אוקטובר - נובמבר 2011

גלריה גל-און, יהודה הלוי 79-81

צילום: גיורא פנחסי (אורלי הומל), מיכאל לירן (ורד אהרונוביץ‘)

אורלי הומל ורד אהרונוביץ‘ ליאת איריס

אוצרת: מיטל רז

פה פתוח, שיניים חשופות

החברה המערבית נושאת על גבה מטען כבד של טראומות אישיות וקולקטיביות- מראות טרור, מלחמות, אסונות, רצח ואלימות משתלטים על חיי היומיום כמו גם על המציאות הבדיונית של הקולנוע, הטלויזיה ומשחקי המחשב. עד לפני נחלתו הבלעדית של נותר שני עשורים, חקר הטראומה הפסיכולוגיה, אך עם התפתחות ענף לימודי הטראומה, ובמיוחד לאחר פיגועי האחד עשר בספטמבר, הנושא חדר אל לב ליבו של השיח התרבותי; פילוסופים וחוקרי תרבות טוענים כי הטראומה היא סימפטום מובהק של חברה פצועה ופארנואידית, שאיננה מסוגלת להכיל עוד את שטף המראות הברוטאליים, וכך הם

שבים ורודפים אותה בדרכים שונות.

ההיסטוריון דומיניק לה קפרה מדגיש בספרו את תהליך העיבוד הקולקטיבי של הטראומה, וטוען כי העידן שלאחר התמוטטות האידיאולוגיות וסיפורי העל המודרניים הותיר את הווית הקיום טראומטית במהותה, כזו הנשלטת על ידי בלבול וחרדה, ואשר

מגדירה את זהות היחיד והקבוצה.1

1 דומיניק לה

קפרה, לכתוב היסטוריה, לכתוב

טראומה, 2006 (2001), תרגום:

יניב פרקש, הוצאת רסלינג

מיטל רז פה פתוח, שיניים חשופות

ורד אהרונוביץ’, ללא כותרת, שעווה, 2011

Vered Aharonovitch, Untitled, wax, 2011

2 לקריאה נוספת על אמנות הטראומה:

Jill Bennett, Empathic Vision: Affect, Trauma and Contemporary Art, 2005, StanfordUniversity Press

דנה אריאלי- הורוביץ ודפנה

סרינג (עורכות), פחד מוות:

הטרור ומופעיו באמנות ובתרבות

הפופולרית, 2010, הוצאת מאגנס

התערוכה “פה פתוח, שיניים חשופות” מפגישה בין שלושת האמניות ורד אהרונוביץ‘, אורלי הומל וליאת איריס בניסיון

להתחקות אחר דימויים של טראומה דרך עולם הילדות.

לאמנות זרים אינם ואלימות טרור מראות של מלחמה, המערבית- ז‘אנר הציור ההיסטורי היה ידוע בתיאורי קרב רווי דם ובמראות מחרידים שזעזעו את הצופים. בניגוד לעבר, נדמה כי האמנות העכשווית איננה מבקשת לתעד עוד אירועים היסטוריים, אלא היא מתקיימת בתוך מרחב ביניים נפשי המייצר בנק דימויים טראומטיים, המנסח תחושות של כאב,

חרדה ואימה.

“אמנות הטראומה”, כפי שכונתה בשנים האחרונות על ידי מספר חוקרי אמנות, היא נקודת מפגש עם חוויה שלכאורה איננה ניתנת לייצוג. שפת הטראומה מבקשת ללכוד את אותה חוויה בעודה מהלכת על הגבול שבין הראייה לחיזיון, בין הממשי לדמיוני ובין הפוליטי לאישי. הטראומה ביצירת האמנות היא עדות למקום, לזיכרון ולאנרגיה רגשית. באופן זה, יש ביצירת האמנות ממד תרפויטי, הן של האמן והן של הצופה, אשר הופך למשתתף פעיל המעורב באותן חוויות, המעוררות בו תחושות

של אמפתיה, חרדה או זעזוע. 2

הטראומה וייצוגה באמנות העכשווית הוא נושא רחב לתערוכה מקיפה. מטרת תערוכה צנועה זו היא לבחון היבט אחד של “אמנות הטראומה”, בהדגישה את השימוש של שלושת האמניות

בחומרים ובשפה של הילדות בהקשר לייצוג הטראומה.

הילדות נתפשת כתקופה נוסטלגית של תמימות ושעשוע, זהו עולם מזוקק ובראשיתי, מקור הידיעה ותמצית אישיותו של האדם. שלושת האמניות מרוקנות את עולם הילדים מהקשריו הטהורים ומלבישות עליו תכנים של “עולם המבוגרים”. פער

זה מוליד מתח אדיר, המעצים את החוויה הטראומטית.

ליאת איריס, ערות, עץ, גומי, הקרנת וידיאו וסאונד, 2011

Liat Iris, Animated, wood, rubber, video & sound, 2011

ורד אהרונוביץ', לוחמת, טכניקה מעורבת, 2011

Vered Aharonovitch, Warrior, mixed technique, 2011

גם אהרונוביץ' מעמיסה על דימוי דוד וגוליית פרשנות סובייקטיבית, מרובדת, מיסתורית ומעורערת, המסתירה מאחוריה נרטיב טראומטי של פנטזיית נקמה פרועה בגבר מתעלל.

הלוחמת היא בובת ילדה, המתכוננת לקרב רצחני כשעל עברה למוד הקרבות ניתן ללמוד משרשרת האוזניים הכרותות אותן לקחה כשלל מאויביה. תנועות שכיבות השמיכה של הילדה מפיקות צליל חריקה צורמני, כשריטות ציפורניים על לוח. הלוחמת של אהרונוביץ' נעה בין פתיינות לבין קורבן התעללות, והיא מזמינה את הצופה אל תוך סיפור של מסע נקמה אכזרי.

אל מול שתי העבודות הסדיסטיות הללו, עומד מעין נר זיכרון קטן בדמותה של ילדה אבלה. קצות צמותיה המעוטרות בפתילים מפתים את הצופה לקחת חלק באקט אלים והרסני, המאיים על קיומה של העבודה ושל הילדה, וכך משליכה אהרונוביץ' את רגשות האשמה והניצול אל הצופה.

הילדּות בעבודותיה של ורד אהרונוביץ‘ היא זירה מעורערת, מורבידית ונוטפת מיניות.

ופול מקארתי, גם אהרונוביץ‘ מכתימה את עולם בדומה לאמנים כמו האחים צ‘פמן

הילדות התמים בדימויים אלימים וסדיסטיים, החושפים תכנים של הרס עצמי, חרדה

וניצול. בתערוכה מציגה אהרונוביץ‘ שדה קרב פסיכולוגי, המאוכלס על ידי ילדות אלימות

ומצולקות, ספק קורבנות ספק מתעללות, הנגועות בפנטזיות של רצח, התאבדות ונקמה.

הפסל ללא כותרת היא פראפרזה לדימוי המחריד של ניצחון דוד על גוליית אותו צייר קראווג‘יו

במאה השש עשרה. בפסל הכמו- קלאסי של אהרונוביץ‘, דוד הנערי מקבל תפנית אירוטית

בדמותה של ילדה עירומה- חרב אימתנית תקועה בין ירכיה, לראשה כתר קלוע ועל פניה ארשת

ניצחון שובבית כשהיא מציגה לראווה את ראשו הכרות של גבר מזוקן. בדומה לקרוואג'יו,

^

>

אורלי הומל, פלייגראונד )פרט(, טכניקה מעורבת, 2010

Orly Hummel, Playground (detail), mixed technique, 2010

ורד אהרונוביץ', ללא כותרת, אבקת שיש ופוליאסטר, 2011

Vered Aharonovitch, Untitled, marble dust and Polyester, 2011

יצירתה של הומל מתקיימת באותן מחוזות של חורבן וחידלון, כשהיא עושה שימוש בנוף הילדות והופכת אותו לזירה ארכיאולוגית רעילה של ברזל, גבס וגומי. בתערוכה מציגה הומל את המיצב פלייגראונד, המורכב מגופים חתוכים של מתקני שעשועים אותם אספה מגני משחקים פסולים. החלקים נראים צצים מעל פני האדמה כמו קברים שנתגלו לאחר חפירות. גן המשחקים הוא מיקרוקוסמוס של עולם הילדות, המשחק אצל הילד מסייע לו בהתמודדות עם פחדים, מקנה לו הבנה טובה יותר של העולם הסובב אותו, ומספק פורקן למניעים מודחקים. אצל הומל, הופך גן המשחקים למרחב פסיכולוגי מפורק, המנסח חוויות טראומטיות

של אובדן, כאב וחרדה.

לצד מיצב הפלייגראונד מציגה הומל עבודה נוספת, נדנדה עשויה צמיג גומי, שנותקה בטבורה. הביתור האלים והמדויק הותיר את האובייקט קפוא באוויר כאילו כוח הכבידה לא הגיב לו, וכך הוא הופך לסוג של מצבה מונומנטלית, המשמרת נוכחות או זיכרון מחריד. בניגוד לגן השעשועים הקבור, המציע מופע ראווה תיאטרלי של חורבן, ההרס הקטסטרופלי בעבודה זו נחשף אך ורק במבט מקרוב,

כסוג של דרמה בלחישה.

3 אמיתי מנדלסון,

“חזיונות אחרית וראשית: הרהורים על אמנות בישראל 1998-2007”, זמן

אמת, 2008, מוזיאון ישראל, עמ‘ 67-76

ביצירתה של אורלי הומל החוויה הטראומטית מיתרגמת למופע ראווה דרמטי של חורבן והרס אפוקליפטיים. אמיתי מנדלסון מזהה את העיסוק בחזיונות קטסטרופליים מרהיבים כאחת המגמות המרכזיות באמנות הישראלית של שנות האלפיים, וטוען כי היא מבטאת בין היתר את החרדה העולמית מפני אירועים ממיטי אסון כמו טרור, מלחמות ומגפות. פיגועי ה- 11 בספטמבר, שסיפקו את אחד מדימויי הראווה המזוויעים ביותר שידע המערב, לא רק העצימו את תחושת הפחד והאימה, אלא

גם היוו השראה לאמנים רבים. 3

^^

אורלי הומל, פלייגראונד )פרט(, טכניקה מעורבת, 2010

Orly Hummel, Playground (detail), mixed technique, 2010

עוסקות איריס ליאת של בודותיה עבתהליכים של זיכרון והיזכרות, המעוררים תחושות של מלנכוליה, אובדן דרך וחוסר יציבות רגשית. בתערוכה מציגה איריס שני מיצבים, היוצרים מעין מרחב רפאים פוסט- טראומטי, כשהיא עושה שימוש בחומרים מעולם הילדות ומעבירה אותם

דרך מסננים של עולם המבוגרים.

במיצב הוידיאו והסאונד ערות הטראומה שבה ועולה כשברי זיכרונות מקוטעים, רבדים, להם נוספים הזמן עם שהמטשטשים את הראייה ואשר מסתירים מורכב ותר מאשר חושפים. המיצב ימשובך עשוי עץ שעל ראשו שנורקל- מעין בית גידול לזכרונות ולטראומות. מתוך האובייקט מוקרנים פיסות זיכרון מהעבר, המתחברים לידי קולאז‘ של סאונד ותמונות. הצליל הבוקע מתוך

השובך הוא קולה המתיילד של איריס, המשחקת באובססיביות חזרתית במילות מנטרה חסרות משמעות. ההקרנה נעה בלופ אינסופי ובכך מנכיחה את החוויה הפוסט- טראומטית, זו ששבה ורודפת, נצמדת ואינה מרפה, אך לעולם אינה מתבהרת אלא רק

הולכת ומיטשטשת.

ללא כותרת היא עבודת סייט ספסיפיק עשויה חול, המתארת נוף קרקע ירחית, שנוצרה לאחר תהליכים מיימים סוערים. מחזוריות הטבע הגוועת והמתחדשת משולה למצבים רגשיים קיצוניים של התרוקנות וחוסר יציבות. הבחירה של איריס בחול היא דו משמעית- מצד אחד, “המשחק” בחול הופך את חלל הגלריה לאתר ילדותי של שעשוע, ומצד שני, בהקשרו התרפויטי, המיצב הוא מעין ארגז חול יונגיאני, המשמש

כלי להעלאת תכנים מן התת מודע.

^

>

ליאת איריס, ללא כותרת, מיצב חול, 2011

Liat Iris, Untitled, sand installation , 2011

ליאת איריס, ערות, פרט מתוך מיצב וידיאו, 2011

Liat Iris, Animated, detail from a video installation, 2011

Orly Hummel Vered Aharonovitch Liat Iris

Curator: Meital Raz

Mouth Open, Teeth Showing

October- November 2011 Gal-On gallery, 79-81 Ye’Huda Halevi st., Tel Aviv

photography: Shira Tabatchnik (Orly), Micahel Liran (Vered)2

graphic design: Ben Cohen