מסוימי סוגיי הרי בבבלי, גם מופיע זה מחומר חלק בבבלי. ל הסיפור ששן בני על א הוא בי בני על הסיפור הו שן' ' מי. מי של מיון שבירו ם של זה ד הסוגיא של המרכיבי

א מקרי, אינו הו מר ו ת לנו או מרו ם הסימנים של תנו המבניי ש בבבלי בסוגיי ת י או ש בכל לר שלות חידו ת הי קריו חידה ובתת העי אחת. סוגיא להן המצורפת הי

ת בין השוואה מי הבבלי סוגיו של הירו ת כאן ו תר ה בהבנת קשיים מספר פו ת צורת חיצוני של הם: בבבלי, הסוגיא ש א' המונח מופיע מדוע וברא פ תנו. באמצע 'גו הו סוגיי מוד המקום ז על לעתף הגרעין שו שני המ ם ל לדון התלמודי ת ו תי בהתהוו ה הסוגיות. ש בבבלי הסוגיא של במרכז

מי של רו בי ת ו מד א עו ת שר בריי שי )על קטן מועד בתוספתא מקבילה לה א מרכז הגליל(. אנתף א זה משו ה הו תנו, של הקדום גרעינ אי סוגיי כד ת את שנעמיד ו זו: בצד זו הסוגיו

מי של רו א נ פסחים בבליע״ד ל א, ד פסחים י ע״א ע״ב־נ

אינו דבר כל :אבין ר' בשם אלעזר ר' יודע שא תר שהו סור בו וטועה מו שאל — באי הן נ ו

תירין א דבר וכל לו; מ הו א בו יודע ש הו שתר א מו הו סור בו נוהג ו שאל, — באי אין נ )ו(

תירין לו. מ

שבין שבת. שלגוי ספסלו על יו ב

שן בני א בי לי הוו דל לצידן... מצור אזה: ם גופ תרין דברי ם המו בהן נהגו ואחריסור אי אתה אי אי ש תירן ר ה בפניהם. ל

מ' תאי. חסדא: רב א בכו

לי כו א ו מ א? על ל

א חצין והתני חין שני רו אין כאחד א חצין ו רובכבול אחים שני

מקום וחומרי משם שיצא מקום חומרי עליו ״נותנין שואלת הגמרא אין מדוע זה מקרה על המקשה רצד( )עם' דוד רבינו וראו 6לשם״ שהלך .

.L.H. Schiffman, ‘‘The Samaritans in Tannaitic Halakhah’’, JQR, 75 (1985), pp. 323-350 :7 למשל ראו

55ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

מי של רו ע״ד ל א, ד פסחים י

אל ברבן מעשה מלי שב ג ספסילו על לו שית שלגוי שב בעכו, ב

מרו א לו: א הגין היו ל ת כן נו היו שבין ל על יושבת. שלגוי ספסילו ב

א מר רצה ול הן: לו תר ל ת מו שו אלא כן, לעהלך עמד לו. ו

ה מעשה הוד הלל בי אל שלרבן בניו וב מלי גחוץ שנכנסו חץ לר מר בכבול, ב

מרו הן: א א ל ת כן נהגו ל היו חצין ל שני רוכאחת אחים

א צו ול מ': ר תר לו א כן, מו אחר זה נכנסו אלזה.

עוד או ו צ טייל שי ת ל הב בקורדקיו לי שלז בלירו, שבת בבימרו הן: א ת כאן נהגו לא ל היו לין ל טיי מ

ת הב בקורדקיו ת שלז שב במ' רצו ולא הן: לו תר ל א כן, מו חו אל שילהן. ביד עבדיפסח. דבר סוף ולא

הן קיבלו ... מנהג אפי' אלא ח)ד(]ר[מי עליה סי טיברי רי, וגרו פו שי צי שו א עכו ד שלת שו חולו מלאכה לע עד. ב מו של

סי ניחא רין, גרו שי צפו שו חרמי עכו, דה אינן טיברי הרגל?... בשמחת ממעטין ו

שו למקום ממקו' גלו ק ר ובי חזו א בהן ל ב ייכהדא,

מ' א א: ר' ד שא בני ב הן קיבלו מי א עלי שלש הגדול... בים לפר

ע״א ע״ב־נא נ פסחים בבלי

ה מעשה הוד הלל בי אל רבן של בניו ו מלי גחצו ה בכבול כאחד שניהם שר הם ולעז עלימדינה

מרו: א מינו ו א מי אינו ל כך. ר

א הלל ונשמט צ ת וי החיצון לביא מר רצה ול תרין להם: לו אתם. מו

אין צ ת בקורדקסין יו שב אין ב אין ו צ יובבירי, בקורדקסין

ה ומעשה הוד הלל בי אל רבן של בניו ו מלי גאו צ ת בקורדקסין שי שב רי ב ה בבי ולעזמדינה עליהם

מרו: א מינו ו א מי אינו ל כך ר

שמטום ם ו הם ונתנו לעבדיא מר רצו ול תרין להם: לו אתם. מו

שבין ם ספסלי גבי על יו ת גוי שב אין ב ושבין ם ספסלי גבי על יו ת גוי שב בעכו ב

מעון ברבן ומעשה אל בן ש מלי שב ג על שים ספסלי גבי ת גוי שב בעכו ב

ה מדינה עליו ולעזמרו: א מינו ו א מי אינו ל כך. ר

מעון רבן ונשמט אל בן ש מלי שב ג גבי על ויא קרקע מר רצה ול תרין להם: לו אתם. מו

א כיון נמי, מדינה בני חי דל הו, רבנן שכי גבים תי מו. ככו ד

א מ של ם ספסלי ב ם גוי חזי משו מי כמקח דוממכר,

א נמי, קורדקסין מ תלפי דיל ש תי מ א והו תויינ אי ת ארבע ל ת אמו שו הרבים, בר

א חצין אל טעמא?... מאי רו

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת56

תף הגרעין שו תי המ ש ת ל תא הוא הסוגיו מכאן הארוכה הבריי לך: ) אי שי ו אנ ל'( ' והמעשה הגלישן בני על שן( בי =מי חילת בבבלי המופיע ) ת מי הסוגיא ב של רו בי שני בנוסף, 8בסופה. ו ב

ם מרא מופיעה התלמודי א של מי מור תא לפני א שי הבריי אנ מועד לתוספתא המקבילה הגליל', 'א מופיעה חסדא( )רב האמורא דברי לפני בבבלי, אולם קטן. ת א קצרה בריי הבי בחלקה אביי ש

א: של הקודם ם ״דברים הסוגי תרי ם המו סור בהן נהגו ואחרי אי אתה אי אי ש תירן ר ה בפניהם״. לא ת מי. חסרה זו בריי של א בבבלי בירו ת א זו בריי מעיר חסדא ורב הדיון, של המוצא נקודת הי

תא הבריי ם, מתייחסת ש תי אי אדם בני שאר אבל לכו ש תירן אתה ר ה ר בפניהם. ל או תף ל שו המת שתי בין אין תמוה הסוגיו א ש ת מי בריי של רו ת אבין. ר' דברי קודם בי א ד: ז עו שון ו ר' בדברי הל

ה אבין א דומ הפלי א ל ת שבבבלי: לבריי

טי של רו י

ר ר' אינו דבר כל :אבין ר' בשם אלעז יודע שא תר שהו סור בו וטועה מו שאל — באי הן נ ו

תירין ל לו; מ כ ר ו ב א ד הו ע ש ד ו בו יא הו ר מו ש א ת הו ג ו ה בו נו

ר סו אי ל, — ב א ש ן נ ן אי י ר תי מ. לו

תא בבבלי בריי

ה: גופם ם דברי תרי ם המו בהן נהגו ואחריסור אי אתה אי — אי ש תירן ר ה בפניהם. ל

מי של רו מר: אבין ר' בי א דבר ״כל או הו א בו יודע ש הו תר ש שון )ובבבלי מו ם מקביל: ל ״דבריא המותרים״( הו סור בו נוהג ו ם :)ובבבלי באי סור״( בהן נהגו ״ואחרי שאל, — אי רין אין נ תי לו מ

אי אתה ״אי :)ובבבלי ש תירן ר ה מי הן בבבלי שהן נראה בפניהם״(״. ל של רו היא המוצא נקודת ביא ת ה קצרה בריי קימתא מוסבת שעלי תוך שלו האוקימתא את הרכיב אבין רבי אמורא. של או ל

שון תא, ל תיר דבר הבריי שם את בנו המו אין הרו תא. ש תן בריי חזר למעשה ני ש תא את ל הברייתף המכנה מתוך שו לדברי לבבלי המ א דבר ״כל אבין: ר' ו הו תר ש ם מו סור בו ונוהגי — באי

רין אין נשאל, תי מיון לו״. מ ת בין הד מי הבבלי סוגיו של הירו לפנינו שמונחת טענתנו את מחזק וחידה ת י תי ת בידנו גם עלה אחת. ספרו הראו א ל א עמדה הקדומה שבסוגי ת בבבלי הן קצרה, בריי

מי. הן של ר בירו או תף ל שו אוי המ ד לנסות ר מו א הקדומה הסוגיא על לע הי של המוצא נקודת שם. שני התלמודי

הקדומה הסוגיא

ת שהיתה הקדומה בסוגיא תפ מי, לבבלי משו של לירו א בנוסף — עמדה ו ת שי לבריי אנ ל' ' הגליה שן בני ולמעש א — בי ת א הדומה קצרה בריי ת ם לבריי ם'. 'דברי תרי א לפנינו המו מ א דוג לסוגי

שני שהתפלגה קדומה ם. ל ת הסוגיא מהלך ענפי די על שהתקבל המקורי ה שני י את כלל ענפים ם: הרכיבי א הבאי ת כל קצרה בריי א דבר )' הו תר'(, ש א מו ת ה בריי שי ארוכ אנ ל'( )' ומעשה הגלי

שן. בני חזר נראה מי ש הלן: הקדומה הסוגיא את ל כדל

לו. מתירין אין נשאל, — באיסור בו ונוהגים מותר שהוא דבר כלשבין בשבת. שלגוי ספסלו על יושב גמליאל ברבן מעשה בעכו בשבת שלגוי ספסילו על שי

מר: רצה ולא תרין לו אתם, מולו. והלך עמד אלא

אל רבן של בניו והלל ביהודה מעשה חוץ שנכנסו גמלי בכבול. לרת נוהגים היו לא להם: אמרו חצין להיו כאחד. אחין שני רו

מר רצו לא תרין להם: לו אתם, מוזה. אחר זה ורחצו נכנסו אלא

להלן. ראו 8

57ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

אין שהיו גמליאל רבן של בניו והלל ביהודה מעשה שוב צ בבירי. בשבת זהב של בקורדקיסין יות 9נוהגין היו לא להם: אמ' אין להיו צ בשבת. זהב של בקורדקיסין יומר רצו לא תרין להם: לו אתם, מו

עבדיהם. ביד שלחום אלא

שן בני 10בא: ר' אמ' הן קיבלו מי הגדול. בים לפרש שלא עלילר'. שאלון 11אתון

ה: אמרין תינו לי אנו? מה אנו, הגדול, בים לפרש שלא נהגו אבוהן: אמ' נפש. נוחי אבותיכם מנהג תשנו אל באיסור, אבותיכם בהן שנהגו מכיון ל

א מדו הקדומה בסוגי תי ע ת ש תו ת הבריי בר ברור לזו. זו בסמיכו מדו תי ש ש ת ב תו ת, בריי נפרדוא הובאו הן שהרי ת לסוגי ם. ממקורו הרי מובנת, זו בצד זו העמדתן מקום, מכל 12שוני בכל ש

ם א הסיפורי ת שי שבבריי אנ ל' ' צו לא הגלי תיר החכמים ר ה א 'דבר ל הו תר' ש נהגו המקום שבני מוסור, בו בדו אי כי ת. עמדתם אף על המקום מנהג את ו שי מיון האי תי ד ת ש תו די בא הבריי טוי לי בישון גם רין בל תי מ טוי לו/להם', ' ת נדיר בי ת. בספרו תלמודי העמיד מי ה ת שתי את ש תו זו הבריי

ש ביקש אף זו לצד תא את לפר שי הארוכה הבריי אנ ל' ' מר הגלי לו ם ו בדו שהחכמי מנהג את כיכך המקום לפי מרו לא ו ם א תרי מו מר אתם', 'ו א כלו תירו ל שי ה אנ חד המקום. ל שי זאת, עם י אנא המקום אלו' ל ש פן ' מלי באו ת פור תא אולם בעניין. החכמים לדע ה הבריי תמוהה הראשונ

הרי במקצת, הג מי מצב, שבכל לקבל קשה ש סור שנו תר בדבר אי א המו כל ל ר יו חזו לכן בו. לת התפתחה מרוצ מן ב מי הן בבבלי הן הז של רו ת בי שנו ת פר אי מור ת את המצמצמת א חלותא מר בבבלי הראשונה. הבריי תא חסדא רב או הבריי ם מתייחסת ש תי ם(. לכו מרני שו חסדא רב )

תכוון אינו מר מ ם לו תי א; כו ק ם בדוו ם הכותי שי שמ א מ מ ם מובהקת דוג שי מבינים שאינם לאנ=עמי בהלכה ש 13הארץ(. ) רו א הדבר פי ת הו ת אין חסדא רב שלדע די סמכו תיר החכמים בי ה ל

סור ארץ עמי של אי ם הם שכן ה תבלבל עלולי ה חליף ל מה. בקל חמור ולה היוצא אולם וכדוא מדבריו ש בהלכה מבין האדם שאם הו תיר מקום י ה שמא חשש אין שהרי מנהגו, את ל

תבלבל, סור י האי אין של הגורף ו ם ' א קיים. אינו לו' מתירי צ אינו יודע שאינו שמי חסדא רב לפי יור יכול חזו סור, ממנהג בו ל לו אי אי מבין מי ו ל ש כו ת י שנו חזור ל בו. ול

מי אבין לרבי של רו ה בי ש א הפוכה. גי ש הו תא את פיר א דבר ״כל כך: הבריי הו א יודע ש הו תר ש מוהוא סור בו נוהג ו שאל, — באי תירין אין נ מר, לו״. מ ם החכמים כלו כולי תיר י ה ם ל סורי עמי של אי

ם טועים הם שכן הארץ ם אבל לב, בתו ם אנשי ם שיודעי סור עצמם על ומקבלי אינם שלם בלב אים חר כך על להתחרט יכולי סור. את עצמם על שקיבלו לא א 14האי צ א יו מעמיד אבין שרבי אפו

תא את תר הבריי ם יו ם', של בתחו ה שבו 'נדרי א ידיע קא הי חמיר עילה דוו א לה להקל, ולתו, ט שי ם' ול עי ם אינם ה'יוד כולי חזור י תו, חסדא, רב מנדרם. בהם ל מ ם את מעמיד לעו הדברי

א התנהגות, הרגלי הוא העיקר שבו המנהג, בתחום לכן ידיעה, ול תא ו אלו על רק חלה הבריים, שאינם אי יודעי אי אתה ו ש תיר ר ה בפניהם. ל

ת היתה הקדומה בסוגיא שרו ש אפ תא את לפר שי הבריי אנ ל' ' אן הגלי חר אולם לכאן, או לכ לאש האוקימתא ת עמדה. לנקוט צורך י מרוצ מן ב א כל קיבלה הז ת ה בריי תא המתאימה צור מ קי לאולה. בסמוך שהועמדה

ם השקפת ת האמוראי ה את מוצא טוי תא בנוסח בי שני הבריי ם ב תו. אחד כל — התלמודי ט שי לת בבבלי, מד ה חסדא, רב ע תא שלפי ם מתייחסת הקצרה הבריי תי =עמי לכו היא הארץ( )

תו שהרי הקובעת, מד א ע ת שי על בבריי די באה הגליל אנ טוי לי שי בתגובת בי המקום אנ

'כן'. המילה מופיעה בתוספתא 9יוחנן. רבי של דורו בן ישראלי ארץ אמורא 10בבבלי. שמפורש כפי לבניהם, היא הכוונה 11בפרוטרוט. להלן ראו 12 ד: ג דמאי משנה למשל ראו הארץ עם של לזה כותי של מעמדו להשוואת בהמשך. ראו בבבלי התלמוד סתם של הגישה על 13

אצל פרותיו המפקיד דמאי. — נכרי לטוחן ולשביעית; למעשרות בחזקתן — הארץ עם לטוחן או כותי לטוחן חטים ״המוליךכפרותיו״. — הנכרי אצל ולשביעית; למעשרות בחזקתן — הארץ עם אצל או הכותי

רשאי. אתה אי ד״ה תוספות למשל: הסוגיות, שתי את ליישב הראשונים ניסיונות ראו 14

58GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

א הרבנים. להתנהגות ת שי על נאמר בבבלי בבריי ש בכל המקום אנ ת: שלו עליו/ ״ולעזה הבבומרו: מדינה עליהם א מנו ו א מי אינו ל טוי הם ותמיהה לעז כך״. ר מי מובהק בי ארץ לע שאינם הם ת מכירי או ת מעי א זו מתגובתם העולה הרושם שונה. הלכתי א מעולם שהם הו נתקלו ל

הרי שונה, בהתנהגות ם הם ו מי ם. דו תי ם הרבנים של התנהגותם עולה לכן לכו בסיפוריא ת תו עם אחד בקנה שבבריי ם אינם הם חסדא. רב של דע שי מתירי אנ אף מנהגם את המקום ל ו

ם תו מכבדי תא פי על או רין ״אין הבריי תי ם. לו״ מ תי א בכו ת מי בבריי של רו שי תגובת בי המקום אנמר: שם שונה. א א לו/להם ״אמרו נ הגין היו ל תמיהה או לעז אין זו בתגובה להיות...״. 15כן/כאן נומנע ובקשה מנומס הסבר אלא זו תשובה 16המקום. מנהג את הולמת שאינה מהתנהגות להי

מי מתאימה תמעא ל אף ההלכה, בעולם שמ ה ו תנו: מסקנת עם אחד בקנה עול שנ ״ההולך מתנין ... ממקום מרי עליו נו עא המקום חו הלך משם שי ש ה לשם״. ו ש שי של זו גי מתאימה הגליל אנת ה אבין, רבי לדע קא שלפי ה עעמו על ומקבל שיודע מי דוו ה בידיע תירין ״אין ובכוונ לו״. מ

בישן בני על הסיפור א: יחידה

שן( בני על הסיפור מי = שן) תף בי שו שני הוא גם מ ם. ל תו בסיפור המעיין התלמודי בבבלי בעורה בקריאה שונ שי. כל מגלה אינו רא ת הסיפור, לפי קו שן בני אבו להימנע עעמם על קיבלו בידון מעור מנסיעה עי ת. בערבי ל שו בניהם באו שבתו ק חנן מר' ובי תר יו סור הי אי בסיס על זה לשרי היה זה שמנהג הטענה ם אפ ה תי מו, לאבו א אבל 17לקיי חנן ר' להם. ל חייבים שהם השיב יו

תיהם מנהג את לכבד אל אביך מוסר בני ״שמע הפסוק את זה לעורך ומעטט אבו אמך״ תורת תטש ושלי מ א בסיפור מובן שאינו מה ח(. א ) בני הו נוי' כי שן'. ה ם היינו בי חר: לכינוי מעפי ר', 'בני א עותיהם שאלתם לפי שהרי ת נמנעו אבו דון מעור מללכ עי ש הגיוני זה אין שבת. בערב ל בר לפר מדו ש

שי ת באנ ם שאן בי ת המכוני מו ם במקו שני', בבבלי אחדי בי דון. מעור רחוקה זו עיר שכן 18' מעי ו

חר מי המקביל בסיפור עיון לא של רו ם אנו 19בי ת מגלי שאל בני של מועאם ש שן' ' ת בי אף מורכבתר. בני במקום שם, יו שן' ' בני על מסופר בי א' ' ש הפליג לא עעמם על שקיבלו מי הגדול. בים ל

ם שני הרי ה: בעד זה הסיפורי ז

מי של רו ל פסחים י , א ע״ד ד

ייבא בהן, לחזור וביקשו למקום ממקו' גלובא: ר' דאמ' כהדא,

הגדול. בים לפרש שלא עליהן קיבלו מישא בני

לר', שאלון אתוון בים לפרש שלא נהגו אבותינו ליה: אמריןאנו? מה אנו, הגדול,

באיסור, אבותיכם בהן שנהגו מכיון להן: אמ'נפש. נוחי אבותיכם מנהג תשנו אל

נדרו? על נשאל אדם ואיןנדרו. אבותיכם הכא ברם נשאל, משנדר תמןמותרין! יהו שכן כל

הדא: מן אלא הדא מן לא חנניה: ר' אמ'הגדול. בים לפרש אסור אמ': יודה דר' הוה, יודה דר' תלמידיה ר',

בכי״י״. כרגיל 'כאן', פירושה 'כן' ״והמלה (:1262 עמ' ה, )חלק כפשוטה בתוספתא ליברמן ש' דברי ראו 15 קובע הוא הירושלמי נוסח על אולם בדוחק. אמנם הבבלי, נוסח לפי גם הגליל לאנשי זו ידיעה אבות מגן בספרו מייחס המאירי 16

'לא בו, כתיב כך״[ נהגנו לא ״מימינו מקודם פירש ]שהמאירי כך' ראינו לא 'מימינו שבמקום בירושלמי, מוכיח ״וכן בפירוש: היו שיודעים בפשיטות מוכיח הדבר והרי ... כן לעשות לנו מותר כלומר כן', 'מותר קאמר אתם' 'מותרין ובמקום כך', נהגנו

עד(. )עמ' לכלום״ חוששין ואין להדיא, מתירין טעות שבמנהג כל הא המנהג, על אלא ערערו ולא באיסור שנהגו אלא בהיתרעשירים. שהיו משום ממנה להימנע יכלו ואבותיהם מסחר לעורך היתה שהנסיעה מפרשים חננאל ורבינו רש״י 17להלן. וראו וכו'. ובישני״ ״חיפני ע״ב: כד במגילה מוזכרים הם 18להלן. וראו בבבלי. המקורי הסדר גם היה שזה נראה ובאמת הגליל, באנשי הדנה הארוכה הברייתא לאחר מופיע הסיפור בירושלמי 19

ע״ב נ פסחים בבלי

במעלי לעידן מעור אזלי הוו דלא נהגו בישן בנישבתא.

יוחנן. דר' לקמיה בניהו אתו לא אנן להו, אפשר הוה אבהתין ליה: אמרי

מאי? לן, אפשר שמע — אבהתיכו עליהון קבלו כבר להו: אמ' )משלי אמך תורת תטש ואל אביך מוסר בניח(. א

59ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

פור כך על חננאל רבינו עמד כבר סי חר 20עסיקינן. אחד שב שו לא רו א בבבלי הסיפור על פי הוסיף: ש מו מי ״ופיר של רו ש כי בי ם לפר הו בי אלו ש אסור דסבר משום להם ואסר ש ם לפר הגדול, בי

שאל נדר אפי' זה אבל רין נ תי מ א לו, ו א אסר ול ש אסור דסבר אל רבינו שלפי ברור בים״. לפרהרי אחד, בסיפור מדובר חננאל ש: הוא ש ש מדגי מי״. ״ופיר של מי חננאל, רבינו לפי 21בירו של רו בישו ת פיר שאל א בני ש ש מי שן/ תה: בי שר האם הי תינו של נדרם את לבטל אפ א אבו הפליג ל בים ל

ל? לו הגדו אי שו בבבלי ו ר שאלה פי תר האם היתה: שה ר לנו מו תינו מנהג על לעבו הם שכן אבוכלו ד י מו אנו בו לע א? ו ם בין מינה הנפקא חננאל רבינו לפי ל מי בבבלי הסיפורי של רו בי א ו הי

איזו ת ב חנן. רבי או רבי להם אסר סמכו מי לפי יו של א להם אסר רבי הירו של הנדר בסיס על לתיהם הרי אבו שר ש תירו, אפ ה א ל סור. בסיס על אל הודה כרבי סבר רבי אי הפליג שאסור י בים ל

חנן רבי בבבלי הסיפור לפי אולם 22הגדול. אין אביך״, מוסר בני ״שמע המנהג: מתוקף אסר יו הם ום שאי ת ר שנו ציין מעניין זה. ממנהג ל ה ל מ א שבדו ת ש לעיל, הקצרה לבריי בין היפוך מין כאן ימי הבבלי של רו מי שהרי ונדר, מנהג בעניין לי של רו שא בני בי הן״ ״קיבלו מי לו עלי אי מר רבי ו אוהגו ״מכיון תיכם״ בהן שנ לו כו', אבו אי שן ש״בני צוין ההפך: מופיע בבבלי ו ר' נהגו״ בי חנן ו א יו הו

שון המשתמש הו: ״אט' קבלה: של בל הון״ קבלו כבר ל כו'. עלי 23ו

לסיפורנו החוקרים יחס

ת שעסקו החוקרים שאל שן בני של מוצאם ב מי שן/ ת. למסקנות הגיעו בי בספרו מצטט רטנר סותרום ציון אהבת שלי ש בעניין גינצבורג מל' שקיבל מכתב מתוך וירו רו מי. פי של את מוסר רטנר הירושו של העיקרי החלק רו שון גינצבורג של פי ה: בל ז

שא ובני ש שלא כר״י נהגו מי שן תמוהים, והדברים הגדול. בים לפרו יום ממהלך יתר רחוק שביאיך מצור, שן לבני היה אפשר ו =ערב ע״ש לילך בי דון? מצור שבת[ ] צי כורחך[ ]=על וע״כ ל

שלמי שגירסת שן שבני עיקר הירו בדבר דקדקו לא ובבבלי לים הסמוך למקום ממקומם גלו בי ר״ת שכתוב סופרים ע״י שנעשה נראה הזה והחילוף יוחנן. ברבי יהודה ר' החליפו וגם

=ראשי ת יוחנן. ר' קראו ואח״כ ר״י, תיבות[ ] שן בני וגלו מי ג״כ נזכר בי של דמגילה רפ״ג בירושני לין ביי 24עכ״ל. וכו'... שאי

ש גינצבורג א שבני פיר ש שן בני הם הם מי ם ביי צד מסביר אינו אבל בבבלי, המוזכרי מדוע או כיתו זה. נוסח חילוף התרחש תן לדע תור ני שי את לפ ת בין המרחק של הקו ר שאן בי צו ת ל באמצעו

מי: גירסת של מי זה נוסח למקום״. ממקום ״גלו הירו של רו א מקורי, גינצבורג לפי בי הו מסביר ות בני שגלו אן בי ת את לחזק מנסה אף גינצבורג לצור. סמוך למקום ממקומם ש אוריי ת ת של הגלו

ת בני אן בי ת ש מי באמצעו של רו אי מגילה: י שנ אלון ״ביי מי לר' ש ם ליקח מהו אי ת אבני מבית זו הכנסת ת ולבנו ת״)ג הכנסת בבי חר ם מכאן אין אולם ע״ד(. עג א, א ת הוכחה שו א לגלו אל

ת להריסת ת כנסת בי א כך במקומו. אחר ולבניי צ ם: הסוגיא המשך פי על יו ריון ״רבי ש מר: גו אאיי אלון מוגדל מעון לרבי ש ש בן ש ם ליקח מהו — לקי ת זו מעיר אבני אחרת?״. בעיר ולבנו

שו ת קשה גינצבורג של פירו א נוספות. מבחינו שר אי הלו א' הצורה מן להתעלם אפ ש מי ' מי של רו ת. כך כל בי צד בקלו ת חד בצורה גינצבורג קבע כי שמעי ת היא שהכוונה מ ? לבי אן גם ש

חנן לרבי רבי בין החילוף על הסברו מי משכנע. אינו יו של רו מר: בי א אלון ״אתון נ ש א לר״׳, ו לתר הנפוץ הכינוי ״לר״י״. הודה לרבי ביו א י שי מי הנ של רו א בי העובדה בנוסף, 25סתם. ״רבי״ הו

המאית. ואצל דוד רבינו אצל חלואה, מהר״ם אצל מרומזת מסקנה אותה 20יוחנן. ר' לפני ולא רבי לפני באו מישא' 'בני בירושלמי גירסתנו שלפי לעובדה מתייחס אינו חננאל רבינו 21 לידי יבוא שמא בכלל, הגדול בים להפליג שאסור סברו שמאי שבית (59 )עמ' כפשוטו בירושלמי לשבת בפירושו טוען ליברמן 22

שבת. חילול להלן ראו נדרים. בהלכות מקורו 'מנהג' של המושג שכל לי נראה למנהג. נדר שבין היחס על מפורט לתיאור המקום זה אין 23

אחרת. במסגרת מפורט תיאור יבוא אי״ה .74 הערה.62 עמ' פסחים, מסכת וירושלים, ציון אהבת רטנר, 24 הנשיא״ יהודה ״רבי מכונה הוא רחוקות לעתים .637-626 עמ' רבי(, )ערך השמות אוצר ירושלמי, תלמוד לשון אוצר ראו: 25

.319 עמ' שם, ראו: וכדומה,

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת60

ה שסיפור תף ז שו שלמי לבבלי מ ת ולירו ק חז ת מ ת א שרו אי שהסיפור האפ לא תנ ראי, ו ולכן אמות ״רבי״ הגירסא ה אין לבסוף, יותר. הגיוני ח כ שלמי ועיקר כלל הו רו לה מי ת על מגי בני של גלו

ת ת מקבל אינו ליברמן הגר״ש גם שראינו. כפי שאן, בי תב: גינצבורג, דברי א בה וכו שו של זו ״מתא ר' א מן ]״לא חנינ א הד ל א מן א ד ה ר' ה די מי ה יודה דר' תל מ' יודה דר' הו ם לפרש אסור א בי

ם הגדול״[ שא רואי א שמיי ם אסר וע״כ בא״י הי מו״ק ירוש' עיין לחו״ל, מא״י יצאו שלא כדי ר' להר ליברמן לפי 26הנ״ל״. א העי ש א מי ה בפני עיר הי מ צ ה ע אינ ת קשורה ו תו שאן. לבי זו עיר לדעבת ת חיי היו שראל בארץ ל א ר' שכן י ם אסר שרבי קובע חנינ ה רבי מרבו שקיבל הדין פי על לדה הו ת י א צ ץ ל א לארץ. לחו ל ה שפירוש א שה, ז ת נאמר שהרי ק שו שא: שבני בסיפור מפור מיהן״. ״קיבלו ם עלי ת א מ א ה )איסור עסיקינן באיסור ב א צי שר כיצד לחו״ל(, י אר אפ ת ה איסור ל ז

? קבלה' ת כ' א ע ועוד, ז ת תלו מדו ם א ת א צי ה רק י ם יש הרי בים? בהפלג ת דרכי חרו ת א א צ מן לה ליברמן ולדברי הארץ, הן ״קיבלו לומר: צריך הי ת שלא עלי א צ ישראל״. מארץ ל

ם קבע קליין ש' ש שן' שה בי א בבבלי בסיפור המוזכר ' ה והגירסא משובש, נוסח הו כונ א: הנ הית מישן״. ״בני ת בעקבו א א ז ה שאין טען הו ת הכוונ א שאן לבי ל בה לעיר א קביעתו 27לצור. הקרות קליין של תי ת מן בעיי בו ת: הסי או ב ה

ר )א( ה העי א שעלי שן' כעיר מצביע הו מי ת )קלעת-מיס( ' א צ מ שרה של במרחק נ קילומטר כעף מן ם החו ם היו זו מעיר מצור. קילומטר וכעשרי שה דרך לצידון בוודאי נוסעי ב לא הי דרך ו

ם. הי

ה זו עיר )ב( שר מוזכרת אינ חר בהק ת, בספרות א די מו תל שן' בבד ובד ה מי א ' ם הי ידוע מקום המוזכר הפרסי( המפרץ )ליד בבבל ומפורסם ת. בספרות רבות פעמי די מו תל 28ה

חסו )ג( תיי שפט בה שלמי למ ם ״גלו בירו תב וכו', למקום״ ממקו ם ״בני 29בהערה: קליין כו קו המשא ם גלו מיי מ ם ממקו ם בקרבת אחר למקו ה וקשה הי ם הי ה ד עלי הג לעמו מנ הם״. ב תי אבו

ם ה כך, א לו מ אי ם הו מי תם? חכ ם בתקנ ם א ם עברו ה מ מקו שגלו לפרש הגיוני יותר המקורי, משן עה ממי דו רסמת. הי המפו 30ו

מר א' היי פנ ה או ה ת זי א' א ש מי שלמי ' שן אזור עם שבירו א 31שבבבל. מי תב: הו ח ״וסביר כו הני לם כי ת ג שלמי ]דהיינו דילן בעדו ת מדובר פסחים[ ירו כ מל מ שן, ב ם מי ה זו קביעה כי א אינ

ת לל שו ת. מ שן בני הסתייגו א פנו מי פו דה רבי אל אי הו א, י שי ת על הנ תיר מנ ם שי ת לה נידרם אם, של ה תי ם להפליג שלא אבו מר 32הגדול.״ בי היי פנ ם מבין או ת שא בני של זו שפניי אל מי

ם מי כ ח שראל שבארץ ה תה י ש ם נע ת א בבבל, בהיו הו אל אף ו מנעו מדוע שו שי נ א אנ ש ת מי מלפנום מי חכ ם ל ע כך 33בבבל. יותר הקרובי ח לדעתו, זה, מקור מסיי כי קשרים של קיומם על להום שן בין הדוקי א ישראל. לארץ מי ל מר א היי פנ ם שאו על ת טין מ רת מן לחלו מסג הסיפור של ה

שלמי: ם ״גלו בירו ם ממקו ם וכו'. בהן״ לחזור וביקשו למקו ם גלו א ם ממקו הגיוני זה אין למקום לפרש ת שאלו שה ם רבי א ת היו שן, ב א במי ל ח סביר א ם להני חר שאלו שה א לעיר שעברו ל

שר צור. ה לחזק אפ שונו זו טענ שא שבני נאמר שבו עצמו, הסיפור של מל לר'״, שאלון ״אתון מימה. או לו״ ״שלחו ולא כדו

.434 עמ' כפשוטו, ירושלמי 26 .21 עמ' ו)תרצ״ט(, ועתיקותיה, ישראל ארץ לחקירת העברית החברה ידיעות החברוני״, מנחם ר' של ״מכתבו קליין, ש' ראו: 27

או מיישן ששמו ולצידון לצור קרוב למקום אלא הדברים, מכוונים הירדן שבערבת שאן לבית שלא ברור ״ובכן כותב: קליין.107-106 עמ' הישוב, ספר וראו לצור״. בצפון-מזרח מיס קלעת היום עד נמצאת ובאמת מישא;

ציון, וארץ-ישראל״, מישן ״קשרי אופנהיימר, א' ראו: 'מישן'. במקום 'מישא' הצורה רווחת ארצישראליים ובמקורות בירושלמי 28.339 עמ' )תשמ״ב(, מז

שבטענתו. לדוחק מודע היה הוא אף ושמא בפנים. הדברים את לכתוב לנכון ראה לא שהוא ומעניין 29 לסביבות מעירם גלו הירדן שבערבת שאן בית ״שבני :גינצבורג של זו מעין טענה שטען אפטוביצר א' של פירושו את מזכיר הוא 30

צור״..A. Oppenheimer, Babylonia Judaica in the Talmudic Period, 1983, p. 249 ראו: מישן של המדויק מיקומה על 31.339 עמ' )תשמ״ב(, מז ציון, וארץ-ישראל״, מישן ״קשרי אופנהיימר, א' 32 אם גם התנאים. תקופת בסוף עוד בבל, של תיווכה ללא ארץ-ישראל עם זו קהילה של ישיר קשר על עדות בכך יש ״הרי 33

היישוב למרכזי יפנו מישן שיהודי לצפות היה אפשר הרי בבבל, יהודי של ההנהגה מוסדות סופית נתעצבו טרם זו בתקופה חוף על ישבו ההם מישא)מישן( ״בני זו: מעין לשיטה הוא אף מרמז התלמוד קדמוניות בספרו קרויס ש' (.340 בבבל״)עמ' היהודי

יצא וכבר (.116 עמ' א, חלק א, עכבתם״)כרך אביהם שמצות לא אם ידם, בסחורת ברכה סימן רואים היו ובודאי הפרסי, הים(.3 הערה ,157 )עמ' וכו' בארץ-ישראל״ היא שמיישא ... ליברמן ר״ש ראה ״אולם בבל: אמוראי בספרו בר מ' כנגדו

(C"T BR=C"T R) DFRP : \ k[ kN [F BKDGSF61

מר היי פנ א או ה עוד מאמרו בסוף מבי שן בין לקשרים ראי שראל לארץ מי ת י ב תו קבר מכתה תגל ת שנ ם: בבי M] שערי aS,i|j,[a ף Z a p a ףvףM la שן )שרה ה ממי ]גם[ הקרוי

מה(. מר 34מאכסי היי פנ ת טוען או ב תו ת זו שכ ת על ״מלמד א ב ם ה תי שן לקבורה מ לארץ־ ממית 35ישראל״. ח ד הנ סו מר של הי היי פנ שה או א ה זו ש א ב שראל בארץ לקבורה הו טלת י בספק, מו

ה שהרי ת או ה ב ד תן מי ח ני הני א ל הי ה ש ת ל שן ע שפט 36בארץ. ונפטרה ממי שלמי המ ״גלו בירום ם ממקו מר. אעל לדיון זוכה אינו בהן״ לחזור וביקשו למקו היי 37אופנ

הקדומה לגירסא חזרה

א' לדעתי ש מי כרת ' שלמי המוז א בירו ר אכן הי שן האזו ך מי אי. ולבי הפרסי למפרץ הסמו חוזשא כאמור, שרים בהרבה מוזכרת מי ם, בשני הק די תלמו הו ולכן ה ביותר הסביר הפתרון ז

שאלתנו. ח יש ל הני ת שהעורה ל רי א הסיפור של המקו ת זו הי עג מו שלמי. לפנינו ה נראה בירוה שמסורת מ תקבלה לזו דו סי: קושי יש זו במסורת 38ישראל. בארץ הן בבבל הן נ וכיעד מדוע בסי

שן בני פנו ת מי שי ם לר'״? שאלון ״אתון רבי: אל אי בני מדובר אכן א שן' ב' ם הרי מי במרחק חיו השראל! מארץ רב בה י שו שת ת ה מפור ל א ש ם אנו זו ל עאי שלמי: מו ם ממקו' ״גלו בירו וביקשו למקו

שן ידוע כלומר בהן״. לחזור א שמי רו ולכן בבבל הי שן שבני הסבי ת שאלו מי חר רבי א א שעברו לשן בני ישראל. לארץ מם, גלו מי שראל לארץ באו ממקו שבו י התיי ה סמוך או עור בעיר ו שם ל ומ

ה פנו אל ש ה מקור אין בהם. לחזור וביקשו 39לרבי ב ד ז ה בין קשרים על מעי ל הי ק שן ה לזו במישראל שבארץ א י ל ת על א שן בני עליי ם 40ישראל. לארץ מי ה תי בו שן בני של א על קיבלו מי

ם מ ע ם ע ת שן בהיו שה בים. להפליג שלא במי ע לפרש ק ם על קיבלו מדו מ ע שן שהרי זה, נדר ע מישבה ם י ם אסטרטגי במקו ם. לעסקי מיי תכן בינלאו ם יי ה ראו שה פו 41מסוכן דבר בהפלג העדי ו

שתי. בסחר לעסוק הם יב א ארעה שעלו בני ס יכלו ל שתי מסחר רק להתפרנ ת לבטל וביקשו יב אהג ם. מנ ה תי ת קבע רבי אבו או עי מ ה ה ש ש חד ה ה קה אינ הג ביטול מעדי מנ שגלו פי על אף ה

ם מ ה ר' של קביעתו המקורי. ממקו א בסוף חנני שלמי הסוגי ספה בירו תוו ת לתרץ כדי נ ה א ל א ש הא מדוע שן בני יכלו ל ת להפר מי ם. נדר א ה תי ה ר' אבו ת פירש חנני ה רבי שלדע פלג א בים ה הי

ס שרבי ברור שכן מקורי אינו בוודאי זה פירוש גמור. איסור ח תיי הג מ מנ לא ל א שהרי לאיסור, ו הושא: לבני אומר ו ״מכיון מי ג ה נ ם בהן ש כ תי ג תשנו אל באיסור אבו ה נ ם מ ה תי בו נפש״. נוחי א

מכאן ס שרבי ו ח תיי הג ה מנ ת ל שן בני אבו הג כאל מי ב מנ חיי מ מקום. בכל ה

א בבבלי בסיפור שא שבני מוזכר ל ם ״גלו מי ם ממקו א הדבר פירוש בהן״. לחזור וביקשו למקו הות קיבלו שבבבל א הסיפור א רת בל מסג ת ה שני ת הפר רי שו ממקום( )גלו המקו התק ה לפרש ו ת אוא: שי עד קו י כי בנ לו' א שן' ש מי א/ ש ת מי א ישראל, בארץ רבי א הו ״אתו הלו ק בני ה ל י ״! מ ר' ד

א בעל א בבבלי הסוגי ע א פתרון. מ ף הו ת החלי ם א ש שן' ה מי ל בעל אחר בשם ' ה: עלי ה שן' ז בי '

.38 עמ' (,CIJ, II ,1124 = ) 101 מס' ב, שערים, בית ליפשיץ, וב' שובה מ' ראו: 34.341 עמ' שם, 35(.38 )עמ' וכו' הכתובת״ בראש נמעא )אתניקון( ״כינוי-המועא שערים: בבית שובה הניח כנראה כך 36 של התזה עיקר את מביא שהוא לאחר יותר. זהירה עמדה נוקט הוא ,Babylonia Judaica in the Talmudic Period בספרו, 37

‘‘There is also a possibility that the problem dealt with is whether one :ליברמן של הדברים עיקרי את מוסיף הוא מאמרוis permitted to leave Eretz Israel to go abroad, so that the reference could be to a place within Eretz Israel called

’’Mesa '(.255 )עמלעיל. הקדומה הסוגיא שחזור ראו 38 יהודה רבי על מסורת ימסור שהוא אפוא הגיוני יוחנן. ר' של דורו בן ישראלי ארץ אמורא בא, ר' הוא בירושלמי הסיפור מוסר 39

המסורת שונתה בבבלי מדוע עיון ועריך המקורית. הגירסא הוא ש״רבי״ נראה (.178 עמ' לתלמודים, מבוא אלבק, הנשיא)ראו: ובבבלי בא, ר' ידי על נמסר בירושלמי הסיפור כאמור, הסיפור. בגיבור הוחלף הסיפור שמוסר ייתכן יוחנן. ר' לפני באו בישן ובניהסיפור. לתוך אותו הכניסו בבד ובד יותר המפורסם דורו בבן המימרא מוסר את החליפו שהעורכים ייתכן ייחוס. ללא

עור הדעות רוב לפי )א( תשובות: שתי להשיב אפשר למקום״. ממקום ״גלו שנאמר: שבמשפט, הלשון'גלות' לשיטתי קשה קעת 40 השאלה ישראל, מארץ חלק כן שהיא נאמר אפילו )ב( (;434 עמ' כפשוטו, ירושלמי ליברמן, )ראו: ישראל מארץ חלק אינה

לארץ. מישא בני של עלייתם של הספעיפי למקרה דווקא ולאו למקום ממקום מעבר של העקרוני למישור מתייחסת בתלמודגלו. של בדוגמא כאן מדובר דווקא ולאו — כהדא ייבא ועונה: ]מהו[? למקום ממקום גלו שואלת: הגמרא טכנית,

שם. שעיין והספרות 95 עמ' ,Nautica Talmudica שפרבר, וראו: פרוטות', 'ד' ברייתא ברכה', 'סימן סוגיית ראו 41

ת למקם כדי שאן[, ]=בית א עורך ישראל. בארץ הסיפור א ת בחר הסוגי ם שאן בבי שו א מ הי שם ידועה ם לבבלי שרי ם בהק ס הארץ, בצפון כעיר אחרי ח תיי ה שן' ו מי 42שיבוש. כאל ל'

א שהרי בררה, מחוסר נבע הבבלי עורך פירוש ת קיבל הו א הסיפור א סוגיית עורך מסגרת. בלשלמי רו ם קיבל הי ת ג א ולכן הסיפור, מסגרת א ת שינה ל ר הסיפור תוכן א שאי ת וה ח א מונ 'בני ה

שא' מו. מי ת נאלץ הבבלי העורך במקו שנו ת ל ללא הסיפור, תוכן א ת ו הסיפור מקור עם היכרושלמי א בירו תן ל ת ני ת בנוסף שינויים. עבר שהסיפור לראו פ ל ח ה ם שם ל קו לנו יש בבבלי המ

ם מני ם סי כה נוספי ם בבבלי, הבבלי. העורך ידי על ולעיבוד לערי ה: במקו ח תי פ הן ״קיבלו ה עליא ״נהגו נאמר: הגדול״, בים לפרש שלא ל לי הוו ד ראשון במבט שבתא״. במעלי לצידן מצור אז

שר הג לטעון אפ ת שמנ בו א ה ה עה קשור הי סי ת לנ תי ש ב לא י ת. ו מי ם י ל ם יש או שוני שפירשו ראה שמדובר שר 43בים. בהפלג ח אפ כי הו ה, מדובר שאכן ל א שנו שהרי בהפלג ת פ ס תו שבת: ב

ת הגדול בים מפליגין אין שה פחו של ם מ לשבת. קודם ימי

מותר. שבת בערב אפי' — מצוה לדבר ביורד אבל הרשות. לדבר ביורד אמורים? דברים במית על עמו פסק אל בן שמעון רבן ר'. דברי לשבות, מנ ומצידן לצידן מצור צריך. אינו :או' גמלי

44יג(. )יג מותר שבת בערב אפי' לצור

א, לפי ת ספ תו ה ה פלג ה א לצידן מצור ה מא הי ת דוג בהק עה מו סי ת לנ תר תא שבת. בערב מו בריימה עה דו פי שלמי בבבלי מו ל התכוונו המקורי הסיפור שלפי בכך ספק אין 45שבת. ובירו שאו על ל

ה ת שבת. בערב הפלג א תי ועוד, ז שנות בבבלי לפנינו לדע שלמי. המקורי לסיפור פר שו בירו תק הצד בבבל להבין ם על קיבלו כי מ שן בני עצ ע בי מנ הי עה ל סי ת מנ מי ם ופירשו כליל, י ת אל ש של ש

שן בני ת בי ס ח תיי ה ורק אך מ פלג תכן שבת. בערב לה ם כך שפירשו יי א סמך על ג ת הבריישך: תרין ״דברים בהמ ם המו ה אי — איסור בהן נהגו ואחרי ת רן רשאי א לגבי הרי בפניהם״. להתיה פלג ה אמר לצידון מצור ה ת: נ שו ״, שבת בערב ״אפי' מפור ר ת א ולפנינו מו מא אפו זה. לכלל דוג

ת ספ ח הו מונ מעלי ה א' ' ת ב ת מסבירה לסיפור ש ם א ל הסיפור כאמור, בבבלי. הסיפור מיקו המקביחר מופיע א א ל ת ריי שי של הב ל אנ שלמי. הגלי א שעורך נראה בירו ר הסוגי ת העבי על הסיפור א

שן בני מו מי ה בסוגיא ממקו מ קדו ש ה שרה כדי סוגייתנו לרא ת לק ת לסוגיו דמו ת שדנו הקו עו מנ הי בה כ א ל מ ת בערבי מ ם ובערבי שבתו מי ה זו העברה טובים. י ע צ ב ת חר ה א מר ל אי שהחו ר מו א ה ה הי

46להלן. בעומק יותר נדון כך ועל בסוגיא, מונח

חוזאי בי בני

שני הסיפור תנו ה א בסוגיי ת מבי הג א אי בי בני מנ ש חוז ה להפרי א 48חוזאי בי 47מאורז. חל חבל הוך ארץ שן הסמו ת 49אירן(. מערב שבדרום חוזיסטאן )כיום הפרסי ולמפרץ למי בי בני על זו עדו

ה מעוררת חוזאי ה מי רבה: ת

מהדורה, :מישן״)ראו ״בני כתוב אכן הבבלי של 95 מינכן שבכ״י לעובדה לב שמו רבים לבי״ת. מ״ם בין להתבלבל אפשר בקלות 42יותר. קדומה קריאה לשחזר בניסיון ולא בטעות, ובישן מישן הוחלפו שבבבל גם ייתכן (.135 עמ'

מצור להפליג מותר הדין שמן אע״פ לשבת, סמוך בספינה להפליג שלא עצמם ]על[ שהחמירו היה מנהגם ״ענין דוד: רבינו ראו 43 בהליכה מדובר שבבבלי שבסיפור שהבין נראה חננאל רבינו פירוש ולפי קנא(. )עמ' חלואה מהר״ם פירש וכן רצד(. )עמ' לצידן״

בהפלגה. ולא.61 עמ' ליברמן, מהד' פי על 44 — לצידון מצור כגון סכנה, של דבר היה ״אם בשינוי: בירושלמי אולם ע״א(, יט מותר״)שבת בע״ש אפילו לצידן ״ומצור בבבלי: 45

.52 הע' ,217 עמ' ג, חלק כפשוטה, תוספתא ליברמן, הגר״ש ראו זו גירסא על ע״א(. ד ז, א מותר״)שבתבסוף עמ' מספרי לעדכן .72-71 עמ' בהמשך, ראו 46 C. Rabin, ‘‘Rice; 189-177 עמ' א)תשכ״ג(, היהדות, למדעי השנה ספר אילן בר חז״ל״, בספרות ״האורז פליקס, י' ראו: אורז על 47

2-9 .in the Bible’’, Journal of Semitic Studies, 11 (1966), pp. הנוסח)כי״י ענפי של בנציגים סתם. ״חוזאי״ וכתוב ״בי״ הושמט וששון, 134 וטיקן אוקספורד, ,95 מינכן יד: כתבי ובמספר בדפוס 48

כיאות. חוזאי״, ״בי המקום נקרא (1623 בהמ״ד קולומביה, ,1608 בהמ״ד ,109 )וטיקן נוספים יד ובכתבי (125 וטיקן ,6 מינכן שם ע״א. כב בנדרים אירע דומה דבר חוזאי'. ל'בני קיצרו הזמן ובמשך ו'בי', 'בני' של הכפילות מן נובעת 'בי' המילה השמטת

כאן. היד לכתבי בדומה הושמטה ״בי״ והמילה חוזאי״, בי ״בני לומר שצריך ונראה חוזאי״, ״בני הנוסחאות(: בכל מופיע)כנראהחוזאי'. 'בי הוא המקום שם המקומות בשאר

.58 עמ' בבבל, היהודים ישובי אשל, ציון בן ; Oppenheimer, Babylonia Judaica, pp. 75-76 ראו 49

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 62

ה לפי )א( שנ מ רז אין ד( א )חלה ה ה; חייב האו ל ח ב

ה הדרך )ב( צ פו ת ביותר הנ כנ ה ה אורז ל ל אכי א ל שול, הי ע דבר ורק בי מגי סה לכלל ה חייב עיה; ל ח 50ב

לו )ג( ם אפי שי שעו א קמח, מאורז כ א הו ש ל קה בצורה מתגב ה; חל ס עי ל

ר )ד( א חוזאי בי האזו ץ הו ת ואין לארץ בחו ב ה חו א שם חל ל ת עקב א ם תקנ לה שאין חכמית. בספרות ברור מקור די מו תל 51ה

ת לאור בדו ל עלינו אלו עו שאו שו מדוע ל אי בי בני הפרי ה חוז ל האורז. מן ח

אי בי שבני נאמר בסיפור ה מפרשי דהוו ״נהגו חוז א 52מארוזא״. חל ה ברור ל ה מצב באיז רז הי האות בעת ש ה. הפר ל ח ה ה ש ע מ ת ל מדו ש בפנינו עו ם שלו הג לפירוש שונות דרכי אי: בי בני מנ חוז

אי בי בני )א( שו חוז ה' הפרי ל ח של מאורז ' לא מבו סה שרק ידעו ו ת עי ב בחלה. חיי

אי בי בני )ב( ל נהגו חוז אכו ת ל פ אכן אורז' ' שו ו סה ע 53בלבד. אורז מקמח עי

אי בי בני )ג( שו חוז ת ע פ בת אורז' ' טה, וקמח אורז קמח של מתערו ה חי ס כרת עי במקורות המוזם. איי תנ

ת שרו ה האפ שונ שה שהרי למדי, רחוקה הרא ת ק עלו ת על ל ע ד אי שבני ה בלו חוז בל ת כך כדי עד השו ה שהפרי ל של. מאורז ח של לאורז מבו ם אין מבו סה, דמיון שו ה לעי א צ תו ה ת ו פי של הסו

שול ה הבי ם לחם. לצורת מתקרבת אינ ת ג שרו ת האפ שי שלי ה ה ת אינ ראי ם שכן נ ם א ערבבו הטה בקמח אורז קמח סה לוודאי קרוב 54שאור(, )או חי ת שהעי ב ה ששנינו כפי בחלה, חיי שנ במ

ה: ל ח

שה ם מן עיסה העו ידי אדם בה ויוצא בחלה, חייבת — דגן טעם בה יש אם :האורז ומן החטי חובתו ידי בה יוצא אדם ואין בחלה, חייבת אינה — דגן טעם בה אין ואם בפסח; חובתו55ז(. )ג בפסח

ה אכן אם סת מעורב הי טה, קמח חוזאי בי בני בעי א בוודאי יוסף רב חי ה ל ר הי מה לפסוק מת לכן באנפייהו״. זר ״ניכלה שרו אפ ת ה אי ר א הנ אי בי שבני הי ל נהגו חוז פת לאכו ת אורז'. ' פ

ה אורז ת מוזכרת אינ ם במקורו איי ם, תנ טיי תנ ח ונראה 56או מונ ת שה פ ה נזכר אורז' ' שונ על לראא ידי ר מו א אל: ה מו אל: אמר זירא ״א״ר ש מו ת מערבין ש בפת אורז בפ מוכין יש 57דוחן״. ו סי

ת של לנוהג ל ת אכי ם זה באזור אורז פ ת ג ם. חוץ ממקורו דיי ר י' תלמו א אוברמיי שון הו הראע שר לי הידו ת בין המק עדו ת על ה ל ת אכי ם כלל של אורז פ שבי תו לבין חוזיסטאן באזור ה

ת סוגייתנו. ת זו עדו א צ מ תב אוברמייר Mukaddasi.58 מוקדסי הערבי הגאוגרף של בספרו נ כך: כו

ג. ג א, ג ה, א חלה משנה ראו: 50 עוד לארץ. בחוץ ולא לה הסמוכים ובמקומות ישראל בארץ עוסקת זו משנה אבל ח, ג חלה ממשנה הגזרה את הלומדים יש 51

עיון. וצריך משם, מדרבנן החיוב את ללמוד אפשר איך ברור לא אבל ע״א, כז בכורות הוא שמביאים מקורמארוזא״. חלתא למיפרש ״נהגו הוא: 125 וטיקן בכ״י הנוסח 52 מורכב היה בדיוק ממה מסביר אינו שניומן אלא .J. Newman, The Agricultural Life of the Jews in Babylonia, p. 90 ראו: 53

חיטה? גם שמא או אורז רק כלל הוא האם :rice flour אותו — לאו ואם בחלה; חייבת — דגן טעם בה יש אם אורז: עסת לתוך ונותן חטים מעסת שאור ״הנוטל י: ג חלה משנה ראו 54

פטורה״. החטים מן עיסה ״העושה שנו: חלה בתוספתא טעם. בנותן מתחייבת שהעיסה במשנה הפסק על חולק גמליאל בן שמעון רבן 55

עד בפסח חובתו ידי בה יוצא אדם אין כשיעור; בדגן שיהא עד בחלה חייבת אין ]אומר[: גמליאל בן שמעון רבן האורז, ומן(.278 עמ' ליברמן, מהד' א, )ב כשיעור״ בה שיהא

ברכה אומר: גמליאל רבן דוחן, ופת אורז פת כגון דגן, ממין ולא המינין משבעת שאינו ״כל שנו: ברכות תוספתא של בדפוסים 56 ברור היד. בכתבי מופיעות אינן דוחן״ ופת אורז פת ״כגון והמילים (,60 שורה ,22 עמ' ליברמן, מהד' )ראו: וכו' שלוש״ מעין אחת

מאוחרת. בהוספה שמדובר ברייתא אלא זו אין אולם בברייתא, מוזכרת אורז פת ולכאורה באורז, הדנה סוגיא ישנה ע״א( )לז ברכות בבבלי ע״א. פא עירובין 57

מברך — דוחן ופת אורז פת לפניו הביאו והתניא: מזונות? מיני בורא מברכינן לא ]ודוחן[ ״ואורז נאמר: שם מאוחרת. בבלית מעין אחת ברכה עליו מברך ולבסוף מ״מ בורא עליו מברך בתחלה תניא: קדרה מעשה וגבי קדרה, כמעשה וסוף תחלה עליוזו. בסוגיא להאריך המקום כאן ואין תנאיים מקורות מספר של עיבוד אלא אינה זו ש'ברייתא' נראה !״.שלש

.Encyclopedie de L'Islam, vol. 7, pp. 492-493 ראו: העשירית. במאה שחי נודע ערבי גאוגרף אחמד, בן מוחמד הוא 58

הג)נ השלישית: הסוגיא 63 ע״ב( ע״ב-נא מנ

64GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

So schreibt Mukaddasi (416), daB die Einwohner von Khuzistan zumeist Reisbrot 59.essen תב שמוקדסי אף ר על כו ש יותר האזו ת מש או ה מ חר שנ א נראה שלנו, הסיפור ל

ם שתיאוריו ת לנו לסייע יכולי ח כ הו תו ב בו שי רז של ח ש בפרק שמעיין מי בחוזיסטאן. האו שהקדילה לחוזיסטאן מוקדסי א מגלה כו ת של קיומן על מדווח שהו חוו שתי אורז' ' ם ב 60בחוזיסטאן. ערי

ת בסכמו כך, על בנוסף הגי א א כולו האזור מנ מד הו ם כך על עו שבי ם כלל ״בדרך שהתו כלי ת או פ61בקר״. גבי על ורוכבים אורז

ת נראה א ם ש ת הגו תנ ה ה שונ מ שר חוזאי בי בני של ה ם: בשני להסביר אפ אופני

ם )א( ם גרו ה ה במקו הי ד רחוק ש או רה ממרכזי 62מ תו שראל ארץ של הן ה בל; של הן י ב

ם )ב( ד נוספים מסיפורי תלמו אי בי על ב ה חוז ל ר עו או ה של תי סיי כלו טה או שו שר שבנקל פ אפבלו כיעד להבין בל ת ה ה ת בני ת במעוו ת. קלו וחמורו

בדה ם שאוכל שמי העו ח מה שלא מל ר תו הו ם גרמה כרת, דינו ישראל( )בארץ חל שי ם לאנ שוטי פד ה דיני על להקפי ל ץ גם ח ה מן שאוכל מי לארץ. בחו ס עי ה ה ב חיי ת ה שנ ל ח ם שכן )וכל ב ח מלשלא שנאפה( מה ו ר תה, הו כל חל ב טבל או תה. וחיי אי בי שבני נראה 63מי שו על שמעו חוז עונר כל של החמו או ם ה ח א ל ש בל ת ופחדו. חלה, להפרי ם היו אכל מ ה העיקרי ש ם הי ח שוי ל הע

שו אורז, ה הפרי רז מן חל ת האו א למרו ה פטור. שהו טיי ם של זו נ שי ם אנ שוטי ר פ מי ח ה ת ל במעווש בהן שיש ש מובנת. חמור, עונ שו א לכך נוסף אי ה סוף עד שנהגו הו א מ ה ה שניי ש ה להפרי

מה ם תרו ץ ג 64לארץ. בחו

חר ה עיון לא בד שו חוזאי בי שבני העו ה הפרי ם שבאו מסופר מאורז חל שי שם אנ על וסיפרו מהג מנ ה ה שונ מ ה אמרו ״אתו יוסף: לרב ה מ' יוסף. לרב לי אנו אין באנפיהו״. זר ניכלה להו: אם, היו מי יודעים ם הפוני ל ה יוסף רב או ש ענ ת שי חו מ הג כנגד ל אי בי בני מנ ל תוקף בכל חוז ולאכו

ת ה א ל ח ם ה שו שה הם הפרי ם כדי בפני ד מי ע ה טעותם. על ל

איסור בהן נהגו ואחרים המותרים דברים

שה אביי קתו על מק תא: יוסף רב של פסי ה: מבריי בי תי ם ״אי ם דברי תרי ם המו בהן נהגו ואחריה אי — איסור ת רן רשאי א אי בי בני בפניהם״. להתי א דבר אסרו חוז הו שאין ברור שהרי מותר, שת ב ה חו ל ת ח פס ש מי מזה, וחמור באורז, תו ה שמפרי ה במקרה חל ם מסתכן ז ם באיסורי אחרי

שה כגון ר מן הפר ב על הפטו ת להלן(. )ראו החיי ת למרו א מר ז ת לבטל מקום שאין אביי או אהג מנ ת אף ה תא יסודו. שבטעו א זו בריי ת אביי שמבי ראי ה נ מ אי ת ת מ ע שכנ מ רה ביותר. ו לכאו

א ת הי ס ח תיי ה כמו למקרה בדיוק מ ת: בה נאמר שכן שלפנינו, ז שו ם מפור חוזאי[ בי ]=בני ״ואחריה אי — איסור בהן נהגו ת רן רשאי המבקר[]= א ם להתי ה ם חוזאי[״. בי בני ]=בפני בפני כן, א

ה לפנינו ח כ מורה הו ל שאין ובוודאי יוסף רב של לפסיקתו מקום שאין לכך ג ת לאכו ה א ל ח השת פר אי בי בני ידי על המו הם. חוז לעיני

ם ת לברר עלינו אול א של מקורה א ת א. שאביי הבריי ל בדיון מבי שלמי סמך על קבענו שלעי רו הישך והבבלי סח בהמ א של המקורי שהנו ת ה הבריי ם שעלי א רב דברי מוסבי סד ה ח ה: הי דבר ״כל ז

א ם מותר שהו שאל באיסור, בו ונוהגי רין אין — נ ת יש לו״. מתי שרו תא אפ ה זו שבריי ת לפני הית שבא שעה אביי שו קתו על להק תכן יוסף. רב של פסי תא הבין שאביי יי שה זו שבריי טת ק שי ל

כותב בעקבותיו J. Obermeyer, Die Landschaft Babylonien, p. 207 אורז: פת לאכול מרבים מחוזאי שהאנשים כותב מוקדסי 59‘‘Source 3 suggests that Be Hozai people ate rice bread, and indeed Arab geographers too have noted the :אופנהיימר

(77 .baking of bread from rice in the Huzistan district’’ (Babylonia Judaica, p.(.12 שו' ,408 )עמ' וב״ג'ונדיסנבור״ (1 שו' ,405 )עמ' ב״אל-סוס״ 60.6 שו' ,416 עמ' 61 ״כי ע״ב: קיב קמא בבא וכו'; מרחק״ והא א״ל: תעניתא. גזר חוזאי, בי מותנא איכא לשמואל: ליה ״אמרו ע״ב: כא תענית ראו 62

ליה אתיא חנינא ״רב ע״א: כ קטן מועד חוזאי״; מבי שיירתא ואתייא דאזלא עד שתא ירחי תריסר אחא למר שהא דרבינא האאחד״. יום אלא נוהגת אינה רחוקה שמועה ליה: אמר חסדא, דרב לקמיה אתא חוזאי, מבי דאבוה שמועה

מיתה״. חייב ממנה האוכל — בשעורים וטמטמה בחטים ״גלגלה א: ג חלה משנה ראו 63.632-630 עמ' שני, כרך המשנה, ובימי הבית בימי ספראי, ש' ראו: 64

הג)נ השלישית: הסוגיא 65ע״ב( ע״ב-נא מנ

א שהרי יוסף, רב ת ריי ת הב מר ה שאין או ם ראוי ז מי חכ ר ל תי הג לה ישראל. בו שנהגו איסור מנת ל ה אכי ל ח אי בי בני של ה ה זרים ידי על חוז ה שוו ם תוקף שאין להכרז הג מנ א ל שהו ה ו ש ע מ לם מבוטל. ת אול שרו שה זו אפ ם לקבלה ק שו סח מ א שהנו מה שונה, לפנינו אביי שמבי ל ת לו ו שנו ל

ת א לשון א ת ת? הבריי רי ר 65המקו ח א ת נראה עיון ל הוו ת ה ם ש רכבת בסוגיא הדברי מכפי מוראשון. במבט שנראה

המותרים' 'דברים הברייתא תולדות

תא מתברר א שאביי זו שלבריי ת בצורתה מבי חי כ ת יש הנו לו ספתא, מקבי שלמי בתו בירותא 66ובבבלי. ה כמעט בריי ה עה לזו ז פי ת מו סכ מ שתי נדרים ב א טו בדף סוגיות: ב א ובדף ע״ ע״ב. פה, בסוגיא חרונ ט הא טו א של הצי ת א הבריי א: שנו: שם יותר. מל התני ם ״ו תרין דברי ם המו אחרי ו

ה אי — איסור בהן נהגו ת הוג רשאי א ם לנ תר בה ם לבטלן, כדי הי שו א שנאמר: מ חל ל דברו יא אחר: דבר ג(. ל )במדבר חל ל ד מכאן — דברו י מי תל ם ל שא עצמו״. נדרי מפר שאין חכ של הריתא ה זו בריי ה ה ז ל לה מי מי תא ב ל אביי. של לבריי בד ה א ה ה ״אי נאמר: שבה בסיפא, הו ת רשאי א

ם לנהוג תר בה ם לבטלן, כדי הי שו א שנאמר: מ חל ל אילו דברו״, י תא ו ה ״אי אביי: של בבריי ת ארן רשאי שרה בפניהם״. להתי ת בהק סכ מ סקת נדרים ב א עו ת ריי א הפסוק פי על בנדרים הב ל חל ' יד עלינו 67בנדרים. העוסק דברו', תא מקור על לעמו צד ולהבין זו בריי עה כי לסוגייתנו. הגי

סח בכך ספק אין א של המקורי שהנו ת ריי א הב א הו ת פ ס ם: תו מותרין, שאמרנו נדרים ״אף נדריא שלא מניין ה ם י ת על בהן נודר אד א ת״ל: לבטלן? מנ חל ל שה שלא — דברו י חולין. דבריו יעא אחר: דבר חל ל ם שאפי' — דברו י ד' ו, )ד לעצמו״ נדרו מפר אין חכ ה מ' ליברמן, מ ע

ה נוסח לפי 68(.112-111 תא ברור ז סקת זו שבריי ם דין פי שעל בנדרים ורק אך עו ם אינ על ואף חלים אין כן פי הוג רשאי אד ם לנ ת בה ח הפקרו ם ולהבטי תו שאין דברי מם. בכוונ תא אין לקיי זו לבריים. קשר כל הגי למנ

תא שינויים( בריי ש שנויה זו)ב שלמי של ב פרק ברא ה: על נדרים ירו שנ מ מותרין: נדרים ״אילו הם אלו נדרים 69ע״ב(. לז א, )ב וכו' לבובין״ כעורות כע״ז, חזיר, כבשר לך שאוכל חולין תרי בה מו מסי

ת: ם טכני ם ה ם אינ שווי א קרבן לבין הנידור הדבר בין מ ל האסור. דבר לבין הנידור הדבר בין אש צוין שם בסוגיא תא שי ת בריי ק ל חו עה על ה ה זו, קבי א מוסב ועלי ש מתן מ א: בעל של ו הסוגי

ם מן לך מותרין שהן לנדרים מניין :א״ע[ משנתנו ]על פליג רב דבית תני שמי נוהגין אדם ובני הא שלא 70באיסור, בהן ה הוון חולין. דבריו יעשה שלא — דברו יחל לא ת״ל: ומבטל? נודר תא בשבועה, הקרבן כגון מימר בעיי א לא; — הדברים כל בשאר ה ת בשאר אפי' לך: מימר א

הדברים. כל

שלמי עורך רו ש הי ם חייב הדברים״ כל ״בשאר שגם מדגי ת לכבד אד לא דבריו א בנדרים לזלזל ות שאין פי על אף מעו ש ת מ שפטי תא לנדרו. מ שלמי, בצורתה זו בריי שה. שבירו ם מדוע, ק א

ם ש״בני מצוין בנדרים, מדובר סח לאור באיסור״? בהן נוהגין אד א הנו ת פ ס תו שפט נראה ב זה שמתא. מקורי אינו לבריי

יוסף. רב על קושייתו את לחזק כדי הברייתא את 'שיפר' שהוא נאמר אם אפילו כך כדי עד הברייתא את שינה שאביי לומר קשה 65 ״ובבלי כפשוטה: בתוספתא מוסיף ואף סוגייתנו את מקומות במראה מציין אינו ליברמן הגר״ש בתוספתא במקבילה אמנם 66

בהמשך. וראו (.459 עמ' ז, כלל״)חלק שלפנינו לברייתא עניין ואינה ... אביי איתיביה סע״ב: נ' פסחים א, ז נדרים בתוספתא מקבילה יש לה )שגם ארוכה ברייתא מובאת בסוגיא כן לפני אגב. דרך שם לסוגיא מתקשרת זו ברייתא 67

מטתך לך אציע ״שלא קונם שאמרה אשה קמא, תנא לדעת קמא. תנא על החולק גמליאל רבן דעת מצוטטת שבסופה (120 עמ' זה שלשון מלבד להפר, צריך שאין לכך הסיבה להפר״. צריך אין — ורגליך ידיך פניך לך ארחץ ושלא הכוס את לך אמזוג ושלא

על חולק גמליאל רבן עליה. לכפותם רשות לבעל ויש הבעל כלפי האשה של חובתה הם אלו שתפקידים היא תקין, אינו נדר של הברייתא שגם קובע הסוגיא בעל בנדרים. לזלזל האשה תבוא כן שאלמלא אלו, נדרים גם להפר צריך שהבעל ואומר זו קביעה

חובה המותרים״(, )״דברים תקינים אלו נדרים שאין פי על אף שהרי גמליאל״, רבן ״מני? גמליאל: רבן לשיטת שייכת שלנולכבדם.

אחר'״. ה'דבר עם יחד שלפנינו הברייתא והיא ... ב': פ״א ״ובבבלי ליברמן: כותב כך 68 ראו: ד. פרק ריש נדרים במשנה השנויים חלים, שאינם נדרים של סוגים לארבעה קשורה שהברייתא הבינו הראשונים רוב 69

.459-458 עמ' ז, חלק כפשוטה, תוספתא ליברמן,דברו״. יחל לא ת״ל: ומבטל? נודר תהא שלא כדי באיסור בהן נוהגין אדם ״ובני כתוב: בסוגיא, להלן מצוטטת כשהברייתא 70

ת יוונית בספרו שראל בארץ ויוונו תא ליברמן הגר״ש נזקק י תו לסייע כדי זו לבריי ם לטענ שהעד הקפיד לו הנדרים, סוגי כל על מאו ם אלו על אפי ם שאינ א דין. לפי חלי בין זו מסקנה קבע הותר ט פי על הי שפ מ תא ה שלמי בבריי ם: בירו ם ״ובני נדרי ם אד ת בנוגע 71באיסור״. בהן נוהגי ל א ש ל

ת לו מקבי ב אינו ליברמן ה ת מרחי ר: א ם ״כשאנו הדיבו שווי מר מ ה מא ת ז רו ם למקו לי אנו המקבים ה עד מכירי מ תיו. יותר מחוור מאמרנו כ בני בפירוש, לנו נאמר כאן ממקבילו ם' ש' מו אד קיי

ת ם בקפדנו ת ת נדרים או שבועו ם ו ם שאינ בי ה 72ההלכה״. לפי מחיי מו חס אינו שליברמן ת תיי מא ללשון ת ריי א הב ת פ ס תו תא בקביעה ומסתפק ב א: שהבריי שלמי. יותר״ ״מחוור הי בירו

שר נראה ת להסביר שאפ שי א תא הקו שלמי בבריי ה נדרים בירו ח הנ ה שהיו ב ל חי ת שתי בת תו ת, נפרדות. בריי ח א ם; עסקה שבסוגייתנו, זו ה הגי מנ ה, ב שניי שלמי, זו ה בנדרים. עסקה שבירו

ם א שגם לי נראה בבד בד אול ת תנו הבריי תא מקורה בסוגיי א זו מעין בבריי ת ספ תו נדרים, שבת שלו תל ש בה חד מקור ו אה כפי עסיקינן. א ר ה פת ליברמן, ש ם בתקו אי תנ ה ה ת ה הי ר מ ח ה

ת תי ת הדרג סו ח תיי ה שך לנדרים. ב מ ה טבעי ה ר מ ח ה ה ל חל חס ש ה לנדרים בי ה הי קפד ם ה גשא הג. בנו ה כך 73המנ ט ש תפ ה ה ש פי ת ה ה א חשוב שלפי ה רק ל ם מ אד ה ר מכריז ש מעהי א ו ל גם א

א מה הו שה. ש א הדבר פירוש 74עו ם הו הג שנהג שאד ם מנ הג רואים מסוי ה מנ ה ז נדר של כהכרזתו ואין ם או ט רשאי אד חר ת ה הג בו ל מנ ה מ א ז ל רו רק א מן במרועת 75כנדר. להתי רו הז ת העבי א

א ת תנו בנדרים שעסקה הבריי ה ושינו לסוגיי ת שני בשלב היו כך מנהג. לעניין או ת שתי ה תו בריית. מו א דו ת ריי לה כל עסקה )המקור( בנדרים הב תא בנדרים, כו הבריי ם ו ם. עסקה בפסחי הגי במנ

ה א הנ שתי סביר שחזור אפו ת: ל תו הבריי

שלמי ם ירו שלמי )שחזור( פסחי )שחזור( נדרים ירו

הג נדר מנ

א דבר כל ם מניין מותר שהו מותרין שהן לנדרים, מן לך — באיסור בו ונוהגים שמי השאל, א לו. מתירין אין נ א של ה ומבטל? נודר ת

ד א לומר: תלמו חל ל דברו. י

GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP 66

ת בין הדמיון תו ה לעין. נראה הבריי ח תי פ א דבר ״כל ה ה מותר״ שהו מ א דו לי פ ה ה ל ח תי פ של לא ת ם: הבריי ם מותרין״. שהן ״נדרים בנדרי שון ג א בסוף הל ת ריי ם הב שהרי נדרים, מזכיר בפסחי

רין ״אין עוין: רה לו״, מתי ה לשון ולכאו ם גם בנדרים. שייך ז ם הפסקי תני שתי הני ת ב תו הבריים, למי שם שכן הו בה כ שמור שחו הג על ל שי מנ בה כך איסור של אי ם חו שמור ג נראה נדר. על ל

ה שדמיון ר מן נובע ז תף המקו שו א של זו מעין )ברייתא המ ת פ ס שתי נדרים( תו ת ל תו אלו. ברייה דמיון מקום, מכל ת וגרם חזר ז שפעו ה ת ל שך הדדיו ך בהמ ם ההעברה. תהלי רכי ארץ עו

ם שראלי ת שילבו י רה א שו ת: ה עי ע מ א א של באיסור״ בו ״ונוהגים ה ת ם הבריי ך בפסחי לתוא ת תא מעורפל סגנון נוער כך עקב בנדרים. הבריי ם: בבריי לך מותרין שהן לנדרים ״מניין בנדרי

ם מן שמי א באיסור בהן ונוהגין ה א של ה חר וכו'. ומבטל״ נודר ת א ת ל ספ שפט הו בהן ״ונוהגין המט שהרי בברייתא, קושי נוער באיסור״ שפ ך ומפריע זר כעעם יושב המ הל מ שפט. ל ה המ ל א ש ה

א: א שלא מותרין שהן לנדרים ״מניין הי ה חר ומבטל״. נודר ת א ה ל ספ הו ה אין ה ל א ש ויש חלקה ה

כל שלדעת פי על אף העם, על נאמנה היתה בשבועה'( )'הקרבן ב'הקרבן' שהשבועה ברורה, עדות כאן לנו ״יש כותב: ליברמן 71 בדומה אחרות שבועות הרבה לגבי גם יפה כוחו זה שכלל מוסיף הירושלמי התלמוד מזו, גדולה היא. בטלה כזו שבועה החכמים(.105 לה״)עמ'

.105 עמ' 72האמוראים. תקופת תחילת התנאים תקופת בסוף שמדובר לי נראה כעת זו. תופעה לתארך קשה 73 דאפי' לומר דברו, דדריש: היא, גמליאל רבן מני? דברו, יחל לא שנאמר: ״משום נדרים: לבבלי בפירושו נסים רבינו דברי ראו 74

איסור שנהגו כיון נמי, הכא גמורים, בנדרים ראש קלות ינהוג שלא כדי יחל, אל אפ״ה: בעלמא, דבור אלא גמור נדר שאינו מידי בשר לאכול שלא אדם נהג שאם ז״ל הכהן יהודה ה״ר אומר היה ומכאן האסורים. כדברים לגבייהו ליה הוה המותרין, בדברים

ע״ב(. )פא היתר״ עריך הזמן, באותו בשר לאכול או יין לשתות רועה ושוב מיוחד בזמן יין לשתות ושלא נדר. כאל למנהג להתייחס האמוראים את הביא למנהג נדר בין הדמיון מעשים. על גם דברו' יחל 'לא המושג והרחבת המשך 75

קיבלו מישא ״בני וכן ע״ד(, ל א, )ד וכו' עכו״ דשושי עיפורי וגרוסי טיבריה ח)ד(]ר[מי עליהן ״קיבלו פסחים: בירושלמי הלשון לכןעסיקינן! במנהג והרי נדרו״? על נשאל אדם ״ואין אתר: על שואל שם והמקשה וכו'. עליהן״

67ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

ס שצריך ביניים מסקנת תרין)ודרך שהן לנדרים ״מניין בסוגריים: להכני ם בני אגב מו ם אד נוהגיא שלא באיסור( בהן ה ומבטל״. נודר ת

שה סגנון א זה ק בי ת ה ם ליברמן הגר״ש א ת לתרג א א ת ריי ת הב לי אנג ת סדר בשינוי ל לו הבבו כאיא שלא ״מניין שנו: ה ם מן לך מותרין שהן נדרים ומבטל נודר ת שמי ם ובני ה בהן נוהגין אד

ד באיסור? א לומר: תלמו ת 76דברו״. יחל ל ט העבר שפ א ״שלא המ ה מקלה לראש, ומבטל״ נודר תה הסגנון על מ אי ת מ ת ו עו מ ש מ תא: להעניק מבקש שליברמן ל ה לבריי ח כ ם שבני לכך הו אד

ת ם בתקופ אי תנ ת ה מ א א נדרים לכבד נהגו ב ת כלל חלו של חינ ב ם הדין. מ שאין לי נראה אולה ח כ לה שהרי זה, ממקור לכך ברורה הו א במקבי ת פ ס תו שורה חסרה ב ם ״ובני ה בהן נוהגין אד

שר שראינו, וכפי באיסור״, כחי בהק א הנו ת. הי שי ל שאין נראה מוק ת ספק להטי ליברמן במסקנם שי א נדרים כיבדו שאנ ת זו מסקנה תקינים. ל שב תיי ם מ א דברי ע ת ריי חל ״לא הב דברו״, ית מבטא שה בוודאי ו חת גי פת רוו ם. בתקו אי תנ שה מקום, מכל ה ה זו גי שת להערה זקוקה אינ מפור

ם ״ובני נוסח ם נוהגין אד ספת נראה איסור״. בה תו ת ש שני ה מקורה זו פר שפע ה אחר, ממקור בבמנהג. שעסק

שי ה שנוצר הקו א צ תו ה מן כ ספ הו א ה צ ת מו ם בנוסח ביטויו א א ת תא יותר. מו טטת זו בריי מצום שלמי בסוגיא פעמיי ה ובפעם נדרים, בירו שניי ם ״מניין קל: בשינוי ה מן לך מותרין שהן לנדרים שמי ם ובני ה א שלא כדי באיסור בהן נוהגין אד ה א ת״ל: ומבטל? נודר ת חל ל שלא — דברו י

שה ה חולין״. דבריו יע ל מי כדי' ה ספה ' תא נו ת על לבריי ת בין לקשר מנ ספ תו שפט ה המקורי. למה ת שפט אין ע א זר כגוף לבדו יושב המ ל ב א תל ש ם בני מדוע ומסביר: מ ם אד איסור? בהן נוהגי

א שלא כדי ה שר אבל קשה, עדיין הסגנון בנדרים. לזלזל יבואו שלא כדי כלומר ומבטל, נודר ת אפם בניסיון להכיר אי ת ה ת ל ט א שפ שרו המ ש. להק החד

נדרים בבבלי הברייתא התהוות

ספה שרה זו הו א של והק ת ריי שלמי הב עו בירו שפי א נוסח על גם ה ת ריי תא בבבלי. הב זו, ברייעה יותר, קצרה בצורה פי ם נדרים. בבלי של ב פרק בראש מו ל א או טטת הי ה בצורה מצו א ל יותר מ

א בנדרים תא ע״ב. פ שר בבבלי בבריי ת אפ ת לראו ם א ת שפע ת של ה פ ס תו שר ושל ה ההקה בירושלמי. ת שתי הנ תו זו: בצד זו הבריי

תא שלמי הבריי בירו

ם מניין ם מן לך מותרין שהן לנדרי מי ש הם ובני איסור בהן נוהגין אד

א שלא ה תומבטל? נודר

לומר: תלמודא חל ל דברו. י

תא בבבלי הבריי

ם דברים תרי המום איסור בהן נהגו ואחרי

ה אי ת רשאי אם לנהוג תר בה לבטלן, כדי הי

שנאמר: משוםא חל ל דברו. י

ם בבבלי, ה במקו אל בה )מניין( ש שו ת ת לומר(, )תלמוד ו סח א מנו ת ת, בצורה הבריי בדתי שר עו את כן על או ם: ב לי מי ה ״אי ה ת ת וכו' רשאי״ א ח ר כדי תהא״. ״שלא ת ת לפתו ת א ת בעיי העקביו

ת בשל שנוצרה ספ שפט הו ם ״ובני המ שלמי, נדרים( — נוהגין — )נדרים וכו' בהן״ נוהגין אד בירות בבבלי שינו שא א ם' הרי ם'. מ'נדרי דברי ם 77ל' מבטל' 'נודר ובמקו שלמי ו ת שבירו ש מ ת ש מ

א ת ם בבבלי הבריי ם ״לנהוג נה״ג: בשורש נוספת פע תר בה כדי נראה לבטלן״. כדי הי לבטלן' ש'

‘‘Whence [do we know] that one should not take and :(136 '76 עמ באנגלית במהדורה ליברמן של בתרגומו הסדר הוא זה( nullify those vows (or oaths) which Heaven has permitted to you, but which the people treat as forbidden? From the

.passage: He shall not profane his word’’ ל כ בשאר אפי' לך מימר ״אתא :היא בירושלמי המסקנה שהרי בירושלמי, הברייתא של מהקשרה גם נובע זה ששינוי ייתכן 77

הדברים״.

א ח הו מונ על ה ת ' ספתא. לבטלן' מנ א שבתו ב ת, אלי אמ ם ד לי מי ם לגמרי אינן לבטלן' 'כדי ה במקוא בנוסח ת ה ״אי לומר די שהרי בבבלי, הבריי ת הוג רשאי א ם לנ שתמרו שהן ונראה היתר״, בה נ

מה. הגירסא מן חר הקדו א ם ל ת שינויי מו א ת ה סקת אלו ו תא עו א זו בריי ת רק ל הלכו א נדרים ב ל אם״, ״דברים דבר: בכל שרת המותרי פה ומתק ם י ם. ג הגי א טבעי למנ א הו תא אפו זו בצורה שהבריי

כולה ה י ת ת הי ע לחזור בקלו שפי א על ולה ת בסוגייתנו. שלנו הבריי

בסוגייתנו המותרים' 'דברים ברייתת

ה קודם ע פ ש ה ה נדרים מבבלי ה מד א ע ת ריי תנו בראש הב ארנו. באופן 78סוגיי שא שתי ע ברי פי :הוא דבר ״כל הו ם מותר ש פא: באיסור״, בו ונוהגי א לו״. מתירין אין ״נשאל ובסי ת בבבלי הבריי

כלה נדרים ע י שפי שא על לה ם בנקל. הרי א דבר ״כל במקו ם״ ל״דברים שינו מותר״ שהו תרי המופו ואף סי ם הו ל איסור״, בהן נהגו ״ואחרי א פי על הכ ת מן נראה נדרים. בבבלי הבריי שהסי

בהק ם לנוסח המו א של הקדו ת תנו הבריי א בסוגיי תה הו שרדו ה של הי ל מי ה ״להתירן״. ה ל זו מית נותרה פע ש ה לא המקורי, שבנוסח ״מתירין״ ב ה ו ע פי א בנוסח הו ת ריי חר נדרים. בבבלי הב א ל

ת שפע א ה ת שו וקודם בנדרים הבריי מו תא אביי של שי א בבריי ה הי מד באופן סוגייתנו בראש עם ״דברים זה: תרי ם המו אחרי ה אי — איסור בהן נהגו ו ת ם להתירן״. רשאי א ה א ה ז סח הי הנוה הרי ת פע ש ה א של ש ת א בנדרים הבריי תה ל ת שינ ה א ת עו מ ש ת מ סי א של הבסי ת הבריי

א עדיין בסוגייתנו. ת ריי ה הב ם פונ חכ מרת ל או ה אי לו: ו ת ר רשאי א תי ם' לה רי ח א ת ל' ם. א מנהג

שעה נראה א שאביי שב ת ב שו ה כבר יוסף רב על להק ת ת הי ע פ ש א ה ת נדרים בבלי של הברייה מ תו ם בה. ח א אול ת ריי ת הב תכונ מ א זו ב ה ל ת ת פירכא היוו ט חל א שהרי יוסף, רב כנגד מו הים עוסקת חכ א ב ב ר ה תי ה לא 79ל אג במבקר ו ה הדו תי שלכו ה תו של ל הגו תנ ת. ה שי שזו נראה 80האיבה ת שינה שאביי לכך הסי א א ת ריי ת הב צ ק מ ת בה והוסיף ב ה א ל מי ם'. ה ה בפני ה 81' ל נועדה זו מי

שרין להפריך ת במי הו'. בלשון שנקט יוסף רב של פסיקתו א פי באנ ה ' ת תא בכך ספק אין ע שהבריית ס ח תיי הג עליו וכיצד למבקר מ תנ ה . כלפי ל ם' רי ח א צת ה' מן במרו והקולע הקצר סגנונו חזר הז

ע אביי של שפי ד נוסח על וה מו ל ת ם בנוסח בנדרים. ה סי כפי בדיוק גורסים ע״א טו בנדרים הדפום ״דברים אביי: שתיקן תרי ם המו אחרי הגו ו ה אי איסור בהן נ ת רן רשאי א וכו'. בפניהם״ להתים ד בכתבי אול ם אנו שם הי אי סגנון מגלי מ ה ״אי :487.1 וטיקן בכ״י לדוגמא, יותר. ק ת רשאי אתר בהן לנהוג עה 95 מינכן בכ״י לבטל״. כדי הי פי בת: מו ה ״אי תערו ת הוג רשאי א תר בהן לנ הי

הן 82לבטלן״. כדי בפני

יוסף רב של תשובתו

חר א לא ת עה אביי של הבריי פי בה מו שו ת ת ס ח מיו ה: ״אמ' יוסף: לרב ה ר מי ולאו לי מ ת ה אי ל עמ' א רב א סד שפט ברור בכותאי?״. ח ה שמ א ז צא ל א יוסף רב מפי י ל א א ש הו שמ בה מ שו ת כ

ת ה תאורטי ת הי כולה ש ת לשקף י ת מספר יש דעתו. א חו כ לכך: הו

ה )א( ב שו ת ת ה ס ס תב מר על מ שך שאב שהעורך חו מ ה תנו מ או83סוגיי ר להלן(; )

ר מי ״ולאו )ב( מ ת א עלה״ אי שפט הו ם של טיפוסי מ ד סת מו תל ת ה מו מקו ד; רבים ב מו תל ב

.59-49 עמ' להלן, בפרוטרוט ראו 78נדרים. בהלכות הברייתא שמקור לעיל שלנו המסקנה לאור הגיוני וכך 79 Astheneis and Kuta'i: The Question of במאמרי שכתבתי מה וראו .156 הערה ,105 עמ' ויוונות, יוונית ליברמן, ראו 80

”Standards regarding Custom in I Corinthians and Rabbinic Literature, יצא )טרם תבורי, יוסף פרופ' לכבוד היובל ספר ההדפסה לפני לבדוק לאור(.

סוכה ע״ב; נח עירובין ע״א; סב ע״א, נז ע״ב, מג ע״ב, לח שבת תנאיים: ממקורות יוסף רב דברי על אביי מקשה רבים במקומות 81 המקרים ברוב ע״א. טו כריתות ע״א; עה זבחים ע״ב; סא סנהדרין ע״ב; סו קמא בבא ע״א; יא כתובות ע״א; כה חגיגה ע״ב; מג

בין הבדל יש יוסף רב על בקושייתו זאת, ולמרות הברייתא, או המשנה כגון ידוע תנאי ממקור הדברים את שאב שאביי ברור כדי המקור לשון את לעתים שינה שאביי הרושם את מותירה זו תופעה בסוגיא. אביי של המקור ציטוט לשון לבין המקור לשון

בסוגיא. להקשר להתאימוקיח. עמ' תשמ״ה, ירושלים, השלם, הישראלי התלמוד מכון הוצאת נדרים, מסכת סופרים, דקדוקי ראו: 82(.304 )עמ' בסוגיא״ להלן לכתוב ״התיחסות ז: כלל הסוגיא, חקר דרך על פרידמן, ש״י ראו 83

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 68

69ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

שך )ג( שפט המ א שכן יוסף לרב שייך אינו ודאי המ א אופן ובכל אביי, על מגן הו אמר ל ״אמר נ85הוחלף. שהדובר לציין 84ליה״

ע מ ת ש מ א מכאן ה א הקטע שכל הו ם של הו ת ד. ס מו תל ה

א בעל ה יכול יוסף שרב טוען הסוגי ת הי א רב ידי על נאמר שכבר לאביי לענו תא חסד זו שברייסקת ם. דווקא עו תי ה בכו שה חסדא רב דברי של זו הבנ תו נראה שהרי במקצת, מוק שכוונ

ש מ ת ש ה ם ל תי מא בכו ם כדוג שי ם לאנ ם שאינ אי צ מ ת ה מ כ הל מה ב גם כן, ואם הארץ, לעמי בדואי בי בני ם חוז ם. דינ תי ה אבל ככו בנ ה ת ה קני ת הזו הדוו ש מ ש ת מ חו פ ת ל ב שו ם כת קת ביניי מחז ות בה עוד יש יוסף. רב של פסיקתו א ה סי בנ ה שך חסדא. רב דברי של זו ל א, בהמ חר הסוגי א ל

שה חסדא, רב ודברי 'גופא' א על העורך מק ת מ קי או א ״וכולי כך: שלו ה מ ל א לא?״ ע שי זו קושקפת ה מ ת ה או בנ רה שהרי דבריו, של דווקנית ה א לכאו ת ריי שי של הב ל אנ תרת הגלי ת סו א

א ת מ קי או ם גם שהרי שלו ה ם אלו במקרי לו הרבני ת הפעי ם' 'דברים הכלל א תרי פי על אף מום. מדובר שלא תי ם בשני בכו צי רו א בעל חוזר התי תו על הסוגי ת כמשקף שנראה עיקרון או את דעתו רי ה חסדא. רב של המקו ד חי א א בי מר: הו תאי או אי ״כו ם טעמא, מ שו תא? דסרכי מ ל מי

שי ם חסדא רב של כוונתו אין כלומר 86מילתא!״ סרכי נמי חוזאי[ בי ]=בני אינ תי א דווקא לכו ל אל מי לכל בלבל שעלו ת ה שאינו ל ת מבין ו ה א כ ל ה מקה. ה אי בי בני לעו ם חוז מי אי ת צה מ זו לקבו

ם שהרי ם ה ם אינ אי ה בדיני בקי ל ם ובוודאי ח ם אינ אי צ מ ת ם מ ת ג הלכו ת. ב דה אחרו חי פיע ב בי מוה: תירוץ מ ה ״בני דו א כיון נמי, מדינ חי דל ם גביהו, רבנן שכי תי ם כלומר דמו״, ככו הארץ. כעמי ה

אשי רב מימרת

שי רב ע א שרה מצי תו בין פ שי: רב ״אמ' אביי: של לזו יוסף רב של דע אורז רובא אי — חזינן אא אכלי, הו זר ניכלה ל תי ]דילמא באפי לה א תכח לבטו ש מ ה תורת ו דגן רובא אי מיניהו[; חלהו זר ניכלה אכלי, אפי תי ]דיל' ב ב על הפטור מן לעשורי א ב ומן החיו אין 87הפטור[״. על החיות לייחס שפט כל א שי, לרב המ א שהרי א תו מורכב הו ע צ ה שרה מ ת לפ שנו ה על ומפר ע צ זו. ה

ת ספה זו פרשנו תוו א עורך ידי על נ שלב הסוגי חר ב ש ניתן 88יותר. מאו ש שערה לא ת זו ה עו צ מ א בפי עיון לו סח בחי ת לפנינו הנו מו במקו ם ו ם אחרי ש שבה מ ת ש שי רב מ אי״. ... אי ״חזינן בלשון אם בין ציגי סח ענפי של הנ שנם הנו פי י לו ם נוסח חי בהקי ם של בחלק דווקא מו ... )דילמא ההסברי

שא 89דילמא(. שי רב דברי של ברי ב א תי ״דילמא :6 מינכן בכ״י כתו לה א תכח לבטו ש מ תורת וה אילו מיניהו״, חל תו ״דילמא :125 וטיקן בכ״י ו ת לבטולי א מצו ה מ ל א ח ח תכ ש מי מיניהו״. ו

תי ״דיל' : 6 מינכן בכ״י דבריו, של ובסיפא ב על הפטור מן לעשורי א ב ומן החיו הפטור״ על החיותו ״דילמא : 125 וטיקן ובכ״י שי א ב מן לאפרו ר ומן הפטור על החיי ם החייב״. על הפטו אלו הבדלי

ם ת מחזקי ם ששני מסקנתנו א ם אלו חלקי ה ה ספ ת הו ר ח או ת לנוסח בנוסף יותר. מ ק חז ת משערה ת. עיון פי על זו ה שון במקבילו חזינן הל ח וכו' אי' ' שי. רב אצל שכי א לרוב א ש הו מ ת ש מ

ה בלשון ר ז ח א ם של ודיון סיפור ל ראי ם אמו מי שי רב ממנו. קדו רא בניגוד קובע א מו קדום לאת חד קביעה לקבוע ניתן שלא מעי ש שהדבר בעניין מ ת תלוי ו 90הנידון. המקרה בנסיבו

התימניים. היד בכתבי למעט 84 ספר אחותו?״, בן גם חייה ר' אחי בן ״רב רוזנטל, א״ש ראו: בפרט התימניים היד ובכתבי בכלל אמוראי בדו-שיח ליה״ ״אמר על 85

נוהגים של ושיטה דרך כאן שיש ידן על להכיר אפשר ״וכבר מסכם: רוזנטל .5-4 עמ' ,1 הערה תשכ״ג, ירושלים, ילון, חנוךהקודמת. ההערה ראו ממעט״. [125 וטיקן כ״י = ] ר ליה'; ע״י'אמ' להבהיר מרבה [1623 בהמ״ד כ״י = ] ע מסויימים,

.125 וטיקן כ״י פי על 86במבוא. זו מימרא על שכתבתי מה ראו .6 מינכן כ״י לפי 87התלמוד״. לשון הוא ההסבר והסברו, לגרעין מאליו המתחלק ״במשפט :302 עמ' הסוגיא״, חקר דרך ״על פרידמן: ש״י ראו 88.140-139 עמ' מהדורה, ראו 89 ע״ב, צז ע״ב(, מו שבועות = ) ע״א סב חזינן(, אסקוריאל: בכ״י אנן, ניחזי )בדפוס: ע״ב נא קמא בבא ע״א; פה כתובות בבלי ראו: 90

ע״א; יט שבועות ע״ב; קלז ע״א, סח בתרא בבא ע״א; קד אפשריות(, שתי מציע אינו אשי רב ע״א)שם ע מציעא בבא ע״ב; קיזע״ב. מח ע״ב, לט חולין

חר ת עיון לא ש שבהן בסוגיו מ ת ש שי רב מ חזינן' בלשון א ת )ראו ' ער ם ה ליי שו אנו הקודמת( הם ת סוגיא שלמעט מגלי ח ע 91א שי רב מעי ת שתי א שרויו מה ברורות אפ מרתו לסוגייתנו, בדו ובמי

מא הרי הסבר. של לשון כלול לא א דוג ה שבנוסף ע״א( )סח בתרא בבבא מסוגי ת היו ת ל על ה ב מבנה ה תנו הז ת לסוגיי ם כולל ת ם: או ראי אמו

א שיו וכל הבד בית לחבריה: ליה דאמר ההו לך. מוכר אני תשמי

הו הויא אתא הנ שומשמי. בהו שטחו דהוו אבראי חנו

א ת שיו וכל 92המרחץ בית אמר: אם — תנינא א״ל: יוסף. דרב לקמיה א לך, מוכר אני תשמימכורין. כולן הרי

הא אביי: ליה אמר א רבי תני ו מכורין. כולן אין — חיי

שיו וכל הבד בית א״ל: אי חזינן אשי, רב אמר אלא — לא ואי קני; — מערנהא ואילן תשמיקני. לא

GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP 70

בד בית

פיע שם בסוגיא ת על סיפור מו ה ומתעוררת שנמכר, בד בי אל ת עקב ש ר מי כר: א הבד ״בית המול כ ו ו י ש י מ ש ם לך״, מוכר אני ת לה א רה כלו ם במכי ת ג ע ד ל ת) חנו ת הרשב״ם ה ם של חנו ח לץ. ויין( ה פי שעל קובע יוסף רב שמבחו שנ מ ל ה שיו״. ״וכל אמר: המוכר שכן נמכר הכ אביי תשמי

שה תא יוסף רב על מק א רבי של מבריי ה חיי ל אין שלפי בה נמכר. הכ שי רב קובע בתגו שהדבר אה תלוי מ ת מ+בר המוכר שאמר ב שיו״. וכל הבד ל״בי ם תשמי שי ם המפר קי שם בנוגע חלו לפירו

ק א מעניין 93אשי. רב דברי של המדוי ה זו שלסוגי ה מבנ ה ה ז בא סוגייתנו. של לז ה על סיפור מו אל שה א ב מיד מכריע יוסף רב להכרעה. יוסף רב בפני שהו ת ו א ב א מו שי אי. ממקור אביי של קו חר תנ א ל

שי רב מעדיק מכן ת א ת שתי א טו שי ל וקובע ה הכ אה בנסיבות. תלוי ש שוו ת זו ה מד תנו מל שכמו אום שיש ם דפוסי ם של קבועי חי ם מונ ם גם יש בבבלי, בודדי סי ם דפו תיי ם ספרו ללי ה הכו מהלך מבנ ו

ם ם מדוקדקי כנני מתו אי בי סיפור בסוגיא. ו א חוז ש מ ה מתן ו שייך אשי, ורב אביי יוסף, רב בין ותו א של דפוס לאו ה לדפוס בתרא. בבבא הסוגי א נוסף ז ש מ מתן ה א. בעל של ו הסוגי

שחזר לנו עוזר בתרא בבבא זה בדפוס העיון ת ל א מהלך א ת בה שהוכנסו קודם הסוגי רו הע הא ש מ ה מתן ו א. עורך של ו שחזר נראה הסוגי ת ל א מהלך א כך: הסוגי

ה בניהו אתו שבת. במעלי לעידן מעור אזלי הוו דלא נהגו בישן בני ה: אמרי יוחנן. דר' לקמי ליה אבהתין מאי? לן, אפשר לא אנן להו אפשר הו

כו: עליהון קבלו כבר להו: אמ' אמך. תורת תטש ואל אביך מוסר בני שמע אבהתי

יוסף. לרב ליה אמרו אתו מארוזא. חלה מפרשי דהוו נהגו חוזאי בי בני

באנפיהו. זר ניכלה להו: אמ'

ע״א. ע מעיעא בבא 91הבד״. ״בית גורסים יש 92 )שיטת ברוך ורבינו גרשום רבינו לשיטת המתאים אחר' 'לשון ואחריו חננאל רבינו לשון את המביא הרשב״ם פירוש ראו 93

שכב(. עמ' הקדמונים,

ביה תי ם דברים אביי: אי ה אי — איסור בהם נהגו ואחרים המותרי ת בפניהם! להתירן רשאי א

הו; זר ניכלה לא אכלי, אורז רובא אי — חזינן אשי: רב אמ' זר ניכלה אכלי, דגן רובא אי באפיבאפיהו.

ה שפט אומר, הוו ה מ שי רב של ז מד קודם נאמר א ע הו תנו ש א בסוגיי ש מ מתן ה ה ו מ דו מ רב בין הא עורך לאביי. יוסף א הסוגי ת שפירש הו שו נראה אשי. רב דברי א ה שפירו ה ז ל חד בקנה עו עם א

ת כוונתו רי שי. רב של המקו שי רב א ה לקבוע רוצה אינו א כ א כאביי או יוסף כרב הל ל סה א מנע שרה להגי חד מצד ביניהם. לפ ל אין שהרי צודק, אביי א שלו ת ל הג א אי בי בני מנ הסף. על חוז

ם ם רוב א שבי תו ם שם ה כלי ל יכול אינו זר אזי אורז, או ת לאכו ה' א ל ח הם. ה' בה בפני לכך הסיא ל הי קו שי בי שה ה במקרה גובר החיו קול על ז שי לי, ה שלי ם חשוב יותר שהרי ה ת יכירו שה א

שג ה המו ם חלה( )תורת חל ם הג ם שה ת אבל לגביו. טועי ע שי רב לד ת א מ ם קיי ת ג שרו שרב אפם צודק. יוסף ם רוב א שבי תו ם ה כלי קול דגן או שי לי ה שלי א סיכון קיים שהרי גובר, ה מ ם ש ה

סה יפרישו ת מעי ב חיי ה ה חל סה על )דגן( ב ה עי רז( שאינ או בת) ה במקרה ההפך. או חיי אנו אין זם ר מעונייני אי ש ם לה ת תם. או בטעו

בכללותה הסוגיא התפתחות תיאור ביניים: סיכום

ה א שוו ה שלמי ה רו תנו לי מד ל לי תא לעי ריי ם' 'דברים שהב רי ת מו א ה א מן חלק הי מה. הסוגי הקדודה בדיוננו חי ם קבענו א בי א ג ש מ ה מתן ש ר לאביי, יוסף רב בין ו כי ת המז נוסף חסדא, רב דברי א

א. עורך ידי על הו לפיכך הסוגי ם ז קו ם המ כו א ולשחזור ביניים לסי ה: הסוגי מ קדו ה

חידה ב: י

ם דברים תניא: ה אי — איסור בהן נהגו ואחרים המותרי ת 94להתירן. רשאי א

בכותאי. חסדא: רב אמר

ם שני רוחצין ואין כאחד אחין שני רוחצין בכבול. אחי

הברייתא[. סוף ]עד מעשה...

חידה א: י

ה בניהו אתו שבת. במעלי לצידן מצור אזלי הוו דלא נהגו בישן בני ה: אמרי יוחנן. דר' לקמי ליה אבהתין מאי? לן, אפשר לא אנן להו אפשר הו

כו: עליהון קבלו כבר להו, אמ' אמך. תורת תטש ואל אביך מוסר בני שמע אבהתי

יוסף. לרב ליה אמרו אתו מארוזא. חלה מפרשי דהוו נהגו חוזאי בי בני

באנפיהו. זר ניכלה להו: אמ'

ביה תי ם דברים :אביי אי ה אי — איסור בהם נהגו ואחרים המותרי ת בפניהם. להתירן רשאי א

הו; זר ניכלה לא אכלי, אורז רובא אי — חזינן אשי: רב אמ' זר ניכלה אכלי, דגן רובא אי באפיבאפיהו.

ם שבמקור נראה ה סוגייתנו הדברי ח ת תא פ ם' 'דברים הקצרה בבריי רי ת מו א )כיום ה ת הבריית ח ת פו ת ה ה א ד חי ה ב( י כ שי מ ה ד ו חר מי א א מכן ל ת מ קי או תא חסדא רב של ב שי על ובבריי אנ

א הגליל. ת ם' 'דברים של הבריי רי ת מו שרת ה תנו יפה בצורה מתק שנ א שהרי למ מה דנה, הי בדותנו, שנ הג. הבדל של במקרה למ ה במנ שנ ם חומרי עליו )״נותנין במ קו צא המ שם שי וחומרי מ

ם תא לשם״( שהלך המקו ע ובבריי פי תו מו ם עיקרון. או א ג ת כה הבריי רו א תו על חוזרת ה עיקרון אום שהרי א הרבני ם לומר רצו ל ם״ ״ומותרי ת א א ל ת כיבדו א הג. א מנ חר ה א ת ל תו נוספו אלו בריי

הג)נ השלישית: הסוגיא 71 ע״ב( ע״ב-נא מנ

'בפניהם' הוספת דהיינו אביי, של ההשפעה וקודם בנדרים הדומה הברייתא של מהלשון ההשפעה לאחר זו ברייתא הצגתי 94בסופה.

ם סיפורים ראיי ם ״דברים על אמו תרי ם המו אחרי ה סידור איסור״. בהן נהגו ו שהרי יותר הגיוני זא ד הו מי ה מע ל חי ת ת מר א חו אי ה תנ ת ולאחריו ה מר א חו ראי. ה מוכין האמו גם יש לכך סי

פיע שם בירושלמי, שא בני על הסיפור מו חר מי א א ל ת ריי שי על הב הגליל. אנ

שעה א שבעל ב א הוסיף הסוגי ש מתן מ שא לאביי יוסף רב בין ו א בנו ת ם', 'דברים הבריי תרי המוא א הו צ א רב בדברי מ סד תא על ח בה זו בריי שו ת ת שרי ת אפ שיי א אביי. לקו ת שאב הו מר א חו ה

ם החלק מן א, של הקוד שון מובן ולכן הסוגי מר מי ״ולאו הל ת ה אי ל מ' ע א רב א סד בכותאי״. חמד א הלו לו א כבר מכיר ה ת מ קי צת זו. או מן במרו ה עורך יצרו הז חר עורך או ז ה יותר מאו ח תי פ

א שונה מיון פי על לסוגי שא הד שלב שהרי טוב', ויום שבת 'ערב לנו ה ב בני של בסיפור נאמר זה שבתא״. במעלי לצידן מצור אזלי הוו ״דלא בישן א צ תו ת כ דה מהעבר חי מה א י קו מ המקורי מ

חר א לא ת ה נוצרה הבריי בעי ת לקשר כיצד ה ה א ד חי ה הי שניי שונה. ה א העורך לרא צ פתרון מש יפה מו שי שוב להלן. נרחיב כך ועל 'גופא', במונח ב ה לציין ח ת או ה ש בנ רב דברי של דווקנית ה

בתו חסדא שו ר מי ״ולאו יוסף: רב של בת מ ת ה אי ל מ' ע א רב א סד אי ח ת כו ״) אי ת כו קא ב לא דוו ומי כלל אי בי בני שהרי הארץ, ע ם חוז עמי בגדר ה ה הארץ'(, ' א מצוי שי שתי בין יוצר שהעורך בקו

ת: תו א ״וכולי הבריי מ ל ת לפי כלומר לא?״, ע ש א רב העורך תפי סד אי מתכוון ח ת דווקא. לכו

כותאי ב: יחידה

ה ד חי ה הי שניי ת ה ח ת ח פו פה' במונ גו ת (6 מינכן בכ״י )כך ' מ תיי ס מ תא ו א ״תלמיד קצרה: בבריי לש מותר״. — לו צריך רבו ואם רבו, עם ירחץ מו שי ה' ה פ גו שה ב' פה' אין שהרי במקצת, מוק גו ה ' זתו מציין ל חי ת א דיון של ל ל ק או מ תא יותר מעמי ם' 'דברים בבריי רי ת מו א רב ובדברי ה סד ח

ם ה הנוגעי א ל ל ה חוזר א לי א ע ש. כל לל חידו

בסוגייתנו 'גופא' במונח השימוש בעניין ווייס א' דעת

ש ווייס א' ת לקורות בספרו הקדי הוו ת ת מקיף דיון 95הבבלי ה עמד 'גופא', לסוגיו ם בקיצור ו על גא סוגייתנו. א קבע הו ה שהסוגי מ קדו א יותר ה ה זו דווקא כלל בדרך הי א ב ח אחר ה מונ 'גופא', ה

ח וניתן כי הו ה שעל ל תה פי בנ א נ ם 96'גופא'. שקודם הסוגי ה ווייס זאת, ע ש ק ת ע מ פא' להכרי גו ב'א שבסוגייתנו. תנו דן הו ל המצוין הספר של ג בפרק בסוגיי ם בין לעי הם המקרי שה שלגבי ק

ע מה סוגיא איזו להכרי ת יותר, קדו פא' סוגיי גו א או ' א לה. שקדמה הסוגי תב הו כך: כו

ם שדננו או אותם שרשמנו במקומות ת עוד יכולנו הנה עד עליה ת לקבוע יותר או פחו יחס אה אפשר תמיד לא ברם גופא, סוגית ובין הקודמת הסוגיא שבין והמקורי הזמני לבנות הי

ם להשיב שאין ראיות יסוד על זה יחס קביעות ם יסוד על או עליה ם חותכים. מופתי לפעמי הצעת או לעצמן הסוגיות מכ״מ אלא להתקבל, הקרובה בהשערה רק להסתפק הוכרחנות עוד נתנו הסוגיות שרות א ת גם ישנם אבל כזו, השערה לשער האפ נותנים שאינם מקומו

ת שום שערות אפילו יד אחיז ם גופא. סוגית ובין הקודמת הסוגיא שבין ליחס בנוגע לה לפעמית ח הן ולפעמים מהן א תמא הן שתי א אופין גם זה על ונוסף דגמרה, מס מן שכמעט כזה הו

א הנמנע חס ע״ד ברור דבר איזה להגיד הו א גופא סוגית (2 ... שביניהן והמקורי הזמני הי הים דגמרא: מסתמא ת מביאים הקודמת בסוגיא א'. נ״א פסחי ם דברים הברייתא: א וכו', המותרי

ם חוזרים ובגופא בכותאי: חסדא: רב הערת עם ת ומביאי וע״י ר״ח הערת עם הברייתא אא גופא סוגית בשביל בחשבון הבאה זה חלק המשך. נמצא הערה ואביי. יוסף רב של מזמנם הו

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 72

.1929 ורשה, מר, ואמר גופא הבבלי: התהוות לקורות 95 על הוספה אין שבהם מקרים ב ובפרק 'גופא', בסוגיית יותר מלא התנאי המקור ציטוט שבהם מקרים (,12 )עמ' א פרק שם, ראו 96

סוגיא הסוגיות, שתי ואופי סוגיא. בגופא עליו שחוזרים המקור ע״י נמצא הללו שבמקומות ״אלא 'גופא': בסוגיית התנאי המקור סוגית ג״כ כבר היתה גופא של התנאי במקורו שהשתמשו הקודמת הסוגיא בעלי אלו שלעיני כזה, הוא גופא וסוגית הקודמת

(.26 עמ' )שם, ממנה״ חלק לכה״פ או בשלמותה גופא

73ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

תן שלא סובר ווייס ח ני כי הו ת ל גופא' שסוגיי א ' ה זה במקרה הי מ קדו ם שכן ה אי ר מו א ם ה עי פי מו הת בסוגיא מ ד קו ם ה ם אינ תו מזכירי שך' או המ '= ת) גיי תו 'גופא'(, סו או שך' ו המ א ' ם מדברי הו סת

ד מו תל ת ואין ה ע ם לד ם ידי על נאמר א ראי ם אמו מי א או ואביי יוסף מרב קדו מ ם ש חרי ם. מאו מהה ״חלק ווייס: קובע לכן ה ז א ב שבון ה פא סוגית בשביל בח א גו ם הו מנ ואביי״, יוסף רב של מז

שם כלומר א הרו ת הו א 'גופא' שסוגיי ם הי מנ לא ואביי, יוסף רב של מז תן ו ח ני כי הו א ל הי שמה ם. קדו ת מה ח זה כל א ת סמך על ווייס מני ח ד הנ סו א הי ש מ ה מתן ש ה: ״אמ' ו מי ולאו ליתמר א עורך לעיל, שטענו כפי ואביי. יוסף רב ידי על נאמר וכו' עלה״ אי א הסוגי ת שהוסיף הו אא ש מ מתן ה ת ויצר ו ת א חר 'גופא' סוגיי א ת שיצר ל א א ש מ מתן ה של פירושו לאביי. יוסף רב בין ו

א דבר ש שהעורך הו מ ת ש שי רב דברי בין חלק מעבר ליצור כדי 'גופא' במונח ה תא א לברייא רב ולהערת הקצרה סד ה. ח לה עלי ה פעו מ ת העורך נקט דו אי בסוגיי מ א' ' רי בשני לעיל. אי

ם ת המקרי מ א ח מציין ב מונ פא' ה גו ת ' ם חלקה א א. של ביותר הקדו הסוגי

חסדא רב דברי

ם יש שר לדון מקו מרא שהרי חסדא, רב דברי נאמרו שבו המקורי בהק ה כמעט מי ה ת ז ס ח מיו לו העה פי שתי מו ת סוגיות ב ספו שטיין י״נ כדברי או בבבלי, נו א ״רב :אפ סד ש רגיל ח אי' בפירו ת כו גם '

ת מו ת העיון 97אחרים״. במקו ת מחזק אלו בסוגיו תו א שר מסקנ א רב לדברי המקורי שההק סד חא שתי סוגייתנו. הו ת ב ת הסוגיו רו ח א א רב דברי ה סד ם ח ת מעין ה ת מ קי ת 98סרק או שרו שהאפ

א שנתחברו שלב לסוגי חר ב א מאו ת. הי ת: שתי הרי הנראי הסוגיו

ע״ב: כא סנהדרין

מא זוטרא מר אמר תי אי הקודש. ולשון עברי בכתב לישראל תורה ניתנה בתחלה עוקבא: מר ו אשורית כתב לישראל להן ביררו ארמי. ולשון אשורית בכתב עזרא בימי להם וניתנה חזרהארמי. ולשון עברית כתב להדיוטות והניחו הקודש ולשון

כותאי. חסדא: רב אמר הדיוטות? מאן

ליבונאה. כתב חסדא: רב אמר עברית? כתב מאי

ע״ב: לא עירובין

שולח :משנה עירוב. אינו — בעירוב מודה שאינו מי ביד או וקטן שוטה חרש ביד עירובו ה

כותאי. חסדא: רב אמר מאן? בעירוב, מודה שאינו מי מיד או פסקה:

ם בשני א רב של דבריו אין המקרי סד ם ח שהו, לדיון זוכי לו כל ם של אפי ד. סת מו תל בנוסף, הם דבריו שי שמ בה מ שו ה ת ל א ש חר בשלב שנוספה שנראה ...״, ״מאן זיהוי של קצרה ל כדי מאו

מר להוסיף ם נראה בסוגיא. לחו שון שהמקו פו שבו הרא סי ת הו א רב דברי א סד ה ח בסנהדרין, היה שם שהרי אל ש ה נ אל ה ש מ הוי: של דו א רב עברית״? כתב ״מאי זי סד א ח ת שנותן הו א

ה: ב שו ת א: רב ״אמר ה סד ט העורך ליבונאה״. כתב ח חלי סיף ה ה עוד להו אל קודם זיהוי של שאלה ש ת: בנוגע ל בה הדיוטות״? ״מאן לעברי שו ת ש ל מ ת ש א רב בדברי ה סד תנו: ח מסוגיי

״כותאי״.

שר ם אפ מנ ת א שו תנו חסדא רב דברי שגם שיטתנו על להק תת בנוגע בסוגיי 'דברים לבריים' רי ת ם המו ם של לדיון זוכים אינ ראי א אמו ל ם של רק א ד. סת מו תל ם 99ה ה אין אול מדויק, ז

שך שהרי א בהמ א לרב מוסר אביי ג( )חלק הסוגי ה בר בר שרבה חנן בר בר ולרבא אוי ה חנ שוו הם ת ם: או תי ת אמר שאביי נראה ככותאי״. ״שוינכו לכו א ת תוך ז כרו א רב דברי עם הי סד על ח

תא. ה הבריי בד ש שאביי העו מ ת ש תא גם מ ם' 'דברים בבריי רי ת מו ת ה ק חז ה מ זו. טענ

.608 עמ' המשנה, לנוסח מבוא ע״ב, לא בעירובין חסדא רב בדברי דן אשפטיין 97 כתשובות לבוא רגילות אלו אוקימתות לסוגיא. ברור באופן נקשרת ואינה מקום בכל להתאים שיכולה לאוקימתא כוונתי 98

וכדומה. פריטים של זיהוי לשאלותלעיל. ווייס דברי ראו 99

74GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

בבבלי הגליל' 'אנשי הברייתא מסגרת

חר א לא ת מ קי או א רב של ה סד שה ח א עורך מק א הסוגי שי ה קו ל עו רה ה ם מדבריו. לכאו אכן את ס ח תיי א מ ת ריי ם' 'דברים הב רי ת מו ם, ורק אך ה תי ה לכו ה מו ם ת ת הגו תנ ם של ה מי כ ח התא שי בבריי אנ ל', ' ת שהרי הגלי ם למרו שבי ם שהתו ם אינ תי ם אין כו מי כ ח ם ה רי ת מתי ם א הדברים רי אמו שה לכן ״בפניהם״. ה א ״וכולי העורך: מק מ ל ה 100לא״? ע בנ רב דברי של זו דווקנית ה

ה חסדא ה ה ז בנ ת לה קני ה הדוו ל עו ל; יוסף רב מדברי ה ם בשני 101לעי ם המקרי שי א שרב מפר סד חם התכוון תי לא דווקא לכו הארץ. עמי לכלל ו

שלמי עה בירו פי תא מו א זו בריי תני' של עיון בל ם אחר, עיון כל או ' ל שלמי שעורך נראה או רו היה בה ראה לוסטרעי ש אבין רבי אבין. רבי דברי של אי ת ובכל מותר שהדבר שיודע שמי מחד א ז

עמו על מקבל רין אין — ״נשאל בו: לחזור יכול אינו איסור ע תו לו״. מתי ה עיקרון או ל מן עותא, ם בכל שהרי הבריי ם המקרי מי כ ח ם ה קי ת מפסי ת א הגו תנ ה א ה ל ם מקובלת ה ר ונמנעי תי מלה

ת ם א שבי תו ם: ה הג מנ ם: לומר רעו ״ולא מ ה ם ל תרי תא מקבל אינו הבבלי עורך אתם״. מו שברייה זו א ה ב לוסטרעי א )בניחותא( כאי ל א א ה מבי ת שיא, או הבבלי. עורך של כדרכו כקו

ובירושלמי בתוספתא הברייתא מקבילות

בדה ש העו תא שי ת זו לבריי תא, מקבילו ספ תו שלמי ב קה ובבבלי בירו ת לנו מעני מנו ד ת הז מעוינת לבחון ה א ת חו ת פ ת ל ה ח שלב מן ה ם ה ה ועד ביותר הקדו ת הוו ת ה א ל חר 102בבבלי. בסוגי א ל

ת עיון לו ם אנו במקבי סח רואי א שהנו ת פ ס תו ה ב מ ד דו ה מאו שלמי, לז שניהם שבירו ש ם ו שקפי מה יותר קדום נוסח שר בנוסף, שבבבלי. מז ע בבירור אפ א על להעבי ת פ ס תו המקורי נוסח כעל השה. מבין שלו א בנוסח ה ת ריי שלמי הב ם אנו בירו ת רואי חו ת פ ת ם, מעד ועיבוד ה א אבל העורכי ל

ת בהיקף לו עי ת. הפ שר שלפנינו במקרה הבבלי ע אפ ת על להעבי חו ת פ ת ת ה תי א של הדרג ת הבריישר ם כא שלבי ם ה שוני ם ה א כרונולוגי: בסדר לפנינו מועגי ת ספ שלמי < תו בבלי. < ירו

ת בין בולט הבדל רסאו א הגי ת סדר הו א של הבבו ת ריי ת בבבלי הב מ עו א הסדר ל ת פ ס תו בא: הסדר בבבלי ובירושלמי. אילו ו״יושבין״, ״יועאין״ ״רוחעין״, הו א ו ת פ ס תו שלמי: ב ובירו

שמר המקורי הסדר ו״יועאין״. ״רוחעין״ ״יושבין״, א בוודאי נ ת פ ס תו שלמי. ב תן ובירו ח ני כי הו לתא, שהרי זאת, ספ תו ם סדרת ב פורי אל רבן על הסי מלי ת ובניו ג שר מר מתק א שבסוף לחו ת ספ תות קטן מועד ה בזכו ש ע מ ה בעכו. ה כ ל ה ת ה מ ד קו א ה ת פ ס תו ה קטן מועד ב ם: במי דנ מי ״שותין זבלישונה במועד, עיקרין וכוס דקלין ומי זבלין תין אין אומרין: היו שברא ם מי זבלין, מי שו וכוס דקליבא ר' שבא עד במועד, עקרי' מד עקי לי תין ו שו ה 103במועד״. עיקרין וכוס דקלין ומי זבלין מי ש הוו

ה אומר: כ ל ה ה ה מ קדו ת אסרה ה תיי ם מי ש עד עיקרין וכוס דקלין ומי זבלי בא ר' שבא עד במו עקית והתיר. ה בזכו כ ה זו, הל ל הדנ עד, בחו ספה המו תוו ה ה כ ל שר נוספת ה ם א בה ר' שינה בה ג עקי

ת הג א מנ ם: ה ם של ספסל על ״יושבין הקדו שבת, גוי שונה ב : היו שברא מ' ספסל על יושבין אין אום של שבת, גוי א ר' שבא עד ב ב מד עקי לי ם של ספסל על שיושבין ו של זה חלק בשבת״. גוי

א ת שמט הבריי שלמי הן בבבלי הן הו שר שכן בירו שוני הק ם. לשני חשוב אינו הרא די תלמו הם די שא חשוב בתלמו תא, נו א הבריי בת שהו ם תגו מי כ ח ם ה הגי שא שונים. למנ ה נו קשור אינו ז

ת הלכו א ולכן מועד ל ת פ ס תו בה שר' לעיין חשוב ב מד עקי ם ספסלי על ש״יושבים לי בשבת״, גוימה ה בדו כ ל ה הקודמת. ל

מוסיפים ונעיה בדפוס לא״? עלמ' וכולי אין ״ככותאי למשל: ששון בכ״י הקושיא. את להבהיר נטייה יש המפותחים בנוסחים 100וכו'. עסיקינן״ בכותאי חסדא רב ״אמ' חסדא: רב לדברי דווקא

???. עמ' הסוגיא, בעל ד״ה לעיל ראו 101 א'״, חכמים לשון אינן בבבלי העבריות ״הברייתות מורשת, מ' ראו: ובבבלי בירושלמי בתוספתא, הברייתות נוסח בין היחס על 102

החדש מילון ערכי שבבבלי״, בברייתות ומחודשים חדשים ״פעלים א'(; )חלק 314-275 עמ' תשל״ד, ילון, לחנוך זיכרון ספרב, כרך המילון, ערכי ובירושלמי״, בבבלי העבריות הברייתות של ללשונן ו״נוספות ב(, )חלק 162-117 עמ' א, כרך חז״ל, לספרות

א(״, טז, )שבת הקודש כתבי כל — ]א[ והתוספתא המשנה מקבילות ליחס עתיקתא: ״תוספתא פרידמן: ש״י מו״ר ;73-31 עמ'וזקנים״, גמליאל ברבן מעשה — ]ב[ והתוספתא המשנה מקבילות ליחס עתיקתא: ״תוספתא ;338-313 עמ' סב)תשנ״ג(, תרביץ,

של ״לאופיין ;201-163 עמ' לתוספתא״, ויחסן הבבלי שבתלמוד ״ברייתות ;288-277 עמ' כ״ו-כ״ז)תשנ״ה(, השנה, ספר אילן ברקעה-רעד. עמ' דורתיי'״, רבן תימא' 'בין הבבלי: בתלמוד הברייתות

.371 עמ' ליברמן, מהד' 103

75ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

ם זה, הקשר ספתא, רק הקיי ת לנו עוזר בתו הבנ ת כל ב תא. של הבבו ה רק שלא נראה הבריי כ ל ה השת ע הדור מנ הי בה ל שי ספסל גבי על מי ם' של ' א גויי ה הי כ ל מה ה א קדו ל ם שכך א שתי ג

ת או מ ת הדוג ספו תא נראה בברייתא. הנו ת זו שבריי לל ם קובץ כו ם מקרי אל רבן פגשו שבה מלי גתו ובני ח שפ ם מ שי ם באנ מרי שו ה על ה כ ל ה ה ה מ קדו ה ה הי ם ו ת לעקור אינטרס לה כו ל אלו. ה

ם הגי מנ ת שלא ה א צ ת מן ל בי לא בקורדקיסין ה ם שני יחדיו לרחוץ ו חי ת במרחץ א כו ל ת ה מו קדום ידי על שנדחו הן, מי כ ח ל אזור יבנה. של ה ם ידוע הגלי שר שמרני כמקו כו בו א שי שמור המ על ל

ה כ ל ה מה. ה ם כל 104הקדו תא הפרטי ם בבריי שקפי ת מ ה א כ ל ה מה, ה ב ועלינו הקדו ש ח ת ה בכך לא כל בפרשנות ת ריי א עורכי כולה. הב א בבבלי הסוגי ם היו ל שר מודעי ה ראשוני להק של זא ת א הבריי ת פ ס תו צמו בפני ופרט פרט כל פירשו ולכן קטן מועד ב ענייני. באופן ע

ת לסדר בנוסף בבו ח יש ה תו תא של נוסף פי ריי ת בבבלי הב מ עו ה ל ת תא או א בריי ת פ ס תו בם ובירושלמי. ם של תגובת מי כ ח ש בכל ה ת שלו בבו שולבת ה ה בין מ ט חל ת: ה רצו ״לא עקרוני

ה להתיר״, ל עו ת, לפ שי ה ״נכנסו כגון: מע א זה״. אחר ז ת פ ס תו שלמי ב ע ובירו פי תו מו ה או מבנד תחבירי ה בין המפרי ט ל ח ה ת ה ה: לבין קודם( )הבאה העקרוני ל עו רצו ״ולא הפ ... לומר רצה/

״. . . א. ל ה בבבלי אבל א ה קיים, אינו זה כפול מבנ ל הפעו ה ו מ ת מקדי ה א ט ל ח ה ת. ה העקרונישל: צא הלל ״ונשמט למ ת וי בה: כך אחר ורק החיצון״, לבי סי ם לומר רצה ״ולא ה ה מותרין לה תחביר אתם״. א יותר. נוח ז ם הו לה מקדי ט להסבר פעו שמי ת ומ ם צירוף א חי מונ ... ״ולא הא בין גם אלא״. ת פ ס תו שלמי ה רו שר לי ר אפ ת, להכי חו ת פ ת ה א שהרי ב ת פ ס תו רצו ״לא נאמר: בם לומר ה ם ל י ר ת ו ם מ ת א א ל חר זה ורחצו נכנסו א אילו זה״, א שלמי: ו מ' רצו ״ולא בירו לו

ר ת ו א כן מ ל ה נכנסו א חר ז א זה״. א ת פ ס תו על מוסב ב תר' הפו מו שי על ' ם, אנ אילו המקו ושלמי לה. על בירו ש הפעו מו שי אי ה מ ק א ברויאר, י' שהראה כפי יותר, ה ה דווקא הו ז

ספתא. רה דווקא שמורה שבבבלי מעניין 105שבתו ה הצו מ קדו ם יותר: ה ללמדנו 106אתם״, ״מותריד שיש צמו בפני ופרט פרט כל על לעמו ם שפרט ויש ע ח עבר מסוי תו חר ופרט ועיבוד פי נשמר אל' עבר ולא פו טי ם. בידי ' 107העורכי

פעה עוד ה תו ד עי מ ח על ה תו א ועיבוד פי ה הי טיי חד הנ א ם ל אי ת ה ל ה זה ו ת לז חלקיו כל אם שוני א בנוסח חלקה. בצורה המקור של ה ת ריי תנו הב א בסוגיי ד ב חו ה אי בשני ביטוי לידי ז

ת. מו עה בבבלי מקו פי ה מו מ קד ה ה ד חי חד אחין שני ״רוחצין בבא: לכל א א שני רוחצין ואין כם חי שבת בקורדקסין יוצאין ... בכבול א ספסלי גבי על יושבין ... בבירי בקורדקסין יוצאין ואין ב

שבת גוים ם ספסלי גבי על יושבין ואין ב שבת גוי א בעכו״. ב ת פ ס תו שלמי ב עה ובירו פי ה מו מ קד השון במקרה רק כזו ה עכו. של הרא מ קד ה ה ד חי ת בכל זו א א בבבלי הבבו ת הי ה עדו מנ א בוד נ לעי

ם. ידי על הגירסא העורכי

ד ניסוח חי ם יש א בת ג ם בתגו מי כ ח ת בכל ה ש בבבלי: הבבו מו שי בבבא 108שמ״ט. בשורש הה שונ ט כך: נאמר בבבלי הרא מ ש נ ו ל ״ צא הל ת וי צון״ לבי ת החי מ עו רחצו( ״אלא ל סו)ו ה נכנ ז

א זה״ אחר ת פ ס תו שלמי. ב ה בבבא וכן ובירו שניי ט בבבלי: ה מ ש הם״ ונתנום ם ו ״ו לעבדית: מ הם״ ביד ״שילחו)ם( לעו א עבדי ת פ ס תו שלמי. ב ה בבבא וכן ובירו רונ ח א ט בבבלי: ה מ ש נ ו ״

אל בן שמעון רבן מלי ת: קרקע״ גבי על וישב ג מ מד ״אלא לעו הלך ע א לו״ ו ת פ ס תו שלמי. ב ובירו

א הבבלי נוסח אלו במקרים ה הו א צ תי ניסוח של תו מ ר או לשפר שנועד מג ת להבהי רה: א המקהלל לומר די אין הודה ש ה ״רחצו וי ת ״נשמט״ שהלל לומר דרמטי יותר זה״. אחר ז צון לבי החי

שמאי ובית ירושלים אנשי של קביעתם אחר רבות פעמים הלכו שבגליל הטוען ,Finkelstein, The Pharisees, Volume I ראו: 104 שלאחר במציאות שביעית ״מצוות ספראי, ; 133 עמ' מסתבר, ד״ה ההלכה, בהשתלשלות פרקים גילת, י' (;60-43 )האליטה()עמ'

.75 והערה 435-434 עמ' המשנה, ובימי הבית בימי החורבן״, 40 עמ' שלי, ובמהדורה ,132 עמ' ב)תשמ״ז(, בלשון, מחקרים הבבלי״, בתלמוד האמוראים של העברית הלשון ״על מאמרו: ראו 105

שם. 67 והערה.146 ,144 ,142 עמ' מהדורה, ראו .125 וטיקן כ״י למעט 106 שבתוספתא: זו מעין צורה על דווקא שמר נדרים בבבלי הברייתא נוסח דומה. לתופעה עדים היינו המותרים' 'דברים ובברייתא 107

לשכוח לא ???. עמ' נדרים, בבבלי הברייתא התהוות :לעיל ראו לירושלמי. בניגוד בתוספתא(, לבטלן״ מנת ״על )=לבטלן״ ״כדיהסופי העימוד לאחר העמ' מס' את לעדכן

.S. Kanter, Rabban Gamaliel II, p. 121 התופעות: שתי על עמד כבר 108

הודה שהלל ברור מכאן שהרי ת נכנסו אכן וי מו מי ת ת ב ת קיבלו שם בכבול, המרחץ לבי ם א ה פנים תעו נרגזים רוחצי פ ה מן שהו בד ם העו חד. נכנסו שה א בי ת פ ס תו שלמי ב שהלל נראה ובירוהודה א וי קו ל ס הספי כנ שבעוד כלל למרחץ להי ס שיש שמעו מועד ו כנ ה בבבא בנפרד. להי שניי ה

ה יש ת בעי תי כ ל ם ה אמר א ם נ שאו שהעבדי ת נ ם גם שהרי בידם, הקורדקסין א ם ה בי מחוישמירת א לכן י09שבת. ב א ביד״ ״שילחו בבבלי נאמר ל ל העברה ״נתנום״, א ת ו חו שהרי בולטת, פ

ת כאן אין חו א שלי ל ה א תינ ה, בבבא 110בלבד. נ ם האחרונ אל שרבן לומר במקו מלי לו״, ״הלך גת הגו תנ ת ה תר ת הסו ת שאר א בבו שר ה מו בהן א אי ת ם ה מי כ ח ת ה ם א מ צ העורך לסביבה, ע

ה שנ ת מ א תגובתו, א הו א קרקע״, גבי על וישב ... ״נשמט ו דלת. טריקת לל

שלב נראה ם שב רו מסוי ם העבי רכי ם עו ת בבלי א א ב ת 'יושבין', הב ש ח ר ת מ ם לסוף. בעכו, ה שויי עת ם מספר להיו לכך: מניעי

חר )א( א ה ל ספ הו ה של ה מ קד ה ה ד חי ת בכל יושבין( יוצאין... )רוחצין... א לכל בבבלי, הבבומד בבא שר שווה, מע ף ואפ חלי ה ת ל א כן הדבר אין הסדר. א ת פ ס תו ם שהרי ובירושלמי, ב בה

א ב ה הב ה אחרונ ל חי ת שה״ ב״שוב מ 111וכו'. מע

א )ב( שי ת בבבלי הקו תרכז ה מ ש מע קומו בכבול, ב מי מצע ו א א ב ת א הבריי ת פ ס תו שלמי ב ובירורו ולכן בולט, מספיק אינו שלב העבי ם ב ת מסוי ה א ש ע מ תא לסוף בעכו ה ריי א ונותרה הב ב הבה של ש ע מ א בראש בכבול ה ת ריי ם הב שך במקו ת המו מ שו לב. ת

ם היגיון יש )ג( ם בסדר מסוי ובסוף יוצאין כך אחר רוחצין, קודם שהרי בבבלי, לפנינו הקייה סדר יושבין. ה יכול ז ש הי שמ תא לשוני mnemonic ל פה. על זו בריי

העורך דברי קודם הסוגיא מהלך

שחזר נראה ת ל רתה א ה צו מ קדו דה של ה חי ת קודם ב י ספ ת הו א, עורך הערו כך: הסוגי

ם דברים תניא: ה אי — איסור בהן נהגו ואחרים המותרי ת להתירן. רשאי אבכותאי, חסדא: רב אמר

הברייתא[. סוף ]עד כאחד... אחין שני רוחצין דתניא:רוחץ... אדם הכל עם כדתניא:

מותר. — לו צריך רבו ואם רבו, עם ירחץ לא תלמיד תנא:

א עורך שה הסוגי ק ת חסדא רב על ה א א שי א ״וכולי הקו מ ל שה בנוסף לא?״. ע ק חד פרט על ה אתא שי בבריי אנ ' : ל' לי חר רחצה. הג א תיו ל ספו א עורך של הו א הסוגי ת קיבלה הי רתה א צו

ת: חי כ הנו

הגליל'. 'אנשי ברייתת דמו. ככותים — גביהו רבנן שכיחי דלא כיון נמי, מדינה בני

שלמא חזי משום גוים ספסלי ב וממכר, כמקח דמילמא נמי, קורדקסין תויינהו ואתי משתלפי די ת ארבע לאי הרבים, ברשות אמו

טעמא? מאי רוחצין אלא

רוחץ... אדם הכל עם דתניא: אחותו. בעל משום אחין בשני גזור אינהו ואתי

ירחץ... לא תלמיד כדתניא:

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 76

.50 שו' ,1263 עמ' ה, חלק כפשוטה, תוספתא ליברמן, הגר״ש ראו 109< חילוף >קיים ??? עמ' להלן ראו הקורדקסין. את נעלו שהעבדים לומר ואפשר 110וכו'. שיצאו״ ״ועוד ובירושלמי: 111

(C"T BR=C"T R) DFRP : \ k[ kN [F BKDGSF77

ת העורך תירץ הכל, לפני א א שי שה הקו ק א שה עמו הו ת ע ל חי ת ה ב ד חי א: רב על הי ״וכולי חסדא מ ל מר: העורך לא?״. ע ה ״בני או א כיון נמי, 112מדינ ל חי ד הו רבנן שכי בי ם — ג תי דמו״. ככוה תירוץ ת בוודאי משקף ז תו א מד ת ע רי אי' בשם הנוקט חסדא רב של המקו ת כו מא ' לעמי כדוגהארץ.

גויים של ספסל בעכו: מעשה

א בעל לפי ם גויים ספסלי על גזרו הסוגי חזי ״משו ה נימוק וממכר״. כמקח דמי ת, על מתקבל ז הדעה שלפי ונראה ש פי ת ת ה תי כ ל ה ה ה מ קדו רו ה מי ם בספסלי הח ם גויי שו ת מ אל רבן עין. מראי מלי ג

א רבי כמו ב ה התנגד עקי ש פי ת ר זו ל התי שיבה ו ם יד כתבי יש 113גויים. ספסלי גבי על י הגורסיאל״ בן שמעון ״רבן מלי ם ג אל״ ״רבן במקו מלי תא. של זו בבבא ג חס קנטר 114הבריי זו גירסא מיי

ת all mss. and early eds. read: Rabban Gamaliel, cf. Rabbinovicz, D. ומעיר: דפוס לטעו .S‘‘ ’’29 .115.Pes., p. 147, n ם ל לו או ש מגלה 116סופרים בדקדוקי המעיין אפי ת שי חו פ חד יד כתב ל א

אל״ בן שמעון ״רבן הגורס מלי ת מדובר ואין ג ם מכל 117דפוס. בטעו ת שהגירסא נראה מקו רי המקוא: אל״, ״רבן הי א הגירסא זו שכן גמלי ת פ ס תו בן שמעון ״רבן שהגירסא נראה ובירושלמי. ב

אל״ מלי ה מקורה ג שפע ה ד ב מו ל ת ה ת לקמן מ ל חי ת ם: ערבי ב שה פסחי בן שמעון ברבן ״ומעאל מלי דה ורבי ג הו ק מסובין שהיו יוסי ורבי י ם שכן ע״א(, בעכו״) ה ג ש ש דידן מע בעכו. מתרח

הקורדקסין בבירי: מעשה

שני, הסיפור לפי דה ה הו הלל י שבת יעאו ו ם 125 וטיקן כ״י ולפי ב״קורדקסין״, בבירי ב יעאו ההב'. ב'קורדקסין א ברור 118שלז ת פ ס תו ם שקורדקסין יא( )ד שבת מ ם, של סוג ה שנו שהרי נעליי

אה ״אבל שם: ע א יו שה[ הי ת בספכה ]=הא הב ת ובעפויין ובטסין מוז בחליו ם ;שלה, ו עלי במנה מפרש ליברמן הגר״ש 119המוזהבין״. ובקורדוקיסין א שהכוונ ה הי ל מי ביוונית, KopSiKiaS ל

א הו ם ב-״נעלים שמדובר קובע ו שויי ת ע פו ם מקלי חי מ ת ובעיקר ע פ קלי Quercus.)120) האלון משך א עורך מפרש סוגייתנו בהמ ה הסוגי ם שהבעי א אלו בנעליי ת שהן הי שלפו ת נ הרגל מן בקלו

תן שנועל ומי ל או ע עלו ת ארבע טלטול לידי להגי מו שה, זה פירוש הרבים. ברשות א שהרי מוקם ם שהקורדקסין הדבר נכון א שלפי ה מותר מדוע הרגל, מן נ ל חי ת כ ה ל ש א ת ל א ע ב״קורדוקיסין ל

שבת? המוזהבין״ שר ב ת לפרש אפ מ א ב ה ש כ ל ה ת ה בי רמטי א הנו שת אסרה ל ורק קורדקסין לבירו ם בבירי בדבר החמי שו ת טלטול. מ שרו א נוספת אפ ת הי תייגו ס ה ה ת ש ל עי של 'קורדקיסין מנ

הב' ה מן נבעה בבירי ז בד ם העו ש הן אלו שנעליי שה. לבו ם א ה כך, א ש ה מע ה יכול ז ת הי לקרות בכל מו ע י שבו שבת. דווקא ולאו ה ת שינו בבבל ב א א ת ריי טו הב שמי ת וה ם א לי מי ״של ה

ח דבר 121זהב״, ת שהכרי בה לפרש העורך א א שהסי שתלפי״ ״דילמא הי קשר ואין וכו', מט. שי לתכ

מאוחר ״בזמן וקבע: מסוימת( בהסתייגות זו)אמנם מוטעית גירסא על הסתמך אלבק ח' הים״. מדינת ״בני בטעות: ונעיה בדפוס 112 שקוראים א נא, פסחים בבלי עי' ישראל, בארץ ואפילו תורה בני אינם שיושביהם ולמקומות לארץ חוץ לכל הים' 'מדינת קראו סופרים״ בדקדוקי עי' מדינה, בני שם: הגירסה אחר בנוסח אמנם ... עכו וליושבי בגליל, ובירי כבול ליושבי הים' מדינת 'בני

הקיים היד( כתבי )בין היחיד הנוסח אלא אחר נוסח זה ואין (.395 עמ' הים, ממדינת ד״ה נשים, סדר למשנה ותוספות )השלמותבסוגייתנו.

.141-140 עמ' המשנה, בתקופת הגליל בספרו המעשה על אופנהיימר א' שכתב מה ראו 113.145 עמ' מהדורה, ראו .109 וטיקן ;1623 בהמ״ד קולומביה; ; 1608 בהמ״ד ;6 מינכן בכי״י: הגירסא זו 114

.S. Kanter, Rabban Gamaliel II, p. 120 115וישב[״. רשב״ג ]ונשמט ב' ״ובכ״י ל': הערה ,148 עמ' 116 והמאירי חננאל רבינו גם לעיל. 113 בהערה המעוינים היד כתבי ושאר סופרים[ דקדוקי בעל אעל ב כ״י = ] 6 מינכן לכ״י ובנוסף 117

גלמליאל״. בן שמעון ״רבן גורסים: פו( עמ' אבות, )מגן בכ״י גם קיים זה שנוסח ליברמן לגר״ש ידוע היה לא אבל ובירושלמי, וינה כ״י קטן מועד בתוספתא הגירסא גם היא זהב״ ״של 118

(.1262 נוסח״)עמ' בשום זהב' ]בבבלי['של שם נזכר ״ולא קבע: כן על אשר הבבלי, של 125 וטיקן.19 עמ' ליברמן, מהד' 119.68 עמ' ג, חלק כפשוטא, תוספתא 120התוספתא. של לונדון ובכ״י ערפורט בכ״י אלו תיבות השמיטו כן 121

א בין נוסף מעניין גירסא חילוף קיים ת פ ס תו שלמי ה רו הי א הבבלי. לבין ו ת פ ס תו ם ב ה מגיבי ד הו יהלל שי של לביקורתם ו ם לומר רצו "לא כך: בירי אנ ה ם מותרין ל ת א א ל ם א עבדיהם״, ביד שלחואילו ם״ ונתנום ״ושמטום בבבלי: ו ה א וכו'. לעבדי ת פ ס תו ם מודגש ב א שהעבדי שו ל ת לב א

א הקורדקסין ל שאו א ם נ ת הם. או א זה פרט בבבלי, בידי ם נאמר לעיל, שאמרנו וכפי ברור, ל ה שם לעבדים״. ״נתנום א ם ה ת נעלו העבדי ם א עליי שאו או הנ ? נ תן ה או ל א ה נוגעת זו ש ל א ש ל

ם שוני ה: בנוגע שאלו רבים שרא ש ע מ דה נתנו כיצד ל הו הלל י ם ו ה ת לטלטל לעבדי ם, א ה עלי נם הרי ם העבדי ת חייבי שבו ם תורצו הם! גם ל שר הבבלי גירסת לפי אבל 122שונים, תירוצי אפ

ם להסביר ם נעלו שהעבדי ת בעצמ מנעו וכך הקורדקיסין א ה איסור על מלעבור נ א צ בשבת. הו

ביחד אחים שני רחצת בכבול: מעשה

ה ש ע מ אל, רבן של בבניו בכבול ה מלי הודה, הלל ג ה. וי מי ת שה בעיקר מ ע לפרש ק התנגדו מדושי ת כבול אנ צ ח ם שני לר חי תו א א עורך מרחץ. באו שי קובע הסוגי אחין ״בשני גזרו כבול שאנ

ם שו תו״. בעל מ בעה זו גזרה אחו ר מן העורך לפי נ סו ש האי ם על המפור ץ אד ח ר ת ה בעל עם לתו, ע אחו פי מו תא ה ת קצרה בבריי א: סוף לקרא ם הכל ״עם הסוגי א ברור וכו׳. רוחץ״ אד שכדי הו

שת ת לג ל א ש ר ל סו ם שני של האי חי תא לדון עלינו א ה בנוסף זו. בבריי אל ש ת ל ה יש זו מרכזי בעית מ דה הלל בזיהוי מסוי הו אל. רבן של בניו וי מלי ה ג אל רבן באיז מלי ם רוב מדובר? ג סברו החוקריאל ברבן שמדובר מלי שי ג שלי דה רבי של בנו ה הו א. י שי ם הנ עה א ה זו קבי דה הרי נכונ הו הלל שי ום ם לדורות שייכי שוני ם, של הרא ראי תי זיהוי האמו ם שהרי במקצת, בעיי ה כך א מו צד ת כי

ב תל ש ספתא. סיפורנו ה בתו

ם ל המקו חי ת ה ת ל ה העיון א אל ש ע ב ת רחצה בכבול אסרו מדו תפ שו ם שני של מ חי א א בעיון הותא ת בבריי א ב מו שך ה א. בהמ ת של מגוון יש הסוגי רסאו ם שם, גי בכ״י שהגירסא נראה אול

א 6 מינכן ת: הי רי המקו

הודה ר׳ אחותו. ובעל וחמיו מאביו חוץ רוחץ אדם הכל עם 123אביו. כבוד מפני באביו מתיר י

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 78

לפנה״ס הראשונה המאה במצדה, המרחץ בבית החם החדר

ת שנסביר קודם תא א ריי ם ראוי הב ש על פרטים מספר להקדי מו שי ת ה פה המרחץ בבי תקו בת. ה היו 124הקלסי ת או ם מרחץ בתי תקופה ב ם שהיו ציבוריי לקי נפרדים מדורים וכללו מחו

שבת. במצוות חייבים היו ולא יום שכירי היו שהעבדים למשל נאמר שמואל במצפה 122 הדין ״והוא המוסיפות: ויש (,149 עמ׳ מהדורה, אחותו״)ראו לבעל הדין ״והוא יהודה: ר׳ דברי בסוף המוסיפות נוסחאות יש 123

האות. את השלים ולא ״חוץ״ על שדילג גילה מ״ם, לכתוב התחיל שהסופר נראה 6 מינכן בכ״י אמו״. לבעל Fikret Yegiil, Baths and Bathing in Classical Antiquity; Daniel Sperber, ‘‘On the ראו: זו בתקופה המרחץ בית על 124

353-366 .Bathouse”, Classical Studies in Honor of David Sohlberg, pp; של במרחץ גמליאל רבן ״מעשה פרידהיים, ע׳ .32-7 עמ׳ )תשס״ג(, 105 קתדרה ארץ־ישראלית״, בראליה עיון — בעכו אפרודיטי

הג)נ השלישית: הסוגיא 79ע״ב( ע״ב-נא מנ

שים מפי מרחץ בתי שני ולגברים. לנ ם בפו שי שמ מא מ תפקו לרוב אבל 125לכך. טובה דוג כפי הסראה ת הנ שעו ת חיסכון מטעמי נפרדות ב או צ הו ם בנייה. ב שי שו הנ מ ת ש ת ה ץ בבי ח ר מ בבוקר ה

ר והגברים ח א ם. ל ה מעורבת רחצה 126הצהריי כ פ ה כנראה ה פע תו צה ל ה ברחבי יותר נפו רי פ מ א הה סוף לקראת א מ ה ה שונ ם אנו לכן לספירה. הרא ת עדי קפו ת ה ם מעורבת רחצה על ל קיסרים מטע

ס כגון אנו ם 128אוריליוס. ומרקוס 127הדרי ת ג ה אבו סיי ת תקפו הכנ פו ת בחרי ה א צ ח ר ת ה רב מעו הם 129נגדה. וגזרו שת ם של גי מאי צה הרו ה לרחי ת עה הי ת צנו שמרני ם. של מזו יותר ו 130היווני

ם מאי חתן אביו עם ירחץ שבן ראוי זה שאין קבעו ואף מעורבת לרחצה התנגדו הרו ם ו חמיו. עאר פלוטרכוס היווני הסופר ת ת מ הג א מנ מי ה כך: הרו

ת הצהיר קאטו[ ]מרכוס מנע לו גרמה בנו שנוכחו ש פה מניבולי להי ת כמו ממ של הנוכחות ת הבתולו שהוא וסטאלות, המכונו תו רחץ לא פעם אף ו ה זה במרחץ. אי הג כנראה הי המנם אף שהרי הרומאים, בין המקובל תני מלגלות שבושו משום חתניהם עם מלרחוץ נמנעו החו

ת ת על היוונים מן שלמדו לאחר אבל בפניהם. ערוותם א שיו להסתובב נהגו הם שבה החופ131נשים. בנוכחות גם בעירום[ ]להסתובב שהחלו היוונים על לרעה והשפיעו חזרו הם בעירום,

למרחץ. בדרך חפצים, הנושואים משרתים ושני ילדיה שני )במרכז(, אשהלספירה ? מאה סיציליה (Villa Armerina) ארמרינה מוילה פסיפס

ד אינו פלוטרכוס חי ר הי הג המזכי ם זה. רומי מנ תב קיקרו ג תנו :de Officiis בספרו כו ״במדינהג מנ א ה ץ נמנע מבוגר שבן הו ם מלרחו ם וכך אביו, ע תן ג ם ח הג קיקרו לפי [.129 ]א, חמיו״ ע מנ המי שמור מרצון נבע הרו ת, על ל תו שמקורו צניעו ה אין כלומר עצמו. בטבע לדע לקרובי טבעי ז

ה ח פ ש ץ אלו מ ח ר ת ה הג יחד. ל ה מנ קבל ז ת ם ה ם ג ם בחוגי הודיי מכאן ישראל, בארץ י עה ו הקביתא: ל ״עם בבריי ם הכ וחמיו״. מאביו חוץ רוחץ אד

ה קיקרו של קביעתו חתן בן עם אב של רחצה שלפי ם ו ה חמיו ע אינ ת' ' בעת טבעי ס מן נו ח של הים שקיים כבוד יראת חסי ם אלו. בי די הו ת יכלו הי סיף בקלו ת להו רא ד לי ת הכבו בעי ט נימוק ה

ך ״ערות של: מקראי א ... אבי א ל ר ק לה״)וי ם ז(, יח תג מנ א א שוטו לפי ל סור מקרא, של פ והאי

‘‘Many inscriptions indicate a certain physical separation of the sexes in the same building or in :32 עמ' יגול, ראו: 125different buildings by designating them as ‘‘baths of men’’ (balneum virile), or ‘‘baths of women’’ (balneum muliebre,)

but it is not always clear what is meant. The former arrangement is recommended by Vitruvius and it is the solution evident in the Stabian Baths and Forum Baths in Pompeii (see Figs. 58, 65). In both of these republican establishments, men’s and women’s sections have separate entrances but share the same exercise courts and the same

.heating and service facilities’’ Such independent units for different sexes, even in the largest baths, were extremely rare in the empire‘‘. :33 עמ' שם, 126

The common practice was to assign the sexes different hours for bathing: women bathed in the morning, men in the afternoon’’.

Scriptores Historiae Augustae, Hadrian, 18, 10. ראו: 127מעורבת. רחצה התיר ואלאגשבולוס במקומו החוק את השאיר אוריליוס מרקוס הפוכים. הדברים ובאמת :33 עמ' יגול, ראו 128 גוזרים וכן (,279 עמ' ב, כרך ודונלדסון, רוברטס מהד' —aiSayrayo;( )בספרו מעורבת רחצה מפני מזהיר מאלכסנדריה קלמנס 129

(.149 עמ' ,30 )חוק לאודקיה של בוועידה גם כך .Constitutions of the Holy Apostles, p. 395 (325 CE^) מעורבת רחצה עלשם. ,83 והערה 42 עמ' (,Unlike the Greeks )ד״ה 34 עמ' יגול, ראו: 130(.Loeb Classical Library Plutarch’s Lives, II, p. 362-363) Lives, Marcus Cato, XX, 5-6 פלוטרכוס 131

80GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

שלב נראה 132יותר. אף מובן ם שב א ביותר הקדו ה בני רחעה איסור כלל ל ח פ ש מד זכרים מ ע מ מא ולכן שווה, ה ל ם לרחוץ איסור הי ח, ע ת. בעל או גיס דוד, א חו סח א א של המקורי הנו ת הבריי

ם הכל ״עם כך: קבע ה ר' וחמיו. מאביו חוץ רוחץ אד ד הו ר י פי על אביו״. כבוד מפני באביו מתיתו תא נקבע עיקרון או ה: בבריי שניי ד ה א ״תלמי מותר״. — לו עריך רבו ואם רבו, עם ירחץ ל

ם נראה די הו רו שהי מי שלב הח ם מן יותר קדום ב מאי ת רחעה בעניין הרו תפ שו חה. בני של מ שפ מה בני על אף שאסרו היו ח פ ש ד זכרים מ מ ע מ ץ שווה מ ח ר ת ע נהגו כך יחד. לה מנ הי רחעה ל של מם שני חי חד א א ץ וכן כ ח ר ת ה ם מל ת. בעל ע חו א ספה 133ה ה זו הו ת לה הי כו שתקף י בנוסח לה

א ת ם הכל ״עם כך: הבריי חמיו מאביו חוץ רוחץ אד אחיו ו תו. ובעל ו דה ר' אחו הו ר י באביו מתיר אבל אביו״. כבוד מפני סו ת רחעה על האי תפ שו ה בני של מ ח פ ש מד מ מע ה אינו שווה ב ל עו

ד בקנה ח ם א ראת של הרקע ע ת כבוד י מ קיי ם אין ובנו. אב של רחעה של במקרה ה חייב אדחיו בכבוד תו בעל ובכבוד א חו בה נראה ולכן וחמיו, אביו בכבוד כמו א סור שהסי א לאי מטעמי הי

ת. מרה על שמרו בגליל 134עניעו ם ונמנעו זו חו חי ספסל כמו יחד. מלרחוץ א ם' של ' גוייהג רקורדקיסיך, א זה מנ הג הו שקף קדום מנ שה המ ת תפי תי כ ל על חלקו יבנה רבני קדומה. ה

הג מנ שר ולכן, לגזרה, מקום שאין וסברו ה עו כא דה הגי הו הלל י ]ביחד[ לרחוץ ״נכנסו לכבול, ות בכבול״. הגו תנ א זו ה ה ל מ ל ת ה הג א מנ בל, ה ם ושני המקו חי א ת כיבדו ה שי א ם אנ קו ו״נכנסו המ

סח לפי זה״ אחר זה א נוסח ולפי המקורי, הנו ת ל ״ונשמט בבבלי: הבריי ת ויעא הל החיעון״. לבי

תא נראה ה שהבריי מד א עורך לפני שע ה הסוגי ת כלל תו״. ובעל ״אחיו א חר מיד אחו א א ל ת הבריישי של אנ ל' ' לי תא שנו הג ת זו קערה בריי ה שאכן לכך כעדו ם שני על איסור קיים הי חי א

רחץ ת ר ניתן כך יחד. לה שחז ת ל א א ת ד קודם הבריי מי א עורך שהע ת הסוגי רוץ א מו: התי במקו

הודה ר' אחותו. ובעל ואחיו וחמיו מאביו חוץ רוחץ אדם הכל עם כדתניא: מפני באביו מתיר יאביו. כבוד

מותר. — לו עריך רבו ואם רבו, עם ירחץ לא תלמיד תנא:

א עורך ה הסוגי ש ק ת שבו מדוע לפרש ה דה ח הו הלל י ה. על לעבור ו כ ל ה ט לכן ה שמי ת ה ״אחיו״ אתא מן ריי ר הב שאי ת רק וה תו״. ״בעל א ה אחו ט מ ש שרה זו ה ת אפ ת א ספ ח תו סו שלמא הני ... ״ב

חר אלא״ א תא. ל ד כך הבריי מי ע ת העורך ה ץ: א רו הו ״ואתי התי ם אחין בשני גזור אינ שו בעל מתו״. א בעל לפי אחו ה זו גזרה הסוגי בל ק ת שי ידי על רק ה ר דבר כבול, אנ דה יעאו מדוע המסבי הו י

הלל הג. כנגד ו אמת, המנ ב תא אחותו״( ״בעל )רק זו גירסא ו שה, בבריי שה שהרי ק ר ק מדוע להסבים לו אסור אד ם לרחוץ ל תו בעל ע חו תא 135דווקא. א רתה בבריי ת בעו רי ה יותר המקו מובן היפיע מדוע תו, בעל מו שלב שהרי אחו ה ב ה ז ם הי חיו ג מה, א שי ם וכמו בר באביו איסור שקיי

ל קיים ובחמיו, ם במקבי תו. ובבעל באחיו איסור ג מוכין אחו א ניתן לכך סי עו מ פי בריבוי ל לו חיסח תא הנו של ראו 136זו. קערה בבריי ל ״עם הגורס: ,95 מינכן כ״י למ ם הכ מאביו חוץ רוחץ אדחמיו תו. ובעל אמו ובעל ו דה ר' אחו הו ר י א אביו כבוד מפני באביו מתי הו לפי אמו״. לבעל הדין ו

חם ״וירא אביו: בערוות הסתכל רק מקרא של פשוטו שלפי חם, של עונשו על הסיפור את ב'ויקרא' זה לאיסור להוסיף אפשר 132 ערות את ויכסו אחרנית וילכו שניהם שכם על וישימו השמלה את ויפת שם ויקח בחוץ. אחיו לשני ויגד אביו ערות את כנען אבי

כב-כג(. ט )בראשית ראו״ לא אביהם וערות אחרנית ופניהם אביהם סנהדרין: משנה ראו אשתו. אחות בעל הוא התנאית בספרות גיסו המונח פירוש שהרי גיסו, את כולל אינו אחותו' 'בעל המונח 133

וגיסו, וחמיו, אמו, ובעל אמו, אחות ובעל אביו, אחות ובעל אחותו, ובעל אמו, ואחי אביו, ואחי ואחיו, אביו, הקרובים: הן ״ואלואשתו. אחות כבעל 'גיסו' המונח את ושמפרשים ל'גיסו' זהה אינו אחותו' ש'בעל ומכאן ד(. )ג לבדו״ וחורגו וחתניהן ובניהן הן

הכל עם שאמרו והוא עבירה, הרהורי וחשש פריעות משום כאן ואין כאחד לרחוץ להם מותר אחים ״שני המאירי: פירש וכך 134 אסור אביו ועם ובאות, ממשמשות ומחשבות אשתו ואת אחותו את זוכר ראייתם שמתוך אחותו. ובעל מחמיו חוץ רוחץ אדם

החשש מן נובע אחותו בעל ועם חמיו עם לרחוץ האיסור איסור: סוגי שני בין מבחין המאירי וכו'. יראה״ עול פריקת מחשש משום גם הוא חמיו עם הרחעה שאיסור לי נראה יראה. עול פריקת מפני הוא האב עם מרחעה החשש ואילו עברה, להרהורי

זו שגזרה רש״י של פירושו עברה. והרהורי פריעות משום הוא האחות בעל ועם האח עם להתרחץ האיסור אולם ויראה. כבוד כל שרי לקמן דהא לי נראה ״ואינו רי״ד: תוספות עליו הקשה וכבר תמוה נראה זכור משכב מפני כבול אנשי של מחששם נבעה

רי״ד תוספות קובע לכן הרחוקין״. שיאסור שכן כל הוא, זכור משכב חשש משום טעמא ואי הקרובין, ואוסר יחד לרחוץ הרחוקין רוחץ אין מדוע להסביר רש״י של בטעמו השתמשו אנגליה חכמי שתוספות ומעניין להרהורי״. ״דאתי היא: האמתית שהסיבה

זכור״. משכב עמו למישכב ואתי יעא, שממנו שמחשב לפי ״פי' אביו: עם הבן וראו (.5 )ב השנייה הברייתא מן ״רבו״ את שילבו אחותו״ ״בעל במקום שם, (,199 עמ' היגר, )מהד' יב יב שמחות מסכת וראו 135

.19 הערה ,147 עמ' במהדורה,לעיל. < המוסיפות נוסחאות >יש ??? הערה ראו 136

הג)נ השלישית: הסוגיא 81ע״ב( ע״ב-נא מנ

ם זה, נוסח ט במקו מי ש ת לה ט א רו ״אחיו״ הפרי תו המי ש: בפריט או ב אמו״, ״בעל חד ש תיי מ המה, יותר טובה בצורה שי שר שהרי בר מת לטעון אפ ה שקיי ד חס כבוד של מי זה. בי

גמליאל רבן של בניו ויהודה הלל

הודה הלל אל רבן של בניו וי מלי ם ג א. מקורות בשני עוד מוזכרי ת ספ תו א ב ת פ ס תו מסופר שבת בשה כך: ה ״מע ד הו הלל בי אל רבן של בניו ו מלי כו לכבול שנכנסו ג שי המ שי ו ר אנ ם העי ה לפני

שמן״)ז יין בצנורות מ׳ ליברמן, מהד׳ יז, ו א (,28 ע ת ספ תו ב ת: ו לו ה שה א דה ״מע הו הלל בי אחין ואל רבן של בניו מלי הלכין שהיו ג ם מ חו ת ם מצאו 137עוני, ב ד אד ח ת א פח שדהו. בתוך קברו שנ

ם מלקט לו: אמרו ם עצ הכל עצ טז ו מ׳ צוקרמנדל, מהד׳ יב, טהור״) ם רוב (.614 ע סוברים החוקריהודה שהלל ם וי אל רבן של בניו ה מלי שי. ג שלי מן, ה תב לדוגמא, היי ל: בערך כו בן ב׳ ״הלל הל

אל רבן מלי .רבי בר ג . ה ונזכר . מ ם כ ם פעמי ל אחיו ע דה ר׳ הגדו הו אה י שי ם נ א כפסחי 138ע״א״. נמר א׳ היי פנ א או שון הו תי הרא א צ מ ל ש טי א זה. בזיהוי ספק המ תב: הו ת ״סביר כו הו ת לז דה א הו י

הלל ם ו אל רבן של בניו ע מלי ם דיבנה, ג שר כי א ם אפ אל רבן של בניו שה מלי דה רבי של בנו ג הו ישיא״. מר לדעתי, 139הנ היי פנ דה כאן מדובר צודק. או הו בהלל בי אל רבן של בניו ו מלי רבן דיבנה. גאל מלי ם ג א סת ת פ ס תו א ב אל רבן הו מלי אל ברבן מדובר בעכו שבסיפור ונראה דיבנה. ג מלי ג

ה בנ שלפנינו די ם קובץ ו שי אל רבן של מע מלי ובניו. ג

דאייתרא ג)א(: יחידה

שי החלק שלי תנו של ה תח סוגיי ה בר בר רבה על בסיפור פו ה 140דאייתרא״. ש״אכל חנ ל א ש הה שונ ררת הרא א שמתעו תרא׳. מהו הי דאיי בה ׳ שו ת ת ת כבר חלקי תנ ד בכתבי ני ם, הי שהרי עצמ

ם 6 מינכן בכ״י אחרי ה: בר בר שרבה נאמר ו ד כתבי ולפי דאיתרא״, תרבא ״אכל חנ ם: הי מניי תי הת 141דאיתרא״. חלב ״אכל מ ל ש ה א׳ זיהוי ל תר איי ד א לעיון זקוקים אנו ה׳ רכבת בסוגי בבבלי מו

ט מ ( לין ה ע״ב( ע״א־נ חו בה. גבי שעל בחלב הדנ תרא׳ מתברר שם הקי א ש׳י בה של חלק הו הקיתרא א אינו ודאיי ל ב א חל ה גבי שעל ה ר ת בה. של הי ת על הקי ת נחלק הדיון על להקל מנ א

א א הסוגי הי ם. ה שון בחלק לשניי ת הרא א ב מרא מו א ר׳ של מי שעי ת או ק חלו מ אל ר׳ בין ו מע ש יבא לר׳ בה, גבי שעל לחלב בנוגע עקי שני ובחלק הקי פיע ה ראי דיון מו ה: חלב בעניין אמו ז

א[ ]חלק

א: א״ר נחמני בר יצחק רבי אמר שעי שמעאל כרבי היתר בו נהגו כהנים קבה גבי שעל חלב או ישמעאל וסימניך: אבותיו. משום שאמר א י כהני... מסייע כהנ

א — ג( ג )ויקרא הקרב על אשר החלב כל ואת דתניא: ר׳ דברי הדקין, גבי שעל חלב להבישמעאל. י

א או׳: עקיבא ר׳ הקיבה. גבי שעל חלב להבי

ת ורמינהי: ת המכסה החלב כל א ת המכסה חלב מה אומר: ישמע׳ ר׳ — )שם( הקרב א את המכסה חלב מה :או׳ עקיבא ר׳ ונקלף. קרום כל אף ונקלף, קרום הקרב תב הקרב א קרום תו

ונקלף. קרום תותב כל אף ונקלף,

א כי ת א כך יוחנן: א״ר רבין א שנה של הצעה הי קמיתא... ואיפוך מ

א ת הסוגי ח ת רא פו מ מי א ר׳ בשם ב שעי ה או אל ר׳ שלפי מע ש ר י ת התי ב א חל בה גבי שעל ה הקיתיו מסורת סמך על ם. מאבו ם הכהני שך אול א בהמ ת הסוגי או ב ת שתי מו תו ת בריי סותרו

עכו. הנראה כפי 137 Origen של בזמנו שהלל הטוען ,563 עמ׳ ב, כרך ,Sternn ,167 עמ׳ לתלמודים, מבוא אלבק, וראו .318 עמ׳ לעיל וראו .373 עמ׳ 138

.Kanter: ‘‘not our Rabban Gamliel’’ וראו השלישי. גמליאל רבן של בנו שלנו, בברייתא המוזכר הלל אותו הוא.116-115 עמ׳ ,Wisdom, Politics and Historiography טרופר, של בדיונו וראו .118 עמ׳ 139.150 עמ׳ מהדורה, ראו אחרים. יד ובכתבי 125 וטיקן בכ״י הנוסח זהו 140.150 עמ׳ מהדורה, ראו 141

82GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

הן שתי ת שב ק חלו אל רבי מ מע ש בא ורבי י תו עקי א עניין. באו ת ריי ה הב שונ ה הרא מ אי ת לדברי מא, ר' שעי אל רבי ובה או מע ש א י א שהרי המקל, הו תו כלומר הדקין, שעל חלב רק אוסר הו לדע

ב חל בה גבי שעל ה בא ר' מותר. הקי ר עקי מי ח ת ואוסר מ ב א חל בה גבי שעל ה ם וכנראה הקי ת ג אב חל תא 142הדקין. שעל ה ה זו בריי מ אי ת ת מ א ר' למסקנ שעי ת או ח תי פ א. ב ם הסוגי לפי אול

א ת ה הבריי שניי ם ה ם. הדברי אל ר' הפוכי מע ש א י ר, הו א שהרי המחמי א חלב כל אוסר הו שהוב ונקלף. קרום חל בה גבי שעל ה א, ונקלף קרום הקי א שהרי הו אינו דבוק הו ר' אחד. כגוש יועא ו

בא א עקי קל הו מ א שכן ה א חלב רק אוסר הו ב ונקלף. קרום תותב, שהו חל בה גבי שעל ה אינו הקיתב' תו א ואין ' א אין ולכן אחד, כגוש יועא הו א שהרי עקיבא, ר' פי על אסור הו חלב רק אוסר הוא תב. שהו רה עקב 143תו תי ת בין הס תו ע הבריי ך יוחנן ר' מעי ת להפו א א ת ריי ה הב שונ כך הרא

אל שר' מע ש ר י ת ואוסר עקבי באופן מחמי ב א חל בה גבי שעל ה ב וגם הקי 144ונקלף. קרום מחייה בעי א יוחנן ר' של בפתרונו ה ם שדבריו הי ת סותרי א ר' דברי א שעי ת או ח תי פ א, ב הסוגי

ם ה אל ר' שלפי מע ש ר י תי ת ה ב א חל בה גבי שעל ה ם. של מסורת פי על הקי רב של פתרונו הכהניה יעחק בר נחמן שר זו, לבעי אל ר' לפיו א מע ש א י בי ת ה ת א ר מסו ם של ה הני א פי על אף הכ שהום אינו ה, מסכי מ ת חילוקי שהיו נראה דחוק. ע ם בין דעו אי תנ ת בנוגע ה ע שמעאל. ר' לד י

שטין ה פינקל על ת מ ת א שרו חס רעה יוחנן שר' האפ ת ליי ה א ע ה הד ל ק מ א שהרי עקיבא, לר' ה הום ה זו, כדעה נהג או הסכי כ הל בה כר' ו ת 145מחברו. עקי ק חלו מ בה ר' של זו ל אל ור' עקי מע ש י

ה להוסיף כדאי כ ל ה ה ק תי א ע ת פ ס תו ט מ לין) ה יא( חו מ א ר' לדברי הדו שעי ת או ל חי ת א: ב הסוגי

הודה: ר' אמר לכהן. נותנו — 146הקיבה שעל חלב אותו נותנין שיהו יפה עין כהנים נהגו י147לבעלים.

ה לפי כ ל ם זו ה הני ל נהגו הכ אכו ת ל ב א חל בה גבי שעל ה אפילו הקי תו נהגו ו תי הקרבן לבעלי לה. תנ ה כמ כ ל שקפת זו ה ראה כפי מ הג הנ ה מנ הי ת בזמן תקף ש ש. בי מן במרועת המקד נוערה הז

ת ק היו זה חלב בעניין מחלו ם ו אי הג בין שקישרו תנ ם מנ ת הכהני ע שמעאל. ר' לד ת לפי י דעות מו אל ר' מסוי מע ש א י ר הו ב שהתי חל בה גבי שעל ה ת ולפי הקי עו ת ד חרו בא ר' א א עקי הוא ר' שהתיר. שעי ת משקף או ה א ע אל שר' הד מע ש א י ר, הו א ולכן שהתי ת מוסר הו א א ת פ ס תו ה

סה בעירוף הנ״ל חו שמעאל. לר' יי י

ב חלק חולין סוגיית

א ה הסוגי כ שי מ בה: גבי שעל בחלב לדון מ הקי

ב[ ]חלק

סותם... אינו טמא סותם, טהור חלב רב: א'

ת רבא: א' מעא תרתי: נחמ' דרב מיניה שמעי מעא ובר חי ולא סתים, לא וחד סתים חד — חימיניהו. הי ידענא

מתיר. שהוא הטוענים מפרשים יש אמנם 142 ישמעאל רבי — הקרב על אשר החלב כל ״ואת (:108-107 עמ' ב', כרך פינקלשטין, רב)מהד' דבי בספרא מופיעות אלו ברייתות 143

המכסה חלב מה אומר: ישמעאל רבי ... הדקים שעל החלב את להביא אומר: עקיבה רבי הקיבה; שעל החלב את להביא אומר: לי אין אף ניקלף, וקרום תותב הקרב את המכסה חלב מה אומר: עקיבה רבי ניקלף. קרום אילא לי אין אף ניקלף, קרום הקרב את

שהרי בבבלי(, יוחנן ר' בשתיהן)כדברי המחמיר הוא ישמעאל ור' הברייתות בין סתירה אין זה לפי ניקלף״. ו[קרום ]ותותב אילא את משקף אינו זה נוסח פינקלשטיין לדעת ונקלף. קרום שהוא חלב כל אוסר וגם אסור, הקיבה גבי שעל שהחלב אומר הוא

א, רומי בכת״י נשתמרה בתו״כ העקרית הגירסה ...הבבלי מסקנת לפי תוקנה זו גירסה כנראה ״ברם הספרא: של המקורי הנוסח הקרב את המכסה החלב מה אומר ישמעאל 'ר' לכת״י(: כת״י בין קלים גרסינן)בשינויים שבהם ... ולונדון אוקספורד פרמא, ר' ברישא שהרי סתירה, יש זה נוסח ולפי (.90 עמ' ד, כרך )פינקלשטין, וכו' נקלף'״ וקרום תותב אלא אין אף ניקלף וקרום תותב

שם. בענייננו פינקלשטין של המפורט הדיון וראו מקל. ובסיפא מחמיר ישמעאל הקיבה גבי שעל החלב את אוסר ישמעאל ר' הראשונה בברייתא הבבלי; מן הפוך בסדר אולם קיימת הסתירה חולין בתוספתא 144

הגר״ש הקבה״(. שעל ״חלב המילים את שם למחוק )ועריך השנייה בברייתא ונקלף קרום בתותב רק ומחייב מקל אך )מחמיר(,וכו'. קמייתא״ שהפכו תנאים והיו בתרייתא שהפכו תנאים והיו חולקות, ״ברייתות שלפנינו שם מפרש ליברמן

.91 בעמ' דבריו ראו לגליל, הקיבה גבי שעל החלב אכילת מנהג את מייחס פינקלשטין 145 ונתנוהו יפה עין בו נהגו כהנים יהושע: ר' דאמר הקבה, שבתוך וחלב הקבה גבי שעל חלב ״להביא ע״ב: קלד חולין ראו 146

.242 עמ' ב, כרך ראשונים, תוספת ליברמן, וראו לבעלים״..511 עמ' עוקרמנדל, מהד' 147

83ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

א ורב חיננא בר הונא רב ה תרויהו נחמ', דרב בריה הונ שמי מצא בר אמרי: נחמ' דרב מ חימצא סתים חי סתים. לא ו

האב. מכח הבן כח יפה — וסימניך טבות: רב א'

מצא הי חימצא? בר והי חי

לן? סתים לא מיסתם ואנן ליה אכלי מיכל אינון נחמ': רב דאמ' ת״ש,

שתא דאייתרא. פליגי, כי דאסור. פליגי לא דכ״ע דאק

דאקשתא. פליגי כי דשרי, פליגי לא דכ״ע דאייתרא דאמרי: איכא

מ' אלא 148מקמיצין. אחד: זקן משום ינאי ר' א' וכן מקמצין. יצחק: בר נחמ' רב א

א: רב א' ה אוי א הו מנ 149ואכלי. לי והב וקמיץ אמי דר' קמיה קאי

א ה חזייה ואיכול. לי)ה( הב קמיץ, חנינא, דר' קמיה קאי דהוה שמעא ההו א' מהסס, קא דהו150ושרי. גום את, בבלאי ליה:

ם, הדבוק חלב רב, לפי מותר סותם, לאיברי לה, ו א שכן טמא, סותם, שאינו חלב אבל באכי הומה ב דו ת תו שם מוסר רבא 151אחד. בגוש ויוצא ונקלף' קרום ל' חמן רב ב ש נ חלב של סוגים שני שי

ם יתברר מכן שלאחר בה: גבי על שה א' הקי צ מ חי א'. ו'בר ' צ מ חד חי ם א ה ם מ ת והשני ומותר, סום אינו ת ם שני ואסור. סו ראי ם אמו שם מוסרי חמן רב ב בר נ א' ש' צ מ ם חי ת תר ולכן סו א' מו צ מ חי רם אינו ת ה ואסור. סו ל מי א' ה צ מ חי ת, ' אי ד חי שה י שה. וק שך פי על מפרש רש״י לפר מ א ה הסוגי

א צ מ חי : ובר ש' א' צ מ שניהם חי בה, שעל בחלב ״ א ולדידן ובד״ה להו״, מפרש ולקמן הקי הוך שי ת ממ שהקיבה הסברו: א ה ״ שוי שת ע ץ כק תא, קרי ומבחו ש תרא, קרי לעגול ובפנים דאק דאיי

תרא חבל, בדאיי ש פליגי ו ש כדמפר רא ל״) אזי א הדבר פירוש 152ע״א(. נ ו בה הו ם: שני שלקי צדדיה הצד פונ ה ( ני צו חי שוי 153לקרקע( ה ב עיגול חצי בצורת ע חל ה תא', נקרא שעליו ו ש דאק כלומר '

שעל ' , שת' אילו הק צד ו מי ה תר כמו ישר הפני שת, מי תרא', ונקרא הק דאיי שעל כלומר ' תר'. ' היאן יוצא ם מפרש שרש״י מכ בה. צורת שם על נקראים שהחלבי ה פירוש הקי לדברי מנוגד ז

ם שלפיו הרמב״ם, בי חל ם: צורתם שם על נקראים ה בה על חלב שם ״ויש ה ם הקי שת כמו עקו קא הו חוט האסור, ו א יתר כמו משוך ו הו ת ו כו ל ה ר״) ת ת מו אכלו ת מ 154ו(. ז אסורו

א עורך א אף בבבלי הסוגי שה הו ק ת ם מה לפרש מ א ה צ מ חי א' ובר ' צ מ שואל: חי א ״הי ו צ מ הי חי ומצא״? בר בה חי שו ת ה ה ר מו א ת ה ה על לענו ל א ש ת ה שי מ' ״ת״ש ביותר: מוק א חמן: רב ד אינון נ

ה אכלי מיכל ם ואנן לי סת א מי ם ל צד לן״. סתי ה כי חמן רב עונ ה? על נ אל ש זה קושי עקב הב א עורך מרחי ש ומסביר הסוגי ת שתי שי שרויו ם לפרש אפ א לפי אלו: דברי שנ א לי מ בבל בני ק

שראל ארץ ובני ם י =בר חולקי א״) תר איי מצא( ב״ד ם וכולם חי א אוסרי ת ש ק א ולפי )=חימצא(, דא שנ ם כולם בתרא לי רי א מתי ר ת איי ם ד חולקי שתא. ו א עורך דברי 155באק ם הסוגי שקפי מסורת מה א שלפי צ מ חי א' ובר ' צ מ ם חי בה. גבי שעל חלב של סוגים שני ה א העורך הקי שה הו ק ״הי שהא צ מ הי חי מצא״ בר ו א חי הו ת שסיפק ו ה: א ב שו ת א ה מצ חי א ״ א הו ת ש ק א א ובר ד צ מ א חי הו

156דאייתרא״.

זקן משום ינאי רבי אמר וכן מקמצין אמי רבי אמר אויא רב דאמר הא ״כי וכו': יצחק״ בר נחמ' רב אמ' ״אלא במקום בדפוס, 148וכו'. קאימנא״ הוה אויא רב אמר מקמצין. אחד

באשגרה הוכנסו לי״ ״הב שהמילים ונראה ואכילנא״. לי ויהב ״קמיץ לומר: צריך היה כך אם שהרי משובש, נראה זה נוסח 149(.121 וטיקן ואכל״)כבכ״י ליה ״וקמצי לומר: וצריך הדפוס(, בנוסח התיקון את )וראו הבא בסיפור חנינא ר' מדברי

.169 המבורג כ״י פי על הוא הנוסח 150סותם(. אינו וטמא סותם טהור חלב )ד״ה ע״ב מט רש״י פירוש לפי כך 151 222-ג219ג וציורים רעח-רעט( )עמ' 204-ג202ג ציורים חולין, שיחת בן־דוד, אמתי של בספרו הדברים את הממחישים ציורים ראו 152

רפח-רפט(. )עמ'רפח. עמ' בן-דוד, ראו 153קלח. לאוין סמ״ג ראו והרמב״ם, רש״י פירושי את להשוות דרך חיפשו המפרשים 154 'דאייתרא' על מדבר נחמן שרב ולדידן בד״ה מפרש הוא ואכן קמא. לישנא לפי רק נחמן רב דברי את לפרש אפשר רש״י לדעת 155

סותם, שהוא נכון כלומר לן״? סתים לא מיסתם ״ואנן אסור: בבל ולבני ליה( אכלי מיכל )אינון מותר ישראל ארץ בני שלפיישראל? בארץ אותו אוכלים כיצד לא, אם שהרי

הרשב״א נחמן. רב לדברי מתאים אינו בתרא שלישנא אומר רש״י הסוגיא. עורך של בתרא לישנא את להבין מתקשים הראשונים 156 כלישנא נקיטינן ליה דגרסי לספרים אפילו מקום, ״ומכל ובהמשך: כלל״. דאמרי איכא האי בהן שאין יש נוסחאות ש״מקצת מעירבדאייתרא. שחולקים רואים אנו ממנה שכן סוגייתנו, דווקא היא הראשונים לדברי החשובות ההוכחות אחת וכו'. קמא״

הקדומה הסוגיא לשחזור הצעה

ם אנו אם ם פירוש בין מפרידי חי מונ א ה צ מ חי א׳ ובר ׳ צ מ א עורך של חי ם לדברי הסוגי אי ר מו א השר בסוגיא שחזר אפ ת ל א א ה הסוגי מ קדו כך: ה

ת רבא: א׳ מצא תרתי: נחמ׳ דרב מיניה שמעי מצא ובר חי ולא סתים לא וחד סתים חד ־ חימיניהו. הי ידענא

ה תרויהו נחמ׳, דרב בריה הונא ורב חיננא בר הונא רב שמי מצא בר אמרי: נחמ׳ דרב מ חימצא סתים חי סתים. לא ו

האב. מכח הבן כח יפה — וסימניך טבות: רב א׳

לן? סתים לא נמי מיסת׳ ואנן ליה אכלי מיכל אינהו נחמן: רב אמ׳

מקמיצין. אחד: זקן משום ינאי ר׳ א׳ וכן מקמצין, יצחק: בר נחמ׳ רב אמ׳ אלא

ה אויא: רב א׳ א הו מנ ובכ״י 121 וטיקן בכ״י הנוסח ]כך ואכל ליה וקמצי אמי דר׳ קמיה קאיטעות[. שזו ונראה ואכלי. לי והב וקמיץ :169 המבורג

א ה שמעא ההו ה ואיכול. ליה הב קמיץ חנינא: דר׳ קמיה קאי דהו ה חזיי א׳ מהסס. קא דהו157ושרי. גום את, בבלאי ליה:

ה בסוגיא מ קדו א ה ה ל תרא׳ זכר שום הי איי ד תא׳. או ל׳ ש דאק א ל׳ רב דברי בבירור עסקה הסוגיבה. גבי שעל לחלב בנוגע נחמן א מוסר רבא הקי מד שהו חמן רב מפי ל חלב סוגי שני על נ

ם ה תי שמו א ש צ מ חי א׳ ובר ׳ צ מ ה יודע אינו אבל חי ם איז א רב טהור. מה א בר הונ א ורב חיננ הונחמן דרב בריה ם נ ב מוסרי חל ה ר ש א הטהו מצא׳. ׳בר הו חר חי א ת מכן ל א ב רב של מסורת עוד מו

חמן: ה אכלי מיכל ״אינהו נ ם ואנן חימצא[ ]בר לי ת ס מי מי א נ ם ל תי חמן רב לן?״. ס מגיב אינו נא שי א ״הי לקו צ מ מצא״ בר והי חי א חי ל ה א ת של נוסף פן מעל ל ב אכי חל א׳. ׳בר ה מצ ה כיצד חי ז

שראל ארץ שבני ייתכן ם י ל נוהגי לו בבל בני שלפי חלב לאכו א אפי ם ל ת לגמרי(? )וטמא סובה שו ת ת ה תנ א הני שראל ארץ שבני הי ת ומסירים מקמצין י ק א חל סותם, שאינו החלב, שעל הם ונשארים ם החלק ע ת סו תר: ה המו חמן רב אמר ״אלא ו חר 158וכו׳. מקמצין״ יצחק: בר נ א מכן לם ם על סיפורים שני מובאי ראי ם ארץ אמו שראלי א רב זה. כלל לפי שנהגו י ת שראה מוסר אוי ר׳ א

אכל שקימץ אמי א ור׳ ו ה חנינ שרתו מצוו ך למ תו ח ת ל ה א ב שכ ה, ה ם העליונ ת אול שר מ מהסס. ה

ת יש בחולין בסוגיא לו ח: כפי א במינו צ מ חי א׳ ובר ׳ צ מ ד; מצד חי ח תרא׳ א דאיי שתא׳ ׳ דאק מצד ו׳א אף שני. חד ל ם מן א חי מונ כה ה ח להסבר ז מני ת ה ת. א שר הדע ח א ש למונ מ ש מ ם ה בסוגיא ג

תרא׳, שלנו: דאיי שון לפרשו נראה ׳ שאר החלק — ׳נותר׳ מל חר הנ א ת שהורידו ל ב א חל התב, ת ונקלף״. קרום ה״תו ב א חל שאר ה תרא׳ כינו שנ דאיי תר, זה — ׳ ה שהתיי רק 159שנותר. ז

חר בשלב ה יותר, מאו לוגי מו שהאטי שכחה, כ ת פירשו נ ח א מונ תר לשון ה ת מי א ב ו חל ב ה ת תו השתא׳. כינו דאק שר ׳ ם א חי מונ א ל צ מ חי מצא׳, ובר ׳ א חי מ ש מקורם ש מצא של בשיבו קי ובר ׳

ב קימצא׳, חל קמץ ה הג )לפי הנ חלב ישראל( ארץ מנ ה ת ו ח ת מ ב ש חל קמץ ל ׳בנו׳. — הנ

א מן לין הסוגי ת ברור בחו ק חלו מ ה שראל ארץ לבני בבל בני בין ש ת י ל אכי ב ב חל גבי שעל הבה ת הקי ק חלו ה מ ק תי א, ע סודה הי מי שי ם. בי ראי שראל בארץ האמו ם פירשו י אי ר מו א שחלב ה

בה גבי שעל אי מותר הקי ם׳ בתנ מקמצי ת ש׳ ה א ב שכ ה. ה בה העליונ א לכך הסי שכבה הי שר לחלב דבוקה זו עליונה ת: לכל האסו תותב הדעו ת על ונקלף׳. קרום ׳ ר מנ ת להסי ת א הספקו

שראל בארץ נהגו ך י תו ת לח ה א ב שכ ה ה קה העליונ ר לחלב הדבו ל האסו ת ולאכו הנותר. החלק אם אי ר מו א ם ה לא התנגדו הבבלי שה ישראל. ארץ בני של לקו ה זו גי א על בסיפור ביטוי לידי ב

שרתו א ר׳ של מ סס חנינ ת שהי ת ב מן לרבו ל חל בה. גבי שעל ה א ר׳ הקי ת ״בבלאי, בו: נזף חנינ א

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 84

.169 המבורג כ״י פי על לעיל שהובא הנוסח על מתבסס השחזור 157 ובדפוס מקמצין״. אמי ר׳ אמ׳ ״אלא לומר: שצריך ונראה מקמצין״ אמי ״אלא :121 וטיקן כ״י ולפי .169 המבורג כ״י פי על זה 158

וכו׳. מקמצין״ אמי רבי אמ׳ אויא רב דאמר הא ״כי :95 מינכן ובכ״יהסוגיא. עורך ידי על רק אלו מונחים מוזכרים בחולין בסוגיא שהרי הקמאי, השימוש מתועד שלנו ובסוגיא 159

85ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

מר: ושרי״, גום תר וזה חתוך, עם־הארץ! ״בבלי כלו ה 160באכילה״. מו ל עו א ה א זו מסוגי הולו איסור זה בחלב נהגו שבבבל חר אפי א ה ל צ מי ק שראל ובארץ ה 161היתר. בו נהגו י

ם מן ם אנו בחולין הסיפורי ל רואי הג שההבד תרא׳ בעניין במנ איי ד ה ׳ ומפורסם למדי מוכר היק׳ לו חי א רב ישראל. ארץ לבני בבל בני בין כ׳ חד ציין בבלי( )אמורא אוי ה במיו הי שר נוכח ש ר׳ כא

תרא, אכל אמי ע וכנראה דאיי ת פ ת מכך. הו שר מ א ר׳ של הבבלי ה ה חנינ ש ק ת ת לקיים מ את רא ת רבו הו ת ב מן לו ל חל הנותר׳ ה ר ׳ ם שיטתו. פי על האסו חמן רב דברי ג ם נ די חילוק על מעי

א שהרי זה, מר: הו ה, אכלי מיכל ישראל[ ארץ ]בני ״אינהו או ם בבל[ ]=בני ואנן לי ת ס מי מי א נ לם ה אין לכן לן?״. סתי ע ז תי ב טבעי ואף מפ ה שמוטי מופיע חוזר ז תנו ו סקת בסוגיי לה כל העו כו

ם הגי ם במנ ת בין חלוקי מו ם שונים. מקו ם בחולין הסיפורי ם אינ ם מזכירי מנ ת א ם א ש תרא׳ ה דאיי ׳ם במפורש, ח העניין הסברנו לפי אול ת פ ת מצא׳ מ׳בר ה א׳ ל׳בר קי צ מ א׳ או חי תר אי תרא׳ מ׳ אי ד ל׳

שר ם בכל כא ה המקרי א הכוונ ב הי חל כר ל שר חלקה שעל המו בה. של הי ם הקי את, כל ע זא סיפורנו ר הו שם המקו תרא׳. ל דאיי ׳

אביי תגובת

א רב ם 163חנן בר בר ורבא 162אוי ם )אמוראי ם בבלי עי דו די הי מי תל תעו אביי( כ פ תו הו הגו תנ ה מה בר בר רבה של הרו חנ מי קרה על לספר ו מ א אביי 164לאביי. ה ת ביקר ל תו א הגו תנ בר רבה של הה בר א חנ ל ת א דיו א מרו: דווקא, תלמי ש אביי ככותאי!״. ״שוינכו באו ה בר בר שרבה הדגי חנ

ס ח תיי א לרב ה ם שהרי הארץ, כעמי חנן בר בר ולרבה אוי ה א ם הי ב שי די מח מי תל ם כ א חכמי לה ר הי ת מסתי א א ר ת איי הם. הד ם מפני ה כך, א ל ת עו ה אין אביי שלדע ת בעי ל אכי א ב ר ת איי ד

ה בר בר שרבה קבע שאביי נראה כאמור, בבבל. ס חנ ח תיי דיו ה תלמי ם כאל ל תי בסיס על כותו א דברי עם היכרו ת ריי ם׳ ׳דברים הב תרי א רב דברי ועם המו סד ה. ח עלי

בדה ת לבקר בחר שאביי העו דיו א ם תלמי ת במקו ה בר בר רבה א שהוא חנ הג על שעבר ) מנעה. המקום(, תי רה הרי מפ ה בר בר רבה לכאו ל על עבר חנ ר הכל ה צ מו תנו: ה שנ עליו ״נותנין במ

ם חומרי קו צא המ ם שי ש ם וחומרי מ אלה לשם״. שהלך המקו ת זו ש ש ק תב שר מ תכן זה, בהק ויילו א רב שאפי קו חנן בר בר ורבה אוי ה הספי ת שו ק ה א אביי. כנגד ל ל ת בסוגיא שלפנינו א צג מו

ה אל א זו ש שך ל א הסיפור כהמ ל ל נפרד כחלק א חי ת מ א: עורך בדברי ה ה בר בר ״ורבה הסוגי חנת ה לי א לי ת כולל הדיון סוגייתנו, של א חלק בסוף כמו וכו׳. עליו״ נותנין דתנן ה אביי דברי א

ם ה אחרי ת ו שי רב דברי א ם א מי סיי מ ה חלק ה א. של ז הסוגי

ע״ב יח בחולין המקבילה לסוגיא השוואה

שי ורב אביי דברי תנו א ם כמעט בסוגיי הי א לדבריהם ז ם ע״ב(. )יח בחולין בסוגי שוני וחוקרים ראחד א תעניינו כ ת ה ל א ש ס ב ח ת. שתי בין הי ה הסוגיו הן הנ זו: לצד זו שתי

ולא ״שדי״ גרס שרש״י הרי והשלך״. כולו עיקרו עד חתוך גום, איסור, בו שנהגו את ״בבלאה מפרש: רש״י אחרות. גירסאות יש 160״שרי״.

(.105 עמ׳ לוין, )מהד׳ נב חילוף בבל, לבני ישראל ארץ בני בין מנהגים חילוף באוצר מוזכר זה חילוק 161 שהמסורת נראה כן פי על ואף הדאייתרא. את ואכל קימץ אמי שרבי מכך שהופתע בחולין הסיפור מן אויא רב אותו שזה מעניין 162

תלמידי הם חנן בר בר ורבה אויא רב )א( הבאות: בטענות לאשש ניתן זאת מסקנה בחולין. המקרה על בנויה ואינה נאמנה שלנו האמוראים מן אחד היה חנה בר בר רבה )ב( (;355 עמ׳ לתלמודים, מבוא אלבק, )ראו כזוג נוספות בסוגיות המופיעים אביי

שהוא משום במיוחד ישראל, ארץ מנהג לפי נוהג היה שהוא הדבר וטבעי ולהפך, לבבל ישראל מארץ שנעו ׳נחותי׳, הנקראים אביי תגובת )ג( לעיל(; פינקלשטין דברי )ראו לגיטימי מנהג דאייתרא באכילת הנראה כפי שראה יוחנן ר׳ של תלמידו היה

שהאמוראים נראה וכו׳(. מילי״ הני אביי )״אמ׳ להלן והן אביי״( )״איתיביה הסוגיא בתחילת הן המוצגת לתפישתו מתאימהזה. בחילוק העוסקים הסיפורים רבו ולכן בעניין נחלקו באמת

אוירא רב לגביה ״עול שלפיו הדפוסים נוסח .151 עמ׳ מהדורה, ראו הבבלי. בנוסח לבעיות גרם חנה בר בר לרבה השם דמיון 163מוטעה. הונא״, דרב בריה ורבה סבא

החדאת. הגירסא ד״ה סג, עמ׳ התימניים״, היד כתבי של ״מקומם במאמרי שכתבתי מה ראו 164

86GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

תנו סוגיי

א כי ת ה בר בר רבה א תרבא אכל חנתרא. דאי

ה על א רב לגבי חנן. בר בר ורבא 165אויהו, כיון כסינהו. דחזינ

תו ה אמרו א לאביי. לימ' הו: א תאי. שוינכו ל ככו

ה בר בר ורבה ת חנ ה לי א לי נותנין דתנן: הם חומרי עליו עא מקו שם שי ם וחומרי מ מקו

שם? שהלך ל

מ' ומארץ לבבל מבבל מילי הני אביי: אשראל לארץ מבבל נמי אי ישראל, לארץ י

שראל; שראל מארץ אבל י כיון לבבל, יהו. עבדינן להו, כיפינן דאנן תי כו

שי רב : א מ' א אפלו א מ ישר' מארץ תילי הני לבבל, א מי כ תו דאין הי ר; דע לחזו

ה, בר בר רבה תו חנ ה. לחזור דע הו

ע״ב יח חולין

ל זירא רבי סליק כי דרב מוגרמת אכשמואל. ו

ה: אמרי או לי ה ל רי ת א אל דרב מ שמו ת? ו א

הו: אמר א, בר יוסף אמרה? מאן ל יוסף חייא בר א מכולי חיי מ ל גמיר. ע

איקפד. יוסף, רב שמעא אמר: א מכולי אנ מ ל רנא? ע א גמי מרב אנ

דה הו א י רנ אפי' גמי גריס. דגברי ספיקי דדה רב דאמר הו ה ר' אמר י אבא, בר ירמי

ה ספק מי ש ה ספק דרב מ מי ש אל: מ מו ש דשה רין של ת מתי ם הבכור א שאין במקו

חה. מ מו

ת זירא ור' ה לי ם חומרי עליו נותנין לי קו המעא ם שי ש ם וחומרי מ קו שם? שהלך המ ל

ומארץ לבבל מבבל מילי הני אביי: אמרשראל מי אי ישראל, לארץ י שראל מארץ נ י דאנן כיון ישראל, לארץ מבבל אבל לבבל;הו. עבדינן להו, כייפנין תי כוו

שי רב לו אמר: א א אפי מ לארץ מבבל תיא מילי הני ישראל, כ תו הי ר; דדע לחזו

תו אין זירא ר' ה. לחזור דע הו

ה אמר א יוסף: לרב אביי לי ה תו רבנן ו א דא חוז מ ה זירא רבי אמר אמרי, מ מי ש דרב מ

חמן: כשרה. מוגרמת נ

רא א״ל: ה שטיה. נהרא נ ופ

ת. שתי בין הדמיון ניכר מיד ה בר בר רבה הסוגיו שראל מארץ ירד חנ שון לפנינו ולכן לבבל י הלא ״כי ת ה זירא רבי חנה״. בר בר רבה א ל שראל לארץ מבבל ע שון ולכן י ם זירא״. ר' סליק ״כי הל ג

ם תוכן ה: המקרי מ ה בר בר רבה דו כל חנ ר חלב או הג פי על האסו כל זירא ור' בבל מנ בשר אושחט ה בדרך שנ שנוי ת ה ק חלו מ תרת בבבל ב מו ת לכל ו עו ם שני ישראל. בארץ הד המקרי

ם חסי תיי ת מ לכו ה ם ויש טרפות ל ה ת קשר ל לכו ה ה בחולין נחמן. רב של ל ל א ש א ה בנוגע הימוגרמת', א סוף לקראת ומתברר ל' חמן שרב הסוגי ת ראינו כשרה״. ״מוגרמת קבע: נ בסוגיי

רא ת איי ה ד ע פי מו א נ בחולין ה חמן שרב ע״ א נ א' ש'בר שקבע הו ע מ ם חי ת במבט לכן ומותר. סוא טבעי נראה ראשון שי ם״ חומרי עליו ״נותנין שהקו עה המקו פי שתי מו ת. ב הסוגיו

ה לב שמו רבים מקום, מכל ת לבעי שוני מרת הל הכלל מסביר אביי בסוגייתנו. אביי שבמי שם' חומרי עליו 'נותנין קו מ ה בר בר רבה על חל אינו ה שראל מארץ שירד חנ דאנן ״כיון לבבל, ישה, זה לשון כותיהו״. עבדינן להו כיפינן שא ברור שהרי מוק שפט שנו א המ ה בבל)אנן(, בני הו מ ו

.29 הערה ,151 עמ' מהדורה, ראו היד. כתבי שאר פי על הנוסח את תיקנתי 165

87ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

הו״? ״עבדינן פירוש הג בביטול מדובר אין הרי כותי מנ א הבבלי ה ל ת א ק ה בהענ מצי טי הג לגי מנ לשראלי ארץ ם אביי של לשונו בעת, בה בבבל! י אי ת רו וכן בחולין. בסוגיא מ ת העי ספו תו ה

ם, וראשונים א פרק ״משום ופירשו: אחרי מ לין ק 166הכי״. נקט דחו

ה ת? דברי פשר מ ספו תו ה יש ה מ ם כ שפט לפרש דרכי ת זה. מ שרו ת אפ ח א א לומר שכוונתם הית אמר שאביי חר הועתקו או הועברו אלו ודברים בחולין רק דבריו א ם. כך א ת לפסחי שרו אפא נוספת ע רק שכוונתם הי ה על להצבי ע פ ש ת ה ר ח או ת כגון מ שמרוב גרסנים כלומר סופר, טעו

ם ת או א בקי לין בסוגי פו בחו חלי ת ה ם אביי דברי א ריי ם המקו לין. בדבריו בפסחי ת מחו שרו אפת שי א שלי ת שכוונת הי ספו תו צמו שאביי לטעון ה ם בלשון ו'נקט' שגה ע אי ת מ א יותר ה לסוגית בחולין. שרו ת האפ שי שלי א ה ת הי אי ר ש לי הנ ת, דברי בפירו ספו ת שהרי התו ספו תו ם ה אינבעלי על מדברים ד' ' מו ל ת ש״ס' על או ה ה ם' על או ' סופרי א ' ל ם: א לין פ״ק ״ומשום קובעי נקט דחו

ה נראה נקט? מי הכי״. ב שו ת ה א: ש ת נראה אביי. הי ספו תו ה ת אמר שאביי טוענים ש דבריו אא קודם שאמר בחולין, בסוגי ת וכ ם א ש הדברי ת מחד סכ מ ם, ב ת נקט פסחי שבחולין. לשונו א

ם חוקרים שי ם ומפר ת בדברי ראו מודרני ספו תו ה ה ח כ ם שגם לכך הו ם היו ה ה ערי פע תו של להעברה' ם ידי על ' קי ם וסופרים מעתי חרי ם, דורות בעל הלוי, יצחק 167יותר. מאו שוני חס הרא תיי מ

ת הוו ת ה ת, שתי ל וקובע: הסוגיו

ס' שם העירו וכבר ת צריך הי' שם שהלשון בפסחים התו כוותיהו עבדינן וכתבו: להיפך, להיום דקאמר הכי נקט יח( )ד' דחולין פ״ק ומשום למימר, ה״ל כוותן עבדי לא דדברי והיינו וכו'. הת

ה זה קבעו ובגמרא שם נאמרו אביי שמי א שכן מפני רק חנה בר בר רבה של ענינו על גם מ הוזירא. דר' עובדא על רק זה אמר אביי אבל חנה, בר בר רבה של בענינו כאן גם אביי לדברי

ת מפרש הלוי ת שכוונ ספו תו א ה ת אמר שאביי הי ולאחר זירא ר' מקרה על בחולין רק דבריו את הולך אלבק ח' לסוגייתנו. דבריו הועברו מכן מע שאינו בלשון וקובע הלוי בעקבו ת ש שתי מ ל

ת שבעלי פנים ספו תו שבו אכן ה ם: ידי על הועתקו אביי שדברי ח רו ״וכבר אחרי ס' העי א בתו שהוה רק ק ת ע לין ה שונם — ב' י״ח מחו ם בל שו לין פ״ק 'ומ כי' נקט דחו .ה . הועתק . ץ ו רו ם, התי לפסחישם אף סו ואלבק הלוי 168להיפך״. צ״ל ש ח תיי ה, בנוגע אביי לדברי רק ה ק ת ע ה בדבריו רק שהרי ל

לה ת עו שון בעיי רה. הל ם האמו ם חוקרים אול ם זו להעברה צירפו אחרי ת ג ש״מ אשי. רב דברי את במאמרו רובנשטין, תיו אכו מל ה תב: בתלמוד״, ״ כו

ם לשון כי מאוד הדבר קרוב כוותיהו עבדינן וכו' לבבל מבבל הנ״מ אביי ״אמר נ״א( הגמרא)פסחישיה ליישב עצמם אשי ורב מאביי אינם לחזור״, דעתו אין עד וכו' אמר אשי רב בר בר ״ורבה הקו

ת חנא א רק וכו' ליה״ לי ד ממסדרי הו ליישב זאת שאמרו דבריהם שהעתיקו עצמם התלמושיה ת זירא ״ור' יח( )חולין הקו שנאמר כוותייהו״ ״עבדינן לשון העתיקו זה ומפני וכו'. ליה״ לי

ת שאינו שם( )חולין שיה)חולין ליישב שאמר אשי רב דברי מעצמם והפכו פה, יאו ושמו שם( הקות בפיו זאת ת ישוב לעשו או 169רבה. ד״ה ותוס' עבדינן, ד״ה )שם( תוס' עיין פה, הי

בדברי 'לא' המילה למימר״. ה״ל כוותייהו עבדי לא כוותייהו. ״עבדינן התוספות: לשון זה וילנא בדפוס עבדינן. ד״ה תוספות ראו 166 לא, להו, כיפינן דאנן כיון לבבל, ישראל מארץ ״אבל כך: המשפט את לפסק יש בתוספות זו גירסא לפי מוקשה. התוספות

ה'לא' את להוסיף הגיוני יותר במקומם[. כמו עושים ישראל ארץ בני ]ולכן כוותייהו עבדי חל[ עליו' 'נותנין הכלל אין ]כלומר עבדי לא כוותיהו ״עבדינן אחר: נוסח בתוספות מופיע ונציה בדפוס ובדפוס. 125 וטיקן בכ״י כמו להו״, כיפינן דאנן ״כיון לפני

״כוותיהו״, ולא ״כוותן״ הגירסא לפניהם שעמדה נראה הסוגיא. של הקודם בחלק חסדא ורב אביי מדברי אשגרה וזו ככותים״,ר' סליק כי התם דקאמ' הכי נקט דחולי' פ״ק ומשום למימר ״ה״ל (:283) יט עמ' מהרש״ל, וראו א. אות כאן, הב״ח הגהות וראו כיון לא״י מבבל אבל וכו' ה״מ אביי ומשני וכו' מקום חומ' עליו נותנין זירא לרבי ליה ולית ופריך ושמואל דרב מוגרמ' אכל זירא עבדינן נמי ״ודקאמ' :הר״ן דברי ראו נוספים. הראשונים אצל מובאים ופתרונה קושיא אותה כוותייהו.״ עבדינן להו כייפינן דאנן

גבי דחולין בפ״ק שפיר שייך לישנא דהך דמשום אלא עבדינן, ולא למימר ליה הוה כותייהו דעבדי הכא, דייק לא כותייהו הוא המשפט נושא שהרי כאן, הולם אינו כוותייהו״ ״עבדינן הלשון התוספות, לדעת הכא״. נמי נקטיה ושמואל, דרב מוגרמתא

שאנו לומר ניתן כיצד שהרי כוותייהו״, ״עבדינן לומר מתאים זה אין ולכן ישראל(. ארץ )לבני להו כיפינן בבל( )בני אנן בבל: בני ״ומשום בחולין: הסוגיא היא המעורפל ללשון שהסיבה התוספות פירשו לכן בבבל? אפילו ישראל ארץ בני כמו עושים בבל בני של ״מקומם במאמרי זה בעניין שכתבתי מה ראו התימניים. היד כתבי על השפיעו אף כאן התוספות דברי הכי״. נקט דחולין פ״ק

נח-נט. עמ', התימניים״ היד כתביכך. חשבו הם דידן במקרה גם אם היא השאלה לתופעה. ערים היו שהם נראה ובאמת 167.19 עמ' האמוראים, לספרות מבואות אפשטיין, י״נ וראו .2 עמ' ג)תרצ״ב(, תרביץ, התלמוד״, ״לחקר אלבק, ח' 168.23 עמ' 169

חס רובנשטין ת מיי ת א בר שי ורב אביי דברי הע מסדרי א ד'. ל' מו תל ה ה ם נקט לאחרונ הלבני ד' גשיטה ם ברור 170זו. ב שכו שהחוקרי ת דברי אחר נמ ספו תו אי בנוגע ה תו ל מ א ת אביי לשון של ה

ש בסוגייתנו. א אי ה פקפק ל ח הנ א שמקור ב 171בחולין. הסוגי

ם שכל פי על ואף חו הללו החוקרי ת דברי סמך על הני ספו תו א שמקור ה תן בחולין, הסוגי בנקל נית או א שההפך להר קול הנכון. הו שי ד ה חי ת כה עד שלמדנו הי ם המקור בזכו א בפסחי ת הו טענ

שון ה הל מו ת ה לשון אכן, כוותייהו״. ״עבדינן אביי: של ה ם נראה ז אי ת מי בחולין. בסוגיא יותר מת שבודק ד כתבי א שתי הי ת ב לה הסוגיו ם מג ת אלו שמילי או ע מ 172הנוסח. עדי בכל כמעט נ

בדה לופי של רב מספר שאין העו ת חי רסאו ת גי ק רה מחז ת לכאו ם. סברת א א החוקרי ל שבכל את אופן שה. קע ע ק א, עורך מדו ת שטרח הסוגי שנו ם ל ם דברי תיי ם, בדברי מהו ראי א 173האמו לריד טרח ת שתי להו תיו ת או טו מ״עבדינן״? פעו

ת א ר ועוד: ז ח א א יותר מדוקדק עיון ל ם אנו בחולין בסוגי ת נקודות למספר עדי שו ק מ ה על ה תז הה שי ורב אביי דברי מקור שלפי א א ה חולין. הו בעי ת ה קרי ם העי ה ע תז ה הזו ה ת ל ע ידי על הו

ם שוני א הרא ם בחולין. בסוגי שוני ם הרא תלבטי שה מדוע מ ד מק מו ל ת ת זירא ״ור' ה ה לי נותנין״ לית: אמר זירא רבי הרי וכו', שו א, בר יוסף אמרה? מאן להו: ״אמר מפור א בר יוסף חיי לי חיי מכו

א מ ל ם אינו זירא ר' כלומר גמיר״. ע עה עם כלל מסכי אל. רב אמרו שכך הקבי שמו כן, ואם 174וא שי ה עליו' 'נותנין הקו כת אינ ת שהרי כלל, בחולין שיי ע ה מדובר אין זירא ר' לד כ הל א אף ב ל

הג א במנ ל ה א א ע מ ה ת יוסף! רב של ב תם זירא ר' לדע שיי שי של קו שראל ארץ אנ ״לאו נגדו: יה תרי א אל דרב מ שמו ה אין את״ ו אל שרב מסביר זירא ר' להתבסס. מה על ל שמו ם ו א מעול ל

ה קבעו כ ל זו. ברוח ה

שב״א א מתלבט הר שי וקובע: בקו

למא בכך, נהגו חומרא דמשום מודה זירא דרבי להן מאין לי קשה ועדין טעו! מטעא דימ' איסו' של עיקרו יודע אדם ואין באיסור שנהגו מה שכל לי נרא' ולפיכך או טעות מחת מ ח מ', משום דדילמא לו, מתירין ואין נשאל — חומר מ ת שעיקרו שנודע ועד חו מ ח טעות מ

ת אם נודע ולא איסור בו נהגו זירא רבי של שבמקומו כיון והילכך, לו. מתירין אין היה, מ ח מת או טעות מ ח תה, בעלמא חומרא דדילמא איסור, בו לנהוג זירא לרבי לו יש חומרא, מ היתם רואין אנו שהרי סו' בו נוהגין או ה היו, באיסור טועין ולומר להתיר שבא ומי אי עלי

175הראיה.

ת מאריכו ה לשונו ו ל ה עו מ שה כ שב לרשב״א ק ם מדוע ליי שי רבי הרי עליו״. ״נותנין זה במקרה מקה מקבל אינו זירא כ ל א זו ה הו ס ו ח תיי ה מ בה שום אין כן ואם טעות, כאל אלי חס סי תיי שנ

מרי שב״א קובע לבסוף מקום! לחו ם אנו שמכאן הר לו למדי ם שאפי ם אין א ם יודעי ם א נוהגים שו הג מ ם או מנ שו ת מ ם חייב טעו עמו על לקבל אד ת ע מרת א מו חו ח שיוכל עד מקו כי הו לשמעי חד באופן א מ הי ת: ש ר שבא ״ומי טעו תי ה היו, באיסור טועין ולומר לה ה״! עלי אבל הראי

GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP 88

הלבני מסביר וכך משם״. הועברו אשי רב דברי גם אלא מחולין לכאן הועברו אביי דברי רק לא ״אמנם, תיט: עמ' הלבני, ראו: 170חולין. במסכת רק דבריו את אמר אשי רב הלוא קתני״: ״לעדדין כאן התוספות של הקושיא את

נא ״פסחים כך: כתב תרפ״ה, בשנת ט( ישראל)שנה לחכמת בעופה שיעא במאמר זו. בשיטה מחקריו בראשית תמך ווייס א' גם 171 הסוגיא ועפ״י בחולין מקוריים הם הסוגיא( בפנים הוספה אשי)בתור ורב שאביי נראה שם וגם ב', י״ח וחולין ...אביי אמר :סע״א

(.58 הערה ,43 עמ' תשל״ה, ירושלים, בתלמוד, במחקרים מחדש מודפס .1 הערה ,191 עמ' בפסחים״)שם, הכל נתוסף בחולין(386-384 עמ' התלמוד, לחקר בספרו דבריו בפסחים)ראו דווקא הוא הסוגיא שמקור לקבוע ונטה ווייס בו חזר יותר מאוחר אבלאלה. ווייס דברי את ראינו בטרם למסקתנו שהגענו יעוין בהמשך. שנפרש וכפי

מהדורה, )ראו התימניים היד וכתבי 134 וטיקן כ״י למעט קלים, בשינויים כוותייהו״ ״עבדינן היד כתבי כל גורסים בסוגייתנו 172: 122 וטיקן בכ״י ורק כוותייהו״, ״עבדינן היא הגירסא ,121 וטיקן אוקספורד; ;54.1 קמבריג' בכי״י: דומה. המעב בחולין (.154 עמ'כותייהו״. ״עבדינן בלא לדידהו״ להו כייפינ' ״אנן

דברי את גם כמו ישראל״ לארץ מבבל אבל לבבל ישראל מארץ נמי מ״אי אביי של משפטו של הסיפא כל את למשל שינה הוא 173וכו'. ישראל״ לארץ מבבל תימא ״אפילו אשי רב

ושמואל מרב לא קאמר: הכי גמר, עלמא מכולי חייא בר' יוסף רב זירא רבי דקאמר דהא לפרש יש ״ולפיכך הרשב״א: דברי ראו 174וכו'. בעלמא״ חומרא אלא להם ואינה אמרוה ושמואל דרב סבור והוא במקומו, שנהגו הוא בעלמא חומרא אלא לה גמר

קלב. עמ' אילן, מהד' 175

א כיצד צ מ ם י ת בד׳ ורגליו ידיו אד מו ה א כ ל אי ה ה ם גוונא? בכ ה כלו על ת על י ע הוג שעלינו הד לנהג ככל היג מנ שהו?! רב בי בר שהנ 176כל

סיף יש א להו שי ד זו לקו א, טענה, עו הי א ו שי ת זירא ״ור׳ שהקו ה לי עה עליו״ נותנין לי מפריה כ ל ה מ א של התקין ל שר לסוגייתנו, בניגוד בחולין. הסוגי קד בה א מ ת ת ורק אך הדיון מ הגו תנ ה ב

תי הדיון בחולין בסוגיא חנה, בר בר רבה מ א א ה א הו שי זירא ר׳ בין ל שראל ארץ לאנ ם י הי מ ת הא עליו ל ת מיד מעליו מסלק זירא ר׳ לאביי. יוסף רב בין א ה א מ ש א ה א ה ת כנגד נוהג שהו ע רב ד

אל שמו ה: ו א בר ״יוסף בטענ לי חיי א מכו מ ל מכאן גמיר!״, ע אילך ו תו הדיון עובר ו הגו תנ ה ר׳ של מת זירא ל א ש תו ל עף סיפור לנו ויש יוסף, רב של אמינו ת מס רב איקפד״. יוסף, רב ״שמע מסיפור: הצמו על מגן יוסף א זירא ר׳ כלפי וטוען ע מד אינו שהו א״ מ״כולי לו מ א על ל דה מרב א הו ״דאפי׳ י

ת 177גריס״. דגברי ספיקי ע ת יוסף, רב לד ר מסו ה ה אל רב שלפי שמו ם ו ת. מוגרמת, אוסרי תי מ אה מגיב אביי ה ״אמר יוסף: רב של זו לטענ א יוסף: לרב אביי לי ה תו רבנן ו א א ד חוז מ אמר אמרי, מ

ה זירא ר׳ מי ש חמן: דרב מ ם כלומר כשרה״. מוגרמת נ ה א ת שם זירא ר׳ מוסר מדוע צודק, א רב בתיקי נחמן, די מוו אל, רב תלמי שמו ם שבמקור ברור 178כשרה? שמוגרמת ו ה הדברי ת בתו הי שו ת

ה אביי של ד מו תו צ לי ״אנא יוסף: רב של לעדו א מכו מ ל א גמירנא? ע דה מרב אנ הו רנא״ י וכו׳, גמיה ״אמר כחי במצב וכו׳. יוסף״ לרב אביי לי שה הנו חר לעקוב ק בת הדיון, א שו ת יוסף לרב אביי ו

טולת הקשר. נ

שיות שתי עקב שי ורב אביי דברי שמקור נראה אלו קו א א ם סוגייתנו. דווקא הו מנ בכך יש אה: ם כוותיהו״, ״עבדינן אביי לשון בעי ל ם או א שמקור נטען א ה בחולין, הסוגי מ חנו שינוחו נד ת לפת ת בעיו רו שר יותר. הרבה חמו סיף אפ ת שתי עוד להו בת טענו ם לטו סוגייתנו: כמקור פסחי

ם )א( קו ת הטבעי המ שיי ם׳ חומרי עליו ׳נותנין לקו א מקו ם, הו פיע הכלל שהרי פסחי מותנו שנ שת וסוגייתנו במ קד לה מו ת כו אל ש ם; חומרי ל קו מ ה

תנו )ב( ת סדר בסוגיי א של הקודם בחלק גם שהרי הגיוני, ואף תקין הדורו צג הסוגי בין דיון הואשי. לרב אביי

אזן מתברר מ ת של הכללי שה אל שי ורב אביי דברי מקור ש ת לכיוון חזק באופן נוטה א סכ מם. ד הדבר פסחי חי מד הי עו בת ה א חולין לטו תי לשונו הו שך. נדון ובכך אביי, של הבעיי בהמ

הג)נ השלישית: הסוגיא 89 ע״ב( ע״ב-נא מנ

הסוגיות להתפתחות הצעה

ם שבמקור נראה תה הדברי ש ק א הו שי ם׳ חומרי עליו ׳נותנין הקו ם, מקו ה ובשלב בפסחי צורתן זת של ה הסוגיו ת ה הי מ לזו: דו

פסחים

א כי ת ה, בר בר רבה א תרא. אכל חנ דאי

ה על א רב לגבי חנן. בר בר ורבא אויהו, כיון כסינהו. דחזינ

תו ה אמרו א לאביי. לימ׳ הו: א תאי. שוינכו ל ככו

חולין

דרב מוגרמת אכל זירא, רבי סליק כישמואל. ו

ה: אמרי ה לאו לי רי ת א אל דרב מ שמו ת? ו אהו: אמר א, בר יוסף אמרה? מאן ל יוסף חיי

א בר א מכולי חיי מ ל גמיר. ע

ומוסיף: טעות, ולא היא חומרא בוודאי הוא, חכמים מקום שאם קובע הוא בקושיא. הרגיש שלדעתי הריטב״א דברי וראו 176)מהד׳ ז״ל״ ר״י דעת וכן הם, חכמים בני חכמים, אינן אם דישראל, לחוש, יש הוא קדמון מנהג אם הארץ, עמי במקום ״ואפילונ(. עמ׳ רפאל,

בסוף העמוד מס׳ את לעדכן יש ??.402 עמ׳ ע״א, ע״ב-נג נב ארצות׳, ׳שלש ז, סוגיא להלן, ראו 177התיר. נחמן שרב פי על אף אסרו ושמואל רב ובאמת מוגרמת, לאכילת בנוגע שונים מנהגים נהוגים בבבל שגם עונה יוסף רב 178

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת90

פסחים

ה בר בר ורבה ת חנ ה לי א לי נותנין דתנן: הם חומרי עליו צא מקו שם שי ם וחומרי מ מקו

שם? שהלך ל

מ' ומארץ לבבל מבבל מילי הני אביי: אשראל שראל; לארץ י שראל מארץ אבל י יהו. עבדינן להו, כיפינן דאנן כיון לבבל, תי כו

שי רב : א מ' א אפלו א מ ישר' מארץ תיא מילי הני לבבל, כ תו דאין הי ר; דע לחזו

ה, בר בר רבה תו חנ ה. לחזור דע הו

חולין

איקפד. יוסף, רב שמעא אמר: א מכולי אנ מ ל רנא? ע א גמי מרב אנ

דה הו א י רנ אפי' גמי גריס. דגברי ספיקי דדה רב דאמר הו ה ר' אמר י אבא, בר ירמי

ה ספק מי ש ה ספק דרב מ מי ש אל: מ מו ש דשה רין של ת מתי ם הבכור א שאין במקו

חה. מ מו

ה אמר א יוסף, לרב אביי לי ה תו רבנן ו א דא חוז מ ה זירא רבי אמר אמרי: מ מי ש דרב מ

חמן: כשרה. מוגרמת נ

רא נהרא א״ל: ה שטיה. נ ופ

ם במקור ש הדברי הכלל אביי חיד חומרי ש ם' ' ם רק חל מקו לכן, אחד. גאוגרפי אזור בתוך במעברים שעובר מי ם ממקו שראל ארץ ובתוך בבל בתוך למקו ת לכבד בוודאי חייב י הג א ם מנ קו המ

ת הלך שאליו א הג ו ם מנ קו ם 179יצא. שממנו המ ת אול ע שראל מארץ שבא מי אביי, לד לבבל יך יכול שי מ שנה שהרי במנהגו, לה ת י הגי עליונו שראל ארץ למנ ם פני על י הגי מנ ם, ה הבבליי

ת ת עליונו טל ב מ ת ה ם שבמקור נראה הנזכר. הכלל א א אביי הדברי לארץ מבבל נמי ״אי אמר: לם כך שהרי ישראל״, ם. הדברי הי צד תמו מר ניתן כי חד מצד לו חומרי שהכלל א ם' ' מבבל תקף מקו

שראל לארץ מצד י הו כיפינן ״אנן לטעון שני ו ם הרי כוותייהו״, ועבדינן ל ה אזי להו כיפינן אנן א זם בשני לא הכיווני ת 180אחד. בכיוון רק ו ש ק תב ה מ מסקנ ם בבל בני שגם סובר שאביי ה הי שו ה

שראל בארץ ם י ם אינ מרי חייבי ם בחו ם יצאו שממנו המקו שו עבדינן להו, כיפינן ש״אנן מעה: גמור בניגוד וזה כוותייהו״. מי ״אי לקבי שי, רב 181ישראל״. לארץ מבבל נ ת א מ עו את, ל ז

ת מגביל ה א פ ד ע ה ת ה א ת הז תנ הגי הני א ישראל. ארץ למנ ש קובע הו שראל ארץ לבן רשות שי יך שי הגו להמ ם רק במנ תו א לו מותר ולכן הוה״, לחזור ״דעתו חנה, בר בר רבה לשם. לחזור בכוונ

שי רב לפי ל א רא לאכו ת איי בבבל. ד

א עורך ר בחולין הסוגי ת העבי שי ורב אביי דברי א א א א שם. לסוגי תנו אביי מדברי דייק הו בסוגיים חומרי של שהכלל קו ם תקף אינו המ ך, בכיוון ג א ישראל. לארץ מבבל שעובר מי לגבי ההפו הו

שתי ראה ת שב א הסוגיו ר מ חו ת ה ם הדיון ולכן בבלי אי ת ת. בשני מ מו בדל המקו ה א ה א הו שהסוגים ה בפסחי מרי דנ ם בחו קו שם שהלך המ א ל הסוגי מרי בחולין ו ם בחו קו צא המ שם. שי ת מ למרו

א שי ה שהקו ם לגמרי אינ ם בחולין בסוגיא במקו שו ת מ הג זירא ר' שלדע הג אינו זה מנ רב מנאל שמו ר כלל, ו ת העורך העבי מר א חו ה בסיס על ה כנ מ תף. ה שו ת המ ע אביי דברי העורך לד

ם ם חנה. בר בר רבה של במקרה כמו זירא ר' של במקרה תקפי ם אביי דברי א ם אזי תקפי דברי גשי רב ם. א מי אי ת ת בהעברתו מ שי ורב אביי דברי א ה א ם העורך על הי אי ת ה ת ל ם א שונ למקרה ל

ך א שם. ההפו ה הו ת שינ ת לשקף כדי אביי דברי א ה זירא ר' מקרה א שראל לארץ שעל ״אבל :ישי רב ובדברי וכו', ישראל״ לארץ מבבל א ״אפילו א מ שראל לארץ מבבל תי לי הני ... י א מי כ הי

ר; דדעתו תו אין זירא ר' לחזו שר הוה״. לחזור דע ם א קו ת למי ספ תו ת בחולין, ה טע ת הקו הרצף, אה שבעת ברור ר ב הע א ה ה ל ת א בררה בחולין לעורך הי ל ס א ת להכני שי ורב אביי דברי א א

ם א הנוכחי. במיקו א הו ה יכול ל ס הי ת להכני א: א שי ת זירא ״ור' הקו זירא: ר' דברי אחרי ליה״ לי

וחומרי משם שיצא מקום חומרי עליו נותנין לא״י ומא״י לבבל מבבל ״אבל מילי: הני ד״ה ע״ב יח בחולין התוספות דברי סוף ראו 179לחזור״. דעתו אין בין לחזור דעתו בין לשם שהלך מקום

מפני המקום מנהג את ישנה אל ישראל לארץ מבבל שכן ״וכל כתב: שהרי זו, לקושיא התייחס שרש״י נראה להלן. וראו 180 כיצד בבל(, של )חומרא משם שיצא מקום בחומרי מדובר אם שהרי לשם, שהלך המקום בחומרי רק מדובר לדעתו המחלוקת״.

אם רק מתאפשרת מחלוקת במחלוקת. ירגיש לא איש יימנע, אם מקומו? מנהג שמירת ידי על ישראל בארץ מחלוקת יגרוםהמחלוקת״. מפני אדם ישנה ״אל ואז: המקום, חומרת על עובר האדם

המחלוקת. ומפני לשם שהלך מקום לחומרי רק מתייחס זה שמשפט רש״י כמו נפרש כן אם אלא 181

91ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

א בר ״יוסף לי חיי א מכו מ ל שפט שהרי גמיר״, ע ה מ ת חייב ז היו ד ל ת צמו ל חי ת שני: הסיפור ל הה זירא ר׳ וגם איקפד״. יוסף, רב ״שמע ה כבר ענ ש ע מ ה על ל ל א ש כשפירש מקום חומרי של ה

ת שמדובר לא בטעו הג. ו לי ״אנא יוסף, רב דברי לכך, אי במנ א מכו מ ל ם וכו׳, גמירנא״ ע על המגנית רת, אמינו ם המסו שרי ת מאפ שו ש להק ה מחד ת שיא. או ם העורך קו א ג ה יכול ל ס הי ת להכני א

א שי ר הקו ח א א ל ש מ מתן ה א שהרי יוסף, רב לבין אביי בין ו שי ה הקו ש שלב שכן ביותר, חל ה ב הזדה יוסף רב הג שאין מו מנ לה בבבל תקף ה א כו ל ופשטיה״. נהרא ״נהרא א

לשם שהלך מקום וחומרי משם שיצא מקום חומרי

ה ברור הי ם להעברה נוסף בסיס ש חי ה )או חולין של העורך לחולין. מפס ראה אחריו( שבא זת שתי ביצירת חומרי בין הפרדה כעין הסוגיו ם ׳ צא מקו שם׳ שי מרי מ חו ם ל׳ לשם׳. שהלך מקו

חר ה לא ר ב הע סקת ה א עו ם הסוגי חומרי בפסחי שם׳ שהלך מקום ב׳ א ל חומרי בחולין והסוגי ב׳צא מקום שם׳. שי ם מ שוני ה על עמדו הרא עי ב ה וניסחו היטב ה ת שון: או 182קתני״. ״לצדדין בלא ברור שי בעת שהקו ת נו ש פי ת שר העורך מ ם חומרי בין להפריד שאפ בין הפרדנו ואם אלו. מקו

צא מקום חומרי שם שי מרי מ ם לחו שר לשם, שהלך מקו סיף אפ ת בשני להו מו קו מ ת ה ט: א שפ מ הם, וכו׳. נמי״ ״אי א שם בפסחי ש א הנו חומרי הו ם ׳ שם׳, שהלך מקו ת לפרש ניתן ל כך: אביי דברי אם ]חומרי מילי הני קו ם שהלך המ ש ם ל שראל ומארץ לבבל מבבל במעבר[ תקפי שראל לארץ י י

שראל לארץ מבבל נמי ואי ישראל[ ארץ בתוך או בבל בתוך ]היינו ם חומרי ]ואפילו י שהלך מקום ישראל, ארץ היינו לשם, שר תקפי ם כא קו ר המ מי ח מ א ה שראל מארץ אבל ישראל[; ארץ הו ים ]חומרי לבבל קו ם בבל, היינו לשם, שהלך המ עבדינן להו, כיפנין דאנן כיון תקפים[, אינ

שנות כותיהו״. ה פר מ לין: אביי לדברי העורך יצר דו לי הני בחו ם ]חומרי מי קו צא המ ם שי ש מם שראל ומארץ לבבל מבבל במעבר[ תקפי שראל לארץ י ואי ישראל[ ארץ בתוך או בבל ]בתוך י

שראל מארץ נמי ם חומרי ]ואפילו לבבל י צא מקו שם, שי ם ישראל, ארץ היינו מ שר תקפי כאם ר המקו מי ח מ א ה שראל לארץ מבבל אבל ישראל[, ארץ הו ם ]חומרי י קו צא המ שם, שי היינו מ

ם בבל, ת כותיהו״. עבדינן להו, כיפנין דאנן כיון תקפים[, אינ שפט א אביי בדברי נמי״ ״אי המשר ה אפ ף הי סי חר רק להו א ם במקור שהרי ההעברה, ל א הדברי ם הסוגי ה בפסחי בשני דנ

ם ה ולא הכיווני ם הי ה ישראל״. לארץ מבבל נמי ל״אי מקו ספ בעה זו הו ה נ ת מראיי עורך של כוללת חו ת סוגיות: שתי לפניו שמונ ח א ה ה מרי שדנ ם בחו קו ם( שהלך המ חי פס ם) ש ת ל ר ח א ה מרי ו בחו

ם צא המקו שם שי )חולין(. מ

ם שוני ם הרא שו והחוקרי ת הק א א שי שי רב בדברי קתני״ ״לצדדין הקו לא א ה הזכירו ו ת בנוגע אום אביי לדברי שו שי. רב בדברי ביותר בולט שהדבר מ ם א א בפסחי מר: הו א ״אפילו או מ מארץ תי

שראל ם חומרי ]תקפים לבבל י קו לי הני לשם[, שהלך המ א מי כ תו דאין הי כך ]ומשום לחזור דעם חומרי קו ם שהלך המ ש ם אבל חלים[״. ל תו א א ברור לחזור, דע שיך שהו ך ממ תיי ש ם לה למקו

מיננטי. א הדו ל ה א ת ע ת נוכחנו ש א לדע שי ת שהקו מ ה 183אביי. בדברי גם קיי רד פ ה ם בין ה שגי המום ׳חומרי קו שם׳ שהלך המ ם ו׳חומרי ל קו צא המ שם׳ שי ה מ ת ש ע לה כל נ העורך ידי על כו

ר ת שהעבי שי ורב אביי דברי א א א בחולין. לסוגי

כוותייהו׳ ׳עבדינן הלשון בעיית

ה ת ת לחזור עלינו ע שון לבעיי ם שבמקור הצענו אביי. בדברי הל ת היו הדברי מרו שי ורב אביי מי אם ה: בצורה בפסחי א ב ה

כיון לבבל, ישראל מארץ אבל ישראל; לארץ ישראל ומארץ לבבל מבבל מילי הני אביי: אמ׳כותיהו. עבדינן להו, כיפינן דאנן

חנה(. בר בר רבה ד״ה ע״א )נא התוספות דברי למשל ראו 182 לשם שהלך מקום חומרא הכא דמוקי לאביי מיניה לעיל בכה״ג להו תקשי לא אמאי ״ק״ק המהרש״א: דברי זה בהקשר וראו 183

לא אביי הדברים במקור ובאמת, ודו״ק״. לצדדין והיינו לבבל מא״י משם שיצא מקום חומרא מוקי ובחולין ישראל לארץ מבבללחולין. דבריו את כשהעביר זו הפרדה יצר העורך אלא משם שיצא מקום לחומרי לשם שהלך מקום חומרי בין הפריד

92GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

: אשי רב מ' מא אפלו א כא מילי הני לבבל, ישר' מארץ תי לחזור; דעתו דאין הי

הוה. לחזור דעתו חנה, בר בר רבה

ד בכתבי עיון מתוך ת שללנו הי ת א שרו אפ ם במקור אמר שאביי ה כפי כוותיהו״ ״עבדי הדבריעו ם. מן חלק שהעי שוני ם אין הרא רי היגיון ג שא ברור שהרי זו, לגירסא תחבי שפט שנו א המ הו

אנו ם ואין בבל', בני ' ף מקו שפט בסוף להחלי ת המ א א ש א אביי כוונת 184ישראל. ארץ לבני הנו הים בבל בני שאנו לומר הגי בכך מכירי שראל ארץ שמנ ם י ם ה בי שו ם. הח שאביי נראה 185והקובעי

די לומר מתכוון מי תל ם של מי מץ מותר בבבל חכ א הגי ל ״עבדינן כוונתו: וזו ישראל, ארץ מנם בבבל, כאן, כותיהו״ ם בכך! רעוננו א שוני א הרא ת פירשו ל א א בה נראה כך. הסוגי לכך שהסי

א ת הי ה הבבלי סוגיי ( רין הד סנ ה ע״א( ב ש רשות שקיבל בדיין הדנ לה מרא ם לדון. בבבל הגו אא ם ברור בבבל דן הו ם; אינו טעה שא של הו מ ם הדין מ ש רשות קיבל א לה מרא בארץ ודן הגו

שראל? ה בכך י א: דנ הסוגי

ריש מבי רשותא לישקול — למיפטרא מיבעי טעה ואי דינא למידן דבעי מאן האי רב: אמרגלותא. ריש מבי רשותא לשקול שמואל: אמר וכן גלותא.

א מהכא פשיטא ם להכ מהת ם ו ת מהכא 186לה ם ו מחוקק, והתם שבט דהכא מהני, להתת שרודין שבבבל גליות ראשי אלו — י( מט )בראשית מיהודה שבט יסור לא כדתניא: א

ברבים. תורה שמלמדין הלל של בניו בני אלו — רגליו מבין ומחוקק בשבט; ישראל

ם א מהת ם מינה ...שמע מאי? להכ ת א מה מינה. שמע 187מהני לא להכ

ם אנו מכאן ת שקיבל שדיין למדי מכו ש ס לה מרא שראל בארץ לדון יכול לדון הגו ב ואינו י מחוים של תו: על ל מהכא טעו ם ״ו ת ה א מהני, ל כ ה ם שבט ד ת ה ה ברור מחוקק״. ו ת זו שמסקנ ר ח או מם דברי אלו שהרי לאביי, ד. סת מו תל ם ה ת אול ספו תו שם ה ם רבינו ב רה תירעו ת בדרך זו סתים אחרת. ת ת דיני בין לחלק יש לדע ע ק לה ראש ממון בענייני והיתר. איסור לדיני ממון הפ של הגו

ם עדיף, בבל תר איסור בענייני אול הי שראל ארץ בני ו ם י ם, ה א הקובעי ר אוי רי' ה שראל דארץ ש י. ם' ה בסוגייתנו, מחכי שראל ארץ והיתר, באיסור הדנ פה, י שראל ארץ בני פי ועל עדי אנו ילו 188פוסקים. אפי ת בדיני ו ת ממונו א מסקנ א הסוגי ש רשות שקיבל שמי הי לה מרא אין לדון, הגו

ם נראה בבבל. לפסקיו תוקף שו א כך שמ ה ל ת ל ת על ע ע ם ד שי ת המפר שרו אפ אומר שאביי הה כוותייהו״. בבל![ ]=בני ״עבדינן בבבל שאף ת אומר, הוו ע תה אביי, לד שראל ארץ של עליונו י

ת קפ ת ש ם שגם בכך מ ם בבלי הוג יכולי הגי לפי לנ שר ישראל. ארץ מנ ש אפ ש ת לא שיטתנו אה הגי העדיף אביי שלפי שראל ארץ מנ ת )לכל י חו פ ת והיתר( באיסור ה עו ע מ א רה ב מי א א מסוגיקי בבבלי נוספת ( לין ע״ב(: חו

הועתקו כך ואחר בחולין העורך ידי על נוספו והן אלו מילים אמר לא שאביי והיא, עליה, עמדנו שלא רחוקה אפשרות קיימת 184לפסחים. בחזרה

מתאימים כאן ודברינו .I. Gafni, ‘‘Talmudic Babylonia and the Land of Israel’’, Te'uda, XII (1996), pp. 97-109 ראו: 185“Nowhere does the Bavli attempt to deny the legitimacy, per se, of this Palestinian superiority” גפני: של למסקנתו

דוגל הוא — ישראל ארץ סמכות את שולל אינו שאביי בלבד זו לא יותר; אף לכת מרחיקים הדברים בסוגייתנו (.103 )עמ' על ועומד המאמר בפתיחת סוגייתנו את מזכיר גפני ע״ב(. יד בברכות יוסף רב דברי )השוו בבבל גם ישראל ארץ מנהג באימוץ ‘‘More interesting, however, is the fact that the phrase מוסיף גפני שם(. 3 הערה ,99 עמ' אביי)ראו בדברי הלשון בעיית

is employed elsewhere in BT (Horayot 11b) in just the opposite sense, alluding to the primacy of the להו' 'כייפינן’’Babylonian Exilarch over the Palestinian Patriarch. רק מופיעות אלו שמילים עולה יד כתבי בשני בדיקה מתוך אבל

אמ' בשעיר אני מה אני כגון חייא מר' ר' מיניה ״בעא זה: הוא הסיפור נוסח (1337)פריז בכ״י הדפוסים. בגירסת הוריות בבבלי מר להדדי כייפי לא התם לעעמן. מביאין והללו לעעמן מביאין הללו יהודה ומלכי ישראל מלכי מיתיבי בבבל. ערתך הרי ליה

בבבלי)שבת סוגיות בשלוש עוד מופיע ליה' כייף 'מיכף המונח להו'. 'כייפינן במונח שימוש אין זו גירסא ולפי להו״. כייף מיכף כייפי הכ' להדדי כייפי לא ״הת' אלא: להו' 'כייפנין במונח שימוש אין 95 מינכן בכ״י גם ע״ב(. עח חולין ע״א; כב מגילה ע״ב; נט

ע״ב. יח בחולין הסוגיא ומן מסוגייתנו מושפע בהוריות הדפוס שלשון נראה מכאן להדדי״.ישראל״. בארץ לדון ישראל דארץ ״מנשיא רש״י: 186 הנשיא מן שקיבל הרשות מחמת מחסינות נהנה אינו הוא חייא רבי ולפי בבבל בדין שטעה חנה בר בר רבה של מקרה מובא 187

סמכותו. את במפורש עעמם על הדין בעלי קיבלו כן אם אלא ישראל בארץ לדיני ממונות דיני בין להבחין שיש ומסביר התוספות דברי את שמביא העברי במשפט נתיבים בספרו אטלס שמואל דברי ראו 188

לרעהו איש שבין ליחסים מוגבל החברתית מהאמנה הנובע העיבורי החוזה של המשפטי תוקפו שתחום ״משום והיתר: איסור ״השלטון (:40 הגולה)עמ' ראשות בספרו בר מ' שכתב מה וראו (.201 והיתר״)עמ' איסור לגבי קיים ואינו ממונות, לדיני הנוגעים

ומכאן בארץ-ישראל״. לנשיאים שניתן למה מעבר הגולה לראש ותוקף סמכות הכוללת ...למדי רחבה אבטונומיה להם העניקוהיתר. איסור לדיני ממונות דיני בין להבחין יש מדוע ברור

ם סלקת כי ספרא: לרב אביי ליה אמר ביה? אתון מה כבדא — מינייהו בעי להת

93 ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

ם כיצד לבדוק ספרא מרב מבקש אביי שראל ארץ בני נוהגי ם שלדעתו ברור לכבד. בנוגע י הג מנבבבל. תקף ואף חשוב

רש״י של גישתו

ם שי א בסוגייתנו המפר ת פירשו ל שוטם. לפי אביי דברי א ת בעלי כאמור, פ ספו תו ם ה אחרי ות לתקן ביקשו שון א ם, רש״י, כוותיהו״. ל״עבדי הל ת מ ש מעיר אינו לעו ה על במפור בעי בלשונו ה

ת מפרש אך אביי, של ת. כדברי דבריו א ספו א התו תב הו כך: כו

ן י ש ו ע אלא מנהגם לשנות להם אין לכאן משם באין אם כלומר — כוותייהו עבדינןכמקומן. ]=עבדי![

שפט שראל ארץ בני על כולו מוסב רש״י של המ ס ואינו י ח תיי סובר שרש״י נראה בבל. לבני מא אביי שכוונת או הי א אין דווקא. ל תיהו״ ״עבדינן באומרו לומר מתכוון הו בבל בני שאנו כוום שי תם, עו א כמו ל ם א ת שראל ארץ בני של שסמכו ם כך כדי חזקה י ם שה שאי ך ר שי מ ולקיים לה

ת ם א הג לו מנ בבבל. אפי

ע״ב ע״א-נא נא כרוב: ספיחי ד: יחידה

ה ד חי ה הי רונ ח א ת בסוגייתנו ה ר ב ח ת מר אגב דרך מ ה שבא לחו ה הגדרנו ולכן לפני ת אודה. חי ת-י ת ת כ ת אין המינורי הכינוי למרו שוב לטעו ה. קל קטע שלפנינו ולח זה קטן בקטע להבנ

ת ת בעיו רו שור הן חמו שני במי שור הן הפר ס במי ח ת הי רו ם. למקו מן 189מקבילי אנו לדבר סים ם בראשונים, מוצאי כי רי א מ ד ה או ש מ ת 190סוגייתנו. בפירו דה ת חי שרת זו י רוב לפי נק

ם שוני ה 191הרא ת מ ד קו ת ל א בזכו ש תף. הנו שו ם המ ם ה שי ה בר בר שרבה מפר ר חנ הי ת הז בנו את ל אכי תרא' מ איי ד א ״אתה :' אכל ל א ת לא בפני ל א ו שהרי כלל, פשוט אינו זה פירוש בפני״. של

ד כתבי ם: הי תפלגי ם חלק מ ה ה ״אמ' גורס מ ה בר בר רבה לי ה: חנ א לברי אכל ל חי ת כרוב״ ספיט וחלק וכו', שמי ת מ ם א לי מי ה לכך, אי כרוב״. ״ספיחי ה ל א ש ה ה שונ ת הרא מד עו א בפנינו ה הירתה מהי ת צו רי ת של המקו מר ה. בר בר רבה מי שך חנ מ א בה ת הסוגי ת עוד מתעוררו אלו ש

ת ת לפי משקל. כבדו ת עדו ס ח מיו ל נהג יוחי בר שמעון ר' לקוניא, בן יוסי בן שמעון לר' ה לאכוחי ת. כרוב ספי עי שבי ת מבין ב ת הסוגיו לו בי ק מ מוכין יש ה רת סי תא' בסוגייתנו רק זו למסו בריי ב'

ה ע פי מו שך ה ה ואשר בהמ חין ״כל קבע: יוחי בן שמעון ר' לפי חי חוץ אסורין הספ כרוב, מספיצא שאין שדה״. בירק בהן כיו ם ה ת אול מינו תא א ת זו בריי טל א שהרי בספק, מו ה כמעט הי ה ז

ה שנ מ ת ל עי ל א. ט שבי בד ה ד ה חי הן הי א ביני ה הו שנ ת שבמ עי שמעון ר' בדברי גורסים שבים ״מותרין״ הי ״אסורין״. במקו ה נוסחי בכל הגירסא זו שנ מ ת הגירסא שזו וברור ה בל קו מ בכל הת שלמי. הסוגיו ה שלפי יוצא 192בירו שנ ת מ עי ת מתיר שמעון ר' שבי ם כל א חי ספי מעט ה ת ל א

חי הו הכרוב. ספי סח מ ה של המקורי הנו שנ מ ר ניתן וכיצד ה ת להסבי ך א פו תא' ההי בריי ב'בבבלי? שלפנינו

הביעור, לאחר רק חל הספיחים איסור רש״י לדעת כרוב. ספיחי של ההיתר בעניין תם ורבינו רש״י מחלוקת היא פרשנית בעיה 189 מקום יש לאסור; מקום אין כולם לרשות עומד והוא פרות של אחד סוג אצל שווים שכולם זמן כל שהרי זה בפירוש היגיון ויש

למנוע שאיפה ישנה בנוסף ספיחים. לאכול אין הביעור זמן לאחר לפיכך, לכולם. קיים ואינו כלה זה שסוג במקרה רק לאסור הביעור שעת קודם גם חל הספיחים שאיסור מפרש תם רבינו אולם הביעור. זמן לאחר הספיחין את ולשמור מלאסוף אנשיםאילן. כספיחי שהם משום מותרים כרוב וספיחי

רצט-שה(. הספיחין)עמ' כל ד״ה דוד ורבינו הספיחין( כל ד״ה ע״ב, )נא תוספות למשל ראו 190תאכל. לא ד״ה ורש״י חננאל רבינו ראו 191להלן. ראו 192

ת בצורתה חי כ ת הנו ק ל ח ת ת מ דה ת חי ם: זו י שניי שון החלק ל ת שתי כולל הרא מרו בר רבה של מיה, בר החלק חנ שני ו ת שתי כולל ה תו ת וכן 193בריי א. עורך דברי א שבמקור נראה 194הסוגי

ם תנו נקשר הדברי ש של קובץ לסוגיי ת שלו ה בר בר לרבה בנוגע עדויו ת חנ ל אכי ל ם ו דברים שנויי קת, ה תיו במחלו א ובעקבו ב מר עוד הו אי חו ם על תנ חי חי ועל בכלל ספי בפרט. כרוב ספי

ת שראינו, כפי עדו ה ה שונ א הרא ה בר בר רבה שלפיו הסיפור הי א אכל חנ ר ת איי ת בבבל. ד עדו הה שניי א ה שתו הי מנע מבנו בק ת שיי ל אכי חי מ ת כרוב, ספי העדו ת ו שי שלי א ה מרתו הי בעניין מי

ת ר ה המסו א שלפי תנ א בן יוסי בן שמעון ר׳ ה חי אכל לקוני ת כרוב. ספי מרו הרקע נקשר אלו למיאי תנ חי ה שון מן כרוב לספי ר)בל ל 195׳דתניא׳( המקו קבי ה המ שנ מ ת ל עי א ומן 196א ט שבי ת הברייחי איסור בעניין שם כרוב ספי ת שתי עקיבא. ר׳ ב מרו מי ה בר בר רבה של ה ת חנ חו לפנינו מונזו: בצורה

י תיכול לא 197לבריה: חנה בר בר רבה ליה אמ׳ (1) ח י פ ב ס רו בפני. שלא ולא בפני לא כת שראיתי אני א כדי שאכל, יוחנן ר׳ א ה בפניו. ושלא בפניו עליו לסמוך יוחנן ר׳ הו ת לא א

198בפניי[. שלא ולא בפני ]לא תאכל

ה ופליגא אדידיה, דידי

ת פעם אלעזר: בן 199יוחנן ר׳ לי סח חנה: בר בר רבה דאמ׳ (2) ח בן שמעון ר׳ אחר נכנסתי אתאכל. לא בפני שלא אכול, בפני לי: ואמ׳ לי ונתן ואכל כרוב ספיחי ונטל לגנה לקוניא בן יוסית שראיתי אני א כדי שאכל, יוחי בן שמעון ר׳ א ושלא בפניו עליו לסמוך יוחי בן שמעון רבי הו

תאכל. לא בפני שלא אכול, בפני אתה, בפניו.

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 94

הקדום השלב שחזור

מרות ת אלו מי מו א לזו זו דו לי פ ה ת ל ללו כו ם ו ת ם או חי שתי וחזרות. מונ ת ב מרו מי על חזרה יש השון: טופס תי ״אני הל ת שראי א כדי שאכל, פלוני ר׳ א ך פלוני ר׳ הו שלא בפניו עליו לסמו בפניו. ו

רה אתה...״. חז שון טופס על הן ה ם על הן הל חי מונ שלא ׳בפניו ה רה בפניו׳ ו תי ת מו שם א הרוחס שאין ת ליי שון כל א ם. הארוך הל ראי ם שבמקור לי נראה 200לאמו ת שתי היו הדברי מרו מית אלו צת יותר, קצרו מן ובמרו רחבו הז ת וקיבלו הו ת. צורתן א חי כ חר הנו א עורך הוסיף מכן ל

א ת הסוגי ח: א מונ ה ׳ופליגא ה די ה׳ די די ת. שתי בין לקשר כדי אדי מרו שחזר נראה המי ת ל אם הקובץ כך: הקדו

א כי ת דאיתרא. אכל חנה, בר בר רבה א

א רב לגביה על חנן. בר בר ורבא אוי

ככותאי. שוינכו להו: אמ׳ לאביי. ליה אמרו אתו כסינהו. דחזינהו, כיון

ה בר בר רבה ליה אמ׳ (1) אני בפני. שלא ולא בפני לא כרוב, ספיחי תאכל לא לבריה: חנת שראיתי ה שאכל, יוחנן ר׳ א ת תאכל. לא א

ת פעם אלעזר: בן יוחנן ר׳ לי סח חנה: בר בר רבה אמ׳ (2) ח יוסי בן שמעון ר׳ אחר נכנסתי א אל בפני שלא אכל, בפני לי: ואמ׳ לי ונתן ונטל ואכל כרוב ספיחי ונטל לגינה לקוניא בן

תאכל.

להלן. שנראה כפי ברייתא, באמת היא השנייה רק אולם ׳דתניא׳, בלשון מובאות הברייתות שתי 193 חלקה את כולל הוא .154 עמ׳ לפילוסופיה, דוקטור תואר קבלת לשם חיבור וטהרות, זרעים לסדרים בבליות סוגיות זוסמן, ראו: 194

שם(. ,151 פירוש״)עמ׳ ותוספת דיון ״המשך בקטגוריה: סוגייתנו של השני.822־821 ועמ׳ ,817 עמ׳ המשנה, לנוסח מבוא אפשטיין, ראו 195בפרוטרוט. להלן ראו בסוגייתנו למובא זה מקור בין הבולט ההבדל על 196.155 עמ׳ מהדורה, ראו ״בני״, כאן: מוסיפים היד כתבי רוב 197 גם ניתן וכך אלו, מילים כללה לא המקורית שהגירסא נראה .6 מינכן כ״י של בגיליון התווספו המרובעים שבסוגריים המילים 198

בפני״. שלא ובין בפני ״בין הגורסים: ויש בפני״ שלא ולא בפניי ״לא הגורסים מהם שיש היד, כתבי בין הלשון הבדל את להסביר.167 עמ׳ לתלמודים, מבוא אלבק, אצל הוא וכך ״יונתן״, הגורסים יש 199.308־307 עמ׳ יד, כלל הסוגיא, חקר דרך על פרידמן, ש״י ראו 200

95ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

(1) חנה בר בר רבה מימרת

ת שחזור מר ה בר בר רבה מי רה שהרי הסבר, בוודאי טעון (1) חנ בר בר שרבה לקבוע יש לכאוה ר חנ הי ת הז ת מפני בנו א ל תרא', אכי דאיי ת ' א ם ז שו חי זכר אין נוסח עדי שבמספר מ כרוב, לספי

ה בר בר ורבה א תאכל, ״לא לבנו: אמר חנ לא בפני ל ש: רש״י, גרס שכך נראה בפני״. שלא ו המפראכל ״לא ש אין דאייתרא״. — ת חי הכ ת ל ת א תרונו חד מצד זו; שבגירסא הי א א ת הי ב ש תיי יפה משר לפי א מדוע ומובן ההק ר מ מי שרת ה תנו, נק מאידך לסוגיי א ו lectio b^ הי rev ^ r, ם א לנו אין ו

ם ם נימוקי עי שכנ ך בכיוון מ ח עלינו ההפו ם שבמקור להני ה הדברי ת א גירסת הי ת אכל )״לא לי תה בפני״( לא ח ת פ ת ה ה לגירסא ש א ל אכל )״לא יותר מ חי ת א כרוב ספי ת וכו'(. בפני״ ל ת למרו א ז

ה הגירסא דווקא דידן שבמקרה נראה א ל מ אכל ״לא יותר: ה חי ת א כרוב״, ספי ת. הי רי יש המקושה ם שלו ם נימוקי לכך: עיקריי

ם )א( א' גירסת א ת לי א ה' ת, הי רי ם אנו אין מדוע המקו צאי ד בכתבי מו ט: נוסח הי שו ״לא פאכל תרא״? ת רה דאיי ה זו לכאו ספ הו ה ה קל ת ה הטבעי ם יש שהרי ביותר, ו שוני ם רא שי המפר

תרא'. שמדובר דאיי ה ב' בד ת כזו גירסא לנו שאין העו מר תי או דרשני. לדע

ם )ב( א' מדובר א תר איי ד שה ב' ה בר בר רבה נקט מדוע להבין קצת ק ה חנ ד מ חה ע שו כך כל קל בנו על שאסר עד א וגם בפניו גם לאכו ה נראה בפניו. של מד תרת זו שע ת סו שתו א גי

ת רני תי מ ת בנוגע אביי של ה ל אכי א ל ר ת איי לו ד בבבל. אפי

ם שני )ג( ציגי ם. של הנ ם: 6 ומינכן 125 וטיקן כ״י הענפי ד כתבי ודווקא כרוב״, ״ספיחי גורסי הים שקפי ח נוסח המ ת ם יותר מפו ם גורסים אינ ם בנוסף, אלו. מילי לי מי ת ה מנו ה מסו ק חי מ בכ״י ל

ת היוצר דבר ,125 וטיקן שם א לו הרו ה לפנינו כאי מ ק מג לא למחו להוסיף. ו

ת לאור ה בר בר שרבה לי נראה אלו טענו ר אכן חנ הי ת הז ת מפני בנו א ל חי אכי תן כרוב. ספי נימרא נקשרת מדוע להבין תו מדובר — שלנו לקובץ זו מי רא: באו ד חנה, בר בר רבה אמו עי מ על הא עצמו ל נוהג שהו אכו חי ל ת יוחנן. רבי רבו סמך על כרוב ספי ל חי אכי א כרוב ספי המעורר דבר הי

מה מחלוקת, ת בדו ל אכי תרא. ל ת בבד, בד דאיי ם ביקשו מדוע להבין ניתן בקלו שי ם מפר מי קדולו להבין ה בר בר רבה כאי ר חנ הי ת הז א' מפני בנו א ר ת איי ד ת' ל כי שרת כך :א א מתק ר מ מי שא ה לנו

ת לסוגיא. יותר הדוק קשר וישנו בדיון הקודם א ם נראה ועוד, ז שי ה מן הסתייגו שהמפר ב ש ח מ הם ראי חי הקלו שהאמו בא רבי לפי הרי כרוב. בספי ם עקי חי ספי אפילו אסורים, ה מקל שמעון, רבי ו ה

ת )במשנה עי ר א(, ט שבי חי דווקא מחמי תן כיצד כרוב. בספי ם לומר ני ראי חי אכלו שאמו כרוב? ספיצמו יוחי בר שמעון רבי על סיפור קיים בנוסף, ד ע תנג ת שה שו ה מפור כ ל ה ה ש מע ת ל ל אכי ל

ם. חי ה סיפור 201ספי א ז ב שלמי סוגיות במספר מו ת. וגם בירו ם בתוספו ם גאוני שי ם ומפר מי קדום כמו 202זה סיפור בוודאי הכירו ת ג ת א ת הבעיו ת הכרוכו ל אכי חי ב ה כל כרוב. ספי א ז בי קון ה לתיסח מרתו הנו ה בר בר רבה של במי ת חנ ק חי למ ת ו בו תי ת. ה תיו א הבעיי תן ל חס ני ה ליי מ ת זו מג לבים, מדרש ת מסוי העדו ה ו מ קדו ש ביותר ה תרא' לפירו איי ד ה ' שו כבר מצוי 203חננאל. רבינו של בפירו

א ה בר בר שרבה מפרש הו ר חנ הי ת מז ת מפני בנו א ל תרא'. אכי דאיי '

של ביותר הקדומה שהצורה לי נראה אולם ע״ד(, לח א, ט שביעית ע״א; ג א, א )ברכות בירושלמי מקומות בשני מופיע הסיפור 201 שיצא ]לאחר טיפה דבית בקעתה בהדה ״עבר :כך מסופר שם (.945 עמ' תאדור-אלבק, עט)מהד' רבה בבראשית נמצאת הסיפור

אמר שהתרתה? הוא את ולא אמר: הן? שביעית ספיחי ולא ליה: אמר שביעית. ספיחי לקיט קאים נש בר חד חמה המערה[. מן אצלנו התוספות ידי על גם מובא זה סיפור עצמות״. של גל ונעשה בו והביט עיניו גבי שני תלה מיד עלי? חלוקין חביריי ואין לו:

שמעון ״ר' התוספות נוסח לפי שהרי בבבלי, שמעון ר' דברי לנוסח הותאם כבר בתוספות הסיפור נוסח ע״ב(. נא ראיתי, אני )ד״ה בצורה מצוטט הסיפור והערוך חננאל רבינו אצל הבבלי. שיטת פי על המותר המין וזהו ]![״, כרוב ספיחי מלקט גברא לההוא חזא

וכו'. שביעית״ מלקט חד ש״חמה ונאמר מדויקת,ראיתי(. אני )ד״ה התוספות ופירוש קיז( עמ' מצגר, )מהד' חננאל רבינו פירוש למשל ראו 202 עמ' מצגר, )מהד' וכו' הוא״ כדאי דאיתרא דאכל יוחנן ר' את שראיתי אני לבריה, חנה בר בר רבה ליה ״אמר כותב: חננאל רבינו 203

הוא הסוגיא. במהלך אחרת הנראה כפי גרס חננאל שרבינו לציין מעניין מרש״י. שונה במקום התוספת את הוסיף חננאל רבינו קטז(. דידיה פליג ״וסלקא :זו מימרא ולאחר וכו', לי״ סח דאמר איהו והא ״איני :חנה בר בר רבה של הראשונה המימרא אחרי מיד כותב

אלמא ...לי סח חנה בר בר רבה אמר והא איני ... לבריה חנה בר בר רבה ליה ״אמר כך: גרס חננאל שרבינו אפוא נראה אדידיה״. מופיע זה מונח הסותרת. המימרא קודם בא אדידיה״ דידיה ״פליגא המונח שכן המקורי, הנוסח זה שאין וברור אדידה״. דידיה פליגא

ובכל ע״א, קיז פסחים ;ע״ב( נה בכורות = ע״ב)כמעט סה שבת ;ע״א( יז זרה עבודה )=ע״א יג שבת :בבבלי סוגיות בשלוש עוד רקהסתירה. את המסביר תירוץ מופיע ולא וכו', דאמר״ אדידיה דידיה ״ופליגא המונח לאחר הסותרת המימרא באה המקרים

96GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

ה בר בר רבה אם חי אכל אכן חנ ד כרוב ספי העי ת שראה כך על ו כל יוחנן רבי רבו א חי או ספיה שלפנינו הרי כרוב, ב מפנ שו ת ח לדו ה בתו כ ל ה ת. לדיני הנוגע בכל ה עי ה שבי כ ל ה ת ה אי תנ החי אסרה לה כפי כרוב, ספי שי שעו ה ממדר כ ל ה ה ה שנ מ מ ת, ו עי יוחאי, בר שמעון רבי וגם שבי

ר ם שהתי חי ם, ספי ם אסר אחרי חי ה נראה אלו. ספי ט חל ה ה חי להקל ש ה כרוב בספי בל ק ת ידי על הם, ראי ם האמו א אול ת. ל תו בקלו הר ה בר בר רבה של הז ת חנ ל ״לא בנו: א אכ חי ת א כרוב ספי ל

לא בפני א בפני״, שלא ו ם אנו דופן. יועא עעד הי ה עדי פע תו ה ל מ א דו ת פ ס תו ר)ו ב שנו: שם ד(, נזי

שתו חומר שפחתו; בעבדו שאין ובתו בא שפחתו בעבדו ו שתו ובתו. באשתו שאין ו ובתו שאת מפר ת כופן ואין נדרן א שתו ם, וליטמא יין ל שפחתו עבדו אבל למתי ת מפר אין ו אבל נדרן, את כופן שתו ם. וליטמא יין ל ם מיטמין ואין בפניו אלא שותין שאין למתי ר' בפניו. אלא למתימ': יוסה תה הוי רבו, לו שאמ' עבד או מטמא שנים שתי יין שו ם ו יין שותה שנים, שתי למתישלא בפניו מטמא בפניו ו ם ו שלא בפניו למתי 204בפניו. ו

ת ק חלו מ א בין ה א תנ מ א יוסה לר' ק ת הי אל ש ר תוקף ב ת הי עמו על שקיבל לעבדו אדון שנותן ה עא לפי נזירות. א תנ מ שר רק תקף האדון עיווי ק אילו נוכח, האדון כא א יוסה ר' לפי ו בכל תקף הות שתי מקום. רו מ מי ה בר בר רבה של ה ת חנ מה. מקרה מעלו ם דו ת מדובר אעלנו ג ל א ש תוקפו ב

תר של ס הי ח מיו ם נדירות יוחי. בר שמעון לר' בבבלי ה חי מונ בפניו ה שלא ' ת 205בפניו' ו ק ת מחז אשם שו הרו מו שי ה בר בר רבה של ש ם חנ ת שאול בה לכו ה ה נזירות. מ בד ם העו אי ר מו א )רבה שה

ה בר בר מו אלעזר( בן יוחנן ור' חנ ת די ר א ת הי חי של ה א לדין כרוב ספי ת ריי נזירות של דאועה חד יחס על מעבי ם מעד מיו אי ר מו א ת ה חי לסוגיי ת על מתקבל כרוב. ספי ע ד ם שהיו ה שיקולים ם כלכליי ם וחברתיי בהקי ת שדחפו מו ם א אי ר מו א 206זה. בכיוון ה

תנו לפי ע ע א ה ר מ מי ה בר בר רבה של ה ה חנ ת רתה יותר קערה הי ת. בעו רי ה בר בר רבה המקו חנא לבנו הסביר הו חי אוכל ש תי ״אני כי כרוב ספי ת ראי שלב שאכל״. יוחנן ר' א ם ב א הקדו ה ל כללמרא ת זו מי ם א לי מי א ״כדי ה ך יוחנן ר' הו שך נראה עליו״. לסמו ם בהמ לי ספו אלו שמי ידי על הו

א עורך שלב הסוגי חר ב יותר. מאו

(2) חנה בר בר רבה מימרת

א ר מ מי ה ה שניי ה בר בר רבה של ה מה חנ ת תר ל כו ם לי אי ר מו א חי בעניין להקל ה לפי כרוב. ספימרא ה זו מי ת ה בר בר רבה בידי הי ת מסורת חנ אי ה שעל תנ ר פי חי התי א כרוב. ספי מוסר הוא ת אלעזר בן יוחנן מר' שמע שהו ה עדו א בן יוסי בן שמעון ר' שלפי תנ א) קוני שי( הדור מן ל החמי

חי אכל א שכמו נראה כרוב. ספי ר מ מי ה ה שונ ם נמסרה הרא מרא ג שלב זו מי בעורה ראשון בה, בר בר רבה ״אמ' קערה: ר: בן יוחנן ר' לי סח חנ ם אלעז ת פע ח יוסי בן שמעון ר' אחר נכנסתי א

א בן חי ונטל לגינה לקוני אכל כרוב ספי מ' לי ונתן ונטל ו א תאכל״. אל בפני שלא אכל, בפני לי: ות ת זו עדו ראי ה נ מינ ה בר בר רבה מוסר שבו נוסף מקום מעאנו שכן א ת חנ בן יוחנן ר' מפי עדו

תו על אלעזר הגו תנ ת בבבלי לקוניא. בן יוסי בן שמעון ר' של ה :גרסינן ע״ב( )לח בכורו

ה אחד זקן אלעזר: בן יוחנן רבי לי סח חנה, בר בר רבה דאמר ת״ש, שמעון ור' בשכונתינו הית פעם לפניו. עברתי לא ומימי שמו, לקוניא יוסי בן ח שב, בני, שב :לי אמר לפניו. עברתי א

ם; שאמרו נחש וזהו עליו, לשחוט קבוע מום זה חלזון רואה אדם אין שאמרו ואע״פ חכמים הלכה מורה אבל — לעעמו מומין ם לתלמידי לו. מורין ותלמידי

.149-148 עמ' ליברמן, מהד' 204לענייננו. קשר כל אין שם אולם (,107 עמ' י, )ב נדרים בתוספתא גם מופיעים אלו מונחים 205 חלקי באופן להסביר יכולה שנתי רב גידול הוא שהכרוב העובדה להאריך. המקום כאן ואין עיון עריכים אלו חברתיים היבטים 206

קודם ד״ה בשביעית״, ספיחים איסור של וגלגוליו ״מהותו במאמרו פליקס אעל הכרוב של תיאורו ראו המיוחד. מעמדו את.409-408 עמ' שניכנס,

97ע״ב( ע״ב-נא )נ מנהג השלישית: הסוגיא

רא גם מ מי ה בר בר רבה מוסר זו ב ת חנ בן יוסי בן שמעון ר׳ על אלעזר בן יוחנן רבי מפי עדוא ה לשון לי׳. ׳סח בלשון לקוני ש ז שמ שתי מ ת ב מרו מי ה ה מ קד ה ש למסורת כ דורות מרחק בה שי

ה מונח 207הרגיל. מן רב א ז ל מ ה תפקיד מ מ ת בסוגיות דו בבבלי. נוספו

א ט שביעית משנה בנוסח הפילוג

ת שתי מרו ה בר בר רבה של אלו מי ת בצורתן חנ רי ה יצרו המקו ת בעי שני ת פר תי כ הל רה, ו חמות פי על שהרי ר מסו ת ה ח ם בין הרוו אי תנ ת ה ל חי אכי ה 208אסורה. כרוב ספי שנ ת במ עי א( )ט שבישנינו:

וחכ׳ שדה. בירקות בהן כיוצא שאין אכרוב, מספחי חוץ מותרין הספחין כל או׳: שמעון ר׳209אסורין. הספחין כל אומ׳:

ם לפי מי כ ח ה ה שנ לו אסורין״, הספחין ״כל זו במ אפי חי אוסר המקל, שמעון, ר׳ ו בספרא כרוב. ספית מסורת עוד יש 210ה( ד )בהר אי ם איסור על תנ חי לה ספי קבי מ תא ה עה לבריי פי שך שמו בהמ

סוגייתנו:

ם תאמרו: וכי ם עתידי שביעית, בשנה נאכל מה לומר את ת נאסף ולא נזרע לא הן ה א סמכו מיכן עקיבא: רבי אמר אוספים? אנו מה זורעים, אנו אין אם — כ( כה תבואתנו)ויקרא

ם ם על חכמי ם בשביעית. אסורים שיהו הספחי ם אין אומרים: וחכמי מדברי אסורים ספחיסופרים. מדברי אלא תורה

ת נאסוף ולא נזרע לא הן 211נאמר: למה כן, אם שאנו ומה תזרעו לא לנו אמרת תבואתנו? אם אנו ומה בערוהו לנו אמרת לקיום, מכנסו אין אוספים והילך. הביעור מן אוכלי

א בנוסח ת ריי ת בבבלי הב ם: חסרו לי מי ם״ ״סמכו ה ״מיכן רק: ונאמר עקיבא, ר׳ בדברי חכמים בא שר׳ נראה אסורין״. שהן לספחי ם שאיסור סבור עקי חי תא, ספי ריי ת והגירסא דאו רי המקוא בספרא א הי ם לל לי מי ם״. ״סמכו ה ם חכמי שגרה הן אלו מילי שה א ה מדר מ ה דו ע פי מו בספרא ה

ח ״את הפסוק על לכן קודם א קצירך ספי ח ״את :תקצור״ ל א קצירך ספי ר)ויקרא ל — ה( כה תקצום סמכו מיכן ם על חכמי חי ספ הו ה ם שי שביעית״. אסורי ם 212ב א ר׳ א ב סמכו ״מיכן סובר עקי

א אזי חכמים״, ם שאיסור סובר הו חי א ספי מהו מדרבנן, הו א ההיגיון ו ד לציין אפו כך אחר מים מי חכ ה ם ש מרי ר או סו א תורה מדברי אינו שהאי ל ם סופרים? מדברי א שסובר מי אין כך, אר סו א שהאי ה מסורת לפי מקום, מכל 213תורה! מדברי הו שנ מ הספרא ה ה ו ע ת הד ח א הרוו הים חי ר שמעון ר׳ אסורים. שספי ת התי ם א חי ספי חי אסר אבל ה ה לכן כרוב. ספי מד עורכי בפני ע

א ה בבבלי הסוגי שה: בעי שב כיצד ק ת מסורת ליי אי ה? בר בר רבה דברי עם זו תנ מנסח אני חנת ה א בעי מרתו לדעתי שהרי זו, בצורה ה ת מי רי ה בר בר רבה של המקו א חנ ת כללה ל ם: א לי מי ה

תי ״אני ת שראי אכל שמעון ר׳ א א כדיי ש ך שמעון ר׳ הו ם ברור וכו׳. עליו״ לסמו ם שא אלו מילירא הרי מקוריות מ תרת זו שמי שת בצורה סו ת מפור ת א ר מסו ת. הארץ ה שראלי 214י

ע״א. פח סנהדרין ע״ב; נז גיטין ע״א; כה סוטה ע״ב; טז חגיגה ע״ב; לט יומא ע״ב; עה שבת למשל: ראו 207 ספיחים איסור של וגלגוליו ״מהותו פליקס: י׳ של המוזכר המאמר ראו בפרט כרוב ספיחי ועל בכלל ספיחים אכילת על 208

.416-385 עמ׳ שני, כרך שביעית, מסכת ירושלמי תלמוד בשביעית״,קויפמן. כ״י פי על הוא המשנה נוסח 209ע״א. קח וייס, מהד׳ 210 ״דבר לסוגייתנו: בפירושו ויקרא( הגדול במדרש גם מובא זה )נוסח חלואה מהר״ם שמביא זו היא המדויקת שהגירסא ונראה 211

לחלוטין, אסורים ספיחים הראשונה לפי דרשות: שתי לפנינו ויש וכו׳. לנו״ אמרת תבואתנו את נאסוף ולא נזרע לא הן אחר: ביטוי לידי באה האחרונה והגישה מותרים. הם מידית לאכילה אבל לקיום, אותם מכניסים אם רק אסורים הם השנייה ולפי

רועה ובהמה כדרכו חורש אבל ביד, אותן תולשין אין שביעית של ״ספחין (:190 עמ׳ ליברמן, מהד׳ כג, )ה שביעית בתוספתאכדרכה״.

ע״א. ע״ד-קו קה וייס, מהד׳ ג, א בהר ספרא 212 וראו ואילך. 394 עמ׳ הנ״ל, במאמרו שכתב מה ראו יבנה, לדור זו גזרה מייחס פליקס הספיחים. על שגזרו היא הרווחת התפישה 213

ע״ד. לה ג, ה שביעית ירושלמילהלן. פרנקל ז׳ דברי ראו 214

98GDFR[ OGYP YZV { OKISV \MSP

ל אין לדעתי ת ספק להטי אמינו ה בר בר רבה של אלו מסורות ב שעיינו(. יותר הקערה )בעורה חנת מ ה מג ל ק ה ם של ה אי ר מו א חי בעניין ה ת כרוב ספי ב ש תיי ת עם מ מו ת מג מו ת דו הלכו ת ב עי שבים תקופת בסוף בכלל אי תנ ם. ובתקופת ה ראי תרו מפורסם 215האמו ת בעניין רבי של הי עי שבי

אי )ירושלמי מ ע״ג(: כב א, ב ד

א רבי זעירא, רבי שע מפי שאן בית התיר רבי יוחנן: רבי בשם חיי ר' של חמיו בן זריז בן יהות ראיתי אני שאמר: מאיר, ת והתיר בשביעית, הגינה מן ירק לוקח מאיר רבי א כולה. א

א זעירא: א״ר תה אומר: אני בעיבורא, מלה למיעבד נש לבר אסור אמרה הד תה הגינה או הית דהתיר לו, מיוחדת כולה. א

התיר רבי עמח, כפר התיר רבי גוברין, בית התיר רבי קיסרין, התיר רבי שאן, בית התיר רביתת כתיב: ונידיין. באו להו: אמר עליו. מליזין הכל והיו שביעית במועאי ירק ליקח נחש וכי

שת שה עדיק עמד לא וכי — ד( יח ב )מלכים הנחו תה אלא להעבירו? חזקיהו עד ממ עטרה אואת העטרה ואנו, בה, להתעטר הקב״ה לו הניח בה... להתעטר לנו הקב״ה הניח הז

ה מקור ת על מראה ז תיו שתו הבעיי ה זו אולי 216עליו״. מליזין הכל ש״היו רבי של שבגי ב לכך הסיה בר בר שרבה תרו מהסס חנ מזהיר רבו של בהי ת ו א בנו א ל ל אכו חי ל גם זה מקור כלל. כרוב ספית לנו מזכיר תה א בו שי ת של ח ת, עדו שי תרו שהרי אי שע מכך יוחנן ר' לפי נבע רבי של הי הו בן שי

ד: מאיר, ר' של חמיו בן זריז, תי ״אני העי ת ראי מאיר״. רבי א

הבבלי ועורכי שמעון ר' משנת

ה ל א ש ל שהעגנו ה א: לעי עד הי תן כי שב ני ת ליי רה א תי ס ה בר בר רבה מסורות שבין ה ה חנ שנ מ לת פי ט שביעי ל סח א) ה של הנו שנ מ לא ה אלה הבבלי(. של ו בעת זו ש בסוגיא, שלנו העיון מדרך נו

דה תה בין המפרי ר ת עו פי סו א של ה מה. לזו הסוגי ם הקדו ת נבחן א תה א ר ת עו פי סו א של ה הסוגיל ניאלץ שאו ה ל ת ה או אל ת: בדרך ש ר ח תהוו כיעד א ת שתי נ סחאו ת נו ה של סותרו ת ה או שנ מ

ת שנות א? ט שביעי ד פר מו ל ת ה ה תי רו ה לדו ס ח תיי ה ה אל ש בה ל שו ה זו. ח מ באופן שסיכם שמי דושה קולע א זו פר דה ר' הו הו ם ערכי בספרו קלונימוס ב״ר י אי ם: תנ ראי אמו נגר בר נגר ״ולית ו

217דיפרקיניה״.

תיו כך על רמזנו כבר ה בר בר רבה של שמסורו חי בנוגע חנ ת כרוב לספי לו כו ע בנקל היו י שפי להה נוסח על שנ מ ם בבבלי. ה ת אול מ א א ה ת שבתוך הי ר ת הארץ המסו שראלי ה י מ ע עה ע פי מו

ת בטו תל טת הנוגע בכל ה שי ה שמעון ר' ל שנ תכן זו, במ א שגם ויי לוף גורם הי ״מותרין״ לחיה. ו״אסורין״ שנ ה המעיין במ שנ לה במ לה כו טוי מג שאין שהבי עא ' הן' כיו פיע ב ם מו ה פעמי ת או ב

ה: שנ מ

— שלאפר גרגר שלנהרות, ]ו[כרפס שבהרים כיסבר ו]ה[חלגלוגות ]ו[השוטים ]ו[הירבוזין הפיגםת מן פטורין שרו ן בשביעית, אדם מכל ונלקחים המע י א א ש ע ו י ן כ ה ר. ב מ ש הודה ר' נ י

ם נחשדו שלא מותרין, חרדל ספחי :או' מותרין הספחין כל :או' שמעון ר' עבירה. עוברי עליהן אכרוב, מספחי חוץ י א א ש ע ו י ן כ ה ת ב ו ק ר י ה. ב ד מ': וחכ' ש אסורין. הספחין כל או

א לפי א תנ מ שנם ק חי י מ ם בר ע ת מן הפטורי שרו ע ם המ ם מכל ונלקחי ת. אד עי שבי מוק ב לכך הניא עא ״שאין הו חד כלומר נשמר״, בהן כיו מיו תו מתירם. שבהם ה ש בדיוק מונח או שמ ת מ ר' א

ר: כנימוק שמעון סו חין ״כל לאי חי אבל מותרין״ הספ עא ״שאין לא, כרוב ספי בירקות בהן כיוא מדוע שדה״. ת אוסר הו חד א מיו ם ה ר ואינו שבה שא כמו מתי ה? של ברי שנ מ בסוגיית 218ה

ת עי בי ש מי) של רו ם ע״ד( לח א, ט הי תלבטי ה מ אל ש זו: ב

.466-421 עמ' המשנה, ובימי הבית בימי החורבן״, שלאחר במעיאות שביעית ״מעוות ספראי, שמואל ראו: 215מדינה״. עליו/עליהם ״לעזו סוגייתנו: של ב בחלק המופיעה הגליל' 'אנשי בברייתא דומה תופעה לפנינו יש 216 )מבוא וכו' זה״ ניגוד לסלק בכוחם אין הראשונים של הדוחקים ״כל אפשטיין: י״נ של ובמילותיו רעג. עמ' א, כרך בלוי, מהד' 217

(.710 עמ' המשנה, לנוסח שחיטתו — תודה לשם פסח, לשם תלוי, אשם לשם שלמים, לשם עולה, לשם ״השוחט :חולין בתוספתא שמעון ר' דברי גם ראו 218

(.503 עמ' עוקרמנדל, מהד' כה, מתנדבין״)ב בהם כיועא שאין לפי מכשיר שמעון ר' פסולה.

הג)נ השלישית: הסוגיא 99ע״ב( ע״ב-נא מנ

ה; בירקות בהן כיוצא שאין שד ה

שדה בירקות בהן כיוצא שאין ומפני אסורין? יהו ה

א ר' מ ת. לגדל שדרכן מפני חנינא: בר ]יוסי ר' בשם עוקבא בר ח אמהו

ת לגדל שדרכן ומפני הו אסורין? יהו אמ

ת הירק כל :יצחק רב בר שמואל ר'[ אמר א חדש אם עליו לעמוד יכול א ברם הוא, ישן אם הות מן ויאמר האיסור מן ויביא ילך שלא הכא, הו מ א הבאתי. ה

ת ח ד הנ סו א בעל של הי א הסוגי חד הי מיו ם שה ר צריך שבה תי חי לה על לאוסרם. ולא כרוב ספיה א זו שאל א בר יוסי ר' לפי לתירוץ. פירוש לאחריו ומיד תירוץ ב בה חנינ חי לכך הסי כרוב שספי

ם חדי ם מיו א ואסורי ת. לגדל שדרכם הי הו מ ת בין א ת. גידול כנראה נדיר הירקו הו מ ם 219א אולבה שו ה זו ת ה שהרי צורכה, כל ברורה אינ שר מ ת לגדל דרכם בין הק הו מ זה על איסורם? לבין א

אל ר' של פירושו בא ר יצחק רב בר שמו ם שאנו המסבי שי ש חי של שבמקרה חו יזרע כרוב ספיה בעל שד ה ה אמר כרוב בכוונ ת ״מן וי הו מ א ם שמדובר יטען כלומר הבאתי״, ה חי לא בספי ה ו מ ב

ת ברוב בכוונה. שנזרע חין קל הירקו הב ש, ישן בין ל חי אבל לחד בין בולט הבדל אין כרוב בספיתו הכרוב מן שבא מה שנ ה ב שונ תו לו שנוסף מה לבין הרא שנ ה. ב שניי לו כך בשל ה שמעון ר' אפי

ת אסר ל חי אכי א כרוב ספי מ תו יזרע ש ם או ת העיון בכוונה. אד שלמי בסוגיי רו מד הי תנו מל על אושי שפטו הקו צא ״אין שמעון: רבי של שבמ שדה״. בירקות בהן כיו ת ה ח ד הנ סו בעל של הי

שלמי רו ת הי מכאן למדי, הגיוני ה הדרך ו ה הג טה ל שו מת ביותר. פ ת קיי שרו לכך סבירה אפשו שבבבל תק ה ה ת או ה ב אל א ש הי ם הנוסח. לשינוי שגרמה ו חוץ אסורין הספחין ״כל נגרוס אחי מדוע להבין קל אזי אכרוב״ מספחי ם כרוב ספי תרי צא ״אין שהרי שמעון, ר' לפי מו בהן כיושדה״ בירקות ת ואין ה שרו ת עברה לעוברי אפ ת לרמו ח הציבור. א מונ ם ה ם ג אי ת ש מ מו שי לה הקודם ת או שנה, ב ה שם מ ת ה הי טענ שאין ה צא ' ם' כיו ה ר. צד ב ך להתי א כזה תהלי הו

ת חו ת פ ת ת ה א גם המקור של טבעי ם לל צי לו ם. אי 220אחרי

גאון נסים רב שיטת

תו סו ח תיי תנו גאון נסים רב של ה שיי א לקו ת, בין הי מו א הקדו הו ם ידי על מצוטט ו שוני הראחסו 221קבע. באורח תיי רה בה ה נוסח שבין לסתי שנ מ ת ה עי שבי תנו ב א לסוגיי תרה בוחר הו לפו

ת צעו מ א א: ב ת מי ק שיטתו, או ת ל שנ ת מ עי סקת 222שבי ת ערב ״בספיחי עו עי שנכנסו שבית, עי שבי שנה שגדלו ל ת ב שי ה עד נלקטו ולא שי אילו שביעית״, שנ ר ו תנו 223המקו עוסק בסוגיים ת של ״בספיחי עי אי שיצאו שבי צ מו ם רוב 224שביעית״. ל שוני מנעו הרא ע נ בין מלהכרית רסאו ת הגי שונו פו ה העדי ת ו א דרך א ת מ קי או שוב גאון נסים רב של ה רה. ביי חוקרים 225הסתי

ם, מודרנים, מת קא ניסו לעו ת. בין לבחור דוו ם בספרו ביכלר, א' המקורו לי, הארץ ע מעיר: הגלי

.409 עמ' ב, כרך שביעית, )ירושלמי 'אמהות'״ קרויים זרעים שיפתחו כדי שמשאירים צמחים ש״אותם כותב פליקס 219 בור, בשדה העולים מן חוץ אסורין הספיחים כל :ינאי ר' ״דאמ' :לבבלי דומה סגנון מצאנו ע״א( טו א, ה בתרא ובירושלמי)בבא 220

וכו'. מותרין״ הספיחים כל ינאי: ר' ״דאמ' בטעות: ע״ד( כז ה, ב ירושלמי)כלאים וראו וכו'. זרע״ בשדה כרם, בשדה ניר, בשדה ד״ה בתוספות וכן וכו'. הגאון״ נסין רב ״אבל רעא: עמ' בלוי, מהד' אלעזר, בן יוחנן רבי ערך ואמוראים, תנאים יחוסי למשל: ראו 221

קפז(. )עמ' שיטתו לפי המאירי ובתירוץ הספחין כלהמקורות. את הופך הוא וכך דקתני״, ״והא בלשון בסוגייתנו המקור ואת דתניא״ ״דהא בלשון אותה מביא גאון נסים רב 222.228 עמ' המשנה, לנוסח מבוא אפשטיין, רעג; עמ' ואמוראים, תנאים יחוסי ראו: 'ברייתא'. בשם אותו מכנה גאון נסים רב 223 אולם קפז(, )עמ' זה תירוץ מביא המאירי גם כאמור, רעא. עמ' בלוי, מהד' ואמוראים, תנאים יחוסי פי על לשונו את הבאנו כאן 224

בלבול לפי יותר מתישב שהוא לנו שנראה מה פרשנו ואנו כהוגן, לישבם אפשר שאי כמעט מבולבלים הדברים ״ובאמת :מודהובמשניות״. ובירושלמי בבבלי זה שבענין הסוגיות

שבה ב, ה תרומות במשנה שם דנים התוספות ותירקב. תירום ד״ה ע״ב כב בכורות התוספות פירוש הוא מעניין הכלל מן יוצא 225 תירום אומר: אליעזר ״ר' 'תנן'(: בלשון מובאת )היא במשנה גורסים בבבלי ישראלי. הארץ לנוסח הבבלי נוסח בין הבדל יש

דווקא זהה התוספתא שגירסת לכך לב שמים התוספות ותשרף״. תרום אומר: אליעזר ״ר' היא: הגירסא במשנה ואילו ותרקב״, בעמ' זו משנה על אפשטיין דברי וראו (.138 עמ' ד, ותרקב״)ו תרום או': ליעזר ״ר' שנו: תרומות בתוספתא הבבלי. של לזו

ירושלמי והש״ס שלנו מהש״ס א״י בני ושל בבל בני של דמחלוקת לפרש יש ״ועוד שם: התוספות וכותבים וממשיכים .709-708 הספיחים דכל בההיא שנהגו מקום ובריש ... חליצה מצות בפרק אשכחן נמי וכן הכי. תני ואיכא הכי תני דאיכא ואפשר ...

ופליג. תנאי תרי כן, אם ובמשניות״. בירושלמי כן הגרסא אין כרוב מספיחי חוץ אסורין

ה ״הדרך ט שו שי לפתרון ביותר הפ א הקו ת הי ת לראו ח א ת, ב ה של זו המסורו שנ מ של זו או התא, בת מכריע ביכלר 226משובשת״. גירסא הבריי תא׳ לטו בריי ה על ומכריז בסוגייתנו ה׳ שנ מ

ת ה ביכלר אבל משובשת״. ״גירסה כעל שביעי ש ק ת ת שינו מדוע להסביר מ מ״כל הגירסא אם חי ספ ת 227ל״מותרים״. אסורים״ ה מ א ב לוף סביר הסבר אין ו שהגירסא ברור שהרי זה, לחי

ת שי ק א יותר המו ת שבכל זו הי רסאו ה של הגי שנ ת מ עי )״מותרין״(. שבי

אפשטיין וי״נ פרנקל ז׳

ה, דרכי בספרו פרנקל, ז׳ שנ שרה מגיע המ ה לפ רה הנוגע בכל הגונ ת. בין לסתי תו הגירסאו לדעת שני רו ם המקו קני ם מתו שקפי ת ומ ת מסורו איו ת. תנ תיו מ א א תב: הו שלבני לומר נראה ״ויותר כום א״י ת ב׳ היו 228בעצמ או ח ס ת נו ה )מתנגדות( שונו שנ ת 229זו״. במ ה א ח כ הו ת ה מרכזי טתו ה שי ל

א א הו צ בדה מו א בעו תנ ה א בן יוסי בן שמעון ר׳ ש ד לקוני ת ״שראיתי מעי יוחי בן שמעון ר׳ את שאכל״. ע ם פרנקל לד א ראה א שראלי ארץ תנ ת זה י א הרי שמעון, ר׳ א יוסי בן שמעון ]ר׳ ש״הו

שטיין י״נ 231הבבלי״. כגי׳ 230גורס לקוניא[ בן ת מקבל אינו אפ לוג וקובע פרנקל, דברי א א שהפי הות בין שנ שראל ארץ מ ת י שנ מ שטיין מסביר וכך בבל. ל ת אפ ף: א לו החי

ה הוגהה שכנראה אלא שנ ה שהוגהה ואחרי האוסר, ר״ע דברי מפני בבבל המ שנ נוסח המלה שמסר סתם, ״ספיחין״ במקום כרוב, ספיחי רבב״ח: של במסורת תחי )ואפשר רבב״ח מ

ת כך ניסח עצמו רבב״ח שכבר 232היה(. בבלי רבב״ח שאף מכיון ב״א, יוחנן ר׳ דברי א

שטיין חס אפ תיי תו מ ה בר בר רבה שדברי פרנקל של לטענ ם חנ ה ה ח כ ׳אסורין׳ שהגירסא לכך הוא ם הי שטיין ישראל. ארץ גירסת כן ג ת זו גירסא שאין מסביר אפ קפ ש ארץ מקורית מסורת מ

ת. שראלי ת להסביר כדי י תו א מד א ע ה הו על ת: שתי מ שרויו ת אפ שרו ת האפ ח א א — ה הי ורה כנראה א — בעיניו הסבי ה בר בר שרבה הי מרתו גרס חנ ה במי שניי ת ה שנ מ שראל ארץ כ י

א בן יוסי בן שמעון ר׳ )דהיינו: ה ולאחר ׳ספחין׳(, אכל לקוני ה הוג ה ש שנ מ דבריו שונו בבבל, הספחין׳ חי מ׳ ספי ת כרוב׳. ל׳ שרו שטיין לפי נוספת אפ א, אפ ה בר בר שרבה הי גרס עצמו)כבבלי( חנ

ת שנ ם בבל, כמ א אול א ל בי ת ה תו א ת דע רי ר יוחי בר שמעון ר׳ של המקו ת שהתי ם כל א חי ספי החי למעט ת הכרוב. ספי ע שטיין לד בה אפ ה לכך הסי שנ מ ה ה ש פ ל ח א בבבל הו בא ר׳ דברי הי עקי

ם בברייתא. ם רצו הבבלי מצ צ ת ל ת א ק לו ח מ ם בעניין ה חי שר ככל ספי ם האפ אי ת ה ל ת ו ר׳ דברי אבא לר׳ שמעון ת שינו ולכן עקי ת יוצא שמעון. ר׳ דברי א ק חלו מ ם שמעון ר׳ ש חכמי ת ו מ צ מ ט צ מ

חי שך: הבבלי וכדברי כרוב, לספי חי גזרינן סברי ״רבנן בהמ חין אטו כרוב ספי א ספי מ ל ע ור׳ דא סבר שמעון חי גזרינן ל חין אטו כרוב ספי דעלמא״. ספי

אפשטיין בשיטת הקשיים

שה ת לקבל ק ה א תז שטיין של ה הה אפ ה ש״הוג שנ מ מדוע האוסר״. ר״ע דברי מפני בבבל החה ת מכרי ם א ת הבבלי ע ם שכל עקיבא, רבי ד חי ספי ך אסורים, ה ת להפו ה? א שנ מ א ה הלו

ת מו ת יש רבים במקו קו ם בין מחלו אי תנ ת מקבל אינו שמעון ור׳ ה ת א ע ה אין רבו. ד נראה זלה לוף מספקת כעי ה, עקרוני עניין לחי שנ חד במ שר במיו ם בפנינו יש כא ם שיקולי ם אחרי לי העלו

ע שפי ה נוסח על לה שנ מ בדה נראה בבבל. ה שטיין שהעו תכל שאפ ס א על ה בצורתה הסוגית פי ה הסו ע שפי שערה על ה שה, זו. ה שטיין דברי למע ם אפ שך ה מ א: עורך דברי של טבעי ה הסוגי

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת 100

.164 עמ׳ שם, 226.35 הערה שם, פלפולו ראו 227.223 בהערה לעיל שהבאנו ע״ב כב בבכורות התוספות לדברי בניגוד זאת 228.256 עמ׳ המשנה, דרכי 229גירסתו. על לכאורה לומדים אנו עדותו ומתוך יוחי, בן שמעון ר׳ נהג שכך מעיד אלא גורס אינו שהוא היא האמת 230זו. אפשרות השוללת להלן מסקנתנו וראו 231.710 עמ׳ המשנה, לנוסח מבוא 232

(C"T BR=C"T R) DFRP : \ k[ kN [F BKDGSF101

א ״ותרויהו ב ת עקיבא״. דר' אלי א עורך אפשטיין, לדע ה ובעעמו בכבודו הסוגי ל ת בפנינו מג את שלבי חו ת פ ת א, ה הה[ אחרי ״]ועתה, מעין: הסוגי הו ההג א תרוי ב בנוסף, עקיבא״. דרבי אלי

שערתו שטיין של ה ה בר בר רבה שדברי אפ הו חנ חר הוג א ת ל ה ה, הג שנ ת המ תם למרו פו חריבה שו ם. פרנקל, לז' כת עון מלבד דחוקי אלי, הטי ד כתבי שכל הטקסטו גורסים שברשותנו הימרא ח כרוב״, ״ספיחי זו במי מונ ן' ה חי פי ס לי' ל כ שב אינו ה א הנוגע בכל מתיי ר מ מי תו זו. ל של עדו

ת אלעזר בן יוחנן ר' ת נראי פני ם מו בה מעע ם ירק אל טי לא מסוי מה. קטגוריה אל ו של

ם עמוד א א עורת על נ שלב הסוגי ם ב מה הקדו א נד מע ף יותר סביר הסבר שנ לו ה לחי שנ שבמת. ת שתי כאמור, שביעי מרו מי ה בר בר רבה של ה כפי בעורתן הן — חנ ת) רי קו מ לעיל( שהעענו ה

ת בעורתן הן חי כ ת — 233הנו הוו ה לגירסת קושי מ שנ מ ד ה מו תל ה תכן ירושלמי. ו שעורכי ייא ם, הסוגי מי ם הקדו ד מי ע ה ת סמוך ב רו ה בר בר רבה למסו חי בעניין רקע חנ ת שכלל כרוב, ספי אה שנ מ ת ה סכ מ ת מ עי ת שבי א א ו ת הו עקיבא, ר' של הבריי ת בה הגי ת בע ה א שנ מ ה כדי ה מ אי ת ה ל

ת ה. בר בר רבה למסורו מי דחף מספיק יש לעיל, שהעענו כפי אבל חנ ה פני ה הג שר זו, ל גם ואפם ת שינו שהבבלי ה א שנ מ ת לאור ה בו ללא אלו סי ה. בר בר רבה לדברי קשר כל ו פנים, כל על חנ

ה מ א ת ה שמעון, ר' בדברי ל״אסורין״ ״מותרין״ שינוי זו, ה ת תרה ואף לביעוע קלה הי בתוך קושי פה שנ מ ה. ה מ ע ה גרסו לכן 234ע שנ חין כל או': שמעון ״ר' בסוגייתנו: בבבלי במ חוץ אסורין הספיחי עא שאין כרוב, מספי שדה. בירק בהן כיו מ' ה חכ חין כל או': ו ת חיזקו כך אסורין״. הספי אה בר בר רבה מסורות ת ויישבו חנ ה א ר תי ס ה לבין שבינן ה שנ ת. מ עי שבי

ה לפני לדעתי, ה ה של זו הג שנ ת מ עי ל או שבי שה לה במקבי מ רת שי ה המסו שניי בר רבה של הה בר ם חנ ם תקדי ראי ר לאמו תי ה חי ל די כרוב ספי חי א זו שמסורת ברור סגולה. לי ה ל ב ש תיי כלל הם ה יוחי בר שמעון ר' דברי ע שנ ת. במ רי א המקו חי אוסר הו ם במקור במפורש. כרוב ספי הדברי

ה: בר בר רבה העיר ר: בן יוחנן ר' לי ״סח חנ ת פעם אלעז ח בן יוסי בן שמעון ר' אחר נכנסתי אא ה לקוני חי ונטל לגינ אכל כרוב ספי מ' לי ונתן ונטל ו א א תאכל״. אל בפני שלא אכל, בפני לי: ו הו

ת כלל הזכיר לא עת יוחי. בר שמעון ר' א מן, במרו חר הז א ת ל ד מ ע ה ה שנ מ תא ה הבריי תנו ו בסוגיית ה הג ה, ו שנ מ בו ה ם עורכים הרחי ת בבלי א א ר מ מי ה ה שניי ה בר בר רבה של ה א פי על חנ ר מ מי ה

שונה. חר הרא א מו חזרו מכן ל אי ת ה ת ו א א ר מ מי ה. ה שונ תאר 235הרא ת דרך נ שרי של אפת חו ת פ ת תנו ה ה: בטבלה סוגיי א ב ה

מרא מרא (1) מי (2) מי

א שלב א שלב

מ' ה א ה בר בר רבה לי ה: חנ מ' לברי ה, בר בר רבה א בן יוחנן ר' לי סח חנר: ם אלעז ת פע ח שמעון ר' אחר נכנסתי א

א בן יוסף בן ה לקוני חי ונטל לגינ כרוב ספיאכל לי, ונתן ונטל ו

א ל ל אכ חי ת א כרוב, ספי לא בפני ל מ' שלא ו א תאכל. אל בפני שלא אכל, בפני לי: ובפני.תי אני, ת שראי אוכל שאכל, יוחנן ר' א

שלא בפניו ה בפניו, ו ת א א תאכל. ל

המימרא מן חלק ואינן עורכים ידי על נוספו המימרא סוף עד שאכל״ יוחי בן שמעון ר' את ראיתי ״אני המילים: לדעתי שהרי 233להלן. וראו המקורית,

הבבלי. ועורכי שמעון ר' משנת לעיל, ראו כך על 234 או עורכים אותם 'מתקנים' מכן ולאחר למקום ממקום חומר מעבירים ראשון בשלב סוגיות. ובין סוגיות בתוך קורה דומה תהליך 235

המשני. המקום פי על המקור את יותר מאוחרים עורכים

שנהגו מקום פרק - פסחים מסכת102

מרא (1) מי

ב שלב

מ׳ ה א ה בר בר רבה לי ה: חנ לברי

א ל ל אכ חי ת א כרוב, ספי לא בפני ל שלא ותי אני, בפני. ת שראי יוחנן ר׳ א

שאכל,שלא בפניו אוכל בפניו, וה ת א א תאכל. ל

d שלב

מ׳ ה א ה בר בר רבה לי ה: חנ לברי

א ל ל אכ חי ת א כרוב, ספי א ולא בפני ל שלבפני.

תי אני, ת שראי שאכל, יוחנן ר׳ אי ד א כ ו ן ר׳ ה נ ח ו ך י ו מ ס ו ל י ל ע

ו י נ פ א ב ל ש . ו ו י נ פ בה ת א א , ל ל כ א א ת י ל נ פ א ב ל וא ל . ש י נ פ ב

מרא (2) מי

ב שלב

מ׳ ה, בר בר רבה א בן יוחנן ר׳ לי סח חנר: ם אלעז ת פע ח שמעון ר׳ אחר נכנסתי א

א בן יוסף בן ה לקוני חי ונטל לגינ כרוב ספיאכל לי, ונתן ונטל ו

אמ׳ תאכל. אל בפני שלא אכל, בפני לי: ו, י נ א י < ת י א ר ת ש ן ר׳ א ו ע מ ש, ל כ א י ש ד א כ ו ן ר׳ ה ו ע מ שך ו מ ס ו ל י ל ו ע י נ פ א ב ל ש . ו ו י נ פ ב

, ה ת י א נ פ , ב ל ו כ א א ל י ש נ פ א ב ל. ל כ א ת

d שלב

מ׳ ה, בר בר רבה א בן יוחנן ר׳ לי סח חנר: ם אלעז ת פע ח חר נכנסתי א שמעון ר׳ א

א בן יוסף בן ה לקוני חי ונטל לגינ כרוב ספיאכל לי ונתן ונטל ו

אמ׳ תאכל. אל בפני שלא אכל, בפני לי: ו

תי אני, ת שראי שאכל, שמעון ר׳ אא כדי שלא בפניו עליו לסמוך שמעון ר׳ הו ו

בפניו.תה, א בפני שלא אכול, בפני א תאכל. ל

אר ניתן ת שה ל ם שלו ת שלבי חו ת פ ת ה ת ב מרו חר אלו. מי א סח שינוי ל ה הנו שנ ת במ עי א ט שבים חיזקו רכי ת והרחיבו העו א א ר מ מי ה ה שניי ה בר בר רבה של ה ה פי על חנ שנ מ ת׳ ה קנ תו מ ה׳

פה: והוסיפו תי ״אני, בסו ת שראי ה, שאכל. יוחי בן שמעון ר׳ א ת א בפני שלא אכול, בפני א לת תאכל״. א מה ז ם לסגנון בדו מרא מכבר זה הקיי ה: במי שונ תי ״אני, הרא ת שראי יוחנן ר׳ אספה שאכל״. ת זו הו שב תיי ם מ ה ע שנ מ ת ה קנ תו מ ם וגם ה שר ע תי הק ח פ ש מ בן שמעון ר׳ בין ה

א בן יוסי תו 236יוחי. בר שמעון לר׳ לקוני חר עורך או עורך או א הוסיף יותר מאו ר מ מי ה ל שניי הספה. עוד ם הו ם לציין במקו ת תי ״אני ס ת שראי סיפו שאכל״ יוחי בן שמעון ר׳ א דגם פי על הו

א ״כדי נוסף: שיקול בבבלי נפוץ ך יוחי בן שמעון ר׳ הו שלא בפניו עליו לסמו צירוף בפניו״. ום לי מי א ״כדי ה ת עליו לסמוך שמעון ר׳ הו שע שעורך הדבר וטבעי 237בבבלי, מצוי הדחק״ בא שלב הסוגי ם י מרא. אלו מילי חר במי א פו ל סי א שהו ר מ מי ה ל שניי סיפו חזרו ה הו תן ו ם או מילי

א ר מ מי ה. ל שונ ת כך הרא קבל א מ ר מ מי ה ה שונ ה בר בר רבה של הרא ת חנ רתה א ת: צו פי הסותי ״אני, ת שראי א כדי שאכל, יוחנן ר׳ א שלא בפניו עליו לסמוך יוחנן ר׳ הו אנו אין וכו׳. בפניו״ ו

ם ם צירוף מוצאי שר אלו מילי ם יוחנן לר׳ בהק בתלמוד. אחר במקו

חר רק א ת ל ב ח ר ת שתי ה רו מ מי ם ידי על ה רכי ת יכלו העו שו ת להק א א שי ה ״ופליגא הקו די דית אדידיה״. מרו ה בר בר רבה מי ת בצורתן חנ רי ת אינן המקו מדו רא לזו. זו בסתירה עו מ מי ב

.144 עמ׳ ההיסטורית, לאגדה פרידמן, ע״א; פה מציעא בבא ע״ד; נ ח, ג מעשרות ירושלמי ראו: 236 בשעת עליו לסמוך אליעזר ר׳ הוא ״כדי אליעזר: לר׳ גם מיוחס מונח אותו ע״א. יט גיטין ע״א; מה שבת ע״א; ט ברכות ראו: 237

ע״ב. ט ע״ב, ו נדה ע״א; מו עירובין ראו: הדחק״.

שונה ה הרא ה בר בר רבה מצוו ע בנו על חנ מנ הי ת ל ל אכי חי מ א כרוב. ספי תר מסביר הו הי ה שא לו שיש ם רק הו שו ת שראה מ ל; יוחנן ר' א כ רא או מ מי ה ב שניי א ה ת על מספר הו ת עדו אי תנשר ה א א בן יוסי בן שמעון ר' לפי ר לקוני תי חי ה דו כרוב ספי תלמי בפניו. רק אלעזר בן יוחנן ר' לם א אול ב אינו הו ה מפרש ואינו מרחי מ תו נובעת מ ר. סמכו א להתי שי ה ״ופליגא הקו די ה״ די אדידי

קא נובעת ת מן דוו עדו ת שראיתי״ ״אני ה פ ת שו מ שתי ה ת, ל מרו ל בפני ד״ה רש״י וכלשון המי :אכוה ״בפני ת ך יכול א ל עלי לסמו י א ו י ה ת י א ר ת ו ן ר' א ו ע מ תא והיינו שאכל ש ה פלוג די די

ה, די ל אדי א אמר: דלעי אכל ל ם וכו' בפני״ אפי' ת א )פסחי ם ע״ב(. נ ל ת בצורתה או רי א המקו לא כללה ר מ מי ה ה שניי ת ה ם א לי מי תי ״אני ה ת שראי א ולכן וכו', שמעון״ ר' א ה ל מקום הי

ת שו ה ״ופליגא להק די 238אדידיה״. די

סיכום

ה מכנ תף ה שו א חלקי לעיקרי המ א הסוגי שא הו הג. נו מנ ס עלינו כיצד 239ה ח תיי ה הג ל מנ שונה? לה שנ מ ת ה דד מו ת ם מ ה ע ל א ש מרה: ה צא מקום חומרי עליו ״נותנין באו ם שי ש מקום וחומרי מ

א במהלך 240לשם״. שהלך דה מצב. בכל תקף אינו זה שכלל למדנו הסוגי חי ם א בי אי ר מו א הם ה מתלבטי אל ש ס כיצד ב ח תיי ה הג ל מנ אי בי בני ל שו חוז ה שהפרי ל רז; ח רה מאו מדובר לכאו

הג ת במנ ם לכבדו, שאין טעו ל לו טוען אביי או הג שאפי ת עליו לעבור מקום אין זה, מנ בנוכחושי ם. אנ דה המקו חי עה ב בי פי תא מו כה בריי שר ארו שה בה א ם סיפורים שלו סרי כיצד המו

דדו מו ת אל רבן ה מלי שא עם ובניו ג הג. נו ם המנ ר במקו תי ת לה הג א מנ טעה ה ם בעיניהם( )המו הת מן נמנעו הגו תנ ה א ה ל דה מקובלת. ה חי ה בר בר רבה סותר ג בי ת חנ ל א ר הכל צה ה המו שנ במשר א כא כל הו א או ר ת איי א בבבל. ד ם הו מנ סה א ר מנ תי ת להס ה א ש ע מ א רב מעיני ה בר ורבה אוי

ם חנן, בר ל כלו או ת באו ר הדבר א א בבבל האסו הג על עובר הו ם. מנ ע הדבר המקו תי פ מ א ה הות מקבל שאביי הגו תנ ה, זו ה ך כנראה בהבנ תה הכרה מתו ת של בעליונו מכו ס ת ה תי כ ל ה של ה

ישראל. ארץ

הג)נ השלישית: הסוגיא 103 ע״ב( ע״ב-נא מנ

במבוא. שכתבתי מה ראו וכו'( סברי״ רבנן מיפלגי קא )״במאי הסוגיא בסוף הסוגיא עורך דברי על 238 בישן, בני מנהג מופיע א ביחידה מנהג. של גוונים למספר ואמוראים תנאים של התייחסויותיהם על למדנו זו סוגיא במהלך 239

הברייתא את כוללת ב יחידה ;טעות מנהג שאלת את המעלה חוזאי, בי בני ומנהג אבות, מנהג של מעמדו שאלת את המעלה ארץ מנהג בין לחילוק עדים אנו ג ביחידה הקדומה; ההלכה את שיקפו שאולי עתיקים מנהגים לפי שנהגו הגליל אנשי על

בבל. למנהג ישראלד. בסוגיא בהרחבה זה לנושא נתייחס המחלוקת״. מפני אדם ישנה ״אל :מסוימת במידה זו גישה הסותר כלל יש בעת בה 240