ועדת אגרנט

תורת הביסחון של ישראל התבססה על ההנחה שצה״ל יביס את תוקפיו בכל מצב. היא קרסה

במלחמת יום הכיפורים ומפתחיה וחשפו כמי שקודם העמידו פני מומחים ועתה הם פועלים

להסתרת האמת. ועדת אגרנט לא הסילה ספק בתורה זו כי לא הצליחה להתנתק מהממסד

אורי מילשטיין הביסחוני שפיתח אותה ולא העזה להודות שמאז 1947 עומדת התורה על כרעי תרנגולת.

במלחמת יום הכיפורים קרסה תרבותו הביטחונית (ולא רק היא) של דור תש״ח. תרבות זו היא שעיצבה את האסטרטגיה של היישוב והמדינה במשך 25 השנה שקדמו למלחמה, ולמרות שקרסה המשיכה לעצבה גם במשך ו2 השנה שבאו אחריה - עד הסכם אוסלו. מדובר בתרבות שהתבססה על הטלת מורא באמצעות ביצוע פעולות טרור נגד ערבים, ולא על היכולת להפעיל צבא סדיר ומקצועי במלחמה. תפיסת הטרור הביטחוני והשלכותיה על בניית הכוח וארגונו התחילה במבצעי טרור נגדי של הפריש ואצ״ל, במחצית השנייה של שנות השלושים: היא התגבשה בפעולות הטרור של הפלמ״ח, אצ״ל ולח״י נגד שלטונות המנדט הבריטי, אחרי מלחמת העולם השנייה, והגיעה לשיאה בפעולות טרור נגדי של יחידה וסו וגדוד 890, בפיקודו של אריאל שרון, בשנים 1953- 1956, ובהשתתפות אחד המפקדים הבולטים - ולימים רמטב״ל מלחמת לבנון - רפאל איתן. בשלושה שלבים אלה התגבשה דמותו של המאציו העברי והישראלי, שבזכות תושייתו היה צה״ל אמור לנצח את הצבאות הערביים בכל מלחמה בעתיד. צאצאיו של מאצ׳ו זה עומדים היום גם בראש הליכוד וגם בראש מפלגת העבודה, והלא הם בוגרי סיירת מטכ״ל, בנימין נתניהו ואהוד ברק. גם בוגרי גדוד 890 של שנות השישים, מי שהיה שר הביטחון, יצחק מרדכי, והרמטכ״ל לשעבר, אמנון ליפקין־שחק,

שני מנהיגיה של מפלגת המרכז החדשה, הם צאצאיו של מאמץ זה.

תפיסת הטרור הביטחוני גרסה שישראל תנצח את הערבים, ותכפה עליהם את רצונה, באמצעות מכות מפתיעות, מאולתרות, מהירות ומוח- צות; ניצחון זה ישבור את רוח הערבים, הם לא יעזו עוד לצאת למלחמה נגד היהודים וישלימו עם מטרות הציונות. זה היה הבסיס לתפיסת ההרתעה הקונבנציונלית של ישראל. השקפה ביטחונית זו זכתה לכינוי ״שיטת הזבנג וגמרנו״. את בית הספר הטרוריסטי הזה סיימו בהצלחה משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, דוד אלעזר וחבריהם, ועל פיו הם בנו את מערכת הביטחון הישראלית. הם לא נטשו את תלמודם זה עד יומם

האחרון, למרות שהעמידו פנים כי עשו כן. מלחמת ששת הימים, שתוצאותיה הצבאיות היו מדהימות למרות

שביצועיה הצבאיים היו עלובים, קיבעה במוחות הישראליים את תרבות הטרור ואת תפיסת הטרור כאסטרטגיה ביטחונית וקבעה שבכל עתיד נראה לעין יכריע צה״ל בשדה הקרב כל קואליציה ערבית או כל התקומ- מות (אינתיפאדה) פלסטינית. העתיד הנראה לעין הזה נמשך שש שנים בלבד, אשר במהלכן התחוללה מלחמת ההתשה שהתישה את ישראל - אפקט שישראל הדחיקה. מלחמת יום הכיפורים, על אלפיים מאתיים עשרים ושניים הרוגיה הישראלים, על ששה־עשר נעדריה, על שבעת־ אלפים מאתיים חמישים ואחד פצועיה ועל שלוש מאות ואחד שבוייה,' חשפה את איוולתה של תפיסה זו ואת חובבנותם של מצדדיה. אך האיוולת, שהיתה אמורה להיות גלויה לעין, נעלמה מעיני רובו המכריע של הציבור היהודי בישראל - נאמני ארץ־ישראל ואנשי שלום עכשיו

כאחד - שבוית להעריץ את צה״ל.

מיתוס הניצחון הגדול בלילה שבין היום השלישי ליום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים, לאחר כישלון ניסיון מהלך ההכרעה של צה״ל בחזית הדרום, נטש שר הביטחון, משה דיין, את מטרת המלחמה הרשמית - להכריע את האויב, להשמיד את צבאו ולכפות עליו את תנאיה של ישראל - ואימץ מטרה חדשה: לכפות על האויב הפסקת אש. 5ו ימים נוספים לחמה ישראל בחזית הדרום כדי להביא את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, להסכמה על הפסקת

אש. אז החל תהליך אוסלו. עוד בטרם הסתיימו הקרבות בדרום ובצפון פתחו ראשי המערכת הפוליטית וראשי צה״ל במבצע תקשורתי אדיר, שנועד להטמיע בתרבות הישראלית את המיתוס שלפיו צה״ל תפקד במלחמה ההיא באופן מעולה, ולא היה למדינת ישראל ניצחון צבאי גדול מזה. המסע היחצ״ני ההוא זכה להצלחה אדירה, ועד היום זהו אחד המיתוסים הביטחוניים היציבים של ישראל.2 אבל אנשי קו הדם, ששהו במקומות שבהם הורגים ונהרגים וראו את הקולות הצורמים של המלחמה, סירבו בתחילה לקנות את המיתום ועוררו תנועת מחאה. כדי להרגיע את הרוחות ולהרוויח זמן

241

1971 ברצועה. 13 > כתבה בעל תמשמר, שיזמו מדריכי רחוב בשכונת מוסררה בירושלים, מספרת על"בני נוער עזוב [ש]אמרו לפני ימים אחדים: אנחנו רוצים להתארגן נגד הממשלה האשכנזית והממסד. אנחנו נהיה הפנתרים השחורים של מדינת ישראל. כאשר תלו יהודים שחורים בבגדאד שתקו האשכנזים, עכשיו, כאשר מתכוונים לתלות יהודים לבנים ברוסיה, עושים שביתות רעב וכולם מפגינים". זוהי התייחסות ראשונה לפנתרים השחורים בעיתונות. 21> רימנן בעזה, סרס תיעודי של מרדכי קירשנבאום, מוקרן בטלוויזיה. הסרט מתאר את העוני במחנה הפליטים שאסי, לצד חיי המסחר השוקקים במחנה וחווילות של עשירי עזה, ומציג את השיפור שחל בתנאי החיים של התושבים במסגרת הממשל הצבאי. 22 > בג״ץ מאשר את ההחלטה להפקיע את רכוש התושבים הערבים ברובע היהודי שבמזרח ירושלים. 27 > הממונה על הרדיו, משה חובב, מאשר כי פסל לשידור חלק מתוכנית סאטירית של דן בן־אמוץ שעסק בראש הממשלה, נולדה מאיר. לדברי חובב, הקטע הציג את הנושא באורח"מעוות ובלתי הוגן", והוא כלל אינו סאטירי. 29> אל

איתיחאד: מתחילת הכיבוש (יוני 1967) ועד היום גורשו מרצועת עזה שישים אלף איש ושבעים אלף עזבו. + ועד עדת הספרדים בירושלים קורא לממשלה להתפנות ל״טיפול יסודי במכלול הבעיות של השיכון, הכנסות אבי המשפחה ומספר הנפשות שלה". > רואים אור בעברית: הסוציולוגיה של האבסורד, מאת שלמה שהם: ניתוח אקזיסטנציאליסטי של ניכור, סטייה ופשיעה: ילקוט שירים, מאת לאה גולדברג. ליקט, הוסיף מבוא והסברים: טוביה ריבנר: על jam של תסד, סיפורים מאת אליעזר שמאלו על מבשרי הציונות ומגשימיה: שעשועוביתו, רומן מאת שבתי טבת על מציאות חיים בעולם התחתון בישראל: בגבולם, אנתולוגיה של סיפורי סופרים עולים. > רואים אור בערבית: חורף הגולה, קובץ סיפורים קצרים מאת זכי דרוויש: צללים מהלב, קובץ שירים של סאלם גיובראן. > שני שחקנים צעירים, גד קינר ואהובה יובל, מעלים בתיאטרון המרתף שני סיפורים של ש״י עגנון, פרנהייט והרופא וגרושתו. > מושג + אעפורתצע־!, יונה פישר אוצר במוזיאון ישראל בירושלים תערוכה ראשונה של אמנות מושגית ישראלית. משתתפים:

יהושע נוישטיין, אביטל גבע, משה גרשוני, יוסי מר־חיים, מיכאל דרוקס ואחרים.

m m •הושע צח*חת ה7או71ית

ממויהאיניגיטיטאימעטעובד

ת ת הערבי מי צמיחת התנועה הלאו ' ת יהושע א ת 1918-1929', מ נאי הפלססי

פנרת, הנצאת עם ענבר, הספריהניברסיטאית, תל־אביב. האו

ר 3> עצרות מחאה של סטודנטים ברחבי הארץ, בדרישה לפעול להקלת מצוקתם של יהודי ארצות ערב. 7> אנשי א נ ר ב פ

"הארגון הדרוזי בישראל" טוענים, שנאמנותם למדינה מקנה להם זכות לשוויון מלא בפיתוח המוניציפלי ובאפשרויות הקידום במגזר הביטחוני והממשלתי. הארגון מזהיר שאם יימשך הקיפוח, יתערערו היחסים בין הדרוזים ליהודים. 9> אל איתיחאד: עד היום הופקעו כ־60 אחוז מאדמות הכפרים בית ג׳ן, חורפיש ואל בקיעה. > המשורר מחמוד דרוויש,

שנסע לקבל פרס ספרותי בהודו, מחליט שלא לשוב לארץ, ומתיישב בקהיר, משם ינדוד אחר כך ללבנון ולטוניסיה. + מחקר של פסיכולוגים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות ד״ר ישראל ליבליך, קובע: ההכללה ש״הערבים הם שקרנים" משוללת יסוד: הנבדקים היו בדווים, והמחקר התבסס על בדיקת תגובות פיסי1ל1גיות בעת תשובות לשאלות החוקרים. > המשטרה: עלייה חריפה ומתמדת בעבריינות נוער בישראל. > רואים אור: שורה, הרומן האחרון של ש״י עגנון: מרצה באוניברסיטה נקרע בין נאמנותו לאשתו המסורה לבין אהבתו האסורה לאשה זרה: תשעה סיפורים, סיפוריו המוקדמים של א.ב. יהושע: ארבעים שירים של נתן אלתומן, שכינסה בתו, תרצה אתר: לבת ישראל בגיל הנישואין, ספר הדרכה מאת הרב ברוך ישראל: מלמד את הנערה שהגיעה לפרקה דינים, מסורות והלכות נימוסיו: טעם והקשה, מאת אליעזר שביד: על ספרות המחשבה היהודית בימי הביניים: קיצור תולדות יהודי בבל, מאת אברהם בן־ יעקב: היסטוריה ותרבות של יהודי עיראק. > הסערה מוצג בתיאטרון אל נהאד׳. > בדשא אצל אביגדור, תקליט של אריק

איינשטיין ומיקי גבריאלוב.

ס 1 > שבעה־עשר מאנשי הפנתרים השחורים ותנועת מצפן נעצרים בירושלים באשמת קשירת קשר להפגנה ר א מ

והדבקת כרוזים המודיעים על הפגנה העתידה להיערך למחרת. המעצרים נועדו למנוע קיום הפגנה, שבקשה לקיימה ברשיון נדחתה בהוראת ראש הממשלה ושר המשטרה בנימוק ש״הפנתרים הם עבריינים מועדים, שלא יוכלו לשמור על

242

הקימה ממשלת גולדה מאיר, ב־8ו בנובמבר 1973, ״ועדת חקירה לעניין מלחמת יום הכיפורים״. על הוועדה הוטל לחקור:

1. המידע בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים על מהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה וכן ההערכות וההחלטות של הגורמים הצבאיים והאזר-

חיים המוסמכים לכך, בקשר למידע האמור: 2. הערכות של צה״ל למלחמה בדרך כלל, כוננותו בימים שקדמו למלחמת

יום הכיפורים ופעולותיו עד לבלימת האויב.5

לאחר שלושה ימים מינה נשיא בית המשפט העליון, דייר שמעון אגרנט, ועדת חקירה בראשותו. חבריה היו: שופט בית המשפט העליון, משה לנדאו: מבקר המדינה, דייר יצחק נבנצאל: רב־אלוף (מיל.) ופרופסור לארכיאולוגיה, יגאל ידין ורב־אלוף (מיל.), נציב קבילות החיילים, חיים לסקוב. צוות של שישה קצינים בכירים במילואים ריכז את החומר העובדתי בשביל הוועדה: אלוף(מיל.) יוסף אבידר, אלוף(מיל.) משה גורן, תת־אלוף (מיל.) שמעון גלבוע, אלוף־משנה (מיל.) ישראל כרמי, אלוף־ משנה (מיל.) יהושע נבו ואלוף־משנה (מיל.) משה תמיר. עשרה אישים אלה נמנו עם האליטה של דור תש״ח, ואנשי הצבא שביניהם השתתפו באופן פעיל ביצירת תפיסת הטרור הביטחוני ואף התגאו בה. הסיכוי שדווקא הם יחשפו את קריסת תרבות דורם היה קלוש. החומר שנאסף אורגן וסודר בידי שני קצינים בקבע, בני דור מאוחר יותר: אלוף־משנה יעקב חסדאי ורב־סרן יואב גלבר. צוות זה פעל במשך 14 חודשים,

ובמהלכם הוא פרסם שלושה דו״חות.4

ב־23 שנה לאחר שהוועדה הגישה את הדו״ח השלישי והאחרון שלה ניתן לקבוע, כי היא נכשלה מכל היבט אפשרי ונזקה עלה על תועל- תה. שכן, היא יצרה את הרושם המוטעה שמערכת הביטחון הישראלית מסוגלת לבקר את עצמה, לחקור כישלונות ומחדלים צבאיים ולהפיק מהם לקחים. מנקודת מבטם של מקימיה נכשלה הוועדה משום שבעקבות פרסום הדו״ח הראשון שלה נאלצה גולדה מאיר להתפטר, ואתה כל חברי ממשלתה. התפטר גם הרמטכ״ל, דוד אלעזר, בטרם הודח, כהמלצת הוועדה. אבל היבט זה הוא שולי, ובמבט לאחור הוא עומד לזכות הוועדה, גם אם לא זו היתה כוונת חבריה, אשר באופן בלתי סביר לא הפנו אצבע מאשימה כלפי גולדה מאיר וחברי מטבחה - משה דיין, יגאל אלון

וישראל גלילי. תכליתה המוצהרת של כל ועדת חקירה היא למנוע את הישנות הכישלונות והמחדלים הנחקרים. כתשע שנים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים חזרו כל ליקוייה ומחדליה במלחמת לבנון. הם שבו וחזרו בשש שנות האינתיפאדה, בפרשת הטבח במערת המכפלה בחברון, בפרשת רצח רבין, בפרשת פתיחת ״מנהרת החשמונאים״ ובפרשת משעל; והם מתרח- שים גם כעת בדרום לבנון, למרות שבינתיים הוקמו, פעלו והמליצו עוד

כמה וכמה ועדות. חברי ועדת אגרנט לא היו מסוגלים לבצע את משימתם כהלכה משני טעמים עיקריים: ראשית, חסרו להם, ולקצינים שסייעו בידם, הכלים

התיאורטיים והמושגיים להבנת אירועי מלחמת יום הכיפורים. שנית, למרות שהם ביקרו קשות את ה״קונספציה״ של אגף המודיעין במטכ״ל ושל מפקדו, אלוף אלי זעירא, הקונספציה הדורית שלהם מנעה מהם להתקרב לחקר האמת. טעמים אלה מאפיינים את ועדות החקירה שפעלו עד היום בתחום הביטחוני והם שעיקרו את הפוטנציאל הביקורתי שלהן. אתחיל בניתוח הטעם השני. בהקדמה לדו״ח החלקי הראשון שפרסמו באפריל 1974, הזהירו חברי הוועדה כי אסור שהדיון ב״גורמי הטעויות והמשגים״, שהיה הכרחי ״למען בירור האמת והפקת הלקחים״, יגרע ״מראיית הישגו המכריע של צה״ל, שהתגבר על מתקפת פתע של האויב בשתי חזיתות ותוך חירוף נפש של חייליו השיב מלחמה שערה ויכול לאויב״. ובסיום אותו דו״ח נאמר שצה״ל ניצח במלחמה ״תודות לגבורתם העילאית של חיילים על כל דרגותיהם, לכוח האלתור הבלתי נדלה של מפקדיו, וליציבות וחוסן מבנהו הארגוני הבסיסי״.5 על דברי

שבח אלה חזרה הוועדה בדו״ח השני שלה, והוסיפה כהנה וכהנה.6

בדברים אלה גילו חברי הוועדה שהם נפלו קורבן למסע היחצ״ני ולמיתוס היזום, שלפיו צה״ל תפקד במלחמה ההיא באופן מעולה, ולא היה לישראל ניצחון צבאי גדול יותר. מכאן שהמחדלים והכישלונות, לדעת חברי הוועדה, התרחשו במגזרים מוגבלים, בעיקר באמ״ן ובצמרת פיקוד דרום; ואם יסולקו ראש אמ״ן, האלוף אלי זעירא, ומפקד חזית הדרום בתחילת המלחמה, האלוף שמואל גונן, ישוב צה״ל ויתפקד באופן

מעולה כפי שתפקד, לדעת הישראלים, במלחמת ששת הימים.7

עדותו של סגן הרמטב״ל, אלוף ישראל טל, השפיעה באופן מכריע על מסקנות הוועדה:

מה שקרה ביום כיפור, בייחוד בשלושת הימים הראשונים, זה לא שצה״ל היה עם תורות לא נכונות, הבעיה היתה שלא ביצענו את התורות של עצמנו. עשינו את כל השגיאות האפשריות בשלושת הימים הראשונים ואינני מאשים את הטנקיסטים - אני מאשים את הנסיבות [!] שבהן הם

נכנסו לקרב, ושבהן תפסה אותנו המלחמה.8

אם רק הנסיבות אשמות, אין זה פלא שסגן הרמטכ״ל לא נדרש לשלם מחיר אישי על חלקו במלחמת יום הכיפורים. חלקו במלחמה זו אף לא מנע ממנו לקבל בינתיים את פרס ישראל על מפעל חייו בתחום הביטחון. ואין תמה בכך. שהרי, ועדות פרס ישראל בפרט, והאליטות האקדמיות הישראליות בכלל, אינן מיטיבות להבין יותר מחברי ועדת אגרנט בהוויית

הצבא והמלחמה, וגם תודעתן רוויה במיתוס הביטחון. בגוף הדו״ח, בהקדמות ובסיומים, סתרה הוועדה את דברי עצמה כאשר כתבה, למשל, שהרקע לכישלון אמ״ן היה ״הביטחון המופרז אשר היה נחלת הכל, בדרג הצבאי והמדיני כאחד,, שאם בניגוד למצופה האויב יתקוף - הצבא הסדיר [כולל המילואים המגויסים לתעסוקה מבצעית] יהדוף את התקפתו בקלות, בכל הנסיבות, ויוכל לעבור עד מהרה למתקפת נגד״.0י שר החוץ בתקופת המלחמה, אבא אבן, ביטא אווירה זו בעדותו: ״התשובה שקיבלנו תמיד מהזרוע הצבאית, שאפילו

243

1971 תנאי הרשיון" לקיום הפגנה. למחרת תתקיים הפגנה שקטה מול בניין עיריית ירושלים. בכרוז שיחולק שם נכתב: "די

מזה שאין עבודה, די מלישון עשרה בחדר, די מלהביט על השיכונים שנבנים בשביל עולים, די לאכול כלא ומכות כל יום

שני וחמישי, די מהבטחות הממשלה שלא מתקיימות, די לנו מהקיפוח, די לנו מאפליה". 4> דו״ח הוועדה הארצית

למניעת עבריינות בראשות שופט הנוער א. מלמד: "הפנתרים נוצלו על ידי גורמי חוץ שהלבישו עליהם אידיאולוגיה

פוליטית שאיננה מוכרת לצעירים אלו והעלולה לגרום לליבוי יצרים ואיחוד ממורמרים לפעולות הרסניות על רקע

קיפוח אישי, עדתי ועוד." 8> ראש הממשלה, גולדה מאיר, בראיון לטלוויזיה הבריטית, על מלחמת ההתשה: "המצב הוא

קצת משעשע. המצרים מנסים לנהל מלחמה פסיכולוגית בעברית, אולם העברית שלהם אינה כה מושלמת". 9> שר

הביטחון, משה דיין, בכנסת: "מוטב שארם אל שיחי בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם אל שיחי". 6! > ועידת רבנים

קונסרבטיבים, ראשונה בישראל, נפתחת בתפילה מעורבת של נשים וגברים על יד הכותל. 18 > ברה״מ מחליטה להקל

במתן אשרות יציאה ליהודים. מתחיל גל הגירה גדול לישראל, ודרכה - גם למערב. 28> מוסר סגר בן חמישה ימים

שהוטל על הכפרים נבי סמואל ובית אכסא לצורך הריסת כ־30 מבנים, שלטענת הממשל, סיכנו את המבקרים בקבר

שמואל הנביא. 30> כעשרים אנשי בית״ר פורצים למשרדי העיתון הקומוניסטי!בהדרך בתל־אביב ומציירים סיסמאות

על הקירות במחאה על מדיניות ברה״מ נגד היהודים.

+ רואים אור בעברית: נתיבו1נצינן!ירגשל1ים, בעריכת גדעון קרסל: מבחר מאמרים של א. מ. לונץ, מלומד יהודי שחי

י 1תן אלחריזן ב־16 כרכים. > רואה אור בשלהי המאה שעברה בירושלים ונחשב לאבי מדע ארץ־ישראל בעברית: דל דתי

בערבית: n!»n דק ררוורף רחוק, קובץ שירים של מחמוד דרוויש. > עולים לאקרנים: בגלבם:11בב!ש, סרטו של מנחם גולן.

בתפקיד הראשי גילה אלמגור, המגלמת פרוצה שמנסה לחזור למוטב: התרנגול, סרט של אורי זוהר: קיבוצניק מופנם

מתנהג כנער שעשועים בכל פעם שהוא נוהג במשאיתו ברחבי הארץ.

the new Tel-Aviv Museum 19 4.1971 ׳.01<

ו החדש של נ ה לרגל חנוכת משנ ז ר נ

ן תל־אביב, מעצב ז׳אן דוד. יאו ז מו

ל 4> הממשלה מחליטה, כי הסדר ביניים לא מוגבל בזמן הוא תנאי מוקדם לפתיחת תעלת סואץ, ומתנה את י ר פ א

הדיונים על הסדר כזה בניהולם מחוץ למסגרת התיווך של השגריר גונאר יארינג. 7 > נכשלת יוזמה של מזכ״ל

ההסתדרות, יצחק בן־אהרן, להקים תחנת טלוויזיה הסתדרותית: חברים בוועדה המרכזת של ההסתדרות ושרי

הממשלה מתנגדים. > תנועות הפנתרים השחורים וישראל השנייה מתאחדות: יפעלו במשותף לחיסול האפליה

העדתית ולקידום השכבות הנחשלות. 8> בנצרת נערך סמינר סטודנטים משותף יהודי־ערבי, הדן בדו־קיום בקמפוסים.

סטודנטים ערבים טוענים, שהממשלה מעדיפה מנהיגי חמולות ו׳׳קוייזלינגים" על פני אינטליגנציה ערבית. 13 > מפקד

נפת שכם מזהיר אישי ציבור בעיר מפעילות פוליטית, בעקבות פרסום גילוי דעת התומך בעקיפין בארגונים

הפלסטיניים ומתנגד למלך חוסיין. 14 > עשרות אנשי ימין מנסים לקיים תפילה בהר הבית, אך נהדפים על ידי המשטרה.

15 > גולדה מאיר נפגשת לשיחה עם ארבעה נציגים של הפנתרים השחורים. אחר כך תאמר עליהם: "הם לא נחמדים".

+ מופיע גיליון ראשון של הירחון ארץ ישראל - מדיניות כלכלה תברה, שמבקש "לשמש כביטאון לתנועה הלאומית

בא׳יי": עורך יוסף קרמרמן. > מיכאל דרוקס מציג עבודות חדשות בגלריה גורדון. > דו״ח של המועצה לביקורת סרטים

ומחזות קובע: חלה ירידה בייבוא סרטי עלילה, כנראה בשל התרחבות הצפייה בטלוויזיה. > בתל־אביב נחנך מוזיאון תל־

אביב ע״ש מאיר דיזנגוף. שר החוץ, אבא אבן: גם בשעה של"מתח ביטחוני, ישראל אינה מרפה מהיצירה האמנותית".

אגודת הציירים והפסלים מחרימה את אירוע הפתיחה במחאה נגד מנהל המוזיאון, חיים גמזו, "על הזלזול [שלו] בציירי

ישראל וקיפוחם". > נחנך בית להקת המחול בת דור. > רואה אור בערבית: המוות הגדול, שירים של סמיח אל קאסם.

> למת לא^מו־ת לי, תקליט חדש של שלמה גרוניך.

מאי 2 > העיתונות המצרית קוראת למדינות ערב לסייע "לצעירים המזרחים בישראל, המורדים בכיבוש הציוני".

> שחקנים ואוהדים של קבוצת הכדורגל של מגיד אל כרום מותקפים במשחק כדורגל בכפר אתא. 12 > ח״כ אורי אבנרי

244

ינסה [סאדאת] לתקוף דינו נחרץ לתבוסה מהירה, מוחצת״." בנספח אישי לדו״ח השלישי הביא חיים לסקוב תמצית מדבריו של ישראל טל, שנישאו בהרצאה בפני סגל המדריכים של בית הספר לפיקוד

ומטה (פו״מ), ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה: צה״ל נוטה לכיוון המקצועי־מבניסטי ולא פועל לפי תורת פיקוד ומטה! כל קשר בין הפורמלי והלא־פורמלי [בצה״ל] הוא מקרי: [טל] מדבר על גוויעת המחשבה הצבאית: [לפי טל] אין החלטה, אין הכרעה, אין תהליך קבלת החלטה, ההישג במחשבה הוא באלתור האלתור ולא ביישום משהו בסיסי. [והמסקנה]: לפנינו שגיאה במחשב כתוצאה מאי־קליטה ואי־פתיחות

הדרגים הגבוהים [שטל נמנה עמם] שלפי השראתם פועלים פיקודיהם."

ובכן, אם תורת הביטחון של ישראל טל וחבריו התבססה על ההנחה שבכל הנסיבות צה״ל יביס את תוקפיו, הרי שבמלחמת יום הכיפורים קרסו התורות ומפתחיהן נחשפו כמעמידי פני מומחים, לפני המלחמה, וכפועלים להסתרת האמת - לאחריה. ועדת אגרנט לא העזה לטפל בעניין זה, שכן טיפול בו היה מחייב הודאה לא רק בקריסת תורת הביטחון - אלא גם בכך שמאז פרוץ מלחמת העצמאות, ב־30 בנובמבר 1947, תורת הביטחון של ישראל עמדה על כרעי תרנגולת. השופט אגרנט וחבריו אפשרו לכל האחראים לכשל התורתי, שהעמידו פני מומחים, להמשיך לפעול במסגרת מערכת הביטחון במשך תקופה ארוכה - ישראל טל, עד היום - עם כל התגמולים והיוקרה הנלווים להשתייכות למערכת זו׳, ובכך חברי הוועדה אף פתחו בפני האחראים לכשל את האפשרות להנהיג מאוחר

יותר את מדינת ישראל.

מיתוסים ותעמולה במקום מחקר אפילו היה לחברי ועדת אגנרט אומץ הלב האינטלקטואלי להתעמת עם האמת, חסרו להם כלים תיאורטיים ומושגיים מתאימים. לדוגמה, עמודים רבים בדו״ח השלישי של הוועדה הוקדשו לתיאור הניסיון להכריע את המלחמה בחזית הדרום, ב־8 באוקטובר, באמצעות התקפה של אוגדת אברהם אדן(ברן) על הארמייה השנייה - התקפה, שלדברי הדו״ח, היתה אמורה לסיים את המלחמה במהירות, בניצחון ישראלי אדיר. בסיום חלק

זה של הדו״ח כתבו חברי הוועדה: אוגרת ברן(אדן) אמנם לא הצליחה בביצוע המשימה של השמדת ראשי הגשר המצריים, אולם אין ספק שלחימה קשה של האוגדה באותו היום תרמה רבות לבלימת התקדמות האויב ותיחומו ויצירת תוואים מאובטחים בנגד התקפת האויב, שבאה לאחר מכן, ובכך הכשירה את הקרקע להתקפת

הנגד הגדולה של צה״ל שבסופה צלח את התעלה מערבה."

באותו יום, בשלב שנועד לביצוע המשימה האוגדתית, תקף את האויב רק גדוד מילואים אחד, בפיקודו של סא״ל (מיל.) חיים עדיני, עם 22 טנקים בלתי מזוודים וציוד לקוי. מחציתו של כוח זה הושמד והחצי השני ברח כל עוד נפשו בו. בשלב מאוחר יותר של היום, כשהתברר שצה״ל נכשל

במשימתו, שוגר לאותו מקום עצמו, ללא שום תכלית, גדוד נוסף בפיקודו של סא״ל אסף יגורי. גדוד זה הושמד ברובו ומפקדו נפל בשבי. אם במשך יום שלם תקפו את המצרים רק שני גדודים מתוך אוגדה שלמה, שמנתה שלוש חטיבות שריון, הדבר מלמד כי התיאור ״לחימה קשה של האוגדה

באותו היום״ הוא מניפולטיבי וחסר קשר למציאות.4,

מדוע לא היו יכולים חברי ועדת אגרנט להבין את ההתרחשויות של מלחמת יום הכיפורים? הליקוי העיקרי בחקר צבאות ומלחמות, ובניסיונות לקיים תהליכים שיטתיים של איסוף וניתוח מידע בתחום זה, הוא חסרונם של כלי חשיבה ייחודיים העשויים להוציא מן הכוח אל הפועל מושגים, תיאוריות ומתודות מהימנות. ללא כלים כאלה אי־אפשר לבצע תצפיות אמינות ולבדוק השערות, וההתייחסות למחקר היא חובבנית ולא מדעית. חוקרי הצבאות והמלחמות משתמשים בכלים שפותחו בשביל תחומים אחרים, במקרה הטוב, או מסתמכים על שכלם הישר ועל ניסיונם האישי, במקרה השכיח. אפשר להשוות את חוקרי המלחמות המעולים לזואולוגים המשתמשים בכלי המחקר של הגיאולוגיה, או לפסיכולוגים המשתמשים בכלי המחקר של הכלכלה. התיאוריות הצבאיות אינן אלא מניפולציות, מפני שאין להן ביסוס אמפירי. הביסוס היחיד שלהן הוא מיתולוגי: תיאו- ריות אלה הן, ברובן, סיפורים בלתי מבוקרים של אנשי הצבא ואנשי יחסי

הציבור שלהם, ותקפותן לא הוכחה.

תיאוריה מדעית צריכה להיות אמפירית, אובייקטיבית ופתוחה להפרכה. רק תיאוריה כזו עשויה לסייע לנו להבין את מושא המחקר, למצוא בו סדירויות, לנסח את מנגנוני קיומו או התרחשותו, ולצפות, לפחות בקירוב, את ההתפתחויות בעתיד. תיאוריות כאלה מתחברות לתוכן בעל משמעות שיש לו קיום במציאות. רוב הספרים והמחקרים שעסקו בצבא ובמלחמה לא עמדו בתנאי המחקר המדעי. רוב העוסקים בתחום הצבא והמלחמה אף לא ״חטאו״ בניסיונות להגיע לאובייקטיביות, משום שמלכתחילה לא היו מסוגלים לכך או משום שלא היו מעוניינים לשלם את המחיר האישי המתבקש. כאלה הם רוב חוקרי מלחמות ישראל- חוקרים במשרה מלאה וחוקרים לעת מצוא, חוקרים ששירתו בשירות פעיל בצה״ל וחוקרים שהתפרנסו מעבודה באוניברסיטאות. רובם לא עמדו בדרישה שהציב פרנסים בייקון, בתחילת המאה ה־17, לכל פעילות מדעית: על המדען להיפטר מכל הדעות הקדומות האישיות, הגורמות לפירושים מעוותים של תוצאות הניסויים והתצפיות. חוקרים אלה לא התאמצו לאתר את דעותיהם הקדומות, ובמקום לנסות להתגבר עליהן אף

העניקו להן ״ביסוס״.

ות רי באין אמפי מאז ומעולם כמעט אי־אפשר להשיג נתונים אמפיריים מלאים על מלחמות, מפגי שאחת הנורמות היציבות של הציוויליזציה שלנו, בת 10,000 השנה, היא סגירות הצבא ופעולותיו בפני מחקר בלתי תלוי וביקורת. רוב המחקרים בענייני צבאות נועדו לחזק את טיעוניו של מזמין המחקר - המפקד הבכיר. חוקרים שלא עמדו בתנאי זה סולקו מן הצבא

245

1971 מדירו את נעים גלעדי מתפקידו כעורך העולם הזה בערבית בשל הצגתו של גמאל עבד אל נאצר בגיליון שהוקדש לו

כ״גיבור נצחי בלתי נשכח". ח"כ שלום כהן, מסיעתו של אבנרי, טוען שההדחה היא על רקע עדתי(גלעדי הוא יוצא

עיראק). 18 > לאחר מספר הפגנות קטנות, הפגנה גדולה של הפנתרים השחורים במרכז ירושלים, בהשתתפות כמה אלפי

אנשים. ההפגנה מוכרזת כבלתי חוקית והמפגינים מתעמתים עם המשטרה, שעוצרת כמאה מפגינים. למחרת תאמר

ראש הממשלה, גולדה מאיר: "אין אסון גדול יותר מפילוג בתוך העם, שום דבר לא יצליח אם ניתן לרעל הזה לחדור

לתוכנו״. > חלק ממסגד אל עגימי ביפו נהרס בעבודות פיתוח במקום, ולטענת האחראים לעבודות - בטעות. 30> חברי

תנועת להבה, הכוללת אקדמאים, רובם יוצאי ארצות ערב, מתחילים להנהיג שיעורי עזר לילדי שכונת התקוה.

+ יד יצחק בן־צבי מארגנת סיור, בהדרכת היסטוריונים וארכיאולוגים, להכרת תולדות היישוב היהודי ובתי הכנסת בהר

חברון. > הטלוויזיה מתחילה לשדר את הסדרה רוחה ושלומיק, בבימוי שמואל אימברמן: זוג צעיר עוזב את הקיבוץ

ומגיע לעיר הגדולה. > רואה אור בערבית: שירים בתנך המצור, מאת סמיח צבאעי. > אופרה בגרוש, מאת קורט וייל

וברטולד ברכט בתיאטרון חיפה, בבימוי עודד קוטלר, עם אריק לביא בתפקיד הראשי. > נתן דונביץ קורא במוסף הארץ

(4.6) למשרד הסעד להפיץ אמצעי מניעה בקרב משפחות מרובות ילדים וללמד אותן את השימוש בגלולה.

• ט י ל ק ת ת פ י ט , ע בדשא אצל אביגדור' ' קי גבריאלוב, ן ומי ״ ט ש נ ״ ל אריק א ש

צאת פונודור. הו

יתי 3> נחשפת רשת של פעילי פת״ח בגליל: עשרות ערבים שאגרו חומרי חבלה וסייעו, לטענת המשטרה, למחבלים.

מעצרים נוספים של קבוצות, שייחשדו בהשתייכות לארגוני טרור, יבוצעו במהלך השנה. 7> משפחה בת אחת־עשרה

נפשות, שהתגוררה בתנאי מצוקה בשכונת קטמון ח׳ בירושלים, פולשת, בסיוע עשרות סטודנטים, לדירה פנויה של

משרד השיכון, שיועדה לעולים. > העיתון המזרח־ירושלמי אל קודם תוקף בראשונה את ירדן על כך שאינה מסייעת

למטרות הפלסטיניות וקורא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. 12 > יוסף בן־פורת בהארץ על "דיכוי רוחני של עולי

המזרח״: "כל מערכות העיתונים וההוצאות לאור חסומות בפני היהודי הספרדי, בטענה שיצירותיו לבנטיניות".

27> הממשלה מחליטה להתיר כניסה של ערביי השטחים לתחומי הקו הירוק גם ללא היתרי עבודה. לדברי שר העבודה,

יוסף אלמוגי, ארבעים אלף פועלים מהשטחים מועסקים בישראל. 30> מוקם איגוד הסטודנטים הערבים בישראל. כינוס

ראשון שלו ייערך בחיפה בסוף השנה.

+ רואה אור בערבית: רבת עמון בספטמבר, מאת תופיק זיאד. > מרים בת־יוסף מציגה מעבודותיה בגלריה מבט בתל־

אביב: שילובים פסיכודליים של צבעים, צורות גיאומטריות ודמויות.

יולי 4> אברכים חרדים מקיימים הפגנה אלימה בירושלים, במחאה על תנועת כלי רכב בכבישים בשבתות. > בסימפוזיון

זכויות אדם, שנערך בחסות אוניברסיטת תל־אביב, טוען המתאם לענייני השטחים המוחזקים, תא״ל שלמה גזית, כי

בניגוד לתושביהם של משטרי כיבוש אחרים, תושבי השטחים זוכים לחופש רב. כעבור יומיים יקבל חיזוק לדבריו מראש

עיריית חברון. 12 > כמה מאות תלמידי תיכון מירושלים שולחים עצומה לראש הממשלה ודורשים לא לוותר על"שטחי

מולדת שעליהם יש לנו זכות דורות". 13 > משבר בהנהגת הפנתרים השחורים: אדי מלכה, שהודח מהנהגת התנועה

מקים את ארגון כחול־לבן. 18 > עשרות אנשי פת״ח מסגירים עצמם לידי צה״ל, בעקבות פעולות צבא ירדן לחיסול

תשתית הארגונים בשטח הממלכה. 19 > משרד הקליטה: השכבות החלשות אינן מקופחות בגלל העלייה, אלא בשל

הגידול המהיר ברמת החיים במדינה.

+ סגן שר החינוך, אבנר שאקי, מתמנה לראשות ועדה, שתבדוק את הדרכים לשילוב תולדות יהדות המזרח וספרותה

בתוכניות הלימודים בספרות עברית ותולדות ישראל. > המתאבד, מחזה של ניקולאי ארדמן, שהוברח מברה״מ, מועלה

בתיאטרון העירוני חיפה, בבימוי יוסף מילוא: סאטירה רצופת סיטואציות קומיות על המשטר הסובייטי.

> רטרוספקטיבה 2, סדרת סרטים על התפתחות הקולנוע, מוקרנת בתיאטרון החאן הירושלמי ובבית רוטשילד בחיפה.

> שנים של צל, סרטו של יוסי גודארד על אסירים בכלא רמלה, מוקרן בטלוויזיה. > האקדמיה למוסיקה ע״ש רובין

246

(בצה״ל, אלוף־משנה דייר עמנואל ולד, למשל), או שמחקריהם נגנזו (מחקרו של ראש מחלקת היסטוריה, תת־אלוף אברהם איילון, על מלחמת ששת הימים, למשל). ההיסטוריון הצבאי, אלפרד וגטס, כתב שחלק גדול מן ההיסטוריה הצבאית נכתב ״אם לא בכוונה מפורשת לתמוך בסמכותו וביוקרתו של הצבא, הרי לפחות במגמה שלא לפגוע בהן, שלא לגלות את סודות הצבא ולהימנע מחשיפת חולשות, פקפוקים ומזג רע״(דיקסון 1979,

.(156

מערכת הביטחון מונעת מחקרים בלתי תלויים באמצעות חוקים ותקנות: חיסיון מסמכים, צנזורה על פרסומים והיעדר גישה חופשית של חוקרים לאנשי צבא ולגופים צבאיים. בישראל מסמכים ביטחוניים חסויים, על פי חוק, למשך חמישים שנה. בבריטניה, הדמוקרטית יותר, הם חסויים למשך שלושים שנה. במחצית השנייה של המאה ה־20 המתאפיינת בקצב מהיר מאוד של התפתחויות ואירועים, קשה להפיק תועלת אף ממסמכים בני שלושים. חשוב להדגיש כי גם אחרי פקיעת מועד החיסיון יש לנוגעים בדבר ולבעלי האינטרסים סמכות להאריך אותו כמעט עד אינסוף. מערכת הביטחון הבריטית, למשל, האריכה את תקופת החיסיון של מסמכים רגישים רבים הנוגעים לתקופת שלטונה בארץ־ישראל, וכך היא פוגמת

בחקר הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות. מערכת הביטחון אינה מאפשרת לגבות עדויות מאנשים בשירות פעיל, ואוסרת גם על אנשי מילואים לתת עדויות. סקרים בלתי תלויים במסגרתה אינם אפשריים, ולכן רוב מדעני ההתנהגות, המעוניינים בהישגים מוכרים בעולם האקדמי, אינם בוחרים במערכת הביטחון כבמושא מחקרם. בישראל, כל פרסום הנוגע בנושא ביטחוני אף חייב בצנזורה צבאית. במשך זמן רב מנעה הצנזורה מידע שבלעדיו אי־אפשר להשלים מחקרים רבים ולהבין תחומים רבים. אמנם היום הצנזורה ליברלית יותר מאשר בשנים קודמות, אך עצם קיומה עדיין משפיע על החוקרים להתאים את ממצאיהם לדרישותיה. נושא זה נידון פעם אחת בעבר בבג״ץ, שפסל את שיקולי הצנזורה: בינואר 1993 קיבל בית המשפט העליון את עמדת העיתון חדשות, וקבע שעמדת הצנזורה ביחס לדיווחים על פרשת קו 300 (רצח מחבלים שנשבו בידי כוחות הביטחון) היתה פסולה, ושמניעיה היו בלתי ענייניים ולא קשורים בביטחון המדינה.15 ואולם, אין לצפות שחוקרים יחידים ומוסדות מחקר יקדישו זמן ויקצו כספים, דרך קבע, להגשת תביעות משפטיות נגד הצנזורה. הם יחקרו נושאים אחרים. עקב מחסומים אלה, לא היה באפשרותם של חוקרים בעלי הכשרה אקדמית, שאינם אנשי צבא בכירים, לממש את קריטריון

האמפיריות. רוב ההיסטוריונים הצבאיים, בישראל ובחו״ל, היו אנשי צבא בכירים. בהיותם בשירות פעיל חסרו להם כלי מחקר, והם התקשו לחרוג מתכתיבי מערכת הביטחון: אחרי שחרורם הם לא העזו לפגוע בחבריהם לנשק ובמממני המחקרים, ולא רצו להודות שהמחקרים שפרסמו בעבר לקו בכשלים חמורים ולפעמים אף היו מעשי רמייה, מודעים או לא מודעים. מי שחרג ממתכונת זו שילם מחיר כבד. ב־924ו כתב ג. פולר ל־ב.

ה. לידל־הארט: ״עורפים את ראשך ואותי חונקים באיטיות. אינני יודע במי אין לקנא יותר״ (ואלך 1977, 207). פולר ולידל־הארט הם מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים בכל הזמנים, ורבים סבורים שפולר, אשר חזה מראש את מינוע שדה הקרב ואת מרכזיותם של כוחות השריון בו, הוא האסטרטג החשוב ביותר במאה ה־20. הוא הגיע אמנם לדרגת גנרל, אך רוב עמיתיו בזו לו. לידל־הארט היה סרן במלחמת העולם הראשונה,

ורשויות הצבא סירבו להאריך את שירותו אחרי המלחמה.

נטי ו סינדרום הבריחה מן הרלו עקב מכשלות אלה, אוניברסיטאות ממעטות לטפל בהיסטוריה צבאית (שלא לדבר על מחקר מדעי של הוויית הצבא והמלחמה) במסגרת מדעי ההתנהגות וגישות בין־תחומיות. באין מחקר, קשה לפתח תיאוריות, מתודות ודיסציפלינות שיסייעו להבנת הנושא. זהו סינדרום הבריחה מן הרלוונטי. האוניברסיטאות הישראליות משקיעות משאבים במחקרים שאינם קשורים בשרידותה של המדינה, ובנושאים שמעניינים מעטים, וכמעט שאינן משקיעות מאמץ בחקר העניין שבו תלוי המשך שרידותנו כיחידים וכמדינה. באין מחקר, אין גם הוראה ברמה גבוהה: ואכן, האוני- ברסיטאות אינן מסייעות להכשרת אנשי מפתח של מערכת הביטחון בתחום עיסוקם הייעודי. במקרה הטוב, הן מרחיבות את אופקיהם הכלליים של אנשי מערכת זו, בסטודנטים רגילים ובתוכניות מיוחדות. אלה האחרונות הן תוכניות להכשרת ״עבדים״ נאמנים לאליטות. לראשי האוניברסיטאות יש עניין שרירותי אישי לשלול את תוקפו של כל מחקר הנעשה מחוץ לתחומן. כך משרתים ראשי האוניברסיטאות את האליטות הפוליטיות והביטחוניות, ומשתתפים באחריות לכישלונות ולמחדלים

הביטחוניים.

במבוא לספרם קיצור תולדות המלחמנת כתבו קולונל דייוויד זוק ופרופסור רובין הייאם: ״הפרדת חקר המלחמה ממחקר החברה היתה טעות שהולידה תוצאות נוראות בדורות רבים. אכן, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך המשגים שסיבתם התעלמות מההיסטוריה חוזרים ונשנים״ נזרק והייאם 21,1981) . ההיסטוריה של חמישים שנות קיום מדינת ישראל מאשרת הבחנה זו. ביסוס לטיעון זה נמצא בעובדה שראשי מערכות הביטחון, בכל המדינות, האמינו שמקבלי ההחלטות הצבאיות, בכל שרשרת הפיקוד, קיבלו הכשרה מתאימה לתפקידיהם. הם טעו. רוב ההחלטות שהתקבלו במלחמות ובקרבות היו לקויות, התוצאות היו קטסטרופליות, הליקויים לא אובחנו ולקחים לא הופקו. לאחר מעשה מתלוננים הורים שכולים בפני המפקדים הקרביים, ודורשים להקים ועדות חקירה. אין טעם בוועדות חקירה. רוב חבריהן של ועדות אלה הם קצינים בכירים הנאמנים למערכת הביטחון, והם גם לא הוכשרו לחקור נושאים כאלה. ממצאיהם לעולם לא יהיו מבוססים, ולעתים קרובות הם

אף יהיו שקריים. לו היה הדו״ח המלא של ועדת אגרנט מתפרסם ברבים, מיד לאחר השלמתו, הוא היה יכול לעורר חשיבה יצירתית בתחום הביטחוני. גניזתו

247

1971 בירושלים פותחת מסלול לימודים לקראת תואר שני במוסיקה. > התוכנית אלה הם חייך, שמגיש עמוס אטינגר, עוברת

מהרדיו לטלוויזיה: מפגש של אישיות ציבורית ידועה עם עשרות ידידים ומכרים. > ב1עז, תקליט ראשון של בועז שרעבי.

סט 1 > אלפי פליטים מפונים ממחנה ג׳באליה ומועברים למחנות אחרים ברצועה. הפינוי נערך במטרה להרוס מבנים ו ג או

ולפרוץ דרכי ביטחון באזורים ששימשו מסתור למחבלים. ניסיון להעביר עשרות אלפי פלסטינים מעזה לגדה יופסק

בסוף החודש בשל גילויי התנגדות גוברים של התושבים. w > שר המשטרה, שלמה הלל, הממונה מטעם הממשלה על

המגעים עם "נכבדי הגדה", אומר כי יש לאסור פעילות מדינית בגדה. 28> בירושלים מתקיימת הפגנה גדולה, ברשיון,

של הפנתרים השחורים. מרכז העיר נחסם לשעות, המפגינים מציתים קריקטורה גדולה של ראש הממשלה, גנלדה

מאיר, המשטרה מתערבת ומפזרת את ההפגנה. בעיר מופץ כרוז של הפנתרים השחורים: "לאזרח הדפוק - אתה דפוק.

לא מפני שנולדת, חלילה, דפוק. אלא מפני שדופקים אותך... רק הגעת לא״י - זרקו אותך למעברה. קיבלת שכר ניצול

וחמור יותר את פירותיך אכלו הם, מנהל העבודה, בעל המפעל, הבוסים... בעלי התפקידים במדינה שאתה בנית... לא

עלית לארץ ממ1סקבה או מלנינגראד. אז מה פתאום שתקבל דירה נורמלית?"

+ תנועת עודד לסיוע לשכבות חלשות מכינה שלושים תלמידים לבחינות הכניסה לטכניון. בעקבות ההצלחה יתמכו

צה״ל ומוסדות האוניברסיטה במתן קורסים לארבע מאות תלמידים נוספים. > רואים אור: נסיעה, מאת פנחס שדה:

"יומן מסע אל נבכי האני" של נער מתבגר: עד מוות, שני סיפורים של עמוס עוז: האחד על מרצה נודד מטעם הוועד

הפועל של ההסתדרות, והשני על אציל צרפתי שירד מנכסיו ופותח במסע צלב: חלומות גאולה ואפוקליפסה של שני

אנשים אכולי שנאה, שעולמם מתפורר לנגד עיניהם.

ר פו סי ת חיים גורי. " א , מ גע" הספר המשו " • י שראל קרסקי על גיבורי• ארצי פי

ת פ ו ק ת " ב ד נים מאו אושי־שם ואלמוצאת עם עובד. הישוב. ספריה לעם, הו

ר 1 > קבוצה קטנה של חיילים משוחררים, המכנה עצמה "בני אור", מפרסמת מודעות בעיתונות שבהן היא ב מ ט פ ס

קוראת למעוניינים"להפיל את הממסד" ליצור עמה קשר. בראש הקבוצה עומד אהוד עין־גיל, שטוען כי הממסד מתנכל

ל״ישראלים בני כל הדתות, הרואים את ייעודם בבניית מדינה ישראלית יוצרת". 7 > מוקם בית ספר לקולנוע במסגרת

בית הספר לדרמה ואמנות הקולנוע ברמת־גן. 15 > דייר צבי גליק: מחקר רפואי מראה, כי חל שיפור ברמת התזונה של

ילדים במזרח ירושלים, בהשוואה למצבם לפני 1967.

+ בתל־אביב נפתח "מועדון חודשי לחברה העובדת", שיאפשר לחברות ועדי עובדים ולמזכירות בכירות להשתלם

בנושאי כלכלה, חברה וביטחון. אסתר הרליץ, שגרירת ישראל בדנמרק לשעבר, בדברי הפתיחה: שאננות אופפת את

הדיון סביב מעמד האשה בישראל. > ריח ורורדה אלוה, מחזה של לורקה, מוצג בתיאטרון החאן, בבימויו של מייקל

אלפרד. > נפתח פסטיבל הזמר החסידי בהיכל התרבות בתל־אביב. > רואה אור: העור והכתונת, רומן מאת אהרן

אפלפלד: ניצולת שואה מגיעה לישראל לאחר 25 שנות גלות בסיביר, וזיכרונות העבר אינם מרפים ממנה.

ר 4> בראשונה מאז מלחמת יוני 1967 מוקרן סרט ערבי במחנה הפליטים גיבאליה שבעזה. ״ > קבוצת עולים ב ו ט ק ו א

חדשים מברה״מ מקיימת סיור מודרך בשכונות ואדי סאליב ושקמונה בחיפה. בהודעה משותפת עם מארחיהם

מצהירים העולים: "נכון שהעוני קיים בהרבה מדינות, אך לא ציפינו למצוא כדבר הזה במדינת היהודים". > מאה ושישים

נשים משכם מכריזות על שביתת שבת לאחר שקרובות משפחה של אסירים ביטחוניים, שביקרו בבית הכלא באשקלון,

שמעו סיפורי זוועה על פגיעות באסירים. 15 > בראיון לעיתון הצרפתי לה מונד טוענת ראש הממשלה, גולדה מאיר, כי

מצאי ארצות ערב "הביא1 עמם את האפליה, שהיתה נה1גה כלפיהם בארצ1ת מוצאם". 21> ביטאון הפת״ח, היוצא לאור

בביירות, מזהיר ערבים מהשטחים לבל ייצאו לעבודה בישראל. 26> יהודים ת1קפים ערבים במהלך תרגיל ביטח1ן של

חברת צים בחיפה, שבמהלכו הופצה שמועה כי ערבים הניחו מטען חומר נפץ בנמל.

+ להקת בת־שבע מעלה את המחול «י1י יח, ״וזי י״י, עם הכוריאוגרף הדרום אפריקני ג׳ון קרנקו. במחול משולבים

חיים גורי ״הספר המשוגע

248

למשך עשרים שנה, וחשיפת רובו ביוני 1994, רק לאחר פניית עיתון מעריב ב־1993 לבג״ץ, הפכו את עבודת הוועדה היוקרתית ההיא לאחת

ההחמצות הגדולות בהיסטוריה של הביקורת בישראל.

ל ע פ ת א מ , ר ת ו ד י ר ן ש ו כ ן - מ י י ט ש ל י י מ ר ו א

ארכיון צה״ל (להלן א״צ), מיכאל צור, סגן מנהל ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון וראש תחום תיעוד וקטלוג, בהקדמה לגירסת דו׳׳ח ועדת אגרנט

שנחשפה לעיון הציבור ב - 1994, עמי 11-1. בתוכנית הטלוויזיה ״הטור השבועי״, ששודרה ב־29 באוגוסט 1997 והוקדשה לתורת הביטחון של ישראל, אמר שר הביטחון, אלוף(מיל.) יצחק מרדכי: ״מלחמת יום הכיפורים היתה הקשה ביותר והניצחון שהושג בה

היה הגדול ביותר״. מנחה הדיון, עו״ד אמנון זכרוני, הצטרף להערכה זו..II א״צ, צור, 1974, עמי

.IV-II שם, עמי א״צ, דו״ח חלקי נוסף: הנמקות והשלמות לדו״ח החלקי מיום ו באפריל

1,1974 ביולי 1974. שם, עמי 4-3.

לחיים לסקוב היתה הערבה אחרת, והיא הובעה בתוספת אישית שלו לדו״ח הוועדה שתידון להלן. אבל למרות דעתו השונה הוא לא נמנע

מלחתום על הדו״ח המשותף של הוועדה. א״צ, דו׳׳ח שלישי ואחרון מ־25 בינואר 1975 (להלן דו״ח שלישי), עמי 1339. כלומר, גם של סגן הרמטכ״ל ובעל פרס ישראל ויועץ שר הביטחון עד היום,

אלוף(מיל.) ישראל טל. א״צ, דו״ח חלקי, עמי 156.

שם. א״צ, דו״ח שלישי, עמי 1509.

התקפת הנגד נערכה כעבור שישה ימים. א״צ, דו״ח שלישי, עמי 874. פירוט התבוסה וניתוחה מופיעים אצל מילשטיין 1993.

חדשות נסגר בשל מיעוט יחסי של קוראים ומודעות. מלחמת הצנזורה רחדשוח סייעה לדה־לגיטימציה של העיתון וייתכן שהיתה אחד מגורמי

סגירתו. החלטת בג״ץ בעניין קו 300 לא הועילה לו.

249

1971 שירים של חיים נחמן ביאליק, אורי צבי גרינברג ועוד. > רואים אור: אורי דורות, מאת הנשיא, זלמן שז״ר: אוסף מחקריו

על ההתעוררות המשיחית בקרב היהודים במאות ה־16 וה־17; ביטר1 עטים, אוסף סיפורים של סופרים צעירים

ואלמונים, בעריכת מתי מגד. > רות לוין מציגה ציור מופשט ודקורטיבי בגלריה אנגל בירושלים. > שלושה מפיקים

נוצרים מארה״ב מעלים במגדל ימק״א בירושלים חיזיון אור־קולי, שנועד"לשפר את תדמית ישראל בעולם": מתאר את

תקומת הבית השלישי על פי נבואות יחזקאל. > קונצרט "מוסיקה ויוה" ראשון של התזמורת הפילהרמונית, בניצוחו

של זובין מהטה. בתוכנית: קולאז', מאת המלחין הישראלי צבי אבני.

ר 2 > שמואל טולידאנו, היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, קובע כי תהליכי שינוי מרחיקי לכת ב מ ב מ

מתרחשים בקרב ערביי ישראל: היחלשות המסגרות החברתיות המסורתיות והשתלבות בכלכלה ובחברה הישראלית.

הציבור הערבי נמנע מלשתף פעולה עם ארגוני הטרור, על אף לחצים גוברים מצדם. 9> הוועד הציבורי למען הנהגת

נישואין אזרחיים מכריז על "יום הממזר". עצומה נגד "הרשימות השחורות״ של פסולי נישואין של הרבנות ובעד חוק

נישואין אזרחיים מוגשת לכנסת. 10 > מועצת הרבנים האורתודוקסים בארה״ב קוראת למפד״ל לפרוש מהקואליציה,

במסגרת המאבק על ההגדרה מחדש של הסעיף בחוק השבות הקובע "מי יהודי". 15 > ביקורת צולבת על הטלוויזיה

מצד חברי כנסת מכל הסיעות, בעת דיון במליאת הכנסת על לוח השידורים. ח"כ גרוס מאגודת ישראל: הטלוויזיה היא

"גולם מסוכן הקם על יוצרו ואין איש יכול לעוצרו". 27> מועצת מפ״ם דוחה את דרישתו של מנהיגה, מאיר יערי, שלא

לפסול לחלוטין את המודל הסובייטי, ומצהירה כי המשטר הסובייטי "השתחרר מכל זיקה לחוק ולמשפט, והפך

לשלטונו הבלתי מוגבל של מיעוט על העם כולו".

+ בגוא צלמוות אשירה לך אהובתי, מופע של להקת בת־דור, עם הכוריאוגרף דומי ריטר־סופר, על אהבותיו של דוד

המלך. > עיריית ירושלים מותקפת על כך שהעניקה חסות לשבוע התרבות הגרמנית, שיזמה שגרירות גרמניה. בנאומו

באירוע קורא הסופר הגרמני, גינתר גראס, לחתימת הסכם תרבות רשמי בין גרמניה לישראל. > נפתחת המכללה

החדשה ללימודים איסלאמיים בחברון.

T * r ו . }<Cf/ ׳< ^ ׳- ו י

j ־ן7 u t ^ ו/71זר1 ! י כ 1 ת ם ח /

ס עוז, עם חתוכי עץ ת עמו א , מ יעד מוות'ת י ר פ ת יעקב פינס, ס א ים מ רי מקו

מר ץ הארצי, השו בו צאת הקי •ועלים, הו הצעיר, מרחביה ותל־אביב.

ר 5> כרוז של רק״ח, שמופץ בכפר תרשיחא שבגליל, מוחה על גידור שטחים באזור הכפר וטוען, כי הגדר יוצרת ב מ צ ד

"גיטו מוקף בתיל". הכרוז אף מוחה על נטיעת עצים בשטחים פתוחים, בשעה שקיים מחסור בשטחי בנייה לזוגות

צעירים. 9 > מכתבי איום והשמצות נשלחים לחברי המועצה הדתית בבני־ברק על ידי גוף המכנה עצמו ״הארגון

למלחמה בסרטן הציוני". 15 > עשרים ארכיאולוגים מפרסמים קריאה פומבית לשר הביטחון, משה דיין, לחדול מביצוע

חפירות ארכיאולוגיות ללא רשיון וללא ניהול מדעי, ולהימנע מרכישת ממצאים ארכיאולוגיים מחפירות שוד. > האספה

השנתית של איגוד העיתונאים בעיתונים היומיים קובעת, כי מגמת המסחור הטלוויזיונית מאיימת על עצם קיום

העיתונות, ומכריזה כי תיאבק נגדה. 21> תושבי קרית ארבע, בראשות הרב משה לוינגר, תובעים לקבל את האחריות

לאכלוס המקום, בטענה לחוסר יעילות מצד משרד השיכון.

+ מםע דמיוני במערכה אחת ושלושה זמנים, מחזה מאת ליליאן אטלאן, שביים דוד ברגמן, מוצג באולם הסתדרות

המורים בתל־אביב: משאית מובילה ילדים לרצח בשליחות הנאצים, והזקיף המלווה את הילדים במסעם מנסה להפיג

את פחדיהם; החשבון, מחזה של ג׳ון הרברט, מוצג בקאמרי, בבימויו של הלל נאמן: על מצוקת החיים בכלא. > דצמבר

71, תערוכה קבוצתית בביתן אגודת האמנים בתל־אביב, מציגים: מיכה אולמן, יואב בראל, משה גרשוני, יצחק דנציגר,

רפי לביא ויגאל תומרקין. > אמנים, חברי אגודת הציירים בחיפה, מציגים מעבודותיהם בבית שאגאל. מבקשים

להתחרות בתערוכה המוצגת במוזיאון העירוני לאמנות חדשה, שממנה נדחו, תערוכה מציוריהם של אסיר ציון, בוריס

פנסון, והעולה החדש מברה״מ, מיכאל גרובמן, במוזיאון תל־אביב. > כץ וקרסו, סרטו של מנחם גולן: "קומדיה עדתית"

על אהבתו של קרסו המזרחי לבת משפחת כץ האשכנזייה.

250